פסחים קיט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיט - א

אמר רבי אלעזר: זה המכיר מקום חבירו בישיבה, שיודע לומר זה מקום של פלוני וזה של פלוני, שזו הוכחה שהוא רגיל לשבת שם תמיד.

איכא דאמרי: אמר רבי אלעזר: זה המקבל פני חבירו בישיבה, שהוא מקדים לבית המדרש ומקבל פני חבירו, ולא שחבירו מקבל אותו [מהרש"א].

מאי מהו הביאור בהאי דכתיב "למכסה עתיק יומין", שהוא סיפא של הפסוק דלעיל "כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, לאכל לשבעה ולמכסה עתיק".

זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין [הקב"ה].

ומאי נינהו? סתרי תורה, מעשה המרכבה ומעשי בראשית ופירושו של שם השם, שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא רק למי שראוי לכך.

ואיכא דאמרי: זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין.

מאי נינהו? טעמי תורה. והכי קאמר "למכסה עתיק" סתרי תורה, שהיו מכוסים מתחילה, ועתיק יומין נתן רשות לגלותם.

ומי שמגלה אותם זוכה למה שנאמר בפסוק זה.

אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מאי מהו הביאור בהאי דכתיב בתהלים "למנצח מזמור לדוד"? זמרו למי שנוצחין אותו, ושמח! מדלא כתיב "לנוצח" אלא "למנצח" משמע לשון מפעיל, להקב"ה שנותן כח לבריותיו לנצחו.

בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. בשר ודם מנצחין אותו והוא עצב. אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח.

שנאמר "ויאמר להשמידם. לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית". הרי שקרא לו "בחירו" והשתבח בו על כך שהשיב חמתו, משמע ששמח הוא בזה.

אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי, וכן אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מאי מהו הביאור בהאי דכתיב בספר יחזקאל בתיאור מראה החיות "וידי אדם מתחת כנפיהם"?

"ידו" כתיב [ואילו הקרי הוא "ידי"], זה ידו של הקב"ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד [מפני] מדת הדין, שמקטרגת ואומרת לא תקבלם. והקב"ה מקבלם בסתר [תחת כנפי החיות].

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל כסף וזהב שבעולם, יוסף לקטו והביאו למצרים.

שנאמר "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען".

אין לי שליקט אלא כסף שבארץ מצרים ושבארץ כנען. כסף שבשאר ארצות, מנין?

תלמוד לומר "וכל הארץ באו מצרימה", והביאו עמהם את כל כספם.

וכשעלו ישראל ממצרים, העלוהו עמהן. שנאמר "וינצלו את מצרים".

רב אסי אמר: עשאוה בני ישראל למצרים, כמצודה זו, רשת שפורסין ללכידת עופות, שאין בה דגן כפתיון, ואין שום עוף פונה אליה. כך רוקנו ["וינצלו" תרגומו "ורוקינו"] ישראל את המצריים מכל ממונם.

רבי שמעון בן לקיש אמר: עשאוה כמצולה עומק הים שאין בה דגים, שהם מצויים רק על שפת הים, שיש שם מזון.

והיה מונח הכסף הזה עד רחבעם.

בא שישק מלך מצרים ונטלו מרחבעם. שנאמר "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם, עלה שישק מלך מצרים [על ירושלים], ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך".

בא זרח מלך כוש ונטלו משישק. בא אסא מלך יהודה ונטלוהו מזרח מלך כוש, ושיגרו להדרימון בן טברימון מלך ארם, כדי שיעזור לו במלחמתו עם בעשא מלך ישראל.

באו בני עמון ונטלום מהדרימון בן טברימ ון.

בא יהושפט מלך יהודה ונטלו מבני עמון. והיה מונח עד אחז מלך יהודה.

בא סנחריב ונטלו מאחז. בא חזקיה ונטלו מסנחריב, והיה מונח עד צדקיה.

באו כשדיים ונטלוהו מצדקיה.

באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים.

באו יוונים ונטלוהו פרסיים.

באו רומיים ונטלוהו מיד יוונים.

ועדיין מונח ברומי.

[כל אלו שנטלו זה מזה היה על ידי מלחמה, שהיה מנהגם להביא אוצרותיהם עמהם במלחמה כדי למשוך לב הלוחמים אחר הממון, ולא יברחו. וכשהיו מנצחים אותם היו המנצחים נוטלים את ממונם].

אמר רבי חמא בר חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים.

אחת נתגלה לקרח.

ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס.

ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.

נאמר בקהלת [פ"ה] "עושר שמור לבעליו לרעתו".

אמר רבי שמעון בן לקיש: זו עשרו של קרח, שעל ידי רוב ממונו נתגאה ואבד מן העולם.

וכן נאמר אצל עדת קרח שנבלעו הם "ואת כל היקום אשר ברגליהם".

אמר רבי אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, שמשמח לבו.

אמר רבי לוי: משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח. וכולהו אקלידי וקליפי דגלדא כלומר, השלש מאות פרדות נשאו רק את המפתחות והמנעולים של האוצרות, והאוצרות עצמן היו שקי עור מלאים בכסף וזהב.

דיא"ש, ראשי תיבות: דוד, ישי, אחיו, שמואל.

אדי"ש: אחיו, דוד, ישי, שמואל.

כשד"ך: כולן, שמואל, דוד, כולן. מאודך, וזה סימן לשמות אומרי הפסוקים בהלל "מאודך" והלאה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "אודך כי עניתני", אמר דוד.

"אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה", אמר ישי על דוד, שהיה הצעיר בבניו, וכל ימיו היה רועה צאן ונעשה ראש.

"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו", אמרו אחיו, מדכתיב בלשון רבים.

"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", אמר שמואל, שנתנבא עליו שסופם לגיל ולשמוח בו, כשיושיעם מיד אויביהם.

"אנא ה' הושיעה נא", אמרו אחיו, שה' יושיעם על ידי דוד.

"אנא ה' הצליחה נא" - אמר דוד שיצליח במלכותו.

"ברוך הבא בשם ה"', אמר ישי.

"ברכנוכם מבית ה"', אמר שמואל, כלומר, מברכים אנו אתכם.

"אל ה' ויאר לנו" - אמרו כולן. שהוא לשון רבים.

"אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", אמר שמואל, שיביאו זבחים ושלמים הרבה שמתן דמם על המזבח כדי לשמוח.

"אלי אתה ואודך", אמר דוד.

"אלהי ארוממך", אמרו כולן.

זה המכיר מקום חבירו בישיבה שהוא מצוי כל כך בישיבה שיודע היכן יושב כל אדם שם. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר ר' אלעזר: זה המקבל פני חבירו בישיבה ששם הוא מצוי תמיד ופוגשו שם.

מאי [מה משמע] המשך הפסוק "למכסה עתיק" — זה המכסה ואינו מגלה לכל דברים שכיסה עתיק יומין (ה') ומאי נינהו [ומה הם] אלה סתרי תורה, כגון מעשה בראשית, ומעשה מרכבה שראוי לכסות ולא לגלותם לכל. ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו [מה הם] טעמי תורה של מצוות שונות, שאותם ראוי לגלות.

א אגב הדברים שנמסרו בשם ר' ישמעאל בר' יוסי מביאים מה ש אמר רב כהנא משום ר' ישמעאל בר' יוסי: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "למנצח... מזמור לדוד" (תהילים ד, א. ועוד) כוונתו: זמרו ושבחו למי שנוצחין (מנצחים) אותו ושמח.

בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם כאשר מנצחין אותו הוא עצב, אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח. שנאמר: "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית", הרי שמשה נקרא בחיר ה' משום שניצח את ה' ומנעו מלהשחית.

ועוד, אמר רב כהנא משום (משמו של) ר' ישמעאל בר' יוסי אמר ר' שמעון בן לקיש משום (משמו של) ר' יהודה נשיאה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בתאור חיות הקדש שבמרכבה: "וידי אדם מתחת כנפיהם" (יחזקאל א, ח), שאמנם הקרי הוא "וידי" אבל "ידו" כתיב בלשון יחיד — לדרוש מכאן: זה ידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין שהרי לפי הדין לא היה ראוי לתת להם פתח לחזור בתשובה.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל: כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען" (בראשית מז, יד). אין לי אלא שליקט כסף שבארץ מצרים ושבארץ כנען, כסף שבשאר ארצות מנין? תלמוד לומר: "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בכל הארץ" (בראשית מא, נז).

וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו את הכסף הזה עמהן, שנאמר כשלקחו בני ישראל עמם כסף וזהב: "וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו) וכבר דרשו חכמים בביאורה של מלה זו רב אסי אמר: עשאוה את מצרים כמצודה זו של עופות ששמים בה תבואה לפתיון שאין בה דגן, ר' שמעון אמר: כמצולה (עומקו של ים) שאין בה דגים.

והיה מונח הכסף בישראל עד זמנו של רחבעם. בא שישק מלך מצרים ונטלו מרחבעם, שנאמר: "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלים ויקח את אצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח" (מלכים א' יד, כה-כו). בא זרח מלך כוש שמלך במצרים אחר כך ונטלו משישק,

בא אסא ונטלוהו מזרח מלך כוש שניצחו במלחמה (ראה דברי הימים ב' פי"ד) ושיגרו לאחר מכן להדרימון בן טברימון מלך ארם (ראה מלכים א' פט"ו). באו בני עמון ונטלום מהדרימון בן טברימון כפי מסורת שהיתה בענין זה. בא יהושפט ונטלו מבני עמון (ראה דברי הימים ב' פ"כ) והיה מונח בישראל עד זמנו של אחז,

בא סנחריב ונטלו מאחז. בא חזקיהו ונטלו מסנחריב והיה מונח בירושלים עד זמנו של צדקיה, באו כשדיים ונטלוהו מצדקיה. באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים. באו יוונים ונטלוהו מפרסיים. באו רומיים ונטלוהו מיד יוונים, ועדיין הוא מונח זהבו וכספו של עולם ברומי.

באותו ענין עצמו אמר ר' חמא בר' חנינא: שלש מטמוניות (אוצרות) הטמין יוסף במצרים, אחת מהן נתגלה לקרח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס קיסר רומי ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא.

כיון שהוזכר עושרו של קרח מביאים את הכתוב "עשר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב) אמר ר' שמעון בן לקיש: זו עשרו של קרח שמפני עושרו נתגאה וסופו שאבד מן העולם. וראיה לכך שהיה עשיר, שנאמר: "ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם" (דברים יא, ו) ואמר ר' אלעזר: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. אמר ר' לוי: משאוי שלש מאות פרדות לבנות שהן חזקות ומובחרות היו רק מפתחות בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקליפי דגלדא [וכולם מפתחות ומנעולים של עור] ולא האוצרות עצמם.

ג דיא"ש אדי"ש כשד"ך מאוד"ך סימן. ועוד דרשו בענין ההלל שהוא כענין שיר מקהלה, שכל אחד מחלקיו נאמר עבור אדם אחר, ולכל אישיות לפי מה שמתאים לה לפי ערכה, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: "אודך כי עניתני" (תהלים קיח, כא) — אמר דוד להצלחת מלכותו. "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה" (תהילים קיח, כב) — אמר ישי. "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תהילים קיח, כג) — אמרו אחיו של דוד. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהילים קיח, כד) — אמר שמואל הנביא.

"אנא ה' הושיעה נא" (תהילים קיח, כה) — אמרו אחיו של דוד. "אנא ה' הצליחה נא" (תהילים קיח, כה) — אמר דוד עצמו. "ברוך הבא בשם ה'" (תהילים קיח, כו) — אמר ישי. "ברכנוכם מבית ה'" (תהילים קיח, כו) — אמר שמואל. "אל ה' ויאר לנו" (תהילים קיח, כז) — אמרו כולן כאחד. "אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח" (תהילים קיח, כז) — אמר שמואל. "אלי אתה ואודך" (תהילים קיח, כח) — אמר דוד. "אלהי ארוממך" (תהילים קיח, כח) — אמרו כולן.

ד תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת סוכה (לח, א): מקום שנהגו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is one who recognizes his colleague’s place in the yeshiva, as he is there often enough to know where everyone sits. Some say that Rabbi Elazar said a different explanation: This is one who greets his colleague in the yeshiva, as he is always there to meet him.

The Gemara asks: What is the meaning of the continuation of this verse: “For stately clothing [limekhaseh atik]” This is one who conceals [mekhaseh] matters that the Ancient of Days [atik yomin], i.e., God, concealed. And what are these? These are the secrets of the Torah, the esoteric Act of Creation and the Act of the Divine Chariot, which should remain hidden. And some say: This verse is referring to one who reveals matters that the Ancient of Days concealed. And what are these? These are the reasons for different mitzvot in the Torah, which should be kept secret.

The Gemara cites another statement attributed to Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei. Rav Kahana said, citing Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: What is the meaning of that which is written: “Lamenatzeaḥ a psalm of David” (e.g., Psalms 13:1)? It means: Sing to the One who rejoices when conquered [shenotzḥin oto].

Come and see how the characteristics of the Holy One, Blessed be He, are unlike the characteristics of flesh and blood: When a flesh and blood person is conquered, he is sad; however, when the Holy One, Blessed be He, is conquered, He rejoices, as it is stated: “Therefore He said that He would destroy them, had not Moses His chosen stood before Him in the breach, to turn back His wrath lest He should destroy them” (Psalms 106:23). In this verse Moses is called “His chosen,” although he defeated God, as it were, by preventing Him from destroying the Jewish people.

Furthermore, Rav Kahana said, citing Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, who said that Rabbi Shimon ben Lakish said, citing Rabbi Yehuda Nesia: What is the meaning of that which is written in the description of the sacred ḥayyot, the angels that carried the Divine chariot: “And they had the hands of a man under their wings” (Ezekiel 1:8)? Although the word is read hands in the plural, actually “his hand” is written in the singular. This is the hand of the Holy One, Blessed be He, that is spread under the wings of the ḥayyot to accept penitents from the claims of the attribute of justice. God accepts sincere penitents, despite the fact that in accordance with the strict attribute of justice they should not be given the opportunity to repent.

Rav Yehuda said that Shmuel said: Joseph collected all the silver and gold in the world and brought it to Egypt, as it is stated: “And Joseph collected all the money found in the land of Egypt and in the land of Canaan” (Genesis 47:14). I have derived only that he collected the money that was in the land of Egypt and that was in the Land of Canaan. From where do I derive that he also collected all the money that was in other lands? The verse states “And all the land came to Egypt to buy food from Joseph, because the famine was sore in all the earth” (Genesis 41:57).

And when the Jewish people ascended from Egypt they took this treasure with them, as it is stated: “They despoiled [vayenatzlu] Egypt” (Exodus 12:36). The Sages explain this term. Rav Asi said: They made Egypt like this trap [metzuda] for birds, where grain is usually placed as bait, in which there is no grain. Rabbi Shimon said: They made Egypt like the depths [kimetzula] of the sea in which there are no fish.

And this treasure remained in Eretz Yisrael until the time of Rehoboam, at which point Shishak, king of Egypt, came and took it from Rehoboam, as it is stated: “And it came to pass in the fifth year of king Rehoboam, that Shishak king of Egypt came up against Jerusalem. And he took the treasures of the house of the Lord, and the treasures of the king’s house; and he took away all” (I Kings 14:25–26). Zerah, king of Kush, who ruled over Egypt, later came and took it from Shishak.

Asa came and took it from Zerah, king of Kush, when he defeated him in battle (II Chronicles 14) and sent it to Hadrimmon ben Tabrimmon, king of Aram (see I Kings 15). The children of Ammon came and took it from Hadrimmon ben Tabrimmon, as learned by tradition. Jehosaphat came and took it from the children of Ammon (see II Chronicles 20), and it remained in Eretz Yisrael until the reign of Ahaz.

Sennacherib came and took it from Ahaz. Hezekiah came and took it from Sennacherib, and it remained in Jerusalem until the reign of Zedekiah. The Chaldeans came and took it from Zedekiah. The Persians came and took it from the Chaldeans. The Greeks came and took it from the Persians. The Romans came and took it from the Greeks, and this treasure of silver and gold still remains in Rome.

With regard to this matter, Rabbi Ḥama bar Ḥanina said: Joseph hid three treasures in Egypt. One of them was revealed to Korah, one was revealed to Antoninos ben Asveiros, king of Rome, and one is hidden for the righteous in the future.

With regard to Korah’s wealth, the Gemara cites the verse: “Riches kept by his owner to his hurt” (Ecclesiastes 5:12). Rabbi Shimon ben Lakish said: This is the wealth of Korah, which caused him to grow arrogant and lead to his destruction. As it is stated: “And what He did to Dathan and Abiram, the sons of Eliab, son of Reuben; how the earth opened her mouth and swallowed them up, and their households, and their tents, and all the sustenance that was at their feet” (Deuteronomy 11:6). Rabbi Elazar said: This is referring to a person’s money that stands him upon his own two feet. Rabbi Levi said: The keys to Korah’s treasuries were a load of three hundred strong white mules, and they were all keys [aklidei] and locks made of leather.

Dalet, yod, alef, shin, alef, dalet, yod, shin, khaf, shin, dalet, khaf, mem, alef, vav, dalet, khaf is a mnemonic device for the following passage. Returning to the issue of hallel, the Gemara states that these psalms include choruses in which each section is sung by a different person. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said that David recited: “I will give thanks to You, for You have answered me” (Psalms 118:21), with regard to the success of his reign. Yishai recited: “The stone which the builders rejected has become the chief keystone” (Psalms 118:22). The brothers of David recited: “This is the Lord’s doing; it is marvelous in our eyes” (Psalms 118:23). Samuel the Prophet recited: “This is the day which the Lord has made; we will rejoice and be glad in it” (Psalms 118:24).

The brothers of David recited: “We beseech You, Lord, save now” (Psalms 118:25). David recited: “We beseech You, Lord, make us prosper now” (Psalms 118:25). Yishai recited: “Blessed be he who comes in the name of the Lord” (Psalms 118:26). Samuel recited: “We bless you out of the house of the Lord” (Psalms 118:26). They all recited: “The Lord is God, and has given us light” (Psalms 118:27). Samuel recited: “Order the Festival procession with boughs, even to the horns of the altar” (Psalms 118:27). David recited: “You are my God, and I will give thanks to You” (Psalms 118:28). They all recited: “You are my God, I will exalt You” (Psalms 118:28).

We learned in a mishna there, in Sukka: In a place where they were accustomed

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וידי אדם מתחת כנפיהם ידו כתיב ידו של הקב"ה שהיא פשוטה לקבל שבים מפני מדת הדין כל אלו דברים פשוטין הן:

ענין כל כסף שבעולם לקטו יוסף והביאו לפרעה כשעלו ישראל ממצרים נטלוהו שעשו מצרים כמצולה שאין בה דגן איכא דאמרי כמצודה:

בא שישק נטלו מרחבעם בא זרח נטלו משישק וכו'.

ואת כל היקום אשר ברגליהם זו עשרו של אדם שמעמידו על רגליו א"ר לוי משאוי שלש מאות פרדות היו מפתחות נגזיו של קרח וכלהו אקלידי קלפי דגילדאי:

אמר רבי יונתן אודך כי עניתני אמר דוד אבן מאסו הבונים אמר ישי מאת ה' היתה זאת אמרו אחיו זה היום עשה ה' אמר שמואל:

קריאת ההלל שבכל הימים מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט וכבר נהגו הכל לכפול מאודך ואילך ולענין ברכה מקום שנהגו לברך יברך ומ"מ לפניו אינו תלוי במנהג אלא על כל פנים חייב לברך שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן כמו שהתבאר במקומו:

זה המקבל פני חברו בישיבה וכו' ואפשר דזה בכלל מ"ח דברים דחשיב שם שהתורה נקנית בהם והוא בדיבוק חברים או נושא בעול עם חברו כו' ועי"ל הכא דה"ק דמקבל פני חברו כו' על פי מ"ש מעולם לא קדמני אדם בבית המדרש והיינו דמקבל פני חבירו בישיבה ולא שחברו מקבל אותו וק"ל:

סתרי תורה כו' היינו מעשה מרכבה מקרי סתרי תורה בפרק אין דורשין ואסור לגלות אפי' ליחיד אה לא מבין מדעתו אבל מעשה בראשית שרי לגלות ליחיד אפי' אינו מבין מדעתו כדמוכח התם וכן פירושו של שם אמרי' בפ' י' יוחסין דחכמים מוסרין אותו לתלמידי' פעם אחד או ב"פ בשבוע וק"ל:

טעמי כו' משמע ליה זה המגלה שהוא מחובר לדלעיל ליושבים לפני ה' משום דבר המכסה עתיק לגלותו והיינו טעמי תורה המכוסים בתורה והא דאמרינן פ' כ"ג מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי ה' מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם כו' היינו דבר שהתורה גילה טעמן מביא לידי מכשול אבל דבר שמכוסה טעמו בתורה גם אם חכמים נותנים בו טעם לא יבא לידי מכשול ועוד י"ל ולחלק בין טעמי התורה דהכא ובין טעמי מצות התורה דהתם:

ביו"ד זמרו למי כו' לעיל אמרינן דתהילים נאמר בי' מיני שבח וחשיב למנצח מזמור בתרתי ולהכי קאמר אם בניצוח למה מזמור ואם מזמור למה ניצוח אלא זמרו על הניצוח ששמח הקדוש ברוך הוא ומייתי ליה שנ' לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו' דעמידתו בפרן לפניו הוא כמו ניצוח ומדקרי ליה הכא בחירו משמע דעל כך בחר הקב"ה בו שיפה עשה שנצחו וק"ל:

זה ידו של הקב"ה כו' הוא ימינו שהוא רחמים ע"ש ימינו פשוטה לקבל שבים:

באו מצרימה כו' מדכתיב הארץ סתם ליכא הוכחה אשאר ארצות דאימא דקאי אארץ מיוחדת שהזכיר בקרא דלעיל מיניה דכתיב ויחזק הרעב בארץ מצרים גו' אבל מדכתיב וכל הארץ דרשו מיניה משמעו כל יושבי הארץ דהיינו עולם התחתון דהיינו גם שאר ארצות והא דנקט גבי ליקוט הכסף בפרטות ארץ מצרים וארץ כנען היינו משום שמספר בהם הכתוב ארץ כנען בענין יעקב ובניו שע"כ באו לארץ מצרים וסיפור ארן מצרים שקנה יוסף חותם ואת אדמתם בלחם:

שאין בה דגים כו' כתבו התוס' דרך ציידי עופות לתת דגן ודריש וינצלו וינצדו כי למ"ד מתחלפת בדל"ת בכמה מקומות עכ"ל והוא מטעם כי הם ממוצא אחד דטלנ"ת ונראה דגם לפי הדרש לא זז מלת וינצלו ממשמעו מלשון ריקות דאל"כ היאך משתמע מיני' דעשאוה כמצודה שאין בו דגן ושמא אדרבה כמצודה שיש בו דגן אלא ע"כ משמעו הוא לשון ריקות אלא מדכתיב לשון וינצלו במקום ורוקינו דרשו ביה דהריקות היה כמצולה או כמצודה וצ"ל נמי לפי דרש זה יהיה וישאילום שני דברים דהשאלה איש מאת רעהו גו' והצלה מכסף הלקוט של יוסף כדאמרי' הכא:

אודך כי עניתני אמר דוד כו' נראה לפרש אודך כי עניתני גו' במלחמה עם גלית הפלשתי ולפי שע"י זה אמר שאול בן מי זה הנער שראה בו טכסיסי מלכות ודואג השיב על זה עד שאתה שואל אם הוא ראוי למלכות שאל אם ראוי הוא לבוא בקהל כמפורש כל זה במסכת יבמות ע"כ אמר ישי אבן מאסו הבונים שהם דואג וסייעתו שהיו ת"ח שנקראו בונים שהיו מואסים בו שאיני ראוי לבא בקהל והיה לראש פנה מב"ד של שמואל שהותר לבוא בקהל ונעשה ראש פנה ומלך על ידו ואמר מאת ה' גו' אמרו אחיו שמתחלה גערו בו מלילך במלחמה על גלית כמפורש בקרא ואחר שראו שהצליח אמרו מאת ה' גו' נפלאת גו' שיהרוג דוד הפלשתי שכל ישראל יראו מפניו ואמר זה היום עשה ה' גו' אמר שמואל על אותו יום שבא שמואל ע"פ הקב"ה למשוח את דוד ועל זה אמר בשעת משחו דאז אנא ה' הושיעה גו' אמרו אחיו והצליחה אמר דוד כמ"ש וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד ואמר ברוך הבא גו' אמר ישי כדכתיב בענין ויחרדו זקני העיר לקראתו ואמר שלום בואך דהל"ל ויאמרו שלום גו' אבל אמר ויאמר בל' יחיד על ישי שהוא עיקר הזקנים ואמר שלום בואך דהיינו שאמר כאן שהוא אמר ברוך הבא וברכנוכם מבית ה' אמר שמואל בתחלת ביאתו לשם שהיה מסתפק באיזה מאחיו בחר ה' אמר לכולן ברכנוכם מבית ה' גו' ואל ה' ויאר לנו גו' אמרו כולן אחר שהאיר הקב"ה לשמואל מי הוא מבניו שנבחר למשוח אמרו כולן אל ה' ויאר גו' אסרו חג בעבותים אמר שמואל כמ"ש בענין התקדשו אתי בזבח גו' אלי אתה ואודך אמר דוד בסוף סעודה על שבחר בו הקב"ה יותר מאחיו ולו נאה לברך ברכת המזון כדלקמן בסעודה דלעתיד דלאחר שאוכלין ושותין כו' אומר דוד לי נאה לברך וכו' וע"ז וארוממך אמרו כולם דהיינו שאומרים ברכת הזימון כדאמר בפ"ג שאכלו מנין לברכת הזימון שנא' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו גו':

גמרא וא"ד זה המגלה דברים שכסה כו'. עיין בפירוש רשב"ם ול"נ דמפרשי ולמכסה למי שמסיר הכסוי כמו לדשנו (שמות כו ג) שפירושו להסיר דשנו ועמש"כ בב"ר פל"ד אות א':

גמ' מאי נינהו טעמי תורה. נ"ל דר"ל פירושיה וכוונותיה כמו מקרא א' יוצא לכמה טעמים (סנהדרין לד) ועיין רש"א בח"א:

בא חזקיה ונטלו כו'. נ"ב גם חזקיה שלח לסנחריב הכסף הנמצא אתו. ולא חשבו מפני שלא היה אלא שירים. איברא בהא דהיה מונח מחזקיה עד צדקיה איכא למידק דהא הוו פלשתים וערבים וכושים שנטלו מיהורם מלך יהודה וכן מיואש. גם יהואש מלך ישראל נטלו מאמציהו. שמא י"ל ירבעם בנו החזיר לעוזיהו הכל לפי שהיה לו שלום עמו והשיב לו אילת ועמ"ש בס"ד בפירושי לס"ע:

שם בעיר. צ"ל ברומי:

תוס' ד"ה כמצודה. כי למ"ד מתחלפת בדל"ת. נ"ב אותיות מוצא הלשון מתחלפות:

זֶה הַמַּכִּיר מְקוֹם חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה. נראה לי בס"ד שאם בחרו בו להיות ראש ישיבה, ויודע שחבירו גדול ממנו לא יקבל לישב. או יובן יש לו רוח הקודש שיוכל להכיר מקום חבירו בישיבה של מעלה דהיינו שורש נשמתו ובחינתו כמו השגת רבינו האר"י ז"ל. או יובן אם נתעכב חבירו היושב למעלה ולא בא לישיבה והוא בא קודם ממנו וראה מקום פנוי לא ישב בו שחולק כבוד לחבירו.
ומה שאמר 'זֶה הַמְקַבֵּל פְּנֵי חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה' רוצה לומר ששמח בפנים אשר יסביר חבירו בהלכה ולא כאותם המתכוונים לסתור דברי חבריהם אף על פי דמכירים שדבריהם אמת.

זֶה הַמְגַלֶּה דְּבָרִים שֶׁכִּסָּה עַתִּיק יוֹמַיָּא. קשה והלא לִמְכַסֶּה כתיב (ישעיה כג, יח) והיכא רמיז מגלה? ועיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד שהוא מחובר למה שנאמר 'לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה' רוצה לומר מאכיל ומשביע לאחרים אותם טעמי תורה שכיסה עתיק יומין שלא נתפרשו בתורה להדיא.

מַאי דִּכְתִיב: (תהלים ד, א) "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד", זַמְּרוּ לְמִי שֶׁנּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ. מקשים מהא דסנהדרין (סנהדרין קז.) שאמר דוד המלך ע"ה 'גלוי וידוע קמך דאי בעיא למכפייה ליצרי הוה כייפינא אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה'. וקשה לן, יאמרו ומה בכך? דהא קאמר כאן נּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ! ותירץ הגאון חיד"א ז"ל דהתם היתה תשובה דרך בדיחות יעיין שם, ודוחק זה מאד.
ונראה לי בס"ד דקושיא מעיקרא ליתא דודאי ניצוח מצד ידיעה או שיקול הדעת וסברא אי אפשר להיות כנגדו יתברך דאי אפשר לשום בריה הן צדיק הן מלאך שישיג דבר אמת מצד הסברא או מצד ידיעה אשר לא יהיה זה גלוי לפניו יתברך חלילה, והחושב כן הרי זה כופר בעיקר, ומה שאמרו בגמרא דמציעא (בבא מציעא נט:) בעובדא דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי דאמר הקב"ה 'נצחוני בני' לא שהיה נצחון ממש ח"ו שם אלא אמר כן בדרך חיבה שהיה מחבב אותם, והוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל גם הקב"ה תמיה עמהם ואומר 'בני איך נצחתם?' הרי זה דכתיב (זכריה ח, ו) 'כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי הָעָם הַזֶּה גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא', ובאמת הוא יודע שהם לא נצחו היצר הרע בכחם אלא בעזרתו ועם כל זה אומר להם כדי לשמחם ויטב לבבם.
ומה שאמר כאן זַמְּרוּ לְמִי שֶׁנּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ היינו בענין בטול הגזרה בהא דגזר לכלותם בשביל מעשה העגל ובא משה רבינו ע"ה והתפלל לפני הקב"ה שיבטל הגזרה וקבל תפילתו וביטלה, וקרי לה 'נצוח' שלבסוף דבריו יתברך בגזירה לא נתקיימו, אך באמת מי ביטל הגזרה? הקב"ה בעצמו ביטל הגזירה על ידי שמחל!
וכל מקום שאמרו רבותינו ז"ל הקב"ה גוזר וצדיק מבטל דכתיב (שמואל ב' כג, ג) 'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים', לא אמרו צדיק מבטל אלא בלשון מושל דבאמת הקב"ה בעצמו הוא אשר ביטל גזירתו, ורק מפני שביטל גזרתו בעבור אהבתו בצדיק ותפלתו, לכך תלו הביטול בצדיק. וכן אמרו מוֹשֵׁל הוא לשון מושאל ואין נקרא נצוח מאחר דהקב"ה שגזר תחלה הוא אשר חזר וביטל דברי גזירתו ורק מחמת שביטל גזירתו כדי לעשות רצון הצדיק.
וחוץ מדבר זה שהוא ענין ביטול גזירה לא שייך לומר לשון נצוח כנגדו יתברך, הן בענין ידיעה הן בענין הבנה וסברא ושקול הדעת כי הוא יתברך אלקי אמת ויודע מה שבלב ומה שהיה ומה שעתיד להיות אין דבר נעלם ממנו, וכן דבר הנגזר מכח סברא ושקול הדעת, הכל גלוי לפניו שיודע האמת ויודע מה שתחייב בו הסברא האמיתית ויודע מה שיוכל זה לטעון ולהשיב קודם שירגיש וקודם שישיג זה התשובה והטענה דאי אפשר לשום בריה שישכיל בדעתו דבר שלא יעלה במחשבתו יתברך, והחושב הפך זה הרי זה כופר בודאי.
ומה שאמר הקב"ה לדוד 'אי מנסינה לך לא יכלת' ודאי כן הוא האמת שלא היה יכול לכוף יצרו אם היה הקב"ה עוזב אותו בבחירתו שלא יעזור לו לכבוש את יצרו, ודוד המלך ע"ה נמי ידע דהכי הוא האמת, ומה שאמר אחר כך 'גלוי וידוע לפניך דאי בעית למכפייה ליצרי הוה כייפינא' כוונתו דהוה כייף ליה על ידי תפילה שהי' משתדל להרבות בתפלה לפני הקב"ה שיעזרהו לשלוט ביצרו, וברית כרותה לתפילתו של צדיק שלא תשוב ריקם, ובודאי הקב"ה היה מקבל תפילתו והיה עוזרו לשלוט ביצרו, אך אמר אני לא השתדלתי על ידי תפלה לעשות לי עזר מאיתך כדי לכוף את יצרי, אלא הנחתי עצמי עזוב בבחירה שלי כי חששתי אם אעשה כן העולם לא ידעו האמת שאתה עזרתני לכוף את יצרי על ידי תפלה אלא אומרים 'עבדא זכי למריה' כי רואין שאתה אמרת בתחלה 'אי מנסינה לך לא יכלת לשלוט' ורואין דלבסוף שלטתי ביצרי! ולכך לא השתדלתי לעשות לי עזר מאיתך כדי לשלוט ביצרי אלא הנחתי הדבר על פי הבחירה שלי בלתי בקשת עזר ממך.

'יָדוֹ' כְּתִיב, זֶה יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהִיא פְּרוּשָׂה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת, כְּדֵי לְקַבֵּל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה מִפְּנֵי מִדַּת הַדִּין. נראה לי בס"ד אותיות שניות של ד' חיות שהם 'אָדָם אַרְיֵה נֶשֶׁר שׁוֹר' הם אותיות 'דִּרְשׁוּ'. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (ישעיה נה, ו) 'דִּרְשׁוּ הֳ' בְּהִמָּצְאוֹ' אין דרישה אלא תשובה. והנה אות ראשון ואות אחרון אשר בכל תיבה ותיבה הם נקראים כנפים ונמצא אותיות דִּרְשׁוּ שהם אותיות שניות המה תחת הכנפים, ולזה אמר זה יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוצה לומר כח התשובה שֶׁפְּרוּסָה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת רוצה לומר שרמוזה באותיות דִּרְשׁוּ שהם תחת כנפי שמות החיות.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל וז"ל: בזוהר הקדוש במקומות רבים אמרו כי ד' כנפי החיות הם ד' אותיות אדנ"י וארבע פני החיות הם ד' אותיות הוי"ה והכוונה כמו שהכנפים מכסים הפנים כן שם אדנ"י מכסה ומעלים שם הוי"ה הנקרא בשם אדנ"י וכמו שנאמר (שמות ג, טו) 'זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם' עד כאן לשונו, עיין שם. וזהו שאמר יָדוֹ פְּרוּסָה תַּחַת כַּנְפֵי הַחַיּוֹת רמז לאותיות שם הוי"ה שהם מדת הרחמים כי כנפי החיות הם אותיות שם אדנ"י והוא יתברך מקבלם באותיות שם הוי"ה.
ועוד נרמז ב'יָדוֹ' אותיות יו"ד רמז ליו"ד ימי תשובה.

עֲשָׂאוּהָ כִּמְצוֹלָה זוֹ, שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כִּמְצוּדָה, שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן. נראה לי בס"ד דלא פליגי דמאן דאמר כִּמְצוֹלָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגִים מדבר ברכוש הגשמי שנתרוקנה מן הממון ומי שיבוא אליה אינו יכול להרוויח ממנה כי לא ימצא כלום בה כאדם היורד למצולה שלא ימצא שם דגים. ומאן דאמר כִּמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן מדבר ברכוש הרוחני שלא נשאר בה ניצוץ קדוש שביררו הכל ממנה ולכן נאסר להם החזרה לתוכה כנודע, והיינו כִּמְצוּדָה, שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן דאז אין עוף נפנה אליה כן נשמות ישראל שנקראו עופות אין נכנסים בה עוד כי לא ימצאו שם דגן שהם הניצוצי קדושה.

וַעֲדַיִן מֻנָּח בְּרוֹמִי. נמצא יוסף הצדיק ע"ה ליקטו והביאו לפרעה ואחר כך יצא מפרעה עד שנח ברומי מקום שליטת עשו שרמוז במלוי 'פרעה' כזה פ"ה רי"ש עי"ן ה"א דהמלוי הוא מספר עֵשָׂו [376], נמצא מקום הראשון ומקום האחרון רמוזים זה אצל זה כי זה בפשוט וזה במלוי וסוף יבואו ישראל ויקחו אותו מרומי שהוא עשו! ומי הנוצח להוציאו מעשו? הוא משיח בן יוסף שהוא שטנו של עשו ד'אין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל' (בראשית רבה צט, ב).
ומה שאמר 'שְׁלֹשָׁה מַטְמוֹנִיּוֹת הִטְמִין יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם' נראה לי בס"ד הטעם שחילקם לשלושה כנגד שם ההצלחה שהצליח בו יוסף הצדיק ע"ה דכתיב (תהלים קה, לז) 'וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב' ופירש רבינו מהרש"ם ז"ל דשם כס"ה בפ"ז הוא אותיות 'כֶסֶף זָהָב' וכתבו המקובלים ז"ל ששם זה מסוגל להצלחה וכמו שכתב ב"י ושם זה עולה מספרו ב' פעמים 'חן' ולכן כתיב ביוסף (בראשית לט, ב) 'וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ'.
ובזה יובן בס"ד (משלי כב, א) 'נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב' כי חלק אחד מן השלושה הנזכר שהוא כנגד חֵן אחד הוא גנוז לצדיקים שנקראו טוֹב דכתיב (ישעיה ג, י) 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב', ומה שזכו ליקח, זה המטמון שהוא כנגד חֵן אחד.
ובזה יובן (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' שמעלה חן ללומדיה (עירובין נד:) רוצה לומר מטמון שהוא כנגד חֵן אחד מן שלושה חנות ולפי דרשה דלעיל בפסוק (ישעיה כג, יח) וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַהֳ' שכל ממונם וגניזתם של רומי תהיה לצדיקים היושבים לפני ה'! נמצא גם חלק החן שנגלה לאנטונינוס אשר היה מלך רומי יקחו ישראל בכלל השלל והביזה והרי הם זוכים בשתי מקומות של חֵן חֵן.
ובזה יובן (זכריה ד, ז) 'וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ' וְאֶבֶן הָרֹאשָׁה אלו ישראל שנקראו אֶבֶן דכתיב (בראשית מט, כד) 'מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל' והם עלו במחשבה תחלה להבראות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה א, ד).

מַשּׂאוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת הָיוּ מַפְתְּחוֹת בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח וְכוּלְּהוּ, אַקְלִידֵי וְקוּלְפֵי, דְּגִלְדֵּי. לפי פשוטן של דברים נקיט שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לשון גוזמא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (חולין צ:) 'דברו חכמים בלשון גוזמא' דתנן (משנה מידות ג, ח) נמנו עליה שלש מאות כהנים וכן אמרו (משנה תמיד ב, ב) בהך דשלוש מאות כור.
מיהו נראה לי רמזו כאן חז"ל סוד עמוק מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דנפש הבל היתה כלולה מכמה נפשות וכמה ניצוצות והיו מעורבות טוב ורע והניצוצות הרעות שבו היו ש"ח ואלו הש"ח הם היו בחינת עקריות נפש 'קֹרַח' [308] שהוא מספר ש"ח וכו' יעוין שם. וזהו שאמרו מַשּׂאוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת רמז לש"ח הנזכר ולא זכרו מספר הקטן שהוא שמונה, וקראם פְּרָדוֹת כי הם רעות שאין עושים פרי כפרדה. גם לשון פירוד שהם בסוד רשות הרבים רוצה לומר נפרדים. וקראם לְבָנוֹת מפני שהם של הבל שהוא בסוד החסד והלובן רומז לחסד. וקראם מַפְתְּחוֹת בֵּית גְּנָזָיו שהם היו עקריות נפש קֹרַח. ואמר וְכוּלְּהוּ, אַקְלִידֵי וְקוּלְפֵי, דְּגִלְדֵּי שהוא רוצה לומר עור רמז שהם מצד הרע שהוא הקליפה והעור.

"אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (תהלים קיח, כא) אָמַר דָּוִד. נראה לי בס"ד דהשם יתברך אמר עליו תיבת לִי דכתיב (שמואל א' טז, א) 'כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ' ואמרו רבותינו ז"ל (ספרי בהעלותך יא, טז) 'כל מקום שנאמר בו לִי קיים לעולם' ולכן נתקיימה המלכות אצלו עד עולם, ואף על פי שחטאו זרעו לא פסקה המלכות מהם, ועל זה הודה להשם יתברך ואמר וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה רוצה לומר תיבת לִי שאמרת היתה לִישׁוּעָה שלא יוכלו המקטרגים לקטרג לפסוק המלוכה מזרעי.
ופסוק (תהלים קיח, כב) 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' אמר ישי על פי מה שכתב הרב כלי יקר בשם מהר"ש אלקבץ ז"ל דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים נא, ז) 'וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי דישי היה לו שפחה ותבעה לביאה שתבא אצלו בלילה לשם אישות והגידה לגברתה אשתו של ישי ובאה במקומה ונבעלה לבעלה ישי ונתעברה אותה הלילה בדוד, ולכן היה נחשב בעיני ישי ובעיני בניו כמו 'בן תמורה' מפני כי ישי לא היה דעתו על אשתו ונמאס בעיניהם והניחו אותו רועה צאן וכאשר בא שמואל הנביא ע"ה למשוח מבניו מלך הגיש כל בניו לפניו ולא עלה על דעתו שימשח את דוד לכך לא זכרו ולא הביא ורק אחר שאמר לו (שמואל א' טז, יא) 'הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?' אמר בָּרוּךְ זוכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחות יש אחד בצאן וסוף הביאו ונמשח למלך עכ"ד. ולכן אחר שראה ישי אשר דוד היה נמאס בעיניו ויותר בעיני בניו עלה לגדולה שנמשח למלך אמר אֶבֶן הוא דוד מָאֲסוּ הַבּוֹנִים אל תקרי בּוֹנִים אלא בָּנִים שהם בניו הנה עתה הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה שנעשה למלך.
ופסוק (תהלים קיח, כג) 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ' אמרו אחיו כי עתה שראו שנמשח דוד אחיהם שהיה נמאס בעיניהם דנחשב כבני תמורה הבינו כי מה שקרה כך מקדמת דנא בעיבורו שתבא אמו במקום השפחה שבזה נעשה כמו בן תמורה מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת והסיבה של דבר זה הִיא נִפְלָאת רוצה לומר מכוסית בְּעֵינֵינוּ דוקא וגלויה לפני השם יתברך.
ופסוק (תהלים קיח, כד) 'זֶה הַיּוֹם עָשָׂה הֳ' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ' אמרו שמואל, יובן על פי המדרש תנחומא על פסוק (שמואל א' טז, ו) 'וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' נטל קרן השמן ובא לצוק על ראשו וברח השמן לאחריו כשראה כך אמר לֹא בָחַר בָּזֶה הֳ' וכך היה השמן עושה לכולם כיון שבא דוד ראה השמן רץ מעצמו וניצוק בראש דוד ואמר (תהלים צב, יא) וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן וכו' עיין שם (וכן בילקוט שמעוני שמואל א' טז, קכד), ובזה פירש הרב כלי יקר ז"ל הטעם דכתיב בדוד (שמואל א' טז, יג) 'וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו' ולא הוזכר הרקה או יציקה מפני שהשמן נצוק מאליו בנס בידי שמים וגבי שאול המלך ע"ה כתיב וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ (שמואל א' י, א) יעוין שם.
נמצא בדוד המלך ע"ה היה משותף במשיחתו מעשה שמים דהשמן רץ וניצוק על ראשו בנס שהוא מעשה השם יתברך, ולכן בזה ידע שמואל שהמלכות לא תפסק ממנו עד עולם ולא יהיה בו כאשר היה עם שאול ועל ידי כך שמח שמואל הנביא ע"ה דהבין דמעשיו במשיחת דוד לא תתבטל דעל זה היה מצטער מתחלה בענין שאול כמו שאמרו רבותינו ז"ל ולכן עתה אמר שמואל זֶה הַיּוֹם עָשָׂה הֳ' כלומר יש במשיחה של היום הזה מעשה השם יתברך בנס מה שלא היה כן במשיחה הראשנה שמשחתי לשאול, ולכן אקוה כי נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ שמשיחתי קיימת לדורות עולם ולא אצטער כמו צער שנצטערתי במשיחת שאול שנפסק כח המשיחה.
והנה עד כאן מודים ומשבחים בענין מלכות דוד שנמשכה עד הגלות וחזרו להודות על מלכות בית דוד אשר תתחדש אחר הגלות שהוא זמן ביאת משיח צדקינו, ועל כן אמרו אחיו (תהלים קיח, כה) 'אָנָּא הֳ' הוֹשִׁיעָה נָּא' דהגאולה תהיה על ידו יתברך ודוד המלך ע"ה אמר 'אָנָּא הֳ' הַצְלִיחָה נָּא' שלא יהיה עוד גלות וחרבן ולא תפסק המלכות כלל אלא ירום ונשא וגבה מאד.
גם אמר 'נָּא' רמז להארת שם אדני שהוא סוד המלכות שתמיד תהיה בתכלית הגדלות גם בחול שיהיו אותיות המלוי ומלוי דמלוי נ"א אותיות כמו שאמרו רבינו ז"ל בביאור הכתוב (במדבר יד, יז) 'וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי', וישי אמר (תהלים קיח, כו) בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם הֳ' דמשיח בן דוד נקרא בְּשֵׁם הֳ' דכתיב (ירמיה כג, ו) וְזֶה שְּׁמוֹ אֲ‍שֶׁר יִקְרְאוֹ הֳ' צִדְקֵנוּ וכנזכר בגמרא.
ושמואל אמר (שם) בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית הֳ' הוא בית שלישי שהוא מעשה שמים שנקרא בֵּית הֳ' ולכן הוא כנגד יעקב אבינו ע"ה שקראו בֵּית אֱלֹקִים דכתיב (בראשית כח, יז) 'אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים'. ואמרו כולם אֵל הֳ' וַיָּאֶר לָנוּ פירוש אֵל הֳ' שהוא סוד החסדים ששמות אלו מאירים ביצירה יאר בהם שם 'אֱלֹקִים' שרמוז בתיבת 'לָנוּ' שהוא מספר פ"ו [86]. ואמר שמואל 'אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ' כי אז נקריב תמידין ומוספים רבים כנגד כל אותם השנים שהיינו בגלות, וכנזכר במדרש ולכן רַבִּים הֵמָּה. ואמר דוד אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ שנודה לאל על כל נס ונס שנעשה בכל יום בתמידות, או הכוונה אף על פי שאני אהיה פלג קיסר והמשיח שהוא מזרעי יהיה קיסר שלם, אודך בזה ואשמח. ואמרו כולם 'הוֹדוּ לַהֳ' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' שיהיו נמשכים חסדים גמורים ימים ולילות כי 'לַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר' (תהלים קלט, יב).

זֶה הַמַּכִּיר מְקוֹם חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבנו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יט:) וז"ל, דע דאם ימצא בדור אחד שני נשמות משרש אחד בשני אחים או בשני חבירים יהיו שניהם שונאים ומקטרגים זה לזה בטבעם בלי ידיעה, דאף על גב ד'אינהו לא חזו מזלייהו חזי' לפי ששניהם זה חפץ לינק מן השורש ההוא יותר מחבירו והם מקנאים זה לזה בטבעם, ולכן אם ישיגו לדעת ברוח הקודש ששניהם משורש אחד יצאו, אז ודאי יהיו אוהבים זה לזה עד כאן לשונו, וזהו שנאמר זֶה הַמַּכִּיר מְקוֹם חֲבֵרוֹ בִּישִׁיבָה של מעלה, כלומר מכיר שרשו ומקום יניקתו שבזה יבין שהוא וחבירו משרש אחד יצאו, ואז בודאי לא ישנאו זה את זה אלא יהיו אוהבים זה את זה.

בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם. הא דאמר 'בֹּא וּרְאֵה' נראה לי בס"ד הכונה, הדברים האלו שאני אומר לך אינם דברי קבלה אלא בא אתה בעצמך לחקור ולדעת בענין זה ותראה בעיניך הדברים האלה כנים הם יען כי כל אדם יודע טבעו ומזגו דודאי טבע כל האדם הוא שאם ינצחוהו יהיה עצב, ואילו מצינו באמת בהקב"ה נוֹצְחִין וְשָׂמֵחַ! ונמצא אינו כמדת בשר ודם המדה של אֱלֹקִים חַיִּים.
בְּשֵׁם הֳ' נַעֲשָׂה וְנַצְלִיחַ לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ

עשאוה כמצודה זו שאין בה דגן. זהו רשת שנותנים לתוכה דגן לצוד עופות עי"ז וכשאין בה דגן אין עוף נלכד בה וה"נ מצרים היה רשת לישראל ע"י שפע ניצוצות קדושות שהיו בתוכה כמ"ש האר"י ז"ל בפ' וילקט יוסף כל הכסף ואח"כ עשאוהו ריק מכל והיה למצרים חשך ולכל בנ"י אור במושבותם ומאז נצטוו מבלי לשוב למצרים כי אין דגן ברשת אך לפ"ז משמע דמצרים היה רשת לרעת ישראל כמו פח טמן ללכוד העוף ולא היא אלא ישרא' היה רשת למצרי' כמשליך בים חכה והוציא הדגים ונשארה מצולה שוממה מבלי דגים כן היו ישראל למצרים ודוק:

אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן אודך כי עניתני ותהי לי לישועה אמר דוד וכו'. אפשר לפרש במ"ש בספר תורת המנחה כ"י לרב קדמון זה שמו מהר"ר יעקב סקלי ז"ל מרז"ל דישי קרא לשפחתו שתבא לשכב עמו והשפחה היתה צנועה וגילתה להגברת אשת ישי ושינתה עצמה בלבוש השפחה והיתה עמו ונתעברה מדוד וכשהוכר עוברה אמר ישי לבניו שהוא היה פרוש ממנה כמה שנים וא"כ זנתה והבנים היו רוצים להורגה לה ולעובר וא"ל ישי אל בני שיצא לעז עליכם שגם אתם ממזרים לכן הניחוה שתלד ויהיה הילד כמו עבד שלכם ולכן היה דוד הע"ה בצאן מאוס ומובדל עד שבא שמואל הנביא וגילה הדבר שהוא בן כשר לאביו ולאמו ומשחו למלך זהת"ד וכבר כתב הרמ"ע ז"ל דישי מד' שמתו בעטיו של נחש רק שסבר שבא מפסול מואבית ורצה לטהר זרעו לבא על השפחה על תנאי כמ"ש רבי טרפון וגורי האר"י ז"ל כתבו דשפחת ישי היתה גלגול הגר ובאה לתקן מה שהיתה שרה קלה בעיניה ולכן עתה שמרה כבוד גבירתה וגלתה לה הדבר ושמרה הסוד. ועפ"ז יתבאר מאמרינו דדוד הע"ה אמר אודך כי עניתני שבא הדבר בהעלם דבזה באה נשמתי ממקום עליון ותהי לי לישועה. וישי אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה רמז על אשתו שבאה כמו שפחה כר"ת אבן מאסו הבונים אמה. ועי"ז שהיה בהעלם מאסו הבונים קרי ביה הבנים שהם חשבו שאמם זנתה והיו רוצים להרגה והיא באה כשפחה כר"ת אבן מאסו הבונים אמה. אך לראש פנה ס"ת גימטריא אשה עם הכולל. היתה לראש פנה עקרת הבית. ואחיו אמרו מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו שהיה סוד כמוס ודאי מאת ה'. ושמואל אמר זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו כי מה שהוא רצון ה' נשמח בו ואמר כן שמואל אף שהיה כנגדו כמשז"ל:

זמרו למי שנוצחין אותו ושמח וכו' ומ"ש בפ' חלק (סנהדרין דף ק"ז) שאמר דוד הע"ה דלא לימרו עבדא זכי למאריה היה דרך בדיחותא כמפורש בסבא קדישא פ' משפטים דף ק"ז. והרב עיון יעקב בסוגיין חילק דבעבד לא נאמר זה והיינו דאמר דוד הע"ה דלא לימרו עבדא זכי למאריה ויש להרגיש על הרב דהוא עצמו בסנהדרין שם דף ק"ז ברישא לחלק יצא בין עבד לבן ודוקא בבן אמרו פ' הזהב דחייך קב"ה ואמר נצחוני בני אבל דוד הע"ה היה נקרא עבד ושוב קשיתיה מסוגיין ותירץ דהעולם לא ידעו זה וזהו דדייק דלא לימרו עבדא זכי למאריה וכו' ע"ש באורך וק"ק דהרב בסוגיין חילק כך ושם נסוג אחור מכח סוגיין. ותו מ"ש דדהע"ה נקרא עבד הרי נקרא בן כדכתיב אמר ה' אלי בני אתה. ואין ספק דכ"ע הגם שנקראו בנים הם עבדים. ותו דאין לחלק חילוק זה כי גדלה מאד ענותנותו יתברך ומה גם אם דהע"ה היה פורש לקיים מצותיו כ"ש דהיה שמח הרבה כביכול. ותו מה שתירץ שלא יאמרו העולם דלא ידעו לחלק אינו נראה דהני מילי היה דבר ה' אל דוד הע"ה ביחוד ומהיכן ידעו העולם. על כן נראה דהיה דרך בדיחותא כדקאמר הסבא קדישא. ובזה פירש מהרש"א דהיינו דאמר ליה נתן הנביא מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו הכונה מדוע בזית וכי תימא לקיים דברו שאמ' דלא מצינא למיקם לז"א לעשות הרע בעיניו דמדתו יתברך לשמוח אם מנצחין אותו ודוק:

זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו עמ"ש בס' הקטן דברים אחדים דף ס' משם הרב כלי יקר ז"ל ומ"ש אני בעניי שם דף ס"א בס"ד:

אודך כי עניתני אמר דוד וכו' אפשר במ"ש פ"ב דיומא מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה שום דופי ופירש"י דופי משפחה ואפשר דהיינו דקאמר דוד אודך כי עניתני שהבאתני מרות המואביה ותהי לי לישועה שנמשכה מלכותי. ויאמר אביו ישי אבן מאסו הבונים על רות שיצאו עליה עסיקין באתרא דזקוקין היתה לראש פנה כתוב בתורה הנמצאו' וכתיב מצאתי דוד עבדי. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו אמרו אחיו דאף עיניהם הרואות דמשחו שמואל הנביא בדבר ה' וז"ש מאת ה' היתה זאת עם כל זה היא נפלאת בעינינו שלא נתישב על לבם והיה הדבר מופלא ומופרש בעיניהם ולכן אח"ך ביום לכתו למלחמת גלית גערו אחיו ושמואל הנביא ע"ה הגם שידע שזה גורם סילוקו שלא יבטלו מעשה ידיו ואין מלכות כמ"ש פ"ק דתעניות והיה מקום שיצטער על זה כל קבל דנא אמר זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו כלנו כאחד כי רצון ה' היא שמחתנו ושמחתי שוה כמוני כמוכם כי כה אמר ה' ובעבודתו נשמח כלנו:

זה המכיר מקום חבירו בישיבה. שיודע לומר זה מקום מיושב לפלוני וזה של פלוני דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד: סתרי תורה. מעשה מרכבה ומעשה בראשית: למנצח: מדלא כתיב לנצח משמע שנותן כח לבריות לנצחו: מפני מדת הדין. שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר: לולי משה בחירו. אלמא משתבח ביה קרא במשה וקרי ליה בחירו משום דהשיב חמתו מהשחית אלמא שמח הוא בכך: כמצודה זו. שפורסים לעופות לצוד ואין בה דגן ואין עוף נפנה אליה: מלחמתו של זרח במצרים גמרא אבל מלחמת זרח באסא קראי: ושיגרו להדרימון. מלך ארם לעזור לו על בעשא מלך ישראל וקראי נינהו ומלחמת יהושפט בעמונים קראי ודרך הראשונים להביא גנזיהם עמהם במלחמתם כדי שימשך לבם אחר ממונם ולא יברחו: שמעמידו על רגליו. שמשמח לבו: אקלידי. מפתחות: וקולפי. פותחות שקורין בלע"ז שרדור''א : דגלדי. של מרצופים של עור שנושאים על סוסים וחמורים וגמלים: אבן מאסו הבונים. כלומר דוד שמימיו רועה צאן היה ונעשה ראש ונפלאת בעינינו לשון רבים אמרו אחיו: זה היום עשה ה'. שמואל היה מתנבא עליהם שסופן לגיל ולשמוח שיושיעם מיד אויביהם: הושיעה נא אמרו אחיו. כלומר על ידי דוד ודוד אמר הצליחה נא שיצליח במלכותו: ברכנוכם אמר שמואל. שיברך כולם כלומר מברכין אנו אתכם: לנו. לשון רבים: אסרו חג בעבותים. הביאו זבחים ושלמים הרבה לשמוח:

רשב"ם
זה המכיר מקום חבירו בישיבה. שיודע לומר זה מקום פלוני וזה מקום פלוני דהואיל ומכיר מקום חבירו רגיל הוא לישב תמיד שם: עתיק יומין. זה הקדוש ברוך הוא דכתיב (דניאל ז) ועתיק יומין יתיב: סתרי התורה. מעשה המרכבה ומעשה בראשית ופירושו של שם כדכתיב (שמות ג) זה שמי לעלם והמכסה היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם אלא למי שלבו דואג כדאמרינן בפרק אין דורשין (חגיגה דף יג.) זה המגלה דברים שכיסן עתיק יומין והכי משמע למכסה סתרי תורה שהיו מכוסין מתחלה ועתיק יומיא גילן ונתן רשות לגלותן ומי שמגלה אותן זוכה למה שאמור בפסוק זה: למנצח. לשון מפעיל מדלא כתיב לנוצח משמע שנותן ניצוח לבריותיו שינצחוהו: לולי משה בחירו. אלמא קרי ליה בחירו משום דעומד בפרץ לפניו ומדמשבח ביה משמע שמח הוא בכך: מפני מדת הדין. שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר: גבי מצודה גרסינן דגן שדרך ליתן דגן במצודה שפורסין לפני העופות כשאין בה דגן אין עוף נפנה אליה גבי מצולה דהיינו מים גרסינן דגים: וינצלו. דרשינן לשון מצודה: מלחמתו של זרח במצרים גמרא אבל מלחמתו של זרח באסא קראי בד''ה (ב יד): ושיגרו להדרימון. מלך ארם לעזור לו על בעשא מלך ישראל וקראי נינהו (שם ב טז): באו בני עמון ונטלוהו כו'. גמרא מלחמת יהושפט בעמונים קראי ודרך הראשונים להביא גנזיהן עמם במלחמתם כדי שימשך לבם אחר ממונם ולא יברחו וכשהן מנוצחין הנוצחין נוטלים ממונן: מלחמת סנחריב באחז קראי חזקיהו נטלו מסנחריב כשבא המלאך והכה המחנה: כשדיים תפשו את צדקיהו. קראי פרסיים קבלו המלכות מכשדים דכתיב (דניאל ה) פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס ויוונים קיבלו המלכות מפרסיים מפורש בספר יוסיפון וגם רומיים שקיבלו המלכות מיוונים מפורש שם ובפ''ק דע''ז (דף ח:): זה עשרו של קרח. שעל ידי רוב ממונו נתגאה ונטרד מן העולם: משוי שלש מאות. לאו דוקא וכן כל שלש מאות שבש''ס: אקלידי. מפתחות: וקולפי. פותחות: דגילדי. מרצופין של עור ואעפ''כ היה משוי שלש מאות פרדות: אבן מאסו הבונים. זה דוד שהיה צעיר באחיו ורועה: נפלאת בעינינו. לשון רבים אמרו אחיו: זה היום עשה ה'. שמואל היה מתנבא שסופן לגיל ולשמוח בו שיושיעם מאויביהם: הצליחה נא אמר דוד. שיצליח במלכותו: אסרו חג בעבותים. הביאו זבחים ושלמים הרבה לשמוח ומתן דמן למזבח:

כמצודה שאין בה דגן. דרך ציידי עופות להשים דגן במצודה ודריש וינצלו וינצלו כי למ''ד מתחלפת בדל''ת במקומות הרבה:

דף קיט - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד