פסחים צח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - ב

גמרא:

שנינו במשנה: נתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורות כהנים יאכלו.

ומקשינן: איך אפשר להקריב טלה שהוא ספק בכור ספק פסח?

והא קא מייתי קדשים לבית הפסול. הרי בכור נאכל שני ימים ולילה אחד. וכאן ששוחט ספק בכור ספק פסח, הרי גורם למעט את זמן אכילת הבכור עד חצות. ומה שנותר עד בוקר ישרף שלא כדין. ואין מביאין קדשים לבית הפסול!

ומתרצינן: רבי שמעון שמתיר להקריב טלה שהוא ספק פסח ספק בכור, לטעמיה לשיטתו. דאמר מביאין קדשים לבית הפסול, ומותר לשחוט קרבן שמחמת הספק מתמעט זמן אכילתו ובא לידי פסול, מפני שעדיף למעט את זמן אכילת הקרבן מאשר להוציא אותו לרעות עד שיסתאב.

דתנן שנינו במסכת זבחים [עה ב]: אשם שנתערב בשלמים מה יעשו?

רבי שמעון אומר: ישחטו בצפון המזבח כדין אשם, ואי אפשר לשחטם בכל מקום במזבח כדין שלמים, שהרי יש חשש שהם אשם.

ויאכלו כחומר שבהם כקרבן החמור שבהם שהוא האשם, שנאכל לכהנים זכרים בלבד, וליום ולילה בלבד, ולפנים מן הקלעים [בעזרה] בלבד.

[ואילו בשר השלמים נאכל לכל אדם, וחזה ושוק שבהם נאכלים לכהנים לנשיהם ולעבדיהם, ונאכלים לשני ימים ולילה אחד בכל ירושלים].

אמרו לו חכמים לרבי שמעון: אין מביאין קדשים לבית הפסול, ואי אפשר להקריב בהמה שהיא ספק אשם ספק שלמים, שהרי אם שלמים היא נמצא ממעט זמן אכילתה ומביאה לידי פסול.

אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם אשם ושלמים.

ומקשינן: ורבנן, שסוברים שאין מביאים קדשים לבית הפסול, היכי עבדינן מה נעשה בפסח שנתערב בבכורות? ואי אפשר לומר שגם בזה ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם פסח ובכורות [כשם שאמרנו באשם שנתערב בשלמים, או בפסח שנתערב בעולה ואשם], שהרי בכור אינו כשאר הקרבנות. ואפילו כאשר יש בו מום אין בו פדיון אלא נאכל במומו לכהנים, ואם קנה בדמי הבכור [שיש בו מום] בהמה אחרת אין הבהמה קדושה בקדושת בכור, שנאמר בענין בכור "לא יפדה".

ואילו פסח שנפל בו מום פודין אותו וקונים בדמים קרבן פסח, ואסור לאכול את הפסח בלא פדיון. ^[1]

אמר רבא תירוץ:

נמתין לו ^[2] לכל טלה וטלה, עד שיוממו שיפול מום בשניהם, ויביא בהמה שמינה כדמי היפה שבהם. ולימא ויאמר: כל היכא דאיתיה לפסח כל מקום שקיים הפסח, תחול קדושתו עליה דהאי, על בהמה שמינה זו, ומקריב אותה לשם פסח.

ואכיל להו ואוכל את שני הטלאים שנפל בהם מום, בתורת בכור בעל מום, שאינו נשחט ונמכר באטליז, ואינו נשקל בליטרא [משקל], שהרי יש ספק על כל טלה וטלה שמא הוא הבכור.

[אבל אם היה מכיר מי מהם הפסח, היה יכול לשוחטו ולמכרו באטליז אם ירצה, שהרי הוא נפדה ויצא לחולין].

מתניתין:

חבורה שאבד פסחה, ואמרו לאחד: צא ובקש חפש את הפסח האבוד ושחוט עלינו [בעדינו]. והלך ומצא ושחט עליהם, והם לקחו קנו כבש אחר לפסח ושחטו אותו.

אם שלו נשחט ראשון:

כל בני החבורה יצאו בטלה שהוא שחט ראשון.

ולכן הוא אוכל משלו [מהטלה שהוא שחט], והם אוכלין עמו משלו, הואיל ואמרו לו שחוט עלינו הרי נמנו איתו, ויצאו ידי חובתם בפסח שהוא שחט, ושוב אינם יכולים להמנות על שלהם, ופסח שלהם בלא בעלים הוא, ופסול וישרף.

ואם שלהן נשחט ראשון:

הם אוכלין משלהם [מהטלה שהם שחטו]. שבשעה ששחטו את שלהם הרי זה כאילו משכו את ידיהם מן האבוד [שחזרו בהם ואינם רוצים לצאת בו]. ונמנו על שלהם, והוא אוכל משלו שהרי לא נמנה עמהם.

ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או שידוע ששחטו שניהם כאחד ^[3].

הוא אוכל משלו שהרי לא נמנה עמהם. והם אינם אוכלין עמו שמא שלהם נשחט ראשון ושוב אינם יכולים להמנות אותו. ושלהן יצא לבית השריפה. שהרי אנו מסופקים שמא שלו נשחט קודם ואינם יכולים להמנות על שלהם.

ואף על פי שבני החבורה אינם אוכלים מן הפסח, הרי הם פטורין מלעשות פסח שני, כי הם בודאי יצאו ידי חובתם בפסח שנשחט ראשון, ואכילת הפסח לא מעכבת. ^[4]

חבורה שאבד פסחה, ואמרו לאחד צא וחפש לנו את הטלה האבוד. ולא אמרו לו שישחוט אותו. ואמר השליח להן: אם אחרתי - צאו ושחטו עלי. והלך ומצא את הפסח האבוד, ושחט. והן לקחו קנו טלה לפסח, ושחטו:

אם שלהן נשחט ראשון:

הן אוכלין משלהן שכיון ששחטו טלה אחר, חזרו בהם ומשכו ידיהם מן הטלה האבוד, ויצאו ידי חובה בטלה ששחטו הם. והוא אוכל עמהן שהרי נמנה עמהם ויצא ידי חובה בשלהם, ושלו ישרף. שהרי יצאו כולם ידי חובתם בפסח הנשחט ראשון, והרי זה כפסח שאין לו בעלים.

ואם שלו נשחט ראשון: הוא אוכל משלו, שהרי שלו נשחט ראשון, ויצא בו ידי חובתו. והן אוכלין משלהם שהרי לא אמרו לו לשחוט עבורם נמצא שלא יצאו בשחיטתו, אלא רק בשחיטת הפסח שלהם.

ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון או שידוע ששחטו שניהם כאחד:

הן אוכלין משלהן שהרי הם לא אמרו לו לשחוט עבורם ולא יצאו בשחיטתו. והוא אינו אוכל עמהם שמא שלו נשחט ראשון. ואינו יכול להמנות בשלהם. אבל גם משלו אינו יכול לאכול שמא שלהם נשחט ראשון ומשך ידו משלו שהרי עשאם שלוחים, ויצא ידי חובתו בשלהם. ולכן שלו יצא לבית השריפה.

ואף על פי שהשליח אינו אוכל מן הפסח, הרי הוא פטור מלעשות פסח שני, שהרי ודאי יצא בפסח שנשחט ראשון, ואכילת הפסח לא מעכבת.

חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד לחפש להם את הפסח, והוא אמר להן אם אחרתי צאו ושחטו עלי, ואמרו הם לו שחוט עבורנו את הפסח שתמצא:

אוכלין כולן מן הראשון, שהרי הם שלוחיו והוא שלוחם.

ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון: שניהן יוצאין לבית השריפה. שהרי אי אפשר לאכול אף אחד מהם, שמא השני נשחט ראשון. ומכל מקום יצאו כולם ידי חובתם ופטורים מלעשות פסח שני.

חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד לחפש להם, והוא לא אמר להן לשחוט עבורו, ולא אמרו הם לו לשחוט את הטלה שימצא: אין אחראין זה לזה. אין זה מעניינו של האחד לדעת מה עשה האחר ואיזה נשחט ראשון, אלא הם אוכלים משלהם, והוא אוכל משלו. ^[5]

עד כאן דיברה המשנה בחבורה שאבד פסחה ומינו שליח לחפשו.

שתי חבורות כגון חבורה אחת של כהנים, וחבורה אחרת של לויים, שנתערבו פסחיהן זה בזה. אלו הכהנים מושכין להן טלה אחד, ואלו הלויים מושכין להם טלה אחד.

אחד מאלו מן הכהנים בא לו אצל אלו אל הלויים.

ואחד מאלו מן הלויים בא לו אצל אלו אל הכהנים.

וכך הם הכהנים אומרים ללוי שבא אליהם:

אם שלנו הוא הפסח הזה שמשכנו אלינו, הרי אנחנו מנויים עליו כבתחילה, ואילו אתה הלוי, ידיך משוכות משלך [בטל את מינוייך בפסח שלם], ונמנית [והמנה מעתה] על שלנו.

ואם שלך הוא הפסח הזה שאנחנו משכנו, הרי אתה מנוי עליו כבתחילה. ואילו אנחנו, ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך.

[וכך יאמרו גם הלויים לכהן שבא אליהם]

ולמה הוצרך הלוי לבוא אל חבורת הכהנים? הרי יכלו לעשות באופן אחר: הכהנים ימשכו להם אחד והלויים ימשכו אחד, ויאמרו אם שלנו הוא הפסח שמשכנו, מוטב, ואם לאו ידינו משוכות משלנו ונמנינו על זה!

הגמרא מבארת שאי אפשר לעשות כך, מפני שפסח שאין לו בעלים שעה אחת הרי הוא נפסל לעולם. ואם אירע שהכהנים משכו את הטלה של הלויים ואמרו ללויים הרי ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלכם, אם כן נמצא שהפסח של הכהנים הרי הוא בלא בעלים כלל, ומעתה אין הלויים יכולים להמנות על פסח זה [ואינם יכולים לומר הרי ידינו משוכות משלנו ונמנינו על זה של הכהנים] נמצא שהם נשארים בלא קרבן פסח.

וכן חמש חבורות של חמשה חמשה שהיו חמשה בני אדם בכל חבורה ונתערבו פסחיהן, וכן אם היו חבורות של עשרה עשרה ונתערבו פסחיהן. ^[6]

מושכין להן בני כל החבורות אחד מכל חבורה וחבורה, כגון שהיו חמש חבורות של חמשה בני אדם בכל חבורה וחבורה, הרי נפרדים החמשה שבכל חבורה ועושים חבורות חדשות שכל אדם אחד בהם בא מחבורה אחרת.

ובני כל חבורה מושכים להם טלה אחד, ועכשיו שהם נעשו חבורות חדשות כן [כך] הם ארבע מבני החבורה, אומרים לאחד: אם שלך הוא פסח זה, הרי ידי ארבעתנו משוכים מארבע פסחים של כל אחד מאיתנו בכל מקום שהם, ואנו נמנים עכשיו איתך.

וכן חוזרים ואומרים ארבעה לשני, וכן לכולם.

וכן עושים בני כל חבורה וחבורה.

נמצא שאין כאן שום קרבן שעמד שעה אחת בלא בעלים, ולכן כולם כשרים.

שנים כגון ראובן ויוסף, שנתערבו פסחיהן, ואם ימשוך ראובן טלה אחד ויאמר אם שלי הוא טלה זה, מוטב, ואם לאו ידי משוכות משלי ואני נמנה על שלך, נמצא שהוא מניח את הפסח שלו [שביד יוסף] בלא בעלים, שהרי עדיין לא נמנה יוסף עליו. ^[7]

וכיצד יעשו? זה ראובן מושך לו טלה אחד, וזה יוסף מושך לו טלה אחד.

זה ראובן ממנה עמו אחד מן השוק כגון את שמעון אחיו ואומר לו: בכל מקום שנמצא הפסח שלי הריני ממנה אותך עליו, וזה יוסף ממנה עמו אחד מן השוק כגון את בנימין אחיו.

זה ראובן בא אצל זה אל בנימין שמנוי על הפסח של יוסף,

וזה יוסף בא אצל זה אל שמעון שמנוי על הפסח של ראובן.

וכך הם ראובן ויוסף אומרים כל אחד מהם לאורח שנמצא איתו:

ראובן אומר לבנימין: אם שלי הוא פסח זה שכאשר יוסף אחיך משך לו טלה אחד, את שלי הוא משך - הרי ידיך משוכות משלך מהטלה של יוסף אחיך [שנמצא עכשיו ביד שמעון] שנימנית עליו, ומעכשיו נמנית על שלי.

ואך שלך הוא פסח זה שכאשר יוסף אחיך משך לו טלה אחד, את שלו הוא משך ואתה נימנית עמו - הרי ידי משוכות משלי, ונמניתי מעכשיו על שלך.

וכן באותה הדרך אומר גם יוסף לשמעון.

נמצא שאין כאן שום פסח שעמד שעה אחת בלא בעלים ולכן שניהם כשרים.

גמרא:

המשנה דיברה בענין חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש לנו את הפסח.

תנו רבנן:

אמר השליח להן שישחטו בשבילו. ואמרו גם הם לו לשחוט בשבילם - אוכל כל אחד מהם מן הפסח שנשחט הראשון.

ואם אין ידוע איזה נשחט ראשון שניהם יצאו לבית השריפה.

לא אמר השליח להם לשחוט בשבילו, וגם הם לא אמרו לו לשחוט בשבילם - אינן אחראין זה על זה. אין זה מענינו של האחד לדעת מה עשה האחר ומי נשחט ראשון, ואוכל כל אחד משלו.

הערות

^[1] כך פירש רש"י. ונראה שכוונתו, שאם יביא בדמי שניהם בכור ופסח נמצא שמביא בהמת חולין לעזרה לשם בכור.

^[2] מרש"י נראה שלא גרס "לו".

^[3] לכאורה משמע שמדובר שיודעים ששחטו כאחד, וקשה, הרי הם משכו את ידם משל השליח בשעת שחיטה ממש, ומדוע לא יצאו בשלהם? הרי משיכת ידיהם והשחיטה באין כאחד! [עיין קצוה"ח סימן ר'. ואבנ"מ קיט סק"ג. ולכאורה כאן המעשה שחיטה הוא הסילוק, ועיין]. והמאירי פירש שאם שחטו שניהם כאחד, יצא לבית השריפה כי אי אפשר לצמצם וודאי של אחד מהם נשחט קודם, ובזה נתיישב קושייתנו. [ועיין לעיל פט. במשנה: נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט. והיה מקום לומר אין מושכין ידיהם, ולכן אפילו אם שחטו כאחד ממש לא מועיל סילוק. ומדברי המאירי לכאורה נראה שאפילו בשעת השחיטה ממש מושכין את ידיהם].

^[4] הקשו תוספות: לעיל [פח:] אמר אביי בשכח אם אמר לשליח לשחוט לו גדי או טלה לפני זריקת הדם חייבין לעשות פסח שני, שהרי בשעת זריקה לא היה ראוי לאכילה. ואם כן מדוע כאן פטורין מלעשות פסח שני? הרי בשעת זריקה אין יודעין מי שחט ראשון, ואינו ראוי לאכילה ! וכתבו התוספות שאינו דומה. ולא ביארו דבריהם. ועיין מהרש"א ולח"מ פ"ג מהלכות פסח. [מהר"ב רנשבורג].

^[5] כתב הרמב"ם פ"ג ה"ו: אף על פי שהיה בלבם שישחוט כל אחד מהן על חבירו. או שהיו שם רמיזות ודברים שאומדין הדעת בהן שכל אחד שימצא ישחוט על חבירו. וכתב הכס"מ דמיתור הלשון למד כן. והתוספות יום טוב כתב מקור אחר לדברי הרמב"ם.

^[6] נראה מתוך דברי "תפארת ישראל" שמבאר שהיו עשרה חבורות שבכל אחת עשרה בני אדם.

^[7] ואי אפשר לומר שימנה כל אחד על של חבירו לפני שימשך משלו, שהרי הנמנה על שני פסחים אין זה מנין. רש"י.

א גמרא על דברי ר' שמעון המתיר לכהנים לאכול פסח שנתערב עם הבכורות מקשים: כיצד אפשר שיאכל הכל בתורת קרבן פסח, והא קא מייתי [והרי הוא מביא] קדשים לבית הפסול? שהרי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח נאכל רק באותו לילה, ונמצא שגורם לפסול את הבכורות טרם זמנם ולהביאם לידי שריפה.

ומשיבים: ר' שמעון לטעמיה [לטעמו,לשיטתו] שאמר בכלל כי מביאין קדשים לבית הפסול ואינו חושש. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אשם שנתערב בשלמים מה יעשו בו? ר' שמעון אומר: ישחטו את כולם בצפון כאשם, שאף שהשלמים אינם טעונין שחיטה דווקא בצפון מותר לשחטם גם שם, ויאכלו כחומר שבהם בתורת קדשי קדשים, כאילו היו שניהם אשם, ויאכלו ליום ולילה, בעזרה, ולא ייאכלו לשני ימים ולא יוציאום ויחלקום כקדשים קלים לקרובי הכהנים בכל העיר.

אמרו לו חכמים: אין מביאין קדשים לבית הפסול — שהרי שמא שלמים היו ועל ידי קיצור זמן אכילתם עשוי להביאם לידי פסול ולשריפה שלא כדין. ומשמע שר' שמעון אינו חושש לנימוק זה.

ושואלים: ורבנן, היכי עבדינן [ולשיטת חכמים, מה עושים]? כשנתערב פסח בבכורות? שהרי הבכורות אינם ניתנים לפדייה, שקדושתם היא קדושה מרחם וחלה רק עליהם! ומשיבים: אמר רבא: נמתין לו עד שיוממו (עד שיפול בהם מום) בכולם ויביא בהמה שמינה מן החולין, ולימא [ויאמר]: כל היכא דאיתיה לפסח [כל מקום שישנו הפסח] תחול עליה דהאי [על בהמה שמינה זו] קדושתו של הפסח ויקריב אותה בתורת שלמים ואכיל להו [ויאכל אותם] את המעורבים בתורת בכור בעל מום, שנאכלים לכהנים כחולין, ויש בהם הגבלות מסויימות, שאין שוקלים ומוכרים אותם בבזיון, וכדומה.

ב משנה חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד מהם: צא ובקש (חפש) את הפסח וכשתמצאנו תשחוט אותו עלינו (עבורנו). והלך ומצא את בהמת הקרבן ושחט עבור כולם, ובינתים הם לקחו בהמה אחרת ושחטו אותה לשם פסח. מעתה, אם הפסח שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי הוא מנוי על קרבן זה והם אוכלין עמו משלו שהרי המנה עליו את כל החבורה ושל כולם הוא, והשני ישרף, שהרי אין לו בעלים. ואם שלהן נשחט ראשון — הם אוכלין משלהן שהרי בעצם שחיטת השני משכו ידיהם מן הראשון. והוא אוכל משלו שהרי הוא לא נמנה על פסח שלהם.

ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד — הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלין עמו שמא שלהם נשחט קודם ושלהן יצא לבית השריפה שהרי אינם יכולים לאכול ממנו שמא נשחט שני, והם מנויים על הראשון. אבל פטורין מלעשות פסח שני שכן בזמן שחיטה היו בני החבורה מוכנים וראויים ורק אונס הוא שאירע להם, שלא יוכלו לקיים את המצוה בפועל והאכילה עצמה אינה מעכבת.

מקרה שונה במקצת בענין אבידת קרבן פסח הוא, כאשר אבד קרבן הפסח לבני החבורה ושלחו אחד מהם לבקשו ואמר להן השליח לבני חבורתו טרם צאתו: אם אחרתי — צאו ושחטו עלי פסח הלך הוא עצמו ומצא את הפסח שאבד ושחט והן לקחו בינתים ושחטו פסח אחר. אם שלהן נשחט ראשון — הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן שהרי אמר להם לשחוט עבורו והמנוהו על פסחם. ואם שלו נשחט ראשון — הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהם שהרי בכך ששחטו אחר משכו ידיהם מן הראשון.

ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד — הן אוכלין משלהן שהרי מכל מקום משכו ידיהם מן הראשון בכך ששחטו אחר שהוא ודאי שלהם היה, והוא אינו אוכל עמהן שהרי גמר בליבו להמנות על הפסח האחר ולא ברור אם שלו קדם. ולכן שלו יצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שני.

אמר להן שאם יאחר שישחטו עליו פסח ואמרו לו שאם ימצא שישחט עבורם — אוכלין כולן מן הראשון שנשחט. ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון — שניהן יוצאין לבית השריפה ופטורים מפסח שני.

ואם לא אמר להן ולא אמרו לו, שלא יפו זה את כוחו של זה לשחוט עבורם — אין אחראין זה לזה, ובני החבורה אוכלים משלהם, והוא אוכל משלו, שהרי הוא נמנה על שלו ושוב איננו קשור בקרבן אחר, והם בשחיטת האחר משכו ידיהם מן הפסח שאבד.

ג שתי חבורות שנתערבו פסחיהן ואינם יודעים איזה מהם שייך לכל חבורה, כך יעשו: אלו מושכין להן אחד מן הפסחים ואלו מושכין להן אחד. אחד מאלו מבני חבורה אחת בא לו אצל אלו בני החבורה האחרת, ואחד מאלו מבני החבורה האחרת בא לו אצל אלו בני החבורה הראשונה, וכך הם אומרים בני כל חבורה לאותו אחד שבא מן החבורה האחרת: אם שלנו הוא הפסח הזה שעתה בידינו — ידיך משוכות מהפסח שהיה שלך ונמנית על הפסח שלנו ואתה רשאי לאכול בו. ואם שלך הוא הפסח הזה שהוא היה שייך באמת לבני חבורה האחרת ולך בכללם, הרי ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך ואתה יכול לזכותו לנו. וכן יעשו בני החבורה האחרת.

וכן אם היו חמש חבורות של חמשה חמשה אנשים או של עשרה עשרה אנשים — מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכן הם אומרים כדרך שאומרים בשתי חבורות, שמזכים לו חלק בקרבנם אם אין הפסח שלו, או זוכים ונמנים על קרבנו אם שלו הוא, כך אומרים לכל אחד מבני החבורות האחרות.

שנים שנתערבו פסחיהן וכל אחד היה מנוי לבדו על הפסח, מה יעשו? זה מושך לו אחד מן הפסחים, וזה מושך לו אחד, זה ממנה עמו על פסחו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק,

ואחר כך זה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הם אומרים: אם שלי הוא פסח זה — ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי, ואם שלך הוא פסח זה — ידי משוכות משלי ונמניתי על שלך, כמעשה בשתי חבורות. והצורך להימנות על כל קרבן עוד אחד מן השוק הוא כדי שבשעה שכל אחד מהם נמשך מפסחו ונמנה על של חברו, לא ישאר פסחו ללא בעלים.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר להן שאם יקדימו הם ישחטו את הפסח עבורו, ואמרו לו שאם הוא יקדים, ישחט הוא עבורם — אוכל גם הוא וגם הם מן הפסח הראשון שנשחט, והשני נשרף. לא אמר להן ולא אמרו לו — אינן אחראין זה לזה, וכל אחד אוכל משלו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The Gemara challenges Rabbi Shimon’s statement permitting priests to eat a Paschal lamb that became intermingled with firstborn animals: How can all of the animals be eaten according to the strictures of the Paschal lamb? They will cause offerings to be considered disqualified unnecessarily. A firstborn animal may be eaten for two days and one night while a Paschal lamb must be eaten in one night; therefore, eating the firstborn animals according to the strictures of the Paschal lamb will cause them to be disqualified and burned once morning arrives, despite the fact that they are not actually disqualified yet.

The Gemara answers: Rabbi Shimon conforms to his standard line of reasoning, as he said that it is permitted to cause offerings to be considered disqualified, as we learned in a mishna: If a guilt-offering became intermingled with a peace-offering, what should be done? Rabbi Shimon says: One should slaughter all of them in the northern part of the Temple courtyard, like a guilt-offering, because it is permitted to slaughter a peace-offering there, even though it is not obligatory to do so. And they should be eaten as the stricter of them would be, according to the rules of a guilt-offering, which is a sacrifice of the most sacred order. Therefore, they must be eaten in the Temple courtyard over the course of one day and night, unlike sacrifices of minor sanctity, and may not be distributed to family members of the priests anywhere in Jerusalem.

The Rabbis said to him: One may not cause offerings to be considered disqualified, and since one of the animals is a peace-offering one may not treat it as a guilt-offering, which minimizes the time period in which it may be eaten and which may lead to it being burned unnecessarily. This indicates that Rabbi Shimon is not concerned with this possibility.

The Gemara asks: And according to the Rabbis, what should we do if a Paschal lamb is intermingled with firstborn animals? Firstborn animals are sanctified from birth, and their sanctity takes effect on them alone. Rava said: We wait for the owner until the animals are blemished, and at that point he will bring a fat, unsanctified animal and say: Anywhere that the Paschal lamb is, its sanctity should apply to this new animal. The new animal is then brought as a peace-offering. And with regard to the original group of animals, he eats them according to the laws of a blemished firstborn animal. Such an animal is considered unsanctified and is eaten by priests, albeit with certain limitations, such as the fact that the meat cannot be weighed or sold in a degrading manner.

MISHNA: With regard to a group whose Paschal lamb was lost, and they said to one member of the group: Go and search for our Paschal lamb, and when you find it, slaughter it on our behalf; and he went and found the missing offering and slaughtered it on behalf of the entire group, but in the meantime they took a different animal and slaughtered it as a Paschal lamb, the halakha is as follows: If his Paschal lamb was slaughtered first, he eats from his offering, as he is considered to be registered specifically for that offering, and they eat with him from his offering, because he included them in his offering and it belongs to the entire group. The second animal does not have any registrants and is therefore burned. And if theirs was slaughtered first, they eat from theirs because they withdrew from the original offering through the act of slaughtering a replacement, and he eats from his because he was not registered for the replacement offering sacrificed by the remainder of his group.

And if it is not known which of the offerings was slaughtered first, or if both the group and the individual slaughtered them together, he eats from his and they do not eat with him in case theirs was slaughtered first, and theirs must be taken out to the place designated for burning. The offering slaughtered by the group may not be eaten due to the concern that it was slaughtered second and the members of the group would therefore have been included in the first offering. However, they are exempt from performing the offering of the Paschal lamb on the second Pesaḥ, because they were included in the slaughter of whichever animal was slaughtered first. It is only due to external circumstances that they cannot complete the mitzva by eating the Paschal lamb, and this does not prevent them from fulfilling their obligation.

A somewhat different case of a lost Paschal lamb would occur if the group had sent one member as an agent to search for the lost animal, and the agent said to the other members of the group before he left: If I am late, go and slaughter a Paschal lamb for me. He then went and found the lost Paschal lamb and slaughtered it, and they took another animal and slaughtered it as a Paschal lamb. In that case, if theirs was slaughtered first, they eat from theirs and he eats with them, because he requested to be included in their offering and they registered him for their Paschal lamb. And if his was slaughtered first, he eats from his and they eat from theirs, because the fact that they slaughtered a different animal indicates that they have withdrawn from the original offering.

And if it is not known which of the animals was slaughtered first, or if both the group and the individual slaughtered them together, they eat from theirs because they definitely withdrew from the original offering by slaughtering a different one, and he does not eat with them because he also intended to be included in the animal he slaughtered and it is not clear which was slaughtered first. Therefore, his must be taken out to the place designated for burning; and he is exempt from performing the sacrifice of the Paschal lamb on the second Pesaḥ.

If he said to them that if he is delayed they should include him in their Paschal lamb, and they said to him that if he finds the original offering he should slaughter it on their behalf, all of them eat from the first sacrifice that was slaughtered. And if it is not known which of them was slaughtered first, both of them must be taken out to the place designated for burning, and the entire group is exempt from participating in the Paschal lamb on the second Pesaḥ.

If he did not say anything to them and they did not say anything to him, meaning that neither side granted the other authority to slaughter a Paschal lamb on its behalf, they are not responsible for each other, and the members of the group eat their Paschal lamb while the individual sent to find the lost animal eats from his own offering. The reason for this is that the individual is registered only for the original offering, while the other members of the group withdrew from that lost offering by sacrificing a different Paschal lamb.

Two groups whose Paschal lambs have become intermingled and they do not know which one belongs to which group should act in the following manner: These members of the first group draw one of the animals separated as a Paschal lamb for themselves, and those members of the second group draw one for themselves. One of these, a member of one group, comes to those, the members of the other group, and one of those members of the second group comes to these members of the first group. And this is what each group says to the member of the other group who has come to join them: If this Paschal lamb that is now in our possession is ours, you are withdrawn from the Paschal lamb that was yours, and you are registered for our Paschal lamb and you may eat from it. And if this Paschal lamb is yours, meaning that it actually belongs to the other group, including this individual, we are hereby withdrawn from ours and we are registered for your Paschal lamb, which you agree to share with us. The other group makes the same statement.

And similarly, if there were five groups of five people each or of ten people each, they draw one person from each and every group, and they say this statement mentioned in the case of two groups. The remaining member or members of each group will grant the representatives of the other groups that have come to join them a share in the Paschal lamb, and they will acquire a share in it for themselves in case the animal they have chosen belonged originally to one of the other groups.

In the case of two individuals whose Paschal lambs became intermingled and each person was the only one registered for his offering, what should they do? This person draws one of the Paschal lambs for himself and that person draws one for himself; this person registers someone from the marketplace with him on his Paschal lamb and that person registers someone from the marketplace with him on his Paschal lamb.

Once this has been done, this one comes to that person from the marketplace who has been added to the other person’s sacrifice, and that one comes to this person from the marketplace who has been added to the first person’s sacrifice, and this is what they say: If this Paschal lamb is mine, you are withdrawn from yours and you are registered for mine, and if this is your Paschal lamb, I am withdrawn from mine and I am hereby registered for yours, as described previously. The reason it is necessary for each individual to add an additional person to his Paschal lamb, is to ensure that when each person withdraws from his original Paschal lamb and registers for the other, no Paschal lamb will be left ownerless for any amount of time.

GEMARA: The Sages taught: If he, the agent, said to the other members of the group that if they slaughter their Paschal lamb first they should include him, and they said to him that if he slaughters his Paschal lamb first he should include them, all of them eat from the first Paschal lamb that was slaughtered, and the second one must be burned. If he did not say this to them and they did not say this to him, they are not responsible for each other, and each side eats its own Paschal lamb.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה כו' עד שנתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ואקשי' והא קא מייתי קדשים לבית הפסול שדין הבכור להאכל שני ימים ולילה אחד כדתנן בפ' איזהו מקומן של זבחים והפסח אינו נאכל אלא בלילה ומותר הפסח נמי אינו נאכל אלא ליום ולילה כמו שאמרנו בפרק שקודם זה וכיון שאתה אוכל הבכור בקדושת פסח אתה גורם לו להפסל הנותר בבקר כדין הפסח והוא כשר עדיין עד יום ג' וזהו וכי מביאין קדשים כי האי גוונא לבית הפסול דתנן בזבחים פ"ח אשם שנתערב בשלמים רבי שמעון אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכל כחמור שבהן אמר לו אין מביאין קדשים לבית הפסול אלא לרבנן היכי לעביד אמר רבא ממתין להם עד שיוממו ומביא בהמה שמינה ואומר כל היכי דאיתיה לפסח תחול קדושתיה עליה דהאי ואכיל להו להנך בתורת בכור:

מתני' חבורה שאבדה פסחה ואמרו לאחד צא ובקש עלינו כו'.

לענין אשם בשלמים וכן כל שנתערב מין בשאינו מינו לא יקרבו אפילו כחמור שבהם שאין מביאין קדשים לבית הפסול וכשם שאין ממעטין בזמן אכילתן כך אין ממעטין באוכליהן ולא במקום אכילתם אלא כיצד יעשה ירעה הכל עד שיפול בו מום וימכר כל אחד לבדו ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה ובדמי היפה שבהם ממין האחר ויפסיד המותר מביתו על הדרך שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השביעית והכוונה בה בענין החלק הששי ג"כ והוא שאמר חבורה שאבד פסחה אמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו הלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו ואם שלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן והוא אוכל משלו אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחת הוא אוכל משלו והם אינם אוכלין עמו ושלהן יוצא לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר להם אם אחרתי שחטו עלי הלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן אין ידוע אי זה מהן נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחת הם אוכלין משלהם והוא אינו אוכל עמהן ושלו יוצא לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני אמר להם ואמרו לו אוכלין מן הראשון לא אמר להן ולא אמרו לו אינן אחראין זה לזה אמר הר"ם כל זה מבואר ואמרם לא אמר להם ולא אמרו לו רוצה בו שלא פירש דברו ולא פרשוהו בפירוש שישחוט בעבורם וגם הוא לא הרשה אותם בפי' אע"פ שהיו שם מעשים ורמזים מורים על סמיכת קצתם אל קצתם:

אמר המאירי חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט לשם עצמו ולשם כל החבורה ומצד שהיה לבם נוקפם לקחו שאר החבורה פסח אחר ושחטוהו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל ממנו וכל החבורה עמו שמאחר שאמרו לו שחוט עלינו כלם נמנו עליו ושוב אין יכולין לימנות על האחר שהרי משנשחט אין מושכין ידיהן והשני ישרף כדין פסח בלא בעלים ואם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי לא נמנה על שלהם והם אוכלין משלהם שהרי חזרו בהם קודם שנשחט ונמנו על זה ואם אין ידוע איזו מהם נשחט ראשון או שנשחטו שניהם כאחד הוא אוכל בשלו שהרי לא נמנה על שלהם והם אינם אוכלים משלו שמא שלהם נשחט ראשון ונמשכו מזה וכן אין אוכלין משלהם שמא של זה נשחט ראשון ונמצא שאין אוכלין לא משלו ולא משלהם ושלהם יוצא לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני שהרי מ"מ נמנו על איזה מהם ואכילה לא מעכבה:

אמר להם זה שהלך לבקש את הפסח אם אחרתי כלומר אם תראו שאני מתאחר שחטו עלי גם כן שאמנה עמכם בשלכם כלומר שלא שלחוהו הם אלא הוא הולך מעצמו והתנה עמהם שאם יהו שוחטין בשבילם ימנו אותו עמהם ג"כ והלך הוא ומצא ושחט ואף הם לקחו ושחטו אם שלהם נשחט ראשון הם אוכלין משלהם שהרי סלקו עצמם מן האבוד והוא אוכל עמהם שהרי נמנה עמהם ומשנשחט אין יכול להסתלק הימנו ושלו יוצא לבית השריפה ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי סלק עצמו משלהם [והם אוכלין משלהן] שהרי לא עשאוהו שלוחם וכבר נסתלקו בזמנו ממנו ואם אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד הם אוכלין משלהם שהרי לא עשאוהו שלוחם כלל והוא אינו אוכל עמהם שמא לא נשחט ראשון ונמצא מנוי בשלהם ונמצא את שלו יוצא לבית השריפה ופטור מפסח שני שהרי מ"מ באיזה מהם הוא מנוי ואכילה אינה מעכבת:

אמר להם ואמרו לו כלומר שעשאוהו שליח לבקשו ולשחוט עליהם ואף הוא אמר להם שמא יתאחר וישחטו הם שיהו מונין אותו ג"כ עמהם יאכלו כולם מאותו שנשחט ראשון שהרי הוא שליח שלהם והם שלוחים שלו והאחרון יוצא לבית השריפה שהרי יש כאן אחד שאינו ראוי ואם אין ידוע או שנשחטו כאחד ישרפו שניהם ופטורין מלעשות פסח שני שהרי מ"מ א"א לצמצם ואחד מהם נשחט תחלה ויצאו בו שאין אכילה מעכבת:

לא אמר להם ולא אמרו לו אלא שזה הלך מעצמו בלא שליחותן והרי הם מסולקים ממנו מאליהם והלך הוא ושחט ואלו הלכו ושחטו אינן אחראין זה על זה ואין חוששין איזה נשחט ראשון אלא זה אוכל משלו אע"פ שהאחר נשחט ראשון ואלו אוכלין משלהם אע"פ שהאחר נשחט ראשון ואפילו היה בלבם או עשו דברים שהאמתלא שבהם מוכחת שכך היה בלבם הואיל ומ"מ לא התנו זה עם זה כלום מכאן אמרו יפה שתיקה לחכמים קו"ח לטפשים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק הששי ג"כ והוא שאמר שתי חבורות שנתערבו פסחיהן אלו מושכין להם אחד ואלו מושכין להם אחד אחד מאלו בא לו אצל אלו ואחד מאלו בא לו אצל אלו וכך הם אומרים אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו ואם שלך הוא הפסח הזה ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך וכן חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה נמשכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכך הם אומרים אמר הר"ם ברור הוא כי זה התערובת לא נפל אלא קודם ששחט הפסח שנים שנתערבו פסחיהם זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד זה ממנה עמו אחר מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק זה בא אצל זה וזה בא אצל זה וכך הוא אומר אם שלי הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלי ואם שלך הוא הפסח הזה ידי משוכות משלי ונמניתי על שלך וכמו כן יאמר השני לחבירו והדבר כלו מבואר:

אמר המאירי שתי חבורות שנתערבו פסחיהם פי' קודם שנשחטו שעדיין כל אחת יכולה לימשך משלו אלו וכו' פי' בני חבורה זו מושכים להם אחד מן הטלאים ובני חבורה האחרת לוקחים את האחר ואח"כ בא לו אחד מחבורה זו לחבורה האחרת ואחד מן האחרת בא לו אצל זו ובני חבורה אומרים לזה שבא אצלם אם פסח זה שמשכנו אצלינו הוא שלנו ויפה ביררנו משוך ידך משלך והמנה עמנו ואם שלך הוא יהו ידינו משוכות משלנו ויהא לבני החבורה האחרת והרי אנו נמנים בזו עמך וכן בני החבורה האחרת אומרין לאחר הבא אצלם ונמצא שאם החליפו בברירתם הרי נמשכו כל חבורה וחבורה משלהם ונמנו על אותו שביררו וזה שהוצרכנו לביאת אחד מחבורה זו לחבורה האחרת ולא הספיק שיהו כל בני החבורה מושכין יד משלהם לגמרי בכל מקום שהוא וכן חבורה האחרת ואח"כ ימשוך כל חבורה מהן אחד מן הפסחים וימנו עליו לכתחילה מפני שאסור להיות כל החבורה מושכת יד מן הפסח ולהניחו בלא בעלים וכמו שאמרו ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטים והולכים כל זמן שהטלה חי ובלבד שיהא אחד מבני החבורה קיים ר"ל שיהא אחד מהם נשאר עליו שלא משך ידו ממנו אבל עכשיו אם יפה בררו הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מאחד ואם החליפו הרי יש אחד עם הפסח וכשמשכו האחרים את ידיהם נשאר הוא עליו:

וכן חמש חבורות של חמשה חמשה בני אדם או של עשרה עשרה וה"ה לפחות ויתר שנתערבו פסחיהם כל חבורה וחבורה מושכת אחד מן הפסחים ואחד יוצא מכל חבורה בא לו אצל האחרת ונמצאו בכל טלה ארבעה מחבורה הנמנית עליו ביחדה בברירה זו השניה ואחד משאר החבורות עמהם ואומרין הארבעה לאותו אחד אם שלנו הוא פסח זה ונזדמנה לנו ברירתנו כהוגן סלק ידך מאותו שנמנית עמו הן בברירה ראשונה הן בשניה והמנו עמנו ואם שלך היה עם חבורתך הרי אנו מסלקין עצמינו מאותו שנמנינו עליו תחלה ונמנין עמך בזה ואם שמא לא היה זה לא מחבורתם ולא מחבורתו מ"מ כבר נסתלקו הארבעה תחלה ואח"כ הוא ונמנה על זה וכן כל אחד מן החמשה ודקדקו בגמ' שאם היו ארבע חבורות של חמשה ואחת מארבעה אע"פ שהיו ממנים אחד מן השוק עמה אין תקנה בכך שהרי מ"מ נשאר בלא אחד מבעלים הראשונים שהרי בזה לא דיים באחד מכל חבורה שהרי זו של ארבעה שמא של חמשה היא והם צריכים למשוך ידיהם כל הארבעה שבאותה חבורה וישאר הטלה בלא בעלים ואע"פ שלדעת ר' יוסי דיו שלא יניחוהו בלא בעלים כגון שיביאו אחד מן השוק קודם שיסלקו כלם את ידיהם ממנו אע"פ שאינו מן החבורה הראשונה מ"מ הלכה כר' יהודה שמזקיק להיותו מן החבורה הראשונה כמו שביארנו:

שנים שנתערבו פסחיהם כלומר שכל אחד הפריש פסח לעצמו בלא חבורה ונתערבו זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד וכל אחד מהם הולך וממנה עמו אחד שבשוק ואומר לו כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו ונמצאו עכשיו שנים בכל פסח שהם שתי חבורות ואח"כ יבא אחד מאלו אצל אלו ואחד מאלו אצל אלו ואומרין זה לזה אם פסח זה שלי ידיך משוכות משלך ותמנה על שלי ואם שלך הוא ידי משוכות משלי ואמנה על שלך ואי אפשר לומר כן בלא מנוי אחר מן השוק שאם כן נמצא כל אחד מניח את הפסח כמו שהוא ר"ל בלא בעלים וא"ת ואף בזו מה הועלנו שהרי לר' יהודא שהלכה כמותו מ"מ צריך שישאר עליו אחד מן החבורה ואין מנוי אחר שבשוק כלום וא"ת שאותם הבאים מן השוק הם שבאים זה אצל זה הא מתני' סתם נאמרה ולא עוד אלא שהלשון מוכיח שהשנים הראשונים צריכין לבא זה אצל זה וכמו שאמר אם שלי הוא וכו' ואין לשון זה נופל אלא על אותם המנוים עליו מתחלה תירצו בגמ' שמאחר שר' יהודה סובר שאין שוחטין את הפסח על היחיד אף מתחלתו הוא עומד לכך ר"ל למנות אחר עליו והרי זה הבא מן השוק כאילו הוא אחד מבני חבורה ראשונה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק ונשלמה המסכת תהלה לאל:

ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו בענין מסכת פסח שני תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לנו לכללו במסכת שקלים בעזרת הצור ובישועתו אא"ס:

שנים שנתערבו פסחיהן כו' פי' בשאר כל הקרבנות תנן בפ' התערובת קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא אבל בפסח אינו יכול לעות כך דאין הפסח נאכל אלא למנויו ואין שניהן יכולין לאכול מהן דשמא יאכל כל אחד מפסח שאינו שלו וכיון שאינן יכולין לאכול הו"ל פסח נשחט שלא לאוכליו ופוסל והלכך כל אחד ואחד ממנה עמו אחד מן השוק כו':

בפרש"י בד"ה אם שלו כו' על שלו הם נמנין ושוב אין כו' כצ"ל:

בד"ה ושלהן יוצא לבית השריפה שמא שלו נשחט ראשון כו' עכ"ל בשנשחטו כאחד נמי איכא למימר האי טעמא דא"א לצמצם ושמא שלו נשחט ראשון ותדע דאם נימא דאפשר לצמצם שנשחטו כאחד היאך יוצאין בפסח זה והרי אין נמנין על שני פסחים כאחד ודו"ק:

תוספות בד"ה ופטורין כו' שכח לפני זריקה חייבין כו' עכ"ל היינו הך דתני בפ' האשה שכח רבו מה אמר לו אם גדי אם טלה דקאמר אביי עליה שכח לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני דכי אזדריק לא חזי לאכילה [*] ויש לעיין בזה אמאי לא דמי הך לדהכא דה"נ הכא דכי אזדריק לא חזי לאכילה ודו"ק:

גמרא ויביא בהמה שמינה כו'. משמע דמביא בהמה לא מעות וכ"כ הרמב"ם בחבורו ולא עמדתי ע"ד רש"י בד"ה ונימא שכתב אהנך מעות:

ד"ה אם שלו נשחט ראשון. ושלהן ישרף דפסח בלא בעלים הוא. לכאורה כיון דכבר יצאו בשלו הוה שלהם כמותר הפסח ולמאן דלא בעי עקירה הוה כשלמים ששחטן לשם פסח דכשר אליבא דרבי יהושע לעיל (סב ב עא ב) וגם זה הוי עקירה בטעות (ע' ר"ד עב) ועי' בס"פ א"ד דשקל וטרי הש"ס טובא בכעין זה ועיין (לעיל פט) בתד"ה ונטרחו ויתיישב לך:

רש"י (בסוף המשנה) ואפילו לרבי יוסי. פשוט דכוונתו לרבי יוסי דלקמן דלא מצריך שישאר עליו אחד מבני חבורה הראשונים אבל להניחו בלא מנויין כלל מודה דאינו רשאי והמציין לעיל השתבש:

והא קא מייתי קדשים לבית הפסול. לר''ש קא פריך דממעט בזמן אכילת הבשר ושורפו לנותר עד בקר שלא כדין משום ספק פסח והל''ל ירעו שדין הבכור לשני ימים ולילה אחד: מביאין קדשים לבית הפסול. למעט בזמן אכילתן מוטב מלנתקן לרעייה: ישחטו בצפון. כחומר אשם ולא כשלמים בכל מקום ויאכלו כחומר שבהן כתורת האשם לזכרי כהונה ליום ולילה לפנים מן הקלעים: לבית הפסול. שממעט בזמן אכילת השלמים אלא ירעו: ורבנן. דאמרי אין מביאין היכי עבדינן לפסח שנתערב בבכורות בשלמא גבי אשם שנתערב בשלמים או פסח שנתערב בעולה ואשם איכא למימר ירעו וימכרו ויביא בדמיהן אותן קרבנות כדאמרן לעיל אבל בכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל במומו לכהן ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון: ממתין עד שיוממו ויביא בהמה שמינה. ביפה שבהן: ונימא כל היכא דאיתיה לפסח תיחול. קדושתיה אהנך מעות ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח: ואכיל להו. לכל התערובת: בתורת בכור בעל מום. ואיזו היא תורתו אין נשחט באטליז ואין נמכר באטליז ואין נשקל בליטרא ואם היה מכיר בפסח שנפדה היה שוחטו ומוכרו באטליז אם ירצה: מתני' צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו: אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנין ושוב אין יכולין להימנות על שלהן ושלהן ישרף דפסח בלא בעלים הוא ואוכלין כולן משלו: ואם שלהן נשחט ראשון הוא אוכל משלו. שהרי לא נמנה על שלהן והם אוכלין משלהן שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו: והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשכו מזה: ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנים על השני: ופטורין מפסח שני. דממה נפשך בראשון נימנו ואכילה לא מעכבא: אמר להם אם איחרתי שחטו עלי. יחיד שהלך לבקשו ואמר לבני חבורה אם איחרתי שחטו עלי והמנוני עמכם והן לא אמרו שחוט עלינו: הוא אוכל עמהן. ושלו ישרף דכיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו: ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך משלו שהרי עשאן שלוחין: ופטור מפסח שני. ממה נפשך בראשון יצא: אמר להם. שחטו עלי אם איחרתי ואמרו לו בקש ושחוט עלינו יאכלו כולן מן הראשון דהם שלוחיו והוא שלוחם: ואם אין ידוע איזהו נשחט ראשון. ישרפו שניהם ופטורין מפסח שני: אינן אחראין זה לזה. אין אחריות וטענה זה על זה ואין זה וזה חוששין איזו נשחט ראשון אלא הן אוכלים משלהם והוא אוכל משלו: אלו מושכין להם אחד. מן הפסחים ואלו מושכין אחד: אחד. מבני חבורה זו בא לו אצל חבורה זו ואחד מזו בא לו אצל זו: וכן הם אומרים. לאותו יחיד הבא אצלן: אם שלנו הוא פסח זה. שמשכנו אלינו ויפה ביררנו את שלנו משוך ידיך משלך והימנה עמנו על שלנו ואם שלך הוא פסח זה הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך נמצא אם החליפו הרי זה הומשכו כל חבורה וחבורה משלהן ונמנו על אותו שביררו וכן בני חבורה השניה אומרים ליחיד הבא אצלן ועל כרחינו צריך אחד מאלו לבוא אצל אלו ולימנות עמהן ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על האחד ואלו על האחד משום דאמרינן בברייתא בגמ' בין לרבי יהודה בין לר' יוסי אסור לימשך כל בני חבורה מן הפסח להניחו בלא בעלים ועכשיו כשהאחד מבני החבורה זו בא אצל החבורה האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים אם יפה ביררו הרי כל חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו ואם הם החליפו הרי הלך אחד מהם עם חבורה האחרת וכשמשכו הנותרים את ידיהן ממנו נשאר הוא עליו: וכן חמש חבורות של חמש חמש. בני אדם שנתערבו פסחיהם כל חבורה וחבורה מושכים להם א' מן הפסחים וחמש אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין לחמשה פסחים שאם החליפו לא יהא כאן פסח שלא יהא אחד מבעליו הראשונים עליו: וכן הם אומרים. כשנעשו עתה חבורות חדשים אומרים הארבעה לאחד אם שלך הוא פסח זה ידי ארבעתינו משוכין מארבעה פסחינו בכל מקום שהן ונימנינו עמך וכך הן חוזרין ואומרים לשני וכן הארבעה לכל א' שבחבורה וכן כל חבורה וחבורה: שנתערבו פסחיהן. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד ראובן הולך וממנה עמו את לוי מן השוק ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו שמעון ממנה עמו את יהודה מן השוק דעכשיו יהו שנים על כל אחד כל מקום שהוא: זה בא אצל זה. ראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן וכן אומר ראובן ליהודה הנשאר על פסח שבירר לו שמעון אם שלך הוא פסח זה שיפה בירר לו שמעון תחלה הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה ואם שלי הוא פסח זה שלא כיווננו לברר תחלה יפה ואין זה פסח שנימנית עליו עם שמעון הרי ידיך משוכות משלך והמנה על זה ולכך הוצרך כל אחד להמנות אחד מן השוק שאם באו להתנות כשהן יחידין ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה ביררנו ואם לאו הריני מושך משלי ונמנה על שלך נמצא כשהוא נמשך משלו הרי הוא מניח פסחו כמות שהוא כלומר בלא בעלים שעדיין לא נמנה אחר עליו ואפי' לר' יוסי לית ליה והא ליכא למימר שימנה כל א' על של חבירו קודם שימשך משלו דהנמנה על שני פסחים אין זה מנין: גמ'

אין פירוש לקטע זה

דף צח - ב

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד