פסחים קטז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - ב

ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. ^[35] וכך הוא חייב לומר:

א. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים [שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים"].

ב. מצה, על שום שנגאלו אבותינו ממצרים בחפזון ולא הספיק אז ^[36] בצקם להחמיץ. [שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ"]. ^[37]

ג. מרור, על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. שנאמר [וימררו את חייהם"].

[עד כאן דברים שחייב לומר].

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". ומשמע, לי עצמי, ולא רק לאבותינו.

ואומר: לפיכך, אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו: הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה. ונאמר לפניו הללויה! היינו, את ההלל המתחיל ב"הללויה".

עד היכן הוא אומר את חלקו הראשון של ההלל, שאומרים עתה קודם הסעודה?

בית שמאי אומרים: עד "אם הבנים שמחה". מזמור ראשון בלבד.

ובית הלל אומרים: גם "בצאת ישראל", עד סופו "חלמיש למעינו מים".

וחותם, מסיים את ההגדה בברכת הגאולה.

ונחלקו תנאים בנוסח ברכה זו,

רבי טרפון אומר: מברך "ברוך אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים". ולא היה חותם בסופה ב"ברוך" לפי שהיא ברכה קצרה, שאין בה אלא הודאה בלבד, ודומה לברכת הפירות והמצוות שאינה מסתיימת בברוך.

רבי עקיבא אומר: צריך להוסיף בה דברי ריצוי ובקשה, והרי זו ברכה ארוכה. ולכן צריך גם לחתום בה.

וזה נוסח התוספת: כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו, יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ^[38] הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנים עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם [מן הפסחים ומן הזבחים] כו' ^[39] עד ברוך אתה ה' גאל ישראל.

גמרא:

אמר רבא: צריך שיאמר מקרא זה "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" [דברים ו כג]. שמכאן אנו למדים שצריך להראות עצמו כאילו הוא יצא משם, שאף אותנו גאל הקב"ה.

אמר רבא: את המצה צריך להגביה בשעה שהוא אומר "מצה זו שאנו אוכלין", כדי להראותה למסובים ולחבב את המצוה בעיניהם.

וכן את המרור צריך להגביה כשהוא אומר "מרור זה שאנו אוכלין".

אבל את הבשר של שני התבשילים שבקערה [שאחד מהם זכר לקרבן פסח] אין צריך להגביה כשהוא אומר "פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש היה קיים", שהרי אינו אומר "פסח זה".

ולא עוד, אלא שאם היה מגביה נראה כאוכל קדשים בחוץ, כאילו הקדיש את הבהמה מחיים לשם פסח ואוכלה עתה מחוץ לירושלים.

אמר רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה.

שכתיב הכא בהגדה "והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי".

וכתיב התם, בבן סורר ומורה, "בננו זה סורר ומורה".

ודרשינן בגזירה שוה מה להלן, פרט לסומין, שאם היו אביו או אמו עורים אין נוהגים בו דין בן סורר ומורה, ש"בננו זה" משמע שהם מכירים אותו בראית העין.

אף כאן, פרט לסומא, שהוא פטור מהגדה.

ומקשינן: איני! והאמר מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף, שאלתי את תלמידי רב יוסף: מאן הוא דאמר אגדתא בי רב יוסף מי קורא את ההגדה ומוציא את כולם אצל רב יוסף? ואמרו: רב יוסף!

וגם שאלתי את תלמידי רב ששת: מאן הוא דאמר אגדתא בי רב ששת.

ואמרו: רב ששת!

והרי רב יוסף ורב ששת היו סומים, ואם סומא פטור מהגדה, איך הם הוציאו את כולם ידי חובתם?

ומשנינן: קסברי רבנן, רב יוסף ורב ששת: מצה בזמן הזה חיובה הוא רק מדרבנן [שמן התורה אין חייבין במצה רק כשיש קרבן פסח כדכתיב "על מצות ומרורים יאכלהו" כדלקמן קכ א], וממילא גם חיוב ההגדה בזמן הזה אינו אלא מדרבנן [כדדרשינן "בעבור זה", בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך]. ולכן, היו יכולים רב יוסף ורב ששת להוציא הרבים ידי חובתן בהגדה, שהרי גם הסומא חייב במצות מדרבנן.

ומקשינן: מכלל, דרב אחא בר יעקב סבר: מצה בזמן הזה חיובה מדאורייתא?! שאם היה סובר שבזמן הזה דרבנן אם כן גם הסומא חייב במצה והגדה מדרבנן, ולמה אמר רב אחא בר יעקב שהסומא פטור מהגדה [שבודאי דיבר בזמן הזה]?

אלא ודאי, הוא סבר שבזמן הזה מצה דאורייתא, וממילא הסומא פטור לגמרי ואפילו מדרבנן, שרבנן לא חייבו את הסומא רק כשעיקר החיוב הוא רק מדרבנן ולא בזמן שעיקר החיוב הוא מדאורייתא.

והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר: [לקמן קכ א] מצה בזמן הזה דרבנן?

ומתרצינן: לעולם סבר רב אחא בר יעקב שמצה בזמן הזה דרבנן. ומכל מקום הוא סובר שהסומא פטור לגמרי, ואפילו מדרבנן.

משום קסבר כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תיקון. וכשם שבזמן שבית המקדש היה קיים היה הסומא פטור ואפילו מדרבנן, כך בזמן הזה לא חייבו רבנן את הסומא במצה והגדה.

ומקשינן: לרב ששת ולרב יוסף נמי, הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, ופטור הסומא לגמרי אפילו בזמן הזה. ואם כן, כיצד הם הוציאו את הרבים ידי חובתם, מאחר שהם פטורים לגמרי?

ומשנינן: רב ששת ורב יוסף חולקים על עיקר הדין של רב אחא בר יעקב שהסומא פטור מדאורייתא מהגדה. כי הכי השתא בשלמא התם, בבן סורר ומורה, מדהוה ליה למיכתב "בננו הוא" וכתיב "בננו זה", שמע מינה שכדי לדרוש "פרט לסומין" הוא דאתא.

אבל הכא, אי לאו שיהיה כתוב "בעבור זה", מאי לכתוב? אלא "בעבור מצה ומרור" הוא דאתא. שתיבת "זה" אינה באה לדרשה, אלא לפשוטו של מקרא, שלכך אוכל מצה ומרור, זכר למה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים. ורב ששת ורב יוסף לא קיבלו מרבותיהם את הגזירה שווה של רב אחא בר יעקב.

שנינו במשנה: לפיכך אנחנו חייבין, ונאמר לפניו הללויה.

הערות

^[35] כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ה: כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן, פסח מצה ומרור וכו', והדברים האלו כולן הם הנקראים הגדה. ובתוספות פירשו שבפסח כתוב מפורש בתורה "ואמרתם זבח פסח", ולומדים בהיקש למצה ומרור.

^[36] בהגדת ארזי הלבנון [ח"ב עמוד קצ"ג] מביא בשם הגרי"י רודרמן, שמקשה אם הטעם הוא שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, אם כן, מדוע אברהם אבינו אכל מצות כמבואר במדרשים, והלא עדיין לא היתה קיימת הסיבה לאכילת מצות? ותירצו על כך שאכלו על שם העתיד. והוסיף הגרי"י רודרמן שכמו כן מצינו במדרש בטעם מצות תכלת בציצית, מפני שהתכלת דומה לעשבים ועשבים לים, וים לרקיע ורקיע לקשת, וקשת לענן וענן לכסא הכבוד [במדבר רבה יד, ג,], וקשה על כך הרי הגמרא בבבא מציעא ס"א עמוד ב' אומרת שהקב"ה אומר אני שהבחנתי במצרים בין בכור למי שאינו בכור, אני עתיד להפרע ממי שתולה "קלא אילן" [מין צבע תכלת שמחירו זול] בבגדו ואומר שזה תכלת [שמחירו יקר], ומשמע שהצבע שלהם אותו דבר, ואם כן מדוע באמת לא הכשירה התורה קלא אילן לציצית, הלא גם הוא דומה לעשבים וכו', אלא בהכרח שלמצוות התורה ישנם טעמים רבים, חלקם ידועים לנו וחלקם לא ידועים, ולכן אף שמחמת הסבר זה, היה צריך להיות שקלא אילן יהיה כשר, בכל זאת מחמת הטעמים האחרים הוא פסול, וכמו כן לגבי אכילת מצה, אף שכתבה התורה שהטעם משום שלא הספיק בצקם, מכל מקום ישנם טעמים נוספים לכך, והטעמים האלו היו שייכים גם לפני יציאת מצרים.

^[37] הראשונים מקשים על הפסוק "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", ומשמע שאם היו יכולים להתעכב היו מחמיצים את הבצק, והלא מצד איסור חמץ היו אסורים בכך. ומתרץ הר"ן שבפסח מצרים היו אסורים בחמץ רק בליל ט"ו וביום, והיו יכולים להחמיץ את הבצק בבוקר של ט"ו לצורך ט"ז, ואיסור בל יראה לא היה להם, ורק מחמת המהירות לא הספיק הבצק להחמיץ, וזכר לזה נצטוו באכילת מצה לדורות [והקשה המנחת שלמה [חלק ב-ג סימן נ"ח אות ו'] אף שלא נצטוו בבל יראה, מכל מקום באיסור אכילת חמץ נצטוו, וכן באיסור הנאה שנלמד מהפסוק לא יאכל חמץ שכתוב בפסח מצרים, ואם כן איך הכינו חמץ לצורך מחר, הרי נהנים בזה שיש להם חמץ, ומוכיח מזה שלשמור איסור הנאה, כדי להשתמש בו לאחר זמן, בזמן שיהיה מותר בהנאה, השמירה הזו אינה נחשבת להנאה].

^[38] הגרשז"א מבאר שהכוונה "למועדים אחרים" היא לפסוק בזכריה פרק ח', "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי [יז בתמוז] וצום החמישי [תשעה באב], וצום השביעי [צום גדליה], וצום העשירי [עשרה בטבת] יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", ועל זה אנו מתפללים שה' יזכנו להגיע לאותם "מועדים אחרים".

^[39] העמק ברכה מבאר את נוסח הברכה "אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון", על פי דברי הנצי"ב, שגם אחר חורבן בית המקדש, המשיכו להקריב קרבן פסח בירושלים במקום המקדש, ובהכרח צריך לומר שבנו מזבח שעליו יזרקו את הדם. ואם כן קשה, מדוע לא הקריבו גם שאר קרבנות? ומתרץ הנצי"ב שבשאר הקרבנות כתוב "לריח ניחוח", ובתוכחה כתוב "ולא אריח בריח ניחוחכם", ולכן שאר קרבנות שמטרתם ריח ניחוח, לא יכלו להקריב אחר החורבן גם אם היתה אפשרות להקריבם כאשר אין הבית קיים, ורק קרבן פסח, שלא נאמר בו לריח ניחוח, אלא הוא זכר לנס שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל במצרים, אותו בלבד אפשר להביא גם לאחר החרבן. [ועיין עוד בספר דברי תורה על סדר פרשת השבוע לפי החזון איש, בהוצאת חברותא, לפרשת בחוקותי]. ולפי זה מתבאר נוסח הברכה "אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון", כלומר, אף שגם עכשיו אפשר להקריב קרבן פסח, בכל זאת אנו מבקשים שנקריב קרבן פסח שנתינת דמו תהיה לרצון, דהיינו, שיהיה בו גם ריח ניחוח, כשיבנה בית המקדש ויחזור ה' שנית לחפוץ בנו.

שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור, וכשהוא מזכיר את אלה הריהו מסביר: פסח מביאים על שום שפסח המקום (ה') על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות יב, כז).

מצה לזכרון — על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם" (שמות יב, לט). מרור לזכרון — על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד).

ועוד אמרו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח), ובכל הדורות אומר אדם בלשון "עשה ה' לי" ולא אומר בלשון "לאבותי".

לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה. ואז אומר את ההלל שאומרים בכל ימי שמחה.

כיון שאין גומרים את אמירת ההלל לפני הסעודה, אלא רק מקצתו, שואלים: עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" (תהילים קיג, ט). ובית הלל אומרים: עד "ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים" (תהילים קיד, ח). וחותם בברכה שהיא מענין גאולה. ר' טרפון אומר: אמנם מברך אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים אבל לא היה חותם "ברוך אתה ה'".

ר' עקיבא אומר בסגנון זה: כן ה' אלוהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים וכו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל.

א גמרא אמר רבא: כשמזכיר יציאת מצרים צריך שיאמר: "ואותנו הוציא משם". ועוד אמר רבא: כשמזכיר מצה בדבריו לזכרון ואומר "מצה זו שאנו אוכלים" — צריך להגביה אותה ולהראותה למסובין, וכן כשמזכיר ענין המרור צריך להגביה אותו. אבל בשר שאוכל בזמן הזה אין צריך להגביה. ולא עוד אלא שאם מגביה את הבשר הריהו נראה כאוכל קדשים בחוץ שמבינים מדבריו שזהו זבח פסח, ונראה כאילו שחט כבש לקרבן הפסח מחוץ לבית המקדש.

אמר רב אחא בר יעקב: סומא (עיור) פטור מלומר הגדה וראיה לדבר כתיב הכא [כתוב כאן] בענין הפסח: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח) וכתיב התם [ונאמר שם] בענין בן סורר ומורה, שההורים אומרים: "בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" (דברים כא, כ) ונלמד בגזירה שוה "זה" "זה": מה להלן בענין בן סורר ומורה דרשו חכמים שהוא פרט לסומא, שאם היה אחד ההורים סומא ואיננו יכול לומר "בננו זה" (שהרי איננו יכול להראות עליו), אין מקיימים דין זה, אף כאן בענין אמירת הגדה של פסח פרט לסומא.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] מרימר: שאלתינהו לרבנן דבי [שאלתי את החכמים מבית מדרשו] של רב יוסף שהיה עיור: מאן דאמר אגדתא בי [מי הוא זה שאמר את ההגדה בביתו] של רב יוסף אמרו לו: רב יוסף עצמו אמר. וכן שאל: מאן [מי] הוא זה שאמר אגדתא בי [את ההגדה בבית מדרשו] של רב ששת שאף הוא היה עיור? אמרו לו: רב ששת עצמו אמר. הרי שאף הסומא חייב באמירת ההגדה! ומשיבים: קסברי רבנן [סבורים היו חכמים אלה, ר' יוסף ור' ששת] כי אכילת מצה בזמן הזה ואמירת ההגדה הצמודה לה היא רק דרבנן [מדברי סופרים ], ומשום כך אין מקום להגבלה זו.

ושואלים: האם מכלל דברים אלו יש ללמוד שרב אחא בר יעקב האומר שהסומא פטור מאמירת ההגדה סבר כי מצה בזמן הזה דאורייתא [מן התורה היא]? והא [והרי] יודעים אנו כי רב אחא בר יעקב הוא שאמר (להלן פסחים קכ, א): מצה בזמן הזה דרבנן [מדברי סופרים] דווקא, ואם כן יש לכאורה סתירה בדבריו! ומשיבים: קסבר [סבר] רב אחא בר יעקב כל דתקון רבנן [שתיקנו חכמים] בגזירותיהם, בתקנותיהם, כעין דאורייתא תיקון [הכתוב שבתורה תיקנו]. ולכן אף שמצה בזמן הזה ואמירת ההגדה הצמודה אינם אלא מדברי סופרים, מכל מקום כל חומרות וסייגי התורה חלים בהם, ולכך הסומא פטור מאמירת ההגדה.

ושואלים: על פי טעם זה לרב ששת ולרב יוסף נמי [גם כן] יש להתחשב בנימוק זה, הא [הרי] ודאי שכל דתקון רבנן [שתיקנו חכמים], כעין דאורייתא תיקון [הכתוב שבתורה תיקנו]?

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא התם [נניח שם] בענין בן סורר ומורה מדהוה ליה למיכתב [מכיון שהיה לו לכתוב] "בננו הוא", וכתיב [ונאמר] במקרא "בננו זה", שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר ללמד שהם צריכים להצביע עליו באצבע, ומכאן למדים: פרט לסומין הוא דאתא [שבא] הדיוק שבכתוב. אבל הכא אי לאו [כאן אם לא] היה נאמר "בעבור זה" מאי [מה] היה יכול לכתוב? אלא "בעבור זה" משמעו: בעבור מצה ומרור הוא דאתא

שנינו במשנה: לפיכך אנחנו חייבין:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

these three matters on Passover has not fulfilled his obligation: The Paschal lamb, matza, and bitter herbs. When one mentions these matters, he must elaborate and explain them: The Paschal lamb is brought because the Omnipresent passed over [pasaḥ] the houses of our forefathers in Egypt, as it is stated: “That you shall say: It is the sacrifice of the Lord’s Paschal offering for He passed over the houses of the children of Israel in Egypt, when he smote the Egyptians, and delivered our houses” (Exodus 12:27).

Rabban Gamliel continues to explain: The reason for matza is because our forefathers were redeemed from Egypt, as it is stated: “And they baked the dough that they took out of Egypt as cakes of matzot, for it was not leavened, as they were thrust out of Egypt and could not tarry, neither had they prepared for themselves any victual” (Exodus 12:39). The reason for bitter herbs is because the Egyptians embittered our forefathers’ lives in Egypt, as it is stated: “And they embittered their lives with hard service, in mortar and in brick; in all manner of service in the field, all the service that they made them serve was with rigor” (Exodus 1:14).

The tanna of the mishna further states: In each and every generation a person must view himself as though he personally left Egypt, as it is stated: “And you shall tell your son on that day, saying: It is because of this which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8). In every generation, each person must say: “This which the Lord did for me,” and not: This which the Lord did for my forefathers.

The mishna continues with the text of the Haggadah. Therefore we are obligated to thank, praise, glorify, extol, exalt, honor, bless, revere, and laud [lekales] the One who performed for our forefathers and for us all these miracles: He took us out from slavery to freedom, from sorrow to joy, from mourning to a Festival, from darkness to a great light, and from enslavement to redemption. And we will say before Him: Halleluya. At this point one recites the hallel that is said on all joyous days.

Since one does not complete hallel at this point in the seder, the mishna asks: Until where does one recite hallel? Beit Shammai say: Until “Who makes the barren woman dwell in her house as a joyful mother of children, halleluya” (Psalms 113:9). And Beit Hillel say: Until “Who turned the rock into a pool of water, the flint into a fountain of waters” (Psalms 114:8). And one concludes this section of hallel with a blessing that refers to redemption. Rabbi Tarfon says that although one should recite: Who redeemed us and redeemed our forefathers from Egypt, one who did so would not conclude with the formula: Blessed are You, Lord.

Rabbi Akiva says that one recites a different version of this blessing: So too, the Lord our God and the God of our forefathers will bring us to future holidays and Festivals in peace, happy over the building of Your city and joyous in Your service. And there we will eat from the Paschal lamb and other offerings, etc., until: Blessed are You, Lord, Who redeemed Israel.

GEMARA: Rava said: When mentioning the exodus from Egypt one must say: And He took us out from there. Furthermore, Rava said: When one mentions matza in the list of the three matters one must recall during the seder, he must lift it for display before the assembled company. Likewise, when discussing bitter herbs, one must raise them. However, nowadays one need not raise the meat. And not only that, but it is prohibited to do so, for if one lifts the meat it appears as though he is eating sacrificial meat outside the Temple. An observer might think he is presenting it as the meat of a Paschal lamb, and it is prohibited by Torah law to slaughter a sheep as a Paschal lamb outside the Temple.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: A blind person is exempt from reciting the Haggadah. The proof is that it is written here, with regard to the Paschal lamb: “And you shall tell your son on that day saying, it is because of this which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8), and it was written there, with regard to the stubborn and rebellious son, that his parents say: “This son of ours is stubborn and rebellious, he does not listen to our voice; he is a glutton, and a drunkard” (Deuteronomy 21:20). The Gemara explains the verbal analogy of the word “this”: Just as there, in the case of the rebellious son, the Sages expound that the verse excludes a blind person, as a blind parent cannot say: This son of ours, for he cannot point to him; so too here, in the case of the recitation of the Passover Haggadah, the word “this” excludes blind people.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Mareimar say: I asked the Sages from the school of Rav Yosef, who was blind: Who recited the Haggadah in the house of Rav Yosef? They said to him: Rav Yosef himself recited it. Mareimar subsequently asked: Who recited the Haggadah in the house of Rav Sheshet, who was also blind? They said to him: Rav Sheshet himself recited it. This indicates that a blind person is obligated to recite the Haggadah. The Gemara answers: These Sages, Rav Yosef and Rav Sheshet, maintain that nowadays the halakhot of eating matza and the recitation of the Haggadah that accompanies it apply by rabbinic law. For this reason, blind people can recite the Haggadah for others.

The Gemara asks: Does this prove by inference that Rav Aḥa bar Ya’akov maintains that eating matza nowadays applies by Torah law? But isn’t Rav Aḥa bar Ya’akov the one who said that eating matza nowadays applies by rabbinic law? Rav Aḥa bar Ya’akov apparently contradicts himself. The Gemara answers: Rav Aḥa bar Ya’akov maintains that everything the Sages instituted through their decrees, they instituted similar to the model established by Torah law. In other words, although the obligations to eat matza and recite the Haggadah are rabbinic, the stringencies and restrictions that apply to Torah mitzvot apply here as well. Therefore, a blind person is exempt from reciting the Haggadah.

The Gemara asks: According to the opinion of Rav Sheshet and Rav Yosef too, certainly everything the Sages instituted through their decrees, they instituted similar to the model established by Torah law. Why, then, did these blind Sages recite the Haggadah themselves?

The Gemara rejects this difficulty: How can these cases, the verses dealing with rebellious son and the Passover Haggadah, be compared? Granted, there, in the case of the rebellious son, as the verse could have written: He is our son, and instead it is written: “This son of ours,” I can learn from it that the parents must point with a finger to their son, which comes to exclude blind parents. However, here, if the verse did not use the phrase “because of this,” what could it have written in reference to matzot and bitter herbs? Rather, this verse comes because of the matza and bitter herbs. Consequently, there is no need to actually point with one’s finger in this instance, and therefore the blind are also obligated to recite the Haggadah.

The mishna states: Therefore we are obligated to thank.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא מצה צריך להגביה כשאומ' מצה זו שאנו אוכלין וכו' וכן מרור צריך להגביהו אבל בשר אינו צריך להגביהו מפני שנראה כמקדיש בשר ואוכל קדשים בחוץ אמר רב אחא בר יעקב סומא פסול לומר הגדה כו' ואסיקנא כשר הוא לומר הגדה דמצה בזמן הזה דרבנן ואקשי' מכלל דרב אחא בר יעקב סבר מצה בזמן הזה דאורייתא והא איהו דאמר בסוף פירקי' מצה בזמן הזה דרבנן ופרקי' קסבר כל דתקינו רבנן כעין דאורי' תקון.

מאי בעבור זה בעבור מצ' ומרו' הוא:

כשמספר בגאולה שגאל את אבותינו ממצרים צריך לומר ואותנו הוציא משם כלומר שאף אנחנו היינו עדיין בכלל השעבוד אלמלא שאבותינו נגאלו:

כשבא לאמר עניני פסח ומצה ומרור צריך להגביה ויאמר מצה זו ומרור זה אבל פסח אינו צריך להגביה ולא עוד אלא שיזהר בכך שמא יאמרו בשר פסח הוא ונראה כאוכל קדשים בחוץ ויש נוהגים מזה להסיר משם הזרוע כשמגביהין את הסל בפתיחת ההגדה ואין צורך בכך שאותה הגבהה במקום עקירת שלחן הוא ולא דברו בכאן בהגבהה זו:

הסומא אף הוא חייב בהגדה וכן מוציא בה את האחרים ואע"פ שכתוב בה בעבור זה והסומא אינו יכול ליחד והיה לנו להוציאו מכלל זה וכמו שאמרו בענין סורר ומורה בננו זה ולא סומין כמו שהתבאר במקומו מ"מ הרי מצה ומרור לפניו ויכול ליטלם ולהגביהם:

מצה על שם שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק. פי' זה הוא מה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שלא הספיק בציקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלן שנאמר ויאפו את הבצק וגומר אי קשיא איהאך כתיב כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה הא. אם היו יכולין להתמהמה הי' מחמיץ והא כתיב שבעת ימים לא יראה לך חמץ תשובה פסח מצרים לא נהג איסור החימוץ אלא יום אחד כדאמרון לעיל ואותה העיסה שלשו ע"ש לעשות להן צידה לדרך והיו עתידים להחמיצה אילולי הנגלה עליהן הקב"ה מהרה וגאלן:

עד היכן הוא אומר כו' פי' מה ששנינו לעיל ומסיים בשבת זה הוא שאומר מקצת ההלל ואין אנו גומרין אותו כולו מפני שהיו גומרין אותו אחר אכילת הפסח כדתנן בפירקן דלעיל הראשון טעון הלל באכילתו ואנו גומרין אותו אחר סעודתו בכוס רביעי כמו שהיו עושין הן אחר אכילת הפסח בעבור זהו אומרי' עד היכן הוא אומר שאין אנו גומרין אותו עכשיו ומפני שמפסיקין הסעודה בנתיים ומשיחין הרבה אין אנו מברכין לפניו כמו שאנו מברכין בכל ימים טובים. ועמ"ש בקונטרס הזכרונות בענינא דפסחא

במתני' על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח וגו' מצה זו ע"ש שנגאלו אבותינו ממצרים שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו וגו' מרור ע"ש כו' במצרים שנאמר וימררו את חייהם כו' ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו' כצ"ל:

גמ' מאן אמר אגדתא כו' אמרו רב ששת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חותם בגאולה כו' ופליגא במלתיה רבי טרפון ורבי עקיבא רבי טרפון סבר אינו חותם כו' וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחברו כו' עכ"ל כצ"ל ולר' טרפון הא דקאמר ת"ק חותם בגאולה היינו דמסיים בסופה גאל ישראל אבל אינו חותם בברוך ועיין לקמן בפי' רשב"ם וק"ל:

בד"ה ה"ג ונאמר לפניו שירה חדשה וכן ונודה לך שיר חדש על כו' עכ"ל כן היה בנוסחתם וכ"ה במרדכי ע"ש ושירה חדשה על גאולת מצרים אבל בנוסחא שלפנינו אינו אלא ונודה לך שיר חדש על גאולה עתידה כו' וק"ל:

כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור פסח על שום מה כו' לא מצינו בשאר מצות דבעיא שיאמר בהן על שם מה דסגי להו בברכה על המצוה אבל טעם הענין הוא מפורש ברפ"ק דזבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח וחטאת דפסולין שלא לשמן וטעם הענין מפורש שם דלפי פגמם ורחקם מן הקדושה בעי טפי קירוב לקדושה דהיינו זביחה לשמה וע"כ אר"ג דגם אכילת הבעלים יהיה מפורש לשמה לקרב אל הקדושה וז"ש פסח על שם שפסח הקב"ה כו' שכבר היו ישראל במצרים תחת ממשלת קליפות הטומאה לעבוד ע"ז שם כמ"ש איש שקוצי עיניו השליכו ובזביחת הפסח ומאכילת הצאן שהיא תועבת מצרים באו לקרב אל השכינה וכן מייתי ליה מואמרתם זבח פסח דמשמע ליה באכילת פסח מיירי דהזביחה כבר מפורש בה לשמה דכתיב (וזבחתם) זבח פסח לה' כדאמרינן התם ואמר דגם במרור בעי שיאמר ע"ש מה דהיינו נמי בשיעבוד מצרים הקשה תחת ממשלת הטומאה ובעי לזה זכירה בפה דכתיב וזכרת כי עבד גו' ויפדך ה' וגו' מצינו זכירה בפה כמו זכור את אשר עשה לך וגו' וזכור את יום השבת וגו' דהיינו שיזכור בפה שרחקך מן הטומאה לקרבך אל השכינה ומרור שהוא חזרת תחלתו רך וסופו קשה מורה על זה כמפורש רפ"ב דבכורות גבי שאמרו חזרת שבמקומנו ס' רבוא קליפות כו' ע"ש וכן לענין אכילת מצה כתיב ז' ימים תאכל עליו מצות גו' למען תזכור את יום צאתך וגו' דהיינו שתזכור שרחקך מן הטומאה שהוא כח שאור שבעיסה לקרבך אל הקדושה באכילת מצה כאכילת כהן במנחות לקרב אל הקדושה כמ"ש בזה לעיל גבי מצה ע"ש מה כו'. כמפורש שם:

מצה זו על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ שנאמר ויאפו את הבצק גו' כ"ה בסדר הגדה ובאשר"י ויש לעיין בזה לפי טעם זה היה ראוי להיות מצות אכילת מצה אחר חצות לילה שאז יצאו ממצרים ונתקיים ויאפו את הבצק אשר הוציאו וגו' גם בפסח שאכלו במצרים למה אכלו אז מצה דאין סברא שאכלוהו ע"ש העתיד וי"ל דודאי איסור חמץ כל ז' הוא מטעם ויאפו את הבצק גו' אבל מצות אכילת מצה בערב הוא מטעם אחר כמפורש סודו בקרבן מנחה שאמר מצות תאכל במקום קדוש וגו' לא תאפה חמן וגו' כי החמץ רמז אסטרא דשמאלא וכמ"ש גבי מנחה כי כל שאור גו' וכמ"ש ומי מעכב שאור שבעיסה כו' וז"ש מצות תאכל במקום קדוש דהיינו מתוך הקדושה וסטרא דימינא מסיים כי קדש קדשים היא ואין ראוי להיות בה חמץ מסטרא דשמאלא וזהו טעם אכילת מצה בליל פסח כדמיון המנחה לגבי כהן כי אז נתקדשו כל ישראל להבדיל בין ישראל למצרים וליל שמורים הוא מן המזיקים וסטרא דשמאלא להדבק בקדושה והרמז בזה מלת מצה ומלת חמץ שהם שוים באותיות מ"צ אלא שיש בהם חילוף ח' דחמץ תחת ה' דמצה ונקדים בזה מה שמעתי דרך רמז במה שאחז"ל אין המצוה קרויה אלא על מי שגומרה כי אותיות מ"צ תחלת אותיות מצוה המה בא"ת ב"ש י"ה שהוא תחלת שם של ד' ואותיות ו"ה הם גמר אותיות של מצוה הוא רמז דעיקר מצוה גמרה שהרי תחלתה שם י"ה תחלת שם של ד' אינו מפורש רק רמז בא"ת ב"ש וגמר מצוה מפורש סוף השם בכתיבתו ו"ה ועל כוונה זו באו אותיות מ"ץ במצה וחמץ בא"ת ב"ש רמז ע"ש של י"ה והח' דחמץ היא מה' אותיות יחידים דסטרא דשמאלא שהם בג"ד ח"ט והה' דמצה היא מה' אותיות דסטרא דקדושה מורים על קדושת אותיות השם ושאר כל הקדושות כמפורש בחדושנו דפ"ק דיומא ע"ש והשתא הח' של חמץ נסמך למ"ץ מורה על החוטא שמדבק עצמו בסטרא דשמאלא ששם י"ה נשאר מכוסה ונעלם ממנו אבל ה' של מצה מורה על השב בתשובה גם שבתחלתו נשאר השם י"ה מכוסה בא"ת ב"ש ע"י התשובה שמדבק עצמו בקדושה נגלית לו אות ה' המורה על הקדושה להשב בתשובה ועל כוונה זו אמרינן פ' הקומץ חזינא לספרי דוקני דחטריה לגגיה דחי"ת ותלו לכרעיה דה' חטריה כו' כלומר חי הוא ברומו של עולם ותלו ליה לכרעיה דה' כו' מפני שנברא עוה"ז ועוה"ב בי"ה שנאמר כי ביה ה' צור עולמים ועה"ז בה' שנאמר בהבראם כו' ומפני שה' דומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ותלו ליה לכרעיה דאי הדרי בתשובה מעיילי ליה ולעיילי ליה בהך לא מסתייע מילתא כו' דהבא לטהר מסייעין ליה והבא לטמא פותחין ליה כו' ויש לעיין בזה דלמה נקטו צורת אלו ב' אותיות הה' והח' טפי מאחריני ועוד הרי גם הק' כרעיה תולה כמפורש פ' הבונה (שבת ד' קד.) ע"ש ועוד הח' דומה טפי לאכסדרה אבל הוא מבואר כמו שכתבנו במקומו פרק הקומץ שלכך נקטו אלו ב' אותיות שהם בצורה א' קרובים כמ"ש פרק הבונה חיתי"ן ההי"ן ההי"ן חיתי"ן וצורת שניהם כאכסדרה ג' מחיצות ואחד פתוחה והשינוי ביניהם שעל הח' יש חטריה לגגיה והה' כרעיה תלויה וקאמר שכרעי' דה' תלויה שעה"ז נברא בה' שאם החוטא שב הוא מתדבק בקדושת הה' ומעיילי ליה בפתח קטן דלעיל כנרמז באותיות מצה כמ"ש אבל הח' מסטרא דשמאלא היא רמז על חוטא שאינו שב הרי זה דומה ממש לאכסדרה וכל הרוצה יצא משם בפתח גדול דלמטה שאין לו פתח קטן לעיל ליכנס כנרמז באותיות חמץ וקאמר דלכך יש לו גג למעלה שהקב"ה מתרחק ממנו ויושב ברומו של עולם:

מצה ע"ש שנגאלו כו' ברוב ספרים מייתי ליה מדכתיב ויאפו את הבצק אשר הוציאו וגו' מיהו בפסח שאכלו במצרים דכתיב ביה נמי על מצות ומרורים גו' לא שייך האי טעמא ואפשר דמצות מצרים נמי כיון דכתיב ביה ואכלתם אותו בחפזון וגו' לא היה שהות להם להחמיץ וק"ל:

‏ כאלו הוא יצא כו' שנאמר והגדת וגו' עשה ה' לי וגו' גם שהיו בהם מבאי הארץ וראו ‏יציאת מצרים פחותים מבן עשרים שלא נגזר עליהם למות במדבר ועוד כשנאמרה פרשה זו ‏והגדת לבנך וגו' עדיין לא נגזר על דור המדבר שימותו שם וא"כ שפיר קאמרי עשה ה' לי וגו'. ‏גם כשיבואו לארץ אלא דמשמע מדכתיב ביה ביום ההוא וגו' דכל הפרשה איירי גם בדורות ‏אחרונים דמצות בכור ושאר כל המצות שנזכרו בפ' זו נאמרו גם לדורות וכן הא דאמר רבא ‏דצריך שיאמר ואותנו הוציא משם ההוא קרא נמי משמע ליה מדכתיב כי ישאלך בנך מחר גו' ‏דנאמר כן גם לדורות הבאים וק"ל: ‏

גמ' ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ. נ"ב לפירש"י דגרס שנראה כמקדיש כו' צריך לגרום ונמצא אוכל קדשים בחוץ ומ"#מ עיקר גירסתו של רש"י שכתב ה"ג לא כוון לזה דאין חילוק בין זה לזה אלא שבא להשמיע לנו שנגרוס ולא עוד ולאפוקי מגירסת הסמ"ג ע"ש:

במשנה מן הפסחים ומן הזבחים. עי' הגהת הגרי"פ דצ"ל בהיפך ולפלא שהעלים עין מהתוס' בסד"ה ה"ג ונאמר:

גמרא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם. הוא לשון הכתוב (דברים ו׳:כ״ג):

ברשב"ם ד"ה בשר. שהיו אבותינו אוכלים לא יגביה כו'. כצ"ל:

רשב"ם ד"ה בעבור מצה ומרור. ור"ש ור"י גז"ש ל"ג. לכאורה ה"נ דגם ראב"י לא מגז"ש גמיר אלא דה"ק דכמו דדרשינן זה דשם למעוטי סומין ה"נ דרשינן זה דהכא:

רשב"ם ד"ה וחותם בגאולה וד"ה כן יגיענו. צ"ל בד"א:

רשב"ם ד"ה הללויה. תיבה אחת כגון תחתיה. הוא בתהלים פו הגזרה והבניה ביחזקאל מא:

רשב"ם ד"ה על כל פרק. על כל רגל כו'. כצ"ל:

רשב"ם ד"ה ד"א כו'. דכתיב ביה עד יום גלות הארץ. [כצ"ל] :

רשב"ם ד"ה וישראל אומרים לפניו ל"ג. כנ"ל דצ"ל:

תוס' ד"ה וחותם. עיין רש"א שכ' דלר"ט חותם בגאולה דת"ק היינו דמסיים בסופה גאל ישראל משמע דלר"ט חותם ג"כ גא"י רק שאינו מזכיר ברוך וז"א אלא דלר"ט וחותם בגאולה דת"ק היינו דחותם ההגדה בגאולה וכ"ה ברשב"ם להדיא וע"ע (לקמן קיז ב) ברשב"ם ד"ה והלל ואפשר דט"ס בדברי הרש"א:

גמ' קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן. עי' מגילה יט ע"ב תוס' ד"ה ור"י:

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. מלבד הפשוט שאלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו היו ח"ו ישראל נכנסים בש"ט ן' ולא היה עוד תקומה ונמצא שגאל אותנו ממש. עוד זאת יתירה כבר כתבנו הקדמה יקרת הערך שכתב מז"ה בחס"ל ז"ל דבכל שנה ל' יום לפני הפסח ה' ברחמיו מוציא חלק א' מל' מנפש ישראל שנטמעו בקליפות עד שבליל פסח כל נפשות ישראל יצאו מהקליפה והם בני חורין. ולכן אפשר שחייב להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים כי באמת גם הוא יצא מהקליפה וזהו יציאת מצרים:

פסח מצה ומרור וכו' מצה על שום וכו' בכל דור ודור וכו' עמ"ש בעניותי בקונט' שמחת הרגל ובס' הקטן דברים אחדים דף קט"ו קי"ו קי"ז קמ"ט בס"ד:

גמ' צריך להגביה. כשהוא אומר מצה זו שאנו אוכלין: בשר אין מגביה. כשהוא אומר פסח שהיו אבותינו (במצרים) אוכלים לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח: ה''ג בשר אינו צריך להגביה ולא עוד אלא שנראה כמקדיש כו': אין צריך להגביה. דהא לא מצי למימר פסח זה: רב יוסף ורב ששת. מאורי עינים היו: הא הוא דאמר. בסופא דהאי פירקא (דף קכ.) אחד זה ואחד זה דרבנן:

רשב"ם
מתני' שלשה דברים הללו. (שלא פירש) [שפירש] טעמן: גמ' צריך שיאמר. פסוק זה ואותנו הוציא משם שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם שאף אותנו גאל הקב''ה: צריך להגביה. כשאומר מצה זו שאנו אוכלין מרור זה שאנו אוכלין כדי להראותן למסובים ותחבב מצוה בעיניהן וכן בתשובת הגאונים דהא דאמר צריך להגביה היינו במצ' זו דאגדת': בשר. של מיני תבשילין אין צריך להגביה כשהן אומרים פסח שהיו אבותינו אוכלין ולא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח: ה''ג בשר אין צריך להגביה ולא עוד אלא שנראה כמקדיש בהמתו. אין צריך להגביה דהא לא מצי למימר פסח זה ולא עוד אלא אם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו מחיים לפסח: פרט לסומין. מדכתיב זה משמע שיכירוהו בראיית העין: רב ששת ורב יוסף מאורי עינים הוו: קסברי רבנן. רב ששת ורב יוסף: רב אחא בר יעקב הוא דאמר. בסופא דהאי פירקא (דף קכ.) אחד זה ואחד זה מדרבנן: כעין דאורייתא תקון. וכשם שבזמן שבית המקדש קיים פטור השתא נמי פטור ואינו מוציא אחרים ידי חובתן: בעבור מצה ומרור הוא דאתא. לכך אני אוכל מצה ומרור זכר למה שעשו לי בצאתי ממצרים ורב ששת ורב יוסף גזירה שוה לא גמרי: מתני' וחותם בגאולה. מסיים את ההגדה בברכת גאולה והשתא לא מפרש היאך מברכין אותה ולקמן פליגי בה רבי טרפון ורבי עקיבא בההיא ברכה דלרבי טרפון פותח בברוך ואינו חותם בברוך מידי דהוה אברכת פירות וברכת המצות דכולה הודאה היא ולר' עקיבא חותם בה נמי בברוך לפי שמוסיף בה דברי ריצוי ובקשה: כן יגיענו וגו'. והיינו דעבדינן כר''ע מחבירו ות''ק דקאמר וחותם בגאולה אינו תנא שלישי דא''כ אמאי עבדינן כר''ע הואיל ורבנן פליגי עליה הא אין הלכה כר''ע מחביריו והא דקאמר ת''ק וחותם בגאולה ד''ה היא ולא בא למעט מילתייהו דר''ט ור''ע אלא לאשמעינן שמסיימין בברכת גאולה דלא תימא אין מברכין כלל בסיום הגדה כי אם ברכת היין לבד על הכוס השני וראיה לדבר במסכת כתובות בפרק אע''פ (דף נז.) דאיכא נמי פלוגתייהו דר' טרפון ור''ע כה''ג דפליגי בסתם משנה דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה ר''ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה וכי היכי דפליגי התם ר''ט ור''ע בפירושא דאוכלת בתרומה ולאו תלתא תנאי הוו הכי נמי פליגי תרוייהו הכא בפירושא וחותם בגאולה ולאו תלתא תנאי הוו שהתנא סתם דבריו בין הכא בין בכתובות והדר מפרש לה בפלוגתא דר''ט ור''ע וחותם דתנא קמא סיום בעלמא ואינו חותם דר''ט חתימת סוף ברכה היא: הללויה. תיבה אחת היא כמו הילול כגון תחתיה הגזרה והבניה (יחזקאל מא) וכמו כן כסיה: ידידיה. ויקרא שמו ידידיה (ש''ב יב) נתן הנביא קרא כן לשלמה: מרחביה. כמו מרחב: אחת. כלומר תיבה אחת היא ואין התיבה נחלקת לשנים: לרב מאי. מפליג פליג או אוסופי מוסיף אבל רבה פשיטא דפליג מדקאמר בלבד: חביבי. דודי ר' חייא: הללו בהך גיסא. בסוף שיטה ויה בתחלת שיטה אחרת: בהלולים הרבה. בהללויה הרבה וכולהו הללויה דריש ליה הכי אלמא תיבה אחת היא: בתהלה. תהלה לדוד: בתפלה. תפלה לעני כי יעטוף תפלה למשה: בהודאה. הודו לה' כי טוב: שיר שבתורה. אז ישיר משה: משה וישראל כו'. כלומר באותו פשיטא לן דמשה וישראל באותה שעה שעלו מן הים תיקנוהו ולא היה מקודם לכן אבל הלל דראשי חדשים וימים טובים מי תיקנו: על כל פרק ופרק ועל כל רגל ורגל ועל כל צרה שלא תבא עליהן. לישנא מעליא נקט כלומר שאם ח''ו תהא צרה עליהן ויושעו ממנה אומר אותה על גאולתה כגון חנוכה: דוד אמרן. על המאורעות שאירעו: כל אלו. תפלות: הלל זה. בספר תהלים שאנו אומרים על כל פרק ופרק: משה וישראל אמרוהו. דכתיב ביה בצאת ישראל ממצרים הים ראה וינוס ואח''כ קבעו דוד בספרו: אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן. מיציאת מצרים ועד דוד ולא אמרו עליו הלל: ד''א פסלו של מיכה עומד בבכי. באותו מקום דבימי דוד היה דכתיב ביה עד גלות כל הארץ (שופטים יח) וישראל אומרים הלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם בתמיה אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק כך שמעתי. ול''נ בבכי כינוי הוא לגנאי כלומר עומד בשמחה: וישראל אמרו לפניו ל''ג ואי גרס ליה מפרשינן ליה כמו בפני הבית בעודו קיים: כנגד ציבור. כנסת ישראל שנתנבא על גלותן והתפלל עליהן: ניצוח וניגון לעתיד לבא. כל מקום שנאמר ניצוח למנצח בנגינות לעתיד לבא הוא מדבר ולא ידענא היכי משמע אלא הכי הוה קים להו: ע''י תורגמן. הוא אומר ואחר משמיע לרבים והיינו משכיל לוחש לתורגמן:

וחותם בגאולה. ת''ק לא פי' כיצד ופליגי במילתיה ר''ט ור''ע ר' טרפון אינו חותם בברוך שלא היה מאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה ור''ע סבר דחותם בה בברוך לפי שמאריך בדברי בקשה ואומר כן ה' אלהינו יגיענו כו' וקי''ל (עירובין דף מו:) הלכה כר' עקיבא מחבירו וכן מצינו בסנהדרין (דף כא.) גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים (ב''ב דף כח.) דפליגי תנאי במילתיה דתנא קמא: ה''ג ונאמר לפניו שירה חדשה וכן נודה לך שיר חדש על גאולתנו. דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער וכן יסד הפייט בזולת אי פתרוס שירות אלה לשון נקבה מיוסדים כי תשועתם כיולדה וגו' תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים שירו לה' שיר חדש כו' וגרסינן שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת ארבעה עשר נאכלת קודם לפסח לפי שהפסח נאכל על השובע:

דף קטז - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד