פסחים קטו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטו - ב

אמר רב פפא: שמע מינה: האי חסא כשנוטלו לטיבול ראשון [כשאין לו ירק אחר], צריך לשקועיה בחרוסת. שלא די שיטבילנה בחרוסת, אלא צריך להשקיעה כולה בחרוסת משום קפא, כדי לבטל את הארס שבחזרת, כי השרף שבחזרת יש בו ארס כמו בצל.

וכאשר הוא משקיעה כולה בחרוסת, בהכרח נוגע בידו במשקה שבחרוסת, ולכן הוא צריך נטילת ידים לפני הטיבול הראשון, כדין דבר שטיבולו במשקה.

דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה, נטילת ידים למה לי, הא לא נגע בידו במשקה!

ודחינן: ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה, וקפא מריחא מיית, הריח של החרוסת בלבד כבר "ממית" [מבטל] את הארס של החסא גם מבלי שישקענה כולה.

אלא למה לי נטילת ידים?

דילמא משקעו ליה, שתיקנו חכמים שמא ישקיענה כולה, ואז ידו נוגעת במשקה.

ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת. כשהוא טובל את המרור בחרוסת לא ישהנו שם אלא יוציאנו מיד, דילמא אגב חלייה, מתיקות דתבלין של החרוסת, מבטיל ליה למרוריה, יתבטל המרירות שבמרור, ובעינן טעם מרור, וליכא.

אדבריה העמיד רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש: אף על פי שנטל ידיו בטיבול ראשון של שאר ירקות, בכל זאת נוטל ידיו בטיבול שני של המרור.

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא מימרא זו של רב חסדא, בעלמא איתמר, בטיבולים של שאר ימות השנה שאינן קבע, ולכן אף שנטל ידיו לטיבול ראשון צריך ליטול שוב לטיבול שני, כי בנטילה הראשונה לא היה יודע שיטבול שנית והסיח דעתו מהנטילה.

דאי סלקא דעתך, הכא [בטיבולים של ליל הסדר] איתמר, למה לי נטילת ידים תרי זימני? הא משא ליה ידיה חדא זימנא! כבר נטל ידיו לטיבול ראשון, ואין הוא מסיח דעתו מהנטילה עד הטיבול השני.

אמר להו רב פפא: אדרבה, הכא איתמר!

דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר, למה לי תרי טיבולי? שהרי בכל השנה אין הדרך לטבול פעמיים בסעודה.

ומה ששאלתם אלא מאי, אם הכא איתמר, נטילת ידים תרי זימני למה לי? הא משא ליה ידיה חדא זימנא,

אמרי, אשיב לכם: כיון דבעי למימר בין שני הטיבולים אגדתא והלילא, הגדה והלל [חציו הראשון], דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה, ונגע בבשרו או בשאר דבר טינוף, הלכך צריך ליטול ידיו שנית.

אמר רבא: בלע מצה ולא לעסה, יצא ידי מצות אכילת מצה. ואף על פי שלא טעם טעם מצה, נחשב לו אכילתו לאכילת מצוה, וקיים "בערב תאכלו מצות" [אך רק בדיעבד יצא. כי לכתחילה צריך שיטעום טעם מצה. רשב"ם].

אבל אם בלע מרור, לא יצא! ^[28] שבמרור הטעם המר הוא חלק מהמצוה שהאוכלו צריך שיחוש בטעם המר בפיו, זכר ל"וימררו את חייהם". ^[29]

ואם בלע מצה ומרור ביחד, ^[30] ידי מצה יצא, שהרי במצה אין צריך טעם. אך ידי מרור לא יצא, לפי שלא טעם טעם מרור.

כרכן לשניהם יחד בסיב, הגדל סביב הדקל, ובלען, אף ידי מצה נמי לא יצא. שהרי לא היה ממש בפיו, ^[31] לא מזה ולא מזה.

אמר רב שימי בר אשי: מצה, צריך להניח לפני כל אחד.

שהיה מנהגם להסב על המטות ולפני כל אחד היה שולחן קטן, ולכן צריך להניח לכל אחד מצה על שולחנו. [אבל אנחנו, שמסיבים ליד שולחן אחד, אין צריך להניח אלא לפני עורך הסדר, והוא יחלק מצה ומרור לכל אחד].

וכן מרור צריך להניח לפני כל אחד ואחד.

וכן חרוסת צריך להניח לפני כל אחד ואחד.

ואין עוקרין את השולחן [שמצוה לסלק את השולחן כשמתחילים את ההגדה כדלהלן], אלא לפני מי שאומר הגדה הגדול שבהם, שמוציא את כולם ידי חובה.

רב הונא אומר: כולהו, מצה ומרור וחרוסת, נמי אין מניחים אלא לפני מי שאומר הגדה.

והלכתא כרב הונא!

והוינן בה: למה עוקרין את השולחן?

ומשנינן: אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות, וישאלו למה מסלקים את השולחן לפני האכילה. [ומיד מחזירים אותו. תוד"ה הביאו, קיד א].

אביי כשהיה ילד הוה יתיב קמיה דרבה. חזא ראה דקא מדלי תכא מקמיה, שעוקרים את השולחן מלפניו.

אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן? ולמה כבר מסלקים את השולחן מלפנינו.

אמר ליה רבה: פטרתן מלומר "מה נשתנה", שהרי בכלל דבריך יש כבר את השאלה "מה נשתנה הלילה הזה, שעוקרים את השולחן", ואין אנו צריכים אלא להשיב "עבדים היינו", ולפיכך אנו עושים את כל הדברים הללו.

אמר שמואל: "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" כתיב, היינו לחם שעונין עליו דברים הרבה, שאומרים עליו הגדה והלל.

תניא נמי הכי: "לחם עוני", לחם שעונין עליו דברים הרבה.

הערות

^[28] האחרונים מקשים מדוע בלע מרור לא יצא מפני שצריך טעם מרור, הלא גם במצה צריך טעם מצה ולכן אם בישל מצה ואכלה לא יצא ובכל זאת יוצא בבליעה. ומתרץ הט"ז בסימן תע"ה סעיף קטן ט', שבמצה אם אבד לה טעמה על ידי בישול, יותר איננה נחשבת למצה, אולם כשיש לה טעם מצה, אז גם בליעה מועילה, שלכל דיני התורה בליעה הרי היא כאכילה, ואין תנאי לעיכוב במצה שירגיש את טעם המצה בפיו אלא שלמצה יהיה טעם מצה. אולם במרור קבלו חז"ל שהמצוה היא שירגיש את המרירות זכר ל"וימררו את חייהם", אולם אם כרך את המצה בסיב, לא יצא, ואף שאין חיוב לטעום טעם מצה, בכל זאת לא יצא, והסיבה שזה נחשב כאילו לא אכלה כלל כיון שהסיב חוצץ, ואף על פי שכרך מצה ומרור יוצא ידי מצה, זה מפני שאוכל אינו נחשב חציצה, ונחשב שבלע את המצה בעצמה ויוצא [רבי עקיבא איגר].

^[29] מהסוגיא כאן משמע שצריך לטעום את מרירות המרור, וקשה מהירושלמי שכותב שלכתחילה צריך לקחת חזרת למרור מפני שתחילתו מתוק וסופו מר, כך גם גלות מצרים תחילתה היתה במתיקות ובפה רך ובסוף בקושי השעבוד ובפרך, ואם חזרת בתחילתה מתוקה, אם כן בין כה וכה אינו טועם בה טעם מרור, ואם כן יהיה כשר לבלוע את החזרת המתוקה, ומכח זה מצדד החזון איש שצריך לאכול את החזרת דוקא כשהיא כבר מרה. וכתב החכם צבי בסימן קי"ט שהחזרת של המשנה הוא הנקרא סלט והיינו חסה וסופו מר כלענה, וכתב החזון איש שצריך להמתין בקטיפת החסה עד שתהיה מרה, ומכל מקום ילקטנו קודם שיהיה מר כלענה, אולם בספר הלכות חג בחג פרק י"ז מביא מהראשונים ומהבית יוסף שמשמע שכשר אפילו כשזה מתוק לגמרי, וכן מבואר שם בחכם צבי שיוצא בחסה כשהיא קטנה ומתוקה, ולתרץ את קושית החזון איש שצריך לטעום טעם מרור, כתב שם שהכוונה שצריך לטעום טעם של הירק הנקרא מרור, על שם שסופו מר. אבל אין דין שיאכל דוקא דבר מר. וכן כתב החיי אדם בכלל ק"ל סעיף ג' שיוצא בחסה אפילו שאין בה טעם מר כלל.

^[30] המשנה למלך בפרק ה' מיסודי התורה הלכה ח' [ד"ה יש לחקור] מסתפק האם כפי שבכל האיסורים שבתורה, אם אכלם שלא כדרך אכילתם אינו עובר, כגון שעירב בהם דבר מר, האם כך יהיה גם הדין במצות עשה, כשאוכל מצה או קרבן פסח שנעשו מרים עד שאינם ראויים לאכילה האם לא יצא ידי חובה. וכתב על זה הפרי מגדים בסימן תע"ה באשל אברהם אות י"א, שלכאורה אפשר להוכיח זאת מהגמרא שאכל מצה ומרור יחד לא יצא, שבא מרור דרשות ומבטל טעם מצה. ומשמע, שלולי זאת היה יוצא, אף שעכשיו עירב את המצה עם דבר מר. ודוחה הפרי מגדים, שיתכן ומדובר במרור שראוי לאכילה ולא הגיע לדרגה שנחשב "שלא כדרך אכילה". אולם בכל זאת נפשט הספק מכאן.

^[31] מבאר הרשב"ם, שהרי לא היה ממש בפיו וכזורק אבן לחמת דמי. ומשמע מזה שרק מחמת שלא היה בפיו לא יצא. אבל מחמת זה שאין זה דרך אכילה, אין זה מעכב ויוצא אף שלא כדרך אכילה. ובספר הורה גבר ביאר זאת מפני שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין תנאי בקיום המצוה שיעשה בדרך של הנאה. ומכאן משמע, שכל אדם האוכל דבר על ידי חציצה, אין זה נחשב אכילה. והיו שרצו להתיר תרופות שאסורות באכילה, אם בולעם בתוך קפסולה, שזה נחשב ככרכן בסיב, וכתב על זה המנחת שלמה [חלק ב-ג סימן ס"ה] כיון שהדרך לקחת תרופות אלו בתוך קפסולה, אין זה נחשב חציצה, וכפי שפסק הרמב"ם שאם בלע מצה ומרור כאחד, יצא ידי מצה, מפני שהמרור טפל למצה ואינו נחשב הפסק, וכפי שמחלק הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאות פרק ג' הלכה ה' לגבי נבלת עוף טהור, שיש הבדל אם כרכה בחזרת או בסיב. ומבאר זאת הכתב סופר, מפני שהדרך לכרוך בחזרת ואין זה נחשב חציצה. ולכן, גם קפסולות, בתרופות שדרכם להלקח בתוך קפסולות, אין זה חוצץ ונחשב אכילה, אולם מכל מקום זה נחשב שלא כדרך אכילתם.

צריך לשקועיה [לשקע אותה] בחרוסת משום קפא (מרירות וארס) שיש בחזרת. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר כי לא צריך לשקועיה [אין צריך לשקעה היטב] אם כן נטילת ידים לאכילת מרור למה לי? הא [הרי] לא נגע בידיו במשקה וממילא לא טימאהו! ודוחים: ודילמא לעולם אימא לך [ושמא לעולם אומר לך]: לא צריך לשקועיה [אין צריך מן הדין לשקעו] וקפא מריחא מיית [והארס מן הריח הוא מת ובטל]. אלא למה לי בכל זאת נטילת ידים לפני כן — דילמא משקעו ליה [שמא ישקעו אותו] ולכך יש צורך בנטילת ידים כדי שלא להגיע לידי טומאה.

ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת [אל ישהה אדם מרור בתוך החרוסת] דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל לה למרוריה [שמא אגב מתיקותו של התבלין מבטל את מרירותו] ובעינן [וצריכים אנו] שיהיה בו טעם מרור וליכא [ואין כאן]. מסופר: אדבריה [הרשהו] רב חסדא לרבנא עוקבא שידרוש, ודרש: נטל ידיו לפני טיבול ראשון נוטל ידיו אף בטיבול שני.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים את ההלכה הזו לפני] רב פפא והוסיפו: הא בעלמא איתמר [הלכה זו בכלל נאמרה] ולאו דווקא בפסח, אלא בכל מקרה שהוא מטביל פעמיים. דאי סלקא דעתך הכא איתמר [שאם עולה על דעתך שכאן דווקא לענין פסח נאמרה], אם כן למה לי נטילת ידים תרי זימני [שתי פעמים]? הא משא ליה ידיה חדא זימנא [הרי כבר נטל את ידיו פעם אחת] וכיון שידע שצריך לטבל שנית — ודאי ישמור ידיו מטומאה ולא יצטרך לנטילה שניה! מה שאין כן בשאר טיבולים כשאינו יודע מראש שיחזור ויטבול.

אמר להו [להם] רב פפא: אדרבה, הכא איתמר [להפך כאן דווקא לענין פסח נאמר הדבר], דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר [שאם עולה על דעתך לומר שבכלל נאמר], אם כן למה לי תרי טיבולי [שני טיבולים]? שכרגיל אדם מטבל בפעם אחת, לפני או בתוך סעודתו.

ומקשים: אלא מאי [מה] רוצה אתה לומר כי הכא איתמר [כאן דווקא לענין פסח נאמר], אם כן נטילת ידים תרי זימני [שתי פעמים] למה לי? הא משא ליה ידיה חדא זימנא [הרי כבר נטל את ידיו פעם אחת]! אמרי [אומרים]: כיון דבעי למימר אגדתא והלילא [שצריך לומר את ההגדה וההלל] באמצע, אחר טיבול ראשון, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה [שמא הסיח את דעתו] משמירת ידיו ונגע בדבר המטמא.

א אמר רבא: מי שבלע מצה בלא ללעוס אותה — יצא ידי חובת אכילת מצה, שעיקר המצוה הוא שתאכל. בלע מרור בלא לעיסה — לא יצא, שאין הוא מרגיש כלל טעם מרור. ואם בלע מצה ומרור יחד, ידי מצה — יצא, ידי אכילת מרור — לא יצא. אבל אם כרכן את המצה והמרור בסיב שהוא כעין רשת דקה הצומחת סביב הדקל ובלען — אף ידי מצה נמי [גם כן] לא יצא, שבליעה שאינה נוגעת כלל בחיך אינה נחשבת כאכילה כלל.

ב אמר רב שימי בר אשי: צריך שתהא מצה לפני כל אחד ואחד מן המסובין לסדר, שהיו יושבים על ספות וכל אחד היה מיסב לפני שולחן נפרד, וכן צריך שיהיה מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד. אבל אין עוקרין את השלחן לפני האוכל בתוך הסדר אלא מלפני מי שאומר הגדה בלבד ולא מלפני כולם.

רב הונא אומר: כולהו נמי [כל הדברים, מצה מרור, וחרוסת, גם כן] צריך שיהיו לפני מי שאומר הגדה. וכשיגיע זמן אכילתם יקבלו השאר ממנו. ומעירים: והלכתא [והלכה] כשיטת רב הונא.

שואלים: למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר' ינאי: כדי שיכירו תינוקות בזרות שבדבר וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה". מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רבה בעודו תינוק, חזא דקא מדלי תכא מקמיה [ראה שעוקרים את השולחן מלפניו], אמר להו [להם] לאלה שעשו זאת: עדיין לא קא אכלינן [אכלנו], אתו קא מעקרי תכא מיקמן [ואתם נוטלים את השולחן מלפנינו]?! אמר ליה [לו] רבה: פטרתן [פטרתנו] מלומר "מה נשתנה" שהרי כבר שאלת על השינוי שאתה רואה היום.

ג אמר שמואל: "לחם עני" שנאמר במקרא, כוונתו — לחם שעונין עליו דברים כלומר שאומרים עליו את דברי ההגדה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "לחם עני" — לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: "לחם עני" "עני" כתיב [נאמר], ועני משמעותו — דלות, ונלמד מכאן מה עני שדרכו בפרוסה משום שאין לו תמיד פת שלמה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one must submerge it in the ḥaroset, due to the bitterness and poison in the lettuce. For if it could enter your mind that one need not thoroughly submerge the lettuce in ḥaroset, why do I need him to wash hands before eating bitter herbs? He did not touch the liquid with his hands, and therefore he did not render it ritually impure. The Gemara rejects this contention: Actually, I will say to you: According to the halakha, one need not submerge the lettuce in ḥaroset and the poison dies. The poison is nullified from the smell of the ḥaroset. The Gemara asks: But in that case, why do I need the washing of hands before dipping? The Gemara answers: Perhaps one will submerge the lettuce, and it is therefore necessary to wash one’s hands to avoid the possible transfer of ritual impurity.

And Rav Pappa said: A person should not leave bitter herbs in the ḥaroset for a lengthy period of time, lest the sweetness of the spices in the ḥaroset nullify its bitterness. And the bitter herbs require a bitter taste, and they are not bitter when marinated in ḥaroset. The Gemara reports: Rav Ḥisda authorized Rabbana Ukva to deliver a lecture, and he taught: If one washed his hands for the first dipping, he should wash his hands again for the second dipping.

The Sages said this halakha before Rav Pappa and added: This halakha was stated generally, i.e., concerning one who dips food twice anytime, not with regard to Passover night. For if it could enter your mind that this was stated here, concerning Passover, why do I need washing of the hands twice? This person has already washed his hands once. As he knows he will dip again, he will be careful to preserve his hands in a state of ritual purity and consequently there is no need for him to wash his hands a second time. This is not the case with regard to dipping throughout the rest of the year, when one does not know at the start that he will dip again.

Rav Pappa said to them: On the contrary, this halakha was stated specifically here, with regard to Passover night. For if it could enter your mind that it was stated in general, why do I need two dippings? A person usually dips only once, either at the beginning or in the middle of his meal.

The Gemara asks: Rather, what will you say; this halakha was stated specifically here, with regard to Passover night? If so, why do I need two washings of the hands? He has already washed his hands once. They say in response: Since he needs to recite the Haggadah and hallel in between the two dippings, perhaps he will divert his thoughts and his hands will touch a ritually impure object.

Rava said: If one swallowed matza without chewing it, he has fulfilled the obligation to eat matza, as he has consumed it. However, if one swallowed bitter herbs without chewing them, he has not fulfilled his obligation, as he did not taste their bitterness. Furthermore, if one swallowed matza and bitter herbs together, he has fulfilled the obligation of eating matza, but he has not fulfilled the obligation of eating bitter herbs. If one wrapped matza and bitter herbs in a palm net, the thin interlacing of vines that sprouts around a palm tree, and swallowed them, he has not fulfilled his obligation even of eating matza. When matza and bitter herbs are consumed in this fashion, the matza does not touch one’s mouth. This is not considered eating.

Rav Shimi bar Ashi said: Matza must be placed before each and every participant at the seder. Each participant in a seder would recline on a couch at his own personal table. Likewise, bitter herbs must be placed before each and every participant, and ḥaroset must be placed before each and every participant. And during the seder, before the meal, one shall remove the table only from before the one reciting the Haggadah. The other tables, which correspond to the seder plates used nowadays, are left in their place.

Rav Huna says: All of the aforementioned foods, i.e., matza, bitter herbs, and ḥaroset, must also be placed only before the one who recites the Haggadah. When the time comes to eat these items, all the other participants receive a portion from him. The Gemara comments: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Huna.

The Gemara asks: Why does one remove the table? The school of Rabbi Yannai say: So that the children will notice that something is unusual and they will ask: Why is this night different from all other nights? The Gemara relates: Abaye was sitting before Rabba when he was still a child. He saw that they were removing the table from before him, and he said to those removing it: We have not yet eaten, and you are taking the table away from us? Rabba said to him: You have exempted us from reciting the questions of: Why is this night different [ma nishtana], as you have already asked what is special about the seder night.

Shmuel said that the phrase: “The bread of affliction [leḥem oni]” (Deuteronomy 16:3) means bread over which one answers [onim] matters, i.e., one recites the Haggadah over matza. That was also taught in a baraita: Leḥem oni is bread over which one answers many matters. Alternatively, in the verse, “leḥem oni” is actually written without a vav, which means a poor person. Just as it is the manner of a poor person to eat a piece of bread, for lack of a whole loaf,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים אמר רב פפא ש"מ מדקתני מרור צריך נטילת ידים צריך לשקועיה משום קפא כדי שתמות הקפא שבאותו הירקמן החומץ שבחרוס' פי' קפא תולעת דתניא [בתוספתא] דתרומות האוכל תולעים שבעקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב יבחושין שבחומץ ושביין מותרין סננן במסננת אסורין דאי לא משקע ליה למה ליה נטילת ידים:

אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש הנוטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני ואמרי' למה לי נטילת ידים שני' הא משא ידיה חדא זימנא ופרקי' כיון דמפסיק בינייהו ואמר אגדתא והלילא דלמא מסח דעתיה ונגע במידי דמטנף הלכך צריך נטילת ידים שניה:

אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא.

אמר רב שימי בר אשי מצה ומרור וחרוסת בפני כל אחד ואחד ואין עוקרין השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה רב כהנא אמר כלהו לפני מי שאומר הגדה ולמה עוקרין השלחן כדי שישאלו התינוקות כי הא דאביי הוה יתיב קמי רבא חזי דמגבא פתורא אמר אכתי לא אכילנן כו':
גרסי' בפ' כיצד מברכין על הפירות אמר רב פפא הכל מודים [בפסח] שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב וקיי"ל מפני שהוא יום טוב צריך לבצוע על שתי ככרות כשבת דכתיב ביה לקטו לחם משנה הלכך בפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה:

תניא לחם עוני לחם שעונין עליו דברים.

צריך להזהר שלא ישהה את המרור יותר מדאי בחרוסת שמא מתוך חריפותו יבטל מרירות המרור והרי מ"מ לטעם מרור אנו צריכים:

אע"פ שנטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו אחר ההגדה בטבול שני לפי שבקריאת ההגדה הסיח דעתו ושמא נגע במקום שאין ראוי לו ביאוש הדעת וחזרו להם סתם ידים וצריך לנטילה אחר שטבולו במשקה ושמא תאמר ואף בלא טבול הרי צריך ליטול משום פת אינו כן שנטילה לסעודה אינה אלא מטעם והתקדשתם ודיו בנטילה ראשונה לכל סתם ידים אלא לא נאמרה אלא מחמת הטבול ובזמן אוכלי טהרות אבל שבחולין אין שני עושה שלישי ואין צורך נטילה מצד הטומאה ובזמן הזה שאין אוכלי טהרות מצויין אף בטבול משקה אין צריך נטילה ודיו בראשונה או בשניה אם ירצה שאינו צריך ליטול בראשונה לסתם ידים אחר שאינו אוכל ואם בא ליטול שניה אינו מברך וזה שכותבין בזמן הזה בנוסח סדר הפסח שצריך נטילה שני פעמים הראשונה משום טבול משקה אינו מחוור ואע"פ שבנטל שחרית במה שאמרו שמתנה עליהם לכל היום אמרו דוקא בששמר את ידיו ההיא בסעודות חלוקות נאמרה אבל בסעודה אחת אע"פ שיש הסח הדעת בנתים אין צריך נטילה וי"מ זה שאמרו כל שטבולו במשקה וכו' בטבול שני ומפני שהם סוברים שבירקות הבאות לאחר קידוש אין בהם טבול כמו שכתבנו למעלה וזו שאמרו נוטל ידיו בטבול ראשון וכו' פירושו שהיו ידיו מלוכלכות:

מי שבלע מצה בלא לעיסה יצא שמ"מ אכילה בלא לעיסתן אכילה היא אבל בלע מרור לא יצא שמ"מ אחר שהוא זכר לוימררו ר"ל למירור המצרים לטעם מרור הוא צריך ואין טעם מר בלא לעיסה בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא שאין כאן ביטול אחר שלא לעס המרור ואי אפשר שלא נגע ממשהו של מצה בפיו שאין הכריכה מונעת בכך מפני שאינה קיימת ומתפרקת אבל ידי מרור לא יצא כרכן בסיב של דקל הראוי לאכילה ר"ל שכרך המצה בתוך המרור וקשרן בסיב שלא תתפרק עד שנמצא כשנבלעו שניהם שלא נגע ממש המצה בפיו אף ידי מצה לא יצא ויש גורסין בבלע מרור לבד שיצא שלא נפקע טעם מרור אף כשאין בה לעיסה אא"כ מצה עמו וכן פרשוהו גדולי הרבנים ואין נראה כן ויש שדוחין אף עיקר השמועה לומר שאף בלע מצה לא יצא ומפני שבכל הפרק מצינו שאומרים תמיד טעם מצה בעינן וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שלא הביאוה:

בזמן התלמוד היה דרכם לעקור את השלחן כמי שאכלו כדי להעיר את התינוקות וכמו שאמרו ולמה עוקרין את השלחן כדי שיראו התינוקות וישאלו וכן היה דרכם שהיו אוכלים בשולחנות קטנים כל אחד בשלחן שלו ואחד קורא את ההגדה וכלם שומעים ולא היו עוקרין את השלחן אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה וכן בשעה שהיו אומרים מצה זו ומרור זה אין צורך להיות מצה ומרור בפני כל אחד ואחד אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה ועכשיו שנוהגים להיות כלם אוכלים על שלחן אחד מנהגנו לסלק את הסל שבו המצה והחזרת ושני התבשילין רמז לעקירת השולחן ויש נוהגין להגביהו על הכתף זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם וכשאומרין מצה זו ומרור זה שצריך להגביה כמו שיתבאר אנו נוהגים להיות הקורא מגביה תחלה ואחר כך כל אחד ואחד:

זה שקראה תורה לחם זה לחם עוני רמז יש בו להרבה דברים הוא שאמרו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה ר"ל הגדה והתחלת הלל וכן אמרו לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה וכן אמרו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתן מפני שהם צריכים לאכול כך בפסח הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתם שלא יחמיץ:

ומברכים המוציא ועל אכילת מצה על אחת ופרוסה ואין הכרח אם המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה אם בהפך אם שיברך את שתיהן קודם שיבצע ושיבצע אחריהם בשלימה ופרוסה ומ"מ שתיהן נעשות על שלימה ופרוסה ומ"מ בשבתות ובימים טובים צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות אם בשבת ממה שאמרו חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ואם בימים טובים ממה שפרשו הגאונים ז"ל שאף בימים טובים כן שהרי בשבת אין הטעם אלא מפני שלא היה המן יורד בשבת והיה יורד ערב שבת כפלים וכדכתיב לקטו לחם משנה ואף בימים טובים היה כן וכן הוא במכילתא אלא שבפסח אתא לחם עוני וגרעה לפלגא אפי' חל בשבת והוא שאמרו במס' ברכות ל"ט ב' הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ועכשיו נהגו ליטול שלש לקיים לחם משנה בהמוציא ולחם עוני בפרוסה וכך כתבוה גדולי הרבנים בפירוש סוגיא זו ולא עוד אלא שגדולי המפרשים היו נוהגים לכרוך בשלישית והיו אומרים דרך צחות עניה זו לשוא שמרה וכבר ביארנו שאין הכרח בשלימה ופרוסה על איזו המוציא ועל איזו אכילת מצה:

ומתוך כך נשתנו בענין זה המנהגים מהם שמברכים על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה שהרי לחם עוני על המצה הוא ומהם שהיו עושים שתי הברכות כאחת שמאחר שנעשית בה מצוה נקיים בה האחרת וכמו שאמרו בפת של עירוב הואיל ואתעבידא בה חדא מצוה נעביד בה אחריתי ויש מביאין ראיה לזו ממה שאמרו בברכות בענין הביאו לפניו פתיתין ושלמין וירא שמים יוצא ידי שתיהן והוא שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ר"ל שבוצע על הפתיתין שאם לא כן פתיתין מאי עבידתייהו ועליה אמרו הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומ"מ גאוני הראשונים פירשו בה הכל מודים בפסח שאם הביאו לפניו פרוסה ושלימה מברך על הפרוסה אם ירצה ומ"מ אין לו לפרוס בשביל כך וכל שכן שאם יש לו שלימות שמברך עליהן והדבר הדור יותר ולא נאמר אף כאן בפרוסה אלא לתורת רשות וכמו שאמרו שם האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה ודאי זו מתורת רשות נאמרה ואף חברתה כן והדברים נראין אלא שהמנהג לפרוס ומנהג בעלמא הוא אלא שנראה שנהגו בפריסה כדי שישתמשו מזו להצנעת חציה תחת המפה עד שמתוך כך נותנין לב יותר לאכול כזית מצה באחרונה זכר לפסח:

מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה פי' המורה לברך על אכילת מצה בפרוסה וב' השלמות מייתי' משום ברכת המוציא דלא גרע משאר יו"ט שצריך לבלוע על ב' ככרות שלימין ובוצע מאחת מהשלמות וכך כתב גם רבינו שמואל זצוק"ל. ואינו נ"ל דהכי אמרי' בפ' כיצד מברכין דפליגי אמוראי בפתיתין ושלימין דחד אמר אפתיתין מברכן המוציא משום דמקרבא הנייחו. וחד אמר אשלימין משום כבוד ואמינן התם מתניתא דמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע על הפרוסה ואמרי' התם הכל מודים בפסח שמניא פרוסה לתוך שלימה ובוצע על הפרוסה מושם דכתיב לחם עוני אלמא במאי דפליג יבכל ימום השנה בפריסת המוציא מודים בפסח דבצעי' אפרוסה וכך אמר רבי' יצחק מפאס זצוק"ל. גם רבי חננאל אמר בקרובה ומברך בפרוסה שתים מוציא ומצה:

בא"ד לפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה ולכך סבר המקשה כו' עכ"ל כצ"ל והוא מסקנת תירוצא אדלעיל דלפי פי' זה דנטילה ראשונה דטיבול לו משום קדושה הוא כמו נהמא ניחא דהוה סבר המקשה דהיינו רב פפא דליכא למגזר ביה שמא יגע ודו"ק:

בד"ה אסוחי כו' תימה מה צריך להאי טעמא ת"ל כו' לא היתה לשם קדושה כו' עכ"ל היינו לשיטתם דלעיל מיהו גם בזה נראה ליישב כיון דנקט במלתיה טיבול שני אגב טיבול ראשון הוצרך למימר האי טעמא דאסוחי מסח כו' ודו"ק:

בד"ה ידי מצה כו' וא"ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן כו' עכ"ל קושטא הוא דקאמר דאין בזה המרור אפילו מצוה דרבנן מיהו א"נ דהוה מצוה דרבנן במרור הזה תקשי ליבטיל מרור דרבנן מצה דאורייתא אפילו בזמן הזה לרבא וק"ל:

רשב"ם ד"ה כרכן. שניהם יחד בסיב כו'. לכאורה אפילו כרך אחד אחד בסיב ל"י דזה גרע מבלע מצה מפני חציצה או מפני שאין דרך אכילה בכך כמ"ש הר"ן:

רשב"ם ד"ה ואין עוקר אה"ש. בשעה שאומר הגדה כו' כיון דל"מ למימר פסח זה ואם היה מגביהו כו'. כצ"ל ועיין לקמן שם בפירושו:

לחם שעונין עליו דברים הרבה. היינו דברי חירות שכן עונה לשון הרמת קול שמחה ולדבר אחר לחם עני זכר לעניות ובפרוסה שכן יש במצה ב' טעמים א' זכר לעניות שהי' אוכלים כן במצרים כדרך העבדים שמאכיל' אותן לחם שלא נתחמץ באשר שמשביע מהר ואינו רעב מאותו אכילה כ"כ מהרה וגם דרכם בפרוסה לקבל פרס משלחן רבם והטעם הב' זכר לחירות שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקדוש ברוך הוא וגאלם וא"ש השתא מה שנתקשה מרש"א ח"א לקמן קי"ז ב' מ"ט לאכילת מצה במצרים וקודם חצות שהרי האי עובדא אחר חצות הוה שנגלה עליהם ממ"ה הקדוש ברוך הוא והא"ש דהוה מיהת טעמא קמא זכר לעבדות והיינו דקאמרי' אחר שפרס המצה האמצעית כדרך העני שאז עדיין עבדי' היינו קאמר כדלקמן במתני' אז אומרי' כהא לחמא עני' די אכלו אבהתנא בער' דמצרים שאז היה רק זכר לעניות ולא לחירות:

מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן. התו' כ' בכאן מדאמרי' בשבת וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים משמע דירד מן בי"ט ולע"ד להנך פוסקי' דס"ל דבי"ט אין מחויבי' בג' סעודות א"ש דהנה בכל יום נפל ב' סעודות ליום ולילה עי' בשבת פ' כל כתבי בסוגי' דר' חדקא ובע"ש ועי"ט ד' סעודות ב' ליום ע"ש וליל שבת וב' ליום השבת בעצמו (ובמקום שהי' לאכול בליל מוצ"ש אוכלה בשבת משום ג' סעודות) והשתא כשחל י"ט במצ"ש ומחוייב לאכול במ"ש מפני שהוא ליל י"ט ע"כ נפל בע"ש מזון ז' סעודות ב' לע"ש וב' ליום א' שהוא י"ט וג' לשבת שהוא מקודש בענין זה מי"ט כנלע"ד ודוק:

צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא. ארס שבחזרת שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים: הא לא נגע. ידו במשקה: הא בעלמא איתמר. בשאר טיבולין שאינן קבע צריך שיטול ידיו לטיבול דכשנטל ידיו לראשון לא היה יודע שסוף שני לבוא: דאי ס''ד הכא. גבי מרור איתמר אמאי הא משי ליה חדא זמנא בטיבול ראשון: אסחיה לדעתיה ונגע. בבשרו: בלע מצה. ולא לעסה יצא: בלע מרור (לא) יצא. אפשר שלא טעם בו טעם מרור: בלע מצה ומרור. יחד ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה יצא ידי מצה שאינה צריכה טעם אבל ידי מרור לא יצא הואיל ולא לעסו ואוכל מצה עמו אין לו שום טעם: כרכן. שניהם יחד בסיב הדקל לא יצא שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה: ואין עוקרין את השלחן. א''צ להגביה קערה כשמתחיל הגדה אלא מלפני הגדול שבהן שעושה הסדר ואומר ההגדה:

רשב"ם
צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא. ארס שחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים והלכך צריך נט''י לטיבול ראשון כדלקמן שהרי נוגע במשקין כשמשקע את החזרת בחרוסת ור''ח פירש קפא תולעת דתניא בתרומות התולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק יבחושין שבחומץ ושביין מותרין סיננם במסננת אסורין דכיון דפריש ממקום רביתיה הוי ליה כשרץ השורץ על הארץ כדאמר בשילהי אלו טריפות (חולין דף סז:) ועיקר: הא לא נגע. ידו במשקה: אגב חולייה. שנותנין בו תפוחין כדמוכח לקמן זכר לתפוח: לטיבול ראשון. של שאר ירקי: לטיבול שני. חזרת: הא בעלמא איתמר. בשאר טיבולין שבשאר ימות השנה שאינן קבע וכשנוטל ידיו לראשון לא היה יודע שסוף שני לבוא והסיח דעתו: דאי ס''ד הבא. גבי מרור איתמר אמאי הא משא ליה ידיה חדא זמנא בטיבול ראשון: אסחיה לדעתיה. ונגע בשום דבר טינוף: בלע מצה. ולא לעסה יצא שהרי קיים בערב תאכלו מצות (שמות יב) שהרי אכילה היא לו ומיהו לכתחלה טעם מצה בעינן: בלע מרור לא יצא. דבעינן טעם מרור וליכא דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם (שם א) כך מצאתי כתוב בכל הספרים ובפי' ר''ח ורבינו פי' בלע מרור יצא א''א שלא יהא בו טעם מרור בלע מצה ומרור יחד ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא הואיל ולא לעסו ואכל מצה עמו אין לו שום טעם ולפי הכתוב בספרים צריך לפרש בלע מצה ומרור ידי מצה מיהו יצא דלא תימא אף ידי מצה לא יצא דאיכא תרתי לריעותא שלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו שהמרור חוצץ בינתיים: ברבן. שניהן יחד בסיב הגדל סביב הדקל לא יצא שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי: מצה לפני כל אחד ואחד. מנהג שלהן היה להסב על המטות והיה שלחן לפני כל אחד ואחד הלכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואחד על שולחנו אבל לדידן אין צריך כי אם לפני מי שעושה הסדר והוא יחלק לכל אחד מצה ומרור: ואין עוקר את השלחן. שמצוה היא לעקור את השלחן כדלקמן כי היכי דליהוי הכירא לתינוקות וה''מ לדידיהו דהוי להו שלחן קטן לפני מי שאומר הגדה לבדו וכן לכל אחד אבל אנו מסלקין את הקערה שבה מצה ומרור ושני תבשילין לסוף השלחן ודי לנו בכך ויש שנוהגין להגביה את הקערה על הכף ומוציאין הבשר מן הקערה ולאו מלתא היא דהא דאמר לקמן בשר אין צריך להגביה ה''מ בשעה שאומר הגדה פסח שהיו אבותינו כו' וכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל שהיה בידו נראה כמקדיש בהמתו מחיים אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל היאך נראה כמקדיש קדשים לפיכך אין צריך להוציא ממנה התבשיל וגם הגבהתה חנם ואין כאן היכר לתינוק אבל עוקרין הקערה לגמרי ויניחנה בקרן זוית כאילו כבר אכלו כדי שיכיר התינוק וישאל דדמי לעקירת שלחן: פטרתן מלומר מה נשתנה. דתניא לקמן חכם בנו שואלו ואם לאו שואל הוא לעצמו מה נשתנה וכיון ששאלו לנו מה נשתנה אין אנו צריכין לומר מה נשתנה אלא להשיב על דבריו (של בנו) לפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו:

אבל במרור נוגע בב' ידיו וקאמר הסיבו מביאין להם מים אע''פ שכל אחד כבר נטל ידו אחת חוזר ונוטל ב' ידיו אע''ג דאמרינן (ידים פ''ב מ''א) נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה צריך ליטול שתיהן ולפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה לכך סבר המקשה דבהך נטילה ליכא למיגזר שמא יגע ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר''א בן ערך (חולין דף קו.) וכ''ש אנן שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה ובכל סדרים כתיב שצריך על הנטילה לברך ואין נראה כדפרישית: קפא. פי' ר''ח תולעת כדתניא התולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים והקפא שבירק והיבחושין שביין וחומץ הרי אלו מותרים וא''ת תיקשי מינה לשמואל דאמר בסוף אלו טריפות (חולין דף סז.) קישות . שהתליע באיביה אסור משום שרץ השורץ על הארץ ומיהו שמואל סבר כאידך ברייתא דמייתי התם ומיהו ק''ק דמ''מ אמאי לא מייתי הך ברייתא התם ועוד שמואל היכי אכיל מרור בפסח וכי תימא דבדיק להו שלא יהא שם קפא א''כ אמאי צריך חרוסת כיון דליכא קפא ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת: צריך שיטול בטיבול שני. לאו דוקא נקט בטיבול שני דהא עביד ליה בתר המוציא דבעי נטילת ידים אלא אגב טיבול ראשון נקט טיבול שני והנטילה נמי גם לצורך טיבול באה: אסוחי מסח דעתיה ונגע. תימה מה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקין וי''ל דס''ד דכיון שנטל יועיל אפילו לנהמא דחולין לא בעי כוונה לכך צריך להאי טעמא: ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. וא''ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן ליבטיל מרור להאי מצה דבהדיה וי''ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלמים אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה: מצה לפני כל אחד ואחד מרור כו'. נראה דטעמא כדי שיטעום תיכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה היא לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה אין צריך לטעום תיכף לברכה מיד: למה עוקרין את השלחן. דוקא שלהן שהן קטנים אבל שלנו שהן גדולים איכא טורח גדול בעקירתו נהגו לסלק הקערה לצד אחד דליהוי כעקירת שלחן ומה שנוהגין לסלק שני תבשילין בשעת הגבהה כדי שלא יהא נראה כמקדיש קדשים בחוץ וכן יסד ה''ר יוסף בסדרו מושך מהקערה שני תבשילין ומגביה קערה ולימא הא לחמא עניא כו' ולא יתכן דהא דאמר בשר אינו צריך להגביה היינו בשעה שאומר פסח זה דאז ודאי נראה כאוכל קדשים: כדי שיכיר התינוק וישאל. כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה וההיא דאביי לא פי' הגמ' אלא תחלת שאילתו:

דף קטו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד