פסחים קטז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - א

דבר אחר לחם עוני, עני כתיב בלי וי"ו, ודרשינן: מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה. שמברך "על אכילת מצה" על מצה שאינה שלימה.

[וחוץ מזה מביא עוד שתי שלימות בשביל לחם משנה, כמו בכל יום טוב, ומברך עליהן "המוציא" ובוצע אחת מהם].

דבר אחר: מה דרכו של עני, הוא מסיק את התנור ואשתו אופה, מכינה את העיסה תוך כדי שהוא עוסק בהיסק התנור כדי שמיד שהוא גומר להסיק יוכל להכניס את העיסה לתנור, כי הוא ירא שמא בגלל מיעוט העצים יצטנן התנור בינתיים.

אף כאן נמי, הוא מסיק ואשתו אופה, ^[32] ומכניס את העיסה מיד לתנור כדי שלא תחמיץ.

שנינו במשנה: אף על פי שאין חרוסת מצוה.

והוינן בה: ואי לא מצוה היא, משום מאי מייתי לה?

ומשנינן: אמר רבי אמי: משום קפא. שהחרוסת "ממיתה" ומבטלת את הארס המצוי בשרף של החזרת.

אמר רב אסי: קפא דחסא, מי שאכל חזרת וחלה מהארס, רפואתו שיאכל חמא צנון.

קפא דחמא, מי שאכל צנון וקשה לו, יאכל כרתי, כרישים.

[קפא דכרתי, מי שקשה לו מאכילת כרתי, ישתה חמימי מים חמים].

קפא דכולהו, ארס של כל הירקות רפואתם היא במים חמימי.

אדהכי והכי, בינתיים עד שישתה את המים החמים, נימא הכי, יאמר לחש זה: קפא קפא! דכירנא לך אני זוכר אותך, ולשב בנתיך ולשבע בנותיך, ולתמני כלתך, ולשמונה כלותיך.

שנינו במשנה: רבי אליעזר ברבי צדוק אומר החרוסת מצוה.

והוינן בה: מאי מצוה? איזה מצוה יש בחרוסת.

ומשנינן: רבי לוי אומר: זכר לתפוח, שהיו הנשים הישראליות במצרים יוצאות לשדה ויולדות שם תחת עץ התפוח בלי צער, כדי שלא יבחינו בהם המצריים. [כמו שנאמר בשיר השירים "תחת התפוח עוררתיך"].

ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט שעבדו בו בני ישראל במצרים.

אמר אביי: הלכך, צריך לקהוייה להכניס בו תפוחים ויין שיש בהם חמיצות, וצריך לסמוכיה לעשותו סמיך על ידי שיכתוש בו הרבה ירקות.

לקהוייה, זכר לתפוח.

וצריך לסמוכיה, זכר לטיט שהוא עב וסמיך.

תניא כוותיה דרבי יוחנן שהחרוסת היא זכר לטיט: דתניא: תבלין, ירקות ששמים בחרוסת, זכר לתבן שעבדו בו ישראל במצרים. חרוסת, מה שכותשין את החרוסת דק דק משום זכר לטיט.

אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים, חנונים היושבים אצל חלונותיהם ומוכרים ["חרך" מלשון מציץ מן החרכים"]: בואו וטלו לכם תבלין למצוה של חרוסת.

מתניתין:

מזגו לו כוס שני.

וכאן לאחר מזיגת כוס שני, הבן שואל את אביו "מה נשתנה" עכשיו, שמתעורר לשאול מדוע מוזגים כוס שני עוד לפני האכילה?

ואם אין דעת בבן לשאול מעצמו, אביו מלמדו לשאול:

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

א. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, ואילו הלילה הזה כולו מצה? ב. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור?

ג. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק [מבושל הרבה] ומבושל, הלילה הזה כולו צלי [שאלה זו שואלין רק בזמן שבית המקדש קיים], שקרבן הפסח נאכל צלי.

ד. שבכל הלילות אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. פעם ראשונה שאר ירקות בטיבול, ופעם שניה מרור בחרוסת.

ולפי דעתו של בן, לפי כח השגתו, אביו מלמדו ^[33] נסים וגבורות של יציאת מצרים.

מתחיל בגנות ^[34] של ישראל [שהיו עבדים במצרים, או שאבותינו היו עובדי עבודה זרה, כדמפרש בגמרא] ומסיים בשבח, שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו.

ודורש את הפרשה שאומרים מביאי הביכורים [בפרשת "כי תבוא"] מ"ארמי אובד אבי", עד שיגמור כל הפרשה כולה.

גמרא:

תנו רבנן: אם היה הבן חכם, בנו שואלו לאב. ואם הבן אינו חכם, אשתו שואלתו. ואם לאו, הוא שואל לעצמו.

ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח, שואלין זה לזה.

שנינו במשנה: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.

מתקיף לה רבא: אטו כל יומא לא סגיא דלא מטבלא חדא זימנא? וכי בכל יום חייבים להטביל פעם אחת, שאתה אומר "אנו מטבילין פעם אחת".

אלא אמר רבא: הכי קתני: שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת. הלילה הזה שתי פעמים.

מתקיף לה רב ספרא: וכי הטיבול שתי פעמים שאנו עושים הוא חיובא? והלא רק משום היכר לדרדקי לתינוקות אנו עושים כך?

אלא אמר רב ספרא: הכי קתני: אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים.

שנינו במשנה: מתחיל בגנות ומסיים בשבח.

והוינן בה: מאי בגנות? באיזה גנות הוא מתחיל.

ומשנינן: רב אמר: "מתחילה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו".

ושמואל אמר: "עבדים היינו".

אמר ליה רב נחמן לדרו [שם עבדו] עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות שאדונו הוציא אותו לחירות, ויהיב ליה כספא ודהבא ונתן לו כסף וזהב, מאי בעי למימר ליה? מה עליו לומר לאדונו.

אמר ליה עבדו: בעי לאודויי ולשבוחי צריך להודות לו ולשבחו.

אמר ליה רב נחמן: פטרתן מלומר "מה נשתנה"!

פתח ואמר: עבדים היינו" והמשך ההגדה. כלומר, כך עשה לנו הקב"ה שהוציאנו ממצרים, ועלינו להודות לו ולשבחו.

מתניתין:

רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, שלא פירש טעמן של שלש המצות דלהלן, לא יצא ידי חובתו.

הערות

^[32] הרשב"ם מפרש שמתעסקים שניהם יחד כדי שתגמר המצה במהירות ולא תחמיץ. והמהר"ם חלאוה מביא בשם רב האי גאון שאנשי מעשה וחסידים מחמירים ולשים ואופים בעצמם את המצות כמו שאמרנו בגמרא מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, ומפרש המהר"ם חלאוה שרב האי גאון למד בגמרא שהסיבה שהוא מתעסק במצה זה משום שרוצה להתעסק במצוה, וכתב על זה המגן אברהם בסימן ת"ס סעיף קטן א' שזה מפני שמצוה בו יותר מבשלוחו. ולפי זה כל הענין הוא רק במצות של ליל הסדר שמקיימים בהם את מצות אכילת מצה, אולם כתב הפרי חדש שהוא נוהג להשתדל ולהתעסק גם בשאר המצות שנאפות לפסח, כדי לשמור שאכן יעשו בזהירות ובמהירות ולא יחמיצו.

^[33] האחרונים שואלים מה המיוחד בספור יציאת מצרים של ליל הסדר, הלא כל לילה יש מצוה להזכיר יציאת מצרים? וכתב בחידושי הגר"ח ששלשה חילוקים יש בין לילה זה לשאר הלילות: א. הזכרת יציאת מצרים בכל לילה, די להזכיר את הענין שיצאו ממצרים, ואילו בליל הסדר צריך לספר כיצד היתה היציאה ממצרים, ובאופן של שאלה ותשובה, כפי שלומדים מן הפסוק של "והיה כי ישאלך בנך", ואפילו אם אדם אחד עורך סדר לבדו, גם הוא חייב לספר בדרך שאלה ותשובה, ששואל את עצמו מה נשתנה הלילה הזה, ועונה כסדר ההגדה. ב. בליל הסדר צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולא מספיק להזכיר את השבח לבד שיצאנו, אלא צריך לפרט מה היינו קודם, ומה קבלנו אחר-כך. ג. צריך לספר את טעמי המצוות, כמו שאמר רבן גמליאל: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הן, פסח, מצה ומרור. והכוונה, להסביר כי קרבן פסח הוא על שום שפסח הקב"ה, וכן מצה ומרור, כפי שכתוב בהגדה. וכמה שמפרט יותר את צרת השעבוד ואת ניסי ההצלה, הרי זה משובח, שמקיים בזה את הדין של 'סיפור יציאת מצרים' שנצטווינו בלילה הזה.

^[34] הטעם שמתחיל בגנות ומסיים בשבח, כתב המהר"ל בפתיחת הספר נצח ישראל, שאין האדם מעריך את הטובה אם אינו יודע כמה רע היה לו לפני שבאה הטובה, ולכן רק אם יתחיל בגנות ידע להעריך אחר כך את השבח של הגאולה, וכעין זה ביאר בשיחות מוסר הסיבה שמקשים ארבע קושיות, שאין האדם מבין טוב את הדבר, רק אם מקודם היה לו קושיה, ואז כששומע את ההסבר, נחקקים הדברים בלבו, ולכן כדי שספור יציאת מצרים יחקק בדעתו, צריך הדבר לבוא בתור שאלה, ואז כשמרגיש קושי ומחפש תשובה, אז תכנס התשובה לתוך לבו.

אף כאן באכילת מצה יש להשתמש דווקא בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני שהוא מסיק את התנור ואשתו היא שאופה, כדי להזדרז לגמור האפיה לפני שיכלו העצים המעטים שבידו ויתקרר התנור, אף כאן באפיית המצה נמי [גם כן] — הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא יחמיץ, ולכן המצה קרויה "לחם עוני".

א במשנה נאמר שהיו מביאין לפניו חרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה. ושואלים: ואי [ואם] היא לא מצוה, אם כן משום מאי מייתי לה [מה מביאים אותה]? אמר ר' אמי: משום קפא (הארס) שבמרור, שהחרוסת מבטלת את נזקו. אמר רב אסי אגב דברים אלה: התרופה למי שאכל קפא דחסא [לארס שבחזרת] — חמא [לאכול צנון]. קפא דחמא [לארס שבצנון] — כרתי [כרישין]. קפא דכרתי [לארס שבכרישין] — חמימי [מים חמים]. קפא דכולהו — חמימי [ארס של כל הירקות נרפא על ידי מים חמים]. ומעירים: אדהכי והכי [בין כך ובין כך] עד שמביאים לו את התרופה, נימא הכי [שיאמר כך], לחש לסגולה: "קפא קפא, דכירנא לך ולשב בנתיך ולתמני כלתך [ארס ארס, זוכר אני אותך ואת שבע בנותיך ואת שמונה כלותיך] ".

ב במשנה נאמר שר' אלעזר בר' צדוק אומר שחרוסת מצוה היא. שואלים: מאי [מה] עניינה של מצוה זו? ומשיבים: ר' לוי אומר: זכר לתפוח שהוא אחד ממרכיבי החרוסת, שנאמר: "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים ח, ה), שנדרש כרמז לכנסת ישראל בצאתה ממצרים. ור' יוחנן אומר: זכר לטיט, שהיו ישראל משועבדים במצרים בעבודה בו. אמר אביי: הלכך [לכן] כדי לצאת ידי שתי הדעות צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה [צריך לעשותה חמוצה וצריך לעשותה סמיכה]. לקהוייה [לעשותה חמוצה] — זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה [לעשותה סמיכה] — זכר לטיט, שהוא סמיך.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: תבלין ששמים בחרוסת זכר לתבן שהיו עובדים בו אבותינו, חרוסת עצמה זכר לטיט. אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך (חנונים זעירים) שבירושלים כשהיו מוכרים את החרוסת בואו וטלו לכם תבלין למצוה.

ג משנה מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל את אביו את השאלות על השינוי במנהגי ליל פסח. ואם אין דעת בבן לשאול מעצמו אביו מלמדו בעל פה.

וכך הוא נוסח השאלות: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, כפי רצוננו, ואילו הלילה הזה כולו מצה. ועוד: שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, ואילו הלילה הזה אוכלים מרור. ובזמן שבית המקדש קיים היה שואל: שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי או שלוק (מבושל הרבה), או מבושל כפי רצונינו, ואילו הלילה הזה כולו בשר צלי של פסח. שבכל הלילות אין אנו חייבים לטבל במשקה את הירק הנאכל בסעודה אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה צריך טיבול שתי פעמים.

ולפי דעתו ויכלתו של הבן אביו מלמדו את כל הקושיות או רק את חלק מהן. ומכאן עונה לו האב, ובאופן כללי מתחיל בגנות בדבר שיש בו משום גינוי לישראל ומסיים בשבח. ודורש את הקטע שמ"ארמי אובד אבי" (דברים כו, ה-ט) שאומרים בשעת הבאת בכורים, עד שיגמור לדרוש את כל הפרשה כולה.

ד גמרא תנו רבנן [ שנו חכמים ]: אם חכם בנו ויודע לשאול — שואלו בנו, ואם אינו חכם — אשתו שואלתו, ואם לאו, שאף אשתו אינה יכולה לשאול או שאין לו אשה — הוא שואל לעצמו, ואפילו ישבו יחד שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח ואין עימם אחר שיכול לשאול — הריהם שואלין זה לזה.

ה במשנה נאמר, שאחת השאלות היתה מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים. מתקיף לה [מקשה עליה] רבא על לשון המשנה: אטו כל יומא לא סגיא דלא מטבלא חדא זימנא [וכי בכל יום לא די שאין אנו חייבים להיות מטבילין פעם אחת]? ומלשון המשנה משמע כי בכל יום מטבילים לפחות פעם אחת! אלא אמר רבא, הכי קתני [כך שנה], כך יש לשנות: שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה חובה להטביל שתי פעמים.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב ספרא על נוסחה זו: חיובא לדרדקי?! [חובה לצורך התינוקות]?! שהרי כבר אמרנו שהטיבול פעמיים נעשה רק כדי לעורר את התינוקות לשאול וכיצד אפשר לקרוא לדבר מעין זה בלשון "חייבים"? אלא אמר רב ספרא, הכי קתני [כך שנה], כך יש לשנות: אין אנו מטבילין, כלומר אין אנו נוהגים בכך אפילו פעם אחת, ואילו הלילה הזה חובה להטביל שתי פעמים, ולשון זו כוללת רשות ומנהג כאחד.

ו שנינו במשנה שהאב בדברי תשובתו מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ושואלים: מאי [מהו] בגנות שנאמר כאן? רב אמר: מתחיל "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ומסיים בדברי שבח. ושמואל אמר: גנות שמתחילים בה היא "עבדים היינו".

אמר ליה [לו] רב נחמן לדרו עבדיה [עבדו]: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה [עבד שמוציא אותו אדונו לחירות ונותן לו כסף וזהב מה הוא צריך לומר לו]? אמר ליה [לו]: בעי לאודויי ולשבוחי [צריך להודות ולשבח] לאדונו, אמר ליה [לו]: אם כן פטרתן [פטרתנו] מלומר "מה נשתנה" שהרי העלית את עיקר עניינו של חג הפסח, ופתח ואמר מיד "עבדים היינו".

ז משנה רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

so too, here he should use a piece of matza. Alternatively: Just as the manner of a poor person is that he heats the oven and his wife bakes quickly, before the small amount of wood they have is used up, so too here; when baking matza, he heats the oven and his wife bakes quickly so the dough doesn’t rise. This is why matza is called the poor man’s bread.

The mishna states that they bring the ḥaroset to the leader of the seder, although eating ḥaroset is not a mitzva. The Gemara asks: And if it is not a mitzva, for what reason does one bring it to the seder? Rabbi Ami said: It is brought due to the poison in the bitter herbs, which is neutralized by the ḥaroset. In this regard, Rav Asi said: The remedy for one who ate the poison in lettuce is to eat a radish. The remedy for the poison in a radish is leeks. The remedy for the poison in leeks is hot water. A remedy for the poison in all vegetables is hot water. The Gemara comments: In the meantime, while one is waiting for someone to bring him the remedy, let him say the following incantation: Poison, poison, I remember you, and your seven daughters, and your eight daughters-in-law.

The mishna states: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says that eating ḥaroset is a mitzva. The Gemara asks: What is the nature of this mitzva? The Gemara answers: Rabbi Levi says: It is in remembrance of the apple, as apple is one of the ingredients in ḥaroset. The verse states: “Who is this who comes up from the wilderness, reclining upon her beloved? Under the apple tree I awakened you” (Song of Songs 8:5), which is an allusion to the Jewish people leaving Egypt. And Rabbi Yoḥanan says: The ḥaroset is in remembrance of the mortar used by the Jews for their slave labor in Egypt. Abaye said: Therefore, to fulfill both opinions, one must prepare it tart and one must prepare it thick. One must prepare it tart in remembrance of the apple, and one must prepare it thick in remembrance of the mortar.

It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: The spices used in the ḥaroset are in remembrance of the hay that our forefathers used for building in Egypt, and the ḥaroset itself is in remembrance of the mortar. Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: When selling ḥaroset, the small shopkeepers in Jerusalem would say as follows: Come and take spices for yourselves for the mitzva.

MISHNA: The attendants poured the second cup for the leader of the seder, and here the son asks his father the questions about the differences between Passover night and a regular night. And if the son does not have the intelligence to ask questions on his own, his father teaches him the questions.

The mishna lists the questions: Why is this night different from all other nights? As on all other nights we eat leavened bread and matza as preferred; on this night all our bread is matza. As on all other nights we eat other vegetables; on this night we eat bitter herbs. The mishna continues its list of the questions. When the Temple was standing one would ask: As on all other nights we eat either roasted, stewed, or cooked meat, but on this night all the meat is the roasted meat of the Paschal lamb. The final question was asked even after the destruction of the Temple: As on all other nights we dip the vegetables in a liquid during the meal only once; however, on this night we dip twice.

And according to the intelligence and the ability of the son, his father teaches him about the Exodus. When teaching his son about the Exodus. He begins with the Jewish people’s disgrace and concludes with their glory. And he expounds from the passage: “An Aramean tried to destroy my father” (Deuteronomy 26:5), the declaration one recites when presenting his first fruits at the Temple, until he concludes explaining the entire section.

GEMARA: The Sages taught: If his son is wise and knows how to inquire, his son asks him. And if he is not wise, his wife asks him. And if even his wife is not capable of asking or if he has no wife, he asks himself. And even if two Torah scholars who know the halakhot of Passover are sitting together and there is no one else present to pose the questions, they ask each other.

The mishna states that one of the questions is: Why is this night different from all other nights? As on all other nights we dip once; however, on this night we dip twice. Rava strongly objects to this statement of the mishna: Is that to say that on every other day there is no alternative but to dip once? Is there an obligation to dip at all on other days, as indicated by the wording of the mishna? Rather, Rava said that this is what the mishna is teaching: As on all other nights we are not obligated to dip even once; however, on this night we are obligated to dip twice.

Rav Safra strongly objects to this explanation: Is it obligatory for the children? As previously mentioned, the reason one dips twice is to encourage the children to ask questions. How can this be called an obligation? Rather, Rav Safra said that this is what the mishna is teaching: We do not normally dip even once; however, on this night we dip twice. This wording is preferable, as it indicates the performance of an optional act.

It was taught in the mishna that the father begins his answer with disgrace and concludes with glory. The Gemara asks: What is the meaning of the term: With disgrace? Rav said that one should begin by saying: At first our forefathers were idol worshippers, before concluding with words of glory. And Shmuel said: The disgrace with which one should begin his answer is: We were slaves.

Rav Naḥman said to his servant, Daru: With regard to a slave who is freed by his master, who gives him gold and silver, what should the slave say to him? Daru said to him: He must thank and praise his master. He said to him: If so, you have exempted us from reciting the questions of: Why is this night different, as you have stated the essence of the seder night. Rav Naḥman immediately began to recite: We were slaves.

MISHNA: Rabban Gamliel would say: Anyone who did not say

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' אומר עליו הגדה מצה זו שאנו אוכלין כו' ד"א לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה וכו' אע"פ שאין חרוסת מצוה ואמאי מייתי ליה משום קפא כדפירשנו למעלה. ר' אליעזר בר' צדוק החרוסת מצוה והביא ראיה לדבריו שכך היו תגרי ירושלים אומרים קחו לכם תבלין [למצוה] מכלל שחרוסת מצוה מאי מצוה ר' לוי אמ' זכר לתפוח שנאמר (שיר ח ה) תחת התפוח עוררתיך וגו' ר' יוחנן אומר זכר לטיט אמר אביי הלכך צריך לקיוהא זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט.

תגרי חרך שבירושלים היו אומרין בואו וקחו לכם תבלין למצוה כגון קנמון וכיוצא בו זכר לתבן שבטיט:

מתני' מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל וכו' ת"ר אם היה הבן חכם הבן שואל את אביו ואם לאו אשתו שואלתו ואפי' שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות הפסח שואלין זה את זה מה נשתנה וכו' ואסיק אמר רבא שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים מתחיל בגנות מאי היא אמר רבא מתחלה עובדי כוכבים היו אבותינו רב יוסף אמר עבדים היינו לפרעה והאידנא עבדינן כתרוייהו:

כבר ביארנו במשנה שחרוסת מצוה אלא שנחלקו בענין המצוה מהם שאמרו זכר לתפוח שמשימים אותו בחרוסת שהיו יושבות בשדות תחת התפוח כמו שאמרו בסוטה י"א ב' ומהם שאמרו זכר לטיט שהחרוסת דומה לו ומתוך כך אמרו צריך לקהוייה וצריך לסמוכי ר"ל ליתן בתוכו דברים שיש בהם קיוהא זכר לתפוח ולסמוכי ר"ל לעבותו זכר לטיט ופירשו הגאונים ז"ל שנותנין לתוכו תבלין זכר לתבן כגון קנמון וזנגבול שהם דומים לתבן וכך היו תגרי חרך שבירושלים אומרים באו וקחו לכם תבלין למצוה וענין תגרי חרך הוא שיש בחניות חלונות כעין פתחים שדרך בהם מניחים תבלין על שולחנות שבחוץ ביום זה מפני שיום ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה ומתוך שאין זו מלאכה גמורה ושיש במכירתם כבוד יום טוב הקלו בהם למכור באיזה שנוי ויש גורסין תגרי הדך על שם שהתבלין נידוכות מלשון או דכו במדוכה:

המשנה השלישית והיא מענין החלק השני ג"כ והוא שאמר מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי לפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר את כל הפרשה אמר הר"ם מתחיל בגנות הוא שיספר איך היינו קודם אברהם אבינו כופרים ועובדי עבודה זרה ומשתפין השם ית' ואת כל התלאה אשר מצאתנו במצרים ואחר כך גאלנו השם יתברך ודרש אותה הפרשה ידוע ומפורסם רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור פסח על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים מצה על שם שנגאלו לפיכך אנו חייבים להודות לשבח לפאר לרומם לגדל למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה בית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה ר' טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור ואינו חותם ר' עקיבא אומר כן י"י אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו בשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים לכשיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונודה לך שיר חדש על גאלתנו ועל פדות נפשינו ברוך אתה י"י גאל ישראל והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי מזגו לו כוס שני ר"ל אחר טבול ראשון של שאר ירקות אחר הבאת מצה וחזרת כדי לקרות על זה ההגדה בעוד שמצה ומרור מונחים לפניו ומקצת ההלל:

וכאן ר"ל במזיגת כוס זה הבן שואל את אביו אם הוא חכם שהרי בזה עוקרין את השלחן ואם אין דעת בבן להרגיש בענין ולשאול אביו מלמדו ופי' בגמ' חכם בנו בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו' ואע"פ שתחלת השאלה בעקירת השולחן הוא מוסיף בשאלות לאמר לו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה הלילה הזה כלו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אין אנו מטבילין וכו' ופירשוה בגמ' בנוסח זה שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת קודם סעודה והלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כלו צלי ופרשוה לדעת ר' יהודה בן בתירה שהיה אומר שאף החגיגה באה צלי ואין הלכה כמותו אלא במבושל כשאר שלמים ופי' בגמ' שבזמן הזה שאין פסח לא יזכיר מבושל צלי:

מתחיל בגנות ר"ל עבדים היינו כדי שיפרסם את העבדות להגיע ממנו לכבוד שחרורו ודרך צחות אמרו אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה עבדא דשבקיה מריה לחירות ויהב ליה דהבא וכספא מאי בעי איהו למעבד ליה אמר ליה בעי לאודויי ולשבוחי קמיה מיד פתח ואמר עבדים היינו וכן מתחיל אח"כ במתחלה עובדי עבודה זרה ומסיים בשבח שיצאנו משם ונתקרבנו לעבודת השם ית' בכמה מעלות טובות ודורש בפרשת ארמי אובד אבי עד שיגמור לדרוש כל הפרשה על הדרך הנדרש בה בספרי:

ר"ג אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ר"ל שלא הפליג בספור זה בכדי הראוי אא"כ פירש טעמן של שלש אלו ואלו הן פסח מצה ומרור ויזכיר מקרא הראוי בהן בטעם כל אחת מהן פסח יפרש טעמו על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' מצה על שם שנגאלו ושאירע להם מה שנאמר ויאפו את הבצק ופסח מצרים לא נהג אלא אותה הלילה ויום שלה ולא נאמרה שאר הפרשה אלא לדורות לזכירת אותם הענינים ושיאמר אחר זה שלפיכך אנו חייבין להודות וכו' למי שעשה וכו' ולהתחיל בהלל עד למעינו מים לדעת בית הלל שהלכה כמותו וחותם בגאולה ר"ל ברוך אשר גאלנו וכו' בלא חתימה ר' עקיבא אומר בחתימה והוא כן ה' אלהינו יגיענו וכו' ברוך אתה ה' גאל ישראל והלכה כר' עקיבא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה אע"פ שהוכחתי לעיל בפ' ואלו עוברין שהאשה יכולה לשהות כדי ללוש קבא מגלינאה ולערוך ולהסיק ולאפות ובענין זה אינו בא לידי חימוץ אפ"ה מצוה מן המובחר שיסיק בעלה התנור שהיא עורכת ואופה מיד:

קפא קפא דכירנא לך ולשב בנתיך ולתמני כלתך מוכיח מיכן שכל רוחות רעות המזיקות נקבות הן. וה"נ אמרן לעיל אגרת בת מחלת וה"נ אמרן לעיל דאמרה לי' שמרתיך לבדה כו' וה"נ אמרן דבי פרחי ברי' שאין לה עינים היא:

ירושלמי מהו לצאת ביין מבושל עיין מה שכתבתי בפ' המוציא יין במהדורא תניינא שחייב אדם לברך על היין המבושל בורא פרי הגפן:

גמ' אמר אביי הלכך צריך לקהויי וצריך כו' זכר לטיט ת"כ דר"י כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מה דרכו כו' וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על ב' ככרות ביום טוב כו' והטעם לפי שהיה לחם משנה כו' עכ"ל ומיהו לגבי פסח לא צריך ב' ככרות אלא דסגי בא' שלימה וא' פרוסה ולא צריך מצה ג' כמ"ש התוספות ועיין בזה ברא"ש ודו"ק:

בד"ה תגרי חרך כו' וכן עשה הר"י בסדרו חרוסת זכר לטיט עכ"ל וזה סותר מה שכתב בסדרו דבעו חרוסת לטבול ראשון דלא שייך בזה זכר לטיט וכ"כ התוס' לעיל וק"ל:

זכר לטיט כו' בשעת אכילת מרור יזכור וימררו חייהם בעבודה קשה בחומר וגו' שהיא עבודת הטיט וזכר לתבן שהוסיפו בעבודתם ותבן לא ינתן לכם ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן ור"א דקאמר זכר לתפוח לפי המדרש שכתבו התוס' יש לעשות חרוסת גם בשאר פירות שנדמו ישראל בשיר השירים אבל בשמעתין לא נקט אלא זכר לתפוח והיינו דיש לזכור הנס דכל עוד שמררו חייהם היו יולדות בריוח כמ"ש תחת התפוח וגו' כדאמרינן במסכת סוטה ולקיים מ"ש כן ירבה כן ירבה:

מתחיל בגנות ומסיים כו'. ענינו שביום שמחת לבו של אדם יזכור תחלת שפלותו וגנותו שלא תזוח דעתו עליו ומה"ט דורש נמי מארמי אובד אבי וע"כ בעי לאודויי ולשבוחי טפי וק"ל:

[במשנה הלילה הזה כולו צלי. לכאורה תמוה וכי לא יכול לאכול קודם אכילת הפסח בתוך הסעודה בשר מבושל חולין ג"כ או שלמים מבושלין (עי' זבחים צט ב) ונ"ל משום דתני לעיל (קיד) במשנה הביאו לפניו כו' ושני תבשילין (והם זכר לפסח ולחגיגה) ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח וזה נ"פ דגם החגיגה היו מביאין עמו (והא דל"ת לה משום דלרבנן דב"ת אינה באה בשבת ובמרובה ובטומאה לכן לא פסיקא ליה למיתנא ואע"ג דכאן סתם כב"ת ל"ק דהא גם לעיל (סט ב) סתם דלא כוותי' וכש"כ לפירוש התוספות לעיל (נט ב) ד"ה בי"ד בסופו דגם לב"ת אינה דוחה שבת א"ש אף לדידיה) אבל שאר צרכי סעודה לא היו מביאין עד זמן האכילה עצמה לכן לב"ת שפיר שואל הבן הלילה הזה כולו צלי שאינו רואה לפניו עה"ש רק הפסח והחגיגה שהמה צלוים אבל לרבנן הרי גם החגיגה לפניו שהיא יכולה להיות מבושלת ובזה א"ש נמי מה שדקדקו קצת מפרשי הגדה מדוע אינו שואל על ד' כוסות כיון שאינו רואה כולם לפניו] :

רשב"ם ד"ה אטו. דקתני שבכ"ה אנו מטבילין כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה כולו צלי. כה"ג כ' (בב"ב קסט ב) בד"ה בחזקה ואנכי (בסוכה כד) ע"ש:

בסוף מתני' כל הפרשה כולה. נ"ב ע"ד הכתוב (במדבר טז) כל העדה כולם וזולת:

עַבְדָּא דְּמַפִּיק לֵיהּ מָארֵיהּ לְחֵרוּת, וְיָהִיב לֵיהּ כַּסְפָּא וְדַהֲבָא. הא דהזכיר שתי חלוקות ולא סגי ליה בחדא? נראה לי בס"ד, דאם עשה לו שתים 'חירות וממון' יש סברה לומר דאחר כך העבד לא ישכחהו בעבור שהוציאו לחירות כי מאחר שהעשיר אותו בכסף וזהב יבוש לומר לפני בני אדם שהוא היה תחלתו עבד אלא יזכיר חסדו בענין מתנת כסף וזהב או דלמא צריך להזכיר על שתיהם, והשיב דחייב להזכיר שתיהם והיינו לאדויי על החירות ולשבוחי על כסף וזהב שנתן לו.
או יובן זכר שתי חלוקות שהם סותרים זה את זה כי אמרו רבותינו ז"ל שצריכין לישב בקושי השעבוד מספר ת"ל שנים כמנין חמשה שמות אלקים [ה' פעמים אֱלֹהִים [86] עולים ת"ל 430] ולא ישבו אלא רק פ"ו [86] ונתבטל קושי ד' שמות אלקים כנגד ד' דברים שהם 'נזק וצער ורפוי ובושת' וכמו שאמרו המפרשים ז"ל.
ועוד כתבו המפרשים ז"ל דהרכוש נטלוהו בשביל פרעון ארבעה דברים הנזכרים ואם כן זהו חסד גדול כיון דהוציאם לחירות בשביל ד' דברים אין להם טעם ליקח הרכוש ואם לקחו הרכוש בשביל ד' דברים ראוי שיעבדו בקושי עוד כנגד ד' פעמים שמות אלקים.
והרב פתח עינים ז"ל דקדק הוה ליה למימר 'דיהיב ליה כספא ודהבא ואפקיה לחירות' דהרכוש קדם ליציאה? ונראה לי בס"ד דלאו על ביזת מצרים קאמר כי זה היה בעבור קיום ההבטחה ד'אַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' (בראשית טו, יד) שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים אך קאי על ביזת הים דזו היתה בחסד.

ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. עמ"ש מהר"א אשכנזי בס' מעשי ה' בפי' ההגדה לחלק ד' שאלות נגד ד' בנים שדברה התורה ולפ"ז א"ש טפי לפי דעתו של בן מאיזה מדרגה שהוא מהד' בנים כך מלמדו אביו:

רב אמר מתחלה עע"ז הי' אבותינו. נלע"ד דס"ל דאין להתחיל עבדים היינו דאכתי עבדי אנן ולא אהני לן הגאולה לקבלת התורה וע"כ מתחיל בגנות עע"ז הי' אבותינו:

ר"ג הי' אומר כל וכו' בפסח לא יי"ח ואלו הן פסח מצה ומרור. דע כי מרור גי' מות הוא המלאך המות נקרא חזרת חזיר מיער שתחלתו מתוק בשעה שמפתה לאדם וממתיק לו תאות העה"ז וסופו מר עולה ומקטרג ויורד ונוטל נשמה ויש לו שרף בודאי נחש שרף ועקרב ופניו מכסיפין עד איזהו שאור שהכסיפו פניו וצריך מיתוק ובלילה הזה שהוא ליל משומר מן המזיקין נעשה חסא דחס רחמנא עלן ולא נתן המשחית לבוא אל בתינו לנגף וע"כ מצוה לכרוך פסח מצה מרור ששלשתן גי' קרע שטן דוק ותשכח לכן בזה"ז דליכא פסח ע"כ מרור לאו דאורי' והנה רבנן תיקנו למתקו בחרסת העשוי מפירות שנשתבחו בהן ישראל ודע כי הך קפא דחרוסת הוא ארס מקליפ' דאית לה ז' בנתי כדלעי' קפא קפא דכירנא כו' ע"ש זכור ה' לבני אדום. והנה יעקב שהוא גי' קפ"ב א' יותר מקפא עומד נגדו ומבטלו על שם מי יתן טהור מטמא לא אחד ע"כ כשטובלין בחרוסת העשוי מפירות שנמשלו בהם בני יעקב המה באי' על החללים ומבטלין להקפא ונותני' בו תבלין ע"ש בראתי יצה"ר בראתי תבלין עוד יש להאריך ואין כאן מקומו. ולאחר שממותק בחרסת נקרא חסא דחס רחמנא עלן כנ"ל והנה "חרוסת חסא" עם האותיות והתיבו' מספרם עולה מכוון כמספר אברהם שרה שהוא תשנג אותיות גשן ת רמז שנגזר עלינו ת' שנים בגשן והקב"ה דלג על קץ שנים ונשאר רדו ודוק:

רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'. אפשר לומר דרך דרש במ"ש רבינו מהר"ר משה קורדובי"רו ז"ל דגאולת מצרים היתה מצד השכינה ולא נתבטלה הקליפה ולכך היה אחריה שעבוד זהו תורף דבריו בספר גרושין ע"ש. ובזה פירשתי בעניותי מ"ש רז"ל בשכר נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים דלפי מעשיהם היה להם לקרותם חסידות. אמנם אמרו ברעיא מהימנא דכל נשי ישראל אחוזות במלכות שהיא השכינה והנה כי כן על ידי נשי ישראל שהפליאו לעשות צדקה וחסד עם בעליהן הוסיפו שפע במ' והיתה הגאולה. וידוע דהמ' נקראת צדק וכל זה רמזו רז"ל בדיבור אחד ואמרו נשים צדקניות כלומר אחוזות במ' שהיא צדק ועל ידי מעשיהן הטובים נתרבה השפע במ' והיתה הגאולה:
וזה רמז רבן גמליאל בג' דברים אלו אשר בהם רמוז טעם יציאת מצרים וטעם גלותנו והיינו פסח שדילג הקב"ה ו"נכה לו י"נכה משני העבדות וגזרת ת"ל שנה והיה זה ע"י השכינה הנקראת מצה כמ"ש בזהר הקדוש שהיא בחינת ה' אחרונה ואותיות מ"ב בחילוף אתב"ש י"ה. ומשו"ה לא נשבתה הקליפה מרור והיה אחריה שעבוד:
ועוד אפשר לרמוז במ"ש רבינו אפרים ז"ל בפירושו על התורה כי פסח פה סח פה שבמרכבה סח לפני הקב"ה הגיע עת גאולת ישראל כי אותיות שבמרכבה מלמדין סניגוריא על ישראל עכ"ל ולרמז זה צריך שיאמר בפיו כשם אשר במרכבה הליצו טוב וסניגוריא וזה רמז פה סח מצה רמז לגאולה ולימד סניגוריא על המרור שהוא הגלות שמררו חייהם וצריך לגואלם. ועוד רמז לגאולה העתידה שיומשכו אהיה הויה אהיה גימטריא סח לשכינה וזהו פ"ה שהוא גימטריא אלהים עם הכולל יומשכו אהיה הויה אהיה לשכינה שהיא מצה ויתבטל מרור גימטריא מות ובא לציון גואל במהרה בימינו:
גם יש לרמוז דהכל תלוי בענוה כי הנה הגלות היה בעון שנאת חנם וכשיש ענוה לא יש שנאת חנם והתורה לא נתנה אלא כשיש שלום ועל ידי הענוה מרבים שלום. וזה רמז מ"ש תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ועד"ה ת"ח נצח והוד שלום יסוד עולם מ' וזה כי ע"י התורה לשמה מיחדים קבה"ו וזהו מרבים שלום יסוד בעולם מ'. ולפי פשוטו כשהם תלמידי חכמים שלומדים תורה לשמה בענוה ומחזיקים עצמן לתלמידי חכמים כי בעיניהם אינם חכמים רק תלמידים והיה הענוה אזור מתנם אז מרבים שלום בעולם מרביצין תורה שנקראת שלום בעולם דע"י הענוה מכוונים לאמת כמ"ש על בית הלל וגם כפשוטו מרבים שלום בעולם ועל ידי זה מתבטל עשו שהוא גימטריא שלום וז"ש רז"ל בזמן שהקול קול יעקב כי זמן רומז למ' כמ"ש רבינו האר"י ז"ל והיא בחינת דיבור ומיחדה עם דודה בחינת קול. אז אין הידים ידי עשו כי שלום גימטריא עשו לבטלו. א"נ כמשז"ל דאדה"ר לא פגם הקול שהוא מהקנה ולא נפגם שהוא לא דיבר וגם יש מרז"ל שאמרו שלא פגם בידים והאבות רמוזים בידים וז"ש בזמן שהקול קול יעקב שלומד בתורה ולא פגם הקול אז אין הידים ידי עשו שגם הידים לא נפגמו בכח האבות הרמוזים בחג"ת מקום אחיזת הידים. אתאן לדידן שהכל תלוי בענוה כי בענוה מתכפרין העונות כמ"ש כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ומתמתקים הדינים וזה רמז הרימותי בחו"ר מעם בחור גימטריא גבורה הרימותי בחור מסלק הדינין מהגבורה מע"ם ר"ת מעביר על מדותיו ועי"ז מתמתקים הדינים ומתכפרין העונות שהעונות מכבידין גדפוי דשכינתא וע"י הענוה שמוחל לכל מי שחטא לו א"כ ח"ו אין העונות נוגעים לשכינה ומדה כנגד מדה מעבירין עונותיו כשם שע"י הענוה לא יהיה ח"ו שום סרך במ'. וזה רמז והוא רחום יכפר עון עון אותיות ענו כי בענוה מתכפרין העונות ורמז שתבא הגאולה עי"ז וזה רמז והוא ו' שהוא רמז לקב"ה יהיה שמו וכסאו שלם וזה רמז הו"א ה"ו מהשם א' מכסא כי יכפר עון בכח ענו אותיות עון. גם אמרו רז"ל דהוי כאלו הקריב כל הקרבנות כמ"ש רבי יהושע בן לוי גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שמעלה עליהם כאלו הקריבו כל הקרבנות ואפשר דרמז ריב"ל על הת"ח העוסקים בתורה שיהיו ענוים וידוע דהתורה רומז לרוח ובתורה מתקן הרוח וזה רמז רבי יהושע בן לוי גדולים נמוכי הרוח שעוסקים בתורה חלק הרוח והם נמוכים ועי"ז מיחדים הדודים וזה רמז לפני הקב"ה שמביאים המ' לפני הקב"ה פב"פ והוי כאלו הקריבו כל הקרבנות דהקרבן הוא לקרב המדות ואלו בתורה וענוה מיחדים קבה"ו. ורמז שלומדים תורה לשמה ליחד פרצוף לאה שהיא ענוה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בסוד תורה לשמה ור"ת לפני הקדוש לאה עם הכולל. אם נהיה ענוים תבא הגאולה וזה רמז ר"ת פסח מצה ומרור גימטריא ענו:
ודרך רמז אפשר לרמוז שהגאולה תהיה במהרה בימינו על ידי שנתקן הרוח בתלמוד תורה וזהו פה סח סח גימטריא חיים שפה לא נברא אלא ללמוד תורה שנותנת חיים. אך המדבר דברים האסורים גורע חיים ואפילו המדבר דברים בטלים כתב רבינו מהרח"ו ז"ל שבכל דיבור גורע הבל מהחיים כמ"ש במ"א. וגם נתקן יסוד האש בהכנעה ובענוה ונתרחק מגאוה ואביזרהא וזה רמז מצה בלי משהו חמץ. גם מצה גימטריא קל"א ד' רומז לשכינה ובכחה מתבטל קל"א גימטריא ס"מ. גם נתקן יסוד המים שלא לילך אחר תאוות גופניות שעל ידיהם מקרב מות גימטריא מרור. ויען כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל צריך לזכור ג' דברים אלו פסח מצה ומרור ולהתרחק מגופי עבירה התלויים ביסוד הרוח ויסוד האש ויסוד המים כמו שהאריך רבינו מהרח"ו ז"ל ובזה תבא הגאולה במהרה בימינו בזכות אבות אברהם יצחק ישראל דר"ת גימטריא אהיה הרומז לבינה שתהיה הגאולה בן' ש"ב וס"ת גימטריא ניסן:

וכאן הבן שואל. פירש"י כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו מה נשתנה. עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. ראיתי להרב אחאי בדרך המלך דף יו"ד ע"ד שכתב על רש"י ורשב"ם וקשה טובא דאם השנוי הזה הביאו לידי השאלות ששאל מה נשתנה הלילה הזה וכו' אם כן אמאי לא שאל תחילה וראש השאלה הלזו והלך לו לשאול שאלות אחרות עכ"ל ולי ההדיוט לק"מ דכונת רש"י ורשב"ם דשואל מה נשתנה. וזמן השאלה עתה שמזגו כוס שני כלומר דשואל מה נשתנה השנוי שם במשנה עצמה וזמן השאלה עתה במזיגת כוס שני דהכי תקון רבנן. ולא היתה כונת רש"י ורשב"ם דשואל מה נשתנה על מזיגת הכוס גופה. ועמ"ש הרב קול הרמ"ז ומשם באר"ה:

מאי בגנות רב אמר מתחילה וכו' עמ"ש אני בעניי בקונטריס זרוע ימין בס"ד:

א"ל ר"נ לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא וכו' הרב הגדול מהר"י דוד זלה"ה פירש דדרו היה אוכל הרבה וכדאמר ר"נ עבדא דנהום כריסיה לא שוה א"כ אי ר"נ אמר ליה עבדא דמפיק ליה מריה לחירות מאי בעי למימר ליה. דרו יאמר הלך ילך ובכה דבבית רבו לחמו ניתן כפי אכלו ובצאתו לא ימצא די מחסורו להכי הוצרך לומר לו ויהיב ליה כספא ודהבא ואז אמר בעי לאודויי ולשבוחי עכ"ד. אך קצת יש להרגיש דהקב"ה טרם צאת ישראל נתן להם כסף וזהב של מצרים ששאלו מהם והול"ל עבדא דיהיב ליה כספא ודהבא ומפיק ליה לחירותא. ויש לומר דיען מה שקנה עבד קנה רבו יצדק יותר לומר מפיק לחירותא ויהיב ליה כספא ודהבא דכיון דהוא משוחרר הוא שלו. א"נ אפשר על פי משל מרז"ל שכתבנו בעניותנו בשמחת הרגל בפי' ההגדה דף ע"ד כי יש להסתפק אם כל מה שעשה קב"ה לפרעה ולמצרים הוא מאהבת ישראל עמו או דילמא מפני שפרעה הרשע אמר מי ה' וארז"ל שלא שלח לו דורון וכיוצא והמבחן אם בצאת ישראל ממצרים יונחו וילכו לעצמן נתגלה כי הכל היה לכבודו יתברך אשר פרעה הרבה אשמה. ואם ה' סביב לעמו ומטיב להם בגוים נשמע שהכל לאהבת ישראל. וז"ש עבדא דמפיק ליה מריה לחירותא וגם אחרי צאתו יהיב ליה כספא ודהבא ומטיב לו דזה מורה דכל מה שטרח בשבילו והשיב בעי לאודויי על היציאה ולשבוחי על שמטיב אח"ך עמו:

אף כאן בפרוסה. לברך על אכילת מצה ושתי שלימות מייתי משום ברכת המוציא דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ובוצע מאחת מהשלימות: אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. כדי שלא תחמיץ: משום קפא. שרף החזרת קשה ויש בו ארס: קפא דחסא חמא. מי שאכל חזרת וחלה בשביל הקפא יאכל צנון וירפא: קפא דחמא כרתי. מי שאכל צנון וקשה לו יאכל כרתי: חמימי. ישתה מים חמין: קפא דכולהו חמימי. ארס של כל ירקות חמין רפואה להן: זכר לתפוח. שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב שלא יכירו בהן מצריים דכתיב תחת התפוח עוררתיך (שיר ח'): לסמוכיה. להטיל ולכתוש בו הרבה כדי שיהיה עב וצריך לקהוייה להטיל בו תפוחים ויין ומילתא דאית בו קיוהא: צריך לקהוייה. זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט: תבלין. ירקות שמטילין בחרוסת זכר לתבן וחרוסת שכותשים בו הדק זכר לטיט: תגרי חרך. חנוונים היושבים אצל חלונותיהם ומוכרין כמו מציץ מן החרכים (שם ב): מתני' וכאן הבן שואל אביו. כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו: מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה:

רשב"ם
אף כאן בפרוסה. לברך על אכילת מצה ושתי שלימות מייתינן משום המוציא דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות ובוצע מאחת מהשלימות: דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה. ונותנו מיד לתנור כשנגמר היסקו שירא שמא יצטנן התנור קודם שיזדמן עוסקין שניהם זה בהיסק התנור וזו בעיסה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תחמיץ: משום קפא. שרף החזרת קשה הוא והרי הוא כארס: קפא דחסא. מי שאכל חזרת וחלה בשביל הקפא יאכל צנון וירפא: קפא דחמא כרתי. מי שאכל צנון וקשה לו יאכל כרתי כרישים: חמימי. ישתה מים חמין: קפא דכולהו חמימי. ארס של כל הירקות מים חמין רפואה להם: זכר לתפוח. במסכת סוטה (דף יא:) שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב שלא יכירו בהן מצריים דכתיב תחת התפוח עוררתיך (שיר ח): לסמוכיה. לכתוש בו ירקות הרבה כדי שיהא עבה: וצריך לקהוייה. להטיל בו תפוחין דאית ביה קיוהא זכר לתפוח וצריך לסמוכיה זכר לטיט: תבלין. בשמים שמטילין בחרוסת זכר לתבן (וחרס) שכותשין בו הדק זכר לטיט: תגרי חרך. כמו מציץ מן החרכים (שם ב) חנוונים היושבים אצל חנויותיהן ומוכרין: מתני' וכאן הבן שואל את אביו. כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו אם הוא חכם מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה ורבינו קבל מרבו ר' יעקב בן יקר וכן הבן שואל כמו כן בנות צלפחד (במדבר כז) כלומר דין הוא שיהא שואל במזיגת כוס שני מה נשתנה: מטבילין פעם אחת. טיבול ירקות בתוך הסעודה ובגמרא פריך לה: שתי פעמים. טיבול ראשון דשאר ירקות וטיבול שני דמרור: הלילה הזה כולו צלי. בזמן שבית המקדש קיים היה שואל כן: ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. אם מבין הרבה יפרש הכל: מתחיל בגנות. מפרש בגמרא: גמ' אטו כל יומי לא סגיא דלא מטבלינן. דקתני שבכל הלילות (אין) אנו מטבילין פעם אחת אבל אשבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות ליכא למיפרך הכי דהתם ה''ק בכל הלילות אין אנו מחזרין אחר מרור: חיובא לדרדקי. בתמיה הא משום הכירא דתינוקות כדי שישאלו קעבדינן: אלא אמר רב ספרא כו'. מהכא שמעינן דהכי אית לן למימר שבכל הלילות אין אנו מטבילין [אפילו] פעם אחת והאומר אין אנו חייבין לטבל שיבוש הוא בידו: פתח ואמר. לאחר שאילת הבן התחיל לומר עבדים היינו וגומר הגדה בשבח והודאה כלומר כן עשה לנו הקב''ה שהיינו עבדים והוציאנו משם:

מה דרכו של עני בפרוסה. נראה דגם המוציא צריך לברך על הפרוסה וכן משמע בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לט:) דקאמר הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך השלימות ובוצע פי' אפילו למ''ד מברך על השלימה ופוטר את הפתיתין מודה לענין פסח דאינו מברך על השלימה אלא על הפרוסה משום מה דרכו של עני כו' ומניחה בתוך השלימה כדי שיהא נראה שבצע על השלימה ומשמע דלענין המוציא קמיירי וקאמר בתר הכי א''ר חייא בר אבא בשבת חייב לבצוע על שני ככרות שנאמר לקטו לחם משנה ועיקר מילתיה דר' חייא בר אבא בפרק כל כתבי (שבת ד' קיז:) אלא להכי מייתי התם אחר פסח לומר שצריך שם מצה שלישית משום לחם משנה וחייב לבצוע על שתי ככרות בין בשבת בין בי''ט דאי לאו הכי למה הביא שם מילתיה דר' חייא וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על שתי ככרות ביום טוב והטעם לפי שהיה לחם משנה יורד בערבי ימים טובים וקשה שאנו מתפללים באתה קדשת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ואמר (במכילתא פרש' בשלח) במן ברכו במן קדשו משמע בי''ט היה מן יורד וכן היה נוהג ה''ר מנחם מיוני וה''ר יום טוב שהיו מברכין הכל על הפרוסה אך ר''י היה מברך המוציא על השלימה והדר על אכילת מצה על הפרוסה ובוצע משתיהן יחד וכן עמא דבר ולכך עושין על השלישית כריכה כדי לקיים מצוה בשלשתן: צריך לסמוכיה וצריך לקהוייה. ובירושלמי אמר אית דעבדי זכר לדם ומשום הכי קרי ליה טיבולו במשקה וכן עמא דבר לסמוכי ובשעת אכילה מקלשין אותו ביין וחומץ ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך כפלח הרמון התאנה חנטה אמרתי אעלה בתמר אגוז אל גנת אגוז ושקדים על שם ששקד הקב''ה על הקץ: תגרי חרך שבירושלים. משמע דהלכה כר' אלעזר בר' צדוק וגם בספרים כתב ר' יוסי ונימוקו עמו וכן עשה ה''ר יוסף בסדרו חרוסת זכר לטיט: הלילה הזה מרור. הא דלא אמר כולו מרור משום דאכלינן שאר ירקות בטיבול ראשון: כולו צלי. רב חסדא מוקי לה באלו דברים (לעיל דף ע.) כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא צלי ואע''ג דקאמר התם ואמר רב חסדא ובפרקין ליתיה דרך הגמרא כן: ואמרתם זבח פסח הוא. פי' באמירה שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין ואיתקש מצה ומרור לפסח וצ''ל נמי מצה זו מרו' זה: לפיכך אנחנו כו'. י''א שבע הודאות ולא יותר כנגד ז' רקיעים:

דף קטז - א

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד