פסחים קכ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכ - א

ודייקינן: באחרונה, אין. שצריך לאכול את הכזית מצה דוקא בסוף סעודתו. אבל בראשונה, לא! שלא יאכל את המצה של אפיקומן בתחילת סעודתו, כי אסור לאכול כלום לאחר מצת חובה. וראיה לרב יהודה אמר שמואל?

ודחינן: לעולם מותר לאכול את המצה אף בתחילת הסעודה. וברייתא "לא מיבעיא" קאמר. לא מיבעיא בראשונה, שמותר לאכול, דקאכיל את המצה לתיאבון. אבל באחרונה הייתי אומר דילמא אתי למיכל את המצה אכילה גסה ולכן אימא לא לאכול אותה בסוף אלא דוקא בתחילת הסעודה.

קמשמע לן שמותר לאכול את המצה של מצוה אף באחרונה.

מר זוטרא מתני הכי: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפטירין אחר המצה אפיקומן.

נימא מסייע ליה? מזה ששנינו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

ודייקינן: אחר הפסח הוא דלא. אבל אחר מצה מפטירין.

ודחינן: לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא אחר מצה שאסור לאכול דלא נפיש טעמיה. אבל לאחר פסח שטעמו חזק אימא לא. שאין איסור לאכול אחריו.

קמשמע לן שאסור.

מיתיבי: תניא: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה.

ודייקינן: באחרונה, אין. בראשונה, לא. כי אסור לאכול כלום אחר המצה. וקשה לרב יהודה אמר שמואל?

ומתרצינן: לעולם אף בראשונה מותר. וברייתא "לא מיבעיא" קאמר. לא מיבעיא בראשונה שמותר, דקאכיל מצה לתיאבון, אבל באחרונה דאתי למיכלה אכילה גסה ^[51] אימא לא.

קמשמע לן שמותר.

אמר רבא: מצה בזמן הזה שאין קרבן פסח חיובה בלילה הראשון של פסח מדאורייתא. ומרור חיובו רק מדרבנן.

והוינן בה: ומאי שנא מרור שאמרת שהוא רק מדרבנן משום דכתיב בקרבן פסח "על מצות ומרורים יאכלוהו", ודרשינן: בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור.

אם כן, מצה נמי, הא כתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו". ונדרוש גם כן שבזמן אין פסח אין מצות מצה?

ומתרצינן: מצה, מיהדר הדר ביה קרא, התורה חזרה וכתבה "בערב תאכלו מצות". לומר לך, שאין חיובה תלוי בפסח אלא גם בזמן שאין פסח חייב במצה.

ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה אין חיובם בזמן הזה אלא מדרבנן. שאנו דורשים "על מצות ומרורים יאכלוהו" בין לגבי מצה בין לגבי מרור.

ומקשינן עליו: אלא הכתיב "בערב תאכלו מצות". ולמה חזר הכתוב ושנה, אם לא ללמד שמצה אף בזמן הזה מדאורייתא?

ומתרצינן: ההיא קרא מיבעי ליה לטמא, ושהיה בדרך רחוקה בזמן המקדש, שאינם יכולים להקריב קרבן פסח. דסלקא דעתך אמינא כיון דפסח לא אכלי. מצה ומרור נמי לא ניכול כלומר, שאינם חייבים באכילתם, קמשמע לן שהם חייבים בכל זאת במצה ומרור.

אבל בזמן הזה, אפילו מצה אינה אלא מדרבנן.

ורבא אמר לך: טמא, ושהיה בדרך רחוקה, לא צריך קרא שהם חייבים במצה ובמרור. דלא גרעי מערל ובן נכר [משומד] שחייבים במצה ומרור למרות שאינם יכולים לאכול קרבן פסח.

דתניא: נאמר בקרבן פסח "כל ערל לא יאכל בו". ודרשינן: דוקא בו, בקרבן פסח, אינו אוכל. אבל הוא אוכל במצה ובמרור.

ועל כרחך שהכתוב "בערב תאכלו מצות" בא לחייב מצה בזמן הזה מדאורייתא.

ואידך, רב אחא בר יעקב אמר לך: כתיב בהאי, בערל ובן נכר שהם חייבים במצה ומרור. וכתיב גם כן בהאי לגבי טמא ושהיה בדרך רחוקה "בערב תאכלו מצות". וצריכי שניהם שאי אפשר ללמוד אחד מהשני.

מערל ובן נכר אי אפשר ללמוד לטמא ושהיה בדרך רחוקה. מפני ששונה ערל ובן נכר שאינם יכולים כלל להקריב קרבן פסח אפילו בפסח שני, לכן דין הוא שיתחייבו בפסח ראשון לפחות במצה ומרור. אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה, שמקריבים קרבן פסח בפסח שני הייתי אומר שבפסח ראשון הם פטורים ממצה ומרור, ורק בפסח שני, שאז יעשו פסח, יקיימו גם "על מצות ומרורים יאכלוהו".

ואם היה כתוב רק "בערב תאכלו מצות" היינו מסבירים את הפסוק בערל ובן נכר שאין לו תשלומים בפסח שני אבל טמא ושהיה בדרך לא היינו יודעים שחייבים במצה ומרור בפסח ראשון. לכן צריך לכתוב את שני המקראות.

תניא כוותיה דרבא: כתוב "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך". ודרשינן: מה שביעי רשות שאין חייבים לאכול בו מצה, וכמו שנאמר "ששת ימים תאכל מצות", להוציא את היום השביעי, רק שלא יאכל בו חמץ [שהרי לא כתוב "וביום השביעי תאכל מצות" אלא "וביום השביעי עצרת"], אף ששת ימים הראשונים, רשות. ^[52] שאין חיוב לאכול בהם מצה.

מאי טעמא?

משום שהוי יום שביעי דבר שהיה בכלל "שבעת ימים תאכל מצות", ויצא מן הכלל בפסוק של "ששת ימים" ללמד שהוא רשות. ולא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא על שאר ששת הימים, שאינם אלא רשות. שזו אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם.

יכול אני לומר שאף לילה הראשון הוא רשות?

תלמוד לומר "על מצות ומרורים יאכלוהו" את קרבן הפסח. דהיינו בלילה הראשון, שהוא חובה.

אין לי ללמוד ממקרא זה שהוא חייב במצה בלילה הראשון אלא בזמן שבית המקדש קיים שמקריבים קרבן פסח, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים ואין קרבן פסח מנין שהוא חייב במצה בלבד בלילה הראשון?

תלמוד לומר "בערב תאכלו מצות", הכתוב קבעו חובה!

מתניתין:

ישנו מקצתן של בני החבורה באמצע אכילת קרבן הפסח, יאכלו לאחר שנתעוררו. ומותר להם להמשיך ולאכול ממנו, שהואיל ויתר בני החבורה לא ישנו, אין זה הפסק אפילו לגבי אלו שישנו.

ישנו כולן, לא יאכלו עוד לאחר שנתעוררו. לפי שהסיחו דעתן מן הפסח ונחשב הפסק. והמשך אכילתן נראה כאילו אוכלים בשני מקומות, שזה אסור.

והוא הדין לענין מצה בזמן הזה, שלאחר שהתחיל לאכול את הכזית מצה שאוכלים בסוף [ה"אפיקומן"] וישן, הרי זה הפסק, ושוב לא יאכל, ^[53], ^[54] משום שהוא זכר לקרבן פסח בזמן שבית המקדש היה קיים.

הערות

^[51] התוספות לעיל קז ב ד"ה דילמא כתבו, שיש שני סוגי אכילה גסה: יש שאוכל כשכבר מרגיש שבע ואינו חפץ לאכול, אולם עדיין נהנה קצת מאכילתו, וזה נחשב אכילה ומקיים מצות קרבן פסח, ומכל מקום, אין זה מצוה מן המובחר, ויש שכבר שבע כל-כך שקץ באכילתו, ובזה אינו מקיים מצות קרבן פסח. והדין שצריך שפסח יהיה נאכל על השובע, הכוונה היא שלא יאכל את הפסח כשהוא רעב, שאז נראה שאוכלו כדי להשביע רעבונו ולא לשם מצוה, אלא יאכלנו אחר ששבע קצת ושקט מרעבונו. אבל על כל פנים עדיין רוצה לאכול וחפץ בכך. ומסתפק המשנה למלך בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ח' [ד"ה נסתפקתי] מה הדין באיסורי אכילה שאכלם כשהיה שבע וקץ במזונו, האם עובר על אכילתם, או שמא כפי שאין עוברים אם אכלם שלא כדרך אכילתם, כך אין עוברים אם אכלם אכילה גסה, וכתב שיש לחלק מאוכל שלא כדרך אכילה, שכשאוכל שלא כדרך אכילתם, דהיינו שעירב בתוך האוכל דבר מר, האוכל מצד עצמו אינו ראוי לאכילה. אבל כשאוכל אכילה גסה, האוכל עדיין ראוי לאכילה ורק האדם לא נהנה מכך וזה אולי נחשב לאכילה, ומביא תוספות במסכת עבודה זרה י"ב ד"ה אלא, שכתבו התוספות 'ואפילו אם תמצא לומר ששתיה גסה מותרת באיסורי הנאה', ומשמע מהתוספות שלא רק שאין איסור מן התורה, אלא אף מדרבנן זה מותר, ומשמע שאין זה מוגדר כאכילה כלל.

^[52] בספר מעשה רב סימן קפ"ה כותב כך, "שבעת ימים תאכל מצות" כל שבעת הימים מצוה, וקוראת לכך הגמרא רשות, שכנגד הלילה הראשון שהוא ה חיוב, נקראים שאר הימים רשות, אולם מקיים מצוה כשאוכל מצה, במשך כל ימי הפסח. וכתב בהערות על מעשה רב שכך משמע במאירי ובפני יהושע. עוד הביא בהערות ראיה לשיטת הגר"א, מקושית בעל המאור שמקשה מדוע על אכילת סוכה מברכים כל הסוכות, ואילו על אכילת מצה רק בלילה הראשון, והלא גם בסוכות רק הלילה הראשון חובה ושאר הלילות רשות. ומתרץ, שבפסח ישנה אפשרות שאדם יעבור את כל הפסח מבלי להזדקק לאכילת מצה שיאכל פירות וירקות וכדומה. אולם בסוכות אין אפשרות שיעבור שבוע שלם בלי שינה, וכשרוצה לישון הרי חייב לישון בסוכה. ומוכח משאילתו ששאל שיברכו על אכילת מצה כל הפסח, שמקיים מצוה באכילתה כל הפסח. אולם המגן אברהם סוף סימן תרל"ט כותב בשם המהרי"ל שאין באכילת מצה מצוה במשך כל הפסח, ובמשנה ברורה בסימן תע"ה סעיף קטן מ"ה הביא את דברי הגר"א.

^[53] הסיבה שאסור לאכול אחר אפיקומן, כתב הרשב"ם כדי שלא יעבור טעם המצה מן הפה, וכן משמע בגמרא, הבעל המאור כותב שהסיבה כדי שלא ישכח לומר הלל, והרמב"ן במלחמות ה' והר"ן כתבו, שצריך שישאר טעם המצה והפסח בפיו, כדי שלא ישכח שאכל קרבן פסח, ויאכל שנית במקום אחר, ואסור להמנות על שני קרבנות פסח. והארחות חיים כותב, שהסיבה שישאר טעם המצה בפה, מפני שחייבים לספר ביציאת מצרים כל הלילה, ולכן צריך שישאר טעם המצה בפה. והבעל המאור כותב פירוש נוסף, כדי שיהיה קרבן פסח נאכל על השובע, וכשיודע שלא יוכל יותר לאכול אחר כך, אוכלנו בסוף הסעודה, כששבע.

^[54] כתב המשנה ברורה בסימן תע"ח שיש פוסקים שאומרים שכפי שאסור לאכול אחר אפיקומן, כמו כן אסור לשתות אחריו ויש מתירים, ולכן פסק שיש להחמיר במשקה משכר ולכתחילה נכון להזהר בכל משקה חוץ ממים, ובסימן תפ"א כתב שלשתות תה מותר, אבל משקה שיש לו טעם חזק אסור, שלא יעביר טעם המצה מפיו, ובמקום צורך גדול אפשר לשתות אף שאר משקים שאינם משכרים. וכתב הבאר היטב שגם יזהר שלא לעשן סיגריות אחר אפיקומן [וכבר כתבו האחרונים שבזמן הזה אסור לעשן ביום טוב מעיקר הדין]. והסיבה שאסור לשתות אחר אפיקומן, נאמרו בזה בראשונים כמה הסברים, התוספות כתבו, כדי שלא יבטל טעם המצה מפיו. ובטור הביא טעם לפי שחייב לעסוק כל הלילה בספור יציאת מצרים ובהלכות פסח, ואם ישתה, ישתכר וירדם. ואילו הרמב"ן במלחמות ה' כתב שלא יהיה נראה כאילו מוסיף עוד כוס על ארבעת הכוסות. ובתמים דעים כתב שמפני העניים שנתנו להם גבאי צדקה שמונה כוסות יין לשתי לילות הסדר [בחוץ לארץ] ואם יתירו לו לשתות בלילה הראשון, עלול לשתות גם את היין של הלילה השני.

אולם בראשונה — לא, כלומר שאין רשות לאכול מצה תחילה ואחריה דבר אחר, והרי זו ראיה לדברי רב יהודה. ודוחים: מכאן אין ראיה, בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]. לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם אוכל מצה בראשונה שיצא בה משום דקאכיל [שכן הוא אוכל] אותה לתיאבון, אבל אם אכל באחרונה אחר שאכל דברים אחרים דילמא אתי למיכל [שמא יבוא לאכול] אכילה גסה, אכילה של אונס ובחוסר תיאבון, ואם כן אימא [אמור] שלא יצא בה, קא משמע לן [השמיע לנו] שיכול לאכול אפילו בסוף.

מר זוטרא מתני הכי [היה שונה את הסוגיה הזו כך], בלשון הבאה: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפטירין אחר המצה אפיקומן. נימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו] ממה ששנינו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ונדייק: אחר הפסח — הוא שלא, אבל אחר המצה — מפטירין,

ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה אמר]. לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שלא יאכל אחר מצה משום שלא נפיש טעמיה [מרובה טעמה] והאוכל אחריה מפיג טעם מצה לגמרי, אבל לאחר פסח אימא [אמור] שלא גזרו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו אחר פסח אין מפטירים.

מיתיבי [מקשים]: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ונדייק: באחרונה — אין [כן] הוא שיאכל, אבל בראשונה — לא!

ומשיבים: לא מיבעיא קאמר כפי שאמרנו שבלשון "לא נצרכה" אמר, לא מיבעיא [נצרכה] לומר שיוצא במצה שאוכל בראשונה דקאכיל [לפי שאוכלה] לתיאבון אבל אם אוכלה באחרונה דאתי למיכלה [שיכול לבוא לאוכלה] אכילה גסה, אימא [אמור] שלא יצא בה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיכול לצאת אף בה.

א אמר רבא: אכילת מצה בזמן הזה אף לאחר חורבן הבית היא דאורייתא [מן התורה], ומרור חיובו רק דרבנן [מדברי סופרים]. ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מרור? שכן נאמר בקרבן הפסח "על מצות ומררים יאכלוהו" (במדבר ט, יא) ומכאן הוא למד: בזמן דאיכא פסח [בזמן שיש חובת קרבן פסח] יש גם חובת מרור מן התורה, ובזמן דליכא [שאין] פסח ליכא [אין] גם חובת מרור מן התורה.

אולם אם כן מצה נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "על מצות ומררים", הרי שאף המצה טפילה לקרבן הפסח! ודוחים: מצה מיהדר הדר ביה קרא [חזר בו המקרא] על חובת אכילתה בפסוק אחר, שנאמר: "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצת" (שמות יב, יח), וקבע בזה חובה מיוחדת לאכילת מצה שאינה תלויה בקרבן. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה חובת מצה ואחד זה חובת מרור בזמן הזה דרבנן [מדברי סופרים], וחיובם מן התורה רק בזמן שיש קרבן פסח.

ומקשים: אלא הכתיב [הרי נאמר] הפסוק הנוסף: "בערב תאכלו מצת"! ומשיבים: ההיא מיבעי ליה [אותו כתוב צריך לו] לא לענין מצה בזמן הזה, אלא לענין טמא או מי שהיה בדרך רחוקה בזמן הבית שיהא גם הוא חייב במצה, דסלקא דעתך אמינא [שהיה עולה על דעתך לומר] כיון דפסח לא אכלי [אינם אוכלים] בפסח הראשון מצה ומרור נמי [גם כן] לא ניכול [יאכלו] על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת חייבים במצה שאינה תלויה בקרבן.

ושואלים: ורבא הסובר שאף מצה בזמן הזה חובתה מן התורה מה אומר הוא על טענה זו? אמר לך [יכול היה לומר לך]: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא [צריכים מקרא מיוחד] ללמד שחייבים במצה. שלא גרעי [גרועים הם] מערל ובן נכר שחייבים בה אף על פי שאינם מקריבים ואוכלים את הפסח. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח) ומדייקים: "בו" כלומר בקרבן פסח אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור וכן כל שאר הדחויים מפסח,

ושואלים: ואידך [והאחר] רב אחא בר יעקב, מה משיב הוא לטענה זו? ומשיבים: לדעתו כתיב בהאי וכתיב בהאי [נאמר בזה ונאמר בזה והם נצרכים שניהם] שאין ללמוד טמא מערל, ולהפך, כמבואר כבר בכמה מקומות.

ומעירים: תניא כוותיה דרבא [שנויה ברייתא כשיטתו של רבא]: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך" (דברים טז, ח) ונלמד מכך: מה אכילת מצה ביום השביעי אינה אלא רשות ואין חובה ממש לאכול מצה אלא רק להמנע מן החמץ, שהרי נאמר רק "ששת ימים תאכל מצות", אף ששת ימים הראשונים אינם אלא רשות.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? הוי [נעשה לו] היום השביעי של פסח דבר שהיה בכלל שהרי בכלל שבעת ימי הפסח הוא, שהרי נאמר "שבעת ימים תאכל מצות", ויצא מן הכלל בפסוק זה, שנאמרו בו רק ששת ימים, ואם כן לא יצא מן הכלל אלא כדי ללמד, ובמקרה כגון זה לפי כללי מדרש ההלכה לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא שאין חובת אכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח.

יכול אף לילה הראשון של פסח אכילת מצה בו רשות בלבד, תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" (במדבר ט, יא).

ואף מכאן אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים שחובה לאכול מצה, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין שיש חובת אכילת מצה בלילה הראשון? תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצת" הרי שהכתוב קבעו חובה. וכדברי רבא.

ב משנה ישנו מקצתן של הסועדים ולפיכך הפסיקו בסעודתם — יאכלו מן הפסח אם נתעוררו אחר כך. אם ישנו כולן — לא יאכלו עוד, שנעשה הדבר כהפסקה גמורה ונראה כאוכל פסחו בשני מקומות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, if one eats matza before these other foods, no, one may not start eating other foods after matza. The mishna apparently supports Rav Yehuda’s opinion. The Gemara rejects this proof: The Tosefta is stated in the style of: Needless to say. Needless to say, one fulfills his obligation if he eats matza before other foods, as he eats it with an appetite. However, if one eats matza after eating other foods, perhaps he will come to eat it in the manner of excessive eating, as he is compelled to eat when he is not hungry. Consequently, you might say that one does not fulfill his obligation if he eats matza after all those other foods. Therefore, the Tosefta teaches us that one may eat matza even after consuming those foods.

This is how Mar Zutra taught this discussion: Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: One may conclude after the matza with an afikoman. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports his opinion: One does not conclude after the Paschal lamb with an afikoman. The Gemara infers: It is after the Paschal lamb that one may not conclude with an afikoman; however, after matza one may conclude with an afikoman.

The Gemara rejects this contention: The mishna is stated in the style of: Needless to say. Needless to say, one may not conclude with an afikoman after eating matza, as the taste of matza is slight; however, after the Paschal lamb, one might say that this prohibition does not apply. Therefore, the mishna teaches us that it is prohibited to conclude with an afikoman after the Paschal lamb as well.

The Gemara raises an objection: With regard to unleavened sponge cakes, cakes fried in oil and honey, and honey cakes, a person may fill his stomach with them on Passover night, provided that he eats an olive-bulk of matza after consuming them. The Gemara infers from here that if he eats matza after those cakes, yes, this is permitted; however, if one eats matza before these other foods, no, this is not an acceptable practice.

The Gemara answers: As explained above, the Tosefta is stated in the style of: Needless to say. Needless to say, one fulfills his obligation if he eats matza before other foods, as he eats it with an appetite. However, if he eats matza after eating other foods, when he might come to eat it in the manner of an excessive eating, you might say that one does not fulfill his obligation if he eats matza after all those other foods. Therefore, the Tosefta teaches us that one may eat matza even after consuming those foods.

Rava said: The mitzva of matza nowadays, even after the destruction of the Temple, applies by Torah law; but the mitzva to eat bitter herbs applies by rabbinic law. The Gemara asks: And in what way is the mitzva of bitter herbs different from matza? As it is written, with regard to the Paschal lamb: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), from which it is derived: When there is an obligation to eat the Paschal lamb, there is likewise a mitzva to eat bitter herbs; and when there is no obligation to eat the Paschal lamb, there is also no mitzva to eat bitter herbs.

The Gemara asks: But if so, the same reasoning should apply to matza as well, as it is written: “With matzot and bitter herbs.” The mitzva of matza should also depend on the obligation of the Paschal lamb. The Gemara rejects this contention: The verse repeats the obligation to eat matza, as it states: “In the first month, on the fourteenth day of the month in the evening, you shall eat matzot” (Exodus 12:18). This verse establishes a separate obligation to eat matza, unrelated to the Paschal lamb. And Rav Aḥa bar Ya’akov said: Nowadays, both this, the mitzva to eat matza, and that, the mitzva to eat bitter herbs, apply by rabbinic law, as the Torah obligation to eat these foods is in effect only when the Paschal lamb is sacrificed.

The Gemara challenges: But isn’t it written: “In the evening, you shall eat matzot”? The Gemara answers: Rav Aḥa bar Ya’akov needs that verse for the following halakha: When the Temple was standing, one who was ritually impure or one who was on a distant road was nonetheless obligated to eat matza. As it could enter your mind to say that since these two categories of people do not eat the Paschal lamb on the first Pesaḥ, they also do not eat matza and bitter herbs. According to Rav Aḥa bar Ya’akov, this verse teaches us that even one who was ritually impure and one who was on a distant road are obligated to eat matza and bitter herbs, as these mitzvot do not depend on one’s eligibility to sacrifice the Paschal lamb on the first Pesaḥ.

The Gemara asks: And Rava, who maintains that it is a mitzva from the Torah to eat matza nowadays, how could he respond to that interpretation of the verse? Rava could have said to you: I do not require a special verse to teach that a ritually impure person and a person who was on a distant road are obligated to eat matza. These people are obligated because they are no worse than an uncircumcised man or an alien, i.e., one who does not observe the mitzvot, who are obligated to eat matza despite the fact that they do not sacrifice the Paschal lamb. As it was taught in a baraita: “But no uncircumcised man shall eat from it” (Exodus 12:48). “From it” indicates that he may not eat from the Paschal lamb; however, he does eat matza and bitter herbs. The same is true for anyone else who is prevented from eating the Paschal lamb.

The Gemara asks: And the other, Rav Aḥa bar Ya’akov, how does he respond to this argument? The Gemara answers: According to Rav Aḥa bar Ya’akov, the halakha that one must eat matza and bitter herbs despite being unable to partake of the Paschal lamb was written with regard to this person, an uncircumcised man, and it was written also with regard to that one, a ritually impure person, and both verses are necessary. We cannot learn the halakha of a ritually impure person from that of an uncircumcised man, or vice versa, as is explained in several places.

The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: “Six days you shall eat matzot, and on the seventh day shall be a solemn assembly to the Lord your God” (Deuteronomy 16:8). Just as eating matza on the seventh day is merely optional, i.e., there is no obligation to eat matza on the last day of Passover, but only to avoid eating leavened bread, as the verse states: “Six days you shall eat matzot,” so too, eating matza during the first six days is optional.

What is the reason that it is optional to eat matza on the first six days of Passover as well as the seventh? The seventh day of Passover is something that was included in a generalization but was explicitly singled out to teach. According to the rules of exegesis, it was intended to teach not just about itself but about the entire generalization. In other words, the seventh day of Passover was initially included in the verse: “You shall eat matzot for seven days” (Exodus 12:15), but was excluded from this generalization by the verse: “Six days you shall eat matzot.” In accordance with the above principle, the halakha of the seventh day applies to all the other days of Passover as well. That means there is no obligation to eat matza for all seven days of the Festival, but only on the first day.

The baraita continues: I might have thought that even the mitzva to eat matza on the first night of Passover is included by the above principle, and it too is merely optional; therefore, the verse states: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11).

I have derived nothing other than that one is obligated to eat matza when the Temple is standing. From where is it derived that one is obligated to eat matza on the first night of Passover even when the Temple is not standing? The verse states: “In the evening you shall eat matzot.” The verse here establishes the mitzva of matza as obligatory, in accordance with the opinion of Rava.

MISHNA: If some of the participants at the seder fell asleep, thereby interrupting their meal, they may eat from the Paschal lamb when they awake. If the entire company fell asleep, they may not eat any more. If they all fall asleep, this is considered a complete interruption, and if they were to resume their meal it would be akin to eating the offering in two different places.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נימא מסייע ליה הסופגנין והדובשנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דייקי' מינה מדקתני באחרונה ש"מ אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ודחי' דלמא לעולם מפטירין וה"ק בראשונה דלתאבון קא אכיל (זה) לה למצה ודאי נפיק אלא אפי' באחרונה דאיכא למימר דלמא אתא למיכל למצה אכילה גסה קמ"ל:
מר זוטרא מתני להא דשמואל מפטירין אחר מצה אפיקומן לימא מתני' מסייע ליה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כו':

אמר רבה מצה בזמן הזה דאורייתא מרור מדרבנן מאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח איכא מרור והאידנא דליכא פסח אמרור נמי לא איחייב אי הכי אמצה נמי דהא על מצות ומרורים כתיב מרור דומיא דמצה ופרקי' לא מצה הדר אהדרה קרא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אע"ג דליכא פסח רב אחא בר יעקב אמר אחד מצה ואחד מרור בזמן הזה דרבנן.

תניא כותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששי נמי רשות מאי טעמא שביעי הוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שנאמר ששת ימים תאכל מצות יצא שביעי ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא שאכילת (פסח) [מצה] באלו הימים רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים אין בית המקדש קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה וקיימא לן כרבה דמצה דאורייתא ומרור בזמן הזה דרבנן:

ישנו מקצתם אחר שהתחיל לאכול יאכלו ר"ל אחר שיעורו ואין זה נראה כשתי חבורות או כשני מקומות הא ישנו כלם לא יאכלו ור' יוסי אומר שאף ישנו כלם אם אינה שינה גמורה אלא נמנום יאכלו וענין מתנמנם הוא נים ולא נים תיר ולא תיר הא נרדמו כלם לא יאכלו וכן הלכה:

ולענין מצה י"א הואיל וזכר לפסח היא דנין בה כו' ומביאים ראיה ממה שאמרו בגמרא אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה מנמנם אמר ליה מינם קא ניים מר ר"ל שינה גמורה אמר ליה נמנומי קא מנמנימנא כדתנן נתנמנמו יאכלו והם מפרשים שלענין איסור היה שואלו ולענין מצה ואע"פ ששינת מקצתם אינה מפסדת כך פירושו מינם קא ניים מר עד שאם יארע כן לכלכם (אין) מצות מצה נפקעת וי"מ מכאן שר' יוסי להחמיר בא במשנתנו שאף במקצתן אין מותרין לאכול אלא בנמנום ואין נראה כן:

ולמדנו מ"מ שאף במצה כן שהרי אביי ורבה לא בזמן פסחים היו ומ"מ י"מ שדין זה אינו במצה כלל ואביי לא בא לחקור אלא על תכונת השינה שראה בו אם הוא קוראה שינה או נמנום ולענין פירוש משנתנו והשיבו שנמנום היה וגדולי המפרשים כתבו בענין ישנו מקצתם שמצד היסח הדעת נגעו בה שהוא פוסל בקדשים ואע"פ שאין דין היסח הדעת במצה הוזכרה בכיוצא בה לענין נטילת ידים ולימד שהנמנום אין בו היסח הדעת להצריך נטילה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

טמא ושהיה בדרך רחוקה וכן ערל ישראל אע"פ שאין אוכלין בפסח אוכלין הם בחיוב במצה ומרור ומותר להאכיל מצה ומרור למשומד לעבודה זרה ולגר תושב ושכיר:

כבר ביארנו בענין הסדר שאחר קריאת ההגדה מברך על המצה המוציא ועל אכילת מצה ואחר שכן אינו חוזר ומברך על כזית מצה באחרונה שהוא זכר לפסח מ"מ אם לא היה לו מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו אלא כזית לכל אחד עושה סדר שקודם סעודה במצה שאינה ראויה ואינו מברך עליה ברכת חובה אלא ברכת המוציא ומברך עם המרור ואוכל וחוזר וכורך מאותה שאינה ראויה עם המרור ואוכל ממנה ואוכל אחריה כל סעודתו ולבסוף מברך על אותו כזית של משומרת ברכת חובה ואינו טועם אחריה כלום וכבר ביארנו שהסופגנין והדובשנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:

מי שאין לו יין בלילי פסחים ויש לו מצה משומרת מקדש על הפת וכיצד הוא עושה פותח בהמוציא ובוצע ומניח ידו עליו עד שייקדש ומברך לאכול מצה ואוכל והרי נמצא שאינו יכול לאכול פה זו עד שיברך עליו המוציא וקידוש ואכילת מצה ואחר כך מטבל בשאר ירקי וקורא הגדה ומברך על המרור וכורך:

מי שהוצרך לברך בשנים או שלשה בתים כתבו גדולי הפוסקים שמברך בביתו ועושה סדרו ואוכל ומברך ברכת המזון וכדי שלא ישהא את האחרים יותר מדאי אינו גומר הללו עדיין ומברך בבית האחר ועושה סדרם הוא מברך והם אוכלים ואף המוציא שהוא ברכת הנהנין ובברכת הנהנין אמרו שאם יצא אינו מוציא בכאן אפשר לו לברכו להם שמאחר שנקשר הוא בברכת אכילת מצה שהיא ברכת חובה דינו כברכת חובה כמו שביארנו במסכת ראש השנה בברכת המוציא של מצה וברכת היין של קידוש היום ומ"מ כשאכלו הם מברכים ברכת המזון שהרי אמרו מי שאכל יברך ואח"כ הולך לו לבית אחר ועושה על דרך זה עד שישלים את כלם ואח"כ חוזר לביתו וגומר הללו ושותה כוס ההלל ומ"מ אינו טועם כלום משאכל מצה באחרונה ומ"מ י"א שכל שרוצה לאכול אח"כ הואיל ודעתו לאכול מצה באחרונה רשאי ואין הדברים נראין:

בתלמוד המערב אמרו שמי שנשבע בשאר ימות השנה דרך כלל שלא יאכל מצה אסור לאכול אף בפסח שהשבועה חלה אף עליה בכולל ואם פרט שלא לאכול מצת הפסח לוקה ואוכל והנדרים חלים אף על דבר מצוה אף בלא כולל ואם אמר קונם אכילת מצה עלי אסור בה ומ"מ מה שאמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות לא מצד שהנזירות בכלל נדר שבזו אף בנזירות דינו כדין שבועה הואיל ולענין נזירות איסור עצמו על החפץ הוא אלא שמדין כולל נאמרה וכדין שבועה שהיא חלה לדעתנו בבטול מצות עשה בכולל ויין מצוה פורש במקומו שאין לך יין שתהא שתייתו מצוה מן התורה אלא פירושה כשנשבע לשתותו ונדר אח"כ בנזירות ודברים אלו יש בהם דינים ארוכים וכבר ביארנום באור מרווח בשלישי של שבועות:

מצה בזמן הזה לילה הראשון מן התורה ואע"פ שהכתוב תלאה בפסח כמרור מ"מ הכתוב חזר וקבעה חובה ודוקא לילה הראשון וכדכתיב בערב תאכלו מצות ומתוך כך אין מברכין עליה אלא לילה הראשון ואע"פ שבסוכה אין חיובה גם כן אלא לילה הראשונה בלבד ואעפ"כ מברכין עליה כל שבעה פי' בו שברכת סוכה אינה על האכילה אלא על העיכוב והרי השינה מכלל חובות שבה ואי אפשר בלא שינה ונמצאת על כל פנים חובה אבל מצה אפשר בבצקות של עכו"ם וסופגנין ודובשנין כל שבעה תירצנוה בפנים אחרות במסכת סוכה:

ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. ראיתי מקשים בזה נחזור ונאמר לילה הראשון בכלל הי' וכשיצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אל אעל הכלל כולו ומה הלילה הראשון חובה אף כל הכלל כולו חובה ואין זו קושיא של כלום דכלל החובה מצאנו ז' ימים מצות תאכלו הילכך כשיצא שביעי לרשות ללמד על הכלל כולו יצא אבל כלל דרשות היכן מצאנו לא בא אלא מן הדין שהשביעי לימד על כל הכלל שיהא רשות וזו המדה אינה אמורה אלא בכלל הכתוב בתרוה ולא בדבר שיבא מן התורה ובכל התורה לא תמצא אלא בכל דחובה שבעת ימים מצות תאכלו ולא תמצא כתוב לא תאכל אלא מן הדין יבא:

(1מהדורא תנינא

בפרשב"ם בד"ה ישנו כולן כו' וליכא לפרושיה טעמיה משום דאין מפטירין כו' עכ"ל לרב קושטא הוא הא דאין מפטירין כו' נמי הוה טעמא משום ב' מקומות אלא לשמואל ור"י קאמר דהא דאין מפטירין הוה טעמא דלא ליבטיל טעם הראשון וק"ל:

תוספות בד"ה באחרונה כו' וכן צ"ל דהלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף הסעודה כו' עכ"ל ר"ל דמצה דאורייתא להלל ע"י כריכה והיינו בסוף הסעודה עם הפסח שנאכל לבסוף על השובע ובתחלת הסעודה היה מברך על המצה כו' ויש לדקדק כיון דמצות כריכה להלל היה בסוף הסעודה אנו שעושין זכר למקדש כהלל אמאי אנו עושין את הכריכה קודם סעודה ויש לישב כיון שאנו מסתפקין לעיל אם הלכה כהלל אם לאו א"כ לרבנן דפליגי עליה יבטל טעם המרור שהוא רשות את מצה דאורייתא דקי"ל כרבא בשמעתין דמרור דרבנן ומצה דאורייתא ודו"ק:

בא"ד ומיהו לההוא פי' דלעיל כו' א"כ ה"נ יחזור כמו כן על הסופגנין כו' עכ"ל והלל נמי היה אוכל בתחלה סופגנין כו' ועיין בפסקי תוספות וק"ל:

בד"ה כל בן נכר כו' אין לפרש בו אינו חייב כו' עכ"ל עיין בכל דבריהם אילו בדיבור זה בתוספות פ' כל שעה ובפ' הערל כפי חילוף הנוסחאות וק"ל:

בד"ה רב אחא כו' מר נפקא ליה מעליו כו' דעליו מיותר לומר דעליו של פסח כו' עכ"ל קשה להולמו דמאן דנפקא ליה התם מדכתיב ז' ימים תאכל וגו' מהיקש' הוא אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכילת מצה לדורות כמו אזהרת חמץ כו' כפרש"י שם ובספרים מדויקים נמחק כל זה מדברי התוספות וכצ"ל מר נפקא ליה מדכתיב שבעת ימים תאכל עליו וגו' ומר נפקא ליה מבערב וגו' וק"ל:

ברשב"ם (במשנה) וה"ה נמי במצה בזה"ז כו'. עיין (לעיל קיט ב קכ א) בתד"ה א"ר:

בא"ד ול"ל טעמו משום דא"מ כו'. לכאורה למה לא יאכל מצה אח"כ כיון דהטעם הוא כדי שלא ישכח טעמה הרי ישאר טעם המצה שיאכל אח"כ וי"ל דכיון דכבר אכל קודם שינה ויצא יד"ח א"כ מה שאוכל אחריה הוא מצה של רשות ולא ישאר רק טעם מצה דרשות:

בא"ד דא"כ תקשי לאידך לישנא כו'. לכאורה תמוה דהאי לישנא יאמר דמתני' לא איירי רק בפסח ואולי כוונתו בהאי וליכא לפרושי כו' דלעולם לא מיקרי זה ב' מקומות רק דהטעם הוא משום דאמ"פ כו' ור"ל וכשמואל לעיל דא"כ תקשי לאידך לישנא היינו לרב ועיין מהרש"א:

תד"ה כל (בסופו). ודכוותא כו' גבי ושלח כו'. לא יכולתי לעמוד ע"ד לפי הגי' שלפנינו שם ואולי ט"ס בדבריהם וכוונתם להא דאיתא (שם ס"ד ג') וה"ק לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כו' ולאו ק"ו הוא כו' אלא פריך הכי כו' ע"ש ורצונם הכא דלא משבש שם דברי רב יהודה דלעיל אלא דפרושי קמפרש:

תוס' ד"ה רב אחא. מר נ"ל מעליו כו' דעליו מיותר כו'. עיין רש"א שנתקשה בדבריהם ולבסוף העלה להגיה ואולם ע"ש ברש"י ד"ה כתוב בהאי ותבין דבריהם כאשר הם לפנינו ובזה יובן גם פרש"י בהיפוך הדף ד"ה קמ"ל וכוונתו ג"כ על פסוק זה וצ"ל תאכל עליו מצות (וט"ס כזה אירע בדבריו גם שם לעיל בד"ה לקובעו חובה כמש"כ שם) ובד"ח הגיהו והוסיפו בדבריו לא"צ:

תוד"ה מפטירין וכו' דפסח בן שנתו הוא ורכיך. עי' תשובת מעיל צדקה סי' ו':

מפטירין אחר המצה אפיקומן. בסוגיא זו הארכת' בחי' הלו"ת בקונטרס אשר לי וכעת ניישב רק מה שכ' תוס' מה שאין חגיגה נאכלת על השובע למ"ד יש בה משום שבירת עצם משום דהיא בת שנתי' ואינה רכיך ורבי' תמהו דמאן דאית לי' דיש בו משום ש"ע והיינו בן תימא לעיל ע' א' איהו בעי נמי בן שנתו כדלעיל להדיא דלכל מילי אקשי' רחמנא לפסח ולע"ד צריך להבין גם כן בקושי' מעיקרא דחגיגה יהיה נאכל על השבע מאי קושי' כיון ששניהם נאכלים בלילה א' מן התורה ע"כ יהיה א' מוקדם וא' מאוחר לחברו ואיך אפשר לאכול שניהם על השובע וא"ל דקושי' מאי חזית דגזרו אפסח טפי מחגיגה דלמא יאכל החגיגה באחרונה ז"א משום דבקרא דנפקא לבן תימא הך הקישא הוא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ע"ש וא"כ הזכיר בקרא זבח חג ברישא והדר הפסח ובדין דניכול חגיגה קודם לפסח וצ"ל דסמכו אמ"ש שם ע' ב' ד"ה מ"ט דבן דורתאי דלמאן דס"ל חגיגת י"ד דאורייתא מוקי ליה לקרא וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה בחגיגת י"ד דלדחי זביחתו שבת כזביחת פסח ע"ש ואם כן בהאי מקדים פסח שהוא צאן לחגיגה שהוא בקר ואם כן שפיר הקשו כיון דמקראי אין ראיה דפעם מקדים חגיגה ופעם פסח אם כן מאי חזית דניכול פסח באחרונה כנלע"ד ואם כן לפ"ז שפיר משני דלהך מ"ד אינה באה בת שנתה דלמידי דאכילה אקשה ולא לכל מילי דאל"ה אינה באה אלא מן הצאן והכא כתיב בקר להדיא אע"כ למידי דאכילה לחוד אקשי' ומש"ה בעי' נמי הקישא דוזבחת משום דחיית שבת שתהי' זביחתן שוה וא"ש ודוק:

ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו. פרשב"ם משום ב' מקומות וא"ל משום אין מפטי' אחר מצה אם כן תיקשי למ"ד מפטירין אחר מצה אפיקומן וצ"ע דלמא לעולם אלו טעמא משום ב' מקומות אלא שישאר טעם פסח בפיו ומתני' בפסח ופלוגתא דמצה כדקאי קאי וצ"ע:

בראשונה לא. דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה: מה שביעי רשות. דכתיב וביום השביעי עצרת דלא כתיב תאכלו מצות שהרי הוציאו מן הכלל אף ששת ימים רשות שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם או להתענות: מתני' כולם לא יאכלו. אם התחילו לאכול פסחם וישנו ועדיין לא אכלו כל פסחם לא יאכלו דנראין כאוכלי פסחם בשתי חבורות או בזמן הזה שאין פסח אם ישנו כולם: גמ'

רשב"ם
בראשונה לא. דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה: מצה בזמן הזה דאורייתא. לילה הראשון חובה: ההיא מבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. ובזמן שביהמ''ק קיים: כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכא. דטמא ושהיה בדרך רחוקה לא יליף מערל ובן נכר דהא אית ליה תשלומין לפסח שני הלכך לא יאכל מצה בראשון עד שיעשה פסח שני ויקיים על מצות ומרורים יאכלוהו אבל ערל ובן נכר דין הוא שיאכלו מצה בראשון דהא לא אכלי בשני ואי כתב רחמנא בערב תאכלו מצות הוה מוקמי לה בערל ובן נכר משום דלית ליה תשלומין אבל טמא ודרך רחוקה דאית להו תשלומין לא ליחייבו בראשון הלכך כתב רחמנא טמא ושהיה בדרך רחוקה: שביעי רשות. דכתיב וביום. השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל: אף ששת ימים רשות. שאם רצה לאכול בשר בלא לחם או להתענות הרשות בידו: הדי דבר שהיה בכלל. דכתיב שבעת ימים תאכל מצות ויצא מן הכלל בהאי קרא דששת ימים כתיב ללמד שהיא רשות ולא ללמד על עצמו לבדו אלא ללמד על הכלל כולו דהיינו ז' ימים דזו אחת מי''ג מדות שהתורה נדרשת בהן מהכא שמעינן דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן דהא תניא כוותיה דרבא וקיימא לן נמי כר' יוחנן דאמר דאין אוכלין אחר מצת חובה שבאחרונה כלום דלא ליבטיל טעם מצה מיניה אבל שתיית יין לא מיבטליה דשתיה לא מבטלא אכילה מיניה: מתני' ישנו כולן לא יאכלו. אם התחילו לאכול פסחן וישנו לא יאכלו דנראה כאוכל פסחו בב' מקומות דמאחר שישנו הסיחו דעתן לאכול עוד וחשיב ליה תנא כאכילת שני מקומות וחומרא בעלמא הוא וליכא לפרושי משום דדמי לאכילת שתי חבורות משום דאם כן קשיא סתמא אסתמא דהא בכיצד צולין (לעיל דף פו.) סתם לן כר' יהודה דפסח נאכל בשתי חבורות אבל אין האוכל אוכל בשני מקומות הלכך טעמא דמתני' משום אכילת שני מקומות והוא הדין נמי במצה בזמן הזה לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה וישן הפסק אכילה היא ושוב לא יאכל משום דעבידא זכר לפסח בזמן שבית המקדש קיים וכן מוכיח בגמרא דאפילו בזמן הזה מיירי תנא וליכא לפרושי טעמו משום דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן דאם כן תקשי לאידך לישנא דאמרינן מפטירין אמאי לא אותביניה מיניה לעיל:

באחרונה אין בראשונה לא. פי' בראשונה בלא אחרונה לא כגון דלית ליה אלא כזית מצה ותו לא דטוב לאוכלו על השובע ולהיות טעם מצה בפיו אבל ודאי אי אית ליה מצה לכל סעודתו טוב לו לאכול מצה בתחלה לתיאבון ולברך עליה ואח''כ בגמר סעודתו יאכל כזית מצה ויהיה טעם מצה בפיו ועיקר מצוה על הראשונה שהיא באה לתיאבון וגם יהא לבסוף טעם מצה בפיו באותו כזית אחרון ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה אין זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה שהרי אין לברך על האחרונה משום שלאחר שמילא כריסו הוא אבל יכול הוא לברך על הראשונה ותיפטר האחרונה שהיא עיקר המצוה כדפרישית לעיל לרב חסדא גבי תרי טיבולי דמרור וכן צ''ל להלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי אכיל מצה דאורייתא אם כן בתחלת סעודה היה מברך על המצה ואוכל דמועלת אותה ברכה לברכת מצה עם הפסח שבסוף ומיהו לההיא פירוש' דלעיל דלרב חסדא בעי לחזר על שאר ירקות לטיבול ראשון כדי שיברך על המרור בטיבול שני א''כ ה''נ יחזר כמו כן על הסופגנין לאכול בתחלה כדי שיברך על אכילת מצה לבסוף מיהו לפי' אחר שגם לרב חסדא אין צריך לחזר על שאר ירקות אלא מברך על המרור בטיבול ראשון ובאותה ברכה יצא בטיבול שני ה''נ יברך על מצה דמתחלה ויצא בשל מצות מצה שלבסוף: מפטירין אחר מצה אפיקומן. וא''ת אחר הפסח מאי טעמא אין מפטירין הא נפיש טעמיה טפי ממצה יש לומר כדמפרש בירושלמי דמשום הכי נאכל על השובע שלא יבא לידי שבירת עצם וכתיב (שמות יב) ועצם לא תשברו בו ומש''ה אין אוכלין שום דבר וא''ת הא במנחה נמי אמרי' בתמורה (דף כג.) ובמנחות (דף כא:) דנאכלת על השובע וליכא למימר האי טעמא י''ל דהתם ה''ט שלא יצא משלחן רבו רעב אבל במצה לא שייך האי טעמא דלאו משלחן רבו הויא כולי האי וחגיגה הבאה עם הפסח אע''ג דאיכא למ''ד דאית בה משום שבירת עצם ואפ''ה אינה נאכלת על השובע היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך וחיישינן לשבירת עצם אבל חגיגה לא ומאן דאמר אין מפטירין אחר מצה ופסח אם כן לא ס''ל כטעם הירושלמי אלא סבר דבעינן שיהא טעם מצה ופסח בפיו: כל בן נכר לא יאכל בו בו אינו אוכל. אין לפרש בו אינו חייב לאכול דהא ודאי חייב לאכול דהא חייב בכל המצות אלא שאינו רוצה ונראה לפרש דמיירי בישראל מומר בשעת שחיטה וחזר ועשה תשובה וקאמר אף על גב דישראל מעליא הוא כיון שלא נמנה עליו בשעת שחיטה שוב אינו אוכל בו אבל אוכל הוא במצה ובמרור וערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה וחייב בכל המצות ומקיים כולן אלא שאינו בפסח ובפרק מי שהיה טמא (לעיל דף צו.) גרס תרוייהו כל ערל לא יאכל בו כל בן נכר לא יאכל בו למה לי ומשני צריכי דאי אתמר ערל משום דמאיס כו' לכאורה משמע דאיצטריך גופיה דקרא ולא נהירא דלמה לי צריכותא אפילו דמו להדדי לגמרי וכי מזהירין מן הדין פשיטא דתרוייהו צריכי למכתב אלא אדיוקא דקראי קאי דדייקינן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ובמרור קיימא הך צריכותא והכי מיפרשא התם צריכא דאי אשמעינן כלומר תרוייהו צריכי לדיוקא דקרא אבל אוכל הוא במצה ובמרור דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר אימא לא ואי אשמעינן בן נכר משום דלא מאיס אבל ערל אימא לא ואף על גב דגמרא לא קאמר הכי ליכא למיחש שלא בא להשמיענו אלא שחלוקים זה מזה והוי כאילו צריכי לגופייהו ודכוותה אשכחן בפ''ק דב''ק (דף ג.) גבי ושלח דמשמע שן ומשמע רגל כו': (שייך לעיל) רב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה מדרבנן. צ''ע בההיא סוגיא דפרק כל שעה (לעיל דף כח:) דמשמע בין לר' יהודה בין לר''ש סבירא להו דהוי דאורייתא מר נפקא לן מעליו מדכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות דעליו מיותר לומר דעליו של פסח הוא חייב לאכול מצות ומר נפקא לן מבערב תאכלו מצות כדרבא וצ''ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ולא כרב אחא בר יעקב ומ''מ תימה דרבי יהודה מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה וערל ובן נכר כסברת רב אחא בר יעקב דלית הילכתא כוותיה ואנן קיימא לן כרבי יהודה לגבי רבי שמעון:

דף קכ - א

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד