פסחים קיז ע"א

דף קיז - א

אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: "הללויה", ו"כסיה" ["כי יד על כס יה" בסוף פרשת בשלח], ו"ידידיה" שקרא נתן הנביא לשלמה, מילה אחת הן ואינה נחלקת לשתים.

ש"הללויה" כולה, לשון הילול הוא. ולא "הללו את ה'". אלא שדרך הכתוב לסיים המילה באותיות "יה".

וכן "כסיה" הוא לשון כס, ולא "כס של ה'". וכן "ידידיה" כך שמו, ולא "ידיד ה'".

[הנפקא מינה: שצריך לכותבה בשורה אחת, ומותר למוחקה כולה].

רב אמר: "כסיה" ו"מרחביה" [האמור בהלל "מן המיצר קראתי יה ענני במרחביה"], מילה אחת הן, שמרחביה הוא לשון מרחב, ולא שה' ענני במרחב.

רבה אמר: מרחביה בלבד היא מילה אחת, והשאר הן שתי מילים.

איבעיא להו: "מרחב יה", לרב חסדא, מאי? האם היא מילה אחת או שתים.

תיקו!

איבעיא להו: "ידידיה", לרב, מאי? האם הוא בא להוסיף על רב חסדא שגם "כסיה" ו"מרחביה" הן מילה אחת, או לחלוק עליו שרק "כסיה ו"מרחביה", ולא "ידידיה".

תא שמע: דאמר רב: "ידידיה" נחלק לשנים. לפיכך "ידיד" הוא חול. "יה" הוא קודש.

איבעיא לה: "הללויה", לרב, מאי?

תא שמע: דאמר רב: חזינא תילי דבי חביבא ראיתי בספר תהלים של דודי, רבי חייא, דכתיב בהו "הללו" בחד גיסא, בסוף השורה, ו"יה" בחד גיסא בתחילת שורה אחרת. ומוכח מזה ששתי מילים הן.

ופליגא רבי חייא על דרבי יהושע בן לוי.

דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי "הללויה"? הללוהו בהילולים רבים דהיינו שהיא מילה אחת.

ופליגא דידיה אדידיה. שרבי יהושע בן לוי בעצמו אומר במקום אחר להיפך.

דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים.

א. בניצוח "למנצח".

ב. בנגון "למנצח בנגינות".

ג. במשכיל "משכיל לדוד".

ד. במזמור "מזמור לדוד".

ה. בשיר "מזמור שיר".

ו. באשרי.

ז. בתהלה "תהלה לדוד".

ח. בתפלה "תפילה לעני כי יעטוף".

ט. בהודאה "הודו לה' כי טוב".

י. בהללויה.

גדול מכולן "הללויה" שכולל שם ה' ושבח בבת אחת. ^[40]

הרי שהללויה שתי מילים הן: הללו את ה'.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה "אז ישיר", משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, ולא היה שיר זה לפני כן.

והלל זה שאנו אומרים בראשי חדשים וימים טובים, מי אמרו?

נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק, בכל רגל ורגל, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן [תיקן לשונו לשבח, דהיינו, והכונה שאם תבא עליהם צרה], ולכשנגאלין מאותה צרה אומרים אותו על גאולתן, כגון הלל שבחנוכה.

תניא: היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים [רש"י גורס כל תפלות ומפרש כל המזמורים הפותחים בתפלה כגון "תפלה לעני כי יעטוף"] כלן, דוד אמרן.

שנאמר "כלו תפלות דוד בן ישי".

אל תיקרי "כלו", אלא "כל אלו תפלות דוד בן ישי".

הלל זה שבספר תהלים, מי אמרו?

רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. שהרי כתוב שם "בצאת ישראל ממצרים", "הים ראה וינוס", ואחר כך קבע דוד את ההלל בספרו.

וחלוקין עליו חביריו לומר: שדוד אמרו.

ונראין דבריו מדבריהם!

שהרי וכי אפשר שישראל שחטו את פסחיהן, ונטלו לולביהן מיציאת מצרים ועד דוד ולא אמרו שירה? הרי בודאי שכל דבר מצוה שכזה טעון הלל! אלא, בהכרח, מימי משה כבר ניתקן ההלל.

דבר אחר: וכי אפשר שפסלו של מיכה עומד בבכי [שם מקום] בימי דוד, וישראל אומרים את ההלל שכתוב בו "כמוהם יהיו עושיהם"?

אלא ודאי משה וישראל אמרוהו על הים תחילה, ושוב לא פסקו מלאומרו.

תנו רבנן: כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים,

רבי אליעזר אומר: כנגד עצמו אמרן שהתפלל על עצמו.

רבי יהושע אומר: שכנגד ציבור אמרן שנתנבא על גלותם והתפלל עליהם.

וחכמים אומרים: יש מהן שאמרן כנגד ציבור ויש מהן שאמרן כנגד עצמו,

האמורות בלשון יחיד, כנגד עצמו.

האמורות בלשון רבים, כנגד ציבור.

ניצוח וניגון כל מקום שנאמר "למנצח בנגינות", לעתיד לבא הוא מדבר.

כל מקום שנאמר "משכיל", על ידי תורגמן אמרו דוד, שהוא היה אומר ואדם אחר מפרש. ש"משכיל" היינו שהוא לוחש לתורגמן.

"לדוד מזמור", מלמד ששרתה עליו שכינה תחילה, ואחר כך אמר שירה.

"מזמור לדוד", מלמד שאמר תחילה שירה, ואחר כך שרתה עליו שכינה.

ללמדך, שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.

וגם מפסוק אחר מוכח כך. שנאמר "ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה"'.

אמר רב יהודה אמר רב: וכן לדבר הלכה צריך לפתוח בדבר משמח.

אמר רב נחמן: וכן לחלום טוב, אם הולך לישון מתוך שמחה, רואה חלום טוב.

ומקשינן על זה שאמר רב יהודה בשם רב שדבר הלכה צריך ללמוד מתוך שמחה של מצוה: איני!

והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתיו נוטפות מר, מרירות מחמת אימה, תכוינה!

שנאמר בשיר השירים "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר". אל תיקרי "שושנים", אלא "ששונים" דברי תורה. אל תקרי "מור עובר", אלא "מר עבר".

הרי שצריך ללמוד מתוך אימה, ולא מתוך שמחה?

לא קשיא: הא ברבה, הרב עצמו שלומד צריך ללמוד מתוך דבר שמחה.

הא בתלמידא, התלמיד צריך לישב לפני רבו באימה.

ואיבעית אימא: הא והא ברבה. ולא קשיא: הא מקמי דפתח לפני שמתחילים ללמוד צריך להיות בשמחה. והא לבתר דפתח, לאחר שפתח ועוסק בתורה צריך לישב באימה.

כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן ללמדם תורה אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן. ולבסוף כשסיים את המילתא דבדיחותא יתיב באימתא ופתח בשמעתא.

תנו רבנן: הלל זה מי אמרו?

רבי אלעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים לאחר שעברו את הים, כדכתיב "הים ראה וינוס".

הם אמרו: לא לנו ה' לא לנו", שהתפללו שלא יעבור פרעה וחילו את הים אחריהם.

משיבה רוח הקודש ואמרה להן: למעני למעני אעשה".

רבי יהודה אומר: אף יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען.

הם אמרו "לא לנו" ומשיבה וכו'.

רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סיסרא.

הם אמרו "לא לנו" ורוח הקודש משיבה ואומרת להם "למעני למעני אעשה".

רבי אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב.

הם אמרו "לא לנו", ומשיבה וכו'.

רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע.

הם אמרו "לא לנו", ומשיבה וכו'.

רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע.

הם אמרו "לא לנו" ומשיבה וכו'.

וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל, שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.

אמר רב חסדא: כל "הללויה" שבתהלים שבין פרק לפרק סוף פירקא סוף הפרק שעבר הוא.

רבה בר רב הונא אמר: "הללויה" ריש פירקא, תחילת הפרק הבא הוא.

[והמחלוקת היא כשיש רק הללויה אחד בין שני הפרקים. אבל כשיש שני הללויה, לכל הדעות, אחד מהם שייך לעיל, והשני שייך לפרק הבא. רשב"ם].

אמר רב חסדא: חזינא להו לתילי ספר תהלים דבי רב חנין בר רב דכתיב בהו "הללויה" באמצע פירקא, בין פרק לפרק. אלמא, מוכח כי מספקא ליה להיכן הוא שייך.

אמר רב חנין בר רבא: הכל מודים ב"תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד" [תהלים קמה] כי הללויה דבתריה שאחריו, הוא ריש פירקא, של פרק "הללי נפשי את ה'".

וכן הכל מודים ב"רשע יראה וכעס שניו יחרק ונמס תאות רשעים תאבד" [שם קיב] כי הללויה דבתריה ריש פירקא.

וכן הכל מודים ב"שעומדים בבית ה"' [שם קלה], הללויה דבתריה הוא ריש פירקא.

קראי, "בעלי מקרא", מוסיפין אף את אלו: "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש" [שם קי], שהללויה דבתריה הוא ריש פירקא.

וכן "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם" [שם קיא], הללויה דבתריה הוא ריש פירקא.

ודנה הגמרא: נימא כתנאי בכל הללויה, האם נחלקו תנאים בדבר אם הוא ראש פרק או סוף פרק?

דתנן במתניתין: עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "אם הבנים שמחה".

ובית הלל אומרים: עד "חלמיש למעינו מים".

ותניא אידך: עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "בצאת ישראל ממצרים".

ובית הלל אומרים: עד "לא לנו ה' לא לנו".

ענין דהללויה כסיה ידידיה דבור אחד הוא.

ת"ש ידידיה נחלק לשנים לפיכך ידיד חול יה קודש:

אמר ר"י בן לוי בעשרה דברים נאמר ספר תהלים בנצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתפלה בתהלה בהודאה בהלל גדול שבכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת:
ת"ר שיר שבתורה משה וישראל אמרוה בשעה שעמדו על הים הלל זה הללויה הללו עבדי ה' נביאים תקנוהו שיהו אומרין על כל פרק ועל כל צרה שנגאלין ממנה וכו' ר"מ אומר כל שירות שבתילים דוד אמרן כו' עד וכי פסל מיכה עומד בבכי וישראל אומרין שירה ופשוטה היא:

תניא כל שיר האמור בתלים בלשון יחיד דוד אמרו בפני עצמו וכל האמור בלשון רבים כנגד צבור אמרו וכל האמור בנצוח בניגון לעתיד לבוא וכל האמור במשכיל על ידי תורגמן אמרו וכל האמור לדוד מזמור שרתה שכינה עליו ואחר כך מזמור וכל האמור מזמור לדוד אמר שירה ואח"כ שרתה עליו שכינה ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' עד אלא מתוך שמחה שנא' ועתה קחו לי מנגן וכו' וכן להלכה וכן לחלום טוב ואסיקנא כי הא דרבא מקמי דלפתח בשמעתא הוה אמר מילתא דבדיחותא קמי רבנן לבדוחי לביהו והדר הוה יתיב באימתא ופתח בשמעתא וכל שכן תלמיד דלא ליתיב אלא באימתא:
ת"ר רבי אליעזר אומר הלל זה משה וישראל אמרוהו בשעה שעמד עליהם פרעה אמרו הן לא לנו משיבה רוח הקדש למעני למעני אעשה ר' יהושע אומר יהושע וישראל אמרוהו וכו' ר' אלעזר המודעי אומר דבורה וברק אמרוהו כו' ר' אלעזר בן עזריה אומר חנניה מישאל ועזריה אמרוהו כו' ר' יוסי הגלילי אומר מרדכי ואסתר אמרוהו וחכמים אומרים נביאים שביניהם תקנוהו שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שתבוא עליהן ולכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן:

הללו יה ונס יה וידיד יה ומרחב יה כלם שמות חלוקים הם ולפיכך אין בהם קודש אלא השם לבד ותיבה שלפניו אין לה שום קדושה אפילו ליקרא נטפל לשם ומ"מ לענין הדין אינו יוצא לנו מזה כלום שאפילו היו תיבה אחת אף כל הנטפל לשם לפניו נמחק:

כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכל ציבור וצבור כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה:

כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכוינה ר"ל שמדבר ואינו מדבר כראוי שנאמר שפתותיו שושנים וכו' ומ"מ כל שרואה בעצמו ששתיקתו יפה מדבורו יפה לו שישתוק ותהי לו לחכמה:

מדרכי החכמים בתחלת משנתם לפתוח את ההלכות בדברי שמחה ומילי דבדיחותא ואחר כך להטיל אימה עד שלא יפסיקו משנתם בדברים בטלים והוא שאמרו רבא כי הוה פתח בשמעתא אמר מלי דבדיחותא ובדיחי רבנן והדר פתח באימתא ודרך הערה אמרו אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה:

בד"ה ה"ג שעומדים כו' דלא יתכן שיהא המזמור ב' פסוקים כו' עכ"ל ובספר תהלים שלפנינו יש מזמור שאין בו רק שני פסוקים הללו את ה' כל גוים וגו' וק"ל:

בא"ד וא"ש דקאמרינן כו' דמתחיל הלל הגדול מכי יעקב בחר לו יה דהוי תחלת המזמור כו' עכ"ל ק"ק דאכתי קרא דכי יעקב בחר וגו' לא הוה תחלת המזמור אלא קרא דלקמיה הללויה כי טוב ה' וגו' וק"ל:

הללויה וידידיה וכסיה כו' ופירשב"ם הללויה כמו הלול כגון תחתיה וכמו כס יה כו' ע"ש אבל א"כ לא הוה צריך לפרש למ"ד אחד הוא הללויה בהלולים הרבה ונראה לפרש גבי כסיה וידידיה א' הן היינו נמי על שמו של הקב"ה וכמו במקרא חזקיה ירמיה זכריה צפניה ועוד רבים וכן רבים משמות במקרא שסופן אל ע"ש שיתוף השם כדאיתא במדרש בשם ישראל ואין חילוק בפי' שמות אלו דבין למ"ד אחד הן ובין למ"ד ב' הן יה הוא שם אלא דלמ"ד אחד הן כולו חול ששם אדם הוא ע"ש של הקב"ה ולמ"ד שנים הן יהיה יה קודש ולמנ"מ דאינו נמחק רק שיכול לכותבו בב' שיטין אבל בהללויה א"א לפרש כן אלא בהלולים הרבה ודו"ק:

בעשרה מאמרות של שבח כו' נקט האי לישנא ע"ש שבעשרה מאמרות נברא העולם והקדושות בכ"מ עשר הן למעלה וגם למטה כמפורש בריש מסכת כלים בחדושינו והעשירי קודש מכולם וז"ש גם כאן דהללויה גדול מכולן כו' וק"ל:

שיר שבתורה משה כו' ר"ל דודאי אי לא הוה אשכחן שירת הים לגבי משה וישראל בתורה נימא דהלל זה משה וישראל אמרו שהוא הנס ראשון הנעשה לישראל והכי סבר ר"א לקמן אבל כיון שמפורש בהו שירת אז ישיר לא נימא בהלל זה דמשה וישראל אמרו אלא נביאים שביניהן כו':

אלא כל אלו כו' דלא ה"ל למכתב כלו עד בסוף כל הספר תהלים ודוחק לומר בזה דאין מוקדם ומאוחר ולכך דריש מיניה כל אלו שהן כל ספר תהלים:

משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו כו' גם שאמרו שירת אז ישיר קאמר דאמרו נמי הלל זה המתוקן לישראל על כל פרק ופרק כו' כדמסיק בשחיטת פסח ונטילת לולב מיהו ק"ק היאך אמרו משה וישראל בית אהרן גו' יברך את בית אהרן גו' והרי אז עדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ויש ליישב וק"ל:

פסלו של מיכה עומד כו' פי' רשב"ם דבימי דוד היה כו' וישראל כו' אלא ודאי על הים נאמר כו' ע"ש וצ"ע דא"כ על הים נמי לא היה להם לאמרו מה"ט שהרי פסל מיכה היה נמי בים כדדרשינן בפ' חלק ועבר בים צרה זה פסל מיכה וי"ל דבים היה בסתר ביד מיכה ולא כן בימי דוד שכבר היה פסל מיכה מפורסם:

כל שירות כנגד כו' לאו דווקא כל שירות כו' דודאי יש הרבה דאינן מפורשין אלא כנגד צבור והרבה דמפורשין נגד עצמו אלא דפליגי בשירות ותושבחות הנאמרים סתמא:

ניצוח וניגון לע"ל כו' פרשב"ם ולא ידענא היכי משמע כו' ע"ש ונראה דניצוח ונצח חדא הוא ואמרי' בר"פ כיצד מעברין נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית נצח דכתיב כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף גו' וע"ש בחידושינו וק"ל:

אמרו לא לנו ה' כו' ע"פ מ"ש ויסע מלאך אלהים אין אלהים בכ"מ אלא דיין שהיו נתונין בדין אם להנצל אם להאבד כו' כפרש"י בחומש וזה שהתפללו בלשון כפול לא לנו ר"ל לא לנו ובשבילנו תצילנו ה' כי לא לנו זכות כי אם לשמך תן גו' למה יאמרו הגוים גו' ורוח הקדש משיבה דכן אעשה למעני וכן בכל הני דמייתי כו' כשהיו בעת צרה התפללו כן לא לנו ה' גו' ויש לדקדק בזה למאי דאמרי' פ"ק דב"ב דוד כתב ספר תהלים ע"י י' זקנים אדם אברהם משה כו' והיאך קאמרי הכא הני תנאי יהושע או דבורה אמרו לא לנו ה' גו' ויותר קשה להני תנאי מחזקיה וחנניה כו' מרדכי ואסתר אמרוהו שהיו זמן רב אחר דוד ולפירוש רש"י דלא פליגי אלא כ"א מהני תנאי מוסיף על דברי חברו שאף זה אמרו ניחא:

הכל מודים בתהלת ה' גו' הללויה דבתריה ריש פרקא כו' וכן הוא בספרי תהלים שלנו דכל הנך דחשיב הכא הוו ריש פרקא וכל השאר הללויה היכא שאינו כ"א אחד לבד הוא סוף פרקא והיינו כרב חסדא דכולהו סוף פרקא ויש לתת טעם למה יצאו אלו דחשיב הכא מן הכלל דהכל מודים בהו דהוו ריש פירקא ונראה בתהלת ה' ידבר גו' סברא שמסיים בתהלה כיון שמתחיל תהלה כמ"ש התוס' בפ"ק דברכות גבי כל פרשה שחביבה על דוד כו' וא"כ הללויה דבתריה ריש פרקא ובתאוות רשעים תאבד סברא הוא דלא הוה הללויה סוף פרקא כדאמרינן במדרשות שע"כ אין אומרים הלל ביום שביעי של פסח לפי שנטבעו בו המצרים וה"נ אין לומר הללויה על אבידת הרשעים אלא דהוה ר"פ דבתריה וכן י"ל במנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש דמספר באבדן של רשעים דאין לומר בהו הלל אבל הוא ריש פירקא דבתריה וכשעומדים בית ה' הללויה גו' בספרים שלהם היה ריש פירקא וכמ"ש התוס' אבל בספרים שלפנינו אינו ריש פירקא אלא שהוא ריש פסוקא הללויה כי טוב ה' גו' והיינו טעמא דאי הוה סוף פירקא או סוף פסוקא דלעיל לא יתפרש בו כי טוב שהוא נתינת טעם להללויה ובשכל טוב גו' שמסיים בו תהלתו עומדת לעד אין לסיים בו הללויה כמו בתהלת ה' גו' כדלעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה ה"ג ונאמר לפניו שיר חדש צ"ל שירה חדשה ונ"ב וכן הוא במרדכי להדיא דקודם הלל אומרים שירה חדשה ובברכת גאלנו כו' אומרים דוקא שיר חדש לפי שקאי על העתיד:

גמרא א"ת מור עובר אלא מר עבר. אולי צ"ל מר בער ור"ל דהמחליף זאת ואינו עושה כן (מלשון במר דשחוטה חולין צד) והיה לבער מלשון ולבנון אין די בער ותיבת מר משמשת למעלה ולמטה (עמש"כ בק"א להט"א סוף ר"ה ד"ה מאי עבידתיה) או י"ל דדריש כאלו כתיב מלת או קודם תיבת עובר ע"ד שכ' התוי"ט בפ"ג דדמאי מ"ב ד"ה שאינו:

גמ' רבי יהודה אומר יהושע וישראל אמרוהו. לכאורה הנ"ל גי' הע"י רבי יהושע אומר יהושע כו' עקרית דאיך יקדים את רבי יהודה לתנאי ר"א המודעי וראב"ע הקודמים לו ועיין ב"מ (ד ב) בתד"ה אין הב' בסופו. שוב התבוננתי דאולי סדרה הברייתא לפי סדר אומרי ההלל עפ"י דעותיהם:

תד"ה שעומדים. ולפ"ז אנו צ"ל כי הללויה כו'. כצ"ל:

היה ר"מ אומר כל תשבחות. נ"ב עע"י (ששם הגירסא שירות ותשבחות):

תוס' ד"ה ה״ג. אנו צרינין לומר בו כו'. נ"ב ר"ל ב' פסוקים הללו מחוברים למעלה לשיר המעלות האחרון שנמשך עד פסוק שעומדים ועד בכלל. כאן הוא סוף מזמור. והללויה כי טוב דבתריה מתחיל ר"פ אחר. והנה לכאורה הביאו ראיה טובה לדבריהם מהא דלקמן. איברא אכתי לא ניחא מאי טעמא נסיב ראב"י כי יעקב בחר ולא הללויה דר"פ הוא (וכן הקשה רש"א) גם הראיה מן המדרש צ"ע ליישבה שאע"פ שמצינו ג"כ פ"ק דברכות למה רגשו עם אשרי האיש חדא פרשה היא אכתי קמ"ח הן. ואי לאו דמסתפינא אמינא הא דהכא ריש פירקא היינו ריש פסוקא. לאפיקי סוף פסוק דלא. ואיידי דעסיק בר"פ סירכיה נקיט ואתא בשיגרא דלישנא. ופירקא ופיסקא חדא מילתא נינהו. וראב"י דנסיב פסוק כי יעקב. ה״ט משום דהללויה דר"פ לאו סימנא הוא דטובא איכא וכוליה לישנא שכיח טובא ואיכא למטעי ביה. ופסוק שעומדים בבית ה' דבתריה נמי מיחלף במזמור דלעיל מיניה כמו שאירע כאן כנראה מתקון הגהת התוס' בזה. מש"ה נקיט פסוקא דכי יעקב דבריר וליכא למטעי ביה וכה"ג אשכחן טובא דנסבי מיצעא דפ' לסימן ידוע כדאיתא שילהי סוכה (נ"ה א') ובפי"ט דר"ה (ל': ל"א.):

וְגָדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, 'הַלְלוּיָהּ', שֶׁכּוֹלֵל שֵׁם וְשֶׁבַח בְּבַת אַחַת. הקדים שם לשבח מפני הכבוד אף על גב דבתיבת 'הַלְלוּיָהּ' נרמז השבח קודם השם.
ונראה לי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמז, א) 'הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ' פירוש 'הַלְלוּיָהּ' הוא טוֹב מכולם יען כי כולל זִמְרָה הוא השבח וגם שם אֱלֹהֵינוּ שהוא שם י"ה ולכן הוא כי טוב מכולם:

וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם. פירש רש"י ז"ל 'לישנא מעליא נקט' ועוד נראה לי נקיט כן לומר שתיקנו לאומרו 'עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק' וכוונו בזה שתהיה בו תועלת באמירתו גם כן בעבור עַל כָּל צָרָה שתהיה נגזרת בעולם שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם שיגאלו ממנה בשביל ההלל כי זכות זה של אמירת ההלל דוחה הצרה מעליהם וגם אם מוכרח שתבא עליהם יהיו נגאלים ממנה תכף.

דָּבָר אַחֵר: הֲרֵי פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה עוֹמֵד בִּבְכִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל?. עיין רש"י ורשב"ם ועיין מה שכתב מהרש"א והרי"ף ז"ל מהא דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'וְעָבַר בַּיָּם צָרָה' (זכריה י, יא) עיין שם.
ונראה לי בס"ד דפסלו של מיכה לא היה לו דין עבודה זרה דלא היו עובדים אותו אלא כמו ענין התרפים שבוטחים בו לידע ממנו עתידות ונסתרות, וכמו שכתבו רד"ק ורלב"ג ומהר"ש יפה והביא דבריהם כלי יקר על נביאים (שופטים יז, ה) יעוין שם.
ולכן כשעבר בים לא הרגיש בו משה רבינו ע"ה על ידי רוח הקודש כי לא היה עבודה זרה שאם היה עבודה זרה היה מרגיש בו על ידי רוח הקודש וגם היה מעכב בהשראת שכינה וכמו שאמרו באסתר ע"ה (מגילה טו:) שנסתלקה ממנה שכינה כשנכנסה למקום שיש בו עבודה זרה.
וגם מה שהיה בענין התרפים לא היו בוטחים בו הרבה בני אדם ולא היו נמשכים אחריו אלא רק מיכה היה בוטח בו, ולכן אף על פי שהיו ישראל אומרים בהלל 'כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' (תהלים קטו, ח) דמקללים גם הבוטחים אף על פי שאין עובדים הנה ודאי מיכה לא היה אומר פסוק זה לקלל הבוטחים בו, אבל ישראל שכולם אין להם ידיעה עדיין מזה כלל היו אומרים 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם', אבל בזמן דוד המלך ע"ה נתפשט עניינו בישראל והיו רבים מישראל נמשכים אחריו לבטוח בו דוקא ולא לעבוד ח"ו ולפי זה כשאומרים באותו זמן 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' הרי הם מקללים עצמן!
ולכן בשלמא אם היה ההלל הזה נתקן לאומרו מזמן משה רבינו ע"ה אין להתפלא ולומר איך יקללו עצמן דהרי עתה הם בוטחים בזה, דיש לומר כיון דאמירת ההלל הזה היא מתוקנת מזמן משה רבינו ע"ה לא היו משנים ומבטלים תקנת משה רבינו ע"ה והיו מוכרחים לאומרו אף על פי שבאמירה זו נמצא מקללים עצמן, אבל אם נתקן אמירת ההלל בזמן דוד המלך ע"ה איך רצו לקבל תקנה חדשה זו לומר דברים שיצא מהם קללה לעצמן?!

'נִצּוּחַ' וְ'נִגּוּן', לֶעָתִיד לָבוֹא. הנה מהרש"א פירש טעם לניצוח ולא פירש טעם לניגון. ונראה לי בס"ד דלעתיד יתעלה ה'נִגּוּן' שיהיה מנגן בכינור של שמנה נימין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל רבותינו ז"ל (ערכין יג:) על פסוק (תהלים יב, א) 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית' ופרשנו הטעם למספר שמנה רמז לבינה שהיא ספירה שמינית ואין אחיזה לחיצונים שם ומשם ימשך לנו שפע החירות, ולכן מזמורים שרמז בהם דברי דברים של העתיד לבוא אמרם 'נִצּוּחַ' וְ'נִגּוּן'.
ומה שאמרו 'מַשְׂכִּיל', עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן, נראה לי בס"ד 'מַשְׂכִּיל' אותיות שם כלי דהמתורגמן הוא כלי של הדרשן שבו משקה מים של הדרשה לרבים, וגם עוד צריך שיהיה המתורגמן משכיל להבין הדברים ולהבינן לרבים.
ומה שאמרו 'לְדָוִד מִזְמוֹר', מְלַמֵּד שֶׁשָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה ואחר כך אמר שירה, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר (קדושים דף פד) דוד אחרא אית ליה לקב"ה דאיהו ממנא על כמה אוכלוסין עלאין ומשריין וכו' עיין שם והכוונה על בחינת המלכות שגם היא מכונית בשם דוד והוא סוד השכינה לכך דריש שפיר כאן 'לְדָוִד מִזְמוֹר' ו'מִזְמוֹר לְדָוִד' על השראת שכינה שגם היא מכונית בשם דוד.

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. נראה לי בס"ד נקיט הקל תחלה כי עצבות מאיס מעצלות, והשחוק מאיס מעצבות, והקלות ראש מאיס משחוק, ודברים בטלים מאיסי מן קלות ראש כי על ידי דברים בטלים נמשך האדם לשקר ולשון הרע וליצנות שהם חמורים.
ונראה לי בס"ד דדברים אלו דנקיט כאן נמשכים מן ארבעה יסודות, והיינו עצלות ועצבון מיסוד העפר, ודברים בטלים מיסוד הרוח כמו שאמרו (אונקלוס בראשית ב, ז) 'רוּחַ מְמַלְלָא', ושחוק מיסוד האש ולכן פני השוחק מתאדמים, וקלות ראש מיסוד המים רמז לדבר קל הוא עַל פְּנֵי הַמָּיִם דהמים קלים לרדוף. נמצא הם חמשה המעכבים השראת שכינה ובהעדרם תשרה שכינה על ידי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, והיינו שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה רמז לא תועיל השמחה אלא רק בהעדר חמשה דברים הנזכרים.
ומה שאמרו 'וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה' 'וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב' נמצא השמחה תועיל להשראת שכינה ולחלום ונרמזו באותיות 'שִׂמְחָה' שהוא ראשי תיבות מועלת שכינה חלום הלכה:

הַלֵּל זֶה, מִי אֲמָרוֹ?. נראה לי בס"ד שואל הַלֵּל זֶה שאנחנו אומרים בכוס רביעי דמתחיל מן 'לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ' (תהלים קטו, א) אבל שני מזמורים ראשונים 'הַלְלוּיָהּ' ו'בְּצֵאת' (שם קיג-קיד) פשיטא ליה דמשה רבינו ע"ה וישראל אמרום, ולזה מביא דברי התנאים דיש אומרים גם זה אמרו משה וישראל ויש אומרים יהושע וישראל ויש אומרים דבורה וברק.
ומה שאמרו הֵם אָמְרוּ: 'לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ' נראה לי דקריעת ים סוף היתה בלילה וכן מפלת חיל סיסרא בלילה דהכוכבים נלחמו וכן מפלת חיל סנחריב בלילה וכן בהמן 'בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ' (אסתר ו, א) ולכן כולם אמרו פסוק זה 'לֹא לָנוּ יְיָ' שהוא ראשי תיבות 'לֵיל' שהתחילו מן פסוק זה והם אמרו 'כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' והשיב 'לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה' למען שם הנכתב ולמען שם הנקרא כי השם נכתב בי"ה ונקרא באל"ף דל"ת.
ומה שאמרו יהושע וישראל אמרוהו לכן כפלו הדברים 'לֹא לָנוּ לֹא לָנוּ' דרמזו על ל"א מלכי כנען והשרים שלהם שגם הם ל"א, וזהו לֹא לָנוּ רוצה לומר ל"א מלכים יהיו לנו כמו שנאמר (במדבר יד, ט) 'כִּי לַחְמֵנוּ הֵם וַהֳ' אִתָּנוּ' לכך הזכיר ה' בין ל"א השרים של מעלה ובין ל"א מלכים אשר תחת ידם, ואף על גב דההלל אומרים אותו אחר גאולתם מן הצרה הנה הם יודעים שעתידין לבא לידי צרה אחרת אחרי זה ולכן אומרים לא לנו וכו' דמבקשים על צרה האחרת ולומר כמו שעשית בזאת הצרה כן תעשה בצרה אחרת וכולם כונתם הוא על דרך זה.
"וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (שמואל ב' ז, ט), תָּנִי רַב יוֹסֵף: זֶה שֶׁאוֹמְרִים: "מָגֵן דָּוִד" [קיז:]
הקשה הרי"ף והלא אין אומרים מגן יצחק מגן יעקב אלא 'מָגֵן אַבְרָהָם' ולכן הוה ליה למימר כְּשֵׁם 'הַגָּדוֹל' אֲשֶׁר בָּאָרֶץ דקאי על אברהם דוקא יעוין שם.
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות בדרושי ראש השנה דרוש וא"ו) כי ג' פעמים 'אל' שהוא סוד מָגֵן [31×3=93] הן הן סוד ג' פעמים 'אל' שיש בְּאֱלֹקֵי אַבְרָהָם, אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב כי מן ג' פעמים 'אל אל אל' שבג' פעמים אֱלֹקֵי אֱלֹקֵי אֱלֹקֵי נמשכה הארתם למלכות ונעשית 'מָגֵן' עד כאן דבריו יעיין שם באורך. נמצא שם מָגֵן כלול מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמורים באבות אך לא יבא כנגד שלשתם ממש כי נשאר אותיות י"ה ולזה אמר וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ בכף הדמיון שהוא לקוח מן שלשה שמות של אֱלֹקֵי האמורים בגדולים שהם אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב, ולזה אמר זה שאומרים 'מָגֵן דָּוִד'.
ברם עדיין יש לדקדק למה נקיט האי לישנא 'זֶה שֶׁאוֹמְרִים' והוה ליה למימר 'זֶה מָגֵן דָּוִד'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שמקשים למה אמר 'זֶה שֶׁאוֹמְרִים מָגֵן דָּוִד' והוה ליה למימר 'זֶה אֱלֹקֵי דָּוִד' ככתוב בדברי הימים (מלכים ב' כ, ה) במכתב ששלח אליהו הנביא זכור לטוב ליהורם בן יהושפט שאמר 'כֹּה אָמַר הֳ' אֱלֹקֵי דָּוִד אָבִיךָ' דנמצא נאמר בו אֱלֹקֵי דָּוִד כמו שנאמר באבות? ותרצו דהנביא אמר כן ולא כל ישראל, ועיין בספר שרש יעקב. ואנא עבדא אמרתי זה דוחק דלמה יגרע מאמר הנביא שאומר ברוח הקודש מן מאמר אישי ישראל?!
ואמרתי לתרץ בס"ד דעיקר החשיבות והמעלה בזה הוא כאשר אומרים כן במטבע ברכות או בתפילה שאומרים זה בתמידות, ולא בסיפור דברים. ומה שנאמר בדברי הימים היה דרך סיפור. והנה לתירוץ המפרשים דתלו המעלה והחשיבות באמירה של רבים בזה יתיישב דקדוק אשר דקדקנו דלהכי נקיט רב יוסף בהאי לישנא זֶה שֶׁאוֹמְרִים 'מָגֵן דָּוִד', פירוש שרבים אומרים 'זֶה' לאפוקי 'אֱלֹקֵי דָּוִד' בדברי הימים דאמירה זו היא מפי יחיד. וגם לפי התירוץ שתרצתי בס"ד יתיישב דקדוק דאמר זֶה שֶׁאוֹמְרִים בתמידות במטבע ברכות, מה שאין כן 'אֱלֹקֵי דָּוִד' אשר בדברי הימים אין זו אמירה תמידית במטבע ברכה אלא הוא סיפור מעשה שהיה ששלח לו מכתב בלשון זה.
והנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל כי שם מָגֵן נבנה מן ג' שמות אֱלֹקֵי, הנה בזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פד, יא) 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי' כי ידוע שהתיבה נקראת 'בית' וכמו שאמרו בספר יצירה שלשה אבנים בונות ששה בתים ארבעה אבנים בונות כ"ד בתים וכו'. וזהו 'בְּבֵית אֱלֹקַי' רוצה לומר בתיבה של אֱלֹקַי שאקח תיבת מָגֵן שהיא לקוחה מן תיבת אֱלֹקֵי האמורה באבות.
ובמדרש שוחר טוב (מדרש שוחר טוב טז, ו) איתא על פי זה אמר דוד המלך אין לי לישב עם הגדולים אמתין לי עם הקטנים. יהא אברהם יצחק ויעקב בקיטון ומשה ואהרן בטרקלין ואני בסף זהו שאמר 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי'. ובמקום אחר פרשתי בס"ד הכוונה כי אברהם יצחק ויעקב הם בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ומשה ואהרן נצח והוד, ודוד במלכות שהיא סופא דכל דרגין והיא בסוד שער ודלת לכן הזכיר האבות במושב הקיטון שהוא חדר לפנים מטרקלין כי מן טרקלין נכנסין לקיטון ומשה ואהרן במושב הטרקלין כי מן נצח והוד נכנסין לחג"ת והוא בסף, דהמלכות היא בסוד שער. ולפי האמור כאן נפרש דברי המדרש בענין אחר כי דוד המלך ע"ה לא זכה לתואר אֱלֹקַי שהוא נזכר בתחילת הברכה אלא זכה לתואר מָגֵן הנזכר בסוף הברכה לכן אמר אני בסף.

תוס' ד"ה שעומדים וכו' ועוד דאמרינן במדרש. וכ"ה במס' סופרים פט"ז הלכה י"א ובירושל' פט"ז דשבת:

ופליגא דידי' אדידי' כו' גדול שבכולן הללוי' שכולל שם ושבח בב"א. טרם נבוא אל המכון אאלפך מה שחנני ה' דע קורא משכיל כי אלו הד' שמות שהם אהיה הויה אדני אלהים ב"ה וב"ש הגדול הכוללי' המרכבה כולה גי' שלהם קצח וכשמשפיעים הצינורות מזה לזה במילאותם אזי יורד שפע וברכה לישראל וע"כ פסח גי' קמח ע"ש דודי חמק עבר עד שבא בזרוע נטוי' והגביהם לנון שערי קדושה והוציאם מנון שערי טומאה ונגד זה נזכר נון פעמים יציאת מצרים בתורה וכשתצרף נ עם פסח נעשה פנחס שהוא אליהו שאנו מצפי' בלילה הזה ביותר לבשר על גאולה עתידה ופנחס גי' קצ"ח ולכן כשהי' אברהם בן ק' ושרה בת צ' אז חלק הקב"ה יוד שבשרי לב' אותיות ונתן ה' לאברם ונעשה אברהם ונשתייר לה ה' ונמצא עתה ח' אותיות בשמות אברהם שרה וכשתצרף הכל הרי קצ"ח במילוי שמות הנ"ל ואז בפסח נולד יצחק ואמרה שרה צחק עשה לי אלקים. והנה כל הד' שמות הללו נרמזי' בתיבת הללויה כשתחלק התיבה לשנים תמצא חצי' הראשונה הלל גי' ס"ה כשם אדני ב"ה וחצי' השני' ויה גי' כ"א כשם אהיה וכל התיבה גי' פ"ו כשם אלהים ב"ה ואותיות הויה בתוך התיבה נכתבי' להדי' ושפיר קאמר שכולל שם ושבח בבת אחת:

אמר ריב"ל בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים וכו'. אפשר שדוד המלך אחוז במ' והמ' נקראת תהלה שהיא משבחת תמיד להקב"ה ולכן עשה חמשה ספרים נגד ה' שרומז למ' גם ספר גימטריא שם שרומז למ'. ואמר עשרה לשונות של שבח נגד י"ס של מ' שהיא משבחת תדיר:

גדול שבכלן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. אפשר כי הללויה אותיות הלל גי' אדני ואות ו' הוא יחוד קבה"ו. ואותיות י"ה הם מוחין דאו"א וזהו שכולל שם רמז לשכינה כנודע ושבח ליחדה עם דודה בהמשכת המוחין והחסדים. ואח"ך ראיתי לגורי האר"י זצ"ל קצת מזה:

לדוד מזמור מלמד ששרתה עליו שכינה וכו' מזמור לדוד מלמד שאמר שירה וכו' ובזהר הקדוש ח"א דף ט"ל ע"ב ודף ס"ז ע"א וח"ב דף ק"ם ודף ק"ע ע"א אמרו דמזמור לדוד שכינתא שרתה עליו בקדמיתא ע"ש וזה נעלם מהגאון מהר"ר יעבץ זלה"ה דאשתפוך חמימי על מאן דאמר דמזמור לדוד שרתה עליו שכינה והפליא להתמרמר על זה:

אל תקרי מור עובר אלא מר עובר. יש גורסין אל תקרי מר עובר אלא מר בוער. ונראית גירסא נכונה כמ"ש ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה:

(קיז א) פסלו של מיכה עומד בבכי.—לפי פי' רש"י ורשב"ם בחד לישנא הוא שם מקום, אבל בסנה' (קג א) מפורש, דפסלו של מיכה היה עומד בגרב ג' מילין משילה. לכך נראה יותר כפי' שני שכתב רשב"ם כאן.

אחת היא. כלומר תיבה אחת היא ואין התיבה נחלקת לשנים: הללו בהך גיסא. בסוף שיטה ויה בתחלת שיטה האחרת: שיר שבתורה. אז ישיר משה: ועל כל צרה שלא תבא עליהם. לישנא מעליא הוא דנקט כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה אומרים אותו על גאולתן כגון חנוכה: כל תפלות. כל מזמורים הפותחים בתפלה כגון תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב): אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן. מיציאת מצרים ועד דוד לא אמרו עליו הלל: ד''א פסלו של מיכה עומד. בימי דוד בבכי באותו מקום וישראל אומרים הלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם וגו' אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק: ניצוח וניגון לעתיד לבא. מקום שנאמר למנצח בנגינות מלעתיד הוא מדבר: ע''י מתורגמן. הוא אומר ואחר מפרש: יהושע וכל ישראל אמרוהו. כלומר אף יהושע וכל ישראל אמרוהו: הללויה. כולהו דבספר תהלים: קראי מוסיפין. בעלי מקרא מוסיפין אף אלו:

רשב"ם
לדוד מזמור. משמע תחלה היה לדוד רוח הקודש ואח''כ מזמור: מזמור לדוד. משמע מתוך המזמור באה שכינה לדוד: ללמד מכאן כו'. מכאן אתה למד וגם מפסוק אחר מוכיח שנאמר ועתה קחו לי מנגן וגו': שמחה של מצוה. כי הך דקחו לי מנגן שהיה מתכוין שתשרה עליו שכינה: וכן לחלום. אם הולך לישן מתוך שמחה רואה חלום טוב: הא ברבה. צריך ללמוד מתוך דבר שמחה: שעמדו על הים. לאחר שעברו כדכתיב (תהלים קיד) הים ראה וינוס והתפללו לא לנו פן יעבור פרעה וחילו אחריהם: יהושע וכל ישראל אמרוהו. כלומר אף ישראל ויהושע אמרוהו וכן פירש רבינו ולא נהירא לי שאם כן בכולן אתה צריך לפרש כן ואם כן מאי בינייהו ובין חכמים שאומרים נביאים שביניהן אמרוהו וכו' ואתי למימר דכל הני דאמרן לעיל אמרוהו על צרתן שהרי תקנוהו נביאים לכך אלא כל אחד מן התנאים הכי קים ליה מרביה: הללויה ריש פירקא. כולהו הנך דספר תהלים שאין בו כי אם אחת לבדו בין פרק לפרק אבל מקום שיש שני פעמים הללויה בין פרק לפרק לא פליגי רב חסדא ורבה בר רב הונא דחד מלעיל וחד מלרע: קראי מוסיפין. בעלי מקרא מוסיפין אף אלו: