פסחים קיד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיד - ב

גמרא:

אמר ריש לקיש: זה שכתוב במשנה שאוכלים פעמיים חזרת, זאת אומרת: מצות צריכות כוונה! שצריך להתכוון בעשיית המצוה שהוא עושה את המעשה לשם מצוה, ואם לא, לא יצא.

ולכן בטיבול הראשון של החזרת, כיון: א. דלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה, שהרי עיקר מצות מרור הוא רק לאחר אכילת מצה [ככתוב "על מצות ומרורים יאכלהו"].

ב. וגם לא בירך עליו "על אכילת מרור", אלא ב"בורא פרי האדמה" הוא דאכיל ליה כשאר ירקות לשם אכילה בלבד.

וכיון שיש לנו לומר דילמא [ודאי, תוס'] לא איכוון באכילה הראשונה לשם מצות אכילת מרור, הלכך, בעי למיהדר לאטבולי לחזור ולטבול, ולאכול שוב חזרת לשם מרור.

דאי סלקא דעתך "מצוה לא בעיא כוונה", ואפילו לא נתכוין שהוא עושה לשם מצוה גם כן יצא ידי חובתו. אם כן, למה לך תרי טיבולי. והא טביל לה כבר חדא זימנא ^[15] באכילת ה"כרפס" ויצא בה ידי מצות אכילת מרור!? ^[16] ואף שאכל המרור לפני המצה, יצא בדיעבד.

ודחינן: ממאי? דילמא לעולם מצות אין צריכות כוונה, ובאמת יצא ידי חובת מרור באכילת החזרת בטיבול הראשון.

ודקאמרת: תרי טיבולי למה לי?

אמינא לך, כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות שיתעוררו לשאול. ואף שיש כבר היכר בטיבול ראשון, מכל מקום, עושים עוד טיבול, כדי שיהא ההיכר חזק יותר.

וכי תימא, אם כן לישמעינן שעושה טיבול ראשון בשאר ירקות ורק טיבול שני במרור. שהרי גם כך יש היכר לתינוקות שעושה שני טיבולים, ולמה נקט ששניהם בחזרת?

[ובשלמא אם מצות צריכות כוונה ניחא שאמר כך, כדי להשמיענו שאינו יוצא בטיבול הראשון ידי מצות מרור, הואיל ולא נתכוין לשם מצוה. רשב"ם].

הא לא קשיא.

כי אי אשמעינן שאר ירקות, הוה אמינא דוקא היכא דאיכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טיבולי. אבל כשיש לו חזרת לחודא, לא בעי תרי טיבולי, כי אז יוצא שהוא מקדים מצות אכילת מרור קודם זמנה [שהוא אחר אכילת מצה], ולא כדאי לעשות כן אף בשביל היכר לתינוקות.

קמשמע לן דאפילו כשיש לו רק חזרת בכל זאת בעינן תרי טיבולי, כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות.

ועוד קשיא לריש לקיש שאמר מצות צריכות כונה, הא תניא: אכלן את המרור כשהוא דמאי, יצא. כיון שדמאי מותר לעניים הרי הוא ראוי לו, שהרי יכול להפקיר נכסיו ויהיה עני.

אכלן בלא מתכוין, שלא התכוון לצאת ידי חובתו, יצא. ^[17] אכלן לחצאין, ^[18] שלא אכל את כל הכזית מרור בבת אחת, אלא חצי זית בפעם אחת וחצי זית בפעם שניה, יצא. ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס ^[19] [שהוא שיעור זמן אכילת שלש או ארבע ביצים].

הרי מפורש בברייתא שמצות אין צריכות כוונה?

ומתרצינן: תנאי היא, שמצינו תנא אחד הסובר שמצות צריכות כוונה וריש לקיש סובר כמותו.

דתניא: רבי יוסי אומר: אף על פי שטיבל בחזרת בטיבול ראשון, כי לא היו לו שאר ירקות מצוה להביא לפניו עוד פעם חזרת, וחרוסת, ושני תבשילין, כדי לקיים מצות מרור, לפי שלא יצא באכילה הראשונה, שהרי לא נתכוין לשם מצוה, ומצות צריכות כוונה.

והוינן בה: ואכתי ממאי שרבי יוסי סבר מצות צריכות כוונה? דילמא קסבר רבי יוסי מצות אין צריכות כוונה. והאי דבעינן תרי טיבולי - כי היכי דתיהוי היכירא לתינוקות, כמו שאמרנו במתניתין, ומה עדיף רבי יוסי ממתניתין?!

ומתרצינן: אם כן, שהוא רק מדרבנן, ובשביל היכר לתינוקות מאי "מצוה"? והיה לו לרבי יוסי לומר "מביאין לפניו". ומזה שאמר "מצוה" משמע שהוא מצוה מן התורה לקיים מצות מרור.

שמע מינה שרבי יוסי סובר מצות צריכות כוונה.

והוינן בה: מאי "שני תבשילין" האמורים במשנתנו ובברייתא דלעיל. איזה תבשילים הם?

אמר רב הונא: סילקא, תבשיל מתרד, וארוזא, ותבשיל מאורז. כלומר, אפילו תבשילים שכאלו, וכל שכן תבשילים ממיני בשר.

רבא הוה מיהדר היה מחזר דוקא אסילקא וארוזא, אף על פי שיכול גם לצאת בשאר מיני תבשילים, הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא! ובשביל חיבתו לרב הונא עושה כן, כדי להראות שהלכה כמותו, שאפשר גם בסילקא וארוזא.

אמר רב אשי: שמע מינה מדרב הונא שאמר מבשלים אורז בפסח ואין בזה חשש חמץ: לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי, דלהלן.

דתניא: רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז, מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו, אם נתחמץ ואכלו בפסח, הוא חייב עליו כרת.

ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, שאם עשה מהאורז מצה, ואכלה בלילה הראשון, יצא ידי חובת מצה.

חזקיה אמר: אפילו דג וביצה שעליו, שהיו רגילין למרוח ביצה על הדג. ואף על פי שזה דומה לתבשיל אחד, מכל מקום יצא בכך חובת שני תבשילים.

רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר: אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה, ^[20] שהיו מביאים בערב פסח יחד עם הקרבן פסח, כדי שהפסח יהיה נאכל על השובע.

רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא חתיכת בשר ומרק שהתבשל בו, גם כן נחשבים לשני תבשילים.

ועתה דנה הגמרא בדין הברכה באכילת מרור.

זה פשיטא, היכא דאיכא שאר ירקות שלוקחם לטיבול ראשון, מברך אשאר ירקות "בורא פרי האדמה", שהרי אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ואכיל, ומתכוין לפטור בברכה זו גם את המרור שלאחר מכן.

והדר, מברך "על אכילת מרור" על החזרת שאוכל אחר המצה לשם מצות מרור ואכיל.

אבל היכא דליכא אלא חסא, ואוכלה גם לטיבול ראשון וגם לטיבול שני, מאי? אימתי יברך "על אכילת מרור".

אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור בטיבול הראשון [שאינו אלא לשם היכר לתינוקות] "בורא פרי האדמה", ואכיל. ולבסוף, כשהוא אוכל את החסא לשם מצות מרור, מברך עליה "על אכילת מרור", ואכיל.

הערות

^[15] שיטת התוספות לעיל היא, שאפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה. אבל אם מכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת במצוה, אינו יוצא ידי חובתו, וכן כתבו התוספות במסכת סוכה [לט א ד"ה עובר], וקשה אם כן איך הגמרא מוכיחה מכאן שמצוות צריכות כוונה, אולי באמת מצוות אינן צריכות כונה, ובכל זאת אינו יוצא בטיבול הראשון, מפני שמכוין בפירוש לא לצאת? ומתרץ הקרבן נתנאל שריש לקיש סבר שזה דוחק לפרש את המשנה באופן שמכוין מפורש לא לצאת. והחזון איש בסימן קכ"ד מתרץ, שהוכחת הגמרא היא כך, שאם נאמר שמצוות אינן צריכות כוונה, אם כן יצטרך לכוין בפירוש שאינו חפץ לצאת ידי מצוה, וחכמים לא מתקנים תקנה שתהיה מבוססת על כך שיצטרכו לכוין כך, ומי שיטעה ולא יכוין כך, יברך ברכה לבטלה, ומזה שאנו רואים שחכמים תקנו שיאכל מרור משום היכר לתינוקות ושוב יאכלנו למצות מרור, מזה הוכיח ריש לקיש שמצוות צריכות כוונה.

^[16] הקרבן נתנאל מקשה לשיטת הרא"ש שבטיבול ראשון אין אוכלין כזית, אם כן איך הוכיח ריש לקיש שמצוות צריכות כוונה, אולי באמת מצוות אינן צריכות כוונה, והסיבה שלא יצא זה מפני שלא אכל כזית, אולם לשיטת הרא"ש קושיה זו לא קשה, כי דעת הרא"ש היא שמצות אכילת מרור מצד עצמה אינה צריכה כזית, ורק מחמת נוסח הברכה על אכילת מצה צריך לאכול כזית, וזוהי הוכחת ריש לקיש, שאם תאמר שמצוות אינן צריכות כוונה, יצא ידי מצות מרור בטיבול הראשון, ואפילו שהוא פחות מכזית.

^[17] דעת הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור שאף על פי שבכל המצוות צריך כוונה ואם לא כיון לא יצא, במצוות של אכילה כמצה, יצא אפילו אם לא כיון, וכפי שמצאנו ש"מתעסק" בכל התורה פטור, חוץ מלגבי אכילת חלבים ועריות מפני שנהנה, ורואים שאף שנעשה הדבר בלי שום כוונה, אולם היות שנהנה נחשב הדבר לעשיה, וחייב להביא קרבן, כמו כן לגבי מצוות אף שבלי כוונה לא נחשב הדבר לעשיית מצוה, אולם במצוות של אכילה מכיון שנהנה, נחשב הדבר לעשייה ויצא ידי חובה. אבל אם בשעת אכילת המצה לא ידע כלל שזו מצה, או שלא ידע שהיום פסח, בזה כתב הר"ן שאינו יוצא לכל הדעות ואפילו למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, וההסבר לכך כתב המשנה ברורה בסימן תע"ה סעיף קטן ל"ז כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מעשה המצוה. אבל אם ידע שהיום פסח ושזו מצה ולא רצה לאכול, והכריחו אותו גויים לאכול פסק השלחן ערוך שם שיצא ידי חובתו, אף שאין לו כוונה לצאת ידי המצוה, ואוכל רק מפני שמפחד שהגוי יהרגהו, בכל זאת יצא, ולמרות שאנו פוסקים להלכה שמצוות צריכות כוונה, וכאן לכאורה לא היתה כוונה, וההסבר כנ"ל שבמצוות של אכילה יוצא אף בלי כוונה, ומכל מקום כתבו הפוסקים שאם כיון במפורש להיפך שאינו רוצה לצאת, אינו יוצא ואפילו למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, אולם כל היסוד הזה שנוי במחלוקת, והביא המשנה ברורה בסעיף קטן ל"ד שהרבה ראשונים חולקים על זה, ואינם מחלקים בין מצוות אכילה לשאר המצוות, ולדעתם אם הכריחוהו גויים לאכול מצה או שאכל מצה ולא חשב לצאת ידי מצוה, לא יצא ידי חובתו, וגם לפי פסק השלחן ערוך שכפאוהו גויים ואכל מצה יצא ידי חובתו, מסתפק הפרי מגדים מה הדין בכפאוהו ואכל מרור, שבזה לכאורה לא שייכת הסברא שנהנה, דאדרבה המרור מר ומזיק, [ומתוך יסוד דברי הראשונים שדימו אכילה בלי כוונה במצוה למתעסק בחלבים, מקשה הקובץ שיעורים על רבי עקיבא איגר המחדש שדין מתעסק זה רק לגבי פטור מקרבן, אבל אין זה נחשב שכלל לא עבר עבירה, שבשלמא אם נאמר שמתעסק זה פטור מוחלט וכלל לא נחשב לעשייה ובכל זאת בחלבים חייב, רואים שהנאה הופכת מעשה שלא מתייחס לאדם למתייחס, אולם אם מתעסק נחשב שעבר עבירה ורק פטרה אותו התורה מקרבן, ובחלבים כיון שנהנה חייב קרבן, איך אפשר להוכיח מזה למצוות בלי כוונה שלא נחשב מצוה, ובמצוה של אכילה יחשב כוונה]

^[18] האחרונים מסתפקים בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס, האם הוא מעיקר הדין, לכתחילה, שאפשר לאכול חצי זית ועוד חצי זית בתוך זמן זה והכל ייחשב לאכילה אחת, או שרק בדיעבד זה מועיל, אבל לכתחילה צריך לבלוע כזית שלם יחד. וכתב על כך בחידושי הגר"ח, שלכאורה מהגמרא בזבחים [ע א] משמע שזה דין לכתחילה, ואדרבה, אילולי החידוש של כדי אכילת פרס, היינו אומרים שמצטרף אפילו ביותר זמן, וההלכה באה להחמיר שרק בזמן הקצר של אכילת פרס האכילה מצטרפת, וההוכחה לכך, שהגמרא שם אומרת שנבלת עוף טהור כיון שזה חידוש היינו אומרים שמטמא אפילו אם אכל כזית ביותר מכדי אכילת פרס, ואם נאמר שמעיקר הדין צריך לבלוע ביחד, וההלכה של כדי אכילת פרס באה להקל, אם כן לגבי נבלת עוף טהור, מדוע שיצטרף ביותר מכדי אכילת פרס, ואדרבה, היה צריך לומר כיון שזה חידוש, אם כן לא יטמא אלא בבת אחת. ומשמע שמעיקר הדין היה מצטרף אפילו ביותר מכדי אכילת פרס, וההלכה באה להחמיר שצריך בכדי אכילת פרס, ולכן סברנו שלגבי נבלת עוף טהור כיון שזה חידוש, אולי לא נאמרה ההלכה שצריך בתוך כדי אכילת פרס, ולענין הלכה כתב הגר"ח שנפסק בשולחן ערוך סימן תע"ה שלכתחילה צריך לבלוע שני כזית מצה בבת אחת. והביא על כך הגר"א ראיה מלשון הברייתא בדף קי"ד לגבי אכילת מרור, "אכלה לחצאין יצא", ולשון 'יצא' משמע בדיעבד, ולכתחילה צריך לאכול בבת אחת. וכן פסק שם המשנה ברורה בסעיף קטן ט' שיכניס לתוך פיו את שני הזיתים יחד וילעסם וירסקם, ואחר כך יבלע כזית שלם יחד, ואחר-כך יבלע השאר, ובדיעבד אם לא שהה מתחילת האכילה עד סופה יותר מכדי אכילת פרס יצא, וכן לגבי שתיית היין פסק בסימן תע"ב סעיף קטן ל"ד שלכתחילה נכון לשתות את רוב הרביעית בבת אחת. אך עיין בביאור הלכה שם, שדן בארוכה מהו המקור של הבית יוסף שפסק כן, כי בפשטות ומן המשתמע מרוב הראשונים, אין כל ענין לאכול את שני הכזיתים של המצה בבת אחת!

^[19] בשיעור תוך כדי אכילת פרס, ישנן דעות רבות. הבכורי יעקב והיצחק ירנן נקטו שזה שבע דקות ומחצה בין לקולא ובין לחומרא כלומר, שאפשר להקל ולאכול כזית של מצה עד שבע וחצי דקות, וכמו-כן ביום כפור מי שאוכל ושותה בשיעורים, וצריך להמתין כל פעם כדי אכילת פרס שלא יצטרפו האכילות יחדיו, גם כן שיעורו שבע וחצי דקות, אולם החתם סופר החמיר לענין יום כפור שימתין תשע דקות [וכך נוהגים לכתחילה] ולאידך גיסא כתב החתם סופר בחלק ו' סימן כ"ג שלענין אכילת מצה צריך להחמיר לאוכלה בתוך שתי דקות, בשדי חמד הביא בשם הצמח צדק ששיעורו שלש דקות וכן מובא בשם החזון איש וכן דעת המרחשת והאגרות משה, ולמעשה נקטו הפוסקים שהזמן הוא ארבע דקות וכתב בספר שיעורין של תורה, שמכל מקום ראוי להחמיר לאכול הכזית בתוך שתי דקות, אולם יש להעיר שחלק מהפוסקים הנ"ל אמרו את הזמן לפי גודל הכזית הקטן, ולנוהגים להחמיר ולאכול כזית כפול בגודלו, גם משך הזמן משתנה.

^[20] כתב בשולחן ערוך סימן תע"ג סעיף ד' מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות וכו' ושני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ונהגו בבשר וביצה והבשר נהגו שיהיה זרוע ונהגו שהבשר יהיה צלי על גחלים והביצה תהיה מבושלת וכתב על זה הרמ"א שגם הביצה אפשר לצלות וכן נהגו בעירנו, וכתב המגן אברהם שאף שפסח היה נצלה על שפוד של רמון, מכל מקום כיון שקשה למצוא רמון, לכן גם אין צורך לצלות דוקא על שפוד, אלא יניח הבשר על גבי גחלים, וכתב בשערים המצוינים בהלכה [סימן קי"ח] שגם על הגז אפשר לצלות הזרוע, שגם קרבן פסח כשר בדיעבד בנצלה בשלהבת, וכתב המשנה ברורה בסעיף קטן כ"ז שצריך שיהיה קצת בשר על הזרוע, ומי שאין לו זרוע, יכול לקחת בשר בלי עצם, ואת הזרוע אסור לאכול בלילה, אבל הביצה מותר לאוכלה בסעודת הלילה.

א גמרא אמר ריש לקיש זאת אומרת מסדר הדברים האמור במשנה כי מצו‍ת צריכות כוונה כלומר, צריך אדם להתכוון בשעת עשיית המצוה שהוא עושה בכך את אותה מצוה ויוצא בכך ידי חובתו. ומכאן הראיה: כיון שאת החזרת בפעם הזו שלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה [בזמן חיובו של המרור הוא שאוכל אותה], אלא רק על ידי ברכת "בורא פרי האדמה" הוא דאכיל ליה [שאוכל אותה]. ודילמא [ושמא] לא איכוון [התכוון] לצאת ידי חובת מרור, הלכך בעי למהדר לאטבולי [לכן צריך לחזור ולהטבילו] לשם מרור. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] כי מצוה לא בעיא [צריכה] כוונה, אם כן למה לך תרי טיבולי [שני טיבולים]? והא טביל ליה חדא זימנא [והרי כבר טבל פעם אחת]!

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דילמא [שמא] תאמר: לעולם מצו‍ת אין צריכות כוונה. ודקאמרת [ומה שאמרת] תרי טיבולי [שני טיבולים] למה לי? יש להשיב: כי היכי דליהוי היכירא [כדי שיהיה היכר] שבפסח לתינוקות, לכך נוהגים במנהגים שונים ומוזרים כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה ובכלל זה אף הטיבול הנוסף.

וכי תימא [אם תאמר]: אם הטעם רק משום היכר אם כן לישמעינן [שישמיענו במשנה הלכה זו] גם בשאר ירקות ולא באכילת חזרת שלפני ושאחרי אכילת מצה? יש לומר כי אילו אשמעינן [היה משמיע לנו] שאר ירקות, הוה אמינא [הייתי אומר]: היכא דאיכא [מקום שיש] שאר ירקות הוא דבעינן תרי טיבולי [הוא שאנו צריכים בו שני טיבולים] לירקות האחרים וגם במיוחד למרור, אבל אם היתה לו חזרת לחודא [לבדה] לא בעי תרי טיבולי [אינו צריך שני טיבולים] ודיו בפעם אחת, לכן קמשמע לן [השמיע לנו] שאפילו אם יש לו חזרת בלבד בעינן תרי טיבולי [צריכים אנו שני טיבולים], כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות [כדי שיהיה בה היכר לתינוקות].

ועוד תניא [שנינו בברייתא]: אכלן את הירקות הללו של הפסח דמאי (שלא ידוע אם התעשרו כבר), כגון שקנה את הירקות מעם הארץ — יצא. אכלן בלא מתכוין — יצא. אכלן לחצאין תחילה חצי זית למרור והפסיק ואחר כך אכל חצי זית נוסף, גם אז — יצא.

ובלבד שלא ישהא בין אכילה של חצי כזית אחד לחבירתה יותר מכדי הזמן המספיק לאכילת פרס (חצי ככר לחם) שאז שוב אין אכילות מצטרפות. ומכאן מוכח שאף אם אכלן בלא כוונה יוצא, וקשה אם כן לריש לקיש!

ומשיבים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] בענין זה. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: אף על פי שטיבל לפני האוכל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין, ולכאורה הטעם בזה הוא שמשום שלא כיוון באכילה הראשונה לכך צריך להביא לפניו פעם נוספת ובאכילה זו יכוון לשם מצוה.

ומקשים: ואכתי [ועדיין] גם לאחר הבאת מקור זה ממאי [ממה] אתה מסיק שר' יוסי סבור כן מפני שלדעתו מצוות צריכות כוונה? דילמא קסבר [שמא סבר] ר' יוסי מצו‍ת אין צריכות כוונה, והאי דבעינן תרי טיבולי כי היכי דתיהוי היכירא לתינוקות [ומה שאנו צריכים שני טיבולים כדי שיהיה היכר לתינוקות]. טענה זו דוחים: אם כן הוא מאי [מה לשון] "מצוה" יש בדבר זה שאמר כאן ר' יוסי, שהרי בהיכר לתינוקות עצמו אין משום מצוה, אלא ודאי המצוה היא מצות אכילת מרור עצמה ולכן צריך לחזור ולאכול מפני שמצוות צריכות כוונה.

ב שואלים: מאי [מה הם] שני תבשילין שהוזכרו במשנה? אמר רב הונא: כגון סילקא וארוזא [תרד ואורז]. מסופר: רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא [היה מחזר על תרד ואורז] לאכלם בליל פסח הואיל ונפיק מפומיה [ויצא מפיו] של רב הונא ואף שידע שלא התכון רב הונא דווקא לירקות אלה, מכל מקום רצה לקיים כלשון הרב בדיוק.

אמר רב אשי: שמע מינה [למד ממנה] מדברי רב הונא גם הלכה אחרת בדרך אגב, כי לית דחייש להא [אין מי שחושש לדבר זה] שאמר ר' יוחנן בן נורי. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא לכל דבר וחייבין על חימוצו כרת בפסח ואדם יוצא בו ידי חובתו משום מצה אם שמרו מחימוץ בפסח. ולכן משמיע לנו רב הונא שאין חוששים לכך.

חזקיה אמר: שני תבשילין אלה הם אפילו דג וביצה שהיו מורחים עליו לצורך טיגונו. ואילו רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר היו מביאים לפניו בליל הפסח, אחד זכר לקרבן הפסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה הנאכלת עם הפסח. רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא [חתיכת בשר שעל העצם ורוטב שנתבשלה בו], הרי הם נחשבים כשני תבשילין.

ג לענין דין ירקות מבררים: פשיטא [פשוט ברור לנו], היכא דאיכא [היכן שיש] שאר ירקות חוץ ממרור מברך בטיבול ראשון אשאר ירקות "בורא פרי האדמה" ומכווין לפטור בברכה זו אף את המרור שייאכל מאוחר יותר ואכיל [ואוכל] מהם, והדר [ואחר כך] בטיבול שני מברך על החזרת "על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל] ממנו.

אולם היכא דליכא אלא חסא מאי [היכן שאין אלא חזרת מה דינו]? כיצד ומתי עליו לברך? אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור [מברך מתחילה על המרור] "בורא פרי האדמה" ואכיל [ואוכל] ולבסוף לאחר המצה מברך עליה [עליו] "על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: Reish Lakish said: That is to say that mitzvot require intent. One who performs a mitzva must do so with the intent to fulfill his obligation. The proof of this from the mishna is that since one does not eat the lettuce at the time of his obligation to eat bitter herbs, he eats it after reciting only one blessing: Who creates fruit of the ground. And clearly the reason is that perhaps he did not intend to fulfill his obligation to eat bitter herbs, and therefore he needs to dip it again for the purpose of bitter herbs. For if it could enter your mind that mitzvot do not require intent, why do you need two dippings? But he has already dipped the lettuce once.

The Gemara rejects this contention: From where do you know that this is the case? Perhaps I can say that actually mitzvot do not require intent. And that which you said, why do I need two dippings, perhaps the reason is so that there should be a conspicuous distinction for the children, which will cause them to inquire into the difference between this night and all others.

And if you say: If so, let the tanna teach us this halakha with regard to other vegetables as well, as there is no obvious reason that lettuce is chosen for this distinction. In response, I would say that had the mishna taught us about other vegetables, I would have said that it is only where there are other vegetables that one requires two dippings, one for the other vegetables and one for the bitter herbs; however, if one has only ḥazeret, he does not require two dippings, as one dipping is sufficient. Therefore, the mishna teaches us that even if one has just ḥazeret he requires two dippings, so that there be a conspicuous distinction for the children.

And furthermore, it was taught in a baraita: On Passover, if one ate vegetables of doubtfully tithed produce, i.e., he bought the vegetables from an am ha’aretz, he has fulfilled his obligation. If he ate them without the intent of the mitzva, he has fulfilled his obligation. If he ate them in halves, by eating half an olive-bulk of bitter herbs, pausing, and then eating an additional half an olive-bulk, he has fulfilled his obligation.

And the Gemara adds: With regard to this last case, one who eats an olive-bulk in halves, that is the halakha, provided that he does not pause between eating the first half an olive-bulk and the other half an olive-bulk more than the time it takes to eat a half-loaf of bread. If one takes longer than this amount of time, the two parts of bitter herbs cannot combine. This baraita indicates that even if one eats the bitter herbs without intention he has fulfilled his obligation, which presents a difficulty for Reish Lakish.

The Gemara answers: The issue of whether or not mitzvot require intent is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: Rabbi Yosei says: Although one has already dipped the ḥazeret once, it is a mitzva to bring before him ḥazeret and ḥaroset, and two cooked dishes. Apparently, he lacked intention during his first consumption of lettuce, and therefore he must be given additional lettuce with which to fulfill his obligation.

The Gemara asks: And still this is no conclusive proof, as from where do I know that Rabbi Yosei is of the opinion that mitzvot require intent? Perhaps Rabbi Yosei maintains that mitzvot do not require intent, and the reason that we require two dippings is so that there should be a conspicuous distinction for the children. The Gemara rejects this argument: If so, for what reason does Rabbi Yosei use the term mitzva? There is no mitzva from the Torah to provide a distinction to stimulate the curiosity of the young ones. The mitzva is to eat bitter herbs, and evidently this individual must return and eat them again because he lacked intention the first time.

The Gemara asks: What are these two cooked foods mentioned in the mishna? Rav Huna said: Beets and rice. The Gemara relates that Rava would seek beets and rice for his meal on Passover night, since this ruling came from Rav Huna’s mouth. Although Rava realized that Rav Huna was merely citing examples and did not mean that one must eat those specific foods, he wanted to fulfill the statement of his teacher precisely.

Rav Ashi said: Learn incidentally another halakha from this statement of Rav Huna, that there is no one who is concerned about that statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri. As it was taught in a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Rice is a type of grain in all regards; and one is liable to receive karet for eating it in its leavened state on Passover; and one fulfills his obligation with it on Passover, if it was properly baked into matza. It can be inferred from Rav Huna’s suggestion to use cooked rice, that rice cannot become leavened.

Ḥizkiya said: The two cooked foods can even be fish and the egg that that was fried on it. Rav Yosef said: One requires two types of meat on Passover night, one in remembrance of the Paschal lamb and the other one in remembrance of the Festival peace-offering, which was also eaten on Passover night. Ravina said: For the two cooked foods one may use even the meat on the bone and the gravy in which it was cooked.

With regard to the halakha of eating vegetables, the Gemara clarifies: It is obvious that where there are other vegetables available besides bitter herbs, at the first dipping one recites over the other vegetables the blessing: Who creates fruit of the ground, and eats, with the intention of including in this blessing the bitter herbs he will eat later. And then, at the second dipping, he recites the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, on the lettuce and eats it.

However, what is the halakha where there is only lettuce available? When should one recite each blessing? Rav Huna said: One initially recites the blessing: Who creates fruit of the ground, over the bitter herbs, i.e., the lettuce, and eats them. And ultimately, after the matza, one recites the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, over the lettuce and eats it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כונה דכיון דהאי חזרת לאו בעידן חיובא דמרור אכיל ליה בבורא פרי האדמה אכיל ליה לפיכך בעי טבול אחרינא דלא אכוון בקמייתא ואקשי' ודלמא מצות אין צריכות כונה ואמאי מטבלינן תרי זימני כי היכי דתהוי הכירא לתינוקות וישאלו אמאי מטבלינן תרי זימני ואסיקנא אפי' במרור לחודיה בעינן תרי טבולי כי היכא דלהוי היכרא לתינוקות ולאו משמע דמצות צריכות כונה:

ועוד תניא אכלן דמאי או אכלן בלא כונה או חצאין יצא ובלבד שלא ישהה באכילת חצאין בין אכילה לאכילה יתר מכדי אכילת פרס הנה תניא בהדיא דלא בעו כונה ופרקי' תנאי היא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין לאו מכלל דר' יוסי סבר מצות צריכות כונה ודחי' ודלמא ר' יוסי נמי צריך תרי טבולי כי היכי דלהוי הכירא לתינוקות ואמרי' אם כן אמאי קתני מצוה אלא משום דסבר מצות צריכות כונה:

מאי שני תבשילין אמר רב הונא אפי' סלקא וארוזא אמר רב אשי ש"מ מדקאמר אורז מבושל דלית הלכתא כר' יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא.

חזקיה אמר אפי' דג וביצה רב יוסף אמר שני מיני בשר אחד זכר לצלי ואחד זכר לחגיגה מבושל ורבינא אמר אפי' גרמא ובישולא הן שני תבשילין.

אסיקנא היכא דאיכא שאר ירקי מברך אשאר ירקי בורא פרי האדמה ואכיל וכי מטי לאכילת מרור מברך על אכילת מרור ואכיל ליה היכא דלית ליה אלא חזרת בלבד היכי עביד ואסיקנא רב חסדא אמר מברך אחזרת מעיקרא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ובסוף אוכל חזרת בלא ברכה והלכתא כרב חסדא.

כבר ביארנו במסכת ראש השנה שהמצות אין צריכות כונה ואחר שכן כל שאוכל מרור הואיל ויודע שמרור הוא אוכל ושהוא בזמן חיובו אע"פ שאינו מתכוין באכילתו לשום מצוה יצא ולדעת קצת מפרשים אפי' לא היה אוכל אלא כמתעסק ר"ל שאף לאכילה אינו מכוין שכל שבענין אכילה אחר שהוא נהנה אף כונת אכילה אינו צריך אחר שמ"מ יודע הוא באכילה ושהוא בזמן חיוב האכילה שהנאתו עושתהו על כל פנים מכוין לאכילה ולכוין ידי יציאת מצוה אינו צריך אא"כ הוא מכוין בה שלא לצאת שכל שהוא מכוין שלא לצאת וכל שכן אם גלה בדעתו בכך אין ספק שלא יצא שאין אדם יוצא ידי מצוה על כרחו מעתה במשנתנו כשאין שם ירקות שאמרו שטבל בחזרת אע"פ שמ"מ לא כוון לצאת בה ידי מרור שהרי עיקר מצותה אחר מצה דמצות כתיב תחלה והדר מרורי' אעפ"כ יצא וזה שצריך טבול שני אינו אלא להעיר התינוקות שירגישו ברבוי הטבולין שלא בתוך עיקר הסעודה או שהשניה הבאה לאחר המוציא עיקר המצוה וראשונה שהיא קודם סעודה לגמרי להעיר התינוקות ומ"מ יצא בראשונה ולמדת שזה שאמר ר' יוסי אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא מצה וחזרת וחרוסת שמשמען של דברים שאף חזרת שניה מתורת מצוה היא ומפני שלא יצא בראשונה אחר שלא כוון בה לעיקר מצות מרור אין הלכה כן וגדולי הפוסקים שהביאוה נמשכים לסברתם שהם פוסקים שהמצות צריכות כונה ואין הדברים נראין כמו שביארנו במקומו אכלן בלא מתכוין יצא וכן אם אכלן דמאי שרוב עמי הארץ מעשרין הם כמו שביארנו לענין זימון ואם אכלם לחצאין חצי זית תחלה וחצי זית אח"כ כל שאין בין חצי זית זה לחברו יותר מכדי אכילת פרס יצא הא אם היה ביניהם יותר מכן לא יצא:

כבר ביארנו שבזמן הזה מצוה להביא שני תבשילין ושני תבשילין אלו נחלקו בהם בגמ' מהם שאמרו אף בשאינן מיני בשר אלא אפילו סלקא וארוזא ולמדת שהאורז מותר לבשלו ואין לחוש לדברי האומר שהוא מין דגן ואף בזמנים הללו נהגו באכילתו בפסח ואף קצת בני אדם שנוהגים להרחיקו בפסח לא מצד עצמו אלא מצד שיש בו גרגירים בקליפתם שדומין לחטה ולבם נוקפם שיהיו גרגירי תבואה שמתערבים עמו ומהם שאמרו אפי' דג וביצה שעליו והוא שהיה דרכם ליתן ביצים טרופות בתבשיל של דגים קטנים ויש מפרשים ביצה שבמעי הדגה ויש מהם שהצריכו לשני מיני בשר אחד זכר לפסח והוא צלי ואחד זכר לחגיגה והוא מבושל ולשון זה פסקו גדולי המחברים וכן ראוי לעשות ומ"מ נהגו העם בזרוע וביצה ואף במדרש באים עליהם מצד הלשון ר"ל ביעא ודרעא כלומר בעא רחמנא ופרוקינן בדרעא מרממא וכן נהגו לצלות הפסח על הגחלים מפני שהפסח לא היתה צלייתו אלא בשפוד של רמון שאם בשל מתכת חם מקצתו חם כלו ואנן צלי אש בעינן ואם בשל שאר עצים מוציאים הם מים מצד חום האש והוה ליה צד בישול ומתוך שאין שפוד של רמון מצוי צולין אותו על הגחלים וכשאירע ערב פסח בשבת אין נוהגין בביצה שהרי חגיגה אינה דוחה שבת:

כל שיש שם שאר ירקות וחזרת אין ספק שעל הירקות מברך בורא פרי האדמה ועל החזרת שאחר המצה שהיא עיקר מצות מרור על אכילת מרור ואין צריך לחזור ולברך בהן בורא פרי האדמה לברכת ההנאה שכבר נפטר בה בשל שאר ירקות אבל כשאין שם שאר ירקות והוא מטבל בחזרת אף בראשונה כיצד יעשה נחלקו בה רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא אף בזו מברך תחלה בורא פרי האדמה ועל השניה על אכילת מרור ולרב חסדא מברך על הראשונה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ועל השניה מטבל בה בלא ברכה ונראין הדברים שבמצוה צריכות כונה או אין צריכות כונה נחלקו שלדעת רב הונא מצות צריכות כונה ומעתה לא יצא ידי חובת מרור בראשונה הואיל ולא כוון בה לצאת כמו שביארנו למעלה וצריך לברך על זו השניה והשיבו רב חסדא וכי לאחר שמלא כרסו ממנה יחזור ויברך עליה שהוא סובר מצות אין צריכות כונה וכבר יצא בראשונה שאלמלא טעם זה אין מלוי הכרס מפקיע שלא לברך עליה בזמן חובתה שהרי משנתנו בשאין שם שאר ירקי היא ואכל מרור בראשונה ופירשה ריש לקיש לדעת מצות צריכות כונה ופירש בטעמו כיון דלאו בעידנא דמרור אכילה דהא בבורא פרי האדמה לבד אכלה צריך לחזור ולטבל בברכת חובה אלא ודאי רב חסדא כך היה אומר לאחר שכבר יצא ממנו ועשה ממנו כל צרכיו והוא המשל במלוי הכרס היאך יחזור ויברך עליה אלא מברך על הראשונה שתיהן ומטבל בשניה בלא ברכה וכן הלכה אלא שאם מכוין שלא לצאת בראשונה מברך על השניה אכילת חובה ולדעת הפוסקים מצות צריכות כונה מברך בראשונה ברכת הנהנין ובשניה אכילת חובה ואחר שכן ראוי לתמוה על גדולי הפוסקים שפסקו צריכות כונה ופסקו כרב חסדא ויראה לי שלדעתם כונת רב חסדא לומר אחר שמלא כרסו במרור שאינו של חובה אלא הערה לתינוקות יברך בה ברכת חובה וטעם זה אף למצות צריכות כונה ראוי לאמרו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וממה שראינו לריש לקיש בפירוש משנתינו כמו שכתבנו:

בד"ה זאת אומרת כו' ר"ל סבר דמתני' סתמא קתני ומיירי כו' עכ"ל הוצרכו לכל זה משום דמשמע להו דלר"ל נמי בעי ב' טיבולין משום היכרא דאל"כ תקשי ליה ל"ל תרי טיבולי כלל ליעבד ההוא חד טיבול שאחר המצות וליכוון ועיין במרדכי:

בד"ה אכלן דמאי כו' וטעמ' דהחמירו בודאי דרבנן דטבל דאורייתא מפיק כו' עכ"ל דאי בטבל מדאורייתא הוה יצא מדאורייתא ידי מצה לא הוו מחמירו ביה אפילו בודאי דרבנן טפי מבדמאי וק"ל:

בד"ה ב' מיני בשר כו' לכך נראה דתרווייהו מבשלין כו' עכ"ל לכאורה תרוייהו צולין הל"ל לבן תימא ואפשר דאין לחוש לצלותן כיון דאינן באין חובה אלא לזכר בעלמא ולשון תבשילין הכי משמע להו דלא בעי לצלותן וק"ל:

בד"ה אמר רב הונא כו' רב הונא סבר כר"ל כו' ואפי' אית ליה שאר ירקות כו' עכ"ל כצ"ל דהיינו שאין לו לטרוח אחר שאר ירקות כמ"ש לעיל לר"ל דע"כ ס"ל לרב הונא כר"ל דאל"כ היאך יברך בטיבול שני כיון שכבר יצא בטיבול ראשון ה"ל ברכה לבטלה כמ"ש לקמן ודו"ק:

[רשב"ם ד"ה סילקא. וכ"ש שני מיני בשר. וכ"כ התוס' והר"ן ולכאורה יל"פ דדוקא נקיט ולאפוקי בשר כדי שלא יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ כדלקמן (קטז ב)] :

ברשב"ם ד"ה דלמא הא קמ"ל. דאיכא נמי היכר לתינוקות. הס"ד ואח"כ מה"ד אבל במרור לחודיה כו' כנ"ל דצ"ל:

רשב"ם ד"ה אע"ג שטיבל בחזרת.

מצוה להביא כו' מה"ת כו'. ל"ד דהא מרור בזה"ז דרבנן (כדלקמן קטו וקכ):

רשב"ם ד"ה אפילו דג וביצה. והיינו רבותא כו'. לכאורה מתני' היא רפ"ב דביצה ושוין בדג וביצה שעליו שהן ב"ת ולפמש"כ הב"י בשם הרמב"ן בסימן תקנ"ב דקל הוא לענין עירוב וכן אפילו רש"י בפ"ד דתענית במשנה שכ' דגם לענין עט"ב מיקרי ב"ת לא למדו אלא מכאן ע"ש אבל באמת י"ל דלא קאי האי אפילו אדר"ה שלפניו (דחזקי' הוא רבי' דריו"ח ור"ה הוא תלמיד דרב) אלא אמתני' ולאשמעינן דל"ב בשר דוקא ולאפוקי מסברת רב יוסף ועמש"כ (חולין לז):

תוס' ד"ה אחד זכר לפסח וכו' דחגיגת י"ד אינה דוחה את השבת. ע"ל נט ע"ב תוס' ד"ה בי"ד שחל ובדף ע ע"ב תוספות ד"ה מ"ט:

כי היכי דתהוי היכרא לתינוקת. לע"ד דהיכרא הוא משום דדרך העשירי' לאכול ירקא בשעת אכילה לגרור תאות המאכל ולא העני' כמאז"ל לא בעניותא אכלי ירקא משום דגריר מיהו כמה פעמים כשאין לו מה יאכל ממלא כרסו ירקות לשבר רעבונו במה שימצא עכ"פ וזהו תמיהת התינוק' בפעם הזאת שאנו אוכלין ירקות קודם אכילה כעני' שאין להם מה יאכל דאלו יש להם פת אינם גוררי' לבם לאכול הרבה ואח"כ בפעם הב' חוזרי' ואוכלי' כעשירי' על אכילתן לגרור תאות המאכל אבל ר' לקיש ס"ד דבטיבול ראשון לחוד הוה הכירא שאין דרך לאכול ירק קודם הסעודה לכן הקשה ודוק:

שני מיני בשר א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה. ור"ח כ' א' מבושל זכר לחגיגה והתו' דחו זה משום דקי"ל כב"ת דחגיגה הבאה עם הפסח נאכלת צלי ואח"כ כתבו דכשחל ע"פ בשבת אין לעשות זכר לחגיגה וצ"ע דלבן תימא חגיגה דוחה שבת כמ"ש תו' לעיל ע' ע"א סוד"ה לאו חובה כו':

(קיד ב) שלא ישהא בין אכילה לחברתה וכו'.—פי' וזמן שתי האכילות בכלל כעין מה שאמרו (ר"ה יח א) עשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ.

זאת אומרת מצות צריכות כונה. משום הכי בעי תרי טיבולי שמא לא נתכוון לשם מרור הואיל ובירך בורא פרי האדמה כשאר ירקות דעלמא: דילמא הא קמשמע לן דבעינן תרי טיבולי. משום תינוקות שישאלו ועבדינן היכירא טובא: אכלו לחצאין. חצי זית בפעם ראשונה וחצי זית בפעם שניה ובמרור קא איירי: תנאי היא. דהאי תנא לית ליה צריכות כוונה ור' יוסי אית ליה צריכות כוונה: ש''מ. מדקאמר רב הונא דמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ לית דחש לה לדרבי יוחנן: אפילו דג וביצה שעליו. שהיו רגילין להטיח את הדג בביצים: ואחד זכר. לחגיגת ארבעה עשר: גרמא ובישולא. חתיכת בשר ומן המרק: פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי. מברך מעיקרא אירקי בורא פרי האדמה דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה וכיון דיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי שיברך בפה''א על הירקות תחלה דהיינו ברכה הראויה להם ויפטור את המרור הבא אחריו מברכת בפה''א ואח''כ יברך על החזרת על אכילת מרור:

רשב"ם
זאת אומרת מצות צריכות כוונה. משום הכי בעי תרי טיבולי שמא לא נתכוון בראשון לשם מרור הואיל ובירך עליו בפה''א כשאר ירקות דעלמא שהרי אין עדיין אכילת מצות מרור לברך עליו על אכילת מרור עד לאחר המצה: דילמא הא קמ''ל. דבעינן תרי טיבולי משום תינוקות שישאלו ועבדי היכירא טובא ומיהו ממרור קמא יצא ידי חובתו ומהדר ר''ל א''כ דמשום היכירא דתינוקות לחוד נקט תרי טיבולי ולאו לאשמועינן מצות צריכות כוונה לאשמועינן שאר ירקות בטיבול ראשון ומרור בטיבול שני דאיכא נמי היכר לתינוקות אבל במרור לחודיה לא בעינן תרי טיבולי דכולי האי לא עבדינן משום היכירא דתינוקות להקדים אכילת מרור קודם זמנו: ועוד תניא. בהדיא דמצות אין צריכות כוונה ותיובתא דריש לקיש: אכלן דמאי יצא. דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה: אכלן חצאין. חצי זית בפעם ראשון וחצי זית בפעם שני ובמרור מיירי: תנאי היא. דהאי תנא לית ליה מצות צריכות כוונה ורבי יוסי אית ליה: אע''ג שטיבל בחזרת. טיבול קמא היכא דליכא שאר ירקות: מצוה להביא כו'. כלומר מצוה להביא מן התורה דאכתי לא קיים מצות אכילת מרור הואיל ולא נתכוון דמצות צריכות כוונה: אי הכי מאי מצוה להביא כו'. מביאין הוה ליה למיתני: סילקא. תרדין ורבותא היא וכל שכן שני מיני בשר: הואיל ונפק מפומיה דרב הונא. בשביל חיבתו להראות הלכה כמותו: ש''מ. מדקאמר רב הונא שמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ לית דחש לדר' יוחנן בן נורי: אפי' דג וביצה שעליו. שהיו רגילין להטיח את הדג בביצים והיינו רבותא דאע''ג דדמי לתבשיל אחד חשיב שני תבשילין: ואחד זכר. לחגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח: שני מיני בשר. צלי כנגד הפסח ומבושל כנגד חגיגה כך פירש רבינו חננאל מרומי: גרמא ובשולא. חתיכת בשר ומרק שנתבשלה בו: פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות. מברך מעיקרא בטיבול ראשון אשאר ירקות בורא פרי האדמה דאסור ליהנו' מן העולם הזה בלא ברכה דכיון שיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי שיברך בפה''א תחלה דהיינו ברכה הראויה להן ויפטור את המרור מברכת פרי האדמה ואחר כך יברך על החזרת על אכילת מרור:

זאת אומרת מצות צריכות כוונה. ריש לקיש סבר דמתני' סתמא קתני ומיירי אפי' יכול למצוא שאר ירקות אין לו לטרוח אחר שאר ירקות אלא עושה שני טיבולין במרור והיינו משום דמצות צריכות כוונה וכיון דלא בעידן כו' ובבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה כלומר שלא בירך על אכילת מרור ודילמא לא איכוון ודילמא לאו דוקא כלומר ודאי לא איכוון למרור דאין מצוה אלא עד טיבול שני אחר מצה הלכך בעי למהדר ואטבולי פי' ולברך על אכילת מרור ולא נקט וברוכי משום דרב חסדא אית ליה בשמעתין דמברך על אכילת מרור בטיבול ראשון והא דקאמר ובבורא פרי האדמה אכיל ליה היינו כלומר שאינו אוכל לשם אכילת מרור אלא אכלו לצאת בבורא פרי האדמה דאי סלקא דעתך לא בעי כוונה אם כן יצא חובת מרור בטיבול ראשון אע''ג דאכלו לפני מצה וכתיב על מצות ומרורים לא הויא עיכובא אמאי צריך תרי טיבולי במרור הוה ליה לאהדורי אשאר ירקות משום היכירא בטיבול ראשון ואחר מצה בטיבול שני יאכל מרור והגמרא דחי דלעולם אין צריכות כוונה ומהדרינן אשאר ירקי משום היכירא וכדי לאכול מרור אחר המצה ומתניתין קמ''ל היכא דליכא שאר ירקי דאפי' במרור בעינן תרי טיבולי כדי לאכול מרור כמצוותו ומשום היכירא ולא אמרי' שלא יאכל מרור עד לבסוף ולא נחוש להיכירא: אכלן דמאי יצא. אבל ודאי לא יצא אע''ג דמעשר ירק דרבנן כדאמרינן גבי מצה בכל שעה (לעיל דף לה:) אבל לא בטבל ומוקי לה בטבל טבול מדרבנן ואיתקש מרור למצה ובדמאי יצא נמי במצה משום דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי ליה וטעמא דהחמירו בודאי דרבנן דטבל דאורייתא מפיק התם (לעיל דף לה:) מלא תאכל עליו חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל ואיתקש מצה לחמץ: אכלו בלא מתכוין יצא. קשיא לריש לקיש ואע''ג דריש לקיש דייק ממתניתין ע''כ מתניתין לא איירי בכל ענין אלא בדליכא שאר ירקות וקא משני תנאי היא וכיון דאיכא תנא דסבר כריש לקיש דייק שפיר ריש לקיש ממתניתין דצריכות כוונה כי מסתמא איירי בכל ענין אפי' איכא שאר ירקות: סילקא וארוזא. וכ''ש שני מיני בשר: לית דחש לה לדר' יוחנן בן נורי. וטעמא דאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון בפ' כל שעה (לעיל דף לה.): שני מיני בשר. פירוש ר''ח צלי. זכר לפסח ומבושל זכר לחגיגה ולא נהירא דקיימא לן כבן תימא (לעיל דף ע.) דאין חגיגה נאכלת אלא צלי דמתניתין אתיא כוותיה לכך נראה דתרוייהו מבושלין וכן משמע לשון תבשילין: אחד זכר לפסח ואחד לחגיגה. כשחל י''ד להיות בשבת אין צריך רק בישול אחד דחגיגת י''ד אינה דוחה את השבת ומיהו אומר ר''י דמ''מ אין לחלק דדמי לחובה אם היינו מניחים מלעשות שני תבשילין וגם יש לחוש שמא לא יעשו בשאר פסחים ואין שום חשש אם אנו עושין אע''ג דלא צריך דליכא למיחש שמא יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד עשינו זכר לחגיגה בשבת והשתא נמי נקריבה בשבת דהקרבה מסורה לזריזין וכשיבנה משה ואהרן יהא עמנו וליכא למיטעי אך הבא להניח מלעשות שני תבשילין אין מזהירין אותו: אמר רב הונא מברך כו'. רב הונא סבר כריש לקיש דבעי כוונה ואפי' אית ליה שאר ירקות עביד במרור שני טיבולי:

דף קיד - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד