פסחים קח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קח - א

דתנן: בין הכוסות הללו, בין כוס הראשון לשני, או בין השני לשלישי, ששותין בליל הסדר: אם רצה לשתות יין ישתה. כדי שהיין יגרור התאוה לאכילה.

אבל בין כוס השלישי לרביעי לא ישתה. לפי שהכוס השלישי שותין לאחר ברכת המזון ואז כבר אין תועלת בגרירת היין. ולכן עדיף שלא ישתה כדי שלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות.

ואי אמרת שהיין מסעד סעיד מזין ומשביע - אמאי ישתה בין הכוסות הראשונות? הא קא אכיל למצה אכילה גסה!

אלא שמע מינה שהיין אינו משביע. אלא אדרבה, מגרר גריר את תאות האכילה. ^[1]

רב ששת הוה יתיב בתעניתא היה מתענה כל מעלי יומא דפסחא. כל היום של ערב פסח. ^[2]

והוינן בה: נימא שעשה כן משום דקא סבר רב ששת: א. זה ששנינו לא יאכל אדם בערבי פסחים סמוך למנחה - סמוך למנחה גדולה, תנן.

ב. ומשום פסחא הוא.

דילמא מימשך באכילתו, ואתי לאימנועי מלמעבד פיסחא הוא. שחששו שימנע מלהקריב את קרבן הפסח.

ולכן האיסור מתחיל משעה שאפשר להקריב את קרבן הפסח.

ג. וגם סבר לה רב ששת כי הא דאמר רבי אושעיא אמר רבי אלעזר:

מכשיר היה בן בתירא אפילו בפסח ששחטו שחרית בבקר, בארבעה עשר בניסן לשמו [כלומר כששחטו כדין].

ואם כן, מצפרא, כבר מהבוקר - זמן קרבן פסחא הוא. היות ולפי בן בתירא דכולי יומא של ארבע עשר בניסן חזי לפסחא. ^[3] דסבר שזה שנאמר בקרבן פסח "בין הערבים" הוא בין ערב דאתמול לערב דהאידנא. בין סוף הערב הקודם, דהיינו החל מעלות השחר של יום ארבעה עשר, עד הערב של היום. ^[4]

ולכן היה רב ששת מתענה כל היום.

[ואעפ"י שלא היה קרבן פסח בזמנו, הואיל ובזמן בית המקדש היה אסור לאכול כל היום, לא נתבטל האיסור לעולם].

ודחינן: אמרי: לא זהו טעמו!

אלא שאני רב ששת, דאיסתניס הוה. דאי טעים בצפרא מידי אם היה אפילו רק טועם משהו בבקר, הרי לאורתא בערב, לא הוה מהני ליה מיכלא כבר לא היה יכול לאכול מצה לתיאבון. ^[5]

שנינו במשנה: ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ^[6]

איתמר: מצה צריך הסיבה. כשאוכל מצה של מצוה בליל הסדר צריך שיאכלנה בהסיבה, כדרך בני חורין. שהרי המצה היא זכר לגאולה. ^[7]

מרור - אין צריך הסיבה. כי המרור הוא זכר לעבדות.

יין של ארבעה כוסות:

איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה.

ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה.

ולא פליגי!

הא - בתרתי כסי קמאי בשתי כוסות הראשונים.

הא - בתרתי כסי בתראי בשתי כוסות האחרונים.

בשתים מהכוסות צריך הסיבה ובשתים האחרים אין צריך הסיבה.

ונחלקו בני הישיבה בכך -

אמרי לה להאי גיסא. ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי בעו הסיבה. דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות, שאומר עלהן הגדה וברכת גאל ישראל.

אבל תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה. דמאי דהוה הוה. שכבר אמרו גאולה לפני הסעודה. ^[8]

ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה! תרי כסי בתראי בעו הסיבה, שהרי ההיא שעתא דקא הויא חירות, כבר נגאלו שאמרו כבר גאולה.

אבל תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה. דאכתי "עבדים היינו" קאמר!

ומסקינן: השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי - אידי ואידי בעו הסיבה! צריך להיסב בכל ארבעה הכוסות מספק. ^[9]

ומביאה הגמרא עוד הלכות בעניני הסיבה בפסח - פרקדן שוכב על גבו ופניו כלפי מעלה לא שמיה הסיבה!

הסיבת ימין לא שמיה הסיבה! שהרי צריך לאכול ביד ימינו.

ולא עוד שהפרקדן לא יצא ידי הסיבה, אלא שאף אסור לאכול כן, שמא יקדים קנה לושט. שמתוך שצוארו מוטה לאחור נפתח הכובע הסותם את פי הקנה והקנה מתרומם, ויבא לידי סכנה. שהאוכל עלול לחדור לקנה ויחנק. ^[10]

אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה! שאימת בעלה עליה וכפופה לו. ^[11]

ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. בן אצל אביו בעי הסיבה! שאינו כפוף כל כך לאביו.

איבעיא להו: תלמיד אצל רבו, מאי? האם צריך הסיבה.

תא שמע: דאמר אביי: כי הוינן בי מר כשהיינו בליל הסדר אצל רבה זגינן אבירכי דהדדי, כל אחד היה נשען על ברכי חבירו כדי לקיים מצות הסיבה.

כי אתינן לבי רב יוסף לאחר מכן, כשרב יוסף מלך והיינו אצלו בליל הסדר. אמר לן: לא צריכתו להסב, שהרי מורא רבך כמורא שמים! ואין זה דרך ארץ להסב בפני רבו.

מיתיבי: תניא: עם הכל אדם מיסב, ואפילו תלמיד אצל רבו.

וקשיא לרב יוסף שפוטר תלמיד אצל רבו מהסיבה?

ומשנינן: כי תניא ההיא דצריך הסיבה, לא בתלמיד שלומד תורה מפי רבו, אלא בשוליא דנגרי, תלמידו של הנגר, שמלמדו אומנות.

איבעיא להו: שמש שמשמש בסעודה - מאי, מהו שיסב?

תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב - יצא.

ודייקינן: "מיסב", אין. דוקא אז יצא. אבל לא מיסב - לא יצא.

שמע מינה: שמש בעי הסיבה. ומסקינן: שמע מינה!

הערות

^[1] כתבו התוס' בברכות שמהגמ' שם משמע שאסור לשתות מעט יין בערב פסח כי אם הרבה. דהגמ' שם אמרה דחמרא, טובא גריר, ופורתא סעיד. ברכות לו ב ד"ה טובא. אולם הטור כתב שמותר לשתות יין הן רב או מעט. והקשה עליו הב"י מהגמ' הנ"ל. ותירץ דאע"ג דפורתא סעיד קצת מ"מ אינו סועד כ"כ עד שיאסר מחמת כן לשתות בע"פ מן המנחה ולמעלה. ועיי"ש ביאור הסוגיא דידן לפי"ז. והב"ח כתב שהטור מפרש טובא גריר פורתא סעיד היינו שהוא גורר הרבה וסועד מעט ואין חילוק בין רב למעט.

^[2] כתבו התוס' שלא קיבל עליו תענית ממש אלא היה שומר עצמו מלאכול. אי נמי היה מקבל עליו ממש תענית כדי שיהא נזכר ונזהר מלאכול. ועוד הביאו התוס' ממסכת סופרים שהבכורים נהגו להתענות בערב פסח. תוד"ה רב ששת.

^[3] כתבו התוס' דאע"ג דרבי יהודה בן בתירא לא מכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה הוא מודה שאסור לשחוט את הפסח קודם חצות מ"לא תשחט על חמץ דם זבחי" שאסור לשחוט כשעדיין החמץ קיים דהיינו עד חצות. מ"מ הואיל ובדיעבד כשר סבירא ליה להחמיר שלא לאכול מהבקר. תוד"ה נימא. ויש שהקשה על זה דא"כ מה שייך לומר דלמא מימשך ולא יעשה פסח, אדרבה תבוא עליו ברכה אם ימשך ולא יעשה קודם חצות. ואם תימצי לומר דהכוונה שימשך אחר חצות א"כ למה צריך לומר דסבירא לרב ששת כרבי יהודה בן בתירא הרי אפילו לרבנן יש לחשוש כן שימשיך סעודתו עד לאחר חצות. ברך משה.

^[4] קשה אמאי לא יליף מבין הערביים דתמיד דכתיב "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" הרי שבין הערביים הוא אחר חצות ולא בבקר. ברך משה.

^[5] הקשה הצל"ח א"כ למה לא התענה גם בערב סוכות שחייב לאכול כזית פת בלילה מדאורייתא. ותירץ דשאני סוכות דיכול לאכול הכזית פת מתובל בתבלין ומיני מתיקה שבאופן כזה לא תזיק לו האכילה שאכל ביום משא"כ מצה צריך לאוכלה כמות שהיא. ויש שתירץ דבסוכות יש לו זמן לאכול הכזית כל הלילה ועד אז ירעב משא"כ מצה שצריך למהר בשביל התינוקות שלא ישנו ולאכול האפיקומן קודם חצות. משיב נפש.

^[6] מבואר ברמב"ם שיסוד הדין דהסיבה וארבע כוסות הוא בכדי שיראה עצמו דרך חירות וכאילו יצא עתה ממצרים. ועיקר הדבר שמחוייב להראות עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים הוא מצוה מהתורה כמש"כ הרמב"ם "ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". אלא דחכמים תיקנו בשביל זה הסיבה וארבע כוסות דשניהם ענינן הוא דרך חירות וזהו עיקר מצותן. חי' מרן רי"ז הלוי הל' חו"מ פ"ז ה"ט.

^[7] כתבו התוס' דמה שצריך הסיבה במצה היינו כשמברכין על אכילת מצה ובאפיקומן. תוד"ה מאי. והרמב"ם כתב "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. ואימתי צריך הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח" וכתב הגרי"ז דמדברי הרמב"ם האלו מבואר דמצות הסיבה היא מצוה בפני עצמה שיאכל וישתה בלילה הזה בהסיבה אלא דחכמים קבעו למצוה זו בשעת אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות אבל בעיקר דינה אין לה ענין עם מצוות אלו. ולכן גם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח [וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' תע"ב ס"ז דלכתחילה יסב בכל הסעודה] ויש בזה קיום מצוה דהסיבה אלא שאינו מחוייב בה רק בשעת אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות. ולפי זה אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסיבה אין כאן שום גריעותא במצוה רק דלא קיים מצות הסיבה שהיא מצוה נפרדת לגמרי. אולם ברא"ש [סי' כ'] מבואר דאם אכל הכזית מצה בלא הסיבה לא יצא וצריך לחזור ולאכול בלא הסיבה. ולכאורה מבואר מזה להיפוך, דס"ל דדין הסיבה הוא דין בקיום המצוה של מצה וד' כוסות שאם לא כן אמאי לא יצא. ועוד שהרי לא שייך כלל שיחזור ויאכל בהסיבה כיון שכבר קיים מצות אכילת מצה בשלימות וא"כ המצה שאוכל אח"כ היא כשאר אכילה ושתיה, אלא דס"ל דבעיקר דין אכילת מצה נאמר דין שצריך לאכלה בהסיבה. חי' מרן רי"ז הלוי הל' חו"מ פ"ז ה"ז.

^[8] כתבו התוס' דמ"מ מצה צריכה הסיבה ולא אמרינן מאי דהוה הוה לפי שהיא עיקר הסעודה יותר מיין. ועוד שביין כבר היסב בשתי כוסות הראשונים. ועוד שבמצה כתיב בתורה בפירוש שהיא זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו. תוד"ה מאי.

^[9] כתב הר"ן [כג א מדפי הרי"ף] שיש מהראשונים שפירש דאע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא דספיקא דרבנן לקולא, הכא כיון דלא מילתא דטריחא היא עבדינן לרווחא דמילתא. והר"ן עצמו מתרץ דע"כ צריך להסב בכולהו דאם נלך לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואם נקיל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי. והקשה הרע"א על תירוץ הר"ן שהרי בשתי הכוסות האחרונות יצטרך הסיבה ממה נפשך דאם קמאי בעי הסיבה אם כן לא יצא בהם ממילא הנך דהשתא הם קמאי. וא"כ ממ"נ בעי הסיבה בשתי האחרונות אם מכח הראשונות בעי הסיבה ואם מכח דלא יצא בראשונות והן הן עתה הראשונות. א"כ קמאי לא ליבעי הסיבה משום ספק דרבנן לקולא. דרו"ח רע"א כתבים פח, ב. ויש שכתב שמכאן ראיה שהר"ן סובר שהסיבה אינה מעכבת בדיעבד ויצא ידי ארבע כוסות גם כשלא היסב. שו"ת בית הלוי ח"ג סי' א' פ"ט אות א'. והמשנה למלך הקשה שדברי הר"ן סותרים לכאורה למה שכתב הר"ן במסכת מגילה שעיירות המסופקות אם מקופות חומה מימות יהושע בן נון או לא קוראים בי"ד לפי שהוא ספק דרבנן ולקולא ואמנם לפוטרו משניהם אי אפשר שהרי אז מבטל בודאי מקרא מגילה אלא קורא בראשון וממילא פטור בשני. הרי שלא אמרינן מאי חזית שנקיל טפי בט"ו טפי מי"ד ומדוע בארבע כוסות אמרינן מאי חזית ומחייבים אותו להסב בכולם. ותירץ המל"מ שיש לחלק שבארבע כוסות אם נחייב להסב רק בכוסות קמאי הרי שעל הצד שתקנת חכמים היתה להסב בשתי אחרונות נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל, וכן איפכא. אבל במגילה אפילו על הצד שהעיירות המסופקות לא יצאו ידי חובתן כלל עדיין תקנת חכמים במקומה עומדת ברוב העיירות. מל"מ הל' מגילה פ"ב הי"א. והגר"א כתב לתרץ שבמגילה אי"צ לקרות גם בט"ו כיון שבדיעבד יוצא בי"ד אף בעיר מוקפת חומה. ביהגר"א או"ח סי' תרפ"ח ס"ו.

^[10] רש"י. והרשב"ם הקשה דא"כ למה לא קאמרה הגמ' מיד אחר דין דפרקדן. ולכן הוא מפרש דקאי אהסיבת ימין שהושט הוא בצד ימין וכשמטה ראשו כלפי ימין נפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו ויכנס שם המאכל ויבא לידי סכנה. [וכתב הרא"ש [סימן כ] שלפי הרשב"ם נפק"מ בין שני הטעמים שבגמ' שלפי הטעם הראשון איטר יד ימינו מיסב בימינו כדי שיוכל לאכול בשמאלו ולטעם השני שיש גם סכנה בהסיבת ימין אין חילוק בין איטר לכל אדם וצריך להסב בשמאלו.

^[11] הרשב"ם. ולפי"ז אלמנה וגרושה צריכה להסב. אולם בשאילתות כתב הטעם מפני שאין דרכן של נשים להסב. ולפי"ז גם אלמנה וגרושה פטורות מהסיבה. רא"ש סי' כ'. ובתלמיד הרשב"א הקשה על השאילתות דהא אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב אעפ"י שאין דרכו בכך כל השנה.

בין הכוסות הללו כגון בין כוס ראשון לשני אם רצה לשתות — ישתה, שהוא מעורר תיאבון לסעודה, בין שלישי לרביעי שהם לאחר המזון לא ישתה. ואי אמרת מסעד סעיד [ואם אומר אתה שהיין משביע], אם כן אמאי [מדוע] ישתה בין הכוסות הראשונות? הא קא אכיל [הרי ימצא שהוא אוכל] את המצה אכילה גסה. אלא שמע מינה [למד ממנה]: שהיין מגרר גריר [מושך את התיאבון].

מסופר: רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא [היה יושב בתענית כל ערב יום הפסח]. ושואלים: נימא קסבר [האם נאמר שסבר] רב ששת מה ששנינו "סמוך למנחה" — סמוך למנחה גדולה תנן [שנינו] והטעם הוא משום פסחא [קרבן הפסח] הוא, דילמא מימשך ואתי לאימנועי מלמעבד פיסחא [שמא ימשך בסעודה ויבוא להמנע מלעשות פסח] הוא,

וסבר לה [וסבר] כי הא [כשיטה זו] שאמר ר' אושעיא אמר ר' אלעזר: מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר בניסן לשמו כי לדעתו מצפרא זמן פסחא הוא, דכולי יומא חזי לפסחא [שמהבוקר זמן שחיטת הפסח הוא שכל היום ראוי לשחיטת הפסח]

שסבר שמה שנאמר בשחיטת הפסח "בין הערבים" (שמות יב, ו), כוונתו בין ערב של אתמול לערב דהאידנא [של עכשיו] בארבעה עשר, ונמצא שכל יום ארבעה עשר ראוי לשחיטת הפסח, ומצירוף שתי השיטות הללו נמנע רב ששת מלאכול כל ערב הפסח.

אמרי [אומרים] בדחיה: לא, אין צורך לומר כן, אלא שאני [שונה] רב ששת דאיסתניס הוה [שמפונק היה], דאי טעים בצפרא מידי, לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא [שאם היה טועם בבוקר דבר מה בערב לא היה נהנה עוד מהאוכל] ולכן היה מתענה כל ערב הפסח, כדי שיאכל בערב את הפסח לתיאבון.

א במשנה שנינו: ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, איתמר [נאמר] שדנו אמוראים בענין ההסיבה: מצה לדעת הכל צריך הסיבה בזמן אכילתה, באכילת מרור אין צריך הסיבה. לענין יין, איתמר משמיה [נאמר משמו] של רב נחמן: צריך הסיבה. ואיתמר משמיה [ונאמר משמו] של רב נחמן: אין צריך הסיבה.

ומסבירים: ולא פליגי [ולא נחלקו] הדעות בעצם, כי הא בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי [זה בשתי כוסות ראשונות וזה בשתי כוסות אחרונות]. אלא שלמעשה לא נתברר הענין; אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא [אמרו זאת לצד זה ואמרו זאת לצד זה] ולא היה ברור באילו כוסות אמר רב נחמן שיש להסב ובאלו אמר שאין צריך להסב. ומסבירים: אמרי לה להאי גיסא [אמרו אותו לצד זה]: תרי כסי קמאי בעו הסיבה [שתי הכוסות הראשונות צריכות הסבה], כי השתא הוא דקא מתחלא לה חירות [עכשיו הוא שמתחילה החירות], שהרי מתחילים להזכיר את יציאת מצרים ושתייה מתוך הסיבה מורה על דרך חירות ואילו תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה [שתי כוסות אחרונות אינן צריכות הסיבה] מאי דהוה — הוה [מה שהיה היה] וכבר קראו את ההגדה על הזכרת יציאת מצרים שבה ועכשיו אוכלים את סעודת החג.

ואמרי לה להאי גיסא [ויש אומרים זאת לצד זה]: אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה, ההיא שעתא דקא הויא חירות [שתי כוסות האחרונות צריכות הסיבה כי בשעה זו היא שיש בה חירות], תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה [שתי כוסות ראשונות אינן צריכות הסיבה] דאכתי [שעדיין] "עבדים היינו" קאמר [אומר]. ומסכמים: השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי [עכשיו שנאמר כך ונאמר כך] ואין בידינו להכריע, אידי ואידי בעו [אלו ואלו צריכות] הסיבה. ועוד בדיני הסבה.

פרקדן (שכיבה על הגב) לא שמיה הסיבה [אין שמו, אינו נחשב, הסיבה] הסיבת ימין שנשען על צד זה לא שמה הסיבה שאינה דרך חרות, שהרי אדם מיסב על צד שמאלו ומגיש את האוכל ביד ימין ולהפך קשה לו. ולא עוד אלא אם יסב בצד ימין שמא יקדים קנה לוושט ויכנס האוכל לתוך הקנה, מקום הנשימה ויבא לידי סכנה.

ועוד אמרו: אשה העושה פסח אצל בעלה לא בעיא [צריכה] הסיבה, אבל אם אשה חשובה היא — אף היא צריכה הסיבה. בן אצל אביו בעי [צריך] הסיבה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: תלמיד אצל רבו מאי [מה דינו] שמא נאמר אנו שכיון שהתלמיד חייב במוראו של הרב אינו צריך הסיבה שהיא דרך חרות ואדנות גמורה?

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר שאמר אביי: כי הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי [כאשר היינו בפסח אצל אדוני, רבה, היינו נשענים זה על ברכיו של זה] שלא היו מקומות לכולם להסב והיו יוצאים כך ידי הסיבה, כי אתינן לבי [כאשר באנו לבית] רב יוסף אמר לן [לנו]: לא צריכתו [צריכים אתם] להסב, כי מורא רבך כמורא שמים והתלמיד הוא כמשועבד לרבו ואינו יכול להראות לפניו דרך חירות.

מיתיבי [מקשים]: עם הכל אדם מיסב ואפילו תלמיד אצל רבו וקשה לדברי רב יוסף! ומשיבים: כי תניא ההיא בשוליא דנגרי [כאשר שנינו ברייתא זו הריהי בשוליית הנגרים] לא בתלמיד הלומד אצל רבו תורה, אלא בלומד אצל רבו מלאכה. ותלמיד כזה אינו חייב במורא רבו, ואף הוא צריך הסיבה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שמש מאי [מה דינו] הצריך הוא הסיבה אם לא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב — יצא. ונדייק: מיסב — אין [כן], לא מיסב — לא, שמע מינה [למד ממנה]: כי בעי [צריך] הסיבה, ומסכמים: אכן, שמע מינה.

ב ואמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו של פסח

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

During the Passover seder, between these cups that one is obligated to drink, e.g., between the first two of the four cups of wine, if one wants to drink he may drink. However, between the third and fourth cups, which are consumed after the meal, one may not drink. And if you say that wine satisfies a person, why may one drink extra cups? He will later eat matza when he is already satiated, which will constitute an excessive eating. Rather, learn from this that wine whets the appetite.

The Gemara relates that Rav Sheshet would fast the entire eve of Passover. The Gemara asks: Shall we say that Rav Sheshet maintains that this practice was necessary because of two factors? First, when the mishna states that one may not eat adjacent to minḥa time, we learned this ruling with regard to the period of time adjacent to the greater minḥa, and the reason for the prohibition is due to the Paschal lamb, lest one be drawn after one’s meal and come to refrain from performing the sacrifice of the Paschal lamb.

And second, Rav Sheshet maintains in accordance with that statement that Rabbi Oshaya said that Rabbi Elazar said: Ben Beteira would deem valid a Paschal lamb that was slaughtered in the morning on the fourteenth of Nisan for its own purpose, as from the morning it is already the time during which a Paschal lamb may be sacrificed, as the whole day is fit for the Paschal lamb.

As ben Beteira maintained that when the Torah says the Paschal lamb must be sacrificed “bein ha’arbayim” (Exodus 12:6), which literally means: Between the evenings, but is often rendered: In the afternoon, the term refers to any time between the evening of yesterday and the current evening of the fourteenth. In other words, as Rav Sheshet maintained that the reason one may not eat on Passover eve is to prevent him from being distracted from preparing the Paschal lamb, and he also maintained that the Paschal offering may be sacrificed during the entire day of the fourteenth of Nisan, therefore, he would not eat that entire day.

They say in response to this suggested interpretation of Rav Sheshet’s practice: No, it is by no means clear that this was his reasoning. Rav Sheshet was different, as he was delicate [istenis], for if he would taste some food in the morning, the food he ate at night would not be effective for him. He would therefore fast the whole day so that he could eat matza at night with a hearty appetite.

We learned in the mishna that even the poorest of Jews should not eat until he reclines. It was stated that amora’im discussed the requirement to recline. Everyone agrees that matza requires reclining, i.e., one must recline when eating matza, and bitter herbs do not require reclining. With regard to wine, it was stated in the name of Rav Naḥman that wine requires reclining, and it was also stated in the name of Rav Naḥman that wine does not require reclining.

The Gemara explains: And these two statements do not disagree with each other: This statement is referring to the first two cups, and that statement is referring to the last two cups. However, it was not clear which two cups require reclining according to Rav Naḥman. Some say the explanation in this manner and some say it in that manner. The Gemara elaborates: Some say it in this manner, that the first two cups require reclining, as it is now that freedom begins. Since reclining is a sign of freedom, while discussing the exodus from Egypt it is appropriate to drink while reclining. By contrast, the last two cups do not require reclining, because what was already was. In other words, by this point one has completed the discussion of the Exodus and has reached the latter stages of the seder.

And some say it in that manner and claim that on the contrary, the last two cups require reclining, as it is at that time that there is freedom. However, the first two cups do not require reclining, as one still says: We were slaves. The Gemara concludes: Now that it was stated so, and it was stated so, i.e., there are two conflicting opinions and it cannot be proven which two cups require reclining, both these sets of cups and those require reclining.

The Gemara continues to discuss the halakha of reclining. Lying on one’s back is not called reclining. Reclining to the right is not called reclining, as free men do not recline in this manner. People prefer to recline on their left and use their right hand to eat, whereas they find it more difficult to eat the other way. And not only that, but if one reclines to the right, perhaps the windpipe will precede the esophagus. The food will enter the windpipe, and one will come into danger of choking.

A woman who is with her husband is not required to recline, but if she is an important woman, she is required to recline. A son who is with his father is required to recline. A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to a student who is with his teacher? Perhaps he is not obligated to recline, as he is in awe of his rabbi, and reclining is a sign of complete freedom and independence.

Come and hear a proof that Abaye said: When we were in the house of my Master, Rabba, there was not enough room for everyone to recline on Passover, so we reclined on each other’s knees, to fulfill the obligation to recline. When we came to the house of Rav Yosef, he said to us: You need not recline, as the fear of your teacher is like the fear of Heaven. A student is subject to the authority of his teacher and may not display freedom in his presence.

The Gemara raises an objection: A person must recline in the presence of anyone, and even a student who is with his teacher must do so. This baraita directly contradicts the statement of Rav Yosef. The Gemara answers: When that baraita was taught, it was with regard to a craftsman’s apprentice, not a student of Torah in the company of his rabbi. One who is in the presence of a person teaching him a trade is not in awe of his instructor, and he is therefore obligated to recline.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to a waiter? Is a waiter obligated to recline? The Gemara answers: Come and hear a solution, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: A waiter who ate an olive-bulk of matza while reclining has fulfilled his obligation. The Gemara infers: If he ate matza while reclining, yes, he has fulfilled his obligation; if he was not reclining, no, he has not fulfilled the obligation. Learn from this that a waiter requires reclining. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is the case.

And Rabbi Yehoshua ben Levi said: Women are obligated in these four cups of wine at the Passover seder.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב ששת הוה יתיב בתעניתא במעלי דפסחא ומסקנא משום דהוא אסתניס ואי הוה טעים מידי לא הוה מצי למיכל באורתא:

אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב איתמר מצה בעיא הסיבה מרור לא בעי הסיבה יין איתמר דבעי הסיבה ואיתמר דלא בעי הסיבה ואסיקנא ארבעה כסי כולהו בעו הסיבה:
פרקדן פירוש רובץ לאחוריו ויש אומרים על פניו:

הסיבת ימין לא שמה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה ואינה הסיבה אלא בשמאל.

אשה חשובה בעיא הסיבה זולתה לא. בן בפני אביו בעי הסיבה תלמיד בפני רבו לא בעי הסיבה מורא רבך כמורא שמים:

כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת שאם נשחטו שלא לשמן פסולים במה דברים אמורים בפסח בזמנו ר"ל שנשחט מחצות ולמעלה הא פסח בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסחו ואבד הימנו ושחט אחר ונמצא הראשון שלמים הוא ואם שחטו שלא לשמו כשר כשאר זבחים ואם שחטו בארבעה עשר שחרית אף זה פסול הוא לפסח ומכיון שהוא פסול לפסח הרי הוא כשאר זבחים ואם שחטו שלא לשמו כשר ואין והלכה כדברי בן בתירא שהיה מכשירו לפסח מפני שהוא סובר שכל יום ארבעה עשר זמנו הוא ונמצא שאם שחטו שלא לשמו פסול אלא כמו שכתבנו וגדולי המחברים כתבו שכל מקודם חצות אין זה זמנו ופסול לפסח ועם זה פסקו שאם שחטו אף בשחרית שלא לשמו פסול והדברים מתמיהים:

זה שביארנו במשנה שאפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שמא אתה סבור שיהא צריך הסבה בעוד שהוא אוכל מזונו אינו כן אלא בעשיית הדברים שהם זכר לאותם הענינים ואף אלו לא בכלם כיצד מצה צריכה הסבה מרור אין צריך הסבה שהרי הוא זכר לשעבוד ולמה שמררו המצרים את חייהם ארבע כוסות כולם צריכין הסבה הן שתייתם הן הדברים שהם מסודרים עליהם ר"ל קידוש וקריאת ההגדה וקריאת ההלל וברכת המזון ואם היה מיסב בכל הסעודה הרי זה משובח:

הסבה זו אם עשאה בצד ימין אינה הסבה שהרי האכילה בימין ובאטר מיהא יראה שהוא מיסב מצד ימין וכן פרקדן לא שמיה הסבה וזה שאמרו ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט וכו' על פרקדן היא אמורה ולא על הסיבת ימין ופרקדן הוא נאמר לפעמים על מי שפניו כלפי מטה ואם כן פירושו בכאן שפניו למעלה ומיסב מגבו ומתוך שצוארו שוחה לאחריו כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל והקנה מתפשט למעלה והמאכל נכנס לתוכו וניזוק ואף בפניו למטה יש בו חששא זו אלא שלא הוצרך למעטה וי"מ דבר זה על הסבת ימין ומפני שהושט עומד בצד ימין ומעתה אפשר שעל שניהם נאמרה ולדעת זה אף אטר משמאל:

אשה אינה צריכה הסבה שאין חירות לאשה אצל בעלה ואם אשה חשובה היא צריכה הסבה שאין שפחות באישות שלה ואחר שכן כל שלא במקום בעלה מיהא יראה שצריכה הסבה:

בן אצל אביו צריך הסבה שאע"פ שהוא בעול יראה מ"מ אף האב נוח לו בכך ומוחל על כבודו אבל תלמיד בפני רבו אין צריך הסבה ודוקא בתלמיד של תורה אבל תלמיד של אומנות צריך הסבה וכן השמש צריך הסבה שאין עול יראה בשמש אלא בעניני שמושו ולא עוד אלא שלילה זו כעין קריאת דרור היא לכל:

ארבע כוסות אלו אע"פ שבכלל מצות שהזמן גרמא הם וכל שתקנו חכמי' כעין תורה תקנו אעפ"כ נשים חייבות בהם שאף הם היו באותו הנס ר"ל שבכלל השעבוד היו ונגאלו ממנו וי"מ שבשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ממנו כן איתא בסוטה וראשון עיקר וכמו שאמרו בתלמוד המערב שאף הן היו בספק:

לא רב ששת אסתניס הוה גרסי' בירושלמי דלמא בכור הוה רב ששת ומסיק לא אסתניס הוה. מוכיח משם שהבכורות נוהגין להתענות בעה"פ וכך נוהגין עכשיו בכל קהלות המערב:

בד"ה רב ששת הוה יתיב בתעניתא לאו דוקא כו' עכ"ל ר"ל כיון דלאו משום עינוי לא היה אוכל לא ה"ל למקרי תעניתא דמשמע דקביל עליו וק"ל:

גמרא [אמרי לה להאי גיסא כו'. בגה"ש כאן ובשבת שכח לציין עוד גיטין (סז ב) ובב"ב ציין כהוגן] :

גמ' אשה אצל בעלה ל"ב הסבה. ברי"ף ורא"ש ליתא תיבות אצל בעלה וכ"נ מפירוש הרשב"ם ועיין בהגר"א ז"ל סימן תע"ב סק"ו:

ברשב"ם ד"ה דההיא שעתא. הגדה. הס"ד ואחר כך מה"ד השתא:

רשב"ם ד"ה כמורא שמים. דכתיב כו'. עמש"כ באבות במשנה זו:

תוספות ד"ה נימא. אבל לכתחלה אסור משום ל"ת על חמץ כו'. לכאורה מנ"ל דהכתוב בא להזהיר מלשחטו עד ו' שעות שהוא זמן ביעור לכל דילמא לא בא רק להזהיר שלא ישחטנו על חמצו (עיין לעיל סג ברש"י) ויכול כ"א לבער חמצו מבוקר וישחוט את פסחו אבל דבריהם מתפרשים עפ"י דברי רבא (לעיל ה) ותניא כוותיה וכמו שבארו שם בתד"ה זמן ע"ש אמנם בירושל' איתא דריב"ב אוסר באמת לאכול חמץ כל היום והיינו מקרא דל"ת על חמץ וכפי שיטתו הביאוהו המלחמות והר"ן בפ' ואלו עוברין:

תוס' ד"ה בפני. מפני שמלמדו תורה. נ"ב דאע״פ שאינו מלמדו בעצמו מאחר שמחזיק לו רב ללמדו וגורם להביא אל הלמוד חשוב כמלמדו. ומקיים לעולם המצוה דולמדתם את בניכם שהאב מוזהר מליו:

גמרא אמרי לה להאי גיסא. שבת קה ע"א ב"ב מב ע"ב:

שם אידי ואידי בעו הסיבה. עיין תשו' הראנ"ח ח"ב סי' ע"ט:

(קח א) סבר לה כי הא וכו' מכשיר היה בן בתירא וכו'.—בירושלמי ריש פרק זה הביאו ברייתא שלימה, דר' יהודה בן בתירא אוסר לאכול בערב פסח בין חמץ ובין מצה.

בין הכוסות הללו. בין הראשון לשני: נימא קא סבר רב ששת סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסח. וקסבר כרבי יהודה בן בתירא דאמר כולי יומא זמן שחיטה הוא ומאי בין הערבים ערב דאתמול משכלה ערב דאתמול דהיינו משעלה עמוד השחר לערב דהאידנא משום הכי מתענה כולי יומא ואע''פ שלא היה פסח בימיו הואיל ומיתסרא בכך: לא רב ששת איסתניס. מעונג היה ואי הוה טעים מצפרא לא מצי למיטעם מצה לתיאבון לאורתא: עד שיסב. הסיבה על צד שמאל: מצה צריכה הסיבה. כבני חורין שהוא זכר לגאולה: מרור אין צריך הסיבה. שהוא זכר לעבדות: שמא יקדים. אפרקדן קאי שמתוך שצוארו שוחה לאחריו שיפוי כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה והקנה פושט למעלה והמאכל נכנס לתוכו ונחנק: הוה זגינן אבירכי דהדדי. נשענין כל אחד על ברכי חבירו: בשוליא דנגרי. תלמידו של נגר המלמדו אומנות: ארבע כוסות. שלשה כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכוס פרעה בידי וגומר ורביעי ברכת המזון:

רשב"ם
בין הכוסות הללו. בין הראשון לשני בין השני לשלישי ומשום דחמרא מגרר גריר ליה הוא כדמפרש ואזיל: בין שלישי לרביעי לא ישתה. שלישי דברכת המזון דכיון דלא חיישינן עוד לגרירי ליבא לא שרינן ליה דנראה כמוסיף על ארבעה כוסות ובגמרת ירושלמי נמצא למה כדי שלא ישתכר דתו לא חזי למיגמר הלילא ופריך התם הלא כבר משוכר הוא שהרי שתה הרבה בסעודתו ומשני יין שבתוך המזון לא משכר שלאחר המזון משכר: נימא קסבר רב ששת סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסח. וקסבר לה בשחיטת פסח כר' יהודה בן בתירא דאמר כוליה יומא זמן שחיטה הוא ומאי בין הערבים דכתיב בפסח בין ערב דהאידנא לערב דאתמול משכלה ערב דאתמול דהיינו משיעלה עמוד השחר לערב דהאידנא משום הכי מתענה כוליה יומא ואע''פ שלא היה פסח בימיו הואיל ואיתסר איתסר: ואי טעם מידי בצפרא. לא מצי למיכל מצה לתיאבון לאורתא: עד שיסב. הסיבה של צד שמאל: מצה צריכה הסיבה. כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון כבני חורין שהוא זכר לגאולה: מרור אין צריך הסיבה. שהוא זכר לעבדות: דההיא שעתא משתעי בחירות. ובגאולה שהוא אומר הגדה השתא שמעינן מינה דארבעה כוסות צריך הסיבה מרור אין צריך הסיבה: פרקדן. פניו כלפי למעלה ושוכב על אחוריו: הסיבת ימין לאו שמה הסיבה. שהרי בימינו הוא צריך לאכול: שמא יקדים. אפרקדן קאי שמתוך שצוארו שוחה לאחוריו שפוי כובע הסותם את פי הקנה נפתח ומתקפל למעלה וקנה פושט למעלה והמאכל נכנס לתוכו ונחנק כך פירש רבינו שלמה וקשיא לי אמאי לא סמכיה להאי ולא אהסיבת ימין ורבותי פירשו שמא יקדים קנה לושט דושט הוי על (דרך) ימין ונפתח הכובע שעל פי הקנה מאיליו כשהוא מטה כלפי ימין ואם יכנס בו המאכל הרי סכנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך הושט ולכך נראה בעיני דאהסיבת ימין קאי מדסמכיה לדידיה: אשה אינה צריכה הסיבה. מפני אימת בעלה וכפופה לו ומפרש בשאילתות דרב אחאי לאו דרכייהו דנשי למיזגא: בן אצל אביו צריך הסיבה. דלא הוי כפוף כל כך: בי מר. רבה: הוה זגינן אבירכי דהדדי. כל אחד נשען על ברכי חבירו: כי אתינן לבי רב יוסף. דרבה מלך מקמי דרב יוסף: כמורא שמים. דכתיב (דברים ו) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (לעיל דף כב:) השוה מורא רבו למורא שמים: בשוליא דנגרי. תלמידו של נגר שמלמדו אומנות: שמש שאכל כזית מצה. לא גרסינן באחרונה:

אלא אי אמרת מסעד סעיד. והא דאמרינן בפ' כיצד מברכין ' (ברכות דף לה:) דחמרא סעיד ומשמח מפרש התם דטובא גריר פורתא סעיד: רב ששת הוה יתיב בתעניתא. לאו דוקא אלא שומר עצמו מלאכול אי נמי היה מקבל עליו ממש תענית כדי שיהא נזכר ונזהר מלאכול והבכורות נהגו להתענות ערב פסח דקתני במסכת סופרים (פרק כא הלכה ג) שאין מתענין בניסן אלא הבכורות בערב הפסח: נימא קא סבר רב ששת משום פסח. ואע''ג דהשתא ליכא פסח מכל מקום האיסור שהיה בזמן הבית לא בטל ואע''ג דרבי יהודה בן בתירא לא מכשר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור משום לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים עד ו' שעות ולא אשכחן תנא דפליג מכל מקום כיון דדיעבד כשר סבירא ליה להחמיר שלא לאכול מן הבקר: מאי דהוה הוה. שכבר אמרו גאולה לפני הסעודה ואף על גב דמצה צריכה הסיבה ולא אמר מאי דהוה הוה שאני מצה שהיא עיקר סעודה יותר מיין ועוד ביין היסב כבר בשני כוסות הראשונים ועוד שכתובה בתורה זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו ואע''ג דהויא לחם עוני יש לאוכלה דרך חירות ומה שצריך הסיבה במצה היינו כשמברכין לעל אכילת מצה ובאפיקומן: כולהו נמי צריכי הסיבה. וכל ד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתיה וצ''ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה וכן אם בכוס שלישי לא היסב אם יכול לחזור ולשתות בהסיבה אף על גב דבין שלישי לרביעי לא ישתה: פרקדן. פניו למעלה ולא כמפרש פניו למטה דאין דרך לאכול בענין זה וכן משמע בהמוכר את הספינה (ב''ב עד.) במתי מדבר דגנו אפרקיד ואזיל פרשא תותי ' כרעיה כדנקיט רומחא בידיה: בפני רבו אין צריך הסיבה. נראה דאביו והוא רבו נמי אין צריך דלא גרע מרבו אחר מיהו סתם אב מלמד לבנו תורה כדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף לא.) שהבן ירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה ואפי' הכי קאמר בפני אביו צריך הסיבה:

דף קח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד