פסחים קכ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכ - ב

רבי יוסי אומר: זה שאמרנו שאם ישנו מקצתן יאכלו היינו דוקא כשנתנמנמו בלבד, שאז יאכלו.

אבל אם נרדמו ממש, אפילו מקצתם, לא יאכלו לאחר שנתעוררו.

בשר קרבן הפסח שנשאר לאחר חצות ליל הפסח ונעשה "נותר" - מטמא את הידיים כדין כל "נותר", שגזרו חכמים שיטמא את הידים שנגעו בו כמבואר להלן.

הפגול והנותר, מטמאין את הידים מדרבנן. ובגמרא יבואר הטעם שגזרו חכמים כן.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: נתנמנמו יאכלו. נרדמו לא יאכלו.

והוינן בה: היכי דמי "נתנמנם"?

ומשנינן: אמר רב אשי: נים ולא נים, ישן ואינו ישן, תיר ולא תיר, ער ואינו ער.

כגון: דקרי ליה, ועני. קוראים לו והוא עונה. אבל, ולא ידע לאהדורי סברא. דבר הצריך סברא ועיון אינו יודע להשיב. כגון ששואלים אותו היכן הנחת כלי זה.

וכי מדכרו ליה כשמזכירים לו ואומרים האם הנחת במקום פלוני מדכר, נזכר ואומר כן או לא.

אביי הוה יתיב קמיה דרבה בשעת הסדר. חזא ראה דקא נמנם. שרבה מתנמנם לאחר שהתחיל לאכול מהאפיקומן.

אמר ליה אביי לרבה: מינם קא נאים מר!

נרדם אתה ואסור לך להמשיך ולאכול מהאפיקומן, וכדעת רבי יוסי, שאפילו ישנו מקצתם לא יאכלו.

אמר ליה רבה: מינומי קא מנמנם, אני רק מתנמנם. ותנן שאפילו לרבי יוסי נתנמנמו יאכלו. ורק אם נרדמו לא יאכלו.

שנינו במשנה: הפסח אחר חצות מטמא את הידים.

אלמא, מוכח כי מחצות ואילך הוי ליה נותר.

והוינן בה: מאן הוא תנא דמתניתין שסובר שכבר מחצות הוא נעשה נותר והלא כתוב "ולא תותירו ממנו עד בקר", שמשמע שרק בבקר הוא נעשה נותר?

ומשנינן: אמר רב יוסף: רבי אלעזר בן עזריה הוא. ^[55]

דתניא: "ואכלו את הבשר בלילה הזה" [שמות יב ח].

רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן, באכילת קרבן פסח "בלילה הזה". ונאמר להלן, ביציאת מצרים "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים". ולומדים בגזירה שוה של "הלילה הזה".

מה להלן עד חצות, ^[56] שהרי בחצות היתה מכת בכורות. אף כאן, אכילת קרבן פסח, עד חצות. ^[57]

ומה שנאמר "לא תותירו ממנו עד בקר", היינו שרק בבקר חייבים לשורפו. אבל זמן אכילתו הוא רק עד חצות, ואז הוא כבר נעשה נותר.

אמר לו רבי עקיבא: והלא כבר נאמר "ואכלתם אותו בחפזון", עד שעת חפזון, שנחפזו לצאת והיינו בעלות עמוד השחר, כדכתיב "לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר".

[ורבי אליעזר בן עזריה סבר: שעת חפזון היא בשעת מכת בכורות, בחצות הלילה, שעל ידה נחפזו המצרים למהר לשלחם מן הארץ, רשב"ם]

אם כן, מה תלמוד לומר "ואכלו את הבשר בלילה"?

ללמדך: שיכול יהא קרבן פסח נאכל כשאר קדשים, ביום שחיטתו, כקרבן תודה, שאף הוא זמן אכילתו יום אחד ונאכל כל יום השחיטה ובלילה שאחריו עד הבקר?

תלמוד לומר "בלילה", בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום! והוינן בה: ורבי עקיבא, האי "הזה" מאי עביד ליה?

ומשנינן: מיבעי ליה, למעוטי לילה אחר ליל ט"ז הוא דאתא, שבו אינו נאכל.

סלקא דעתך אמינא, הואיל ופסח קדשים קלים, ושלמים קדשים קלים.

מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד שביניהם, אף פסח, אוקים לילות שיהיו במקום ימים של שלמים, ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד ^[58] שביניהם, דהיינו עד בקר של יום ט"ז בניסן.

כתב רחמנא "הזה", ללמדך שרק בלילה הזה הוא נאכל, ולא בלילה אחר.

ומקשינן: ורבי אלעזר בן עזריה, מנין לו שאינו נאכל לב' לילות?

ומשנינן: אמר לך: מ"לא תותירו ממנו עד בקר" נפקא הא. שמשמע בקר שלמחרת שחיטת הפסח.

ומקשינן: ורבי עקיבא, מדוע אינו לומד מ"לא תותירו ממנו עד בקר"? ולמה צריך לכתוב "הזה"?

ומשנינן: אמר לך: אי לא כתב רחמנא "הזה", הוה אמינא מאי בקר", בקר שני שאחרי הלילה השני.

ומקשינן: ורבי אלעזר בן עזריה מה ישיב על כך?

ומשנינן: אמר לך: כל היכא דכתיב "בקר", בקר ראשון הוא.

אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה, שסובר שזמן אכילת פסח הוא רק עד חצות, הוא הדין שבמצה לא יצא ידי חובתו.

ומקשינן: פשיטא היא? ! דכיון דאיתקש מצה לפסח ^[59] בקרא ש"על מצות ומרורים יאכלוהו", ודאי שכפסח דמי?

ומשנינן: מהו דתימא, הא אפקיה קרא לחובת מצה בלילה הראשון מהיקישא של מצה לפסח. שהרי שנינו בברייתא לעיל [בעמוד א]: מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. ובגלל זה הייתי סבור לומר גם לילה הראשון שהוא רק רשות.

קמשמע לן רבא דכי אהדריה קרא לחובת מצה של הלילה הראשון בזמן הזה, כמבואר בברייתא דלעיל מזה שכתוב "בערב תאכלו מצות", למילתא קמייתא אהדריה! שיהיה שוה לגמרי לפסח שזמן אכילתו רק עד חצות.

שנינו במשנה: הפיגול והנותר מטמא את הידים.

רב הונא ורב חסדא מבארים את הטעם שגזרו חכמים על הפיגול והנותר שיטמאו את הידים.

חד אמר: משום חשדי כהונה.

וחד אמר: משום עצלי כהונה. ולקמן יבוארו הדברים.

ועוד נחלקו: חד אמר: שיעור הבשר מהפיגול והנותר שמטמא את הידים הוא ב כזית.

וחד אמר: בכביצה.

הערות

^[55] הקשה בספר אבי עזרי, מדוע פסח אחר חצות לרבי עקיבא אינו מטמא את הידים, והלא גם לפי רבי עקיבא שמדאורייתא זמן אכילת קרבן פסח עד עלות השחר, אבל מדרבנן אסור לאכול אחר חצות, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק ח' הלכה ט"ו, ואם כן מדרבנן הרי הוא נותר ושיטמא את הידים. ומתרץ, כיון שזה רק מדרבנן לכן לא גזרו על זה טומאה. אולם לרבי אלעזר בן עזריה שזה נותר מן התורה גזרו על זה טומאה, אמנם הוא מעיר שאף לרבי אלעזר בן עזריה שזמן אכילת פסח מן התורה עד חצות, מכל מקום אין הבשר הנותר, נהיה אסור באיסור נותר עד עלות השחר, ואף שיש איסור לאוכלו אחר חצות, אבל אין זה איסור נותר, ומכל מקום כיון שאסור מן התורה לאוכלו, מטמא את הידים.

^[56] להלכה נחלקו הראשונים, הרבה ראשונים פוסקים כרבי אלעזר בן עזריה שזמן מצות מצה מן התורה עד חצות, ואם אכלה אחר-כך לא יצא ידי חובתו, אמנם יש הרבה ראשונים שפוסקים כרבי עקיבא שזמנה מן התורה כל הלילה. אולם אף לשיטתם כתבו הראשונים שמדרבנן זמנה לכתחילה עד חצות, כפי שגזרו לגבי קרבנות הנאכלים ליום ולילה שיאכלו עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ולכן פוסק המשנה ברורה בסימן תע"ז סעיף קטן ו' שלכתחילה צריך להזהר מאד לאכול מצה לפני חצות, ובדיעבד אם איחר את חצות, יאכל אחר חצות שמא זמנה כל הלילה, ומכל מקום, לא יברך אז על אכילת מצה ומרור. ומי שהתאחר והתחיל הסדר סמוך לחצות, יקדש, וישתה כוס ראשון, ויטול ידיו מיד, ויאכל המצה ומרור בברכה לפני חצות, ואחר כך יחזור לומר כל ההגדה, ואחרי זה ימשיך סעודתו. וכמו-כן לענין אפיקומן, כיון שהוא נאכל זכר לקרבן פסח, צריך לאוכלו לפני חצות כמו קרבן פסח שלרבי אלעזר בן עזריה מן התורה זמנו עד חצות, ולרבי עקיבא מדרבנן, ככל הקדשים שהגבילו חז"ל זמן אכילתם עד חצות.

^[57] המנחת חינוך [מצוה כא, ב] כותב שזמן מצות סיפור יציאת מצרים, תלויה בזמן אכילת קרבן פסח, ולרבי אליעזר בן עזריה, זמן המצוה עד חצות, ולרבי עקיבא עד עלות השחר, ומקשה העמק ברכה מהמעשה בהגדה ברבי אלעזר ורבי עקיבא שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים כל אותו הלילה, והרי רבי אלעזר הוא זה שאוחז שזמן פסח עד חצות, ואין מצוה לספר אחר חצות. וכתב על כך המשכנות יעקב [סימן קנ"א] שהסיפור היה לא מחמת דין ספור יציאת מצרים של לילה זה, אלא מחמת הדין הרגיל של הזכרת יציאת מצרים שבכל לילה. ומקשה על כך הקהילות יעקב [ברכות סימן ג'] שלכאורה בדין הזכרת יציאת מצרים שבכל לילה, לא נאמר הדין "שכל המרבה לספר הרי זה משובח", ואחר שהזכיר יציאת מצרים, שוב אין שייך להוסיף עוד על המצוה, וכתב הקהילות יעקב שאולי כיון שהמעשה קרה בבני ברק, מקומו של רבי עקיבא שסובר שזמן קרבן פסח וספור יציאת מצרים הוא כל הלילה, לכן בבני ברק החמיר רבי אליעזר בן עזריה לנהוג כמנהג המקום, מצד הדין שמי שבא למקום, צריך לנהוג כחומרות של אותו מקום. האברבנאל בהגדה זבח פסח אומר שהסיבה שסיפרו כל הלילה, זה מפני שבני ישראל בליל יציאת מצרים היו ערים כל הלילה, שבתחילת הלילה התעסקו במצות פסח ומצה, ובסוף הלילה התכוננו ליציאה, ולפי שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לכן גם אותם תנאים נשארו ערים כל הלילה, ולפי הסבר זה אין קושיה על רבי אלעזר בן עזריה, שלא סיפר מצד מצות ספור יציאת מצרים, אלא מצד החיוב להראות את עצמו כאילו הוא יצא.

^[58] הבית הלוי [חלק א' סימן ל"ג אות ה'] שואל, איך יכולה להיות הוה אמינא שפסח נאכל בליל ט"ו וביומו ובליל ט"ז, ואת הפסוק "לא תותירו ממנו עד בוקר" נפרש על הבוקר של ט"ז? והרי, המשך הפסוק "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", המילה בוקר מיותרת בו, ודרשה מזה הגמרא [שבת דף כ"ד] שאין שורפים נותר ביום טוב, והבוקר הזה בא לומר לחכות ולא לשרוף ביום טוב, אלא להמתין עד הבוקר של ט"ז ניסן. ואם נפרש את מצות קרבן פסח שזמנו גם בליל ט"ז, אם כן, פשוט שזמן שריפתו בט"ז בבוקר, ומדוע צריך פסוק מיוחד לכך? ומתרץ הבית הלוי, שלפי ההוה אמינא של הגמרא כאן שזמן אכילת הפסח גם בליל ט"ז, בהכרח נדרוש את הפסוק "עד בוקר באש תשרופו" לדרשה אחרת, וכפי שמובא במכילתא שלומדים מפסוק זה שכבר בעלות השחר נהיה הבשר נותר ולא רק בנץ החמה.

^[59] כתב הטור אורח חיים סימן תנ"ח, שיש לאפות את מצות המצוה [ג' המצות שאוכלים בלילה לקיום מצות מצה], בערב פסח אחר חצות. והטעם על פי המבואר בגמרתנו, שהוקשה אכילת מצה לקרבן פסח, וסוברת דעה זו שהוקשה גם אפיית המצה לשחיטת קרבן פסח שזמנו בערב פסח אחר חצות. וכתב המשנה ברורה, שאף על פי שמעיקר הדין יוצאים במצה שנאפתה זמן רב לפני פסח, מכל מקום, מצוה מן המובחר לאפות את מצות המצוה של ליל הסדר בערב פסח אחר חצות. אולם, כותב המשנה ברורה, שרוב ישראל אין נוהגים להזהר בזה והסיבה לכך, מפני שיש דעות שחמץ בערב פסח משעה שישית אינו בטל בשישים ואוסר את התערובת שהתערב בה, במשהו, ולכן חוששים שמא יחמיץ פירור בצק אפילו קטן ביותר ויתערב במצות ואינו בטל, ונמצא עובר על איסור חמץ בפסח. אולם אם אופה הרבה זמן לפני פסח, אז אפילו אם נכנס מעט חמץ למצה הרי הוא בטל בשישים. ולנוהגים לאפות בערב פסח, כתב הטור שאם חל ערב פסח בשבת, יאפו את המצות במוצאי שבת בליל הסדר. והקשה הזכרון שמואל, הלא ליל ט"ו אינו זמן הקרבת הפסח, ואם כן מה הענין לאפות בלילה, אם בין כה וכה איננו מקיימים את הענין של אפיה בזמן הקרבה, ואם כן, אפשר לאפות זמן רב לפני פסח. ותירץ על פי דברי רבי מנחם זעמבא, כיון שבקדשים הלילה הולך אחר היום, ובעצם זמן הקרבת קרבן פסח הוא בערב פסח ובליל הסדר, אלא שבלילה ההקרבה פסולה מסיבה צדדית, שכל עבודת הקרבנות פסולה בלילה. אולם מצד דיני קרבן פסח, גם הלילה הוא זמן הקרבתו, ולכן צריך לאפות את המצות בליל ט"ו. אולם הוא מעיר על כך שלכאורה זמן קרבן פסח הוא רק בי"ד כפי שכתוב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.

ר' יוסי אומר נתנמנמו — יאכלו אולם אם נרדמו לגמרי — לא יאכלו. ועוד אמרו: הפסח אחר חצות הלילה מטמא את הידים משום שהוא נעשה נותר, ונותר מטמא את הידים מדברי סופרים. וכן הפגול והנותר מטמאין את הידים מדברי סופרים.

א גמרא במשנה שנינו: ר' יוסי אומר נתנמנמו — יאכלו, נרדמו — לא יאכלו. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נתנמנם? אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר [ישן ולא ישן, ער ולא ער] כגון דקרי ליה, ועני [שקוראים לו, ועונה], ולא ידע לאהדורי סברא [יודע להחזיר סברה], וכי מדכרו ליה, מדכר [וכאשר מזכירים לו משהו שאירע, נזכר].

ובדומה להגדרה זו מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רבה, חזא דקא נמנם [ראה שהוא מנמנם] לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה, אמר ליה [לו]: מינם קא נאים מר [האם ישן אדוני]? אמר ליה [לו]: מינומי קא מנמנם [מנמנם אני], ותנן [ושנינו במשנה]: נתנמנמו — יאכלו, נרדמו — לא יאכלו.

ב שנינו במשנה כי הפסח אחר חצות מטמא את הידים. אלמא [מכאן] כי מחצות הלילה ואילך הוה ליה [הרי הוא] נותר. ושואלים: מאן [מיהו] התנא שסבור כך?

אמר רב יוסף: ר' אלעזר בן עזריה הוא, דתניא [ששנינו בברייתא]: נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח) ר' אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בפסוק זה "בלילה הזה", ונאמר להלן "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים" (שמות יב, יב),

ונלמד "לילה" "לילה" לגזירה שוה, מה להלן במכת בכורות — עד חצות, כאמור שמכת בכורות היתה בחצות (שמות יב, כט) אף כאן לענין אכילת הפסח — הכוונה עד חצות ולא אחר כך.

אמר לו ר' עקיבא: והלא נאמר "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'" (שמות יב, יא), כלומר: עד שעת חפזון, וחיפזון זה, היה ביום שבו יצאו ממצרים שהוא למחרת.

אם כן מה תלמוד לומר "בלילה הזה" שנאמר לענין אכילת הפסח? כדי ללמדנו הלכה זו: יכול יהא נאכל הפסח כשאר קדשים ביום שחיטתו כקרבן תודה וכדומה? תלמוד לומר: "בלילה", כלומר, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום.

ושואלים: ור' עקיבא האי "הזה" ["הזה" שנאמר בפסוק זה] מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו] מה לומד הוא ממנו? שהרי אינו לומד מכאן גזירה שוה. ומשיבים: מיבעי ליה [צריך היה לו] כדי למעוטי [למעט] לילה אחר הוא דאתא [שבא]. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ופסח הוא מן הקדשים הקלים, ואף קרבן שלמים הוא קדשים קלים. מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד — אף פסח יהא דינו דומה. כיצד?

אוקים [העמד, החלף] לילות לאכילת הפסח (שהרי תחילת אכילת הפסח לכל הדעות בלילה היא) במקום ימים של אכילת השלמים ויהא קרבן הפסח נאכל לשני לילות ויום אחד, על כן כתב רחמנא [המקרא] "הזה", לומר שרק בלילה זה הוא נאכל ולא באחר.

ור' אלעזר בן עזריה אמר לך [יכול היה לומר לך]: דבר זה אינו צריך ללמוד מכאן, כי מ"לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י) נפקא הא [יוצא דבר זה] שהרי ברור שאי אפשר לאכול את הבשר בלילה הבא.

ור' עקיבא אמר לך [יכול היה לומר לך] כנגד טענה זו: אי [אם] לא כתב רחמנא [המקרא] "הלילה הזה" הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה משמע] "בקר" שבמקרא — בקר שני, לאחר ליל מוצאי החג (ביום ששה עשר בניסן) והוא בוקר העשוי לשריפתו. ור' אלעזר אמר לך [יכול היה לומר לך] כנגד טענה זו: כל היכא [מקום] שכתב המקרא "בקר" — הכוונה בקר ראשון הוא.

אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לשיטת ר' אלעזר בן עזריה — לא יצא ידי חובתו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא ולשם מה היה לרבא לומר זאת? הלא כיון דאיתקש [שהושוה בכתוב] מצה לקרבן הפסח — כפסח דמי [הוא נחשב] ולפיכך אינו נאכל אלא עד חצות.

ומשיבים: יש בכל זאת חידוש בדבר, מהו דתימא [שתאמר]: הא אפקיה קרא מהיקישא [הרי הוציאו הכתוב מן ההיקש] וכשיטת רבא עצמו שאכילת מצה היא מצוה מיוחדת בפני עצמה ונוהגת אפילו בזמן הזה ואינה קשורה לכל דבריה במצוות קרבן הפסח. קמשמע לן דכי אהדריה קרא [השמיע לנו שכאשר החזירו הכתוב] את מצות אכילת מצה בלילה ראשון לדון בו — למילתא קמייתא אהדריה [לדבר הראשון החזירו] וגם לענין זה שיאכל רק בזמן שהפסח נאכל.

ג שנינו במשנה כי הפיגול והנותר מטמא את הידים, ודנו בכך רב הונא ורב חסדא. חד [אחד] מהם אמר: הטעם הוא משום חשדי כהונה, וחד [ואחד מהם] אמר שהטעם הוא משום עצלי כהונה. ועוד נחלקו: חד [אחד] מהם אמר שטומאת הפיגול והנותר חלה אפילו על כזית מן הבשר, וחד [אחד] מהם אמר רק על כביצה ממנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yosei says: If they dozed they may eat from the Paschal lamb when they awake, but if they fell fast asleep they may not eat from it. The Sages further said: The Paschal lamb after midnight renders one’s hands ritually impure, as it becomes notar, an offering that remained after the time when they may be eaten has expired; and the Sages ruled that both piggul, offerings that were invalidated due to inappropriate intent while being sacrificed, and notar render one’s hands ritually impure.

GEMARA: We learned in the mishna that Rabbi Yosei says: If they dozed they may eat from the Paschal lamb, but if they fell asleep they may not eat from it. The Gemara asks: What are the circumstances of dozing? Rav Ashi said: One is asleep but not asleep, awake but not awake, when, if they call him, he will answer, but he is unable to provide a reasonable answer. And when they later inform him of what happened, he remembers it.

The Gemara cites a related episode: Abaye was sitting before Rabba, and he saw that Rabba was dozing off after he had begun to eat the final obligatory piece of matza. He said to him: Is the Master sleeping? Rabba said to him: I am dozing, and we learned in the mishna: If they dozed, they may eat from the Paschal lamb, but if they fell fast asleep they may not eat from it.

We learned in the mishna that the Paschal lamb after midnight renders one’s hands ritually impure. The Gemara infers: Apparently, from midnight and onward the Paschal lamb is classified as notar. The Gemara asks: Who is the tanna who maintains this opinion?

Rav Yosef said: It is Rabbi Elazar ben Azarya, as it was taught in a baraita: With regard to the verse “And they shall eat of the meat on that night” (Exodus 12:8), Rabbi Elazar ben Azarya says: Here it is stated “on that night,” from which it cannot be determined when the night ends. And below it is stated: “And I will pass through the land of Egypt on that night and I will strike every firstborn in the land of Egypt” (Exodus 12:12). The Torah states with regard to the death of the firstborns: “Thus said the Lord: At about midnight, I will go out into the midst of Egypt and every firstborn in Egypt shall die” (Exodus 11:4–5).

The baraita continues: Just as in the verse below, the striking of the firstborns took place until midnight, as stated explicitly in the verse, so too, in the verse here, the mitzva to eat the Paschal lamb continues until midnight but not beyond. Evidently, the Paschal lamb may not be eaten after midnight.

Rabbi Akiva said to Rabbi Elazar ben Azarya: But wasn’t it already stated: “Thus you shall eat it, with your loins girded, your shoes on your feet, your staffs in your hands, and you will eat it in haste, for it is the Paschal offering for the Lord” (Exodus 12:11)? This verse indicates that the Paschal lamb may be eaten until the time of haste, i.e., until dawn, as the Jewish people left Egypt the next day.

Rabbi Akiva continues: If that is so, what is the meaning when the verse states: “On that night,” with regard to eating the Paschal lamb? The Gemara explains that this phrase is necessary, as I might have thought that the Paschal lamb is eaten during the day, like all other offerings, which must be slaughtered and eaten during the day. Therefore, the verse states: “On that night,” to underscore that this particular offering is eaten at night, and it is not eaten during the day.

The Gemara asks: And Rabbi Akiva, what does he do with the word “that”? As he doesn’t use it for a verbal analogy, what does Rabbi Akiva learn from this word? The Gemara answers: He needs it to exclude another night. It could enter your mind to say that since the Paschal lamb falls into the category of offerings of lesser sanctity, and peace-offerings are also offerings of lesser sanctity, just as peace-offerings may be eaten for two days and one night, i.e., the day they are sacrificed through the following day, as stated in the Torah, so too, the same halakha should apply to the Paschal lamb.

The Gemara explains the previous statement. How could the Paschal lamb be eaten for two days and one night if one starts eating it at night? The Gemara explains: One may say: I will substitute the nights that the Paschal lamb may be eaten instead of the days that a peace-offering is eaten. And accordingly, the Paschal lamb may be eaten for two nights and one day. Therefore, the Torah wrote the word “that,” to teach that the Paschal lamb may be eaten only on that one night.

And Rabbi Elazar ben Azarya, from where might he derive the halakha that the Paschal lamb may not be eaten for two nights? Rabbi Elazar ben Azarya could have said to you: This halakha is derived from the verse: “You shall let nothing of it remain until the morning; and that of it which remains until the morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). If it is prohibited to leave any part of the Paschal lamb until the morning, it is certainly prohibited to leave any of it until the following night. Therefore, it is unnecessary to cite an additional source to teach that the Paschal lamb may be eaten only on the first night.

And Rabbi Akiva could have said to you, in response to this argument: If the Torah hadn’t written “on that night,” I would have said: What is indicated by the word “morning” in that verse? It means the second morning after the Festival, the day of the sixteenth of Nisan. Therefore, it was necessary for the Torah to write that one may eat the Paschal lamb only on that night and no other. And Rabbi Elazar could have said to you in response: Anywhere that the Torah writes “morning,” it is referring to the first, i.e., the next morning. If that were not the case, no biblical text could have any definitive meaning.

Rava said: Nowadays, if one ate matza after midnight, according to the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, he has not fulfilled his obligation. The Gemara expresses surprise at this statement: It is obvious that this is the case, for since the verse juxtaposes matza to the Paschal lamb, it is considered like the Paschal lamb, and therefore matza may also be eaten only until midnight.

The Gemara answers: Rava’s statement is necessary, lest you say that the verse has removed the halakha of matza from this juxtaposition, as Rava maintains that eating matza is a distinct mitzva that applies even nowadays. One might therefore have thought that the halakhot of eating matza differ entirely from those of the Paschal lamb. Rava therefore teaches us that when the verse repeats the mitzva to eat matza on the first night, it restores this mitzva to its original status, which means that one may eat matza only at a time when he may also eat the Paschal lamb.

The mishna taught that piggul and notar render one’s hands ritually impure. This issue is subject to a dispute between Rav Huna and Rav Ḥisda. One of them said: The reason for this enactment is due to suspected priests, i.e., priests who were suspected of invalidating offerings; and the other one said the reason is due to lazy priests. Rav Huna and Rav Ḥisda also disagree about another matter: One of them said that the ritual impurity of notar and piggul applies even to an olive-bulk of the meat; and one of them said it applies only to an egg-bulk.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' ישנו מקצתן יאכלו כלן לא יאכלו נתנמנו יאכלו היכי דמי נתנמנמו אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מדכר אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה קא מנמנם אמר ליה מינם קא ניים מר אמר ליה מתנמנומי קא מנמנם ונתנמנמו יאכלו תנן:
הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא חצות הוה ליה נותר מאן תנא אמר רב יוסף ר' אלעזר בן עזריה הוא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה כתיב הכא בלילה הזה וכתיב התם ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות שנא' כחצות הלילה אף כאן נמי עד חצות:
אמר רבא לא (יאכל) [אכל] מצה בזמן הזה אלא לאחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי אכילת מצה פשיטא כיון דאתקיש לפסח שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו כפסח דמי מהו דתימא אפקה קרא מהקישא דפסח שנאמר בערב תאכלו מצות קמ"ל דכי אהדריה קרא למלתיה קמייתא כלומר לדוכתיה אהדריה עד חצות כפסח ואע"ג דר' עקיבא פליג עליה כותיה קיימא לן דסם מתני' כותיה:
הפיגול והנותר מטמאין את הידים רב הונא ורב חסדא חד אמר משום חשדי כהונה שלא יגע בו הכהן לטלטלו ויחשדו אותו הכהנים כי לאכלו מטלטלו לפיכך גזרו בו טומאה שלא יגע בו כלל וחד אמר משום עצלי כהונה כלומר גזרו עליו טומאה מפני שנתעצלו הכהנים באכילתו ובא לידי נותר:

המשנה הששית והיא מענין החלק השלישי והשני והוא שאמר הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפגול והנותר מטמא את הידים ברך ברכת הפסח פטר של זבח ושל זבח לא פטר של פסח דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו אמר הר"ם טומאת ידים עוד יתבארו משפטיהם במקומות רבים ממסכת טהרות והזבח הנזכר בכאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר שקדם זכרו בפרק הששי ולשון התוספתא איזו ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול פסח אי זו היא ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול זבח והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אמר שהפסח אחר חצות מטמא את הידים ומשנה זו באה לדעת ר' אלעזר בן עזריה שסובר שאכילת הפסח לא אמרו בה עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה ומ"מ שיעורו עד שיעלה עמוד השחר ומשם ואילך נעשה נותר ומטמא את הידים שהפגול והנותר גזרו עליהם שיטמאו את הידים בנותר משום עצלי כהונה שלא יתעצלו באכילתם ופגול משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו להפסיד לבעלים ושיעור טומאה זו בכביצה כדין טומאת אוכלין ויש פוסקין בכזית כשיעור איסורו:

ברך ברכת הפסח פטר את של זבח וענין זה בזמן בית המקדש הוא שהיו שלמי חגיגה באים עם הפסח להיות אכילת הפסח על השובע כמו שביארנו ואחר שקדש וטבל בירקות וקרא הגדה וברך המוציא נוטל מצה ומרור כאחד ומברך על אכילת מצה ומרור ואם נטל כל אחד בפני עצמו מברך על כל אחד בפני עצמו ואח"כ מברך בחגיגה על אכילת הזבח ואוכל ממנה תחלה ואח"כ מברך על הפסח על אכילת הפסח ואוכל וחוזר לסעודתו עם בשר החגיגה ומשלים סעודתו בבשר הפסח כדי שתהא אכילתו על השובע ואמר עכשיו שברכת הפסח פוטרת של זבח ואם ברך תחלה על הפסח אינו צריך לברך על הזבח אבל של זבח לא פטר את הפסח ור' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו והלכה כר' עקיבא:

זה ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

קדשי קדשים אכילתם ליום ולילה אבל הפסח אינו נאכל אלא בלילה שנאמר בלילה הזה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ושמא תאמר הואיל והפסח קדשים קלים שהרי הבשר נאכל לבעלים יהא נאכל מיהא לשני לילות תלמוד לומר בלילה הזה ולא בלילה אחר:

מאחר שביארנו שהפסח דינו ליאכל עד שיעלה עמוד השחר ולא אמרו עד חצות אלא להרחיק אדם מן העבירה שלא יבא לידי נותר מצה מיהא אע"פ שזכר לפסח היא אפילו אכלה אחר חצות יצא ויש חולקין לפסוק כר' אלעזר בן עזריה לאיסור פסח אחר חצות מן התורה וא"כ אף במצה אחר חצות לא יצא והביאו ראיה ממה שסתם לנו במשנתנו כן ובראשון של ברכות ובזבחים פרק איזהו מקומן ומ"מ נראין הדברים לפסוק כר' עקיבא שחלק בה עמו בברייתא השנוייה כאן וכן במסכת מגילה סתמוה כר' עקיבא ומה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי ונוח לנו לילך אחר סתם משנה האמורה כר' עקיבא ואע"פ שסתמוה כאן כר' אלעזר והיה לנו לומר סתמא דדוכתא עדיף מ"מ כלל גדול אמרו הלכה כר' עקיבא מחברו:

גמרא בחפזון עד שעת חפזון א"כ מת"ל בלילה יכול כו' ת"ל בלילה בלילה הוא נאכל כו' כצ"ל:

ברשב"ם בד"ה שלמים כו' דכתיב ביום זבחכם כו' דהא בלילה לא בא למעט כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מלא תותירו עד כו' אע"ג דדרשינן מיניה ליתן לו בקר שני לשריפתו כו' אית מאן דמפיק כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דההיא דבוקר שני לשריפתו מבוקר בתרא נפקא ליה דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש וגו' כדמוכח פ' כיצד צולין ע"ש ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואמורים עד חצות כדאמרי' כו' עכ"ל ורש"י פי' שם דעד חצות לא קאי כלל אהקטר חלבים כו' ע"ש:

ברשב"ם ד"ה הוה מנמנם. לאחר שהתחיל לאכול מצות כו'. עיין תוספות לעיל קיט ב ד"ה א"ר:

רשב"ם ד"ה ראב"ע הוא. כדתניא כו' ראב"ע אומר בערב כו'. ע"ש דהא רבי אליעזר סתמא דהוא בן הורקנוס אמרה:

רשב"ם ד"ה שלמים. דהא בלילה הזה כו'. ר"ל דתיבת בלילה דלפנינו דודאי בכ"מ לילה ממעט יום איזה שיהיה אך בלילה דהכא אינו ממעט רק יום זביחתו מטעם דמפרש הש"ס הואיל ופסח קק"ל כו' שוב ראיתי ברש"א דנראה דמוחק מלת הזה מדבריו אבל ק"ל על פירושו דא"כ אפילו עתה דכתיב הזה מ"מ אימא דנאכל ביום שבינתיים דהא הלילה אינו ממעט אלא יום שלפניו והזה אינו ממעט רק לילה אחר ועד בקר הוא בקר שני:

רשב"ם ד"ה מהו דתימא כו'. פירושו דחוק ולנל"פ דה"א דקרא המחייב אותנו בזה"ז באכילת מצה דהוא בערב תאכלו מצות שם לא הוקש לפסח וכ"נ מפירוש רש"י לגי' הישנה:

תד"ה מלא תותירו. עיין רש"א ועמש"כ (בברכות ט) בס"ד:

אָמַר לֵיהּ: מֵינַם קָא נָאִים מַר? אָמַר לֵיהּ: מֵינוּמִי קָא מְנַמְנֵם. נראה לי בס"ד דאביי ידע למתניתין דנתנמנמו יאכלו, ורק חשב אולי רבה לא היה בסוג נתנמנמו שהוא נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר אלא היה ישן ממש דְלָא יָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ לֹא מִדְכַּר לכן אמר לו בלשון שאלה מֵינַם קָא נָאִים? ולשון קָא נָאִים דאמר על שינה ממש, דְלָא יָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ לֹא מִדְכַּר ואמר לו רבה מֵינוּמִי קָא מְנַמְנֵם לשון זה יאמר על נִים וְלָא נִים דְיָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ מִדְכַּר, ולכך הוצרך לומר גם כן לשון המשנה להראות דְיָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא.

מלא תותירו ממנו עד בקר נפקא. כ' תוס' אע"ג דדרשי' מיני' לעיל לתן לו בקר שני לשריפתו דנפ"ל מהתם אין שורפי' קדשי' בי"ט הק' המרש"א ההוא מוהנותר ממנו עד בקר דרשי' ולא מולא תותירו ממנו עד בקר ולע"ד לישב בקיצור דלכאורה ק' מנ"ל דאין שורפי' קדשי' דלמה גז"ה בעלמא להמתין לעולם אפי' בחול עד בקר ב' וכה"ג הק' תו' פ' במה מדליק' מיהו לר"ע יש לישב דלדידי' לא הוה צריך למכתב רק ולא תותירו והנותר ממנו באש תשרופו וממילא הוה ידעי' דעד בקר של י"ט קאמר דהרי מפורש בקרא לילה הזה הוא נאכל על שעת חפזון ואייתר ב' פעמים בקר חדא ליתן לו בקר ב' ואידך כמ"ש הרשב"ם (לראב"ע) וז"ל והאי דכתי' לא תותירו ממנו עד בקר לשריפה אתא דעד בקר לאו בר שרפה הוא ויש לפרש דלהכי אתא להודיענו זמנו לשרוף בבקר אלא משום י"ט נותני' לו בקר ב' וא"ש ומוכח דאין שורפי' קדשי' בי"ט אבל ראב"ע דאצטריך דעד בקר להורות בקר א' קשה (גם מה שפי' רשב"ם הנ"ל עי' תו' ברכות פי' בענין אחר) נהי דידעי' מוהנותר ממנו עד בקר ליתן לו בקר ב' כמ"ש המרש"א מ"מ דלמא לאו משום קדשי' בי"ט נגעו בי' דלמא דינא הכי הוא וזהו מדוקדק מאוד בלשון התו'. מיהו עדיין יש מקום לחלוק ולישב ק' דלראב"ע נמי ידעי' דזמן שריפתו בבקר ראשון לילי י"ט דאמרי' בברכות הני תנאי כהני תנאי והיינו דר"ע דריש עד מועד צאתך מארץ מצרי' אתה אוכל ולראב"ע דאין אוכלי' אלא עד חצות מפרש מועד צאתך אתה שורף א"כ מוכח נמי דעיקר זמן שריפתו בי"ט י"ל דס"ל להתו' דמדלא מייתי הש"ס הכי והני תנאי כהני תנאי ש"מ דס"ל להש"ס לבתר דאמר ר' אבא התם דכ"ע כו' ע"ש א"כ איכא למימר דראב"ע נמי מפרש עד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך והיינו תחלת יציאה שהתחיל חפזון דמצרי' עש"ה ולכן סמכו תו' ק' הכא דוקא ולא הק' כן במס' ברכות:

בסיומא ר"ש איקלע לפדיון. יל"ד האריכות אקב"ו על פ"ה א"ה מברך לא הל"ל אלא ברכת הפדיון א"ה מברך ותו דלא הוה לי' לאתוי' כלל פשיטא על פדיון כו' אלא מי מברך שהחי' גם מה פשטו א"ה מברך שתים לא היל"ל אלא א"ה מברך שהחי' וי"ל דהנה כ' הרא"ש מש"ה אין מברך שהחי' על בדיקת חמץ משום דסומך אזמן די"ט וקשה איפוך אנא ה"ל לברך בשעת בדיקה ולפטור את של י"ט כמו ברכת הבדיקה גופה דמברך ופוטר הביעור אעפ"י דהביעור עיקור מצוה דאורי' מ"מ כ' הרא"ש בדיקה תחלת ביעור הוא וא"כ ה"נ לענין שהחי' וצ"ל דברכת שהחי' עיקור מצותה אהנאה [עי' בעה"מ שלהי פרקין] (וז"ל רשב"א בתשו' סי' שע"ט אמרת כי קבלת מר"פ שאין אמרי' זמן בבדיקת חמץ שא"א זמן על דבר שהוא מכלה מן העולם כו' שא"א זמן אלא על מה שנהני' כחגים כו' א"כ מה נעשה ליה"כ כו' וטעם יפה ממנו שאין לו זמן קבוע שהיוצא לדרך וכו' והלא פדיון הבן אין לו זמן אלא פודה משלשים ואילך) וכל שהוא בשעת שמחה עדיף טפי ובדיקה וביעור לאו מצוה של שמחה היא כ"כ כצ"ל גלל כן יש להסתפק [עי' כתב סופר חא"ח סי' כ"ו] בשנים שמחויבים בברכת שהחי' א' על מצוה שאין בה שמחה כ"כ וא' על הנאת עה"ז מי מברך ומוציא את חברו מי נימא העושה מצוה עדיף או דלמא שהחי' תלוי בשמחה טפי והאי דנהנה שמח טפי והנה לכאורה יש לפשוט מהפדיון הבן דע"כ אינה מצוה של חבוב ושמחה שהרי כ' הרא"ש פ"ק דלריב"א דכל שאפשר לקיים ע"י שליח מברכי' בעל א"כ מ"ע מברכי' בנר חנוכה להדליק ותי' משום חבוב מצוה כ"א מדליק בעצמו ואינו עושה שליח וא"כ ק' גבי פדיון דמברך על פדיון ולא לפדות עכצ"ל משום שאין בה חבוב ונעשי' ע"י שליח וא"כ מ"ט האב מברך על המצוה ומוציא הכהן הא הכהן שמח טפי במתנת כהונה שלו אע"כ מוכח אפ"ה העושה מצוה עדיף מהנהנה בעה"ז ואין לכהן רק הנאת העה"ז ואפשטי ספיקן. אלא דיש לדחות לעולם הנהנה עדיף ופ"ה היינו טעמא משום דבלא"ה מברך ברכה אחרת על הפדיון והואיל ועביד מצוה חדא ליעבד מצוה אחריתי כמו במס' ברכות מ"ב ב' גבי והוא אומר על המוגמר ע"ש ונבוא אל המכוון דהיינו דאמרי פשיטא לן דנוסח הברכה היא על הפדיון ולא לפדות משום שאין בה חבוב א"כ מש"ה איבעי לן מי עדיף לברך שהחינו הכהן הנהנה ושמח או העושה מצוה ופשטי לי' דהא לא תבעי לך דאבי הבן מברך שתים [עמרש"ל ומהר"ם סוכה מ"ו א'] דייקא פי' כיון דנזקק לאחת ועביד מצוה חדא ליעבד נמי אחריתי:

זה חנני ה' ית' בסיומא דמס' פסחים דש"ס חבר' פק"ק מ"ד ר"ח חנוכה תקס"א לפ"ק:

עד שעת חפזון. שנבהלו לצאת והיינו עד הבקר: ויום אחד. ט''ו המפסיק בין הלילות דלא ליהוי נותר עד ט''ז: הא אפקיה קרא מהיקישא. דפסח דכתיב (שמות יב) (בערב תאכלו מצות) [ששת ימים כו'] ואקשיה בהיקישא דעל מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט): קמ''ל דכי אהדריה קרא. (שבעת ימים תאכל מצות) [בערב כו'] (שמות יג) למילתיה קמייתא אהדריה לעמוד במקום הפסח ולאכול עד חצות:

רשב"ם
רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו. ארישא קאי דקאמר ת''ק ישנו מקצתן יאכלו ואתא למימר ה''מ אם נתנמנמו אבל אם נרדמו אפילו מקצתן לא יאכלו לכשיעורו הכי מוכח בגמרא והכי הילכתא דהא רבה קאי כוותיה כדאמר בגמרא: הפסח אחר חצות מטמא את הידים. דה''ל נותר מחצות ואילך ורבנן גזרו על הנותר לטמא את הידים כדמפרש טעמא בגמרא: גמ' לאהדורי סברא. במילתא דצריכא סברא כגון ששואלין אותו היכן הנחת כלי זה וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מידכר ואומר הן או לאו: הוה מנמנם. רבה לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה: נתנמנמו יאכלו. תנן אבל אם הוא ישן אפילו הוא לבדו שוב לא היה אוכל דס''ל כרבי יוסי דאמר נרדמו אפילו מקצתן לא יאכלו: אלמא מחצות הוא דה''ל נותר. והא כתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בקר אלמא עד בקר לא הוי נותר: ר''א בן עזריה היא. דנפקא ליה מקרא דאכילת פסח עד חצות ומחצות הוי נותר והאי דכתיב לא תותירו ממנו עד בקר לשריפה אתא דעד בקר לאו בר שריפה הוא כדתניא בפ''ק דברכות (דף ט.) ר''א בן עזריה אומר בערב אתה זובח וכבא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף אבל כר''ע דפליג עליה לא מיתוקמא דלדידיה לא ה''ל נותר עד הבקר ולא מטמא ידים אלא מבוקר ואילך ואף על גב דלדידיה נמי אכילת פסחים עד חצות כדין לכל הנאכלין ליום ולילה רבנן הוא דעבדי הרחקה יתירא להרחיק את האדם מן העבירה כדתנן בפ''ק דברכות (דף ב.) שמא יאכל ממנו לאחר שעלה עמוד השחר ויתחייב כרת ומוטב שיבואו קדשים לבית הפסול למעט זמן אכילתו שלא לאכול אחר חצות משיאכל עד בקר ויבא לידי כרת: שעת חפזון. שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב (שמות יב) לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ור''א בן עזריה סבר חפזון דמצרים בשעת מכת בכורות שעל ידיה נחפזו למהר לשלחם מן הארץ הכי מפ' בברכות (דף ט.): יכול יהא נאכל כשאר קדשים. ביום . שחיטתו כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום אחד ואוכל כל יום שחיטתה והלילה עד הבוקר מן התורה דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר: שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד. שבינתים דכתיב (שם יט) ביום זבחכם יאכל וממחרת אף פסח נמי הואיל ואינו נאכל אלא בלילה נוקים שני לילות במקום שני ימים של שלמים ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בליל השני קמ''ל כן פירש רבינו במסכת ברכות (שם) ולי נראה שאף ביום שבינתים יאכל דהא בלילה הזה לא בא למעט אלא יום שחיטתו שלפני לילה הראשון של פסח אבל מכאן ואילך יאכלנו עד עמוד השחר של ליל שני קמ''ל: מהו דיתימא אסקיה. רחמנא לחובת מצה בלילה הראשון מהיקישא דאקשיה רחמנא כפסח בהאי קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ואסקיה רחמנא בהאי קרא ששת ימים תאכל (עליו) מצות וביום השביעי מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות ולילה הראשון נמי במשמע אלמא אפקיה רחמנא מהיקישא דעל מצות ומרורים לחובת מצה לילה הראשון ואוקמיה ארשות: קמ''ל. דכי אהדריה קרא לחובת מצה בלילה הראשון בזמן הזה דכתיב בערב תאכלו מצות דהכי נפקא לן לעיל למילתא קמייתא אהדריה לאכילה עד חצות כבזמן דאיכא פסח: חד אמר משום חשדי כהונה. לקמן מפרש דאפיגול קאי: וחד אמר משום עצלי כהונה. לקמן מפרש דאנותר קאי ולא פליגי אלא חד מפרש טעמא דפיגול וחד מפרש טעמא דנותר:

מלא תותירו עד בקר נפקא. אע''ג דדרשינן מיניה (לעיל דף פג:) ליתן לו בקר שני לשריפתו דנפקא לן מהתם דאין שורפין קדשים בי''ט אית מאן דמפיק ליה בפ''ב דשבת (דף כד:) ובמכילתין מדוכתא אחרינא: אמר רבא אכל מצה בזמן הזה כו'. יש מפרשים דכך הלכה דהא סתם מתני' כוותיה ואין זה ראיה דהא פרק ב' דמגילה (דף כ:) אשכחן סתמא אחרינא דלא כוותיה דתנן זה הכלל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כר''א בן עזריה דאמר אכילת פסחים עד חצות היינו ודאי מדאוריית' ובתר הכי פסול למיכל אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואימורים עד חצות כדאמרינן בריש ברכות (דף ב.) לא הוי אלא מדרבנן אפילו לראב''ע משום הכי אם עיכב להקטיר עד חצות לא נפסל בכך דהא מן התורה היו כשירים עד הבקר וחכמים לא עשו סייג לדבר להביאם לבית הפסול קודם הזמן ובפ' המזבח מקדש (זבחים פו:) נמי מוכח הא דחצות עושה (פיגול) [עיכול] מדרבנן וההוא דבפרק איזהו מקומן (שם נז:) דקאמ' דמתני' דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ר''א בן עזריה היא ופריך ממאי דאורייתא דלמא מדרבנן ור''ע היא ומשני א''כ מאי אלא פירוש אי הוה מדרבנן לא ה''ל למיתני אלא דהא לעיל גבי תודה וחטאת תנא עד חצות ולא תנא אלא דאפילו אירע דעבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל ואוכלו לאחר חצות כדמשמע פ''ק דברכות (דף ט.) גבי ק''ש בההוא מעשה דבאו בניו של ר''ג מבית המשתה ומ''מ איכא סייג דעבר על דברי חכמים אם לא אכל קודם חצות וה''ג התם א''כ מאי אלא ותו כי הנך מה הנך דאורייתא כלומר מה הנהו דאינו נאכל אלא למנוייו וצלי היינו דאוריית' אף הנך נמי דעד חצות דאורייתא ורבי אלעזר בן עזריה היא [עי' תוס' זבחים נז: ד''ה ואב''א ותוס' מגילה כא. דא לאתויי]:

דף קכ - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד