פסחים קא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - ב

דאמר רב חנין בר אביי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: אחד שינוי יין מי ששותה יין ובאמצע שתייתו הביאו לו יין מחבית אחרת, וטעמו שונה מהקודם, בין אם הוא משובח ממנו או גרוע ממנו, ואחד שינוי מקום, אם הלך באמצע שתייתו לבית אחר ולא הסיח דעתו מהשתיה, והביאו לו שם יין [וכן בכל דבר הנאכל], אין צריך לברך שנית על היין. ^[1]

מיתיבי מהא דתניא: שינוי מקום - צריך לברך. שינוי יין - אין צריך לברך.

תיובתא דרבי יוחנן דאמר דאף בשינוי מקום אין צריך לברך?!

ומסקינן: תיובתא!

יתיב רב אידי בר אבין קמיה דרב חסדא, ויתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא: הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא שנו אלא שהשינוי היה מבית לבית. אבל אם שינה באותו בית ממקום למקום, כגון מבית לעליה - לא הוי שינוי, ואין צריך לברך שוב. ^[2]

אמר ליה רב אידי בר אבין: הכי תנינא ליה במתניתא דבי רב הינק, ואמרי ליה שכך אמר לו: במתניתא דבי בר הינק - שנינו כוותיך! שממקום למקום לא הוי שינוי.

ומקשינן: ואלא רב הונא, וכי מתניתא קמשמע לן? למה צריך להשמיענו דבר המפורש בברייתא.

ומשנינן: רב הונא, מתניתא לא שמיע ליה.

ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה: הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, כגון מים או פירות, שמברכין אחריהם רק בורא נפשות, שאינה ברכה חשובה, ולכן אין צריך לברך אותה דוקא במקום שאכל.

הלכך, מיד שעמד והלך למקום אחר, עמידתו זו היא גמר סעודתו [שהרי אינו צריך לחזור למקומו כדי לברך ברכה אחרונה]. ומה שאוכל עתה במקום אחר הוי סעודה אחרת, וצריך לברך שוב.

אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן, כגון שבעת המינים, שמברכין אחריהם ברכת מעין שלש [וכל שכן פת], שברכה חשובה היא, וצריך לברך אותה דוקא במקום שאכל - אין צריך לברך עוד פעם אם שינה מקומו והלך למקום אחר וממשיך שם אכילתו. ^[3]

מאי טעמא? כי לקיבעא קמא הדר! כי מאחר שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו הראשון ולברך שם ברכה אחרונה, הרי על דעת קביעות סעודה הראשונה הוא אוכל, שנתכוין לסיים כאן סעודתו ולברך ברכה אחת על שתיהם. ולפיכך אינו צריך לברך ברכה ראשונה על אכילתו כאן. ^[4] ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה, בין אותם שטעונים ברכה לאחריהם במקומן, בין אותם שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן - צריך לברך שוב כששינה מקומו באמצע אכילתו.

מיתיבי מהא דתניא: בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה.

כשהן יוצאין - אין טעונין ברכה למפרע! כלומר שאין צריכין לברך קודם צאתם ברכה אחרונה, על מה ששתו, שהרי הם עתידים לחזור ולהמשיך לשתות.

כשהן חוזרין - אין טעונין ברכה לכתחילה על המשך שתייתן.

במה דברים אמורים: כשהניחו שם זקן או חולה, שלא יצא אתם לקראת החתן.

אבל אם לא הניחו שם לא זקן ולא חולה הרי כשהן יוצאין - טעונין ברכה למפרע לברך תחילה ברכה אחרונה על מה ששתו. ^[5] וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה, לברך שוב על המשך שתייתם.

ודייקינן: מדקתני בברייתא "עקרו רגליהן", דמשמע שמיהרו לצאת לקראת חתן וכלה, ולכן הם מברכים ברכה אחרונה בדרך [בלא הניחו זקן או חולה]. אבל אם לא היו ממהרים לצאת לקראת חתן וכלה הם היו מתעכבים במקומם לברך תחילה ברכה אחרונה.

מכלל, דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן. [עפ"י הפמ"ג באשל אברהם סי' קע"ח סק"א בדעת רש"י ורשב"ם]. ^[6]

וטעמא דהניחו שם זקן או חולה הוא דאמרינן דכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה.

אבל לא הניחו שם זקן או חולה הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה לפניהם וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.

ומכאן קשיא לרב חסדא! דהוא אמר שבדברים הטעונים ברכה במקומן הרי אפילו לא חזרו למקומן אלא המשיכו לאכול במקום אחר אין צריכין לברך שם ברכה ראשונה, ואילו כאן בברייתא מבואר שאפילו חזרו למקומן הראשון צריכין לברך שוב ברכה ראשונה, אפילו בדברים הטעונים ברכה במקומן.

הערות

^[1] אבל מברך "הטוב והמטיב" כשהביאו לפניו יין משובח מהראשון [וי"א אפילו השני גרוע מהראשון רק שלא יהא גרוע כ"כ שלא יוכלו לשתותו אלא ע"י הדחק]. ותיקנו ברכה זו על היין משום הרוגי ביתר שזיבלו הנכרים כרמיהם בדמם ותיקנו הודאה "הטוב" שלא הסריחו "והמטיב" שניתנו לקבורה. תוד"ה שינוי יין.

^[2] ולעיל לגבי קידוש במקום סעודה אמרינן דהוי שינוי גם ממקום למקום בבית אחד. וצריך לחלק ביניהם, דלענין קידוש בעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים. אבל לענין שינוי מקום בעקירה גמורה תליא מילתא. ביאור הלכה או"ח סי' קע"ח ד"ה בבית עפ"י מהר"ם חלאו"ה. והר"ן כתב לחלק מדלעיל, דהתם לגבי קביעות סעודה לא הוי אלא במקום סעודה ממש שאין דרך בני אדם לקבוע מקום סעודה בתוך כל הבית. אבל כאן גבי שתיית יין אין אדם מייחד מקום מיוחד בבית לשתייתו. והוסיף דלפי"ז בפת דאדם קובע לאכילתו מקום מיוחד דינו כמו לגבי קידוש במקום סעודה. [דברי הר"ן אינם לדעת רב חסדא דלקמן שבפת בלאו הכי אין דין שינוי מקום].

^[3] הקשה הרשב"ם א"כ מדוע הקשתה הגמ' לעיל לרבי יוחנן מהברייתא דשינוי מקום צריך לברך? הלא יש לתרץ דהברייתא סוברת כרב חסדא ומיירי דוקא דאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן ורבי יוחנן מיירי בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומו. ותירץ דרבי יוחנן סתמא קאמר שינוי מקום אי"צ לברך, משמע שבכל דבר הנאכל קאמר, מדלא פירש דבריו. שהרי האמורא צריך לפרש דבריו יותר מהברייתא. ועוד תירץ שהאמוראים שהקשו לרבי יוחנן מהברייתא ידעו שכן דעת רבי יוחנן שבכל דבר אי"צ לברך בשינוי מקום. והתוס' גם הקשו כן וביותר שהרי רבי יוחנן מיירי ביין דוקא כדאמר אף ידי יין יצאו וע"ז קאמר דרבי יוחנן לטעמיה בשינוי אי"צ לברך וא"כ מאי קשיא מהברייתא דמיירי בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהן. ומכח קושיא זו [ועוד קושיות] חלקו על הרשב"ם דכל שבעת המינים טעונים ברכה במקומם אלא דוקא פת ומיני מזונות מחמשת המינים טעונים ברכה במקומם. והאחרונים תירצו קושית התוס' עפ"י דברי המגן אברהם סי' ר"י סק"א שכתב דהאוכל פחות מכשיעור מיקרי אין טעון ברכה לאחריו. ולפי"ז יש לומר דקים ליה להגמ' דרבי יוחנן דאמר אף ידי יין יצאו קאי על כל האנשים שבבית הכנסת אע"ג שהם אינם טועמים כשיעור ובכל זאת אינם צריכים לברך ולכן קשה עליו מהברייתא דשינוי מקום צריך לברך.

^[4] רש"י והרשב"ם. והרש"ש מבאר שדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם בגלל חשיבותם אין שינוי מקום מחייב בהם ברכה חדשה ולא בגלל שהוא מחוייב לחזור למקומו לברך ברכה אחרונה. והנפ"מ שאפילו יאכל פחות מכשיעור מהם שאינו מחוייב בברכה אחרונה מ"מ לא יצטרך לברך ברכה ראשונה בשינוי מקום.

^[5] כתבו התוס' דהברכה למפרע אינה אלא משום שמא ישהו מלחזור עד שיהיו רעבים ואז לא יוכלו לברך עוד ברכת המזון אבל אם לא בירכו ברכה למפרע כשיצאו, וחזרו, אינם צריכים לברך ברכה למפרע רק ברכת המוציא בלבד דהא דאמרינן שינוי מקום צריך לברך היינו לפניו ולא לאחריו. והוכיחו התו' כן דאם היו חייבין לעולם בברכה למפרע אם כן למה צריכה הברייתא להשמיענו שצריכים ברכה לכתחילה כשחוזרין, הרי פשיטא, כיון שבירכו ברכה אחרונה על מה שאכלו. תוד"ה כשהן. אולם יש ראשונים שסוברים שחייבים בברכה למפרע מעיקר הדין בשינוי מקום ואף כשלא בירכו ביציאתן הרי כשהם חוזרים למקומם חייבים לברך תחילה ברכה אחרונה על מה שאכלו ואח"כ מברכים ברכה ראשונה על מה שיאכלו. [ועיין בעיונים 6 בשם הר"ן]. ולהלכה נחלקו בזה המחבר והרמ"א בשו"ע או"ח סי' קע"ח ס"א וס"ב, המחבר פוסק כהראשונים והרמ"א כתוספות.

^[6] ובראשונים נאמרו עוד פירושים בזה. א. שהדיוק הוא מדכתיב "לקראת חתן וכלה" משמע שלדבר רשות אסור לעקור אעפ"י שהניחו שם זקן או חולה משום דחיישינן שמא ימשכו ולא יחזרו לברך במקומם הרי שמדובר בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם. בעל המאור. ב. מדקתני "כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע" משמע שקודם שיצאו בעודם במקומם חייבים לברך דאל"כ הוה ליה למיתני "ויצאו לקראת חתן טעונין ברכה למפרע" שגם בדרך יכולים לברך. רמב"ן במלחמות. ג. שהדיוק הוא מעצם הדין שטעונים ברכה למפרע. דבשלמא בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם ניחא שאסור לו לכתחילה לצאת ממקומו עד שיברך אבל אי בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם עסקינן אמאי צריך כלל לברך ברכה אחרונה הרי אפילו בנמלך אי"צ לברך אלא לפניו אבל לא ברכה אחרונה על מה שכבר אכל. ר"ן.

ואחד שינוי מקום שעברו האוכלים ממקום למקום — אין צריך לברך פעם שניה. מיתיבי [מקשים] מברייתא שבה נאמר: שינוי מקום — צריך לברך, שינוי יין — אין צריך לברך, והיא תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] והושבו דבריו.

א מסופר: יתיב [ישב] רב אידי בר אבין קמיה [לפני] רב חסדא, ויתיב [וישב] רב חסדא וקאמר [ואמר] הלכה משמיה [משמו] של רב הונא: הא [זה] שאמרת כי בשעת שינוי מקום ממקום הקידוש למקום הסעודה צריך לברך, לא שנו אלא כשמשנה מקומו מבית לבית, אבל אם משנה מקומו ממקום למקום באותו בית — לא.

אמר ליה [לו] רב אידי בר אבין: הכי תנינא ליה במתניתא דבי רב הינק [כך שנינו זאת במשנתו של בית מדרשו של רב הינק], ואמרי ליה במתניתא דבי בר הינק כוותיך [ויש אומרים שאמר לו: בברייתא של בית מדרשו של בן הינק שנויה כשיטתך]. ושואלים: אם כן שיש ברייתא כזו, וכי רב הונא מתניתא קא משמע לן [ברייתא רצה להשמיענו] ומדוע אמרה בשמו? ומתרצים: רב הונא מתניתא [אותה ברייתא] לא שמיע ליה [שמע, ידע, אותה] ומעצמו חידש הלכה זו.

ותו [ועוד] מסופר באותו ענין: יתיב [ישב] רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה [ואמר משם עצמו] ולא בשם רבותיו: הא [זה] שאמרת כי בשעת שינוי מקום ממקום הקידוש למקום הסעודה צריך לברך, לא אמרן [אמרנו] כן אלא אם היתה סעודתו בדברים שאין טעונין ברכה חשובה, לאחריהן כגון מים או פירות שאינם חשובים שצריך האוכל לאומרה דווקא במקומן, כלומר, במקום שאכלם, ולכן עמידתו ללכת למקום אחר הוכיחה שסיים סעודתו ולכן אם הוסיף לאכול מהם במקום אחר הרי זו סעודה בפני עצמה וצריך לחזור ולברך,

אבל אם אכל דברים הטעונין ברכה חשובה לאחריהן כגון שבעת המינים, ולכן צריכה שתיאמר דווקא במקומן, הרי עמידתו ממקומו לא הוכיחה דבר על סיום הסעודה, ולכן אם הלך למקום אחר והוסיף לאכול שם מאותם פירות — אין צריך לברך ברכה שניה נוספת לפני האכילה. מאי טעמא [מה טעם] לקיבעא קמא הדר [לקביעות הראשונה חוזר] ובודאי דעתו כשאוכל במקום אחר שהוא ממשיך את סעודתו הראשונה. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה אם עמד ממקומו והלך למקום אחר והוסיף שם ואכל מאותם דברים — צריך לחזור ולברך.

מיתיבי [מקשים] על רב חסדא מברייתא: בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין — אין טעונין ברכה למפרע (ברכה אחרונה) על המזון שאכלו, כשהן חוזרין — אין טעונין ברכה לכתחלה (ברכה ראשונה) על המזון שיאכלו.

במה דברים אמורים — שהניחו שם באותו מקום זקן או חולה שאינו יכול ללכת, שאפשר לומר שיש עוד קבע לסעודה זו, אבל אם לא הניחו שם לא זקן ולא חולה, הרי כשהן יוצאין ממקומם — טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין — טעונין ברכה לכתחלה.

ונדייק: מדקתני [ממה ששנינו] עקרו רגליהן, הרי מלשון זו משמע שבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן [עוסקים אנו], שלשון עקירה משמעה שסעודה זו היתה כדרכה צריכה עוד להמשך והיתה צריכה ברכה אחרונה אבל הם נעקרו מסיבה כלשהי טרם זמנם והולכים, וטעמא [והטעם, דוקא] שהניחו שם זקן או חולה הוא שכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה,

אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה אף אחד, הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע — מברכים ברכה אחרונה על מה שאכלו וכשהן חוזרין טעונין ברכה [מברכים] לכתחלה, ואם כן קשיא [קשה] לשיטת רב חסדא הסובר שאפילו לא חזרו למקומם אלא המשיכו סעודתם במקום אחר, אינם צריכים לחזור ולברך בתחילה!

אמר רב נחמן בר יצחק:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and a change of place, i.e., one moves to a different location in the middle of his meal, he need not recite a new blessing. The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of a change of place one must recite a new blessing; however, in a case of a change of wine one need not recite another blessing. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan is indeed a conclusive refutation.

The Gemara relates: Rav Idi bar Avin sat before Rav Ḥisda, and Rav Ḥisda sat and said in the name of Rav Huna: That which you said, that after a change of place following kiddush one must recite a new blessing, they only taught this halakha with regard to one who moves from house to house; however, with regard to one who moves from place to place within one house, no, he is not obligated to recite a new blessing.

Rav Idi bar Avin said to him: This is indeed what we learned in the baraita of the school of Rav Hinak, and some say in the baraita of the school of bar Hinak, in accordance with your ruling. The Gemara asks: But if there is a baraita that states the same halakha, does Rav Huna merely come to teach us a baraita? The Gemara answers: Rav Huna taught the halakha quoted in the baraita because he had not heard the baraita. Rav Huna independently issued the same ruling as that of the baraita.

And furthermore, Rav Ḥisda sat and said in his own name, not in the name of his teachers: That which you said, that after a change of place one must recite a new blessing, we only said so with regard to one who eats items of food that do not require a blessing after them in their original place, e.g., water or fruit. In a case of this kind, exiting one’s location indicates that he has concluded his meal, and when he begins to eat again, this is considered a new meal that requires a new blessing.

However, this is the ruling if one is eating items of food that require a blessing of significance, i.e., Grace after Meals and its abridged version, after them, e.g., one of the seven species: As this blessing must be recited in their original place, i.e., where one ate these foods, he has not completed his meal by exiting that location. Therefore, if he changes location and continues to eat, he need not recite a new blessing. What is the reason for this halakha? He returns to the originally established meal when he continues eating, as he certainly intended to continue that meal. And Rav Sheshet said: Both in this case and that case, whether or not one is eating food that requires a blessing afterward in the place where he ate, if he changes location and continues eating he must recite a new blessing.

The Gemara raises an objection to Rav Ḥisda’s opinion from a baraita: With regard to members of a group who were reclining to drink, and they uprooted themselves from their place to go and greet a groom or greet a bride, when they exit, these foods do not require a blessing to be recited afterward, and when they return these foods do not require an introductory blessing.

The baraita continues: In what case is this statement said? When they left there an elderly or a sick person who cannot go with them, and he remains in the place of the meal. In this case, the original meal is considered ongoing. However, if they did not leave there an elderly or sick person, when they exit, the foods that they have already eaten require a blessing; when they return, the foods that they will eat require an introductory blessing.

The Gemara infers from the baraita: From the fact that it is taught in the baraita: Uprooted themselves, this proves by inference that we are dealing with items of food that require a blessing after them in their original place. The word uprooted indicates that in the normal course of events, a blessing would have been required for this meal in its place, and for some reason the people left the meal early. And the reason is that they left there an elderly or sick person. That is why when they exit, these foods do not require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods do not require an introductory blessing.

However, if they did not leave there an elderly or sick person, when they exit, the foods they have already eaten require a blessing to be recited afterward, and when they return, these foods require an introductory blessing before resuming eating. This is difficult according to the opinion of Rav Ḥisda, who maintains that even if one did not return to his original location at all but resumed eating elsewhere, he need not recite a new blessing.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואחד שינוי מקום אין צריך לברך ואיתותב ר' יוחנן ונדחה.

אמרי משמיה דרב הונא הא דאמר שנוי מקום צריך לברך לא אמרו אלא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא ואסיקנא הכי תנינא לה במתניתא דבי בר הינק ומתמהי' וכי רב הונא מתניתא אתא לאשמעינן אלא כי הא דרב חסדא דאמר שנוי מקום צריך לברך ברכה אחרת לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה ראשונה והיא ברכת הזימון לאחריהן במקומן [אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן] אם הלך למקום אחר וטעם שם עראי אין צריך שם לברך מאי טעמא לקבעיה הדר ורב ששת אמר א' זה ואחד זה צריך לברך ברכה במקום שהלך ואחר כך יטעום שם ואותבי' על רב חסדא מהא דתניא עקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וכלה כשיוצאין אין [טעונין] ברכה למפרע על מה שאכלו וכשחוזרין אין טעונין ברכה על הפת לכתחלה בד"א בזמן שהניחו שם זקן או חולה ודעתן לחזור אליהם אבל אם לא הניחו שם אדם כלל כשיוצאין טעונין ברכת המזון למפרע וכשחוזרין טעונין ברכת המוציא לכתחלה ודייקי' מדקתני עקרו מכלל דבדברים שהן מין דגן שטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן דאפילו ב"ה דאמרו מברך באיזה מקום שנזכר לא אמרו אלא מי שהחזיק בדרך שחזרתו למקום שאכל היא סכנה אבל אם לא החזיק בדרך וכ"ש מי שאינו עומד בדרך שאפי' ב"ה מודו דאינו מברך אלא במקו' שאכל וטעמא דהניחו שם זקן או חולה אבל לא הניחו שם זקן או חולה צריך לברך ואע"ג דהדר לקבעיה קשיא לרב חסדא ופריק רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירו' שצריך [להניח] שם זקן או חולה ר' יהודה היא דתניא חברים שהיו מסובין עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשיוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשחוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה.

ותו יתיב רב חסדא וכו' עד לא אמרן אלא בדברי' שאין טעונין ברכה לאחריו במקומן אבל בדברי' שטעונין ברכה לאחריהם במקומן אין צריך לברך. פרשב"ם דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם כגון מים או פירות שאין טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות הלכך כיון שעמד עמידתו זו היא גמר סעודתו והאיך סעודה אחריתי וצריך לברך אבל דברים הטעונים עליהם במקומן ברכה חשובה כגון שבעת המינין דאית להו ברכה א' מעין שלש והילכך צריכה במקומן והואיל ולא בירך אחריהם ועמד והלך אל מקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה יכול לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך.

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. פי' בין שטעונין ברכה לאחריהם במקומן ובין שאין טעונין שינוי מקום צריך לברך. ובתוספת הקשו על פי' רשב"ם ז"ל ודחו פירושו. וכתב הרא"ש ז"ל הלכך נראה שכל שבעת המינין לא הוי בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא פת כפשט המשנה מי שאכל ושכח ולא ברך דמשמע דאיירי בברכת המזון והאי דנקיט דברים בלשון רבים משום דאיכא פת לחם גמור ופת הבאה בכיסנין איכא דקבע סעודתיה עלויה או שמא כל מיני מזונות שיש בהן מחמשת המינין הוו בכלל הטעונין ברכה ע"כ. רבינו אלפסי ז"ל כן פי' דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות עץ אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך המוציא ע"כ וכן פי' ר"א ז"ל. ולענין פסק הגאונים ורבינו אלפסי פסקו הלכה כרב ששת דתניא כותיה ואין כאן בין בדברים הטעונין ברכה אחריהן במקומן בין בדברים שאין טעומן שינוי מקום צריך לברך ודוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא כדתניא בבריית' רבינו רב הינך:

ורבינו שמואל ז"ל פסק כרב חסדא הלכך שינוי מקום בשבעת המינים שטעונין ברכה אחריהם מעין שלש כגון אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר קודם שמברך אחריהן או שאכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו בכל אלו אין צריך לחזור ולברך דלקיבעא קמא הדר אבל שאר פירות ומשקין שאינם מז' המינין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר צריך לחזור ולברך אבל מפנה לפנה בבית אחד אין צריך לברך ע"כ. ואפי' דכ"ע היכא דהניחו שם זקן או חולה או מקצת חבירים אפי' לרב ששת אין צריך לברך למפרע על מה שאכלו ולא לכתחילה על מה שרוצים לאכול:

וכתב הר"י קרה קושא ז"ל ואפי' הניחו שם זקן או חולה אין להם לעקור לכתחילה רגליהם אלא לדבר מצוה בדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומם עד שיברכו ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרין טעונין ברכה לכתחילה כתב הרא"ש ז"ל משמע הכא דהיכא דהסיח הדעת צריך ברכה למפרע על מה שאכל ואח"כ המוציא וקשה מהא דאמרינן בפרק כל הבשר השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה וכתב דהנכון דמשום היסח הדעת אין צריך לברך כי אם המוציא על מה שאכל ואין צריך לברך למפרע על מה שאכל והא דאמרינן בכולא שמעתין שינוי מקום צריך לברך היינו מכאן ולהבא והא דאמרינן הכא כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע עצה טובה קמל"ן שיברכו קודם שיצאו שמא ישהו לחזור עד שלא יעלה להם ברכת המזון על מה שאכלו כדאיתא בפרק אלו דברים ומיהו לא ברכו (נ"ל דצ"ל שיברכו, המעתיק) למפרע ע"כ. ואפי' הר"י קרה קושא נראה דסבר דכשם שטעונה על מה שרוצה לאכול היכא דשינה מקום כן טעונה ברכה למפרע על מה שאכל:

כבר ביארנו באלו ששמעו קידוש בביהכ"נ שלא יצאו ידי יין והוא שאמרו שנוי מקום צריך לברך ומ"מ בזו דוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה או מבית לעלי' לא ואע"פ שלענין קידוש אתה קורהו שינוי מקום קידוש שאני שהדבר תלוי בסעודה ואין נקרא מקום סעודה אלא המקום שהוא אוכל בו והרי אין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא במקום אחד שבבית אבל שתייה דרך בנ"א לקבוע בו מקום בכל מקום שבבית ושינוי מקום עיקר ענינו הוא שהלך למקום אחר ושתה שם ומ"מ אף כל שהלך למקום אחר וחזר לשתות בכאן הרי זה בכלל שינוי מקום וצריך לחזור ולברך כמו שיתבאר:

שינוי יין ר"ל שאחר שבירך בורא פרי הגפן ושתה הביאו לו יין אחר א"צ לברך עליו בפה"ג ובמסכת ברכות פרשו שמ"מ אם יש אחר עמו כגון בניו ובני ביתו מברך הטוב והמטיב ואם אין שום אדם עמו אינו מברך עליו כלום ובאחר עמו מיהא שהוא מברך עליו הטוב והמטיב י"מ דוקא כשהאחרון חשוב מן הראשון וכן פירשו גדולי הרבנים באחרון של ברכות ואף גדולי הדורות נסכמים עמהם וא"כ אין לו לברך עד שיטעימנו לאחר או שיכיר חשיבותו בריחו ומ"מ רוב מפרשים מסכימים לברך עכ"פ מפני שהברכה על שפע הטובה היא באה והוא שאמרו בתלמוד המערב בפ' כיצד מברכין ר' אכל חביתא וחביתא דהוה פתח אמר הטוב והמטיב ואי אפשר להיות בכולן אחרון אחרון חביב וכן הביאו ממה שאמרו בסנהדרין מ"ב א' בתוספת לבנה דליברך עלה הטוב והמטיב אטו כי חסרא מברך דיין האמת ולי נראה כדעת ראשון וזו של בכל חביתא וחביתא נ"ל שהדבר ידוע שהיין כשהוא הולך וכלה וסמוך לשוליו הוא מתקלקל ורוב פעמים התחלת החבית שפותחין עכשיו חשובה משולי אותה שעברה ואין זה צריך בדיקה וכן זו של סנהדרין אינה ראי' לדעתי שכל שהוא גוף אחד ואתה מברך על עלויו הטוב והמטיב ראוי לברך על קלקולו דיין האמת אבל בזו שהן שתי יינות אם על עלויו של זה הוא מברך מי שהטיב לו מה הכרח לברך על גריעותו דיין האמת הרי זה שלו לא נתקלקל ואף זה לא נתקלקל בידו והתבאר עוד בתלמוד המערב ואם הי' יין הראשון חדש תוך ארבעים יום והשני [ישן] מברך עליו בפה"ג והטוב והמטיב והוא שאמרו שם שינוי יין א"צ לברך חדש וישן צריך לברך וודאי על הדרך שאמר א"צ לברך שר"ל בבורא פרי הגפן עליה הוא אומר בחדש וישן שצריך לברך ופי' הגאונים שאם הי' שותה שכר תחלה ובא לו יין שמברך הטוב והמטיב ובורא פרה"ג ויש חולקין בזו כמו שכתבנו באחרון של ברכות [ובשותה] יין תחלה והביאו לו שכר יש אומרים שאף על זה מברך הטוב והמטיב ולא יראה כן:

שנוי פת יש אומרים שאף בזה צריך לברך הטוב והמטיב וכן כתבוה גדולי המפרשים בפ' כיצד מברכין בענין בירך על הפת פטר את הפרפרת ויש חולקין בזו הואיל ופת תקונו אף בידי אדם ואינו מסור אך לשמים לבד כיין:

כבר ביארנו בשינוי מקום שכל שהלך למקום אחר וחזר לשתות בכאן במקומו הרי הוא בדין שינוי מקום וצריך לחזור ולברך ומ"מ נחלקו בענין זה רב חסדא ורב ששת שלדעת רב חסדא דוקא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם ומאחר שאין טעונים ברכה במקומם כשנעתק ממקומו והלך ולא בירך ודאי סלק דעתו משם ועלה בדעתו לברך במקום שיזדמן לו ואחר שכן כשחזר למקומו לאכול או לשתות תחלת הנאה הוא וצריך לברך וכ"ש אם אוכל במקום אחר אבל בדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם כיון שהי' לו לברך אחריהם לשם ולא בירך ודאי לא סלק דעתו מהם מאותה אכילה וכשחוזר למקומו ואוכל אין צריך לחזור ולברך שלקביעותו הוא חוזר וי"א שכן הדין אם אוכל לו במקום אחר ואין נראה כן ולדעת רב ששת אחד זה ואחד זה צריך לברך ואין אומרין לקיבעי' הדר:

ופירשו גדולי הפוסקים דברים שאינן טעונים ברכה לאחריהם במקומם כגון יין שהוא נתון לפנינו ופירות ומאחר שהם מצרפים פירות עם יין אלמא אף בפירות של שבעת המינים כן שהרי יין אחד מהם ואע"פ שהם טעונים ברכה חשובה ר"ל מעין שלש אין צריך לעשותה במקום שנאכלו ואין צריך לומר ששאר פירות שאין טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות שהם בדין זה ודברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם פירוש לדעת זה כגון [פת] ומיני דגן אפי' חביץ קדירה ודייסא שאע"פ שהן במעין שלש ר"ל על המחיה ועל הכלכלה מ"מ הואיל ומין מזון הם טעונים ברכה במקומם וגדולי הרבנים פירשו שכל שבמעין שלש טעון ברכה במקומו ואין לך שאין טעון מקום אלא מים ופירות שלא משבעת המינין שברכה אחרונה שלהם בבורא נפשות ואין נראה כן שהרי שמועה זו ביין היא שנויה ואנו קורין לה שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא שדעת ראשון עיקר:

ונאמר על זה בגמ' מיתיבי ר"ל לרב חסדא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה וכו' ודעתם לחזור למסיבתם ומתוך כך אינם מברכים כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה במה דברים אמורים בשהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונין ברכה לכתחילה מדקתני עקרו ר"ל שהוא לשון המורה שלא כראוי עשו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן עסקינן וכל שלא הניחו וכו' אין אומרין לקיבעי' הדר וקשיא לרב חסדא וי"מ שלא ממילת עקירת מדקדקים כן אלא מדקתני עקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וכו' שמשמען של דברים שאלמלא מהירות המצוה לא היו עושין כן אלמא וכו' וי"מ מדקתני עקרו וכו' ומסיים בה כשהם יוצאים טעונים ברכה למפרע אלמא בדברים הטעונים ברכה במקומם עסקינן שאלמלא כן האיך טעונין ברכה למפרע הרי הם יכולים לברך בכל מקום שהם ואף כשהם חוזרים ולא ברכו למפרע מברכין עכשיו ברכה לכתחלה ולבסוף ברכה אחת על הכל לאחריהם כדין נמלך שהוא מברך פעמים ולבסוף ברכה אחת על הכל אלא ודאי בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן שהם טעונים ברכה למפרע משום עקירת מקום שהרי כשם שאתה קורא שינוי מקום למי שהוא הולך למקום אחר ואוכל לשם כך הענין למי שהלך למקום אחר וחוזר ואוכל בכאן ואי אתה קורהו במקומן אא"כ מברך קודם שיעקור ממקומו:

ותירץ לו מאן תנא עקירות כלומר מאן תנא להך ברייתא שלמדנו מלשון עקירות שבה דבדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כל שלא הניחו שם זקן או חולה צריכים לברך ר' יהודה היא וכדתניא חברים שהיו מסובין וראו ששעת כניסה לבית הכנסת היא ועקרו רגליהם לצאת לביהכ"נ לשמוע קדיש או קדושה שאם להתפלל אף במקומו היתה תפלתו הפסק דהא צלויי ומיכל בהדדי לא אפשר ויש מי שאומר שאין התפלה הפסק אחר שאין בה חובה להפסיק ושיכול להתפלל אח"כ ועיקר הדברים כדעת ראשון והליכתו לביהכ"נ הוא לשמוע קדיש או קדושה או לבית המדרש לשמוע הדרשה ודעתם לחזור למסבתם כשהם יוצאים אין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחלה אמר ר' יהודה אימתי כשהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונין ברכה לכתחלה ומדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הא שאין טעונים צריך לברך:

ויש גורסין הא שאין טעונין וכו' כשהן יוצאין וכו' וכשהן חוזרין וכו' ואינה שמאחר שדעתו לחזור ולשתות אין טעונין ברכה למפרע שהרי שינוי דעת של נמלך גדול הוא משינוי מקו' ולפניו הוא שצריך לחזור ולברך אבל לאחריו לא אלא ברכה אחת על הכל שלא הצריכו ברכה לאחריו בשינוי מקום הואיל ודעתו לחזור אלא בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם ומחשש שמא לא יחזור לו שם זהו תורף השמועות:

ולפי דרכך למדת שאין גורסין בהם שהיו מסובים לשתות יין שכבר פרשנו שהיין אין טעון ברכה לאחריו במקומו אלא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם וכו':

וגדולי הפוסקים כתבו בשם גאונים שהלכה כרב ששת שהרי סתם הברייתא כמותו וכל שלא הניחו זקן או חולה אין אומרין לקיבעי' הדר ואף הם כתבו עלי' תניא כותי' דרב ששת ואע"ג דשני ר' נחמן בר יצחק דר' יהודה היא לא סמכינן אשנויא ואע"פ שהשמועה הסמוכה לה נאמר בה שר' יהודה אמרה בפי' שמא אף חכמים סוברים כן וכמו שאמרו כל מקום ששנה ר' יהודה במשנתנו אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע"פ שאין למדין מן הכללות וכן שלא נאמר כן אלא במשנתינו וזו ברייתא היא מ"מ הואיל והראשונה סתם ברייתא ואתיא כרב ששת הלכה כרב ששת ומה שגורסין אח"כ בקצת ספרים תניא כוותי' דר' יוחנן חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו א"צ לברך אלמא אף בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם אינו צריך לברך שהרי לשתות יין קאמר ואע"ג דתני ועקרו מ"מ אפשר לפרשה כמו שכבר ביארנו שלא ממילת עקירות דקדקוה אלא מסוף לשון הברייתא אעפ"כ אין הלכה כמותו שהרי נשארו דבריו בתיובתא ויש שאין גורסין בה תניא כותי' דר' יוחנן ומפני שאין דרך התלמוד לומר תיובתא ולהביא אח"כ תניא כוותי' אלא שמצינו כיוצא בה בפרק הנזיקין ובמס' תמורה ואעפ"כ אין הלכה כן עד שהרבה מפרשים כתבו בה שגנוזה היתה ונמצאת לרבנן בתראי וכתבוה ומ"מ לראשונים שומעין ואין הטוען אחר תיובתא כלום:

ומ"מ אנו גורסין בה תניא כותי' דרב חסדא ומפרשים אותה בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם וכפשטיה דעקרו על הדרך שפרשנו תחלה שאף מלת עקירות רומזת כן ואף אנו נסעדים בגירסא זו לפסוק כר' חסדא מצורף למה שדבריו בלי ספק טעמא דמסתבר הם ואין אנו גורסין בה לשתות יין אלא שהיו מסובין סתמא כחברותי' שהרי היין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם הוא כמו שביארנו ויש מקשים מזו לגדולי הפוסקים ומ"מ אפשר שגדולי הפוסקים גורסין בה תניא כותי' דרב ששת וכן גורסין בה צריך לברך או שמא גורסין בה תניא כותי' דרב יוחנן לפטור אף בשאין טעונין ולא פסקוה מפני שכבר נדחית בתיובתא:

וגדולי המפרשים גורסים תיובתא דר' יוחנן ותניא כוותי' דר' יוחנן ומעמידן את שתיהן ופי' שזו שנשארה עליו בתיובתא ממה שאמרו שינוי מקום צריך לברך בשהלך לו למקום אחר ושתה שם וזו ששנינו כמותו בשחזר לו למקום הראשון שאע"פ שלא בירך עליו לאחריו מתחלה אינו צריך לברך הואיל וכשנעקר משם היה דעתו לחזור לשם לאכול עוד ואף הם מוסיפים דברים שהם הפך הסוגיא וכבר הביאו גדולי הדורות את דבריהם בחבוריהם ואיני צריך לכתבם וגדולי הרבנים פרשו שהיין ומיני פירות של שבעת המינין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ושאר פירות הוא שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ואין הדברים נראין שהרי נדון שלפנינו יין הוא ועל מה שאמרו בו ששינוי מקום צריך לברך בא מחלוקת רב נחמן ורב ששת ומתוך כך נראין דברי גדולי הפוסקים וגדולי הדורות נסכמים לפסוק כרב חסדא כשיטתנו וכן הדברים נראים ולמקצת גדולי הדור ראיתי שאם יצא ושכח ולא בירך וחזר מברך למפרע קודם שיחזור לאכול ומברך לכתחלה ואין נראה לי כן:

מיתיבי שינוי יין א"צ לברך שינוי מקום צריך לברך בע"כ הכי משמע דוקא אם שינה יין א"צ לברך בפה"ג אבל אם שינה מקום צריך לברך בפה"ג דהא יין קא נקיט. ותיובתא דר' יוחנן א"כ מוכיח מיכן דר' יוחנן איין קאמר דשינוי מקום נמי א"צ לברך ומאי דאמרי' לקמן הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא היין. אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן הן חמשת מיני תבואה כדכתבית במהדורא תנינא ואין פנים לפתרון המורה:

לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון מים כו' פירש המורה דברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון מים או פירות שאינן טעונין חשובה בפני עצמה דודאי כיון דעמד והלך במקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך בעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן כלומר ברכה חשובה בפ"ע כגון שבעת המינין הואיל ולאו בירך אחריהם ועמד לילך במקום אחר לסעוד ע"ד קביעות הראשונה הלך לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי א"צ לחזור ולברך ואינו נ"ל פתרון זה דבמקומן לא משמע ברכה חשובה בפ"ע דשבעת המינין אלא מדי דצריך ברכה לאחריו במקום שאכל ואינו רשאי להסתלק ולברך במקום אחר וזה הדין אינו נוהג בשבעת המינין אלא בחמשת המינין בלבד כדתנן בפ' אלו דברים מי שאכל ושכח ואל בירך בש"א יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך למקום שנזכר וסוגיא דשמעתא כב"ש ובמזיד מודו ב"ה דיחזור למקומו ויברך ואל מיירי מתני' אלא בחמשת המינין כדתנן בסיפא ועד כמה היא מברך עד כדי שיתעכל המזון במעיו אלא במידי דזיין קאתי ולא בפריות ויין ותו אם איתא דיין הוי מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אי הכי אמאי אוקימנא לדר' יוחנן בתיובתא מהך מתניתא ואל פריקנא דר' יוחנן דלא אמר אלא ביין וברייתא במים ופירות דהא ר' יוחנן ביין קא מיירי אלא לאו ש"מ יין נמי מדברים שא"צ ברכה לאחריהן במקומן הן חמשת המינין שעשה מהם פת דצריכין ברכת המזון במקומן כך פירש גם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל דדברים שא"צ ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן וכך פירש גם רבי' אלחנן זצוק"ל משם אביו:

כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה מהנא משמע דכיון דצריכין ברכה לכתחלה משום עקירת רגליהן צריכין נמי ברכה למפרע ולא מצינו למימר יברכו לכתחלה ויאכלו עד שיגמרו סעודתן ואח"כ יברכו בהמ"ז ויפטרו שתי האכילות שעשו אלא כל היכא דמיחייב ברכה לפניו מיחייב לברך על מה שאכל ומיכן יש להוכיח בד' כוסות של פסח שכיון שצריך לברך בפה"ג על כוס של ברכה צריך לברך נמי על הגפן על היין ששתה בתוך סעודתו ואל אמרינן יברך לאחר כוס של ברכה על הגפן ויפטור כוס של ברכה ומה ששתה בתוך סעודתו אלא צריך לברך על הגפן על היין ששתה בתוך הסעודה לבד ועל כוס של בהמ"ז לבד וכ"כ המורה בפרדס שלו דצריך לברך על הגפן על היין שבתוך סעודתו קודם שיברך בהמ"ז ועוד יברך על הגפן על כוס של בהמ"ז:

גמרא ל"ש אלא מבית לבית אבל מפינה לפינה לא כו' כצ"ל לגירסת התוס' לעיל וכ"ה ברי"ף והרא"ש ע"ש:

שם וטעמא דהניחו שם זקן כו' אבל לא הניחו שם זקן כו' בלאו דיוקא ה"מ לאקשויי מגופה דברייתא בסיפא ועיין במרדכי ודו"ק:

פרשב"ם בד"ה קשיא לר"ח כו' דאילו לר"ח אפילו לא חזרו כו' והכא מוכח דאפילו חזרו כו' עכ"ל לכאורה [א] ומאי קושיא דהכא בחזרו כיון דטעונין ברכה למפרע כשהן חוזרין ה"ל גמר סעודה בברכת המזון ובעי נמי ברכה לכתחלה אבל כשלא חזרו אי אפשר להן לברך שם ברכת המזון דטעונין ברכה לאחריה במקומה כשירצו לאכול שם אין להם לברך לכתחלה כיון שלא ברכו ברכת המזון עדיין לא נגמר סעודתן ולפי הפי' שכתבו התוס' דהיסח הדעת לא בעי אלא ברכה ראשונה וכשחזרו נמי אין מברכין ברכת המזון רק ברכה ראשונה ניחא ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא בדברים כו' אבל בברייתא דת"כ דרב חסדא גרסי' יין כו' עכ"ל וכמ"ש רשב"ם לקמן דאל"כ אמאי לא מייתי כרב חסדא מדרבנן דר"י וק"ל:

רשב"ם ד"ה קשיא לר"ח. עי' רש"א ואני אומר דמש"כ ברשב"ם לעיל בד"ה אבל דברים הואיל ולא בירך אחריהן כו' הוא הוספה מאיזה תלמיד ע"פ פירוש רש"י והר"ן. וכן התוספות לא העתיקו זה ותדע דאל"כ ל"ל לדחוקי במאי דאיתותב ריו"ח כיון דאמר אף יד"י יצאו וזה ודאי שלא שתו כאו"א שיעור הטעון ברכה לאחריו וא"כ הוה כדברים שאט"ב לאחריהן במקומן וכן יפלו כל הקושיות שהקשו התוספות עליו אלא ברור בעיני דל"ג זה בפירושו. וע"כ הטעם בדברים הטעונים כו' הוא משום חשיבותם וא"כ אזדא לה קושיית הרש"א דלר"ח אה"נ דא"צ ברכה למפרע כיון דלקיבעא קמא הדר. וכמו דס"ל לת"ק דר"י אשר ר"ח ס"ל כוותיה:

תוס' ד"ה כשהן. וכן פי' רשב"ם כו' עד דברכיתו בפה"ג. עי' רש"א ועמש"כ (לקמן קג ב) ברשב"ם ד"ה לה"ל כתד"ר:

אבל ממקום למקום לא. פירש"י ורשב"ם מבית לעלי' והוה דומה למקום למקום דלעיל גבי קידוש במקום סעודה ומה שהק' שם בתוד"ה אבל ובתו' שבמרדכי דמ"ש דלגבי קדוש במקום סעודה דמסקי' דשינוי מקום לא מהני קדוש והכא א"צ ואדרבא חזינן לרב דמיקל בקדוש במקום סעודה ואפ"ה ידי יין לא יצאו ועמ"ש הר"ן בכאן לפי גי' דמפינה לפינה ורש"י ורשב"ם לא חשו להך ק' דאכתי תקשי הרי בדברי' הטעוני' ברכה לאחריהם במקומן א"צ לברך ומינייהו יין לפרש"י ורשב"ם וא"צ לברך אפי' מבית לבית א"כ מאי אהני לן גי' מפנה לפנה דלא קאי אלא אמיא ובשרא והדומה ע"כ צריך לחלק בענין אחר דשאני קדוש במקום סעודה מברכה עי' בהר"ן. ובזה ניחא המשך התו' דלבתר דדחו פרש"י ופסקו דיין לא טעון ברכה אחרי' במקומ' מסקו ושינוי מקום היינו אפי' כו' אבל מפינה לפינה לא היינו כנ"ל דלפרש"י לא אתאינן לכך. והנה מה שהק' תו' דלפרש"י רב חסדא דלא כרב ושמואל דלעיל ולע"ד ע"כ לא קאמר שמואל דלא יצא ידי יין בבה"כ אלא משום דלא יצא ידי קדוש וא"כ א"נ טעם יין בבה"כ לא מקרי קביעות דאל"ה אסור לאדם לטעום קודם שיקדש כמ"ש תו' לקמן ק"ו ע"ב ד"ה טעם כו' וא"כ לא שייך לקבעא קמא הדר אבל בחול מודה שמואל ודוק:

א''צ לברך. שניה על היין: ממקום למקום. מבית לעליה: בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם. כגון מים או פירות שאין טעונים ברכה חשובה בפני עצמן כגון (שבעת המינים) דודאי כיון דעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה: אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן. כלומר ברכה חשובה בפני עצמן כגון שבעת המינין הואיל ולא בירך אחריהן ועמד לילך למקום אחר לסעוד על קביעות הראשון הלך לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך: לקיבעיה קמא הדר. כלומר על דעת סעודה הראשונה הוא אוכל עכשיו לסיים סעודתו: אחד זה ואחד זה. בין שטעונין ברכה לאחריהן במקומן בין שאינן צריכין: כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע. כלומר לברך ברכה של אחריהן הואיל ועתידין לחזור: ה''ג בד''א כו'. ולא גרס בהא ר' יהודה: מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין כו'. דעקירות משמע משום מהירות חתן וכלה הן נעקרין אבל אם לא כן עדיין היו צריכין לעמוד ולברך ברכה שלאחריהם:

רשב"ם
ואחד שינוי מקום. לכל דבר הנאכל אם אכל ממנו במקום זה וחוזר ואוכל במקום אחר א''צ לברך שניה וכגון שלא היה לו היסח הדעת בינתים: שינוי מקום צריך לברך. כרב ושמואל דאמרי ידי יין לא יצאו ותיובתא דרבי יוחנן: ה''ג במתני' דבי רב הינק כוותיך ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה ולא גרסי' מתני' אתא לאשמועי' ושיבוש גמור היא שכן הוא שיטת הגמרא להשמיענו האמורא דבר המפורש בברייתא דזימנין שאין הכל בקיאין בברייתא וגם האמורא עצמו זימנין דלא ידע לה לההיא ברייתא עד דמייתי ליה סייעתא מיני' ולפי שראו דיתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה וטעו לומר מכלל שחזר בו ממה שאמר למעלה משמיה דרב הונא והגיהו בספרים קושיא זו ואינה אלא שני דברים אמר רב חסדא בההיא ברייתא חדא משמיה דרב הונא וחדא משמיה דנפשיה: בדברים שאינן טעונין ברבה לאחריהן במקומן. כגון מים או פירות שאינן טעונין ברכה חשובה בפני עצמם אלא בורא נפשות רבות הלכך א''צ לברך במקומן אחריהם דודאי כיון דעמד והלך במקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה: אבל דברים הטעונים ברבה לאחריהן במקומו. כלומר ברכה חשובה בפני עצמו (והלכך) צריכן במקומן כגון שבעת המינין דאית בהו ברכה אחת מעין שלש הואיל ולא בירך אחריהן והלך במקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה הלך לברך ברכה אחת על שתיהן ולפניהן נמי א''צ לחזור ולברך מהכא שמעינן דהא דתנן (ברכות דף נא:) מי שאכל ושכח ולא בירך ב''ש אומרים כו' ושמעינן מינה דלכתחלה צריך לברך במקומו בשבעת המינין מיירי דאיכא כעין ברכת המזון ברכה אריכתא וחשיבותא מעין שלש: לקיבעיה קמא הדר. כלומר על דעת סעודה הראשונה הוא אוכל עכשיו לסיים סעודתו וא''ת אמאי אותיבניה לרבי יוחנן מהך ברייתא תיובתא הא איכא לתרוצי ברייתא כרב חסדא בשאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן ומילתיה דרבי יוחנן בשטעונין והלכך אין צריך לברך ליכא לתרוצי הכי דרבי יוחנן סתמא קאמר שינוי מקום אינו צריך לברך בכל דבר הנאכל קאמר מדלא פירש שהאמורא יש לו לפרש דבריו יותר מן הברייתא ועוד יודעין היו האמוראין שהשיבו מההיא ברייתא לרבי יוחנן דבכל מקום קאמר רבי יוחנן שינוי מקום אינו צריך לברך אבל הברייתא שקדמה להם הרבה יש להם לפרש כן וכן: אחד זה ואחד זה. בין שטעונין ברכה לאחריהן במקומן בין שאינן טעונין שאינן משבעת המינין: שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן כו'. גרסינן ולא גרסי' יין: כשהן יוצאין אין טעונין ברכה לאחריהן למפרע. כלומר לברך ברכה שלאחריה הואיל ועתידין לחזור: ה''ג בד''א כו'. ולא גרסי' בהא רבי יהודה: מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין כו'. דעקירות משמע דמשום מהירות חתן וכלה הן נעקרין אבל אם לא כן עדיין היו צריכין לעמוד ולברך ברכה שלאחריהן: קשיא לרב חסדא. דאילו לרב חסדא אפילו לא חזרו למקומן אלא גמרו סעודתן במקום אחר אין צריך לברך תחלה הואיל ועדיין לא בירך אחריהם והכא מוכח דאפילו חזרו למקומן הראשון צריך לברך תחלה:

אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן. פירש רשב''ם כגון מים ופירות שאין צריכין אחריהם ברכה חשובה מעין שלש ומה''ט א''צ לברך במקומן הלכך עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין וכל ז' מינין לקיבעא קמא הדר והא דתנן ברכות (דף נא.) מי שאכל ושכח ולא בירך לכתחלה צריך לברך במקומו בכל ז' מינים מיירי וברייתא דמייתי בסמוך לא גרסינן לשתות יין מדמדקדק הגמ' דאיירי בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן מדקתני עקרו ולא דייק מדקתני יין שהוא מז' מינין אבל בברייתא דתניא כוותיה דרב חסדא גרסי' יין ומיהו קשה דאי הוה יין בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן א''כ אמאי איתותב ר' יוחנן לעיל דרבי יוחנן איירי ביין דאמאי דקאמר ר' יוחנן אף ידי יין נמי יצאו קאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר שינוי מקום א''צ לברך וברייתא איירי בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן ועוד דא''כ פליג רב חסדא ארב ושמואל דאמרי לעיל ידי יין לא יצאו ולכאורה משמע דלא פליג אלא עם רב ששת עוד קשה דאמר בירושלמי ס''פ כיצד מברכין היה אוכל במזרחה של תאנה ובא לו במערבה צריך לברך אלמא בז' מינין נמי שינוי מקום צריך לברך ודוחק לומר דאתיא כרב ששת שאין הלכה כמותו לכך נראה דיין וכל ז' מינין לא הוו בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא פת וכל מיני פת שמברכין עליו המוציא או שמא כל מיני מזונות שיש בהם מה' מינין הוו בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ולהאי פי' נמי לא גרסינן בברייתא דבסמוך לשתות יין ולא בדתניא כוותיה דרב חסדא דבפת או בה' מינין מיירי מדקתני עקרו וכן הלכה בכל דבר חוץ מפת ומיני מזונות שהם מחמשת מינין א''צ ברכה אחריהם במקומן ושינוי מקום צריך לברך בהם ושינוי מקום היינו אפי' בחד בית כמו מאיגרא לארעא או מחדר לבית אבל מפינה לפינה לא ולכל הפירושים אם הלך באמצע סעודה למקום אחר יכול לשתות יין או מים בלא ברכה דכיון שהוא בתוך הסעודה לקיבעיה קמא הדר: כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע כו'. משמע היכא דאיכא היסח הדעת לא סגי שיברך ברכת המוציא אלא צריך שיברך ברכת המזון וא''כ הא דאמר לקמן (דף קג:) כיון דאמר הב וניבריך איתסר לכו למישתי היינו עד שיברך ברהמ''ז וכן משמע בכיצד מברכין (ברכות דף מב) דקאמר רבה ורבי זירא הוו אכלי סליקו תכא מקמייהו אייתי להו ריסתנא רבה אכל ורבי זירא לא אכל א''ל לא סבר לה מר סילק אסור מלאכול א''ל אנא אתכא דריש גלותא סמיכנא והשתא אם לא היה צריך לברך בהמ''ז למה לא אכל ויש לדחות דאותו מאכל היה מעורב בו לחם והיה לו טורח ליטול ידיו ולברך המוציא והא דקאמר הכא טעונין ברכה למפרע היינו משום שמא ישהו מלחזור עד שירעבו ואז לא יוכלו לברך ברהמ''ז כדאמר באלו דברים (שם דף נא:) ומיהו אם יצאו ולא בירכו למפרע כשיחזרו לא יברכו רק ברכת המוציא ותדע דאם לעולם טעונין ברכה למפרע אמאי איצטריך לאשמעינן כשהן חוזרין דמברכין ברכה לכתחלה פשיטא כיון דלעולם מברכין למפרע והא דאמר בשמעתין שינוי מקום צריך

דף קא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד