פסחים קב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - א

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק: מאן תנא להך ברייתא ד"עקירות"? רבי יהודה! אבל רבנן פליגי עליו, וסברי שבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך אפילו כשלא הניחו שם זקן או חולה, וכרב חסדא.

דתניא שנחלקו בזה רבי יהודה וחכמים: חברים [תלמידי חכמים, רשב"ם] שהיו מסובין, ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש - כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה. ^[1]

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם מקצת חברים שנשארו במקומן ולא הלכו לבית הכנסת.

אבל לא הניחו שם מקצת חברים הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.

ואילו חכמים לא חילקו בדבר, וסברי שאפילו כשלא הניחו מקצת חברים אין צריכין לברך לא למפרע ולא לכתחילה [לפי הכלל שבידינו שכל מקום שאמר רבי יהודה "במה דברים אמורים" בא לחלוק על דברי חכמים שלפניו], הואיל ואכלו דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן [כדמשמע מלשון "ועקרו רגליהם", וכדדייקינן לעיל].

והוינן בה: אלא טעמא דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן, ולכן סברי רבנן דכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה.

אבל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אפילו לרבנן הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.

לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן, דאמר לעיל ששינוי מקום אין צריך לברך, ולא חילק בדבר. ומשמע שגם בדברים שאין טעונין ברכה במקומן הוא סובר שאין צריך לברך?

ותמהה הגמרא: ולאו מי אותביניה חדא זימנא, שהרי כבר הקשינו לעיל על רבי יוחנן מברייתא אחרת, ומאי נפקא מינה אם יקשה עליו גם מברייתא זו? ומסבירה הגמרא: יש נפקא מינה, באם יבא אדם ויתרץ אותה ברייתא דלעיל, או יגיה אותה ולא יקשה ממנה לרבי יוחנן. האם נימא דמהא ברייתא נמי תיהוי תיובתא לרבי יוחנן.

ומתרצינן: מברייתא זו באמת אין להקשות על רבי יוחנן.

כי אמר לך רבי יוחנן: לעולם סברי רבנן שהוא הדין דאפילו דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, נמי אין צריכין לבר ך.

והא דקתני בברייתא "עקרו רגליהן", דמשמע דוקא בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן - כדי להודיעך כחו דרבי יהודה, ^[2] דאפילו דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן נמי אמרינן: טעמא דהניחו מקצת חברים, אבל לא הניחו מקצת חברים הרי כשהן יוצאין - טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין - טעונין ברכה לכתחילה. ^[3]

תניא כוותיה דרב חסדא: חברים שהיו מסובין לשתות יין, ועקרו רגליהן, וחזרו - אין צריכין לברך! ^[4] משום שיין הוא מהדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן. והיינו כרב חסדא. ^[5]

תנו רבנן: בני חבורה שהיו מסובין בערב שבת וקדש עליהן היום - חייבים להפסיק את סעודת יום החול.

ומביאין לו כוס של יין, ואומר עליו קדושת היום, שעושה קידוש עתה, לאחר שפסקו מלאכול את הסעודה של יום החול.

ומיד מביאין לו כוס שני ואומר עליו ברכת המזון, היות וחייב להפסיק את סעודת החול - כשיטת רבי יהודה לעיל [ק א] שמפסיקין לשבתות [ומכל מקום, כיון שהגיע שעת קידוש צריך לקדש תחילה], ^[6] דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: אוכל והולך עד שתחשך [ואף לאחר מכן, עד שיגמור סעודתו. ר"ן]. ^[7] ורבי יוסי לשיטתו שם דאין מפסיקין כלל לשבתות.

הערות

^[1] כתבו התוס' דמכאן מוכח שאם שכח להתפלל ונזכר באמצע סעודתו והתפלל לא הוי הפסק, ואינו דומה להא דאמרינן בחולין [פז. א] שכיון שאמרו "הב לן ווברך" אסור לשתות עוד בלא לברך שוב. משום שאי אפשר לשתות ולברך ברכת המזון בבת אחת והכא נמי לכאורה אי אפשר להתפלל ולאכול בבת אחת. דהתם דוקא בברכת המזון אמרינן כן משום דהוי הפסק וגמר סעודה אבל תפילה לא הוי גמר סעודה. והראיה דאטו אם יברך ברכת הרעם באמצע סעודתו יצטרך לברך שוב משום דאי אפשר לברך ולאכול בבת אחת. תוד"ה ועקרו ובחולין שם ד"ה משתא. אולם התוס' הביאו דעת ה"ר יום טוב שגם תפילה הוי הפסק. והמאירי כתב דאין ראיה מגמ' דידן דיש לומר דמיירי שהלכו לבית כנסת לשמוע קדיש או קדושה ולא לתפילה.

^[2] הקשה הרשב"ם, אדרבה, לישמעינן בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם להודיעך כחן דרבנן שמקילין כל כך שאפילו בהם אין צריך לברך וכחא דהיתרא עדיף. ותירץ דהכא אין חידוש בדברי רבנן שסברא הוא כיון שלא היה היסח הדעת בינתיים למה יחזור ויברך. אבל כחו דרבי יהודה עדיף טפי שמחמיר שתי חומרות על דברי חכמים, שלא רק בדברים שאינם טעונים ברכה אחריהם חייב לברך אלא אפילו דברים הטעונים ברכה לאחריהם נמי חייב, הלכך הכא כחא דאיסורא עדיף. ובעיקר קושיית הרשב"ם הקשה המהרש"ל דאדרבה הכא דעת רבי יהודה הוא כתב דהיתרא שהוא מתיר לברך שנית ולא חייש לברכה לבטלה להיות עובר משום "לא תשא", ורבנן הם המחמירים שלא יברך כי הברכות אינם מעכבות. והמהרש"א תירץ דלא שייך לומר ברכות אין מעכבות אלא בברכת המצות אבל בברכת הנהנין כי הכא אסור לאכול בלא ברכה דהוי כאילו מעל ולכן כשרבנן אומרים שמותר לו לאכול בלא ברכה הוי קולא. [ובגליון הש"ס לרע"א ברכות יב. א. הוכיח מדברי מהרש"א אלו דהא דאמרינן ספק ברכות להקל זה דוקא בברכה אחרונה אבל בברכה ראשונה אסור לו לאכול מספק עד שיברך משום דהוי ספק איסור מעילה]. והרש"ש תירץ קושית המהרש"ל שכאן אין בכלל חשש ברכה לבטלה שאף החכמים שאומרים שאין צריך לברך היינו שאין חייבים אבל אם רצו רשאים לברך. ונמצא שרבי יהודה שמחייב לברך הוא המחמיר.

^[3] הקשה הגרע"א בגליון הש"ס דאם כן גם מההיא ברייתא דלעיל ליכא חיובתא דיש לומר דהברייתא בשינוי מקום צריך לברך אתיא כרבי יהודה ורבי יוחנן סבר כרבנן.

^[4] ואף דברייתא זו מיירי בחזרו למקומם מ"מ הוי ראיה לרב חסדא אפילו בלא חזרו למקומם דטעמא דשינוי מקום דצריך לברך משום שעמידתו ממקומו היא גמר אכילתו וא"כ אין הבדל בין חזרו ללא חזרו. תוד"ה תניא.

^[5] והעדיפות בברייתא זו לעומת הברייתא הקודמת שרבנן נחלקו על רבי יהודה כי שם לא קתני בהדיא יין כי הכא. רשב"ם והקשה הגרע"א בגליון הש"ס למה הוצרך הרשב"ם לומר כן והלא בפשוטו ניחא דלא מייתי ראיה לרב חסדא מהברייתא דלעיל דיש לומר דרבנן מקילין אף בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם והא דנקט "עקרו" להודיעך כחו דרבי יהודה וכדמשני לרבי יוחנן ולכן הביאו מברייתא זו דלא קתני בה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ועל כרחך הא דנקט "עקרו" משום דרק בדברים הטעונים ברכה במקומם אין צריך לברך וכדרב חסדא. והתו' לשיטתם דיין לא הוי דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם צריך לומר דלא גרסינן כאן יין וכל הראיה מדהתני "עקרו". ואם כן קשה מאי עדיפא ברייתא זו מדלעיל. ותירצו התו' דאי מברייתא דלעיל יש לדחות שרבי יהודה לא בא לחלוק על חכמים אלא לפרש דבריהם וכולה רבי יהודה היא ואין תנא הסובר כרב חסדא. וכדמצינו במסכת סנהדרין דאמר דאפילו כשכתוב "במה דברים אמורים" אינו אלא לפרש. תוד"ה תניא, ולעיל קא. ב בד"ה אלא.

^[6] רש"י ורשב"ם. והתוס' כתבו הטעם מפני שאי אפשר שיברך תחילה ברכת המזון שהרי לא יוכל לשתות מכוס של ברכה קודם קידוש. לעיל ק. א ד"ה מפסיקין. ויש מהראשונים שכתבו הטעם מפני שקדושת היום היא הגורמת להפסקת הסעודה ולכן צריך להקדים את הקידוש כמו שאמרו שברכת היין קודמת לקידוש מפני שהיין גורם לקידוש שיבא. בעל המאור ור"ן. ויש שכתב הטעם שהקידוש קודם מפני שהקידוש עכשיו זמנו ואילו ברכת המזון אינה בשעתה שהרי עדיין לא גמר סעודתו וזה דומה למה שאמרו במי שלא התפלל מוסף עד שהגיע זמן מנחה שיתפלל קודם מנחה מפני שהיא בשעתה. השגות הראב"ד על המאור. אולם בראשונים הביאו עוד גירסא שכוס ראשון מברך עליו ברכת המזון בכדי להפסיק והשני מקדש עליו כדי שיהא הקידוש סמוך לסעודת השבת שאחריו. רשב"ם ותוד"ה ראשון בע"ב.

^[7] ויש שכתב שאף לדעת רבי יוסי צריך להפסיק משחשיכה אולם אין ההפסק לצורך קידוש אלא לצורך קריאת שמע ותפילה. דהא דאמר רבי יוסי אין מפסיקין לשבתות היינו בשקיעת החמה כשקידש היום אין צריך להפסיק ולקדש. אבל בצאת הכוכבים שמתחייב בקריאת שמע ותפילה צריך להפסיק כדי לקרות ולהתפלל וע"ד שתחשך" היינו עד צאת הכוכבים. מאירי בשם "חולקין ". ויש שגורסים "אוכל והולך משתחשך" דהיינו אפילו משתחשך. רשב"ם ועוד ראשונים.

מאן תנא [מי הוא החכם השונה] בדבריו ענין עקירות שאפילו דבר הטעון ברכה חשובה לאחריו, אם עקר האוכל ממקומו צריך לחזור ולברך,

ר' יהודה הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חברים שהיו מסובין, ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, כשהן יוצאין — אין טעונין ברכה למפרע (אחרונה) על מה שאכלו וכשהן חוזרין — אין טעונין ברכה לכתחלה (ראשונה). אמר ר' יהודה במה דברים אמורים — בזמן שהניחו שם מקצת חברים, אבל לא הניחו שם מקצת חברים, כשהן יוצאין — טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין — טעונין ברכה לכתחלה ואם כן ברייתא זו שהקשינו ממנה על דברי רב חסדא דעת יחיד היא, ורב חסדא סבור כחכמים.

מברייתא זו מוסיפים ומדקדקים אלא טעמא [הטעם, דווקא] הוא אם אכל בדברים הטעונין ברכה חשובה לאחריהן שצריכה להיאמר דווקא במקומן, אז הדין שכשהן יוצאין — אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין — אין טעונין ברכה לכתחלה. אבל אם אכל דברים שאין טעונין ברכה חשובה לאחריהן שצריכה להיאמר דווקא במקומן, צריך לומר שאפילו לרבנן שאינם מצריכים ברכה נוספת בשעת שינוי מקום, הרי כשהן יוצאין ממקומם — הריהם טעונין ברכה למפרע (אחרונה) וכשהן חוזרין — הריהם טעונין ברכה לכתחלה (ראשונה),

ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] לדברי ר' יוחנן שאמר שעל שינוי מקום אין צורך לברך כלל! ותוהים: ולאו מי אותביניה חדא זימנא [וכי לא דחינו, השבנו, דבריו פעם אחת], וכיון שכך שוב אין טעם עוד להקשות עליהם! ואומרים: אמנם כן הוא, ואולם נימא מהא נמי תיהוי תיובתא [מכאן גם כן תהיה זו קושיה חמורה עליו]!

ודוחים: אין ראיה גמורה, כי אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: הוא הדין שאפילו דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן נמי [גם כן] אין צריך לברך עליהם ברכה חדשה, והא דקתני [וזו ששנינו] בלשון "עקרו רגליהן" שממנה כבר למדנו שמדובר בדברים הטעונים ברכה אחרונה, דבר זה בא להודיעך כחו של ר' יהודה שדנו דווקא במקרה זה להראות עד כמה מחמיר הוא,

שלדעתו אפילו דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, ובודאי יחזרו לברך שם טעמא [הטעם, דווקא] שהניחו מקצת חברים. אבל לא הניחו מקצת חברים, כשהן יוצאין — טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין — טעונין ברכה לכתחלה. אבל חכמים מקילים ואומרים שאין צורך לברך בשינוי מקום אפילו בדברים שאין טעונים ברכה במקומם.

ומעירים עוד: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב חסדא: חברים שהיו מסובין יחד לשתות יין, ועקרו רגליהן ממקומם ללכת למקום אחר, וחזרו אחר כך למקומם — אין צריכין לחזור ולברך. ויין הוא מן הדברים החשובים שמברכים אחריהם במקומם, ולמדנו איפוא מכאן במפורש כדעת רב חסדא האומר שדברים שצריכים ברכה במקומם, אם עקר ממקומו וחזר, אין צורך לחזור ולברך עליהם בשנית.

א ומעתה אנו חוזרים לדיני הפסקה בסעודה לצורך קידוש. תנו רבנן [שנו חכמים]: בני חבורה שהיו מסובין יחד ובתוך סעודתם קדש עליהן היום (יום השבת) — מביאין לו לאחד מהם כוס של יין ואומר עליו קדושת היום, ומביאים לו כוס שני ואומר עליו מיד ברכת המזון שמפסיקים סעודתם של חול, אלו דברי ר' יהודה הסבור כי מפסיקים לקידוש היום בשבת. ר' יוסי אומר: אוכל והולך עד שיגמור סעודתו אפילו עד שתחשך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Who is the tanna that taught that even in cases of uprooting oneself from a meal that requires a blessing of significance afterward, one nevertheless is required to recite a new blessing before resuming his meal?

It is Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita: With regard to friends who were reclining and eating a meal and uprooted themselves to go to the synagogue or to the study hall, when they exit, these foods do not require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods do not require an introductory blessing before resuming eating. Rabbi Yehuda said: In what case is this statement said? When they left some of the friends there, at the meal. However, if they did not leave some of the friends there, when they exit, these foods require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods require an introductory blessing. According to Rav Naḥman bar Yitzḥak, the baraita that served as the basis of the Gemara’s objection to the explanation of Rav Ḥisda actually represents the minority opinion of Rabbi Yehuda, whereas Rav Ḥisda holds in accordance with the majority opinion of the Rabbis.

The Gemara infers from the above baraita: The reason for this halakha is that it is only with regard to items of food that require a blessing after them in their place, that when the people eating them exit, these foods do not require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods do not require an introductory blessing. However, if they ate items of food that do not require a blessing that must be recited specifically in their place, even according to the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda, when these people exit, these foods require a blessing to be recited afterward, and when they return these foods require an introductory blessing.

The Gemara suggests: Shall we say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan, who holds that a change of location never obligates one to recite a new blessing? The Gemara expresses surprise at this proposition: But didn’t we already refute Rabbi Yoḥanan’s opinion once? Why is it necessary to refute his ruling yet again? The Gemara admits that this is true but adds: Nevertheless, let us say that this baraita is also a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara responds that Rabbi Yoḥanan’s ruling cannot be definitively refuted from this baraita, as Rabbi Yoḥanan could have said to you: The same is true that even with regard to items of food that do not require a blessing afterward in their place, the people who ate them are also not required to recite a new blessing. And with regard to that which the baraita teaches: They uprooted themselves, from which it was inferred that the people were eating foods that require a blessing afterward in the place of eating, this phrase serves to convey the far-reaching nature of Rabbi Yehuda’s stringent opinion.

The Gemara explains the previous statement: According to Rabbi Yehuda, even if they were eating items of food that require a blessing after them in their place, and they will definitely return to the meal, the reason that these foods do not require a new blessing is that they left some of their friends at the meal. However, if they did not leave some of their friends, when they exit, these foods require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods require an introductory blessing. Nevertheless, it is possible that the Rabbis are lenient and do not obligate them to recite a new blessing, even if they are eating food that does not require a blessing afterward in the place in which they ate.

The Gemara points out that it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ḥisda: With regard to friends who were reclining to drink wine together and uprooted themselves from their place and subsequently returned to their original location, they need not recite a new blessing. Wine is considered an important beverage that requires a concluding blessing in the place where it was consumed. This baraita explicitly supports the opinion of Rav Ḥisda, who rules with regard to items of this kind that if one left the place where he was drinking and later returned, no new blessing is necessary.

The Gemara returns to the subject of interrupting one’s meal to recite kiddush. The Sages taught: With regard to members of a group who were reclining and eating a meal, and the day of Shabbat was sanctified, they bring one of the diners a cup of wine and he recites over it the sanctification of the day, i.e., kiddush, and a second cup over which he recites Grace after Meals; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: One may continue eating the rest of his meal, even until dark.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר יהודה בד"א כשהניחו שם זקן או חולה וכו' וכיון דסלקא לדרב חסדא בקשיא אע"ג דמוקמי לה כר' יהודה שנויא הוא ולא סמכינן עלה אלא עבדינן כרב ששת דמחמיר וטפי עדיף וכן ר' יוחנן כיון דאיתותב נדחו וקיימא לן דכל שנוי מקום צריך לברך וכן הלכה:

תניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך.

ת"ר בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום מביאין לו כוס ראשון ומקדש שני מברך עליו ברכת המזון דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אוכלין עד שתחשך.

ועקרו רגליהן להלך לבית הכנסת כו'. כתב הרא"ש ז"ל משמע הכא דאם הניחו זקו או חולה אין צריכין לברך לא למפרע ולא לכתחילה אעפ"י שהתפללו בנתים מכאן קשה למה שהוא אומר הר' יום טוב בן הר' יהודה שאם נזכר אדם בתוך סעודתו שלא התפלל ועמד להתפלל כשהוא חוזר צריך לברך ברכת המזון וחוזר ונוטל ידיו ובוצע משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר כדאמרי' גבי כיסוי הדם משתיי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ולא דמי להתם כלל דהיינו דוקא ברכת המזון שהוא הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה. וכן גבי כיסוי הדם דהוי גמר מעשה השחיטה אבל תפלה לא חשוב גמר והפסק דאטו אם מברך באמצע הסעודה על הזיקין ועל הזועות שיהא חשוב הפסק ויהא צריך לברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ע"כ הרא"ש ז"ל:

תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום כו' עד ר' יוסי אומר אוכלין כו'. כתב הר"י קרה קושא ז"ל והא אפסקה הלכתא דלא כתרווייהו אלא פורס מפה ומקדש. בתוספת הרא"ש הקשו לר' יוסי דאמר גמרו סעודתן כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון כו' איך יעשו קידוש בלא סעודה הא אמרו אין קידוש אלא במקום סעודה ותרצו דכיון דגמרו הסעודה משתחשך אותה סעודה עלתה נמי לסעודת שבת ואין צריך לעשות סעודה אחרת בלילה ומיקרי שפיר קידוש במקום סעודה והביאו ראיה מן התוספת דברכות דקידוש דקתני במלתיה דר' יוסי מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר של שבת בברכת המזון ומדמזכיר של שבת ש"מ עלתה לו סעודה לשם שבת:

בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום כבר ביארנו שלדעת ר' יהודה מפסיק ומקדש תחלה ואח"כ מברך על מזונו ואח"כ מברך המוציא וגומר מזונו ולדעת ר' יוסי אינו מפסיק כלל אלא גומר מזונו ואח"כ מברך על המזון ומקדש על כוס אחר ולמדת שזה שאמרו בברייתא זו ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך פירושה משתחשך עד שיגמור ואף במקצת ספרים מדויקים נמצא כן ומ"מ כבר ביארנו שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא שפורס מפה ומקדש אלא שמ"מ למדנו מברייתא זו שאם גמר סעודתו עם חשיכה ואינו צריך לחזור ולאכול או שגמר ברגע הסמוך לחשיכה ועד שהוא נוטל ידיו לברכה חשכה מברך ברכת המזון ואח"כ מקדש בכוס שני:

ובתוספתא אמרו על ברייתא זו ואומר של שבת בברכת המזון כמו שכתבנו למעלה וי"א שלא נאמרה אלא לשניהם ר"ל לר' יהודה ולר' יוסי שהדברים נראים דוקא בדרך זה שלר' יוסי כבר אכל משחשיכה ולר' יהודה כבר קדש וראוי להזכיר של שבת אבל כל שגמרו עם חשיכה שאין כאן לר' יוסי קדימת קידוש ולא אכילת שבת הדברים נראין שלא להזכיר בה של שבת והדברים ברורים שאע"פ שהברייתא אפשר לפרשה כן הדין מיהא אע"פ שגמר ולא חזר לאכול כך הוא הואיל ומ"מ בשעה שמברך שבת הוא אע"פ שהסעודה לא היתה בשבת ושאין הברכה באה אלא על המזון שכבר אכלו בחול וראיה לזה לדעתי שהרי שכח ולא התפלל בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת אלמא הואיל ומ"מ שבת הוא מתפלל של שבת אף באותה שאינה אלא תשלומין של חול ואף כשבירך בשבת לאכילת חול מזכיר של שבת ובהפך ר"ל אם אכל בשבת וגמר עם חשכה אינו מזכיר של שבת אחר שבחול הוא מברך אע"פ שברכתו באה על סעודת שבת ואע"פ שבסעודת חתנים באלמון ואלמנה אין שם ברכת חתנים אלא יומא קמא ואנו נוהגים לברכה בלילה אף כשהיתה כל הסעודה בלילה ואין צריך לומר כשהתחילה ביום בזו נראה לי הטעם הואיל וכל שלשה ימים יש להם שייכות בשמחה מתורת חכמים וכן הדין בפורים למי שנמשך בסעודתו עד הלילה נהגו להזכיר פורים הואיל וחמשה עשר בדין פורים לבני כרכים הא בשאר סעודות שבערבי שבתות וימים טובים וראשי חדשים ומוצאיהם הכל הולך אחר שעת הברכה ולא אחר שעת הסעודה אפי' גמר מבעוד יום ושכח ולא בירך ונזכר משחשכה שחוזר למקומו ומברך צריך לברך כראוי לשעת הברכה ואין משגיחי' לשעת הסעודה ומ"מ כל שמברך בין השמשות נראה לי שדנין אותו אחר יום הקדשה ומזכיר מעין המאורע הן בכניסה הן ביציאה וכן נראה לי ברור:

ועקרו רגליהם לילך בביה"כ כ' רבי' אלחנן זצוק"ל משם אביו דוקא אם עקרו רגליהם לילך לביהכ"נ הוא דצריכין לברך אבל אם קמו מתוך הסעודה להתפלל והתפלל שם וחזרו לסעודתן לא הויא הפסקה ואין צריכן לברך ונ"ל שיפה דקדק:

תניא כוותיה דר' יוחנן חברים שהיו מסובין לשתות יין ויצאו וחזרו א"צ לברך המורה גריס תניא כוותיה דרב חסדא ואזיל לטמיה דיין הוי מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ובספרים מצאתי כתבו תניא כוותיה דר' יוחנן וזו הגירסא נראית בעיני יפה ואע"ג דאיתותב ר' יוחנן לעיל והכא מסייעי' ליה נ"ל דכי אותבי' מההיא ברייתא לא ידעו בני הישיבה לזו הברייתא דלוקמוה לר' יוחנן כוותיה ותלמודא היא דאשכחה לבתר מיכן וכתבה:

ר' יוסי אומר אוכלין ושותין עד שתחשך גמרו כוס ראשון אומר עליו בהמ"ז והשני אומר עליו קידוש היום כתב רבינו אלחנן זצוק"ל או קשיא תיקשי מר' יוסי לשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה יש לומר כיון דמיד אחר סעודה עושין קידוש היום ואותה סעודה עלתה לו לסעודת שבת כדקתני בתוספתא דברכות ומזכיר של שבת בבהמ"ז שפיר הוי במקום סעוד וכן אמר ר' ואינו נ"ל זה הדוחק והנכון בעיני דר' יוסי דלית ליה מפסיקין לא סבר דצריך קידוש במקום סעודה ור' יוחנן דפסק לעיל הלכה כר' יוסי בערב הפסח האמר לעיל אין ידי יין נמי יצאו דמשמע בין ידי קידוש בין ידי יין יצאו אלמא לא בעי קידוש במקום סעודה ושמואל דבעי קידיש במקום סעודה האמר לעיל אין הלכה לא כר' יהודא ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש עוד כתב לר' יוסי היאך יעשה ד' כוכות כיון שלא יקדשו עד אחר בהמ"ז וכי יעשה כולם בלא שום סעוד בנתים ויש לומר דאה"נ בלא סעודה נמי יעשה כוסות ושלא נסדר הרגילים לעשות תחלת יביא כוס של בהמ"ז ואחריו מרור ואחריו כוס רביעי להלל מ"ר: ונ"ל שככל הסדר שלנו יכול לעשות גם לר' יוסי שהרי צריך הוא לאכול כזית מצה באחרונה ואותו הזית [אינו] אוכלו קודם בהמ"ז אלא לאחר בהמ"ז ומתחיל הד' כוסות מן הקידוש כמו שאנו עושין ועל השני שואל ואוכל מצה של מצוה ועל השלישי מברך בהמ"ז בעבור מצה של מצוה ועל ועל הרביעי גומר את ההלל:

פרשב"ם בד"ה להודיעך כחו כו' כח דאיסורא עדיף עכ"ל. כתב מהרש"ל [ב] ואני אומר אדרבה הכא הוא כח דהיתרא שמיקל לברך עוד ול"ח לברכה לבטלה כו' לאפוקי רבנן דמחמרי שלא לברך כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל ואני אומר דלא שייך הברכות אינן מעכבות אלא בברכת המצות אבל בברכת הנהנה כי הכא אסור לאכול בלא ברכה דכאלו מעל ולהכי הוה קולא דלא יברך כרבנן ודו"ק:

תוס' בד"ה כשהן יוצאין כו' וכן פירש רשב"ם ור"ח לקמן אתסר לכו למשתי עד כו' עכ"ל והרא"ש כתב בשם רשב"ם להיפך אבל בפי' רשב"ם לפנינו לא ידעתי להכריע ע"ש:

בא"ד ואין הלכה כאותן ברייתות אלא אפי' כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עי' בחדושנו בפ' כסוי הדם וק"ל:

בד"ה ועקרו רגליהם כו' שצריך לברך בהמ"ז כו' עכ"ל עי' בחדושנו שם:

בד"ה ת"כ דרב חסדא כו' ואע"ג דחזרו מייתי ראייה כו' עכ"ל ולעיל דקשיא ליה מחזרו לרב חסדא ולר' יוחנן היינו במכ"ש כמו שפי' רשב"ם:

רשב"ם בד"ה להודיעך כחו כו' כח דאיסורא עדיף נ"ב ואני אומר אדרבה הכא הוא כח דהיתרא שמיקל לברך עוד ולא חיישינן לברכה לבטלה להיות עובר משום לא תשא לאפוקי רבנן דמחמירי שלא לברך כי הברכות אינן מעכבות ודו"ק (עיין במהרש"א):

ברשב"ם ד"ה להודיעך כחו דר"י. אבל בשא"ד כו'. ל"י מדוע ל"כ כפשוטו דהרבותא לר"י הוא דאף בדברים הטעונים כו' די"ל דלקיבעא קמא הדר לא מהני ולפירושו קשה ל"ל להגמרא לעיל לאכוחי דמיירי בדברים הטעונים כו' מדקתני עקרו. ה"ל להוכיח מדקתני כשהן יוצאין כו' כפירושו דהכא. וכ"פ הר"ן שם באמת. ועוד ק"ל עליהן מלישנא דגמרא אבל דשא"ט ברכה כו' כשהן יוצאין ט"ב למפרע. ומה שהקשו הרש"ל ורש"א דאדרבה מה שמתיר ר"י לברך ב"פ ול"ח לברכה לבטלה. הוא כח דהתירא. לדעתי מלשון הת"ק אין טעונין משמע דאם רוצין רשאין לברך וגדולה מזו תמצא בשו"ע או"ח סימן רצ"א ס"ג ע"ש. ועמ"ש בברכות (יב) בתוספות:

רשב"ם ד"ה ת"כ דר"ח. אבל בההיא דלעיל ל"ת יין בהדיא. נראה כוונתו וא"כ איכא למימר דמיירי דוקא כשאכלו פת וכדפירוש התוספות באמת והצל"ח לא הבין כן והעלהו בצ"ע ועיין בתוספות שגם הם נדחקו ולי ה"נ דמההיא לעיל אין ראיה לדברי ר"ח דא"ל דלעולם אין חילוק ביניהם (ר"ל בין טעונין לשא"ט ברכה כו') וכר"ש ולת"ק אף בשא"ט א"צ לברך והא דנקט עקרו להודיעך כח דר"י וברייתא דשינוי מקום צל"ב אתיא כר"י דוקא ובטעונין נמי אלא דלפ"ז יקשה מדוע איתותב ריו"ח מהך ברייתא נימא דאתיא כר"י והוא דאמר כת"ק רק דיקשה לו הך ברייתא דת"כ דר"ח אמאן תרמיה ובמש"כ יתיישב הגי' שהביא הרא"ש בשם מ"ס דר"נ ת"כ דריו"ח מקושיית הרא"ש אח"ז ראיתי שקדמוני בזה קצת הק"נ וגהש"ס:

גמ' א"ל ר"י ה"ה וכו'. ק"ל דאם כן גם מהתם ליכא תיובתא דיש לומר דהברייתא דשנוי מקום צריך לברך אתיא כר"י ואיהו סבר כת"ק:

רשב"ם ד"ה ה"ג ת"כ דר"ח ובתוס' ד"ה ת"כ דר"ח. קשה לי למאי הוצרכו הא כפשוטו ניחא דלא מייתי ראיה מבריי' דלעיל די"ל דנקט עקרו לרבותא דר"י וכדדחי' לעיל אליבא דר' יוחנן לזה מייתי סייעתא מהך ברייתא דלא קתני פלוגתא א"כ מדנקט עקרו מוכח דדוקא בטעונה ברכה במקומה:

גמרא, אמר לך ר"י ה"ה.
תמוה לי, דא"כ מהתם נמי ליכא תיובתא, די"ל דהברייתא דשינוי מקום צריך לברך אתי' כר"י ואיהו סבר כת"ק:

גמרא תני' כוותיה דרב חסדא.
אבל מרבנן דר"י לא מצי לסייע די"ל דנקט עקרו לרבותא דר"י, וכדדחינן אליבא דר' יוחנן, ולזה מייתי מהך ברייתא דלא קתני פלוגתא ודייקא מדקתני עקרו מוכח דמיירי דוקא בטעונים ברכה לאחריה במקומן, והרשב"ם והתוס' דחקו בזה ולא ידעתי על מה:

מאן תנא. להך ברייתא דקתני אע''ג דדברים הטעונין ברכה לאחריהן צריך לברך רבי יהודה היא: חברים שהיו מסובין ועקרו כו'. ולא גרסינן לשתות יין: ומקשינן אלא טעמא דבדברים הטעונין ברכה לאחריהם. משום הכי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן אפילו רבנן מודו דצריך לברך פעם אחרת בתחלה: לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן. דאמר לעיל שינוי מקום אין צריך לברך ולא מפליג בין דברים הטעונין לדברים שאינן טעונין: לאו אותביניה חדא זימנא. לעיל: ה''ג תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו'. והיינו כרב חסדא דאמר דברים שטעונין ברכה לאחריהן אין צריך לברך והא בהדיא מסייעא לרב חסדא מדקתני יין אבל בההיא דלעיל לא תנא יין בהדי': ואומר עליו קידוש היום. באמצע סעודתו: ושני. מיד אומר עליו ברהמ''ז ומפסיק כדאמר ר' יהודה לעיל ומיהו הואיל והגיע עונת קידוש צריך לקדש תחלה לא גרסינן ראשון אומר עליו ברכת המזון שני אומר עליו קדושת היום:

רשב"ם
מאן תנא עקירות. מאן תנא להך בריית' דקתני אע''ג דדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן צריך לברך רבי יהודה היא: ה''ג חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם כו'. ולא גרסי' לשתות יין: א''ר יהודה במה דברים אמורים כו'. מכלל דרבנן פליגי עליה ברישא דאע''ג דלא הניחו שם מקצת חברים אין צריך לברך כרב חסדא דא''ר יוחנן בעירובין בפרק חלון (דף פב.) כל מקום שאמר ר' יהודה במה לחלוק אימתי לפרש דברי חכמים בא: ומקשינן אלא טעמא דבדברים הטעונין ברכה לאחריהם. משום הכי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה הא בדברים שאין טעונין אפי' רבנן מודו דצריך לברך פעם אחרת בתחלה: לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן. דאמר לעיל שינוי מקום אין צריך לברך ולא מפליג בין דברים הטעונין לדברים שאינן טעונין: לאו אותביניה חדא זימנא. לעיל: נימא תיהוי תיובתא נמי מהא. שאם יבא אדם ויתרץ להך קמייתא או ישבש אותה על ידי ברייתות אחרות נותביה מהך: להודיעך כחו דר' יהודה כו'. כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע כו' אבל בשאר דברים לא היה יכול לומר טעונין ברכה למפרע כו' דהא אין צריכין ברכה לאחריהן במקומן וליכא לאקשויי אדרבה לישמעינן דברים שאין צריכין ברכה לאחריהם במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילין כל כך שאפי' (הם) [עליה'] אין צריכין לברך ומשום דכח היתרא עדיף אין לומר כך דאין כחן כח וחשיבות אם אין מצריכין לברך דסברא הוא דכיון שלא היה היסח הדעת בינתים למה יחזור ויברך אבל כח דר' יהודה עדיף טפי שמחמיר שתי חומרות על דברי חכמים דלא מיבעיא דברים שאין צריכין ברכה לאחריהן במקומן שחייב (אחריהם) לברך אע''פ שחביריו פוטרין אפילו דברים הצריכין ברכה אחריהן במקומן נמי דחייב הלכך הכא כח דאיסורא עדיף: ה''ג תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו'. והיינו כרב חסדא דאמר דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן א''צ לברך והא בהדיא מסייעא לרב חסדא מדקתני יין אבל בההוא דלעיל לא תנא יין בהדיא מיהו שמעינן משמעתין שינוי יין אין צריך לברך ברכת היין אבל מברך הטוב והמטיב שינוי מקום בשעת המינין שטעונין ברכה לאחריהן במקומן מעין שלש כגון אוכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר קודם שבירך אחריהן או שאכל בבית זה והלך לשוק וחזר וגמר סעודתו בבית אחר בכל אלו אין צריך לחזור ולברך תחלה דלקיבעיה קמא הדר דהא תניא כוותיה דר''ח אבל שאר פירות ומשקין שאינן משבעת המינין שאינן צריכין ברכה לאחריהן במקומן ואכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר צריך לברך תחילה אבל מפינה לפינה בבית אחד אין צריך לברך כדתניא במתניתא דבי רב הינק ומשום דקבעי למיתני ועקרו רגליהן כדי לילך לבית המדרש הלכך נקט חברים תלמידי חכמים: ה''ג תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהן היום מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום באמצע סעודתו והשני מיד אומר עליו ברכת המזון ומפסיק כדאמר ר' יהודה לעיל ומיהו הואיל והגיע שעת קידוש צריך לקדש תחלה. לשון אחר גרסינן ראשון אומר עליו ברכת המזון שני אומר עליו קידוש היום ובתוספתא דברכות מוכח כלשון ראשון: ר' יוסי אומר אוכלין והולכין. עד שתגמר סעודתן אי נמי הולכין ואוכלין משתחשך ור' יוסי לטעמיה דלדידיה אין מפסיקין כלל:

לברך היינו לפניו ולא למפרע וכן פירש רשב''ם ור''ח לקמן (ד' קג:) איתסר לכו למישתי עד דברכיתו בפה''ג ואע''פ שלא היה יודע אם רוצים לשתות בלא ברכה מ''מ היה מורה להם שלא ישתו בלא ברכה וכן נראה עיקר דהא בפ' כל הבשר (חולין דף קז:) אמר השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה לפי שמסיח דעתו ולא משמע שיצטרך בכל פעם לברך ברכת המזון ועוד דלקמן גבי חד בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא בפה''ג ומייתי ראיה מהב וניבריך דאסור למישתי עד שיברך ואי בפה''ג מייתי שפיר אבל אי אסור למישתי עד שיברך ברהמ''ז מנא ליה דאחר ברכת המזון יצטרך לברך בפה''ג אף על פי שיש לדחות דמוכח שפיר דאי אחר ברהמ''ז אין מברך בפה''ג דלא הוי הפסק בהב וניבריך אמאי אתסר למישתי אבל לא משמע הכי מדלא פי' עד דברכיתו ברכת המזון ובפה''ג וסברא הוא כיון דהב וניבריך הוי הפסק כאילו כבר בירכו סגי בברכת בפה''ג כמו אחר ברהמ''ז והא דתניא בתוספתא דברכות בעל הבית שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך כו' הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך ברכה לכתחלה לאו כשחזר טעון ברכה למפרע אלא כשרוצה לצאת ומיירי שקראו להפליג ומברך שמא ישהה כדפרי' ותדע דאמר בפ''ג דיומא (ד' ל.) דיבר עם חבירו והפליג טעון נטילת ידים ומשמע דה''ה ברכת המוציא אבל ברהמ''ז לא קאמר דצריך ומיירי שלא ידע מתחלה שיפליג ואין הלכה כאותן ברייתות אלא אפילו ברכה לכתחלה לא צריך דקי''ל כרב חסדא דאמר לקיבעי' קמא הדר והנהו ברייתות וההיא דתוספתא אתו כרבי יהודה: ועקרו רגליהם לילך לבהכ''נ כו'. מכאן משמע שאם שכח להתפלל ונזכר באמצע סעוד' והתפלל שא''צ ברכה אפי' לכתחל' ומה שהביא ה''ר יום טוב ראיה מפרק כיסוי הדם (חולין ד' פז.) דאמר מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר שצריך לברך ברהמ''ז וליטול ידיו אינה ראיה דדוקא גבי ברהמ''ז אמרינן הכי דהוי הפסק וגמר סעודה אבל תפלה אע''ג דמיכל וצלוי בהדי הדדי לא אפשר אין בכך כלום: תניא כוותיה דרב חסדא. פי' רשב''ם הא דלא מייתי כרב חסדא מרבנן דר' יהודה משום דבההיא לא קתני בהדיא יין וזה פי' לפי שיטתו דגרסי' הכא יין וי''ל משום הכי לא מייתי סייעתא מינה משום דאיכא דאמרי בסנהדרין (ד' כה.) דבמה נמי לפרש ואע''ג דחזרו מייתי ראיה לרב חסדא דטעמא דשינוי מקום דצריך לברך משום שעמידתו ממקומו היא גמר אכילתו וה''ה נמי חזרו:

דף קב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד