פסחים קיג ע"א

דף קיג - א

ומשנינן: אמרי: הני,  גזייתא נינהו. הללו הם השדים הולכים בשבילי הכרמים [שלא גזר עליהם אלא שלא יעברו ביישוב], דשמיטי סוסיא, והסוסים שלהם בורחים אל תוך העיר, ואתו ודברי להו, באים השדים להחזיר הסוסים משם, ורק אז הם מגיעים ליישוב.

אמר ליה רב לרב אסי: לא תדור במתא אל תגור בעיר דלא צניף בה סוסיא, שלא נשמע בה קול צהלת הסוס, ולא נבח בה כלבא. כלומר, שאין בה סוסים וכלבים, שהם שומרים על העיר, שעל ידי הסוס הוא רץ אחר הגנבים לתופשם.

ואל תדור בעיר דריש מתא אסיא, שראש העיר הוא רופא [פירוש אחר, תלמיד חכם], מפני שהם טרודים זה ברפואתו וזה בתלמודו, ואינם מתעסקים בצרכי הציבור.

ולא תנסיב תרתי, אל תשא שתי נשים, שמא יתייעצו עליך רעה.

אי נסבת תרתי, נסיב תלת! שא עוד אשה שלישית, כדי שהיא תגלה לך אם השתיים יתיעצו עליך רעה.

אמר ליה רב לרב כהנא: הפוך בנבילתא ולא תיפוך במילי! עדיף שתעסוק בנבילה מאשר לעסוק הרבה בדיבורים שמביאין לידי ניבול פה.

פשוט נבילתא בשוקא עסוק בהפשטת עורות מבהמות מתות ושקיל אגרא, ותשתכר מזה, ולא תימא: כהנא אנא! וגברא רבא אנא! וסניא בי מילתא ואינו לכבודי.

סלקת לאיגרא, כשאתה יוצא לדרך, אפילו למקום קרוב, שירותך בהדך, קח מזונותיך עמך.

מאה קרי במתא בזוזא, אפילו כשהמזונות בזול, כאשר מאה דלעות עולים בעיר רק זוז, בכל זאת, תותי כנפיך ניהוו, יהיו המזונות עמך.

אמר ליה רב לחייא בריה: לא תשתי סמא. אל תתרגל לשתות סמים, ואפילו בתור רפואה [אם אפשר ברפואה אחרת], כי אתה עלול להתמכר להם ולהפסיד כספך.

ולא תשוור ניגרא. אל תפסע פסיעה גסה לפי שהיא נוטלת מאור העינים.

ולא תעקר ככא. אל תעקור שן חולה, שסופה להתרפאות.

ולא תקנא בחיויא. אל תתגרה בנחש.

ולא תקנא בארמאה. אל תתגרה בגוי כמבואר להלן.

תנו רבנן: שלשה אין מתקנאין בהן.

ואלו הן: נכרי קטן, ונחש קטן, ותלמיד קטן.

מאי טעמא?

משום דמלכותייהו אחורי אודנייהו קאי. מלכותם עומדת מאחורי אזנם. כלומר, הם עתידים לגדול, ואימתם תגדל, וינקמו ממך.

אמר ליה רב לאיבו בריה: טרחי בך בשמעתא, יגעתי ללמדך גמרא, ולא מסתייע מילתא, ולא הצלחתי. תא אגמרך, בא אלמדך מילי דעלמא: אדחלא אכרעיך, בעוד החול על רגליך כשבאת מן הדרך, זבינך זבין, מכור מה שהבאת, כדי שתחזור ותקנה מיד, ותמכור שוב.

כל מילי זבין ותחרט, כל דבר שמכרת והתייקר לאחר מכן, יכול אתה להתחרט על שמיהרת למכור. בר מחמרא יין, דזבין ולא תחרט. כי שמא אילו לא מכרת הוא היה מחמיץ.

שרי כיסך, קודם פתח ארנקך וקבל המעות, ורק אחר כך פתח שקיך ותן התבואה לקונים.

קבא מארעא, עדיף ללכת למקום קרוב ולהרויח מעט, ולא כורא מאיגרא, להרויח הרבה במדינת הים.

תמרי בחלוזנך, אם יש לך תמרים בכלי המיועד לכך, לבית סודנא רהיט, רוץ לבית עושה השיכר לעשות מהם שיכר, כי אחרת אתה תאכל אותם ותפסיד [כי משיכר היו מרויחים הרבה, כדלקמן].

ועד כמה, מאיזה כמות תמרים ומעלה מדובר?

אמר רבא: עד תלתא סאה.

אמר רב פפא: אי לא דרמאי שכרא, אם לא הייתי עוסק בעשיית שיכר, לא איעתרי לא הייתי מתעשר!

איכא דאמרי: אמר רב חסדא: אי לא דרמאי שכרא, לא איעתרי.

מאי סודנא, למה נקרא השיכר סודנא?

אמר רב חסדא: "סוד נאה", עצה טובה היא, שהרי מתעשרים ממנה, וגמילות חסדים שיכול לתת מהשיכר מתנה לעניים, ולעשות צדקה וחסד [לפי שאינו משקיע הרבה בקרן, והרווח מעשיית השיכר הוא גדול. רשב"ם].

אמר רב פפא: כל "אגב", כל דבר שצריך לכתוב עליו שטר, כגון הלואה, גביא בעי! עדיין הוא צריך לגבותו, ויש טורח בדבר.

כל אשראי, ספק אתי ספק לא אתי. ספק אם ישלמו המעות או לא. ודאתי, גם מה שיבוא לידך בשעה שישלמו, מעות רעות נינהו, שמשלמים מעט מעט בתשלומים.

שלשה דברים אמר רבי יוחנן משום אנשי ירושלים:

א. כשאתה יוצא למלחמה, אל תצא בראשונה אלא תצא באחרונה, כדי שאם תנוס, תכנס בראשונה.

ב. ועשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות.

ג. והוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו, לסחור ולעשות שותפות עמו.

שלשה דברים אמר רבי יהושע בן לוי משום אנשי ירושלים:

א. אל תרבה בגגות [גירסת מהרש"א בגימ"ל]. אל תרבה לעשות מעשיך בפרהסיא במקום מגולה, משום מעשה שהיה, מעשה דוד ובת שבע שרחצה על הגג.

ב. בתך בגרה, שחרר עבדך ותן לה! היינו שימהר להשיאה, ואפילו לעבדו.

ג. והוי זהיר באשתך מחתנה הראשון.

מאי טעמא? רב חסדא אמר: משום ערוה, שלא תזנה עמו.

רב כהנא אמר: משום ממון, שהיא תבזבז עליו את ממונך.

ואומרת הגמרא: הא והא איתנהו, שני הטעמים נכונים.

אמר רבי יוחנן: שלשה מנוחלי העולם הבא הן.

אלו הן:

א. הדר בארץ ישראל.

ב. והמגדל בניו לתלמוד תורה.

ג. והמבדיל על היין במוצאי שבת.

ומבארת הגמרא: מאי היא? מה טורח יש בכך שמבדיל על היין?

דמשייר מקידושא לאבדלתא. כשיש לו רק מעט יין, מה שנשאר לו מיין הקידוש מניחו להבדלה, ואינו שותהו בסעודתו.

אמר רבי יוחנן: שלשה מכריז עליהן הקב"ה בכל יום לשבח:

א. על רווק הדר בכרך, ואינו חוטא.

ב. ועל עני המחזיר אבידה לבעליה.

ג. ועל עשיר המעשר פירותיו בצינעה, ואינו ממעט מהמעשרות, על אף שהוא הפסד מרובה לגביו.

רב ספרא, רווק הדר בכרך הוה.

אמר ליה רב לרב כהנא הפוך נבלה ולא תהפוך במילי נטוש נבלה ושקול אגרא ולא תימא אנא גברא רבא וזילא בי מילתא. סלקת לאיגרא שירותיך בהדך. כלומר כבר סעודתך תהיה עמך. קרי בזוזא במתא ונזדמן לך קרא בשדה אל תזלזל בו אלא הביאהו בידך.

אמר ליה רב לחייא בריה לא תשתה סמא דמתנהג גופך בהאי ולא תשרי באיגרא כי המעלות מכחישות הגוף ואל תעקר ככא מפני העין פי' ככא המכתש והוא אל צרם בלשון ישמעאל וכדכתיב (קהלת י"ב ג') ובטלו הטוחנות כי מיעטו כלומר אם יכאב לך אל תעקרהו שמא תכחש עיניך ואל תקני בחויא ולא בארמאה שמא יפגעו בך ולא תשוור ניגרא:

אמר ליה רב לאיבו בריה טרחי בך בשמעתא ולא אסתייעא מילתא תא אגמרך מילי דעלמא אדחלא דאורחא פי' בעודנו אבק הדרך על רגליך קודם שתרחצם זבינך זבון כל מילי זבין ואיחרט וכו':

שלשה דברים צוה ר' יהושע אל תרבה בגגות משום מעשה שהיה מעשה דדוד שעלה על הגג וראה בת שבע ושלח ולקחה ובתך בגרה שחרר עבדך ותן לה הוי זהיר באשתך מחתנה ראשון או בעברה או בממון:
א"ר יצחק שלשה מנוחלי העוה"ב הדר בארץ ישראל והמגדל בנו לתלמוד תורה והמשייר יין מן הקידוש כדי להבדיל עליו.

שלשה הקב"ה מכריז עליהן על רווק הדר בכרך כגון ר' הושיעא ור' חנינא דהוו יתבי בשוק של זונות ולא מדלו עינייהו ומסתכלו בהו וכד אשתבעי אמרי הכי בחיי רבנן קדישי ארעא ועל העשיר המעשר פירותיו בצנעה ועל עני המחזיר אבדה לבעלה. רב ספרא רווק הדר בכרך הוה כו'. שלשה הקב"ה אוהבן מי שאינו כועס ומי שאינו משתכר ומי שאינו עומד על מדותיו.

וכן העידו בסוגיא זו שלא יהא אדם כזבן והדריין וזהו שאמרו הפוך נבלתא ולא תהפוך במלי וי"מ בו שלא יהא מרבה בדברים כענין הפוך והפך בה ושיהא זריז להרויח באיזה אומנות שיהיה והוא שאמרו פשוט נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא רבה אנא גברא רבה אנא וזילא בי מילתא וכן שלא ירגיל אדם עצמו בתענוגים שמא לא יוכל לפסוק מהם והוא שאמרו לא תשתי סמא וכן אמרו אכול בצל ושב בצל ואל תאכל אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך פחת ממיכלך וממשתייך והוסיף על דירתך:

וכן יש כאן הערות בעניני העולם והוא שאמרו אדחלא על כרעך זבונך זבין כלומר בעוד שהחול על כרעיך כשבאת מן הדרך מכור סחורה שהבאת כדי שתחזור ותקנה שרי כיסך ופתח שקך כלומר קבל תחלה המעות ואחר כך מסור התבואה ללוקחים וכמו שאמרו כל אגב גוביינא בעיא כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי ואי אתי מעות הרעות נינהו קבא מארעא ולא כורא מאגרא כלומר טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל:

אע"פ שכל בני אדם מוזהרים על העבירות ומצווים על המצות יש מהם שהם משבחים בכך יותר מן האחרים דרך צחות אמרו שלשה הקב"ה מכריז עליהם בכל יום על רווק הדר בכרך ואינו חוטא ועל עני המחזיר אבדה ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה:

תוס' ד"ה עשה שבתך כו' אם פוחת פוחתין כו' עכ"ל עיקר הקושיא מהא דאם מוסיף מוסיפין לו ולא ניחא להו לאוקמא להוסיף בההוא דבר מועט דאמרינן לעיל דתנא דבי אליהו דמשמע דכל כמה דמוסיף מוסיפין לו וק"ל:

בד"ה דמשייר מקידושא כו' שמונע שתייתו בשביל הבדלה כו' קידוש לילה קודם כו' עכ"ל משמע להו דקידוש דהוי דאורייתא ודאי קודם להבדלה דה"ק דמשייר מקידושא דמה שמשייר אחר שעשה קידוש מניחו להבדלה ואינו שותה בסעודתו בשביל כיבוד יום ואהא קשיא להו שפיר מדאיצטריך לעיל למימר דקידוש לילה קודם לכיבוד יום משמע אבל הבדלה אינה קודמת לכיבוד יום דהיינו שתייתו בסעודה דאי הבדלה קודמת לכיבוד יום לא הוה אצטריך ליה למתני דקידוש לילה קודם לכיבוד יום דכ"ש הוא מהבדלה ואהא תירצו דהא דאצטריך לעיל למתני דקידוש לילה קודם לכיבוד יום ההוא כיבוד יום היינו קידוש יום וההוא דקידוש יום ודאי קודם להבדלה אבל כיבוד היום ממש דהיינו שתייתו בסעודה לא אצטריך ליה למתני התם דאפילו הבדלה קודמת לאותו כיבוד יום כדקאמר הכא דמשייר מקידושא לאבדלתא שמונע שתייתו בסעודתו אחר שקידש ומניח מותרו להבדלה כך נראה לי בפשיטות לפרש דבריהם ולפי זה אפי' קידוש היום קודם להבדלה לפי דרכם [א] אבל הטור אורח חיים סי' רצ"ג לא הבין השמועה כך שכתב שם אהא דאמרי' הכא דמשייר מקידושא להבדלה הלכך מאן דאית ליה חד כסא ולית ליה שיעור קידוש והבדלה שבק ליה לאבדלתא וקידושא מקדש אריפתא דכי כו' עכ"ל ע"ש והוא מפרש דמשייר אותו כוס אחד ואינו עושה בו קידוש ומניחו להבדלה ולפי דבריו אפילו הבדלה קודמת אפילו לקידוש לילה הגם שאינני כדאי להכריע בזה מ"מ נ"ל לדקדק על דברי הטור דמ"ש דלכך הבדלה קודמת לקידוש דקידושא מצי לקדש אריפתא אבל הבדלה אחמרא תקינו זה אינו דאדרבה קידוש אסמכוה אקרא דבעי לקידושא איין כדאמרי' זכרהו על היין ואף לפי' רשב"ם דלעיל דמצי לקדש אפת היינו דוקא במקום שאין יין וה"נ מצי להבדיל בתפלה דעיקר הבדלה בתפילה נתקן כדלעיל ועוד קשה דבפרק ב"מ דקאמר תלמודא דנר חנוכה עדיף מקידושא משום דפרסומי ניסא עדיף אמאי לא קאמר טעמא משום דמצי לקדש אריפתא כמ"ש הטור גם מ"ש הטור בענין זה שם נר חנוכה קודם להבדלה משום דאפשר לאבדולי בתפלה עכ"ל אמאי לא ניחא ליה בהבדלה מההוא טעמא גופיה דקאמר תלמודא דנר חנוכה עדיף מקידוש משום דפרסומי ניסא הוא ודו"ק:

ולא תיפוך במילי כו'. נראה לפרש שיעסוק אדם בנבלה ולא יעסוק הרבה בדברים דמתוך זה יבא לניבול פה וכמ"ש לא נאוה לנבל שפת יתר ומדמה לה לנבלה דשם חד כוללן נבלה וניבול:

ותלמיד קטן כו'. והא דאמרינן פרק חלק אין אדם מתקנא בתלמידו כלל היינו דוקא בתלמיד שלו כמו משה ביהושע דמייתי התם אבל הכא קאמר בתלמיד אחר מתקנא האדם ואמר בתלמיד קטן של אחר אין לקנאות דומיא דגוי קטן ונחש קטן משום נקמה. קבא מארעא כו'. עיין פירש"י ובפרשב"ם ונראה לפרשו כמשמעו קבא מארעא וע"פ מ"ש פ' הבע"י זרע ולא תזבין כו' קפון וזבין ארעא וכו' ושם מפורש וק"ל:

סוד נאה וגמ"ח כו'. ר"ל שאין הכל יודעין לעשות מהן שכר לשתייה דלאכילה הן התמרים עומדין כדאמרי' פרק האשה והוי כמו סוד להתעשר ע"י מעשה שכר מהן וע"י זה יוכל המתעשר מהן לעשות גמ"ח:

גבייה בעי כו' עיין פירש"י ורשב"ם ול"נ לפרש דה"ק דמעלעלין דמשתעבדי לב"ח לערוף גם מלקוחות אם כתב להם מטלטלין אגב קרקע מ"מ גבייה בעי לזמן הפרעון ובקל יוכל הלוה להפסידן או להביאן ליד מי שא"א לגבותן ממנו וק"ל:

תצא באחרונה כדי כו'. פירש"י ורשב"ם שאם תנוס תיכנס לביתך בראשונה עכ"ל וק"ק דאי משום סכנה עדיפא הל"ל אל תצא בראשונה משום דעומד אל [מול] פני המלחמה הוא בסכנה ביותר כענין שנאמר באוריה הבו את אוריה אל מול פני המלחמה וגו' ומאי עצה אמרו לרך לבב ואם כל אחד יצא באחרונה משום ניסה מי יצא בראשונה ודו"ק:

אל חרבה בגנות משום כו'. כ"ה בכל הספרים ובפירושים אבל לפי הענין נראה דגרסי' בגגות ג' במקום נון דהיינו שלא תרבה מעשיך בגגות מקום מגולה כמעשה שהיה ממש בדוד ובת שבע דכתיב רוחצת על הגג וק"ל:

ג' מכריז עליהן כו' לא הזכיר מאי מכריז עליהן למעליותא ואפשר דסמך אדלעיל גבי ר"ח בן דוסא דמכריז עליהן הזהרו בהן וק"ל..

בחיי רבנן קדישי כו'. כמ"ש כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וק"ל:

גמרא ולא תימא כו' וסניא בי מילתא. כ"נ דצ"ל בנ':

א"ל רב לחייא בריה לא תשתי סמא. נ"ב נ"ל משום דלקיתא ומאן דלקי מלקי ליה טפי כדאיתא פרק אין מעמידין (ל"א ב'):

שם כשאתה יוצא למלחמה. נ״ב נראה היינו למלחמת הרשות:

הֲנֵי גַּזְיָתָא נִינְהוּ דְּשַׁמְּטֵי סוּסְיָא וְכוּ'. נראה לי בס"ד גזייתא מלשון 'לשכת הגזית' שפירש בערוך ערך גזת: יש מפרשים בדולה היתה הלשכה מן הלשכות האחרות והוא מלשון 'וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם' (במדבר יא, לא) יעיין שם. וכאן אמר 'גזייתא' רוצה לומר אותם שנבדלו ונשמטו ממקום החייל. ומה שאמר סוּסְיָא לשון מליצה הוא והכוונה על רוחות רעות שהם הולכים מרכב לרוחות הגדולים כדוגמת הסוסים.
אַל תָּדוּר בְּעִיר דְּרֵישָׁא אַסְיָא [קיג.]
נראה לי בס"ד לאו מטעם שהוא בעל עסקים דאם כן הוה ליה למימר דריש מתא בעל עסקים ונכלל בזה גם סוחרים ותגרים.
אך נראה לי הטעם כי הרופא מתנהג בשעות היום והלילה על פי משפטי הרפואה הן בזמן האכילה הן באויר שתמיד יחשוב עתה האויר מצונן הרבה או חם הרבה וצריך להסגר בבית שיזוק אם יצא חוצה או הרוח מנשב קשה ויזיק וכן עתה הגיע זמן אכילה ואם יעבור יזיק לגופו, או יזדמן שיש לו מעט כאב הראש או איזה מיחוש קל והוא מבטל השגחתו עת זו וממילא ישארו צרכי העיר בלתי השגחה כאשר יזדמן איזה צורך בעתים אלו, דבאמת ראוי שהראש המשגיח לא יעצרוהו הגשם והחום והשרב והרעבון והצמאון והיגיעה והטורח וירוץ כסוס בעסקי ציבור בכל עת שיזדמן לו עסק בשבילם.

וְאַל תָּדוּר בְּמָתָא דְּלָא צָנִיף בָּהּ סוּסְיָא. לפירוש רש"י ז"ל [משום דהוא נטירותא בקרתא מאויבים ומגנבים] קשה למה תלה הדבר בצניפת הסוס לימא 'דלית בה סוסיא'?
ונראה לי בס"ד דהעיר שאין לה חומה ודלתים לסגור בלילה צריך לה שמירה גדולה בלילה מן השוללים הבאים במחשך וגונבים ובורחים במחשך, אך אלו הגנבים אם ישמעו צניפת הסוסים ידעו שיש לאנשי העיר סוסים בתוך העיר וממילא יש סוסים מוכנים גם לשומרי העיר ולכן מפחדים לבא בלילה לגנוב בתוך העיר דשמא ירגישו בהם שומרי העיר או אנשי העיר מכח נביחת הכלבים וירדפו אחריהם בסוסים וישיגום ויתפסום מה שאין כן אם לא ישמעו בלילה צניפת סוסים אז בזה ידעו שאין סוסים בעיר לא לשומרים ולא לאנשי העיר ולכך באים לגנוב בלילה במחשך באומרם אם הרגישו בהם השומרים או אנשי העיר מכח נביחת הכלבים ויעמדו לתפסם הם בורחים להם ולא ישיגום כי אין להם סוסים לרכוב אלא רודפים אותם ברגליהם והם שיתחילו לנוס קודם ודאי לא ישיגום, ונמצא עיר שאין נשמע בה צניפת סוסים תתרבה בה רגלי הגנבים הבאים מן החוץ בלילה ואין אדם רוכב במנוחה ובישוב הלב.
הֲפֹךְ בִּנְבֵילְתָּא וְלָא תְּהַפִּיךְ בְּמִילֵי [קיג.]
נראה לי בס"ד בא לגנות עסק הסרסור שמלאכתו ועסקו הוא מילי דוקא וזה העסק אינו נקי מן השקר וגניבת דעת הבריות וכיוצא שהסרסור עובר על כל אלה כדי לגמור המקח ולקבל שכר סרסרות שלו ואמר טוב לעסוק להתפרנס אפילו בעסק שיש בו סרחון ומיאוס כמו נבילה ולא יעסוק בעסק של מילי שהוא עסק הסרסרות.
או יובן בס"ד הכוונה בתוכחת מוסר שיש בני אדם עוסקים בלשון הרע להרויח ולהתפרנס בו, ולזה אמר טוב לעסוק בעסק של נבילה כדי להתפרנס ולא תעסוק במילי דאיסורא שהוא לשון הרע שתחשוב שתתפרנס בו שסופו להתגלגל בכלב שפרנסתו לאכול נבילה דכתיב (שמות כב, ל) 'לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ'
ומה שאמר וְלָא תֵּימָא: 'כַּהֲנָא רָבָא אֲנָא וְגַּבְרָא רָבָא אֲנָא' מפני שהיה מצוה רב לרב כהנא בזה.

לָא תִּשְׁתֵּי סַמָּא. פירוש אם ראית בעצמך התחלת מיחוש באיזה חולי לא תמהר לשתות סם דהסם עושה מלחמה עם החולי וראוי תחלת הכל וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם (דברים כ, י) שתעשה הכנות טבעיות לשמירת עצמך מן החולי הן מצד האכילה שקורין בערבי פהרי"ז הן מצד הישיבה והמנוחה והמקום וכיוצא בזה ואולי יהיה לך זה עזר לרפואה טבעית ולא תצטרך לשתות סם לגמרי.
או יובן לָא תִּשְׁתֵּי סַמָּא הוא סם של בריאים ששותים לשמור הבריאות שלא יחלו שאם תלמד עצמך בכך אז לא תוכל לפרוש מהם אחרי זה וממילא צריך לך הוצאות מרובות.
שְׁלֹשָׁה אֵין מִתְקַנְּאִין בָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵן: עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָטָן, וְנָחָשׁ קָטָן, וְתַלְמִיד קָטָן [קיג.]
נראה לי מה שאמרו 'עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָטָן' לאו קטן בשנים דוקא אלא אפילו קטן בחשיבות שהוא אדם פחות עם כל זה אפשר שיתגדל וישתרר וכמו שאמרו במדרש קהלת על פסוק (קהלת יא, א) 'שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם' מעשה נורא שאירע לישראל עם אותו גוי שזלזלו בו ואחר כך נעשה מלך ובקש להרוג הכל וניצולו על ידי רבי אלעזר בן שמוע יעיין שם.
[רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ הָיָה מְטַיֵּל עַל שְׂפַת יָם הַגָּדוֹל, רָאָה סְפִינָה מִטָּרֶפֶת בַּיָּם, וּכְהֶרֶף עַיִן טָבְעָה וְטָבַע כָּל מָה שֶׁהָיָה בָּהּ. רָאָה אָדָם אֶחָד יוֹשֵׁב עַל קֶרֶשׁ הַסְּפִינָה, וּמִגַּל לְגַל עָלָה לַיַּבָּשָׁה כְּשֶׁהָיָה עָרֹם. הָיָה מִתְחַבֵּא בִּשְׂפַת הַיָּם. נִזְדַּמְּנָה אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹלִין לְרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם. אָמַר לָהֶם: מִבְּנֵי עֵשָׂו אֲחִיכֶם אֲנִי, תְּנוּ לִי כְּסוּת כָּל שֶׁהִיא לְכַסּוֹת בְּשָׂרִי שֶׁל מַטָּה, שֶׁטְּרָדַנִי הַיָּם וְלֹא נִצַּל בְּיָדִי כְּלוּם. אָמְרוּ לוֹ: כֵּן יִטָּרְדוּ כָּל בְּנֵי עַמְּךָ. תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה אֶת רַ' אֶלְעָזָר שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בֵּינֵיהֶם. אָמַר: רוֹאֶה אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה אִישׁ זָקֵן וּמְכֻבָּד בְּאֻמָּתְךָ, וְאַתָּה מַכִּיר בִּכְבוֹדָן שֶׁל בְּרִיּוֹת, זְכֵה בִּי וְתֵן לִי כְּסוּת לְכַסּוֹת אֶת בְּשָׂרִי שֶׁל מַטָּה, שֶׁטְּרָדַנִי הַיָּם. הָיָה רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ לָבוּשׁ שֶׁבַע אִצְטְלָאוֹת. פָּשַׁט אַחַת וּנְתָנָהּ לוֹ, הוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ וְהֶאֱכִילָהוּ וְהִשְׁקָהוּ וְנָתַן לוֹ מָאתַיִם דֵּינָרִים וְהִרְכִּיבוֹ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה פַּרְסָה, וְעָשָׂה לוֹ כָּבוֹד מְרֻבֶּה עַד שֶׁהֱבִיאָהוּ לְבֵיתוֹ.
לְאַחַר יָמִים מֵת קֵיסָר הָרָשָׁע וּמִנּוּ אוֹתוֹ הָאִישׁ לְמֶלֶךְ בִּמְקוֹמוֹ. גָזַר עַל אוֹתָהּ הַמְּדִינָה: כָּל הַגְּבָרִים לְמִיתָה וְכָל הַנָּשִׁים לְבִזָּה. אָמְרוּ לְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: לֵךְ וּפַיֵּס עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם: כְּלוּם יוֹדְעִים אַתֶּם בְּמַלְכוּת זוֹ שֶׁעוֹשָׂה דָּבָר בְּחִנָּם? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ כָּאן אַרְבַּעַת אֲלָפִים דֵּינָרִים. טֹל אוֹתָם וְלֵךְ וּפַיֵּס עָלֵינוּ. נְטָלָם וְעָלָה וְעָמַד בְּשַׁעַר הַמַּלְכוּת. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְאִמְרוּ לַמֶּלֶךְ: יְהוּדִי עוֹמֵד בַּשַּׁעַר וּמְבַקֵּשׁ לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ. אָמַר: הַכְנִיסוּהוּ.
כְּשֶׁרָאָהוּ הַמֶּלֶךְ, קָפַץ וְעָמַד מִכִּסְּאוֹ וְנָפַל עַל פָּנָיו. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי, מָה מַעֲשֶׂיךָ כָּאן? וְלָמָּה טָרַחְתָּ וּבָאתָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: בָּאתִי לְבַקֵּשׁ עַל אוֹתָהּ מְדִינָה שֶׁתְּבַטֵּל אוֹתָהּ גְּזֵרָה. אָמַר לוֹ: תּוֹרַתְכֶם כְּלוּם שֶׁקֶר כָּתוּב בָּהּ? אָמַר לוֹ: לֹא. אָמַר לוֹ: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ד). לָמָּה? "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם" (שם, שם ה); וְנֶאֱמַר: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (שם שם, ח), וַאֲנִי לֹא בֶּן עֵשָׂו אֲחִיהֶם אֲנִי? וְהֵם לֹא גָּמְלוּ לִי חֶסֶד, וּמִי שֶׁעוֹבֵר עַל הַתּוֹרָה חַיָּב מִיתָה. אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִתְחַיְּבוּ לְךָ, תִּמְחַל לָהֶם וּתְרַחֵם עֲלֵיהֶם.
אָמַר לוֹ: כְּלוּם יוֹדֵעַ אַתָּה בְּמַלְכוּת זוֹ שֶׁעוֹשָׂה דָּבָר בְּחִנָּם? אָמַר לוֹ: יֵשׁ עִמִּי אַרְבָּעָה אֲלָפִים דֵּינָרִים, טֹל אוֹתָם וְרַחֵם עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ: אַרְבַּעַת אֲלָפִים הַלָּלוּ נְתוּנִים לְךָ תַּחַת הַמָּאתַיִם שֶׁנָּתַתָּ לִי, וְהַמְּדִינָה כֻּלָּהּ תִּנָּצֵל בִּזְכוּתְךָ, תַּחַת מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה שֶׁהֶאֱכַלְתַּנִי וְהִשְׁקֵיתַנִי, וְהִכָּנֵס לְבֵית גְּנָזַי וְטֹל לְךָ שִׁבְעִים אִצְטְלָאוֹת תַּחַת הָאִצְטְלָה הָאַחַת שֶׁנָּתַתָּ לִי – וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם לְעַמְּךָ. קָרְאוּ עָלָיו: "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (קהלת יא, א)]
ומה שאמר נָחָשׁ קָטָן לאו לאפוקי נחש גדול דכל שכן הוא אלא דגדול בלאו הכי יש מורא לאדם להתגרות בו.
ומה שאמר מַלְכוּתַיְהוּ, בָּתַר אוּדְנַיְהוּ קַיְמָא ולא אמר 'בתר רישייהו' נראה לי בס"ד עיקר הפעולות נעשים על ידי שלשה איברים שבראש שהם עין אזן פה אך העינים יש לה דלתות ולכן פועל הראיה שלה צריך לו סיוע ועזר מן האדם עצמו דהיינו שיפתח עפעפי עיניו כדי שיוכל לראות, וכן הפה יש לו דלתות ולא אפשר לדבר אלא על ידי עזר וסיוע האדם שיפתח שפתיו שהם הדלתות שאם יקיש שפתיו זה עם זה לא יכול לדבר בדיבור שהוא פועל הפה, מה שאין כן האוזן פועל השמע שבהם אין צריך לסיוע האדם עצמו כי האזנים פתוחות תמיד ואין סוגר עליהם והדבור נכנס בהם פתאום בלתי עזר וסיוע כן אלו מלכותייהו בתר אודנייהו רוצה לומר דוגמת האזן שהדיבור נכנס בה פתאום בלתי עזר וסיוע כן אלו מלכותם תבא להם פתאום בלתי יצטרכו הכנה בעזר וסיוע מאחרים או מהם.
אי נמי נראה לי בס"ד אחר אזן 'סחב' מלשון סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ (ירמיה כב, יט) רוצה לומר יש להם הצלחה של סחב שסוחבין מלכות ושררה מן אחרים ושולטים בה.
אמנם יש להקשות בשלמא עכו"ם ונחש נוטרי איבה הם ולכך עושין נקמה בגודלם אך התלמיד הוא ירא אלקים מסתמא ואיך יעשה נקמה להרע בידים בגודלו?
ונראה לי טעם התלמיד אינו דומה לטעם האמור בעכו"ם ונחש דודאי התלמיד הוא ירא אלקים ולא יעשה נקמה בגודלו אך החשש הוא בשביל המתקנא בו בהיותו קטן דאחר כך אפשר שיגדל התלמיד בתורה ואז זה המתקנא בו יהיה מוכרח לבא אצלו ללמוד ממנו וממילא יבא ויכלם מאוד ממנו וכמו שאמרו בירושלמי דמכלתין פרק וא"ו שלש עשרה שנה שימש רבי עקיבא בבית מדרשו של רבי אליעזר ולא החשיבו רבי אליעזר וזו התשובה שהשיב רבי עקיבא לרבי אליעזר 'הזאה תוכיח' היא היתה תשובה ראשנה שהשיב רבי עקיבא על דברי רבי אליעזר ואמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר 'הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ' והוא פסוק בשופטים (שופטים ט, לח) וקראו רבי יהושע על ענין זה בדרך מליצה נאה וטובה כלומר זה התלמיד אֲשֶׁר אַתָּה מָאַסְתָּה בּוֹ מעיקרא שלא החשבתו בעיניך ולא נהגת בו כבוד כראוי הנה עַתָּה צֵא וְהִלָּחֶם בּוֹ כי הנך רואה כחו וגבורתו בתורה שאין אתה יכול לעמוד כנגדו וצא הלחם בו וראה אם תוכל לו. ובזה יתורץ דקדוק אחד הא דנקיט תלמיד באחרונה אחר נחש.
תָּא אַגְמְרָךְ מִילֵי דְעָלְמָא [קיג.]
פירוש אַגְמְרָךְ מוסר ותורה בהתלבשות מילי דעלמא, יען כי מִילֵי דְעָלְמָא בלבד לא שח רב כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בתחילת ספר היד (הרמב"ם הל' דעות ב, ד) כי רב לא שח שיחה בטילה.
ואמר אַדְּחָלָא אַכַּרְעִיךְ, זְבִינָךְ זַבִּין נראה לי בס"ד הכוונה שיעשה תשובה ומצות ומעשים טובים בעודו בחור וכמו שאמרו (עבודה זרה יט.) על פסוק (תהלים קיב, א) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת הֳ', אשרי ירא ה' בעודו איש כלומר בחור וקטן בשנים, והנה האדם בקטנותו קודם שיבא לו יצר הטוב קונה מקח רע לעצמו מן היצר הרע ואחר כך צריך למכור מקח רע זה ולקנות תמורתו מקח טוב מתורה ומצות ומעשים טובים. ולזה אמר זְבִינָךְ זַבִּין רוצה לומר זבינך הראשון זבין אותו עתה לקנות ההפך הנגדיי אליו.
ואמר עוד כָּל מִילֵי זַבִּין וּתְחָרֵט לְבַר מֵחַמְרָא פירוש כל דברים שישמע האדם אם יגלה אותם לאחרים סופו להתחרט כי יותר טוב לעצור אותם בקרבו לבד 'מֵחַמְרָא' התורה שנמשלה ליין זַבִּין ולא תתחרט דכתיב (משלי ה, טז) 'יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה' דהאדם אם מלמד תורה שלמד לאחרים הוא יתחכם יותר כמו שאמרו (תענית ז.) 'ומתלמידי יותר מכולם' וגם יקבל שכר גדול עשר ידות על שכר לימוד שלמד לעצמו.

שָׁדִי בְּכִיסָךְ וּפְתַח שַׂקָּךְ. נראה לי בס"ד שָׁדִי בְּכִיסָךְ בירור ניצוצי קדושה ואז פְּתַח שַׂקָּךְ לקבל שפע מין דכורין מלמעלה הנמשך על ידי בירור זה.
או יובן בס"ד 'כִּיס' רמז לאשתו של אדם שצריך להזדווג עם אשתו ואז הברכה מצויה בביתו מה שאין כן הנואף באשת רעהו יחסר לחמו כמו שנאמר (משלי ו, כו) 'בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם', וזהו שאמר שָׁדִי זרע שלך בְּכִיסָךְ היא אשתך ואז פְּתַח שַׂקָּךְ לקבל שפע וברכה מלמעלה.
או יובן שָׁדִי בְּכִיסָךְ שתוציא ממונך באשתך לכבדה במלבושין ותכשיטין ואז פְּתַח שַׂקָּךְ לקבל ברכה כמו שאמרו רבא (בבא מציעא נט.) 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרון'.
ולפי פשוטו יעץ אותו למכור במעות מדודים ולא ימכור בהמתנה אפילו ליום אחד.

קַבָּא מֵאַרְעָא וְלָא כּוּרָא מֵאִיגְרָא. נראה לי בס"ד שפע הבא מכח מעשה התחתונים ואפילו שהוא מועט יותר טוב משפע הבא מצד זכות אבות והראשונים ואפילו שהוא הרבה.
או יובן טוב שיתפרנס אדם מיגיע כפיו שהיא מלאכה שבעולם התחתון, ולא יתפרנס משכר מצותיו שהם ברקיע.
או יובן על דרך הפשט יש אדם קונה במעותיו קרקעות ומתפרנס בהם משכירותם, אך הריוח הוא מועט דהיינו חמשה למאה אבל לא תתבלבל דעתו ולא יהיה לו דאגות, וזה יותר מן העוסק במעותיו בסחורות, אף על פי שהריוח אפשר להיות עשרים או שלשים למאה, יען כי זה העסק יש בו טורח ודאגות ובלבול הדעת, ולזה העסק מדמהו לאגרא שאי אפשר לעלות שם אלא על ידי טורח, וגם יש לו פחד ודאגה שמא יפול בעלייתו מן הסולם כי דרכם היה לעלות לאגרא בסולמות.

תַּמְרֵי בַּחֲלוּזָךְ, לְבֵי סוּדְנָא רְהוֹט. נראה לי בס"ד האדם צריך לעסוק תחלה בגרסא ועד שיהיה בקי ושלם בגרסת המשניות וברייתות, אז ילך ללמוד סברא ולהבין דבר מתוך דבר. ויש לרמוז 'תַּמְרֵי' על גירסא ולימוד הסברא הוא השכר היוצא מן התמרים שאם אין תמרים אין שכר, וכן אם אין גירסא אין סברא, וזהו שאמר תַּמְרֵי בַּחֲלוּזָךְ אחר שעסקת בגרסא שנעשו תַּמְרֵי בַּחֲלוּזָךְ אז לְבֵי סוּדְנָא רְהוֹט לעסוק בלימוד הסברא לחדש מן הגרסא הלכות ולדמות דבר לדבר.
ושאל מַאי סוּדְנָא? ואמר סוֹד נָאֶה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד מן השכר יצא שני טובות לנפש, אחד חידושי תורה שהם המזון של הנפש, והשניה השמחה שהיא התבלין של המזון דאינו דומה תבשיל בשר שיש בו תבלין טובים לבשר שאין בו תבלין. וזהו שאמר סוֹד נָאֶה על דרך השני 'חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי' (סנהדרין לח.). ומזה הסוד שהוא נאה יש גְמִילוּת חֲסָדִים תרתי לנפש, אחד מצד המזון ואחד מצד השמחה וקראה גמילות חסדים דכתיב (משלי יא, יז) 'גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד'.
ונראה לי בס"ד שְׂכַר במילואו שי"ן כ"ף רי"ש סופי תיבות נֶפֶשׁ, ונשאר אותיות יַכְשִׁיר כי בו יכשיר נפש אם שותהו מעט ולשם שמים.
ולזה אמר סוֹד נָאֶה וּגְמִילוּת חֲסָדִים ונרמזו תרווייהו בסודנא שאם תניח צר"י או סגול תחת אות אל"ף דסודנא יהיו נקראים אותיות 'סודנא' סוֹד נָאֶה, וּגְמִילוּת חֲסָדִים רמוזא במספר סודנא כי 'סודנא' [122] עם הכולל עולה 'חסדים' [122]
ועוד נראה לי בס"ד בפשט המאמר 'סוֹד נָאֶה וּגְמִילוּת חֲסָדִים' והוא דהצד השוה אשר ביין ואשר בשכר ששניהם משכרים, ועל ידי שכרות יבא אדם לידי שמחה, אך יש הפרש רב בניהם דהיין צריך שישתה ממנו הרבה עד שישתכר וישמח על ידו, אבל השכר יספיק לו חמישית שיעור יין המשכר, ועוד יש הפרש דהיין עושה בריאות בגוף, מה שאין כן השכר להפך דמחליש ויזיק על הרוב, אמנם כל זה בשכר דעלמא הנהוג, אבל יש אומנים עושים שכר חשוב על ידי תערובת סמנים ועל ידי חכמה המסורה להם בשיעור המים ושיעור האש ובשיעור שריית התמרים במים קודם בישול וגם שיעור העסק שעושין בידים התמרים בזמן שרייתם במים ויש במלאכה זו סוד מסור מאומן לאומן מזמן הראשונים, ועל זה המלאכה קאמר סוֹד נָאֶה שיש להם בעשייתה מפה לפה, ועל ידו יוכל לעשות גְמִילוּת חֲסָדִים בשכר שישתהו ולא יזיק לו אלא יקבל בריאות יותר.
ובזה תבין הטעם מה שאמר רב פפא אִי לָאו דְּרַמָּאִי שִׁכְרָא, לָא אִיעַתְּרִי, וקשה איך ימצא שיתעשר אדם מאומנות זו שכל אדם יכול לעסוק, ומאי שניא זו מאומנות של מבשלין? ובזה ניחא דכל אומנים שהיו עוסקים בשכר לא היו יודעים אותה חכמה לעשות טוב לגוף בשתייתו וגם אינו ביוקר אלא רב פפא שהיה לו סוד נאה זה לעשותו. ולכן אמר רב פפא בשבת (שבת קמ:) 'האי מאן דאפשר למשתי שכרא ושתי חמרא עובר על בל תשחית' והיינו לאו בכל שכר מיירי אלא בשכר שלו שהיה מתוקן בסוד נאה שיש במלאכתו.

כָּל אַגַּב, גְּבִיָּה בַּעְיָא. נראה לי בס"ד דהאדם מלבד שצריך לגבות ולברר כל ניצוצות השייכים לנפשו צריך גם כן לגבות הניצוצות הקרובים לשרשו, וזהו שאמר כָּל אַגַּב גְּבִיָּה בַּעְיָא כלומר אל תחשוב רק על שלו צריך לבדוק ולברר אלא גם אותם שהם עמו דרך אגב נמי גבייא בעייא שצריך להשתדל לגבותם מן הסיטרא אחרא ולכן תיקן רבינו הרש"ש ז"ל בנוסח ליקבה"ו [לשם ייחוד קודשא בריך הוא] וכו' נר"ן [נפש, רוח, נשמה] השייכים לנפשינו ומלבושיהם והקרובים להם וכו'.
ולפי פשוטן של דברים פירש רש"י ז"ל 'כל דבר שצריך לכתוב שטר עליו כגון מלוה ואמנה בעייא גביא כלומר עדיין עומד הוא לגבות ויש לו טורח בו', ונראה דוחק דאמאי קרי ליה בלשון אַגַּב? ומהרש"א ז"ל פירש אם כתב שעבוד לבעל חוב על המטלטלין אגב קרקע, וגם זה נראה דוחק.
ונראה לי בס"ד הכוונה דמטלטלין אם לא מסרם מיד ליד אין נקנים במעות אך אפשר שיקנה אותם בקנין אגב דהיינו שימכור לו המטלטלין אגב קרקע. מיהו לדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ורבנו ירוחם בעינן שיתן לו גם כן דמי אותם המטלטלין ואם לא נתן דמיהם לא קנאם באגב ורק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פליגי, וסבירא ליה קנה, ולכן לדעת אותם רבוותא דסבירא ליה בעינן שיתן לו הדמים גם כן לזה אמר כָּל אַגַּב גְּבִיָּה בַּעְיָא רוצה לומר דבר הנקנה במכירתו בקנין אַגַּב כגון מטלטלין גְּבִיָּה בַּעְיָא דבעינן שיגבה הדמים נמי.
או נראה לי בס"ד הכי קאמר אם ראובן היה חייב לשמעון מאה אמות בגדי משי והם היו בעין ושמעון הקנה אותם ללוי בקנין אגב, וקודם שבאו ליד לוי מחל שמעון לראובן הרי זה מחול מטעם כי קנין אגב הוא דרבנן ואין לו זכות קניה מן התורה וכיון דמחלו מחול וכנזכר באחרונים ז"ל, ולפי זה נמצא כל הנקנה באגב בעי גבייה שאם לא גבה אותו הקונה אינו בטוח בקניינו דמצי הלה למחול ואין לו כלום.

כָּל אַשְׁרַאי, סָפֵק אָתָא סָפֵק לָא אָתָא. נראה לי בס"ד אַשְׁרַאי רוצה לומר שבח כמו (בראשית ל, יג) 'כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת' כלומר כל מין שבח אשר ישבח האדם את עצמו לומר יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת כך וכך בעניינים גדולים סָפֵק אָתִי לידי פועל סָפֵק לָא אָתִי לידי פועל דאפשר שאין לו יכולת לעשות בפועל כאשר משבח עצמו. וּדְאַתִּי מָעוֹת רָעוֹת נִינְהוּ כלומר ואפילו אם תראה שהיה לו יכולת לעשות כאשר אמר הנה פעולותיו מעות רעות הם, רוצה לומר מעורב בהם גאוה וגסות רוח.
או יובן קרוב לזה בענין הצדקה והנדיבות שהאדם ישבח עצמו במידת הנדיבות שאומר אם אתעשר וארויח מעסק זה כך וכך אז אחלק צדקה כך וכך וזהו סָפֵק אָתִי בפועל סָפֵק לָא אָתִי בפועל דהיינו אחר שיתעשר ספק אם יעשה צדקה וגמילות חסדים כאשר שבח עצמו או לא יעשה כלום! וּדְאַתִּי מָעוֹת רָעוֹת נִינְהוּ דהיינו אפילו אם יתן ויעשה צדקה כאשר נדר ושבח עצמו לא יתן משופריה נכסי אלא מעות רעות דהיינו מטבעות שבורים או חוב שיש לו אצל אנשים קשים שצריך לטרוח הגבאים והעניים הרבה עד שיגבו וגם הם מעות רעות שאין נותנם בלב שמח ופנים צהובות אלא בפנים זועפות ולב עצב.

כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְמִלְחָמָה, אַל תֵּצֵא בָּרִאשׁוֹנָה אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה צֵא, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס בָּרִאשׁוֹנָה. עיין פירוש רש"י ז"לומה שהקשה עליו מהרש"א ז"ל [פירש"י ורשב"ם שאם תנוס תיכנס לביתך בראשונה עכ"ל וקצת קשה דאי משום סכנה עדיפא הוה ליה למימר אל תצא בראשונה משום דעומד אל מול פני המלחמה הוא בסכנה ביותר כענין שנאמר באוריה (שמואל ב' יא, טו) הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה וגו' ומאי עצה אמרו ל'רַךְ לֵבָב' ואם כל אחד יצא באחרונה משום ניסה מי יצא בראשונה? ודו"ק].
ונראה ליישב קושיתו דאי אפשר לומר לו 'אל תעמוד אל פני המלחמה משום סכנה' דדבר זה אינו בידו אלא מסור ביד ראשי הגייסות שהם יסדרו החיל להעמידם כאשר יראה להם נכון להצלחת המלחמה כי ודאי יבררו הגיבורים והפקחים יותר להעמידם אל פני המלחמה בעל כרחם, אך ודאי אין כל החיל יוצאים חלוקה אחת אלא הם חלוקים לכמה גייסות ומייעצים אותו לצאת עם גייס האחרון כי בזה יוכל להשמיט עצמו מן גייסות הראשונים ולהתחבר בגייס האחרון.
והנה בעיקר דברי המאמר נראה לי בס"ד דאין הכוונה על מלחמת עיר בעיר ממלכה בממלכה אלא הכוונה על מלחמת האדם עם היצר הרע. וידוע כי בשתי מצוות יתגבר האדם על היצר הרע במלחמתו עמו והם האחד מצווה הראשנה שבתרי"ג מצוות שהיא מצוות הנישואין שאם האדם יקיים מצווה זו במהרה בעודו קטן בשנים יצליח בהלחמו עם היצר הרע כמו שאמרו בגמרא (קידושין כ"ט:) אמר רב חסדא 'אי נסיבנא בארביסר הוה אמינא גירא בעינא דשטנא' ומצוות הנישואין היא מנויה מצווה הראשנה דכתיב (בראשית ט, ז) 'וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ'.
והשניה היא מצוות תלמוד תורה שנצטווינו בפרשת וילך (דברים לא, יט) 'וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ומצוה זו מנו אותה בעלי ספר המצות למצוה אחרונה בתרי"ג מצות. ובמצוה זו שנצטוינו לכתוב ספר תורה ללמוד בו בזה יצליח האדם במלחמתו עם יצר הרע כי לימוד התורה יהיה עזר גדול לאדם נגד היצר הרע כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין ל:) אמר הקב"ה 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'. וידוע מה שאמרו בגמרא (קידושין כט:) דרכן של בני ארץ ישראל לעסוק בתורה תחלה ואחר כך ישא אשה אך בני בבל דרכן לישא אשה תחלה וכמו שאמרו בגמרא הא לן והא להו.
ולכן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשׁוּם אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שהם בני ארץ ישראל שדרכם ללמוד תורה תחילה כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְמִלְחָמָה להלחם עם היצר הרע אַל תֵּצֵא תחלה בָּרִאשׁוֹנָה היא מצות הנישואין שהיא ראשונה בתרי"ג מצות דהיינו שלא תשא אשה קודם תלמוד תורה אֶלָּא צֵא בָּאַחֲרוֹנָה היא לימוד התורה שנכללה במצות 'וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' שזו המצוה היא אחרונה כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס בָּרִאשׁוֹנָה, פירוש אם אתה מקדים מצוות תלמוד תורה אז מצווה זו תהיה סיבה שתכנס בראשונה שהיא מצוות הנישואין כי אחר שיהיה האדם תלמיד חכם קפצי עליה אינשי לתת לו כל אחד בתו לאשה משום דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיב.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם.

אַל תַּרְבֶּה בְּגַגּוֹת. נראה לי בס"ד הכוונה אַל תַּרְבֶּה עמיתך בְּגַגּוֹת בשביל טיול לרוח היום יען כי מזה יוולד דברים אשר לא טובים, חדא כי הגג הוא מקום גבוה והאדם צופה ומביט משם על בתים אחרים ואפשר שיראה לפניו מרחוק אשה עומדת בביתה עוסקת באיזה עסק ואין גופה מכוסה כראוי והוא מסתכל בה ויבא לידי הרהור ותאוה רעה, גם יזדמן נשים שוטחין בגדים בגגותיהם אחרי הכיבוס וזרועותיהם מגולים והוא רואה מן הגג שלו ומהרהר וכן כיוצא בזה.

שְׁלֹשָׁה מִנּוֹחֲלֵי הָעוֹלָם הַבָּא אֵלּוּ הֵן: הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת. נראה לי בס"ד טעם להני תלתא דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.) שלשה נקנים על ידי יסורין והם תורה ארץ ישראל ועולם הבא וילפי להו מקראי, ולכן הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שקנה אותה כבר על ידי יסורין אז ממילא הוא מִנּוֹחֲלֵי עוֹלָם הַבָּא. וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קד.) ברא מזכי אבא לעולם הבא. וְהַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן כמו שאמרו (ברכות נז:) כי השבת הוא מעין עולם הבא וכמו שאמרו רבותינו ז"ל והיין רומז ליין המשומר בענביו שהוא סוד עולם הבא, ולכן המכבד את השבת שהוא מעין עולם הבא ביציאתו ביין הנה הוא מנוחלי עולם הבא.
ונראה לי ראשי תיבות שלשה אלו 'אתה' שהוא ראשי תיבות ארץ ישראל תורה הבדלה, ובזה יובן (תהלים כז, ד) 'אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ' ובזה יובן (תהלים כג, ד) 'גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי' הם שלשה הנזכר שבעבורם אזכה לעולם הבא.

שְׁלֹשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עֲלֵיהֶם בְּעַצְמוֹ בְּכָל יוֹם. נראה לי בס"ד דאמרינן לעיל בדף קי"ב דאמרה השידה [= השידה: אגרת בת מחלת] לרבי חנינא בן דוסא דמכריזי עלך 'הזהרו בחנינא בני ובתורתו' אבל לאביי אמרה לו מכריזי 'הזהרו בנחמני ובתורתו' ולא אמרה בני והיינו שיש כרוז נעשה על ידי בת קול וכרוז זה יתייחס להקב"ה ולכן אומר בכרוז 'בני' אך יש על ידי מלאך שלוח מן בית דין של מעלה ובזה לא יאמר 'בני' וכאן אמר מַכְרִיז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם והיינו שאומר 'בני' דאז הכרוז יתייחס להקב"ה.

אָמַר לֵיהּ רָבָא: לָא כְּגוֹן מַר. קשה כיון דתנא קאמר 'רַוָּק הַדָּר בִּכְרַךְ' ורב ספרא הוה רווק הדר בכרך מנא ליה לאפוקי יתיה?
ונראה לי דסבירא ליה היינו רבותיה דכרך משום דשכיח בו בני אדם הרבה ואז ימצא גם כן נשים יפות הרבה ההולכים בשוק וכן נשים עשירות אשר מיופות בתכשיטין ובגדים נאים וזה הרווק רואה כל זה בעיניו ואינו חוטא לכך יש לו מעלה בזה, ורב ספרא אף על גב דהוה רווק הדר בכרך אך הוא לא היה לו עסק בחוץ אלא עצור ימים ולילות בבית המדרש דלא שכיחי שם נשים ואם כן לגבי דידיה ליכא רבותא של הכרך.

פְּשׁוֹט נְבֵילְתָּא בְּשׁוּקָא וְטוֹל אַגְרָא. נראה לי בס"ד העון נקרא נבלה וממנו נעשה בגד טמא לנפש, ויש שהוא אין לו חטא משלו כדי לתקנו על ידי תשובה מאהבה לעשותו טהור, אלא יש לו בגד טמא מעון שעשו אחרים ולא הוכיחן דאז גם הוא ילבש בגד טמא זה, כמו שאמרו (משנה שבת ה, ד) 'פָּרָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ' ותנא (שבת נה.) לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו, נמצא האדם ילבש בגד טמא מעון של אחרים שלא הוכיחן, וזה אי אפשר לתקן הבגד הזה להפכו לטוהר אלא אפשר שיפשיט הבגד הזה מעליו על ידי שיוכח אותם. וידוע דעולם הזה נמשל לשוק ונקרא שוק דכתיב (קהלת יב, ה) 'וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים' וכמו שכתב הרב עוללות אפרים.
וזהו שאמר פְּשׁוֹט נְבֵילְתָּא בְּשׁוּקָא בעולם הזה תפשוט בגד הטמא הנעשה מעון אחרים על ידי שתוכיח אותם, ובזה תְּקַבֵּל אַגְרָא גם כן מן השמים, וְלָא תֵּימָא: וְכִי כַּהֲנָא רָבָא אֲנָא דכתיב ביה (מלאכי ב, ו) 'וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן' דחייב לטהר אחרים, או גַּבְרָא רָבָא אֲנָא שהוא גדול הדור אשר מחוייב בכך, ועוד אם אוכיח איכא זִילָא בִּי מִלְּתָא, שיזלזלו בו וילעגו עליו לומר 'מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ חָכָם וְשׁוֹפֵט עָלֵינוּ' כי כל אדם מישראל חייב להוכיח את חברו עד הכאה עד קללה ותחשב לו לצדקה.
ובזה פרשתי בס"ד, (ויקרא יט, יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' תיבת עָלָיו חלקנה לשתים וקרי בה 'על יו' זו היד שיש בה י"ו פרקים, שאם לא תוכיח הרי אתה נושא על ידך את החטא, ואם הוכחת השלכת את החטא מעל ידיך.

קַבָּא מֵאַרְעָא וְלָא כּוּרָא מֵאִיגְרָא. נראה לי בס"ד ידוע שעולם הזה מכונה בשם חֹשֶׁךְ ובשם לַיְלָה, ועולם הבא מכונה בשם אוֹר ובשם יוֹם, וכמו שאמרו על פסוק (בראשית א, ה) 'וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה' ובעולם הבא שמכונה בשם אוֹר כולם עשירים ואין שם עני, אך בעולם הזה המכונה בשם חֹשֶׁךְ יש עשירות ויש עניות בר מינן, ואין דגן ומזון עולם הזה נאכל בהשוואה אלא העשיר נזון במדה גדושה ומרובה, והעני ניזון במדה קטנה ושיעור קטן.
ואמרתי רמז נכון כי עולם הזה נקרא בשם חֹשֶׁךְ ומספר חֹשֶׁךְ הוא מספר כּוּר ומספר קַב [קַב 102+ כּוּר 226= חֹשֶׁךְ 328], כי הכור הוא מדה גדולה והקב מדה קטנה, רמז יש אדם נזון במדה גדולה והוא העשיר, ויש נזון במדה קטנה והוא העני, ואלו הכור והקב הם שני גדרים אחד למעלה ואחד למטה, דהכור הוא גדר המרובה של העשיר והקב הוא גדר הקטן של העני, אך עולם הבא מכונה בשם אוֹר שהוא מספר גֶּדֶר [207] דאין שם ב' גדרים אחד עליון ואחד קטן אלא גדר אחד שוה לכל, ולפי זה כור וקב הם שני שיעורים, ושני מידות של מזון עולם הזה אחד של עשיר ואחד של עני שהם כור וקב.
ובא ללמדנו מוסר, טוב שהאדם יסתפק בשיעור המועט להשיגו בקרוב דהיינו בעירו ומקומו ולא ירדוף אחר שיעור המרובה להשיגו ממקום רחוק, שיצטרך לילך למדינת הים וכיוצא כדי להרויח מזון שלו בשיעור הרב, ולמקומו של אדם מכנהו בשם אַרְעָא שהיא קרובה לאדם, ולמקום רחוק שהוא בעיר רחוקה מכנהו בשם אִיגְרָא שהוא רחוק מן האדם, וצריך לו טורח הרבה עד שיעלה שם, ולזה אמר קַבָּא מֵאַרְעָא, רוצה לומר תסתפק בשיעור הקב הרמוז בכינוי עולם הזה כאשר תשיג אותו במקומך בלא טורח יותר טוב משיעור הַכּוּר אשר תטרח עליו להשיגו ממקום רחוק המכונה בשם אִיגְרָא שהוא גבוה ורחוק ממך.
ועט"ר הרב מור אבי זלה"ה בספרו הבהיר מדרש אליהו פירש, שאין אדם יכול להמשיך אורות השפע מלמעלה אלא אם כן יקדים להעלות אורות קב חרובין מהמלכות שמכונית בשם ארץ בסוד מ"ן [מיין נוקבין] וזהו שנאמר קַבָּא מֵאַרְעָא רוצה לומר תתחיל להעלות אורות ק"ב מֵאַרְעָא היא המלכות ולא תעשה להפך שתתחיל למשוך כּוּרָא מֵאִיגְרָא רוצה לומר אור השפע מלמעלה כי לא תוכל לעשות מלמעלה אלא אם כן תתחיל להעלות מלמטה עד כאן דבריו ודפח"ח [ודברי פי חכם חן.
ואמרתי לפי דבריו זלה"ה לכך קרי לשפע הנמשך מלמעלה בשם כּוּרָא שהוא אותיות אוֹר כ' כי כ"ף הוא כתר כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בכונת יַכִּירוּ בָּנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ מְנוּחָתָם, שצריך לכוין מאת כתר מנוחתם, והשפע העליון השלם ישתלשל מן הכתר.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, טוב להיות האדם מתפרנס מיגיע כפו אפילו להיות עובד אדמה, שמגנה את העובד אותה ושכרה מועט, ולא ירדוף להיות לו שררה שיתפרנס בה בריוח שיטול בה פרס הרבה. ועוד פירש על דרך שאמרו במדרש (ויקרא רבה ג, ה) דאמרו לאגריפס המלך שני עופות שהקריב אותו העני קדמו לאלף עולות שהקרבת אתה בו ביום כי לפי ערכו קרבנו חשוב יותר ממך. עוד פירש על פי מה שאמר התנא במשנה דאבות (משנה אבות ד, יז) 'יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא' עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' דריש מתא אסיא. עי' תוס' ב"ב דף קי ע"א ד"ה ולא תימא:

כל מידי זבין ותתחרט וכו' נראה דרב אזיל לטעמיה דסבר דנושא ונותן בדברים אין בו משום מחוסרי אמנה כמבואר פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) וכן הורה רב לרב כהנא דאייקר כתנא ע"ש ורשב"ם כתב אם יוקיר יכול אתה להתחרט וכו' ע"ש וכפ"ז לדעת הרז"ה בס' המאור דבנשתנה השער אפילו לר' יוחנן מותר לחזור ורב לרב כהנא הורה ליה ככ"ע גם הכא לבנו סבר רשב"ם דהורה לו ככ"ע דכשהשער אוקיר יכול לחזור:

אמר רב פפא אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי. בפ"ג דהוריות א"ל רבא לר"פ ולרב הונא בריה דרב יהושע איעתרתו פורתא א"ל אין דזבנינן קטינא דארעא ואחר זה נתעשר ר"פ הרבה ושעתא קיימא ליה טפי מר"ה בריה דרב יהושע כדאמרינן לעיל דף קי"א דהוה אזיל אביי רב פפא מימיניה ור"ה בריה דרב יהושע משמאליה וחזא קטב מרירי דקאתי לאפיה דשמאליה ואהדריה לרב פפא משמאליה משום דשעתא קיימא ליה. ותלה רב פפא עושרו לפי דנסיב כהנתא כמ"ש לעיל דף מ"ט. ואע"ג דכמה נשאו כהנות ולא נתעשרו היינו משום דרב פפא ברעותא דלבא קבע בדעתו שהיה לו מעלה ויתרון לידבק בזרעו של אהרן ומשו"ה נתעשר. ומענותנותו שלא להראות דכונתו הטובה והשלימה גרמא ליה שנתעשר. ואחרים שלא נתעשרו אף דנשאו כהנות לא היה לבבם שלם דיתרון הוא להם לישא כהנת. ונמצא דבזה ניכר מעלתו וחסרון אחרים אמר נמי אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי להראות דהא והא גרמא ליה. אמנם העיקר היה דנסיב כהנתא לשם שמים בלב טהור לידבק בזרעו של אהרן וזכות זה גרם לו להתעשר ונתן בלבו למירמי שכרא הנה שכרו בא בשכר"ו ודוק:

(קיג סע"א) ועל עשיר המעשר פירותיו בצינעא.—איני יודע למה תפסו "עשיר" דוקא, וגם למה דוקא "בצינעא". ויותר רבותא היה בעני שמעשר פירותיו, ואף שאין לעני אלא מעט, כבר אמרו במשנה סוף מנחות (קי ע"א): אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ובויק"ר פ"ג איתא, שבעל השור ראה בחלום: קרבנו של עני קדמך.

וראיתי ברבינו בחיי פ' וישב, שהביא מדרש^*והוא בתנחומא וישב ה', ונוסח אחר יש בכלבו מעשה תורה סי' קיח.: "ג' נאמנים הם בעל הבית המפריש מעשרותיו כראוי...רווק הדר בשכונת זונות ואינו חוטא...עני שהפקידו לו פקדון ולא נחשד עליו". ועי' בספר חסידים הוצאת מקיצי נרדמים, סי' תתתתרי"ג.

גזייתא. כשמהלכים במבואות שבילי כרמים וסוסיהן משתמטין מכאן ובורחין ביישוב אתו ודברי להו: שראשה אסיא. רופא ואמרי לה ת''ח ותרוייהו חד טעמא: סוסיא. משום דהוא נטירותא בקרתא מאויבים ומגנבים: ולא תינסב תרי. נשים שמא תתיעצנה עליך רעה: נסיב תלת. שאם תתיעצנה השלישית מגלה לך: פשוט נבילתא. הפשט עורה: סלקת לאיגרא שירותך בהדך. כשתצא לדרך אפי' קרובה צא ומזונותיך עמך: מאה קרי בזוזי תותי כנפיך להוו. אפילו המזונות בזול אעפ''כ הוציאם עמך: לא תשתי סמא. לא תלמד לשתות סמים מפני שתקבע להון ווסת ויהא לבך שואלך ותפזר מעות. ל''א לא תהא רגיל לשתות סממנים כדאמר (לעיל מב:): (כולהו שקייני) דמעלי להאי קשה להאי: לא תשוור ניגרא. פסיעה גסה שנוטלת מאור עינים: ולא תעקר ככא. שן ממש משום חולי: דמלכותייהו אחורי אודנייהו קיימי. כלומר עתידין לגדל ותגדל אימתן וינקמו ממך: אדחלא על כרעך זבינך זבין. בעוד שהחול על רגליך כשבאת מן הדרך מכור מה שהבאת כדי שתחזור ותקנה ותביא: שרי כיסך ופתח שקך. כלומר תקבל תחלה המעות ותנם בכיסך ואח''כ פתח השק ותן התבואה ללוקחים: קבא מארעא ולא כורא מאיגרא. כלומר טוב לילך למקום קרוב ולהשתכר מעט מלהשתכר הרבה במדינת הים: תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט. אם יש לך תמרים באותו כלי שנותנים בו תמרים רוץ מיד לבית עושה שכר לעשות מהן שכר שאם תמתין תאכלם בין כך ובין כך ותפסיד: מאי סודנא. למה נקרא שם השכר סודנא: סוד נאה. עצה טובה שהרי מתעשרין הימנה: וגמילות חסדים. יכול לתת מתנה לעניים ולעשות צדקה וחסד: כל אגב גביא בעיא. כל דבר שצריך לכתוב שטר עליו כגון מלוה ואמנה בעייא גביא כלומר עדיין עומד הוא לגבות ויש לו טורח בו: מעות רעות. דפרע להו נהלייהו זוזא זוזא: צא באחרונה. שאם תנוס תכנס לביתך בראשונה: אל תרבה בגנות. כלומר אל תהא רגיל לעשות בית בפרהסיא במקום מגולה: משום מעשה שהיה. בדוד ובת שבע: משום ממון. שמבזבזת לו ממונך: רווק. פנוי:

רשב"ם
גזייתא. כשהולכין במבואות שבילי כרמים וסוסיהן משתמטין ובורחין ביישוב: דרישא אסיא. רופא מפני שטרוד ברפואותיו ואינו עוסק בצרכי ציבור: ולא תדור במתא דלא צניף בה סוסיא. כלומר שאין בה סוס משום דהוי נטירותא דקרתא מגנבי לרדוף אחריהן ולתופשן: ולא תנסוב תרתי נשי. שלא תתיעצנה עליך רעה: נסיב תלת. שאם תתיעצנה השתים השלישית מגלה לך: פשוט נבילתא בשוקא. פשוט עורה בשכר: סלקת לאיגרא שירותך בידך. כשתצא לדרך אפי' במקום קרוב מזונותיך עמך: מאה קרי בזוזא תותי כנפיך להוי. אפילו המזונות בזול יהיו עמך: לא תשתי סמא. אל תשתה סמים מפני שנקבע להם ווסת ויהא לבך שואלך ותפסיד מעות ואפילו לרפואה לא תישתי אם אפשר לרפואה אחרת: לא תשוור ניגרא. פסיעה גסה נוטלת מאור העינים ואית דמפרשי ניגרא אמת המים ורגילין בני אדם לקפוץ מעבר זה לעבר זה לקצר דרכן: לא תעקר ככא. שן ממש ומשום חולי שסופו תרפא: דמלכותייהו אחורי אודנייהו קיימין. כלומר עתידין ליגדל ותגדל אימתן וינקמו ממך: אדחלא אכרעך זבינך זבין. בעוד החול על רגליך כשבאת מן הדרך מכור מה שהבאת כדי שתחזור מהרה ותקנה ותביא ותמכרנו: זבין ותיחרט. כלומר אם יוקיר יכול אתה להתחרט על שמהרת למכור: בר מחמרא. שמא אילו לא מכרו היה מחמיץ: שרי כיסך ופתח שקיך. קבל המעות תחלה ותנם בתוך כיסך ואח''כ פתח השק ותנם ללוקח: קבא מארעא ולא כורא מאיגרא. מוטב שילך למקום קרוב להשתכר דבר מועט מלהשתכר הרבה במקום רחוק: תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט. אם יש תמרים באותו כלי שנותנין בו תמרים מהר לעשות מהם שכר שאם תמתין תאכלם ובין כך ובין כך תפסיד: מאי סודנא. למה נקרא עושה שכר סודנא: סוד נאה. עצה טובה היא שהרי מתעשרין הימנה: וגמילות חסדים. יכול לתת הימנה לעניים לעשות מהן צדקה וחסד שהרי אין בה קרן גדול: כל אגב גבייא בעיא. כל דבר שצריך לכתוב שטר עליו כגון מלוה ואמנה גביא בעי כלומר עדיין הוא צריך לגבות ויש בו טורח: מעות רעות. דפרע ליה ניהליה זוזא זוזא: בדי שתכנס בראשונה. אם תנוס: אל תרבה בגנות. כלומר אל תהי רגיל לעשות דבריך בפרהסיא במקום מגולה: משום מעשה שהיה. דדוד ובת שבע דכתיב (שמואל ב יא) וירא (והנה) אשה רוחצת מעל הגג: משום ממון. שמבזבזת לו ממונך: דמשייר מקידושא. שיש לו מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה: רווק. פנוי: