פסחים קז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - ב

האם סמוך למנחה גדולה תנן, כי הטעם שאסרו לאכול בערב פסח הוא משום קרבן פסח, מהחשש דילמא אתי למימשך בסעודה, ואתי לאימנועי מלמיעבד קרבן פסחא, ^[1] ולכן האיסור הוא כבר משעה ששית. ^[2] או דלמא סמוך למנחה קטנה תנן, שאז כבר נשחט הפסח [שזמן שחיטתו הוא בשמונה ומחצה], ואם יאכל בסוף שעה תשיעית אין כאן חשש שימנע מלהקריב את קרבן הפסח. אלא החשש הוא משום מצה, ^[3] דילמא על ידי שהוא אוכל עתה אתי למיכלה למצה בערב אכילה גסה? ^[4]

תא שמע מהא דתניא: אפילו אגריפס המלך, שהוא היה רגיל לאכול בתשע שעות, בתחילת השעה התשיעית - אותו היום לא יאכל עד שתחשך!

אי אמרת בשלמא סמוך למנחה קטנה תנן, היינו רבותיה דאגריפס. שאעפ"י שהוא עדיין לא אכל היום, וגם בשעה התשיעית עדיין לא הגיע זמן האיסור, שהרי רק מסוף השעה התשיעית אסור לאכול, בכל זאת לא יתחיל לאכול בשעה תשיעית, כי הסעודה תימשך עד לתוך זמן האיסור. אלא יתענה ולא יאכל כלל.

אלא אי אמרת סמוך למנחה גדולה תנן, מאי רבותיה דאגריפס שלא יאכל בתחילת השעה התשעית?

והרי כבר חל איסור עליה מעיקרא, משש שעות ואילך. וכי משום שהוא לא אכל עד עתה נתיר לו לאכול בזמן האיסור.

ומקשינן על הראיה: אלא מה תאמר, שסמוך למנחה קטנה תנן.

סוף סוף עדיין יקשה לך: מאי רבותיה דאגריפס? והא מטיא יגיע ליה זמן איסורא באמצע סעודתו, ובודאי שאסור לו להתחיל אפילו קודם האיסור.

ואפילו לרבי יוסי דסבר לעיל [ק א] שהמתחיל בהיתר אין לו להפסיק, כאן יודה שאסור לו להתחיל. שהרי מעיקרא לדעת כן הוא מתחיל, כדי להמשיך בתוך זמן האיסור, וכאילו הוא מתחיל באיסור דמי.

ומשנינן: היינו רבותיה דאגריפס: מהו דתימא תשע שעות לאגריפס כארבע שעות לדידן דמי. כי מאחר שהוא רגיל לאכול בתשע שעות הרי שגם בערב יאכל מצה לתיאבון, כשם שהאכילה שלנו בארבע שעות אינה מונעת מאתנו לאכול בערב מצה לתיאבון. ולכן יהא מותר לו להתחיל קודם זמן האיסור למרות שאכילתו תימשך תוך זמן האיסור. ^[5]

קמשמע לן שאסור לו לאכול. ^[6]

אמר רבי יוסי: אבל מטביל הוא במיני תרגימא. מותר לאכול מן המנחה ולמעלה פירות ובשר בלא לחם [ולשון "מטביל" משום שכל אכילתם היתה על ידי טיבול המאכל בחומץ או במי מלח, וכדומה]. ^[7]

רבי יצחק מטביל בירקי. היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה, לפי שאינו משביע.

תניא נמי הכי שמותר לאכול דברים שאינם משביעים: השמש מטביל בבני מעיין, אפילו מן המנחה ולמעלה יכול לאכול בני מעיים ^[8] כדרך שהוא רגיל לאכול כל השנה. כי מאחר שהוא מתעסק בהן הרי זה צער בשבילו אם לא יאכל מהן, ^[9] וגם שאינם משביעין, ונותנן לפני האורחים.

ואעפ"י שאין ראיה לדבר שהעוסק בדבר ואינו נהנה ממנו הוא מצטער, יש זכר לדבר!

שנאמר "נירו לכם ניר [תחרשו] ואל תזרעו אל קוצים". כלומר כשאתם טורחים, תטרחו בדבר שאתם יכולים ליהנות ממנו. ^[10] רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפסח, כל היום של ערב הפסח. ^[11] ועשה זאת כי היכי דנגרריה לליביה, שהיין מושך את הלב לאכילה, דניכול מצה טפי לאורתא שיאכל בערב הרבה מצה. ^[12]

אמר רבא: מנא אמינא לה דחמרא מיגרר גריר? ^[13]

הערות

^[1] וגם לאחר שסיים לעשות הפסח אסור הוא באכילה כדי שלא ימהר בעשיית פסחו כדי לאכול אח"כ, ויעשה פסח שלא כראוי. תוד"ה ואתי.

^[2] אף שזמן הקרבת הפסח הוא רק אחר התמיד, דהיינו בשמונה ומחצה, ומדוע הקדימו כל כך את איסור האכילה? יש לומר, מכיון שבדיעבד אם שחט את הפסח קודם התמיד כשר, לכן אסרו לאכול תיכף אחר חצות. אור חדש.

^[3] כתב הרשב"ם דאף שגם משום פסח איכא למיחש לאכילה גסה, שלא יצא בה כלל, בכל זאת נקט משום מצה, כי בלחם גם באכילה מועטת הוי אכילה גסה. ועוד, שטעם דמצה שייך גם בזמן הזה, ואילו טעם דפסח לא שייך בזמן הזה דאין קרבן פסח. והתוס' דחו את התירוץ השני של הרשב"ם. דהא מוכח לקמן בגמרא גבי רב ששת דיתיב בתענית כל היום, דגם לפי הטעם של פסח אסור אפילו בזמן הזה. תוד"ה דילמא. והמהרש"א תירץ עפ"י דברי התוס' שם. דמי שלא אכל מהפסח אינו נקרא רשע כיון שהקריב את הקרבן פסח ואכילת פסחים לא מעכבא. ולכן נקט טעם דמצה, דודאי אכילה מעכבא בה, שהרי אין בה מצות עשייה מלבד אכילתה.

^[4] שלא יצא בה ידי חובת מצה, לפי שאינה אכילה כלל דבקדשים חשבינן ליה כמזיק, וביוה"כ פטור על אכילה כזו. רשב"ם ותוד"ה דילמא. [ולעיל בריש פרקין פירש הרשב"ם "כדי שיאכל מצה לתיאבון משום הידור מצוה". משמע דחשיב מיהא אכילה אלא שאינה מהודרת. ועיין חי' חת"ס ורש"ש בישוב הסתירה בדברי הרשב"ם]. ועוד כתבו התוס' שיש תרי מיני אכילה גסה. יש שנפשו קצה מלאכול ועל אותה פטור ביוה"כ שאינה אכילה כלל, ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך מרגיש טעם באכילה. ועל זה קאמרה הגמרא בנזיר שאינה מצוה מן המובחר. והא דפסח נאכל על השובע אינה אכילה גסה כלל שהוא עדיין מתאוה לאכול קצת. ויש ראשונים שפירשו בסוגיין דאכילה גסה היינו שלא בתיאבון ואין הכוונה לאכילה גסה ממש. הראב"ד ותלמיד הרשב"א.

^[5] הרשב"ם. משמע שבזמן האיסור אין הוה אמינא להתיר לאדם פרטי. אך שעה תשיעית הואיל ולכל העולם מותר להתחיל, רק למלך שסעודתו גדולה ואי אפשר מבלי שתימשך סעודתו לתוך שעה עשירית, יש מקום לאסור. והוה סלקא דעתין שלא נתחדש בו האיסור כיון שהוא כארבע שעות לדידן. קמ"ל דאסור. חת"ס.

^[6] אבל אי הוי תנינן סמוך למנחה גדולה, אין שום רבותא באגריפס. שהרי הטעם משום שמא ימנע לעשות את הפסח ולא משום אכילה גסה דמצה. הלכך שמעינן מינה דמנחה קטנה תנן. רשב"ם. והר"ן כתב שהאיבעיא לא איפשיטא. כי לפי הצד דסמוך למנחה גדולה תנן, מה שנקטה הגמרא טעמא דילמא אתי לאימנועי מלמיעבד פסחא הוא לאו דוקא. אלא שיש לומר גם משום מצה, שהרחיקו לאכול ממנחה גדולה כדי שיאכל מצה לתיאבון, וחד מתרי טעמי נקט. ורק לפי הצד דסמוך למנחה קטנה תנן הטעם רק משום מצה ולא משום פסח. וממילא למסקנא אין פשיטות, רק דלא שייך טעם דילמא אתי לאימנועי מלמיעבד פסחא. דאם כן, מאי רבותא דאגריפס. אבל טעם דמצה לא נסתר גם אם נאמר דמנחה גדולה תנן. שיש לומר גם כאן, מהו דתימא תשע שעות לאגריפס כארבע שעות לדידן. על כן נקטינן לחומרא לאסור ממנחה גדולה. ר"ן על הרי"ף ובחי' הר"ן.

^[7] ובראשונים מבואר שאינו רק היתר אלא מצוה לעשות כן. וכתב ר"י מלוניל "שיותר יאכל מצה בתאוה בלילה עם טיבול קצת ביום יותר משיתענה לגמרי. שאכילה מועטת מעוררת תאוה לאצטמוכא וצריכה שתעכב הלחות שלא יגברו עליה ויסירו ממנה תאות המאכל". ובארחות חיים כתב "ולא ירעיב עצמו. שהרעב מבטל תאות האדם, ושמא תתבטל תאותו לגמרי. אלא לא יאכל אלא מיני תרגימא".

^[8] לא בבני מעיים של קרבן הפסח קאמר, שהוא אסור באכילה עד הלילה. אלא בבני מעיים של בהמות ששוחטין לכבוד יו"ט. ספר המכתם. וכ"ה ברשב"ם. ויש מהאחרונים שכתב שמדובר בבני מעיים של פסח שהם כמו גידין הרכים שמותר לאכלן מבעוד יום. צפנת פענח הל' ערכין פ"ג סוף הי"ג.

^[9] רש"י. וקשה דא"כ אמאי נותן לפני האורחין הרי הם לא עסקו בהן. תו' חכמי אנגליה. וברשב"ם מפרש שנותן גם לאורחין המנויין יחד על הפסח כדי שיאכלו מצה ופסח לתיאבון שאכילה גוררת אכילה. [ועיין לקמן בעיונים 10].

^[10] רש"י. והרשב"ם מפרש שחורשין את הקרקע כדי שתקבל את הזריעה ואם אינה חרושה אינה מקבלת את הזריעה, וכמו כן אדם האוכל דברים שאינם משביעין הם פותחין את הבני מעיים ומרחיבין אותם ויקבל המאכל של סעודה אח"כ לתיאבון. ובתוס' הקשו, דהא חרישה וזריעה שני דברים הם, ואינו דומה לשתי אכילות. ולכן הם מפרשים שהכתוב אומר "ואל תזרעו אל קוצים" שכל זמן שהקוצים נמצאים לא מועילה הזריעה כלום. וכמו כן כשהאדם אוכל קצת לבו נמשך יותר. אבל כשלא אכל כלל ונתייאש אין לבו נמשך אחר אכילה והוי כזורק אבן לחמת. תוד"ה נירו. ובמרדכי הקשה גם כן כקושית התוס'. ולכן כתב לבאר ששתי חרישות יש, מתחילה חורשין כדי להמית השרשים הרעים שבקרקע ואח"כ חורשין עוד פעם כדי לזרוע. וזה פירוש נירו לכם ניר כדי שהזריעה תהא בלא קוצים. וזוהי הראיה שכשם שהחרישה הראשונה גורמת שהחרישה שאחריה תועיל יפה לזריעה כמו כן אכילה גוררת האכילה שאח"כ, שהאכילה מרחבת בני המעיים לקבל המאכל של הסעודה שיאכל אח"כ בתיאבון.

^[11] היינו בכל שעות היום, כמבואר להלן קח א בתוד"ה אלא, שמעט יין מיסעד סעיד ורק הרבה יין מגרר גריר. קרבן תודה.

^[12] מוכח מכאן דאע"ג דיוצא בכזית אחד של מצה מ"מ מה שאכל יותר הכל נחשב למצוה. אבני נזר או"ח סי' תמ"ח סק"ז. [ועיין קהלות יעקב ברכות סי' ו וסי' ז].

^[13] הלשון מיגרר גריר הוא לאו דוקא שהרי אין ראיה משם רק דאינו סועד אבל לא שמענו דמיגרר גריר. ומדוייק לשון הגמ' להלן "ואי אמרת מסעד סעיד" ולא אמר "ואי אמרת לא גריר". חי' הר"ן. [אולם ברשב"ם משמע דהראיה גם על הא דמיגרר גריר עיין בביאורנו תחלת דף קח א וע"ע חזו"א סי' קכ"ד בריש פרקין].

ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא [ויבוא להמנע מלעשות את הפסח], או דילמא [שמא] סמוך למנחה קטנה תנן [שנינו] וטעם האיסור משום מצה, שאם יאכל סמוך ללילה דילמא אתי למיכלה למצה [שמא יבוא לאכול את המצה] אכילה גסה כלומר אכילה שאדם אוכל בעל כורחו בלא רצון מתוך שהוא כבר שבע.

אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע] פיתרון לשאלה זו ממה ששנינו: אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בכל יום בתשע שעות (שלש שעות לפני הלילה) — אותו היום של ערב פסח לא יאכל עד שתחשך. ונדייק מכאן לעניננו: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] סמוך למנחה קטנה תנן [שנינו], היינו רבותיה [זוהי גדולתו] של אגריפס שנמנע ואינו אוכל ונוהג איסור בעצמו לפני הזמן,

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] סמוך למנחה גדולה שנינו, אם כן מאי רבותיה [מהי גדולתו] של אגריפס, הלא חל איסור עליה מעיקרא [מתחילה] לפני תשע שעות, שהרי מחצות היום ואילך אסור לו! אלא על כורחך צריך לומר סמוך למנחה קטנה תנן [שנינו], ובכך גדולתו של אגריפס שנהג בערב פסח שלא כרגילותו.

ויש לשאול: סוף סוף מאי רבותיה [מהי גדולתו] של אגריפס, הא מטיא ליה [הלא הגיע לו] כבר זמן איסורא [האיסור] שהרי מן הסתם תימשך סעודתו מעט לתוך הזמן האסור לכל ישראל (שהרי זמן מנחה קטנה היא בתשע ומחצה), ומכיון שכך, אסור לו אף להתחיל לסעוד בשעה זו! ומשיבים: בכך יש חידוש, מהו דתימא [שתאמר] תשע שעות לאגריפס כארבע שעות דידן [שלנו] דמי [נחשבות], שכיון שאין הוא רגיל לסעוד סעודה ראשונה של יום בבוקר כשאר אנשים אלא אחר הצהרים, היה ראוי אולי לומר שמאחר וזוהי רגילותו, הרי שעה זו לגביו כשעת בוקר לשאר אנשים ויהיה רשאי לאכול בה אף בערב פסח, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מחלקים.

אמר ר' יוסי: אף שאסור בסעודה ממש משעת המנחה ולמעלה, אבל מטביל ואוכל הוא במשך הזמן במיני תרגימא [מטעמים, פירות או בשר] שאינם סעודה גמורה ואין בהם כדי שביעה. ומסופר: ר' יצחק מטביל בירקי [בירקות] תניא נמי הכי [שנויה תוספתא גם כן כך] שמותר לאכול מיני תרגימא בערב פסח לאחר שעת המנחה: ערב פסח אחר הצהרים היה השמש מטביל בבני מעיין של הבהמות שנשחטו לסעודת החג ונותנן לפני האורחים המנויים על הפסח, כדי שאכילה זו תגרום להם לאכול בלילה את הפסח והמצה לתיאבון.

ואף על פי שאין ראיה מפורשת מן הכתוב לדבר שאכילה אחת מושכת אכילה אחרת, מכל מקום יש זכר ורמז לדבר מן הכתוב, שנאמר: "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קצים" (ירמיהו ד, ג) ולומדים מכך שכדי להגיע לתוצאות צריך להשתדל ולהכין את הדברים מראש, וכן באכילה יש צורך לאכול משהו כדי שיוכל לאכול אחר כך הרבה.

מסופר: רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפסחא כי היכי דניגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא [היה שותה יין כל ערב הפסח כדי שימשוך את לבו שיאכל מצה יותר בערב]. אמר רבא: מנא אמינא לה דחמרא מגרר גריר [מנין אומר אני אותה את הדעה הזו שהיין מושך לאכול], דתנן [ששנינו במשנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he will end up refraining from performing the Paschal lamb? Or perhaps we learned this halakha in the mishna as pertaining to the time adjacent to the lesser minḥa, and the reason for the prohibition is due to matza. If one eats shortly before nightfall, perhaps he will come to eat the matza as an act of excessive eating, when one forces himself to eat despite the fact that he has no desire to do so.

Ravina said: Come and hear a solution from a baraita: Even King Agrippa, who regularly eats every day at nine hours, i.e., three hours before sunset, on that day of Passover eve, he may not eat until dark. Ravina infers from this baraita: Granted, if you say that we learned in the mishna that it is prohibited to eat adjacent to the lesser minḥa, this is why his actions are accounted to the greatness of Agrippa, as he refrained from eating despite the fact that the prohibition had not yet gone into effect.

However, if you say that we learned in the mishna that one may not eat adjacent to the greater minḥa, what is the greatness of Agrippa? The prohibition against eating had already taken effect at the outset, right after midday. Rather, it must be that we learned in the mishna that it is prohibited to eat adjacent to the lesser minḥa, and Agrippa was praised for changing his regular routine, despite the fact that he was not obligated to do so.

However, the question still remains: Ultimately, what is the greatness of Agrippa? The time of the prohibition had arrived. Although the ninth hour begins shortly before the prohibition goes into effect, Agrippa’s meal would presumably extend into the time when it is prohibited to eat, and therefore it was indeed prohibited for him to start his meal at the regular time. The Gemara answers: Since Agrippa was accustomed to eating in the afternoon, it might have been thought that he should be permitted to eat at this hour on Passover eve as well. Lest you say that since Agrippa would not eat during the morning like most people, nine hours for Agrippa is considered like four hours for us, the baraita therefore teaches us that we do not distinguish between Agrippa and anyone else in this regard.

Rabbi Yosei said: It is prohibited to eat a proper meal from minḥa time onward; however, one may dip and eat types of refreshments, e.g., fruit or meat that do not constitute a full meal and will not fill one’s stomach. The Gemara relates that Rabbi Yitzḥak would dip and eat vegetables. That opinion, that it is permitted to snack after minḥa time on Passover eve, was also taught in a baraita: During the afternoon of Passover eve, the waiter may dip in the intestines of the animals that had been slaughtered in preparation for the Festival meals and place them before the guests who had registered for the Paschal lamb. This was done to whet their appetites, so they would eat the Paschal lamb and matza that evening with greater relish.

The baraita continues: And although there is no absolute proof for this matter, there is an allusion to this matter, as it is stated: “Break up for yourselves a fallow ground, and do not sow among thorns” (Jeremiah 4:3). This verse teaches that one must undertake preparations to achieve positive results. Similarly, one should eat a small amount in the afternoon to enable him to consume more in the evening.

The Gemara relates that Rava would drink wine the entire day of Passover eve, so as to whet his appetite to enable him to eat more matza at night. Rava said: From where do I say it, that wine whets the appetite? As we learned in a mishna:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' סמוך למנחה כו' אוקימנא סמוך למנחה קטנה מדתניא אפילו אגריפס המלך שרגיל לאכול בתשע לא יאכל עד שתחשך אמר רב יוסף אבל מטבל הוא במיני תרגימא. פי' רב האי תרגימא כסנין של מיני מתיקה דתנינן בתוספתא דברכות הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני [מזונו']:
רבי צדוק מטבל בירקי כלומר היה אוכל זה מיני תרגימא וזה היה אוכל מן המנחה ולמעלה תניא נמי הכי השמש טובל בבני מעים ונותן לפני האורחים רבא הוה שתי חמרא טובא במעלי דפסחא אמר כי היכי דנגרריה ללביה ונכפין [ונאכל] למצה וכו':

זה שביארנו במשנה שאין אוכלין בערבי פסחים מסמוך למנחה קטנה ולמעלה טעם הדבר שלא יבא לאכול מצה אכילה גסה ר"ל שישביע עצמו קודם אכילתה עד שעכשיו קץ באכילה זו ואין זו קרויה אכילה ומה שאמרו בפסח שיהא נאכל על השובע פירושו שכשיכלה בשר הפסח מפיו יהא שבע ולשון זה ר"ל נאכל על השובע הוא ממוצע בין מי שאוכלו רעב למי שאוכלו אחר אכילה מרובה עד שהוא [קץ] באכילה זו ופסח וכן שאר קדשים אין ראוי לאכלם דרך רעבתנות אלא דרך כבוד ואחר אכילה אחרת כדרך מאכל חשוב שבא לאחר אכילה ומ"מ לא אחר אכילה מרובה עד שיהא קץ באכילתו אלא אחר אכילה שכשמצטרפת זו עמה נעשה שבע:

אע"פ שאסרו שלא לאכול בערב הפסח מן המנחה ולמעלה מ"מ מטבל הוא במיני תרגימא כגון פירות ולשון מטבל הוא מפני שכל מאכלם היה על ידי טבול וי"מ מטבל במקום מיטפל כלומר מעביר שעתו במיני תרגימא כגון פירות או קטניות או ירקות וכן השמש מטבל בבני מעים ונותן לפני האורחים שאין אכילות אלו אלא כעין הערה לחדוד המאכל ופתחת פי האצטומכא והרי הוא כעין הניר העשוי בשדה לקבלת הזרע ומגדולי החכמים היו רגילים להתמיד כל אותו היום בשתיית יין כדי לגרור את הלב להעיר תאות מאכלם ומהם שהיו מתענים והכל לפי מה שהיו מכירים בטבעם יש מי שאכילת פירות ודברים הדקים מעוררתם לאכילה ויש מי שאף אכילות אלו סותמות בהם ומעכבת תאותם ויעשה אדם כפי מה שמכיר בטבעו ובתלמוד המערב וכן במסכת סופרים מצריכים מצד אחר לבכורות להתענות בערבי פסחים לזכר מכה בכורות ותשועת בכורי ישראל וכן נוהגים בקצת מקומות באשכנז ובצרפת ואין בה סרך הכרח כלל:

אפילו אגריפס המלך כו' פ'י רבינו שמואל זצוק"ל מלך כשר הי' ממלכי בית חשמונאי ואין הדבר כך דלא הי' אלא ממלכי הורדוס שהיו עבדים לבית חשמונאי דהרי תנן בסוטה בפ' אלו עומדין. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושיבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליו איש נכרי אשר לא אחיך הוא זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה. ואמרי התם בו ביום נתחייבו שונאיהן של ישראל כליי' מפני שהחניפו לו לאגריפס והמרה פ'י בסוטה דבימיו של אגריפס חרב הבית:

ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים פי' רבינו שמואל זצוק"ל ואע"פ שאין ראי' לדבר דאכילה ממשכת אכילה זכר קצת יש לדבר דכתיב נירו לכם ניר הראה להם הנבי אדוגמא שהחורשין את הקרקע כדי לקבל הזריעה ואם אינה חרושה אינה מקבלת הזריעה אף אדם האוכל דברים שאין משביעין אותו פותחין את בני מעיו ומרחיבין אותו ויקבל המאכל של סעודה אחרי כן לתיאבון ומסתברא:

בד"ה דילמא אתי כו' דתרי גוני אכילה גסה אחת שנפשו קצה כו' עכ"ל וק"ק דאכתי מאי פריך בההיא דנזיר רשע קרית ליה נהי כו' אימא דבהך אכילה גסה שנפשו קצה מלאכול איירי ושפיר נקרא רשע ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ופי' אחר עיקר שפירש דנקט מצה דבאכילה מועטת הוי אכילה גסה עכ"ל לפי התירוץ שכתבו לעיל דאין לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח כו' דאכילה לא מעכבת בפסח י"ל דנקט מצה דודאי

אכילה מעכבה בה דבעשית מצה ליכא מצוה וק"ל:

רשב"ם ד"ה או דילמא. דבתשע שעות ומחצה הוא זמן כו'. כצ"ל:

רשב"ם ד"ה אלא א"א. משש שעות ואילך כו'. כצ"ל ותיבת ומחצה ט"ס:

תוס' ד"ה דילמא. ועוד י"ל כו' כיון שקיים מצות פסח כו' דאכ"פ לא מעכבא. וכ' הרש"א דלפ"ז א"ש בפשיטות מאי דנקיט הש"ס משום מצה כו' ע"ש ול"נ דהא במצה אינו עובר רק על מ"ע בשוא"ת וזה בפסח נמי אף דקיים מצות עשייתו לאפטורי מכרת מ"מ ביטל מ"ע דואכלו אה"ב וגו' אמנם עכ"ז יש חילוק דבמצה ביטל מצותה לגמרי ובפסח עיקר מצותו קיים רק עבר על פרט אחד:

בעא מניה רב הונא מרב חסדא. נ"ב לנסותו אם ידע להשיב. והכי אשכחן טובא. שהרב שואל לתלמידיו. דכוותה בפ"ק דחולין (י״ג א') דבעי מיניה שמואל מר״ה. ואבוהי דשמואל משמואל זבחים (כ"ו א') כ"ש ר"ה מר"ח דת"ח הוה ליה. אלא משום דא"ל חסדא לא צריכנא לך (ס"פ אלו מציאות) משו"ה קאמינא דלחדודי ליה קבעי:

הַשַּׁמָּשׁ מַטְבִּיל בִּבְנֵי מֵעַיִם. יש להקשות למה נקיטה 'בְנֵי מֵעַיִם' ולא מאכל אחר?
ונראה לי בס"ד דאיתא בנדרים (נדרים נד:) רבן שמעון בן גמליאל אומר 'קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר אינש' רוצה לומר אדם הדיוט. וכתב הרב המאירי ז"ל לא אמרו כן אלא דרך צחות לומר שאין מחזיקים כלל, אי נמי לענין הדין שאם התנה עם חבירו להאכילו בשר אינו יכול לפייסו בקרבין ומיניהון עיין שם, וכן נמי בשבת דף קכ"ב (ראה ביצה לג.) אמר לו רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי בני מעים לשונרא, והיינו משום דלא חשיבי, ולכן כאן התירו 'בִּבְנֵי מֵעַיִם' דוקא דכיון דאין מחזיקים אין מרבים באכילתם אלא אוכלים דבר מועט, ועוד כיון דלא חשיבי בשר אז אפילו אם אוכל מהם יאכל בשר הפסח לתיאבון.

זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ד, ג) "נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים". עיין פירוש רשב"ם ומה שהקשו עליו התוספות ז"ל דחרישה וזריעה תרי מילי נינהו עיין שם.
ונראה לי בס"ד הכוונה דהמעונה לא יהיה לו התעוררות לבדוק נקביו לעשות צרכיו אבל אם יאכל יהיה לו התעוררות כמו שאמרו העולם 'אוכל דוחה אוכל' וידוע כפי הטבע העושה צרכיו קודם אכילה יהיה לו הנאה מן האכילה ביותר ולכן התירו לו לאכול מעט כדי שיהיה לו התעוררות לעשיית צרכיו לדחות הפסולת שבבטנו שזה יכוונה בשם חרישה שיטול הקוצים שבכרם ואחר כך יאכל בשר הפסח בלילה לתאבון שזה יכוונה לזריעה, ולזה הביא הכתוב נִירוּ לָכֶם נִיר שתחלה חורש ואחר כך זורע.

תוס' ד"ה שהיה כו' י"מ. עי' תענית כה ע"ב רש"י ד"ה שכן מצינו:

אכילה גסה. ולא יהי' יי"ח כלל כמ"ש הרשב"ם יהא דלא נקט פסח תי' רשב"ם לחד שינוי' משום דאינו נוהג בזה"ז וליכא למימר דמ"מ תאסר משום מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו השתא נמי ניכול דה"ל גזרה לגזירה דבזמן המקדש גופא גזירה היא וליכא למימר כולי חדא גזירה היא דע"כ חכמים שאסרו לאכול בזמן שבהמ"ק קיים לא גזרו מיד אשעת חורבן ולא אסקו אדעתי' חרבן בהמ"ק והא"ש מאי דבעי הש"ס לקמן למימר לרב ששת סמוך למ"ג ומשום פסח אע"ג דכבר חרב בהמ"ק וכמו שהק' בתו' י"ל דלר"ש אי טעמא דידי משום פסחא קשה קו' תוס' לאחר שעשה פסחו יהיה מותר דלא שייך שמא ימהר כיון דאית לי' זמן לאכול עדיין שהרי מצפרא זמן פסחא א"כ לא שייך ימהר ע"כ משום דנהי דהשתא עשה פסחו בשעה ה' והי' מותר לאכול אח"כ בשעה ו' מ"מ לשנה הבאה לא יגמור עשי' פסחו כ"כ מהרה ויאמר אשתקד מי לא אכלתי בשעה ו' השתא נמי ניכול ולא ידע אשתקד כבר עביד פסחא והשתא לא עביד עדיין כצ"ל לר"ש וא"כ ע"כ גזרו בגזרה ראשונה משום אשתקד וכולהי חדא גזרה היא ה"ה נמי משחרב בהמ"ק אסור משום מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד כו' דמ"ש כשעשה פסחו כבר וגזרי' משום גזירת שנה הבאה ויאמר אשתקד וכו' או שחרב בהמ"ק ואין עלי ופסח כלל נמי יש לגזור משום שנה הבאה ויבנה המקדש ויאמר אשתקד כו' ומתו' ק' תו' ודוק:

או דילמא סמוך למנחה קטנה. בתשע שעות כשהוא מאוחר בפרק תמיד (לעיל דף נט.): ומשום מצה. שיכנס לה כשהוא תאוה: אגריפס המלך. לא היה אוכל עד תשע שעות: אי אמרת בשלמא סמוך למנחה קטנה היינו רבותיה. דאע''ג דעדיין לא אכל וזמן איסוריה אכתי לא מטא בשעה תשיעית עד לאחר תשע אפ''ה לא יאכל משום דמשיך ליה עד זמן איסורא יתענה ולא יאכל: אלא אי אמרת. ממנחה גדולה ואילך אסור מאי רבותיה דאגריפס והא כבר חל זמן איסוריה משש שעות ואילך וצריכא למימר דאסור בתמיה דאטו משום דלא אכל בעי למיעבד איסורא ונשרי למיכל מתחלת תשע: אבל. יכול אדם לטבול ולאכול מיני תרגימא פירות והאי דנקט מטביל לפי שמאכלם על ידי טיבול: בירקי. היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה לפי שאין משביע: בבני מעים. הואיל ועסוק בסעודה יכול הוא לאכול בבני מעים מה שדרך השמש לאכול רשאי הוא לעשות כן מן המנחה ולמעלה דהואיל והוא עסוק בהן מצער ליה אי לא אכיל ואי אכיל לא משבעו ליה: נירו לכם ניר. כשאתם טורחים תטרחו בדבר שאתם יכולין ליהנות ממנו ושמש זה שעוסק בסעודה ובית המטבחים אם אינו נהנה מצער ליה:

רשב"ם
או דילמא סמוך למנחה קטנה. והיינו בגמר ט' שעות דמתשע שעות ומחצה הוי זמן דהקרבת תמיד של כל השנה כשהוא מאוחר דהשתא משום אימנועי מפסח ליכא דערב הפסח היה התמיד קרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו מיד לפיכך אם בא לאכול סמוך למנחה קטנה דהיינו בגמר תשעה וכבר נשחט הפסח ואין כאן לחוש אלא משום מצה שלא יאכלנה אכילה גסה ונהי נמי דמשום פסח איכא למיחש לאכילה גסה דאף על גב דהוא נאכל על השובע אכילה גסה מיהא אינה אכילה ובקדשים מזיק הוא דחשבינן ליה ביבמות (דף מ.) אלא משום דלגבי לחם הויא אכילה גסה באכילה מועטת נקט מצה אי נמי רבותא קאמר והכי קאמר או דילמא סמוך למנחה קטנה ואפילו בזמן דליכא פסח דליכא למיחש לעשייתו ולא לאכילתו משום אכילת מצה מיהא איכא דלא ליהוי אכילה גסה חיישינן: אגריפס המלך. מלך כשר היה ממלכי חשמונאי ולא היה אוכל עד שעה ט': רבותיה דאגריפס. כלומר היינו רבותא דקתני בברייתא אפי' אגריפס דאע''ג דעדיין לא אכל וזמן איסורא לא מטא אכתי בשעה תשיעית עד לאחר תשעה אפילו הכי לא יאכל משום דמשיך ליה עד זמן איסור ויתענה ולא יאכל: אלא אי אמרת. ממנחה גדולה ולמעלה אסור מאי אפילו אגריפס הא מטא כבר זמן איסוריה משש שעות ומחצה ואילך וצריכה למימר דאסור בתמיה דאטו משום דלא אכל בעי למיעבד איסורא: כדבעינן למימר לקמן לא גרס ליה: סוף סוף מאי רבותיה דאגריפס הא מטא ליה עידן איסוריה. קודם שיגמור סעודתו דאפילו רבי יוסי דפליג בהפסקת ערב הפסח בריש פירקא ואמר שלא להפסיק מאחר שהתחיל לאכול בהיתר הכא מודי דאסור דמעיקרא לדעת כן היה אוכל בתשע שעות שגמר סעודתו בתוך זמן איסוריה וכמתחיל לאכול אחר זמן איסורו דמי ואסיר: מהו דתימא ט' דאגריפס כארבע לדידן דמי. דכיון דלמוד לאכול בתשע שעות כארבע שעות לדידן דמי ויאכל גם הוא מצה לתיאבון גם הוא כמותינו שאוכלין בד' שעות ביום והלכך הואיל ואכתי לא מטא זמן איסורא נישרי לאכול בתחלת ט' אע''פ שתמשך סעודתו לאחר ט' קמ''ל דאסור לאכול אבל אי הוה תנינן סמוך למנחה גדולה ליכא רבותא כלל ולא הוה שייך למיתני אפי' דכיון דטעמא משום דילמא אתו לאימנועי מפסח ולא משום אכילה גסה דמצה ליכא למימר הכי מהו דתימא ט' לאגריפס כד' לדידן דמי הלכך שמעינן מינה דמנחה קטנה תנן: מטבל ואוכל. מן המנחה ולמעלה: תרגימא. פירות ובשר בלא לחם והא דנקט מטבל שכל מאכלם ע''י טיבול: בירקא. היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה לפי שאינו משביע ונראה בעיני דמגרר ליבא למיכל ואכל מצה לתיאבון יותר ולפיכך היה אוכל [ירק] ולא היה נוהג כן כי אם ערב הפסח כדי להמשיך ולאכול בלילה כדאמרי' במס' שבת בפ' תולין (דף קמ:) אמר רב חסדא בר בי רב לא ליכול ירקא משום דמגררי ליבא כו' וכדאמר נמי בסמוך רבא הוי שתי חמרא במעלי יומא דפסחא כי היכי דנגריר לליביה ודברים הללו כגון מיני תרגימא וירקות ממשיכין את הלב לאכול כדמוכח נמי בברכות (ד' מב.) שהיו רגילין לאכול פרפרת קודם אכילת הפת לגרר את הלב כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת אלמא דפרפרת קודם לפת: תניא נמי הכי. דאוכלין מיני תרגימא ערב הפסח כדי להמשיך את הלב: השמש מטביל בבני מעים. כלומר בבני מעים של בהמות הנשחטות לסעודת יו''ט וגם נותן מהם לפני האורחין המנויין יחד על הפסח כדי שיאכלו מצה ופסח לתיאבון ובערב הפסח קאי בתוספתא דפסחים ואפי' מן המנחה ולמעלה דלעיל מינה תניא ע''פ סמוך למנחה לא יאכל כו': ואע''פ שאין ראיה לדבר. דאכילה מושכת אכילה זכר לדבר יש קצת דכתיב נירו לכם ניר הראה לנו הנביא דוגמא שחורשין את הקרקע כדי לקבל את הזריעה ואם אינה חרושה אינה מקבלת הזריעה אף אדם האוכל דברים שאין משביעין את האדם פותחים בני מעים ומרחיבין אותן ויקבל המאכל של סעודה אחרי כן לתיאבון כך נראה בעיני שיטה זו ועיקרא ורבינו שלמה זקיני פירשה כן בני מעיים הואיל ועסוק בסעודה יכול הוא לאכול בני מעיים מה שדרך השמש לאכול רשאי הוא לעשות כן מן המנחה ולמעלה דהואיל ועסוק בהן מצערי ליה אי לא אכיל ואי אכיל לא משבעי ליה: נירו לכם ניר. כשאתם טורחים תטרחו שתוכלו ליהנות ממנו ושמש זה שעסוק בסעודה או בבית המטבחים אם אינו נהנה מצער ליה ולא נהירא עוד יש לשון אחר ואין בו ממש:

ואתי לאימנועי מפסח. ואפילו אחר שיעשה פסח אסור כדי שלא ימהר לאכול ויעשה פסח שלא כראוי: דילמא אתי למיכל אכילה גסה. ואינה אכילה כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור וקשה דאמרי' בנזיר (דף כג.) גבי פסח זה שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד ואומר ר''ת דתרי גווני אכילה גסה אחת שנפשו קצה מלאכול ועל אותה פטור ביוה''כ ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך יש בה טעם והא דפסח נאכל על השבע היינו שמתאוה לאכול קצת ועוד י''ל דאין לו לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אע''פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא ומה שפירש רשב''ם דנקט מצה משום דשייכא אפילו בזמן הזה דליכא פסח לא נהירא דאפילו הוי טעמא משום פסח אסור בזמן הזה כדמוכח בסמוך גבי רב ששת דהוה יתיב כולי יומא בתעניתא ופירוש אחר עיקר שפי' דנקט מצה דבאכילה מועטת הוי אכילה גסה: אפי' אגריפס המלך. פי' רשב''ם מלך כשר ומבני חשמונאי היה ולא דק דבסוטה (דף מא.) אמרי' כשהגיע למקרב אחיך תשים עליך מלך זלגו עיניו דמעות: שהיה רגיל לאכול בתשע שעות. י''מ לפי שדרך מלכים לעמוד בג' שעות והיה מתנהג כתלמיד חכם לאכול בשעה ששית אחרי קומו ואין נראה דא''כ הוה ליה למימר ט' שעות לאגריפס כשש שעות לת''ח: מיני תרגימא. פי' רשב''ם פירות ובשר בלא לחם ולא נהירא דאמרינן בתוספתא דכיצד מברכין הביאו לפניו מיני תרגימא מברך בורא מיני מזונות ואין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת מינים ומיהו בפרק בתרא דיומא (דף עט:) איכא חד שינויא דמשני ואיבעית אימא מאי מיני תרגימא פרי: נירו לכם ניר. פי' רשב''ם דעל ידי החרישה מקבלת הזריעה ה''נ ע''י אכילת תרגימא יאכל מצה מיהו חרישה וזריעה תרי מילי נינהו ולא דמי לשתי אכילות ונראה שזה הפסוק משל הוא כענין זה דכתיב (ירמיה ד) אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב אם תסיר שקוציך וגו' פי' לאחר שתסירו שקוצים אז תשובו אלי וכל זמן ששקוצים עמכם ונתייאשתם ממני לא תוכלו לשוב כי כה אמר ה' נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים כל זמן שהקוצים בתוכה אינה מועלת זריעתה כלום וה''נ מייתי זכר לדבר כשאכל קצת לבו נמשך יותר אבל כשלא אכל כלל ונתיאש אין לבו נמשך אחר אכילה והוי כזורק אבן לחמת:

דף קז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד