פסחים צח ע"א

דף צח - א

המפריש פסחו ומת. ונשאר הפסח בלא מנויים, לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח שהרי אין שוחטין פסח שאין לו בעלים, אלא יביאנו לשם שלמים, כדין מותר הפסח שהוא קרב שלמים, ובגמרא מבואר באיזה אופן מדובר כאן.

גמרא:

שנינו במשנה המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: שמע מינה תלת. יש ללמוד ממשנתנו שלושה דינים בהלכות דיחוי.

[המושג "דיחוי" פירושו - קרבן שנדחה ונפסח מהקרבה, אפילו אם אחר כך נתבטלה הסיבה שהיה דחוי, מכל מקום חל בו דין דיחוי ועדיין הוא דחוי ופסול מלהקרב].

א. שמע מינה תלמד ממשנתנו - בעלי חיים קרבנות חיים [שעדיין לא נשחטו] נדחין:

שנחלקו בזה רבי יהודה ורבי שמעון במסכת יומא [סג:]: דעת רבי שמעון שאין נוהג דין דיחוי אלא אחרי שחיטת הקרבן ^[1]. אבל בעוד הבהמה חימה אין נוהג בה דין דיחוי. ואילו רבי יהודה סובר שאפילו בעוד שהבהמה חיה נוהג דין דיחוי ^[2].

ובמשנתנו שנינו בנקבה וזכר בן שתי שנים שירעו עד שיסתאבו. למדנו מכאן שבעלי חיים נדחין ^[3].

ב. ושמע מינה תלמד ממשנתנו - דיחוי מעיקרא שכבר מתחילה בשעת הפרשת הקרבן היתה הבהמה דחויה מהקרבה. [כגון במשנתנו שהפריש נקבה לפסחו] הוי דיחוי.

ובדבר זה נחלקו בגמרא שיש אומרים [בסוכה לג:] שאין דין דיחוי אלא בקרבן שהיה ראוי ואחר כך נדחה ונפסל. אבל קרבן שמלכתחילה לא היה ראוי להקרבה אין נוהג בו דין דיחוי, [ואם לאחר זמן בטלה סיבת הדיחוי, הרי הקרבן כשר להקרבה].

ולמדנו ממשנתנו שדיחוי מעיקרא חשוב דיחוי.

ג. ושמע מינה תלמד ממשנתנו - יש דין דיחוי בדמים: כלומר בהמה שמלכתחילה לא חל עליה קדושת הגוף [שיקריבו את גופה] אלא קדושת דמים [שיביאו בדמיה קרבן אחר] כגון המפריש נקבה לפסחו, אין הוא יכול להקריב לפסח את גוף הבהמה, ולא חלה בה קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, [שאם נפל בה מום בי"ד ניסן יביא בדמיה זכר ויקריבנו לפסח] ^[4].

והיה אפשר לומר שאין דין דיחוי נוהג אלא בבהמה שיש עליה קדושת הגוף שהיא קדושה חמורה, אבל בקדושת דמים אין הקדושה חשובה, והרי זה כבהמת חולין שאפילו אם היה בה סיבה להפסל לקרבן, אין חל בה דין דיחוי, ואם נתבטלה סיבת הפסול שבה אפשר להקדישה ולהקריבה.

ולמדנו ממשנתנו שאין אומרים כן. אלא יש דיחוי אף בקדושת דמים: ^[5] שהרי שנינו במשנה שהמפריש נקבה לפסחו אפילו לאחר הפסח אי אפשר להקריב אותה עצמה לשלמים אלא את דמיה ומכאן שחל בה דין דיחוי. אף על פי שאין בה אלא קדושת דמים בלבד.

למדנו מכאן שיש דין דיחוי בבהמה שקדושה לדמים בלבד ^[6].

שנינו במשנה: המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים.

תנו רבנן:

המפריש את פסחו ומת. אם בנו ממנו עמו הרי שעדיין יש בעלים לפסח, ולכן יביאנו בנו לשום פסח.

אבל אם אין בנו ממונה עמו הרי שאין בעלים לפסח ואינו ראוי לקרבן פסח, לפיכך יביאנו לשום שלמים לששה עשר בניסן.

ומדייקינן: נאמר בסוף הברייתא יביאנו לשום שלמים לששה עשר, משמע לי"ו בששה עשר אין [כן]. אבל לט"ו בט"ו ניסן שהוא יום טוב ראשון של פסח לא! ולמה לא יקריבנו בט"ו? קא סבר נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב.

עתה הגמרא חוזרת לבאר את גוף דברי הברייתא, שאמרה: המפריש את פסחו ומת. אם בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח. אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום שלמים.

והוינן בה: דמית האב אימת מתי מת האב? ^[7]

אילימא אם נאמר דמית [שמת] קודם חצות. יש להקשות קושיא: היאך שנינו בברייתא אם בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח? הא חלה אנינות עלויה מעיקרא הרי חלה עליו אנינות מתחילת שעת חיוב הפסח. שהוא מחצות היום ואילך! ואונן שמת קרובו לפני חצות לא חל עליו חיוב הפסח ואינו עושה את הפסח בו ביום. [רש"י בפירוש שני. ותוספות] ^[8].

אלא בעל כרחך צריך לומר דמית שמת האב אחר חצות. ובאופן הזה אף על פי שהבן אונן, הוא רשאי להקריב את הפסח כיון שחיוב הפסח חל עליו לפני האנינות ^[9].

אך גם על זה יש להקשות קושיא: היאך שנינו בברייתא: "אין בנו ממונה עמו יביאנו לשום שלמים"? הא קבעתיה חצות - הרי בזמן חצות עדיין האב היה חי. והיה הקרבן ראוי לפסח. והוקבע עליו שם פסח בחצות. ולאחר מכן כאשר מת האב נדחה הקרבן מלהקריבו לפסח. וכיון שנדחה מלהקריבו לפסח חל עליו דין דיחוי ואי אפשר להקריבו גם לשלמים! ^[10]

ואם היינו מבארים שהברייתא מדברת באופן שהאב מת קודם חצות, בזה לא הוקבע שם פסח על הקרבן, כיון שבחצות [שהוא שעת הקרבת הפסח] כבר אי אפשר היה להקריבו לפסח. וממילא מוןב שאפשר להקריבו לשלמים בששה עשר בניסן.

אבל אם נבאר כך, תחזור הקושיא דלעיל: מדוע אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח? הרי חלה עליו אנינות לפני חצות. ואינו רשאי לעשות את הפסח! ^[11]

אמר [רבא] רבה ^[12] תירוץ:

לעולם מדובר בברייתא דמית שמת האב קודם חצות. ולפיכך מובן שאם אין בנו ממונה אחריו יביאנו לשום שלמים, שהרי בחצות הפסח לא היה ראוי להקרבה ולא הוקבע בו שם כלל.

אלא שהקשינו: אם כן, בבנו ממונה עמו איך יביאנו לשום פסח הרי חלה עליו אנינות מתחילה! תירץ על זה רבה: ומאי מה כוונת הברייתא שאמרה: "יביאנו לשום פסח"? לשום פסח שני בי"ד אייר, שאז אין הבן אונן.

אביי אמר תירוץ אחר:

לצדדין קתני. יש לחלק את המשנה לשני חלקים, וכל חלק מדבר באופן [ב"צד"] אחר.

א. בחלק הראשון בברייתא מדובר באופן שמת אחר חצות, ואמרה הברייתא: "אם בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח". שהרי חיוב הפסח חל על הבן בחצות לפני שחלה עליו אנינות.

ובאופן זה [שהאב מת אחר חצות] לא פירשה הברייתא מה הדין אם אין בנו ממונה עמו. ומדוע? מפני שיש ללמוד דין זה מהמשנה דלעיל, ששנינו [בפסח שאבד] שאם הוקבע על הקרבן שם פסח ונדחה הרי הוא נפסל מלהקריבו לשלמים. ומכאן יש ללמוד שאם מת האב אחר חצות ואין בנו ממונה עמו, הוקבע על הקרבן שם פסח ונפסל. [רש"י].

ב. ובחלק השני בברייתא מדובר באופן שמת קודם חצות ואמרה הברייתא: אם אין בנו ממונה עמו נמצא שאין לפסח בעלים. ואי אפשר להקריבו לשם פסח, ולכן יביאנו לשום שלמים. שהרי לא הוקבע על הקרבן שם פסח בחצות, ולפיכך לא נאמר בו דין "דיחוי".

ובאופן זה [שהאב מת קודם חצות] לא פירשה הברייתא מה הדין אם בנו ממונה עמו. ומדוע? מפני שבזה פשוט שהקרבן כשר כיון שעדיין יש לו בעלים, ולפיכך יביאנו בנו לפסח שני [רש"י].

רב שרביא אמר תירוץ אחר:

לעולם מדובר בברייתא דמית [שמת האב] לאחר חצות, ולפיכך מובן שאם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח בו ביום. כיון שחיוב הפסח חל עליו בחצות לפני שחלה עליו אנינות. ולכן הוא יכול להקריב את הפסח.

אלא שהקשנו: אם כן, באופן שאין בנו ממונה עמו, איך יביאנו לשום שלמים? הרי הוקבע עליו שם פסח בחצות ונדחה, ולכן הרי הוא נפסל גם לשלמים!

תירץ על זה רב שרביא: ומדובר בברייתא כגון שהיה אביו גוסס בחצות, ורוב גוססין למיתה. ולכן לא הוקבע עליו שם פסח בחצות, וכשמת האב לאחר חצות [ואין בנו ממונה עמו] לא חל דין דיחוי על הקרבן, והרי הוא כשר לשלמים.

רב אשי אמר תירוץ אחר:

לעולם מדובר בברייתא דמית [שמת האב] לאחר חצות ולפיכך מובן שאם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח, שהרי חל עליו חיוב הפסח לפני האנינות.

אלא שהקשנו: אם כן, באופן שאין בנו ממונה עמו, איך יכול להביאו לשם שלמים? הרי הוקבע עליו שם פסח בחצות ונדחה, והרי הוא נפסל גם לשלמים!

תירץ על זה רב אשי: ורבי שמעון היא הברייתא סוברת כרבי שמעון, דאמר אין בעלי חיים נדחין, ולכן אף על פי שבחצות הוקבע שם פסח על הקרבן, מכל מקום כשמת האב לא חל בו דין דיחוי, והרי הוא כשר לשלמים.

רבינא אמר תירוץ אחר:

כגון שהפרישו האב אחר חצות ומתו בעלים [האב] אחר חצות, ובאופן זה מובן שאם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח, שהרי חל עליו חיוב הפסח בחצות לפני שמת אביו ונעשה אונן.

אלא שעדיין קשה, הרי בשעה שהאב הפריש את הפסח אחרי חצות הוקבע עליו שם פסח, וכאשר הוא מת חל בו דין דיחוי, ואם כן איך שנינו בברייתא שאם אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים? הרי חל בו דין דיחוי!

תירץ על זה רבינא: וקא סבר התנא ששנה את הברייתא סבר כדעת רבי זירא [לעיל צו:] שחצות קבע הזמן שקובע שם פסח על הקרבן הוא חצות בלבד, ולא כל שאר זמן השחיטה שמחצות ועד השקיעה ^[13].

ולפיכך אף על פי שהאב מת אחרי חצות, מכל מקום כיון שההפרשה היתה אחרי חצות, נמצא שלא הוקבע שם פסח על הבהמה כלל.

מתניתין:

הפסח שנתערב בזבחים אחרים, כגון שלושה טלאים - אחד פסח, אחד אשם, ואחד עולה, שנתערבו זה בזה ירעו עד שיסתאבו [שיפול בהם מום] וימכרו ויביא בדמי הטלה היפה שבהן - ממין זה כגון פסח ^[14]. ובדמי הטלה היפה שבהן - ממין זה כגון אשם, וכן עולה. ויפסיד המותר מביתו אותו מותר [תוספת] שצריך להוסיף על הטלאים הפחות יפים להשלימם לדמי היפה שבהם, את זה יפסיד ממעות חולין שבבביתו.

וכיצד יעשה? ^[15]

אם הטלה היפה שבהם שוה סלע, מביא שלושה סלעים מביתו, ונוטל סלע אחד ואומר כל מקום שנמצאת העולה הרי היא מחוללת על סלע זה. וקונה בסלע זה עולה. ונוטל סלע שני ואומר כל מקום שנמצא האשם הרי הוא מחולל על סלע זה ומביא בו אשם, וכן בפסח ^[16].

נתערב הפסח בבכורות שמתן דמם על המזבח שוה לפסח [ששניהם ניתנים בשפיכה אחת כנגד היסוד], וכן שניהם שווים שאין בהם תנופת חזה ושוק, וסמיכה ונסכים.

רבי שמעון אומר: אם היו מנויים על הפסח חבורות ^[17] כהנים שוחטין בי"ד ניסן כל טלה לשם מה שהוא, שאם הוא בכור הרי זה בכור, ואם הוא פסח הרי זה פסח,

ויאכלו הכהנים את כולם עד חצות שהרי אנו מסופקים בכל טלה שמא הוא פסח, ואינו נאכל אלא עד חצות.

ש"מ מדקתני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה (כיון שאינן) קרבים שלמים ש"מ בעלי חיים נדחין ודחוי מעיקרא כי (היא) נקבה או זכר בן ב' שנים שאינן ראוין מעיקרא לשם פסח לא תימא כיון שאינן (שלמים) לשם פסח מעיקרא כי אקדשינהו לשלמים אקדשינהו אלא נדחו ומדלא קתני ויביא בדמיו שלמים אלא יפלו דמיו לנדבה ש"מ דיש דחוי בדמים:

המפריש פסחו ומת וכו' ת"ר המפריש פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח [אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים] לששה עשר ואוקמא רבא בשמת קודם חצות וחל עליה אנינות דאורייתא והוא נדחה לפסח שני והא דתנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב באנינות דרבנן אבל באנינות דאורי' לא.

רב שרבי' אמר כגון שהיה אביו גוסס בחצות ומת אחר חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח דהא לא חל עליה אנינות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים דכיון דבחצות גוסס היה לא הוה חזי למעבד פסח ולא קבעתיה חצות.

רב אשי אמר לעולם דמת אחר חצות ולא חל עליה אנינות דהא משעת הפסח כיום טוב חשוב שאומר בו הלל לפיכך לא חל עליה אנינות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים מאי אמרת קבעתיה חצות רבי שמעון הוא דאמר בעלי חיים אין נדחין ומשום הכי מקריב לה שלמים.

רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות וקסבר לא קבעה:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים פירשוהו בגמ' בשלא הי' הבן נמנה עם אביו באותו פסח וכן לא היו בו מנוים אחרים ונמצא שאין כאן שום בעלים קיימים אבל אם הי' הבן נמנה עם אביו באותו פסח מקריבו לשם פסח אם מת האב לאחר חצות שנמצאת חובת הפסח חלה עליו קודם האנינות שאילו מת קודם חצות הואיל והאנינות חלה עליו קודם חובת הפסח נדחה לפסח שני כמו שביארנו בפ' האשה אבל לאחר חצות מקריבו לשם פסח הא כל שלא נמנה הוא עמו ולא אחר אינו מקריבו לשם פסח אלא לשם שלמים ואע"פ שקבעתו חצות לשם פסח מ"מ זהו מותר הפסח שקרב שלמים ואין אנו צריכים למשא ומתן הבא עלי' בגמרא:

ואינו קרב עד יום ששה עשר שאינו מקריבו בארבעה עשר לשם שלמים שהרי שלמים אינן דוחין עשה של עליה השלם ולא בחמשה עשר שאין נדרים ונדבות קרבות ביו"ט ונמצאת למד מ"מ שחצות קובעת הפסח לשם המפרישו שאילו שחיטה קובעת ולא חצות כל שלא נשחט לא נקבע הפסח לשם המפרישו ליקרא במיתתו מותר הפסח ויכול הבן להקדישו מתחילה לפסח ולהביאו לשם פסח אלא חצות קובעת שאם משכו כולם את ידיהם הימנו הרי הוא כפסח שאין לו בעלים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכוונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו נתערב בבכורות ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו אמר הר"ם המשל בזה כי אם נתערב בו פסח עם שתי עולות מניחין השלשה כבשים עד שיפסלו ומוכרם אחד אחד ויודע איזה מהם דמיו יותר ונאמר על דרך הדמיון שישוה באחד דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידו מן השלשה כבשים ארבעה דינרין וחצי ואז יתחייב להביא שלש בהמות שתים מהן בשנים דינרין ואחת בשני דינרין וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו יקריב מהן שתים עולה ואחת שהיתה בשנים דינרין שלמים וממה שאתה צריך לדעת כי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחת והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות וכשנאכל בכור בתורת פסח אנו מביאים אותו לעשותו נותר לפי שאינו נאכל אלא עד חצות והעיקר אצלנו אין מביאים קדשים לבית הפסול ור' שמעון אומר מביאין הקדשים לבית הפסול ואמר אם חבורת כהנים יאכלו ר"ל יאכלו הכל עד חצות כדין הפסח וחכמים אומרי' ירעו עד שיסתאבו ויביא הבהמה בדמי הבהמה היפה שבהן בהמה שמנה ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תחול קדושתו על זה ויקרב אותה הבהמה שלמים ויאכל אותה הבהמה כולה שנפל בה מום כאשר יאכל בכור בעל מום ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי הפסח שנתערב בזבחים ר"ל בקדשי קדשים כגון שהיו כאן שלש בהמות אחת של פסח ושתים אחת של עולה ואחת של אשם והרי שאינן שוות לא בזמן אכילה ולא במתן דמים ונמצא שאין אחד מהם ראוי להקרבה ומתוך כך ירעו עד שיסתאבו וימכרו וילקחו מהם שלשה קרבנות אחד לאשם ואחד לעולה ואחד לשלמים מצד אותו שהיה של פסח שקרב שלמים:

ומה שאמר ויביא מדמי היפה שבהן ממין זה וכו' פירושו בשאין דמי הבהמות שוים כגון שהיתה האחת שוה סלע ואחת סלע וחצי ואחת שני סלעים שנמצאו בידו בין כולם ארבעה סלעים וחצי צריך שיקנה כל קרבן מהם בשני סלעים כשיעור היפה שבהם ונמצא צריך בין כולם לששה סלעים ואותו סלע וחצי היתרים מפסיד מביתו ומקריבן אחת עולה ואחת אשם ואחת שלמים אם הוא לאחר זמן שחיטת הפסח הא אם נתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים לאחר זמן הפסח מפני שהשלמים טעונין סמיכה ופסח אין טעון סמיכה ואם סומך בה עובד עבודה בקדשים וכן ששלמים טעונים שתי מתנות שהן ארבע ופסח במתנה אחת הא תוך זמן לא ושמא תאמר והרי שמא מחליף שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על דמי האחרת ואין משנין מקדושה לקדושה פירשו גדולי הרבנים שכן הוא עושה מביא הששה סלעים ונוטל השנים ואומר כל מקום שהוא האשם תהא קדושתו מחוללת על שני סלעים אלו וכן בכולם:

נתערב בבכורות שמתן דמים שבהם שוה למתן דם הפסח וזמן אכילתם מיהא אינו שוה שהרי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח דוקא מתחילת הלילה עד חצות אומר ר' שמעון שאם היתה כולה חבורת כהנים שהבכור נאכל לכהנים יאכלו הכל עד חצות כדין פסח ובשעת הקרבה מיהא יאמר אם זהו פסח תהא שחיטתו לשם פסח ואם בכור יהא לשם בכור ואפילו שחט שניהם לשם פסח כשרים שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים ובבכור אין לומר בו אלא שלא עלו לשם לבעלים שהרי קדשוהו מן השמים ואע"פ שממעט בזמן אכילת הבכור ומביא קדשים לבית הפסול אינו חושש לכך וכמו שאמר הוא במקום אחר אשם שנתערב בשלמים ישחטו בצפון כאשם ויאכלו כחמור שבהם ומ"מ אין הלכה כמותו אלא כחכמים שנחלקו עמו בגמ' וכל שנתערב פסח בבכורות ממתין להם עד שיוממו ויביא השמנה שבהם ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תחול קדושתו על זה ויקריב אותה בהמה שלמים כדין מותר הפסח והאחרות נאכלות בזמנן כבכור בעל מום:

המפריש פסחו ומת לא יבאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים פ'י אע"פ שבנו עדיין לא הפרשי פסחו אינו יכול להקרבי לשם פסחו שאין הבן יכול לירש קרבן אביו שאין הקרבן כשאר ממון אביו שהוא יורשו אלא הקרבן נקרא ע"ש אב ואם האי חטאת מתה ואם הוא אשם ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ואם היא עולה האו שלמים מקריבן ע"ש עצמו ופליגי בה רבנן ור' יהדוא אם היורש סומך ומימר דרבנן סברי יורש סומך ומימר ור' יהודא סבר אינו סומך ואינו מימ ואם הקרבן יקרא על שמו ושלו הוא אמאי אינו יורש ואינו סומך א"ו הקרבן יקרא על שמו ושלו הוא אמאי אינו יורש ואינו סומך א"ו הקרבן על שם אביו נקרא ואל על שמו ומש"ה אינו יורש ואינו סומך ורבנן דאמרי יורש וסומך ומימר מושם דרביי' קרא כדאמרינן בריש תמורה וכיון שאין לו כח לירש קרבן אביו אינו יכול לצאת בפסחו של אביו ועל שם אביו אינו יכול לשוחטו שיאן הפסח נשחט אלא לאוכליו הילכך לא יביאנו לשם פסח אלא לשם שלמים עיין בה' קמיייתא דזבחים שמוכח שם שאין היורש קונה קרבן אביו:

יביאנו לשם שלמים לששה עשר. פירושו בארבעה עשר אינו יכול להביאו שלם שלמים מפני שהוא אונן ואונן אסור להביא קרב ביום אנינותו כדבעי' למימר לקמן:

אילימא דמת קודם חצות הא חל אנינות עלוי' פי' הוא דתנן אונן שוחט ואוכל פסחו לערב כגון דמית אחר חצות דחל חיוב' דפסח עלוי' ברישא כדאמרי' בזבחים בפ' טבול יום דמקשי' דר"ש אדר"ש ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת קודם חצות וכאן שמת לאחר חצות קודם חצות דלא חזי ופסח חיילא עלי' אנינות לאחר חצות דחזי לפסח לא חיילא עלי' אנינות:

בפירש"י בד"ה [ש"מ יש דחוי בדמים] כו' לא אלימא למימר ביה כו' תשובת רבינו עכ"ל כל זה הפי' אינו מפרש"י אלא מתשובותיו כמ"ש התוס' ובפי' מוגה בפרש"י שלפנינו מצאתי ש"מ יש דחוי בדמים אפי' הדמים נדחין מדלא קתני ויביא בדמיהן פסח עכ"ל וזה שלא כדברי התוס' שכתבו קודם פסח יביא בדמים פסח ומ"ש בא"ד ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח כו' ונטרחו וניתי במותר עכ"ל כצ"ל לפי פי' תשובת רבינו לא הבנתי הקושיא אלא לפי הפי' שכתבתי דדמיה נדחין מפסח קשיא ליה שפיר דמאותן דמים דכבר נדחו למותר הפסח יביא פסח גופיה וק"ל:

בד"ה הפסח שנתערב כו' בזבחים ג' טלאים אחד של פסח ואחד של אשם ואחד של עולה כו' עכ"ל לא ידענא ל"ל למנקט ג' טלאים בנתערב נמי הפסח בטלה א' של אשם או של עולה נמי איכא לפרושי הכי וק"ל:

תוס' בד"ה ש"מ דחוי כו' דאפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור כו' עכ"ל ר"ל דאפשר למעוטי מעיקרא קודם י"ט הנהו ענבים דאשחור ע"ש וק"ל:

בד"ה וש"מ יש דחוי כו' דמשכחת לה דחוי [כו'] קדושת הגוף כו' ולהכי אצטריך תו לאשמעינן דאפילו בדמים יש דחוי כו' עכ"ל אע"ג דבדחוי מעיקרא דהכא ממילא שמעינן מינה דחוי דמים מ"מ נ"מ בדוכתא אחריתא דמצינו זה בלא זה וק"ל:

רש"י בד"ה ש"מ כו' תשובת רבינו ע"כ ותמיהא לי אמאי גרע כו' כדאמרינן בהאשה ונטרחו ונייתי במותר כצ"ל:

ד"ה נתערב. ואין טעונין תנופה חו"ש ולא סמיכה ונסכים. ק"ל הא אשם שנתערב בשלמים נמי סבירא ליה לר"ש לקמן בגמרא דיקרבו אף ע"ג דכל אשם א"ט תנופת חו"ש. ואשם מצורע א"ט סמיכה למ"ד סמיכתו לאו דאורייתא ואינה אלא באקופי ידא (זבחים לג ובתד"ה סמיכת) וכן כל אשם א"ט נסכים חוץ משל מצורע ושלמים חייבים בכולם וכן דברי התוספות (שם עו ב) ד"ה אשם וד"ה סמיכה צ"ע דמשמע מדבריהם דדוקא התם משום תקוני גברא התיר ר"ש והא הכא בנתערב גם כן מתיר והיא משנה שם (עה ב) וא"ל דבכדי שלא יצטרכו לירעות הוה כמו תיקוני גברא ואפשר דעדיף דכ"מ לכאורה מהא דמקשה שם לרבה דאמר דלא התיר ר"ש אלא בדיעבד היכא דאיערב מהא דמביא אשמו ומתנה עד דשני ליה תקוני גברא שאני דז"א דהא פריך בגמרא שם (ס"ד עד) על הא דמין במינו והא בעי סמיכה ואולי דהתוספות יאמרו דר"ש מיירי בשאר אשמות ולא דמצורע. ודע דהא דמשמע שם בתד"ה וסמיכה בהא דר"ש דמביא אשמו כו'. דא"ס אלא באקופי ידא וכ"כ להדיא שם (עה) בד"ה והא. סותרין ד"ע שם לעיל (לג) בד"ה וסמיכת דמשמע שם דסמוך סמיכה גמורה ואכ"מ להאריך:

רש"י ד"ה ר"ש. ויקרב פסח לשם פסח כו'. נ"ל לינקוד ויקרב מבנין נפעל. ע' זבחים (עא ב) תד"ה לשם. ובמש"כ שם (ב ב) בס"ד. אבל ק"ל דהא יעבור על עשה דהשלמה בהקרבת הבכור. ומשמע דשרי לכתחלה להקריבם. ועוד לשמואל ולריו"ח לקמן (קיט ב) יש לחוש שמא יאכלו הבכור לאחרונה. וזה י"ל דאינו אלא מדרבנן ע"ש בתד"ה מפטירין וקושיא ראשונה כבר עמדו בה התוספות ביומא (כט ב) ד"ה אלא ע"ש:

ברש"י ד"ה אלא דמת אחר חצות, ובמת יום או יומים וכו', קשה לי איך אפשר לאוקמי בכך דאינו אונן איך תני עלה ויביא שלמים לששה עשר ואמאי לא יביא בי"ד כיון דאינו אונן:

המפריש פסחו ומת. לקמיה מפרש אימת מית: לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין: גמ' שמע מינה בעלי חיים נדחין. בהמה שנדחית בחיים דחויה דיחוי גמור שאף לכשנראית למה שהיתה ראויה אינה קריבה אלא רועה דהא דתנן תרעה ולא קרבה שלמים היא גופה שזו היא ראייתה כמתחלה שכל מותר פסח קרב שלמים ודלא כר''ש דאמר בעלי חיים אין נדחין בפרק שני שעירי (יומא דף סג:) דגמרינן מבעל מום שנדחה ולכשעבר מומו נראה ומרישא נמי שמעינן לה אלא משום דמהא שמעינן תלת נקט לה הכא: ושמע מינה דחוי מעיקרא הוי דחוי. דהא נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש וקאמר ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למאן דאמר במסכת סוכה (דף לג:) דאין דחוי אלא הנראה ונדחה: ושמע מינה יש דחוי בדמים. כדפרישית: בכמה מקומות בגמ' מצינו לשון זה גבי הא דאמר רבי יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה קדושה ואינה קריבה שמע מינה תלת כו' כי הכא ובמסכת קדושין (דף ז:) ובזבחים (דף יב.) ולמדתי פירושה ממסכת כריתות (דף כז.) דגרס התם בלשון הזה ש''מ קדושת דמים נדחה כלומר שמע מינה אפילו דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לדמיו כגון הקדיש חציה וחציה השני חולין דחוי ליקרב לגופו בתחלת הקדישו אינו קרב עוד לעולם דהואיל ונדחה ידחה ולא תימא אין דחוי בקדשים אלא הקדיש לגופו ונדחה מהקריב אבל קדושת דמים לא אלימא למימר ביה תורת דחוי ואי אתיא לה שעת הכשר הקרבה כגון הכא דחזר ולקח חציה תקרב והכא נמי הכי פרישנא לה יש דחוי בדמים כגון נקיבה לפסח לא חזיא גופה לפסח אלא כי אקדשה לדמים אקדשה ואיידי דדחויה דלא חזיא לאקרובי גופה לדבר שהוקדשה לה אמרינן תדחה לעולם אפילו לאחר הפסח דכל מותר הפסח הוי שלמים ונקיבה לשלמים מחזא חזיא דקתני מתני' דמי שלמים אבל גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי ולא אשכחן דפליגי תנאי בהא מילתא מיהו טובא אשמעינן תשובת רבנו ע''כ ותמיהא לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בהאשה (לעיל דף פט:) ונטרחו ונייתי במותר: בנו נמנה עמו. אם היה בנו נמנה עמו ועדיין יש לו בעלים: אי נימא דמית קודם חצות. ובו ביום הא חל אנינות עליה ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח להביאו בפני עצמן כדתנן (לעיל דף צא.) וכולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ומתני' קתני יביאנו דמשמע הוא עצמו: אלא דמת אחר חצות. דכיון דחיילא עליה דין פסח ברישא שוחט לעצמו ולא חיישינן שמא יביאוהו לבית הפסול דמזהר זהיר משום חובת פסח דחייל עליה מעיקרא אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר ובמת יום או יומים קודם לא מצי לאוקמא אלא סתמא דמילתא בו ביום היו מפרישין פסחיהן: הא קבעתו חצות. לפסח ואידחי משלמים דהא תנן (לעיל דף צו:) הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה: לשם פסח שני. אם לא עשה את הראשון מפני אנינותו: לצדדין קתני. מת אחר חצות דחיילא עליה זמן חיובא דפסח ברישא ובנו נמנה עמו ונשארו לו בעלים יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עמו לא מיירי בה מידי וממתני' שמעינן ירעה דהא קבעתי' חצות: מת קודם חצות ואין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים. דלא קבעתיה חצות ואם בנו נמנה עמו לא איצטריך לאורויי בה מידי דודאי מיקרב לפסח שני ואשמעינן מינה דהיכא דחל עליה חיובא דפסח ברישא שוחטין עליו: ל''א הא חל עליה אנינות ברישא. ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח והא דתנן (לעיל דף צ:) שוחטין על האונן ה''מ היכא דחיילא חובת פסח עליה ברישא והדר חל עליה אנינות: שהיה אביו גוסס בחצות. ומת לאחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דהא חל עליה חיובא דפסח ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים דכיון דבחצות היה גוסס ורוב גוססין למיתה לא קבעתיה חצות: לעולם דמית אחר חצות. ודקשיא לך היאך יקרב שלמים הא קבעתיה חצות ואידחי ר' שמעון היא דאמר בסדר יומא בפ' ב' שעירי (סג:) בעלי חיים אין נדחין אלא מחמת מום או אתנן ומחיר שאינן ראויין אבל למה שהוא ראוי יקרב והאי חזי לשלמים: ה''ג רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעליו אחר חצות. בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דחיובא דפסח חיילא ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דכיון דבחצות עדיין לא הופרש אין כאן קבע לדחות וקסבר תנא דידן חצות קבע ולא כל שאר זמן שחיטה: מתני' הפסח שנתערב בזבחים. שלשה טלאים א' של פסח וא' של אשם וא' של עולה ונתערב הפסח ביניהן כולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן עולה דשמא היפה עולה היה ובדמי היפה שבהן אשם שמא היפה אשם היה ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח [נסתאבו] ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאנו שלמים דשמא היפה פסח היה ואותו מותר שהוא צריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה שבהן יפסיד מביתו משלו וא''ת הרי הוא מחליף שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה כשבא לחללן להבהמות כך הוא עושה אם יפה שבהן שוה סלע מביא ג' סלעים מביתו ונוטל הסלע האחת ואומר כל מקום שהיא העולה הרי מחוללת על הסלע זו ויביא ממנו עולה ונוטל סלע השנית ואומר כל מקום שהוא האשם הרי הוא מחולל על סלע זו ומביא בו אשם וכן לשלמים: נתערב בבכורות. שמתן דמן ומתן דם הפסח שוה ואין טעונין תנופת חזה ושוק ולא סמיכה ונסכים: ר''ש אומר. אם כל החבורה כולה כהנים היו יאכלו את כולם בו בלילה ויקרב פסח לשם פסח כל מקום שהוא והבכורות לשם בכור בכל מקום שהן: גמ'

שמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי. תימה לר''י דבפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) מסיק גבי לולב דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ויש לחלק בין דחוי מעיקרו דגבי מצות לדחוי מעיקרו דהקרבה ועוד דשאני התם דמעיקרא אפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור הוא וא''ת מאי קמ''ל ר' יוחנן בפ''ק דקדושין (דף ':) גבי בהמה של שני שותפים דכל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתני' דהכא וי''ל דאכתי אשמעינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע''ג דאינה קריבה כלל והא דלא קאמר התם וש''מ דעושה תמורה כיוצא בה לא חשיב אלא מילי דדחייה וא''ת ונילף ממחוסר זמן דדחוי מעיקרא הוא ולא הוי דחוי ויש לומר דשאני מחוסר זמן דלא איתחזי מעולם לשום קרבן וזמן קבוע להיות ראוי ליום השמיני הלכך לא שייך למילף מיניה בעלמא: ושמע מינה יש דחוי בדמים. פרש''י בתשובתו דאפילו דבר שלא קדש מתחלה קדושת הגוף אלא לקדושת דמים דחוי הוא מלקרב לבסוף דלא תימא אין דחוי אלא בדבר הקדוש קדושת הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת דמים לא אלימא למידחי ותימה לר''י הא כל דחוי מעיקרו הוא דחוי בדמים ואם כן כיון דאמר דדחוי מעיקרו הוי דחוי שמעינן נמי דיש דחוי בדמים ואור''י דמשכחת ליה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כגון ששחט וקיבל הדם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי הוא הלכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראית דם הוי דחוי ולהכי איצטריך תו לאשמעינן דאפי' בדמים יש דחוי ובפ''ק דקדושין (דף ז:) מפורש כל הצורך: הא חייל עליה אנינות. אף על גב דקרינא ביה לפי אכלו בלילה מכל מקום אינו יכול לשלח קרבנותיו כדאמרינן (זבחים דף צט:) שלמים בזמן שהוא שלם: