פסחים קיב ע"א

דף קיב - א

מאן דמסוכר, הקיז דם מהכתפיים, ולא משי ידיה, לא נטל ידיו לאחר מכן - מפחיד שבעה יומי.

מאן דשקיל מזייה המסתפר ולא משי ידיה - מפחיד תלתא יומי.

מאן דשקיל טופריה, נוטל צפרניו, ולא משי ידיה - מפחיד חד יומא ולא ידע מאי קא מפחד.

ידא אאוסיא, הרגיל להניח ידו על שפתיו אצל נחיריו - דרגא לפחדא, הרי זה כמניח סולם לפחד שיבוא אליו. והיינו, שהוא מכין דרך לפחד של רוח רעה, שישרה עליו.

ידא אפותא, המניח ידו על מצחו - דרגא לשינתא, מביא על עצמו שינה.

תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה. אפילו הן מחופין בכלי ברזל - רוח רעה שורה עליהן. תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות באפילה [רשב"ם]. ואם שתה - דמו בראשו מפני סכנה.

ומבארינן: מאי סכנה? רוח רעה!

ואי צחי ואם צמא לשתות - מאי תקנתיה? כיצד ישתה.

לימא, יאמר את שבעה קולות שאמר דוד על המים, והדר נישתי, וישתה אח"כ.

שנאמר א. קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים.

ב. קול ה' בכח.

ג. קול ה' בהדר.

ד. קול ה' שובר ארזים, וישבר ה' את ארזי הלבנון.

ה. קול ה' חוצב להבות אש.

ו. קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש.

ז. קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות ובהיכלו כולו אומר כבוד.

ואי לא אמר שבעה קולות - לימא הכי: לול, שפן, אניגרון, אנירדפון [לחש הוא] - בין כוכבי יתיבנא, בין בליעי שמיני אזילנא. הנה יש סביבי אנשים כחושים ושמנים - בחרו מהם, וקחו לכם, והניחוני.

ואי לא אמר כן - אי איכא איניש בהדיה [והוא ישן] ניתעריה יעירנו משנתו, ולימא ליה: פלניא בר פלנתא כלומר אנכי, פלוני בן פלונית צחינא מיא, צמא למים, והדר נישתי.

ואי לא נמצא עמו עוד איש - מקרקש נכתמא אחצבא, מקיש עם כיסוי הכד על הכד [כדי שיחשוב השד שיש עמו עוד אחד, רש"י ע"ז יב ב. ד"ה וקרקש], והדר נישתי.

ואי לא. נישדי בה מידי, ישליך דבר מה לתוך המים, והדר נישתי.

תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה. ואם שתה - דמו בראשו מפני הסכנה.

ומבארינן: מאי סכנה? סכנת "שברירי", שהוא שד הממונה על מכת הסנורים.

ואי צחי [צמא] - מאי תקנתיה?

אי איכא איניש בהדיה, לימא ליה: פלניא בר פלנתא - צחינא מיא! הריני צמא למים.

ואי לא. לימא איהו לנפשיה יאמר לעצמו: פלניא כלומר אנכי פלוני, אמרה לי אימי: איזדהר היזהר משברירי שברירי ברירי רירי ירי רי [לחש הוא, שממעט את אותיותיו של שם השד ואז השד הולך, כאשר הוא שומע מיעוט תיבות שמו, מ"שברירי", אות אחר אות, עד "רי". רש"י שם ד"ה איזדהר]. צחינא מיא בכסי חיורי צמא אני לשתות בכוסות לבנים מחרס.

שנינו במשנה: ולא יפחתו לו מארבע כוסות, ואפילו מן התמחוי.

והוינן בה: פשיטא שצריך ליתן לו ארבע כוסות מן התמחוי?! ^[1]

ומשנינן: לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא, דאמר: עשה שבתך חול שתמעט בסעודת שבת, ואל תצטרך לבריות. ^[2]

הכא, משום פירסומי ניסא - מודה רבי עקיבא שיצטרך לבריות, ובלבד שישתה ארבע כוסות.

תנא דבי אליהו: אעפ"י שאמר רבי עקיבא: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אבל עושה הוא לכבוד שבת דבר מועט בתוך בית.

מאי נינהו? מהו הדבר המועט.

אמר רב פפא: "כסא דהרסנא", דגים קטנים מטוגנין בשמנן.

כדתנן במסכת אבות: רבי יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר להתחזק במצוה יותר מכפי יכולתך [ואף כאן צריך להתחזק ולכבד השבת יותר מיכולתו]. וקל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי - לעשות רצון אביך שבשמים!

תנן רבנן: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני -

א. אל תשב בגובהה של עיר מקום שבני העיר עוברים ושבים שם, ותשנה, כדי שלא יבטלוך מלימודך.

ב. ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים, כי הם טרודים בתלמודם ואינם מתמסרים לצרכי הציבור.

ג. ואל תכנס לביתך פתאום אלא השמע קולך קודם לכן, שמא הם עושים דבר צניעות. כל שכן לבית חבירך.

ד. ואל תמנע מנעלים מרגליך, שגנאי הוא לתלמיד חכם שילך יחף.

ה. השכם ואכול בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה.

ו. ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.

ז. והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו.

אמר רב פפא: לא למיזבן מיניה ולא לזבוני ליה, אין הכונה שישתדל למכור או לקנות ממנו, שאדרבה, הואיל והשעה משחקת לו הוא ירויח בעסק ולא אתה. אלא למיעבד שותפות בהדיה, שעל ידי מזלו תרויח גם אתה.

והשתא דאמר רב שמואל בר יצחק: מאי דכתיב בספר איוב שהשטן אמר על איוב "מעשה ידיו ברכת", ביאורו: כל הנוטל פרוטה מאיוב - מתברך!

אם כן, אפילו למיזבן מיניה מאדם שהשעה משחקת לו ולזבוני ליה - שפיר דמי, שגם על ידי כן הוא מתברך.

חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי, כשהיה רבי עקיבא חבוש בבית האסורין [ומפורט להלן].

אמר לו רבי שמעון בן יוחי: למדני תורה!

אמר לו רבי עקיבא: איני מלמדך! שחשש על רבי שמעון, שהרי רבי עקיבא עצמו נחבש על שעסק בתורה.

אמר לו רבי שמעון בן יוחי: אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא, ומוסרך למלכות [שימסור עליך דבר החמור יותר בעיני המלכות מלימוד תורה. מהרש"א].

אמר לו רבי עקיבא: יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק! כלומר, אני רוצה יותר ממך ללמדך תורה אלא שאני מתיירא מהמלכות.

אמר לו רבי שמעון בן יוחי: ומי בסכנה? והלא עגל בסכנה! ומה איכפת לך.

הסכים רבי עקיבא ללמדו ואמר לו:

א. אם בקשת ליחנק - היתלה באילן גדול. כלומר, אם רצונך לומר דבר שיקבלו ממך הבריות אמור זאת בשם אדם גדול.

ב. וכשאתה מלמד את בנך, למדהו בספר מוגה.

ומבארת הגמרא: מאי היא?

אמר רבא, ואיתימא רב משרשיא: בחדתא, כשהתינוק מתחיל ללמוד, שאז צריך להקפיד ביותר שלא ילמד בספר שאינו מוגה, כי שבשתא, כיון דעל, על! שקשה להוציא מהתינוק טעות שהשתרשה בו.

ג. לא תבשל בקדירה שבישל בה חבירך.

מאי ניהו? לא תישא גרושה בחיי בעלה.

דאמר מר: גרוש שנשא גרושה, ארבע דעות במטה בשעת תשמיש. שכל אחד בלבו גם על בן זוגו הראשון. ואמרו חכמים שלא ישמש אדם עם אשתו ויתן עיניו באשה אחרת, כי אז הבנים הם קרובים לממזרים.

ואי בעית אימא: אפילו באלמנה לא ישאנה.

הני תלת מילי יהבי ערבונא בנהורא מאן דסריק יבש ומאן דשתי טיף טיף ומאן דסאים מסאניה כי רטיבתא כרעיה תלא לחמא קשי לעניותא דאכיל תחלי ולא משי ידיה מפחד לתלתין יומין דמסוכר פי' מקיז דם ולא משי ידיה מפחד שבעה יומין שקל מזייה ולא משי ידיה מפחד לתלתין יומין שקל טופריה ולא משי ידיה מפחד יום אחד דמשי רישיה ולא משי כרעיה מפחד יום אחד ולא ידע ממה מפחד ידא אפנא דירכא לפחדא ידא אפנא דירכא לשינתא.

אוכלין ומשקין תחת המטה ואפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן:
ת"ר לא ישתה אדם בלילי רביעיות ובלילי שבתות במחשך ואי צחי למיא לימא שבעה קולות קול ה' על המים וכו' וישתה לא ישתה אדם מן הנהרות בלילה כו':

ואפי' מן התמחוי.

ואסיקנא אפילו לר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום ניסא מתיר שיקח אפילו מן התמחוי:

תנא דבי אליהו אע"פ שאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות עושה אדם דבר מועט בתוך ביתו כגון כסא דהרסנא כדתנן הוה עז כנמר קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים:

ששה דברים צוה ר' עקיבא לר' יהושע בנו אל תשב בגובהה של עיר ותשנה ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים ואל תכנס לבית פתאום ואל תמנע מנעלים מרגליך השכם ואכול בין בקיץ בין בחורף.

עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות פי' אל תאמר חייב אני לענג השבת אם אין ידך משגת אלא עשה שבתך במאכל ובמשקה ובמלבוש [כמו יום החול] ואל תצטרך לבריות ותשתדל עם שהשעה משחקת לו להשתתף עמו ואפילו למזבן ולזבוני מיניה:

חמשה דברים צוה ר' עקיבא את ר' שמעון בן יוחאי אם בקשת ליחנק התלה באילן גדול. פי' אם רצית לשאול בדבר איסור שאל חכם גדול ועשה כהוראתו וכשתבקש ללמד לבנך למדהו בספר מונה דשבשתא דעל על כלומר אם יקרא בנך בטעות הטעות שנכנס בלבו כבר נכנס מי יסירהו מלבו ואל תבשל בקדרה שבשל בה חברך בין גרושה בין אלמנה:

כבר ביארנו שאף לעני שבעניים לא יפחתו לו הגבאים מארבע כוסות של יין וכל שכן שהאחרים צריכים ביום טוב זה להכין בכבוד ואע"פ שאמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות מ"מ יעשה כמה שאפשר לו:

לעולם לא יהא אדם מתרשל לקיום מצוה אלא יעשנה בזריזות ודרך חיבה דרך הערה אמרו הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים:

מגדולי החכמי' היו מזהירים את בניהם ומודיעים אותם דברים שמהם היו למדים מוסר ותועלת ושמירת נזק דרך הערה אמרו שבעה דברים צוה ר' עקיבא לר' יהושע בנו אל תשב בגבהה של עיר ותשנה כדי שלא ישמעוך עוברי דרכים ויפסיקוך ואל תדור בעיר שראשה תלמיד חכם כלומר שטרוד בגרסתו ואינו מתעסק בצרכי צבור ואל תכנס לביתך פתאום וכל שכן לבית חברך ואל תמנע מנעלים מרגליך מפני שהרגל מועדת ליזוק והשכם לאכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו שכל עסק שיש לך עמו מתברך:

ומהם שהיו מזהירים שלא ללמד לתינוק אלא מספר מוגה שהטעות הנכנס בגירסא דינקותא משתרש ונחקק בדמיון גם כי יזקין לא יסור ממנה וכן שלא לבשל בקדרה שבשל בה חברו ר"ל לישא גרושה שלא בחנם הוציאה זה מביתו וכל שכן בחיי בעלה:

שבק ליה לילי רביעיות ולילי שבתות. שמעתי הטעם מפני שבכללות השבוע מלוין בני הכפרים בדרכין שהם הולכים לעיירות לשמוע קריאת התורה או בהליכה או בחזרה חוץ מלילי רביעית ולילי שבתות כיצד בליל שני הולכין כדי להגיע בבוקר בעיר ויש שמאחרין בעיר כל יום שני ובליל שלישי חוזר לכפר שלו ליל רביעי אינו צריך לו לא בהליכה ולא בחזירה ליל חמישי הולך כדי שיה אבבוקר בעיר וליל ששי חוזר ליל שבת אינו מותר להלך וליל ראשון מי ששהא בעיר בשבת חוזר לכפר שלו ביום ראשון:

אי לאו דמכרזי עלך ברקיע הזהירו במחמני הוי סכננתין וה"נ אמרינן בתעניות דכל יומא הוה אתי לי' שלמא מרקיעא:

נימא ז' קולות שאמר דוד על המים כו'. דאלו ז' קולות קדושות שלו יתברך ברוך הוא וכנגדן נתקן ביום הקדוש בשבת ז' ברכות כדאמרינן פרק אין עומדין והם ז' קולות בדיבורן מבריחין הרוח רע שעל המים וגם שלא נאמרו כל ז' קולות על המים קאמר שאמר דוד ז' קולות על המים ע"ש שקול הראשון מז' קולות נאמר קול ה' על המים וק"ל:

עושה הוא דבר מועט כו'. מכאן מוכח כדברי הטור א"ח סימן רמ"ב דהך דפרק כל כתבי דאפילו דבר מועט ועושה לכבוד שבת הוי עונג איירי דוקא במי שהשעה דחוקה לו דאהא מייתי ליה הכא וק"ל:

הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כו'. ארבע לשונות מחולקים קרובים בענינם מפורש בטור א"ח סי' א' ע"ש ועי"ל דנקע ארבע לשונות של זירוז אלו לפי שיש לאדם ד' מונעים מהגיע אל תכלית השלימות והוא האחד העניות שאחז"ל שמעביר את האדם על דעת קונו. הב' הם האויבים רשעי עכו"ם שרוצים להעביר ישראל על דת בכמה גזירות. הג' הוא המזל לפי תולדתו כדאמרינן בשבת מאן דבלבנה גנב יהא ומאן דבמאדים גבר אשיד דמא ע"ש. הד' המונע הגדול היצר הרע ויש לאדם לזרז עצמו נגד ד' המתנגדים אלו וז"ש הוי עז כנמר לשון הוי עז נופל גם שאין לו העזוז והכח בדבר מה יתחזק עצמו יותר מהיכולת בידו והיינו לגבי מונע דעניות דאהא מייתי לה הכא כפירש"י ורשב"ם ואמר קל כנשר לזרז עצמו נגד מזלו הרע בשמים ע"ד דרך נשר בשמים ואמר רץ כצבי לזרז עצמו נגד הרשעים לרוץ מפניהם במקום שאפשר לקיים מצות ה' כמו שעשו שלופי השמד בדור הגזירות ואמר גבור כארי הוא שיזרז עצמו נגד יצר הרע כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו ודו"ק:

ליוחאי אבא ומוסרך כו'. גם שכבר היה חבוש ונמסר למלכות על דברי תורה אפשר דגיזם עליו למסרו במלתא דגרע טפי והוא השיב לו יותר ממה שהעגל כו' אלא שהוא חש גם עליו שלא יהא נתפס על כך והשיב לו ומי בסכנה לא התלמיד והלא העגל כו' שהרי את כבר נתפס על כך ומה לך בכך על סכנה שלי וק"ל:

דשבשתא כיון דעל כו'. פי' רש"י ורשב"ם כשהתינוק לומד מחדש כו' ולשון חדתא לא משמע כן ובפרק לא יחפור דאמרינן כה"ג שבשתא כיון דעל על ולא אמר ביה בחדתא ולולי פירושם נראה לפרש הכא בחדתא בספר חדתא שאינו מוגה כלל מעולם וק"ל:

ד' דעות כו'. פרשב"ם שיהיו בניו קרובים לממזרים הנקראים בני גרושת הלב במסכת נדרים עכ"ל אבל א"כ יש לפרש שם כן בני גרושת הלב בנושא גרושה ואינו נראה שיהא זה בכלל וברותי מכם הפושעים גו' כדקאמר התם אלא דהתם מיירי באשתו שבלבו לגרשה ודו"ק:

גמרא עשה שבתך חול וא"ת לבריות. עיין לקמן קיג תד"ה עשה:

גמ' אל תשב בגובה ש"ע ותשנה. עיין פירש"י ורשב"ם ובסה"ד שציין בגה"ש ולשון רש"י (בסוכה מט ב) ד"ה חמוקי ירכיך ולא להיות יושב ושונה בגובה ש"ע כו':

"פְּלַנְיָא בַּר פְּלַנְתָּא צַחִינָא מַיָּא"! וכו'. פירוש כיון שקורא לחבירו בשמו תרגיש רוח רעה שיש אחר שם עמו ולא תתגרה להזיקו באותם מים. והא דצריך להזכיר שם אמו כי רוח שומעת שתי שמות של זכר ונקבה תחשוב שיש עמו שנים איש ואשה והרי נעשו בין הכל שלושה ובורחת מן אותם המים כי בשלושה בורחים דאמרו רבותינו ז"ל שלושה לא נראין ולא מזיקין.

אַל תֵּשֵׁב בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר וְתִשְׁנֶה. עיין פירוש רש"י ז"ל [מקום שבני העיר עוברים ושבין שמא כשהן עוברין ושבין יבטלוך ויפסיקוך ממשנתך]. וקשה לי לפירושו אם כן למה תלה הדבר בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר לימא ליה 'אַל תֵּשֵׁב בְּמָקוֹם עוֹבְרִים וְשָׁבִים וְתִשְׁנֶה' דימצא עוברים ושבים גם בבקעה של עיר?
ונראה לי בס"ד הכוונה דעל הרוב בעיר הבנויה בהר אין שטח שלה שבו בנין הבתים הוא שוה, אלא יש ג' הדרגות בקרקעיתה דהיינו בתים בנויים בשפולי קרקע העיר ואילו אין נח בדירתם כי יקבלו רוח מעופש מן העמק ששם יתקבץ ויאסף הזבל והסרחון ולחלוחית העמק והדרים בבתים ההם לא צילא דעתייהו, ויש בתים בנויים בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר דהיינו בשטח העליון של קרקע העיר ואילו ניצולים מן העיפוש וכיוצא אך לפעמים יזדמן רוח סערה קשה שמגיע להם יותר מן התחתונים ומבלבל דעתם, אבל אותם בתים הבנויים בשטח האמצעי דירתם טובה מכל צד כי הם רחוקים מן העיפוש של העמק וגם אין שולט בהם רוח קשה.
ולכן כיון ד'שמעתתא בעיא צילותא' (עירובין סה.) לכך על דירה שהיא בשיפולי העיר לא הוצרך לצוות לו כי זה רואה כל אדם ברעתה מצד ריח העיפוש והסירחון המגיע שם תמיד מן הלחלוחית ומן האשפתות הזורקים חוץ לעיר בשיפול שלה, אך הוצרך לצוות על דירה שהיא בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר דהיינו בשטח העליון שלא ישב שם וישנה דאף על פי ששם האויר הוא טוב ונקי עם כל זה מחמת גובהו שולט בו לפעמים רוח קשה וחזק אשר יבלבל דעת האדם לכן ציוהו אל ישב שם וישנה אלא ישב בשטח האמצעי שהוא טוב תמיד בכל עת.

וְאַל תָּדוּר בְּעִיר שֶׁרָאשֶׁיהָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. עיין פירוש רש"י ז"ל [דטרוד בגרסיה ולא במילי דציבורא]. ועוד נראה לי בס"ד כיון שדרכם למנות את תלמידי חכמים לראשים אם כן יש חשש פן גם לו יסכימו עליו למנותו מן הראשים ואז יתבטל מלימודו.
או יובן בס"ד דהטעם מפני שהראשים צריכים ליסר את המון העם ולהוכיחם במילי דשמייא ולכך המון העם שונאים אותם ומדברים אחריהם דברים של בזיון וכמו שאמרו בגמרא (כתובות קה:) 'האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמייא' ואם הראשים האלה הם תלמידי חכמים אז יהיו כל התלמידי חכמים שנואים אצל המון העם ואפילו אותם שאין להם עסק עמהם, כי כן היא המדה והמנהג בעונותינו הרבים אם אדם עם הארץ יש לו איזה דבר עם אחד תלמיד חכם הוא יבזה וידבר סרה על כל החכמים, ולכן אל תדור בעיר זו פן תהיה שנוא ללצים אלו על חנם.
או יובן בס"ד אם הראשים תלמידי חכמים מוכרח להרבות בתכשיטין לנשים שלהם מאחר שהם פרנסים של העיר צריך שיתכבדו נשיהם ואם כן אתה תרצה אשתך גם כן לעשות לה תכשיטין רבים כמותם באומרה כמו שאלו הם חכמים ועושין תכשיטין לנשיהם גם אתה תעשה לי תכשיטין כמותם אף על פי שאתה חכם.

וְאַל תִּמְנַע מִנְעָלִים מֵרַגְלֶיךָ. פירוש לאו מבעיא הילוך ד' אמות שלא ילך יחף אלא אפילו שיעור אמה אחת מזוית לזוית לא ילך יחף.
אי נמי הזהירו על יום הכיפורים ויום ט' באב שהולכים יחפים עם כל זה לא ילך יחף לגמרי אלא ילבש מנעלים של בגד וכאשר הזהיר בזה הגאון ב"ח ושאר פוסקים:

עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. הא דאמר 'שַׁבַּתְּךָ' ולא אמר 'שַׁבָּת'? נראה לי כי ידוע דעונג שבת של אכילה ושתיה יתייחס לגוף האדם אך שמירת שבת במצות שבו תתייחס להשם יתברך, ואם היה אומר 'עֲשֵׂה שַׁבָּת חֹל' היה איש שוגה ופתי מבין שיחלל השבת במלאכה בשכירות כדי שיקח בשכירותו אכילה ולא יצטרך לבריות וזה אינו! לכך אמר 'שַׁבַּתְּךָ' רוצה לומר עונג אכילה ושתיה שזה יתייחס לך 'עשהו חול' רוצה לומר שתאכל בצמצום כמו בחול 'וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת' ליקח בתורת צדקה כדי לאכול בהרווחה, אבל שבת המתייחס להשם יתברך שהוא שמירת מצותיו צריך לשומרו ולא תחללו אפילו אם אין לך מה לאכול.

וֶהֱוֵי מִשְׁתַּדֵּל עִם מִי שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ. נראה לי בס"ד 'מְשַׂחֶקֶת' רוצה לומר 'משמחת' כי שחוק הוא לשון חדוה כמו (בראשית כא, ו) 'צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי' ותרגומו 'חֶדְוָא עֲבַד לִי יְיָ כָּל דִּשְׁמַע יֶחֱדֵּי לִי' ויש אדם שיש לו הצלחה שאינו מפסיד אלא רק מרויח אך הרווחתו היא נהוגה וטבעית שקונה סחורה בעשרת אלפים דינרים שיש לו קרן מדודים ומרויח בה אלף דינרים שהוא עשרה למאה דהריוח הזה הוא נהוג וטבעי וזה האדם לא ישמח על אשר לא הפסיד וגם לא ישמח כל כך בריוח כזה שהוא עשרה למאה הנהוג אף על פי שהריוח הוא אלף דינרים, אבל אם קנה סחורה במאה דינר והרויח בה אלף דינר הוא שמח שמחה גדולה, ואדם כזה דהרווחים שלו אינם כפי הנהוג אלא על חד עשר הנה זה נקרא שָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ פירוש 'משמחתו'.
או יובן מְשַׂחֶקֶת מלשון טפח שוחק שיראה ימיו כפלים באיכותם מחמת רוב טובה ומנוחה שרואה מכל צד.

אִם אִי אַתָּה מְלַמְּדֵנִי, אֲנִי אוֹמֵר לְיוֹחַאי אַבָּא, וּמוֹסֶרְךָ לַמַּלְכוּת. פשט המאמר קשה להולמו איך יוציא רשב"י דברים כאלה מפיו לרבו? ואפילו אם נאמר שהוא לשון גוזמא! ועוד והלא כבר נמסר למלכות שהוא חבוש בבית האסורים כדי להורגו, ומה יוסיף לו במסירה מחדש?
ונראה לי בס"ד דאין כוונת רשב"י על מלכות הרשעה ח"ו אלא כוונתו על מדת המלכות שבקדושה אשר בעשר ספירות למעלה שבידה מסור פועל הדין והעונש כנודע. וידוע כי יוחאי אביו של רשב"י היה אדם גדול בתורה והתנאים הגדולים קורין אותו חברינו, וכוונתו לומר שאומר ליוחאי אבא שיעניש אותך על ידי כוונות הידועות לו בעבור 'שֶׁאֵין אַתָּה מְלַמְּדֵנִי תּוֹרָה' ומאחר דפעולת העונש היא נמשכת מן ספירת המלכות לכך אמר לו 'מוֹסֶרְךָ לַמַּלְכוּת'. וכן היו מענישים הצדיקים בנפילת אפיים שהיא בסוד המלכות, וכאשר עשה רבי אליעזר לרבן גמליאל שהענישו בנפילת אפיים שהיה עושה ביום, וכנזכר בגמרא דמציעא (בבא מציעא נט: 'אשכחתיה דנפל על אנפיה').

אִם בִּקַּשְׁתָּ לֵיחָנֵק, הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל. נראה לי בס"ד הכוונה אִם בִּקַּשְׁתָּ למסור עצמך על קידוש השם כמו הרוגי מלכות, או שתרצה לשלוח נפשך לקליפות להוציא משם ניצוצי קדושה בסוד נפילת אפיים כנזכר בספר הכוונות לרבינו האר"י ז"ל אז הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל, 'אִילָן' [91] הוא סוד יחוד 'הוי"ה אדנ"י' [65+26=91] שהם מספר 'אִילָן' ורומזים לתו"מ [תפארת ומלכות] שהם קבה"ו [קודשא בריך הוא ושכינתיה] וזהו בְּאִילָן גָּדוֹל כלומר זו"ן [זעיר ונוקבא] דאצילות בסוד הגדלות ליחד קבה"ו.
והנה רש"י ז"ל פירש אִם בִּקַּשְׁתָּ לומר דבר שיהא נשמע לבריות ויקבלו ממך. וקשה איך יכנה לאמירה בדברי תורה בלשון חניקה? וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שנרגש בזה, ומה שרצה לתקן עדיין אינו מיושב בזה הלשון כי ליחנק משמע דקאי עליו ואינו פועל יוצא לאחרים דאם כן הוה ליה למימר לחנוק.
ובערוך פירש אם רצית לשאול בדבר איסור בלימוד שאתה צריך לדון דין חמור כדין נפשות, שאל לחכם גדול ועשה כהוראתו עד כאן לשונו. וגם על זה קשה, והלא דיני נפשות ביטלו באותו זמן של הצוואה הזאת.
ונראה לי בס"ד ליישב דרך הערוך ז"ל כך אם בא לידך דין אשת איש הן בענין גיטין הן בענין קדושין הן בענין עגונה ותרצה להתיר אותה לא תפסוק ההיתר שלה מדעתך בלבד אלא תתלה בחכם גדול שיהיה גם הוא מסכים בהיתר זה והואיל ואיסור אשת איש בחנק והמורה היתר אי אפשר בטעות גורם שיכשלו אחרים באיסור חנק לכן קרא להוראה זה שמורין היתר באי אפשר בלשון חנק, כן נראה לי ליישב דרכו של הרב הערוך ז"ל.
ובדרך אחר נראה לי בס"ד לפי פשט המאמר דרבי עקיבא היה נמנע מללמדו. מפני שהיה ירא עליו פן יסתכן ביד העכו"ם מאחר שהוא נתפס להריגה בעבור תלמוד תורה ולכך עשה לו משל דהפרה מונעת חלבה מבנה אם חוששת שיחנק בו, ורשב"י השיב לו מי הוא זה בסכנת החנק? הוא העגל, והוא לא איכפת לו ורוצה לינק אפילו אם יחנק! ולכן כיון שראה שהוא מוסר עצמו בסכנת החנק על דברי תורה, לכך לימדו עיצה טובה כשיבא ללמוד תורה במקום גזירה אשר כינה במשל לסכנת חנק יתלה באדם גדול, כלומר ישתדל ללמוד תורה בזמן הסכנה מאדם גדול בתורה ומעשים כדי שזכותו יגן עליו שלא יהיה בסכנה בזה לימוד התורה שלומד ממנו, וכמו שנאמר (תהלים קיט, קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל מגזרות העכו"ם מחמת לימוד התורה.

וּכְשֶׁאַתָּה מְלַמֵּד אֶת בִּנְךָ תּוֹרָה, לַמְּדֵהוּ בְּסֵפֶר מֻגָּהּ, מַאי הִיא?. קשה מה שאלה זו הלא הטעם מובן מאליו כדי שלא ילמוד בטעות?
ונראה לי בס"ד דקשה ליה למה צווהו על בנו ולא צווהו על עצמו? ולכן שואל 'מַאי הִיא' מה לימוד יש שהקפיד בו על בנו ולא הקפיד על עצמו? ומשני בלימוד חדש, ולכך צווהו על בנו שעדיין לא למד והלימוד יהיה אצלו חדש אבל על עצמו לא צווהו שהוא כבר למד כל המקרא ומה דהוה הוה ומה יועיל לו עתה ספר מוגה?
ודע כי הם לא היו לומדים מתוך הספר אלא המקרא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה.

וְאַל תְּבַשֵּׁל בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ חֲבֵרְךָ. קשה למה דיבר לו בזה ברמז יאמר לו בפירוש 'לֹא תִּשָּׂא גְּרוּשָׁה'?
ונראה לי בס"ד דבר עמו בלשון זה להודיעו טעמו של דבר משום ד'אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי' (סנהדרין כב:), ולכן כינה את האשה בשם 'קְדֵרָה' כי בעלה הראשון עשאה קדרה שהיא כלי ולכן אליו דוקא כורתת ברית באמת ובאמונה, ולא לבעל שני! ומזה יבין דין אחר דגרושה מן האירוסין לית לן בה.
ומה שאמר רב פפא בִּגְרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ יש להקשות מה הפרש יש בזה בין אם בעלה הראשון חי או מת, והלא כיון דנשאת נאסרה על בעלה הראשון ולגבי דידה חשוב כמת שאין לה עוד תקוה לחזור אליו כדי שיהיה לבה נמשך אליו?
ונראה לי בס"ד דאין החשש שמא יהיה לבה נוטה שתחזור אליו אלא הכוונה כי היא תזכור געגועין שהיה בינו לבינה בעת תשמיש, כי כאשר משמש עמה בעלה הב' זוכרת מה שהיה לה בתשמיש עם בעלה הראשון, ונמצא נעשה מחשבת פיגול וזרה נעשה בתשמיש של זה הב', וכל עוד שבעלה חי אפשר שתזכור, אבל אם מת כיון דגזרה היא מן השמים שהמת ישתכח מן הלב (פסחים נד:) אם כן לא תזכור אותו וממילא לא תזכור געגועין שלו ומחשבתה רק בבעלה השני.
והנה הרב עיון יעקב ז"ל הקשה אמאי לא קא מזהיר להפך שֶׁאִשָּׁה לֹא תִּשָּׂא אִישׁ שֶׁגִּירֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ? ותירץ האיש מגרש לרצונו ואינו זוכרה עיין שם. ודבריו תמוהין דהא מייתי עלה אָמַר מַר: אַרְבַּע דֵּעוֹת בַּמִּטָּה. אך באמת אין התחלה לקושיא זו כי הוא עתה מצווהו דברים השייכים לעצמו שהוא איש ואינו מצווה לאשה.

אִי בָּעִית אֵימָא: אֲפִלּוּ בְּאַלְמָנָה, לְפִי שֶׁאֵין כָּל הָאֶצְבָּעוֹת שָׁווֹת. לפי פירוש רש"י ז"ל [אבר תשמיש שלא יהא תשמיש זה טוב לה כראשון ותזלזל בו] קשה למה נקיט זה הטעם באלמנה והלא ישנו גם בגרושה שמת בעלה? ועוד דאיכא להפך שהשני טוב לה ותרבה בו אהבה?
לכן נראה לי בס"ד הכוונה על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל (חלק ב' סימן יט) מעשה נורא שאירע בזמן רבינו הרש"ש ז"ל שכתב וז"ל, בא לפנינו רב אחד חסיד שנשא אלמנה משלש אנשים שהיתה אלמנה מרב אחד חסיד ובתחלה נשאת עם בחור אחד ומת במגפה ואחר כך נשאת לזקן אחד ומת, ואחר כמה שנים נשאת לרב אחד ואחריו נשאה הרב אשר בא לפנינו. ההוא אמר שחלם שבאו לו שלשה בעלי אשתו והזקן לא היה אומר כלום, והרב היה מוחל לו, אך הבחור התריס כנגדו ואמר שרוצה לדון עמו בדיני שמים. ונתפעל מאד מחלום זה ושאל מאתנו שנחרים לבחור הנזכר שלא יתבענו לדין! ואמרנו לו 'מי הוא אשר יחרים לשואל דין בשמים?!' ופייסנוהו כי יראנו ליטפל בזה, ולא היו ימים מועטים ונפטר הרב החסיד הנזכר, ונצטערנו מאד על ענין זה, ואמרנו כמה גדולים דברי חכמים וכו' עד כאן דבריו עיין שם. ועיין אמת ליעקב ניניו ז"ל (דף קיב) מה שכתב בדבר זה יעיין שם.
נמצא בנשואי אלמנה יש חשש סכנה מצד בעלה הראשון אך אין כל הכוחות שוים בזה, יש קפיד כמו הבחור הנזכר עד שרוצה לבלעו מן העולם, ויש שותק אך אינו מוחל וכמו אותו זקן ויש שמוחל בפירוש כמו אותו הרב שמחל לו. ולזה אמר לֹא כָּל הָאֶצְבָּעוֹת שָׁווֹת 'אצבעות' רוצה לומר כוחות, מלשון (שמות ח, טו) 'אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' רוצה לומר לאו כל כוחות של רוחות בני אדם שוים בדבר זה וכאמור. ומאחר שיש קשה ומתגרה נמצא יש סכנה בדבר ולכך ראוי שיתרחק ממנה.
ובזה ניחא דלא נאמר דבר זה בגרושה אף על פי שמת בעלה דכל דגירשה בגט נסתלק ההוא רוחא דשדי בגוה על ידי הגט, ואם כן אין לבעלה הראשון עוד קשר עמה כלל. וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער המצות בענין גירושין וחליצה, ורק באלמנה שנשאר בה ההוא רוחא דשדי בה בעלה בביאה ראשונה לכך יש טעם זה בה.

לַמְּדֵהוּ בְּסֵפֶר מֻגָּהּ. מַאי הִיא... בְּחַדְתָּא, דְשַׁבֶּשְׁתָּא, כֵּיוָן דְּעַל עַל. פירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו דקשה ליה מאי קא משמע לן, וכי סלקא דעתך ילמדהו מקרא בטעות? ומשני בְּחַדְתָּא שעודנו קטן אשר דרך ללמדו תחלה קיבוץ האותיות לתיבות שקורין גימי"ל שיהיה יודע לקבץ האותיות ולעשותם תיבות בלי טעמים ובלי נקודות, וסלקא דעתך כיון דאין זה לימוד המקרא העקרי דהא אחר כך ילמדו בנקודות וטעמים ואז ודאי ילמדו בספר מוגה עם כל זה לימוד החדש של קבוץ האותיות לתיבות ילמדו בספר מוגה דְשַׁבֶּשְׁתָּא, כֵּיוָן דְּעַל עַל, דאפשר בקיבוץ הקריא לו חיבור האותיות לתיבות בטעות, שנהפכו לו האותיות כגון 'שמלה' ל'שלמה' ו'כבש' ל'כשב' וכיוצא ואז תהיה התיבה שגורה בפיו של תינוק בפסוק על פי הטעות, גם כי ילמדנו אחר כך בְּסֵפֶר מֻגָּהּ תהיה שגורה בפיו קריאת הטעות עד כאן דבריו נר"ו. ומה שאמר אַל תֵּשֵׁב בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר וְתִשְׁנֶה מפני ששם נשמעים קולות הרבה ויתבלבל לפעמים עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' רוח רעה שורה עליהן. עי' תורת חיים שבועות דף ט ע"ב ד"ה ריב"ל:

רש"י ד"ה אל תשב. יבטלוך ויפסיק לך. עי' בסדר הדורות בסדר תנאים אות י דף קיא ע"ב:

אפילו לרבי עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכו'. אמר עשה שבתך ולא אמר עשה שבת חול אלא דקדק לומר שבת שלך כי בשבת יש חלק ה' לבד לשמור שבת ממלאכה ודיבור חול וחלק אחר הנוגע לאדם לענג שבת במאכל ומשתה ומלבוש לכבוד שבת. ולכך דייק רבי עקיבא עשה שבתך חול שבתך דייקא בנוגע לך במאכל ומלבוש בזה עשה חול כדי שלא תצטרך לבריות כי לא בחר ה' שתוציא מה שאין לך ותצטרך לבריות והראשונים פירשו דרבי עקיבא רמז נמי שאם בחול אתה מעדן עצמך וזהו שבתך שאתה עושה אותו שבת ואינו. אני אומר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות:

אם בקשת ליחנק וכו'. עמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ואין דבריו מוכרחים. ועמ"ש בברכות דף מ"ג ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד ועמ"ש אני בעניי בברכי יוסף א"ח סימן רי"ו בס"ד:

דשבשתא כיון דעל על. כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל עיין פ"ב דבתרא דף כ"א דרבא אמר שבשתא ממילא נפקא ורב דימי פליג עליו ופסקו הפוסקים כרב דימי כמבואר בהרמב"ם פ"ב מהלכות ת"ת ובי"ד סימן רמ"ב ול"נ דמכח סוגיא זו מוכח דהלכתא כרב דימי והוא נכון עכ"ל. וקשה לי הדל על הרב ז"ל דלא זכר מ"ש התוספות בסוגיין וז"ל שבשתא כיון דעל על תימה דרבא גופיה אית ליה בלא יחפור שבשתא ממילא נפקא ויש לומר דהיינו כשלומד קמי דגריס ולא דייק שיכול להבין מעצמו כשיגדל אבל כאן דאיירי בספר שאינו מוגה סומך על ספרו ואינו יוצא מידי טעותו עכ"ל ואם כן מאי קאמר הרב להכריח מסוגיין כרב דימי הרי כבר התוספות חילקו ביניהם ותו דנסחתנו בש"ס וכן היא נסחת התוספות דהא דסוגיין רבא אמרה ואיך בא להכריע מרבא דסוגיין נגד מ"ש רבא בלא יחפור ולא שת לבו דקשיא דרבא אדרבא כמ"ש התוספות. וקצת יש להרגיש על התוספות בבתרא דף כ"א ע"ב ד"ה ומקרי דרדקי ועל הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם ועל הר"ן הובא במקובצת למציעא דף ק"ט איך לא הזכירו סוגיין דרבא גופיה אית ליה שבשתא כיון דעל על ואתי כרש"י ז"ל במציעא דפירש דהכי סבר רבא ומוכרח לחלק ביניהם ע"ש ואין כאן מקום להאריך וביותר יש להרגיש על התוספות במציעא שם דכתבו על רש"י וליתא דרבא אית ליה שבשתא ממילא נפקא ע"ש ודוק. ועמ"ש הרב לחם משנה פ"ב דתלמוד תורה ומ"ש אני בעניי בקונטריס דברים אחדים דף קי"א בס"ד:

ואפי' מן התמחוי פשיטא לא נצרכא אלא אפילו לר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול וכו'. לפי מ"ש התוספות לעיל דף צ"ט במשנתנו דהא דתנן ואפילו מן התמחוי היינו שלא ימנע לקבל כדי לקיים ד' כוסות ע"ש ולפי מה שפירש הרב באר שבע בסופו בריש קונטרס באר מים חיים דר' עקיבא הכי קאמר מי שיש לו שתי סעודות דלא יטול מן התמחוי בהא קאמר ר' עקיבא עשה שבתך חול שאוכל שתי סעודות ולא יקח מן התמחוי סעודה ג' עש"ב לפי זה רווחא טובא סוגיין דפריך דפשיטא שיקח מן התמחוי לקיים מצות ד' כוסות לקיים מצות חכמים ומשני דכיון דר"ע אמר דלא יקיים סעודה ג' כדי שלא יטול מן התמחוי הוה ס"ד דה"ה דלא יקיים ד' כוסות כדי שלא יקח מן התמחוי קמ"ל. ועמ"ש הטור בא"ח סוף סי' תע"ב ועמ"ש בסי' רמ"ב ובמ"ש הרב ב"ש שם בקונטרס באר מים חיים ודו"ק:

ת"ר. ז' דברים צוה ר' עקיבא את ר' יהושע בנו פי' רשב"ם דהוא ר' יהושע בן קרחה וכן פירש רש"י בבכורות דף נ"ח ע"א אבל התוספות הכא ובשבת דף ק"ן דחו זה והקשו קושיות חזקות על זה. ובס' סדר הדורות דף קי"א האריך מאד ונתעצם וטרח לישב קושיות התוספות עש"ב. וראיתי בשער הגלגולים שסידר מהר"ש ויטאל בנו של הרב הקדוש מהרח"ו זצ"ל שהעתיקו מכ"י בהקדמה ל"ו קרוב לסופו שכתב וז"ל גם אמר לי מורי ז"ל כי הוא ראה בעיניו את ר' יהושע בן קרחה ואת ר' יהושע בנו של ר"ע ואינם איש אחד הפך מ"ש רש"י ז"ל פ"ק דשבועות בסוגי' בהרת ששניהם אחד עכ"ל:

(קיב א רשב"ם) ד"ה ריב"ק הוא בן ר"ע וכו'.—עי' תוס' ד"ה צוה, שדחו זה. ויש סיוע לדבריהם מפני שא"א שבנו של ר"ע לא יקיים מצות אביו שציוהו "אל תמנע מנעלים מרגליך", ומבואר בשבת (קנב א), דריב"ק הלך בלא מנעלים. ועי' מ"ש בבכורות נח א.

(קיב סע"א רשב"ם) ד"ה ואם בקשת וכו' למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו.—נ"ל דלשון "היתלה" אינו דבר ברור (כמו בנדה נח א: וחבירתה תולה בה) וה"נ י"ל שצוהו, שאם ירצה לומר דבר ויקבלו ממנו יאמר בשם אדם גדול אף שזה לא אמרו וכדאיתא לעיל (כז א), דשמואל תני איפכא כי היכי דליקבלו מיניה, וכן בעירובין נא א, שאמר רבה דין אחד בשם ר' יוסי כי היכי דליקבל מיניה רב יוסף.

דמסוכר. מקיז דם מן הכתפיים לשון סיכורי: ידא אאוסיא. שרגיל להניח ידו אצל נחיריו על שפתיו: דרגא לפחדא. דרך הוא להביא לו פחד רוח רעה: לול שפן אניגרון אנירדפי. לחש הוא: בי בליעי ושמיני. הנה סביבותי אנשים כחושים ושמנים ותניחוני: ונימא ליה. צחינא מיא: הוי עז. התחזק במצוה יותר משיכולת בידך: אל תשב בגובהה של עיר ותשנה. מקום שבני העיר עוברים ושבין שמא כשהן עוברין ושבין יבטלוך ויפסיקוך ממשנתך: ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים. דטרוד בגרסיה ולא במילי דציבורא: לא למיזבן מיניה ולא לזבוני ליה. דאיידי דעדיף מזליה נצח וזכי ליה להאי: אמר ליה ר''ש בן יוחי ומי בסכנה. והלא העגל בסכנה ומה לך בכך: אם בקשת ליחנק. לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך: היתלה באילן גדול. אמור בשם אדם גדול: בחדתא. כשהתינוק למד בחדש כשהוא מתחיל ללמוד:

רשב"ם
דמסוכר. מקיז דם מן הכתפיים: ידא אאוסיא. שרגיל להניח ידו על שפתו אצל נחיריו: דרגא לפחדא. סולם ודרך הוא לעלות עליו פחד רוח רעה: אפותא. מצח: בלילי רביעיות. בלא נר: לול שפן אניגרון. לחש הוא: בי בליעי ושמיני. הנה סביבותי אנשים כחושים ושמינים בחרו וקחו לכם והניחוני: שברירי. סנורים (בראשית יט) מתרגמינן כן: לימא ליה צחינא מיא בכסי חיורי. ממונה על כוסות של חרס: הוי עז כנמר. התחזק במצות יותר משהיכולת בידך: ר' יהושע בן קרחה. הוא בן ר''ע שרבי עקיבא קרח היה כדאמרי' במסכת [בכורות] (דף נח.) כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה: אל תשב בגובהה של עיר ותשנה. מקום שבני העיר עוברין ושבין ויבטלוך ויפסיקוך ממשנתך: ואל תדור בעיר שראשיה ת''ח. דטריד בגירסא ולא טריד במילי דציבורא: ולא תכנס בביתך פתאום. אלא השמע את קולך להם קודם בואך דילמא עבדי מילתא דצניעותא [בויקרא רבה] (פכ''א) ר' יוחנן כי הוה עייל לביתא מנענע משום שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש: ואל תמנע מנעלים מרגליך. שגנאי הדבר לתלמיד חכם שילך יחף כדאמרינן התם (שבת דף קכט.) ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו: השכם ואכול כו'. מקראי נפקא לן בבא קמא (דף צב:) לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש אי נמי מדכתיב וברך את לחמך ואת מימיך והדר והסירותי מחלה מקרבך: לא למיזבן מיניה ולא לזבוני ליה. דאיידי דהעדיף מזליה נצח וזכי ליה להאי: כשהיה חבוש בבית האסורין. כדאיתא בברכות (דף סא:): איני מלמדך. שלפי שהיה עסוק בתורה נתפש כדאמרינן בברכות (שם): אמר לו רבי שמעון בן יוחי ומי בסכנה. והלא עגל בסכנה ומה לך בכך: ואם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול. לומר דבר שישמע לבריות ויקבלו ממך ומשום דנקט לישנא דחניקה נקט היתלה באילן למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו: בחדתא. כשהתינוק מתחיל ללמוד מחדש: ארבע דיעות. בשעת תשמיש זה לבו לאשתו ראשונה וזאת לבעלה הראשון ותניא לא ישמש אדם עם אשתו ויתן עיניו באשה אחרת ויהיו בניו קרובין לממזירין הנקראין בני גרושת הלב במסכת נדרים (דף כ:):