דף קיג - ב
תני תנא [שנה האמורא השונה את הברייתות] קמיה דרבא ורב ספרא את הברייתא דלעיל, ששלשה הקב"ה מכריז עליהן בכל יום, וביניהם רווק הדר בכרך ואינו חוטא.
צהבו פניו דרב ספרא, שמח על כך, שהרי הוא רווק הדר בכרך.
אמר לו רבא: לאו כגון מר!
אלא כגון רב חנינא ורב אושעיא, דהוו אושכפי סנדלרים בארעא דישראל, והוו יתבי בשוקא דזונות, ועבדי להו מסאני היו עושים נעלים לזונות. ועיילי להו, ומביאים להם. אינהו, הזונות, היו מסתכלי בהו. ואינהו, רב חנינא ורב אושעיא, לא מדלן עינייהו, לא היו מרימים עיניהם לאיסתכולי בהו.
ומומתייהו, והיו הזונות רגילות לישבע בחיי רב חנינא ורב אושעיא הכי: בחייהן, בחיי "רבנן קדישי דבארעא דישראל"!
שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן:
א. מי שאינו כועס.
ב. ומי שאינו משתכר.
ג. ומי שאינו מעמיד על מדותיו לגמול רע למי שציערו.
שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן:
א. המדבר אחד בפה ואחד בלב.
ב. והיודע עדות בחבירו שיכולה להועיל לו, ואינו מעיד לו.
ג. והרואה דבר ערוה בחבירו, ומעיד בו יחידי.
כי הא דטוביה חטא בדבר ערוה, ואתא זיגוד [שם אדם] לחודיה, לבדו, ואסהיד ביה, העיד עליו קמיה דרב פפא.
נגדיה, הלקה רב פפא לזיגוד.
אמר ליה זיגוד לרב פפא: וכי טוביה חטא, וזיגוד מנגיד?! הכיצד יתכן שטוביה עבר עבירה, ואילו אני, זיגוד, לוקה!?
אמר ליה רב פפא: אין, אכן כך הוא, משום דכתיב "לא יקום עד אחד באיש". ואת לחודך אסהדת ביה. ומאחר שאין עדותך מתקבלת כי אתה עד אחד, הרי אין עליך מצוה להעיד. אלא, אדרבה, שם רע בעלמא קא מפקת ביה, ועברת על "לא תלך רכיל בעמיך", ולכן לקית. [8]
אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: אף על פי שאינו רשאי להעיד עליו, בכל זאת, מותר לו לשנאתו, שהרי הוא יודע בודאי שהוא רשע.
וראיה לדבר: שנאמר "כי תראה חמור שנאך [השנוא עליך] רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עמו" [לפרוק את משאו].
והוינן בה: מאי שונא? מי הוא אותו "שונא"?
אילימא שונא נכרי.
והתניא: "שונא" שאמרו, שונא ישראל ולא שונא נכרי. שאם הוא נכרי אינך צריך לסייעו בפריקה וטעינה.
אלא, פשיטא, שונא שהוא ישראל.
ומי שריא למסניה לשנאותו? והכתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך"! ומסתמא הכתוב לא מדבר ברשעים שעוברים על לאו זה.
אלא, שמא תאמר שמדובר כגון דאיכא שני סהדי דעביד איסורא, ולכך מותר לשנאתו, גם זה לא יתכן, כי אם כן יקשה: כולי עלמא נמי מיסני סני ליה. מאי שנא האי, שהכתוב קוראו "שונאך", משמע שרק הוא שונאו. והרי אם יש עדים שעבר עבירה, כולם שונאים אותו?
ומסקינן: אלא, לאו, כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה, [9] ואין עמו עוד עד אחד שיעיד על כך. ולכן רק הוא מותר לשנאתו.
ומכאן ראיה לרבי שמואל בר רב יצחק אמר רב.
רב נחמן בר יצחק אמר: לא רק שמותר לשנאתו כשראה בו הוא לבדו שעבר עבירה, אלא אף מצוה לשנאתו. שנאמר "יראת ה', שנאת רע".
אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מהו למימרא ליה לרביה למשנייה? האם מותר למי שראה אדם שעבר עבירה, והוא עד אחד בלבד, לספר לרבו, כדי שישנאנו גם הוא.
אמר ליה רב אשי: אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי, אם הוא יודע שרבו מאמין לו כשני עדים, לימא ליה, יספר לו כדי שישנאנו.
ואי לא, לא לימא ליה! שהרי אין בכך תועלת, כי רבו לא יאמין לו, ולא ישנאנו.
תנו רבנן: שלשה, חייהן אינם חיים.
א. הרחמנין יותר מדאי.
ב. והרתחנין.
ג. ואניני הדעת, מפונקים.
ושלשה אלו תדירים הם בכל שעה, ולכן מי שטבעו בכך אין לו מנוחה, וחייו אינם חיים.
ואמר רב יוסף: כולהו איתנהו בי! יש בי כל שלשת התכונות הללו.
תנו רבנן: שלשה שונאין זה את זה.
ואלו הן: א. הכלבים.
ב. והתרנגולין.
ג. והחברין כומרים פרסיים [ח"א מהרש"א].
ויש אומרים: אף הזונות.
ויש אומרים: אף תלמידי חכמים שבבבל.
תנו רבנן: שלשה אוהבין זה את זה.
אלו הן:
א. הגרים.
ב. ועבדים.
ג. ועורבין.
ארבעה אין הדעת סובלתן. שהם עצמם מתחרטים לאחר זמן על מעשיהם, והם נבזים בעיני עצמם.
אלו הן:
א. דל גאה.
ב. ועשיר מכחש בממון שהפקידו אצלו.
ג. וזקן מנאף.
ד. ופרנס מתגאה על הציבור בחנם. שנוהג עליהם שררה ובשעת דוחקם אינו עומד לסייעם.
ויש אומרים: אף המגרש את אשתו פעם ראשונה ושניה, ומחזירה.
ותנא קמא, שלא החשיב את מגרש את אשתו, משום שזימנא דכתובתה מרובה, לפעמים הוא התחייב לה בכתובתה הרבה כסף אם יגרשנה. אי נמי: יש לו בנים הימנה, ולא מצי מגרש לה. אינו יכול לעמוד בגירושין בגלל הטעמים האלו, ולכן הוא מחזירה, ונושאה שוב ושוב [ח"א מהרש"א].
חמשה דברים צוה כנען את בניו: [10] דהיינו, שהכנענים נוהגים כן כאילו צוה להם אביהם [והנפקא מינה לדעת זאת, כדי ליזהר מהם, רשב"ם].
א. אהבו זה את זה.
ב. ואהבו את הגזל.
ג. ואהבו את הזמה.
ד. ושנאו את אדוניכם.
ה. ואל תדברו אמת.
ששה דברים נאמרים בסוס.
א. אוהב את הזנות.
ב. ואוהב את המלחמה.
ג. ורוחו גסה.
ד. ומואס את השינה.
ה. ואוכל הרבה.
ו. ומוציא קמעה.
ויש אומרים: אף מבקש להרוג את בעליו במלחמה.
שבעה מנודין לשמים, אלו הן:
א. יהודי שאין לו אשה.
ב. ושיש לו אשה ואין לו בנים. וכגון שבפשיעתו אין לו בנים, שאינו מתעסק בפריה ורביה.
ג. ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה.
ד. ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו.
ה. וציצית בבגדו.
ו. ומזוזה בפתחו.
ז. והמונע מנעלים מרגליו.
ויש אומרים: אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה, כגון סעודת ברית מילה [11] או נישואי בת כהן לכהן.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי שמואל בר מרתא אמר רב משום רבי יוסי איש הוצל שלשה דברים:
האחד: מנין שאין שואלין בכלדיים, בעלי אוב [פירוש אחר. חוזים בכוכבים] כדי לדעת העתידות?
שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלהיך". שמשמעותו, להיות בוטח בו בכל מה שעתיד לקרות ולבא עליך ואינך צריך לחקור ולהתעניין בעתידות.
והשני: ומניין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו, אפילו בדבר אחד, שחייב לנהוג בו כבוד? שנאמר בדניאל, שזכה להיות מנצח ומתגבר על כל השרים "כל קבל כל זאת, בגלל: די רוח יתירא ביה. שהיתה בו מעלה אחת עליהם. ומלכא עשית [חשב] להקמותיה [למנותו] על כל מלכותא".
והשלישי: והיושבת על דם טהור. יולדת שכלו ימי טוהר שלה [שלשים ושלשה יום ליולדת זכר, וששים וששה יום ליולדת נקבה, שבהם אפילו ראתה דם היא טהורה, ומותרת לבעלה], והגיע ליל ארבעים ואחד ללידת הזכר [דהיינו, לאחר שעברו עליה שבעת ימי הטומאה ושלשים ושלשה ימי הטהרה] או ליל שמונים ואחד לנקיבה [דהיינו, לאחר ארבעה עשר יום של ימי הטומאה ועוד ששים וששה ימי הטהרה], ואינה רואה עכשיו דם, בכל זאת אסורה לשמש באותו הלילה. כי יש לחשוש שמא אם תראה עתה דם ותטמא כדין נדה, בכל זאת תשמש. כי מתוך שהיא רגילה עד עכשיו לשמש גם כשרואה דם, תטעה, ותשמש גם עתה, למרות שמעתה היא טמאה בראיית דם.
ועד כמה היא אסורה?
אמר רב: עונה, לילה אחד צריכה להמתין.
תנא: הוא יוסף איש הוצל [שאמר את שלשת הדברים], הוא יוסף הבבלי, הוא איסי בן גור אריה, הוא איסי בן יהודה, הוא איסי בן גמליאל, הוא איסי בן מהללאל.
ומה שמו? איסי בן עקביה שמו. [12]
וכן מצינו תנא אחר שנקרא בכמה שמות: הוא רבי יצחק בן טבלא, הוא רבי יצחק בן חקלא, הוא רבי יצחק בן אלעא.
הערות
[8] הרשב"ם מפרש, כיון שנאמר 'לא יקום עד אחד באיש', עדותך אינה מביאה כל תועלת, והרי היא לשון הרע בלבד. ולוקה מחמת שעבר על הלאו של 'לא תלך רכיל'. אבל אינו לוקה מחמת הפסוק של 'לא יקום'. לפי שסובר הרשב"ם שפסוק זה איננו איסור לאו, אלא הוא דין התורה שעד אחד אינו נאמן. או שסובר הרשב"ם שהלאו הזה הוא אזהרה לבית דין שלא יקבלו דברי עד אחד, ולכן העד לא לוקה מחמת לאו זה, שאין האזהרה עליו אלא על בית דין. אולם יש ראשונים שסוברים שהמלקות אכן היו מחמת הלאו של 'לא יקום' [חפץ חיים בפתיחה, לאוין י'].
[9] התוספות מקשים, אם מדובר באדם שיש מצוה לשנוא אותו, מדוע מבואר בבבא מציעא שאם רואה חמור שונאו רובץ תחת משאו צריך לעזור לו כי יש ענין לכוף את יצרו ולהעביר את השנאה, והלא יש מצוה לשונאו, ומדוע שיעביר את השנאה? ומתרצים התוספות, כיון שהוא שונאו כדין, אם כן כמים הפנים לפנים, וגם השני שונא אותו בחזרה, ואז מתוספת בראשון שנאה שלא מחמת המצוה, אלא בגלל שהשני שונאו, ואת התוספת שנאה הזו שנוספה שלא מחמת המצוה, את זה צריך לכוף ולסלק מלבו, ומזה מוכח שאף שהתורה התירה לשנאתו ויותר מכך, יש מצוה לשנאותו. אולם רק אם שונאו מחמת מצות ה', זו השנאה המותרת. אבל אם שונאו סתם, אין זה נכלל בכלל המצוה, ואדרבה צריך לסלק שנאה זו מלבו, כפי שאסור לשנוא כל יהודי ועיין עוד בתומים סימן ז סעיף קטן ט.
[10] בספר בית הלוי על התורה [בהוספות מכתב יד עמ' י"ח] מבאר בענין החמשה דברים שציוה כנען את בניו, ולכאורה רק ארבעה מהם הינם דברים רעים, גזל, זימה, שנאת אדוניהם, אי דיבור אמת. אבל הדבר החמישי - אהבו זה את זה - לכאורה זה דבר טוב, ומפרש הבית הלוי שהנה בכל עבירה שאדם עובר מחמת שמתאוה לזה, בעצם גם הוא יודע שזה דבר רע, אלא שתאותו מסמאת את עיניו ולא חושב על רוע מעשיו. אולם כשרואה אדם אחר שעושה את זה אזי הוא מתייחס לכך בתור דבר רע, וקל וחומר אם רואה אדם אחר שעושה עבירה אחרת מהעבירות שלו, כגון אדם שרגיל לגנוב ורואה שכור שמתמכר ליינו, בזה כיון שאין לו תאוה, נשארה דעתו נכונה וחושב את זה לדבר שאינו ראוי. אולם אחרי ששוקע בחטאיו זמן רב, הופך אצלו הדבר לטבע ולדרך ולשיטה לעשות רע, ואז אינו מבדיל בין רע לרע, כיון שכבר התרגל בעשיית הרע, ולא רק מחמת התאוה, וזו היתה צוואת כנען לבניו, אהבו זה את זה, וקשה איך אפשר לאהוב אדם שעושה מעשים אשר לא יעשו, על זה באה התשובה, אהבו את הגזל, ולא אמר אהבו ממון שאז היה משמע שיעשו עבירות מחמת תאות הממון, אלא ציוה שיאהבו את הגזל מצד עצמו, שיחפצו לעשות רע ויעשו את עצמם רעים בעצם, ואז יוכלו לאהוב אחד את השני בלי מכשולים והפרעות.
[11] על פי דברי התוספות כאן, שכתבו כי סעודת מצוה היינו סעודת ברית מילה, כתב הרמ"א ביורה דעה סימן רס"ה סעיף י"ב שכל מי שאינו אוכל בסעודת ברית מילה הרי זה כמנודה לשמים. אולם בסעודת נישואין אינו נחשב כמנודה, ואף שבתוספות מבואר שאף בסעודת נישואין הרי הוא כמנודה, מכל מקום הרמ"א לא פסק כך, וכן המנהג שמקפידים רק על סעודת ברית ולא סעודת נישואין.
[12] הסיבה שהיו לו הרבה שמות, כתב בספר הלכות קטנות [ח"ב סימן ש"ח] שמפני גזירות שמד היה נאלץ לברוח ממקום למקום, ולשנות את שמו שלא יכירוהו.
הָכִי מְמִיאָן:בְּחַיֵּיהוֹן דְּרַבָּנָן קַדִּישֵׁי דִּבְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. יש להקשות מה שייכות יש לשבח זה של שבועתם עם השבח של גדר ערוה המדבר בו עליהם. ומהרש"א ז"ל כתב כמו שאמרו (ויקרא רבה כד, ב) 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה' ודבריו סתומים! איך נתיישבו הדברים בזה?
ונראה לי בס"ד דמצינו שהנזהר בגדרים וסייגים השייכים לערוה נקרא קדוש וכמו שאמרו בגמרא הטעם שנקרא רבי 'רבינו הקדוש' בשביל גדר וסייג שנהג בעצמו שלא נסתכל באמה שלו, ולפי זה רבי חנינא ורבי אושעיא שהיו נזהרים כל כך בענין ערוה שהיו מסיימו לזונות מסאני בכרעייהו ועם כל זה לא מדלו עינייהו לאסתכולי בהו שלא היו מהרהרים אפילו הרהור כל דהו להם נאה ויאה לקרותם בתואר 'קדישי' אך הם אף על פי שהיה להם תגבורת גדולה בערוה שראוי להם תואר קדישי, יותר מזולתם, הנה הם כשהיו נשבעים בחייהון דרבנן היו מכנים אותם בתואר 'קדישי', משמע מדבריהם שהם עדיין לא זכו לתואר קדישי אלא רק החכמים אשר נשבעים בחייהם המה הראויים להקרא בתואר קדישי דהדרך שהקטן הנשבע בחיי הגדול מזכיר אותו בשבח הגדול שיש בו אשר הנשבע עדיין לא הגיע אליו.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהזכיר עתה דברי שבועתם עם שבח של גדר ערוה המדבר בו עליהם היינו כיון דהנזהר בערוה ביותר הוא הראוי להיות נקרא בשם קדוש, לכך כשהיו נשבעים בחייהון דרבנן היו מכנים אותם בשם קדישי לומר מה שנראה בנו תגבורת בענין ערוה לאו רבותא דידן היא אלא זכות רבנן הנקראים בשם קדושים הוא דמגין עלינו להיות נשמרים מן היצר הרע בהרהור ערוה.
שְׁלֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן; מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס. נראה לי בס"ד הטעם כּוֹעֵס [156] עולה מספר קנ"ו כמנין י"ב פעמים אהבה [12×13=156], ולכן זה שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס נמשך לו שפע אהבה מן י"ב צרופים של שם הוי"ה שכל צירוף שולט בחודש אחד בשנה כנודע ונמצא מספר 'כּוֹעֵס' נהפך לו לטובה שיהיה לו י"ב פעמים אהבה מן י"ב צרופים.
אך קשה מאחר דהכועס מגונה ביותר דחשיב כאלו עובד עבודה זרה (נדרים כב:) איך בהעדר הכעס זוכה לאהבה מאתו יתברך דמאי רבותיה בזה?
ונראה לי בס"ד מה שאמרו 'כאילו עובד עבודה זרה' היינו בכועס במילי דעלמא, אבל הכא איירי בשבח שאינו כועס במילי דמצוה שהוא מתכעס לכבודו יתברך עם בני אדם שהיו עוברים רצונו יתברך או כרב הכועס עם תלמידו בשביל לימוד תורה שמלמדו דהנזהר גם בזה הרי זה הקב"ה אוהבו.
וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר. נראה לי בס"ד שֵׁכָר [520] מספר תק"ך ולכן זה שלא נשתכר בשכר שמספרו תק"ך זוכה לשפע אהבה מן ארבעים ספירות של ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] כי בכל עולם יש עשרה ספירות בכללות, והנה ארבעים פעמים אהבה הוא מספר שכר שהוא תק"ך [40×13=520] ונמצא כי השכר שפירש ממנו שלא נשתכר בו נהפך לו מספרו לטובה לארבעים פעמים אהבה.
ומה שאמרו מִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו, נראה לי בס"ד הטעם כי המעמיד על מדותיו יהיה לבו מלא דאגה תמיד שדואג אפילו על מקצת זלזול שיגיע לו מאחרים אבל אם אינו מעמיד על מדותיו אינו חושש מכל זלזול שיהיה הן קטן הן גדול, ולכן אין לו שום דאגה בעבור זאת בלבו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה וַאֲנִי (תהלים לח, יד) 'כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע.. וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת', לכן יזכה שיתהפך מספר דאגה שפירש ממנה למספר אהבה [13] כי החשבון שוה, והיינו שיזכה להיות לו אהבה מאתו יתברך שיאהב אותו.
שְׁלֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן; הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב. וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, וְהָרוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי. אף על גב דשנים הראשונים הם מידי דאיסורא וכל העושה איסור הוא שנוי לפני הקב"ה, נראה יש שנאה בשתים אלה ביותר מפני שהוא חושב כאלו אין הקב"ה יודע מה שבלבבו ולכן בשתים אלו רק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ אבל בית דין של מעלה אין מכירין חטא זה שהוא בלב.
והנה זה יפסיד הרבה שיתנהג עמו הקב"ה מדה כנגד מדה כי לפעמים האדם עושה עבירה לשמה שכונתו לטובה אך בית דין של מעלה שאין רואין הלב מחייבין אותו כי המה ראו שעשה עבירה גמורה אך הקב"ה שרואה הלב יזכהו, ואם זה האדם נראה ממנו דברים אלו אשר מורין כאלו הוא חושב שאין השם יתברך יודע מה שיש בלב ח"ו אם כן איך יזכה בעבירה לשמה שיהיה ניצול מכח ראייתו יתברך בלב?!
ובענין השלישי שמעיד יחידי הוא שנוי לפני הקב"ה ביותר, בשביל כי מזה יצא נזק לישראל שאז גם השטן רוצה להעיד עליהם יחידי. וכן מצינו לרבותינו ז"ל בדין של מעלה ביום ראש השנה שאומר לשטן הבא עדים ומביא מלאך הממונה על חמה להעיד, וכשירצה להביא את מלאך הממונה על הלבנה לא ימצאהו מפני שהלבנה מכוסית דכתיב (תהלים פא, ד) 'בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ' וכנזכר במדרש ולפי דבריו של זה שמעיד יחידי יאמר השטן גם בזה תסגי עדות יחיד שהוא מלאך הממונה על חמה וכיון שמזה יצא חובה לישראל לכך הוא שנוי לפני הקב"ה ביותר.
אָמַר רַב יוֹסֵף: כּוּלְּהוּ אִתְּנְהוּ בִּי. נראה הכוונה דשלשה אלה הקושי שלהם מצוי בסומא יותר מן הפקח כי יש אדם מכים אותו מעט והוא צועק הרבה שנראה מכח הצעקה שהם מכים אותו מכת מות ואינו כך, ולכן הרואה בעיניו לא יתבהל מכח צעקתו ויצטער, אבל הסומא שאינו רואה בעיניו ההכאות ורק שומע צעקה גדולה ומרה מתבהל ומצטער שחושב שמכים אותו מכת מות, וכן הוא הדין להצועק מכח חבורה או פציעה או איזה מכה שיש לו בגופו, ולכן הָרַחֲמָנִין אם הם סומין חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים יותר מן הָרַחֲמָנִין שהם רואין בעיניהם, וכן הכעסן שכועס על דבר שלא נעשה כרצונו אם הוא אינו רואה חושב שהשינוי הוא עצום ורב ויתכעס ביותר וכן אֲנִינֵי הַדַּעַת שנמאס מדבר כל דהו שיש הפרש בזה אם רואה בעיניו שרואה שאין הלכלוך רב מאד, מה שאין כן אם אינו רואה ומצייר בדעתו שהלכלוך רב מאד ויצטער הרבה ואינו כן.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַזּוֹנוֹת. הא דלא חשיב זה תנא קמא נראה לי בס"ד דאיתא בשבת (שבת לד.) 'יֹאמְרוּ זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!' נמצא הזונות אף על פי ששונאין זו את זו בלב עם כל זה בגלוי עושין פרכוס זה לזה שהוא מורה על אהבה, ולכך תנא קמא לא חשיב זה בכלל.
והא דלא חשיב תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל משום דהוא נקיט דבר שישנו בכל אותו המין כולו ובכל מקום, אך זה אינו אלא בבבל.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל. קשה איך יצוייר דבר זה של שנאה להיות בין תלמידי חכמים?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יט:) וז"ל גם דע כי אם ימצאו בדור אחד שני נשמות משורש אחד כשני אחים או כשני חבירים, יהיו שניהם שונאים ומקטרגים זה לזה בטבעם בלי ידיעה דאף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזי לפי ששניהם זה חפץ לינק מן השרש ההוא יותר מחבירו והם מקנאים זה לזה בטבעם, ולכן אם ישיגו לדעת ברוח הקודש ששניהם משורש אחד אז ודאי היו אוהבים זה לזה, ודע כי אין זה אלא כאשר המה שניהם בחיים וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
הרי ידעת הסיבה מה שיהיה לפעמים שנאה בין תלמידי חכמים אף על פי ששניהם צדיקים גמורים וקאמר כאן דבר זה אינו מצוי אלא בתלמידי חכמים שבבבל ואין הכוונה שכולם הם כך אלא הכוונה שימצא בהם קצת תלמידי חכמים שיהיו שונאין זה את זה, אבל בארץ ישראל לא ימצא כזאת כלל דאף על גב שגם שם אפשר להיות שני נשמות שהם משורש אחד בשני תלמידי חכמים עם כל זה מאחר שהם דרים בארץ ישראל אז מכח קדושת ארץ ישראל שורה עליהם רוח הקודש שידעי הנשמות שלהם שהם משורש אחד ואז יהיה כל אחד כופה טבעו לבלתי יתקנא מחבירו וממילא לא יהיה ביניהם שנאה מחמת קנאה וכמו שאמרו רבינו ז"ל אם ישיגו לדעת ברוח הקודש ששניהם משורש אחד היו אוהבים זה לזה.
ולכן לא ימצא דבר זה אלא רק בתלמידי חכמים שבבבל כי מחמת המקום אין שם השראת רוח הקודש על כולם כראוי, וכמו שאמר רשב"י (בזוהר חלק א' דף רכה) על חברייא דבבל, וזה לשונו דהא אוירא קדישא ורוחא קדישא אתעדי מנייהו וינקי מאוירא ורוחא דרשותא אחרא וכו' עד כאן. וכיוצא בזה אמרו בגמרא בהספידו של רב הונא ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו (מועד קטן כה.).
מִנַּיִן שֶׁאֵין שׁוֹאֲלִים בְּכַלְדִּיִּים? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יח, יג) "תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹהֶיךָ". נראה לי בס"ד על פי מה שנאמר בס"ד בפסוק (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' כי מספר יִשְׂרָאֵל [541] תקמ"א ועם מספר הוי"ה במלוי יודין שהוא ע"ב נשלם תרי"ג [541+72=613] כמנין רמ"ח [248] אברים ושס"ה [365] גידים שבאדם שיהיו נשמרים וחיים וקיימים כולם. ואם כן כיון דהמספר הנזכר מכוון כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שבגופם זה יורה שהם למעלה מן המערכה של כוכבים ומזלות, ולכן אין להם לשאול בְּכַלְדִּיִּים יען דכתיב בהו 'תָּמִים תִּהְיֶה' בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים כי מספרם מכוון בחבור שמך עִם הֳ' אֱלֹהֶיךָ שזה יורה שאתה נשפע למעלה מן המערכה של כוכבים ומזלות
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים צִוָּה כְּנַעַן אֶת בָּנָיו אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה, אֶהֱבוּ אֶת הַגָּזֵל, אֶהֱבוּ אֶת הַזִּמָּה, וְשִׂנְאוּ אֶת אֲדוֹנֵיכֶם, וְאַל תְּדַבְּרוּ אֱמֶת. נראה לי בס"ד עיקר צוואתו היתה על הזנות כי זו המדה הרעה שנרמזה עליו בתורה, אך לזנות צריך מעות לשלם אתנן והעבד מהיכן יש לו? דמעשה ידיו הם לרבו! לכן צוה אותם על הגזל כדי שיתנו ממנו אתנן. מיהו אם יהיה להם שנאה זה עם זה לא יוכל לגזול שכל אחד יגלה על חבירו, לכן צוה שיאהבו זה את זה כדי שיהיו קשר רשעים לגנוב ולגזול ולא יודע הדבר.
ועדיין צריך להם דבר אחד כי העבד נותן לו רבו עסק לעסוק בו כל היום ואינו רוצה שיהיה בטל ואם יהיה העבד אוהב את אדוניו לא ירצה להשליך מלאכת אדוניו ולילך אצל הזונה שנזדמנה לו בעת שהוא עוסק במלאכת רבו כי חושש להפסיד ממון רבו לכך צוה שילמדי לשונם לדבר שקר כדי שאם יוכיחהו רבו אז תכף ישיב לו התנצלות בהמצאות של שקר ומרמה ונמצא על ידי כל זה המה עושים הזנות אשר אהב כנען.
שִׁבְעָה כִּמְנֻדִּין לַשָּׁמַיִם.. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וּבִזְרוֹעוֹ, וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ, וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ וּמוֹנֵעַ מִנְעָלִים מֵרַגְלָיו. יש להקשות הוה ליה למימר בקצרה 'תְּפִלִּין וְצִיצִית וּמְזוּזָה'? ונראה לי בס"ד דנקיט בתפילין רֹאשׁוֹ וּזְרוֹעוֹ דא לאפוקי אי אית ליה חד מנייהו לא הוי מנודה. ונקיט בְּבִגְדוֹ גבי ציצית לאפוקי טלית שאולה דתוך שלשים פטור ואחר שלשים מחייב משום מראית העין ולא הוי כמנודה. ונקיט בְּפִתְחוֹ גבי מזוזה לאפוקי דר בבית גוי דפטור כל שלשים יום ד'בֵּיתֶךָ' (דברים יא, כ) אמר רחמנא ולא בית גוי ולזה אמר 'בְּפִתְחוֹ' רוצה לומר שלו מה שאין כן אם נקרא על שם הגוי דפטור. וראשי תיבות שלשה אלה 'מִצְוֹת' מזוזה ציצית ותפילין.
ומה שאמרו מוֹנֵעַ מִנְעָלִים רוצה לומר דאין לו אונס אלא הוא המונע.
ומה שאמרו וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵינוֹ מֵסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל מִצְוָה הא דלא חשב זה תנא קמא משום דיש לו תירוץ אולי יבואו שם בני אדם שאינם מהוגנים ועיין בתוספות.
220ימים לסיום הש״ס