פסחים צז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צז - ב

ומתרצינן: מצאנו אבידת חטאת שרועה, כדרבי אושעיא.

דאמר רבי אושעיא: מי שהיה חייב קרבן חטאת, והפריש שתי חטאות, לאחריות, שאם תאבד חטאת אחת יקריב את חברתה - מתכפר באחת מהן, ושניה תרעה [עד שתסתאב, ותמכר, ויקריב בדמיה עולות לקיץ המזבח].

ואפילו אם השניה אבדה מודה רבי שאינה מתה, כיון שמלכתחילה, משעת ההפרשה, אחת מהם לא עמדה להקרבה אלא לדיחוי.

וכשם שרועה בלא אבדה, כך רועה גם באבדה. [תוספות] ^[1]

ומקשינן: שמואל אמר "כל שבחטאת רועה - בפסח נמי רועה".

והא והרי אילו היה זה בקרבן פסח כי האי גוונא - שהפריש שני פסחים לאחריות - לא היתה בהמת הפסח השניה רועה, אלא היה הקרבן השני קרב שלמים! שזהו "מותר הפסח" גמור [וקרב שלמים], שלכך הופרש, ואין כאן דיחוי!

ומתרצינן: אלא, לעולם שמואל סובר בהפריש שתי חטאות לאחריות שמתכפר באחת והשניה מתה. ושלא כדברי רבי אושעיא.

ושמואל - כרבי שמעון סבירא ליה, דאמר: חמש חטאות שאמרו חכמים שהולכות למיתה, הרי הן מתות בכל האופנים השייכים בהם.

וכיון ששמואל סובר כרבי שמעון, אי אפשר למצוא שום אופן שחטאת שאבדה רועה.

ומקשינן: והא "רועה", לרבי שמעון - לית ליה כלל! שהרי אין שום אבידת חטאת רועה לפי רבי שמעון, ואם כן, איך אמר שמואל "כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה"?

ומתרצינן: שמואל נמי, חדא קאמר. אכן גם שמואל לא אמר שבחטאת רועה אלא רק בדבר אחד דיבר שמואל.

וכך אמר שמואל: כל שבחטאת מתה, כל אבידה שהיא, שדינה בחטאת למיתה - בפסח קרב שלמים. כלומר, כשם שאין לך אבידה בחטאת שאינה מתה, כך אין לך אבוד בפסח שאינו קרב שלמים. ^[2] וכל בהמת קרבן פסח שהיתה אבודה אחרי חצות קריבה שלמים.

[ואף על פי ששמואל אמר רק "כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים", ולא אמר "כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה" מכל מקום חייבים לומר ששמואל סובר כרבי שמעון. שהרי אם נאמר ששמואל אינו סובר כרבי שמעון אלא כרבי כדלעיל, אם כן עדיין קשה מדוע שמואל אמר "כל שבחטאת מתה, בפסח קרב שלמים", ומשמע שדוקא דבר שבחטאת מתה, רק בזה בפסח קרב שלמים, הרי גם בדבר שחטאת אינה מתה, בפסח קרב שלמים, כגון: הפריש שתי חטאות לאחריות.

ובעל כרחך ששמואל סובר כרבי שמעון, שגם בהפריש שתי חטאות לאחריות, החטאת השניה מתה. רש"י].

ומקשינן: כיון ששמואל אמר רק "כל שבחטאת מתה, בפסח קרב שלמים" [והיינו שכל "אבוד" בפסח קרב שלמים], אם כן את זה אפשר ללמוד ממשנתנו, שהרי שנינו בפסח שנמצא אחר שחיטה, קרב שלמים. ופירש רבי זירא ש"אחר שחיטה" היינו אחר חצות שהוא זמן שחיטה. ולמדנו מכאן שכל פסח אבוד קרב שלמים, שהרי קודם חצות אינו נקרא אבוד ! ומאי קמשמע לן ואיזה חידוש השמיע לנו שמואל? ומתרצינן: שמואל בא לאפוקי להוציא מדרבי יוחנן. דאמר: אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה. אבל אם נמצא קודם שחיטה, לא.

שרבי יוחנן מפרש את המשנה כפשוטה, שרק הפסח שנמצא אחר שחיטה ממש קרב שלמים [וכדעת רבה בגמרא לעיל צו ב].

אלמא אנו לומדים מדברי רבי יוחנן שששחיטה קבע ולא חצות.

קא משמע לן, בא שמואל להשמיענו שחצות קבע! שהרי שמואל סובר שכל אבידה שבחטאת מתה, וכדעת רבי שמעון. וכיון ששמואל אמר "כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים", למדנו שכל פסח שנקרא "אבוד" קרב שלמים. והיינו פסח שהיה אבוד בחצות [שהרי לפני שעת חצות אינו נקרא אבוד]. ואף על פי שנמצא קודם שחיטה.

לישנא אחרינא, יש ששנו את הסוגיא דלעיל בלשון אחרת:

אמר שמואל: כל שבחטאת מתה, בפסח קרב שלמים, וכל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה.

והגמרא העמידה את דברי שמואל באבודין [ולא בדחויין].

ומקשינן: ואבוד מי משכחת לה? [דהיינו, שמואל שאמר "כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה", וכי באבוד דבריו כן נכונים]?! והרי אבודה בשעת הפרשה [שנמצאה לפני השחיטה], דלרבנן לרעיה אזלא [לחכמים תרעה עד שתסתאב], ואילו בפסח, היכא [היכן] דאבד, ונמצא אחר חצות קודם שחיטה - יקרב שלמים!

ולעיל הגמרא תירצה ששמואל סובר כרבי שחטאת שנמצאה קודם שחיטה, תמות. אבל כאן ב"לישנא אחרינא" מתרצינן תירוץ אחר על קושיא זו:

שמואל - כרבה סבירא ליה. שמואל סובר כרבה דאמר שחיטה קבע. ופסח שנמצא אחר חצות קודם שחיטה דינו שירעה עד שיסתאב, כיון שהשחיטה קובעת על הקרבן שם פסח, והרי הוא נדחה ונפסל. וכיוצא בזה בחטאת לדעת רבנן אם נמצאה קודם כפרה תרעה.

ומקשינן: והא והרי מדקאמר רבי יוחנן עלה, מזה שרבי יוחנן בא לחלוק על שמואל ואמר: אין הפסח קרב שלמים אלא פסח שנמצא אחר שחיטה, אבל אם נמצא קודם שחיטה לא. מכלל, דשמואל חולק על כך, וסבר חצות קבע!

שהרי, אם נאמר שגם שמואל סובר שהשחיטה קובעת, אם כך, במה נחלק עליו רבי יוחנן?

אלא, הגמרא חוזרת בה, ואי אפשר לומר ששמואל סובר כרבה.

אלא, שמואל סובר כרבי זירא שחצות קובע.

ואם כן חוזרת הקושיא שהקשינו לעיל: הרי חטאת שנמצאה לפני שחיטה לדעת רבנן רועה. ואילו פסח שנמצא אחר חצות קודם שחיטה קרב שלמים!

ומכאן ואילך דברי הגמרא כאן ב"לישנא בתרא" הם ממש כדברי הגמרא לעיל ב"לישנא קמא". ומתרצינן: שמואל - כרבי סבירא ליה. שמואל סובר כרבי, דאמר חטאת אבודה אפילו אם נמצאה לפני שחיטת השניה למיתה אזלא, הולכת למיתה.

ובזה מיושב שפסח שנמצא אחר חצות קודם שחיטה קרב שלמים. שהרי כיוצא בו בחטאת אבודה הולכת למיתה.

אבל כיון שהעמדנו את דברי שמואל כשיטת רבי, קשה לאידך גיסא: והא כל חטאות אבודין לרבי מתין [מתות]. ואילו בפסח אבוד יש אופן שאינו קרב שלמים. כגון היכא [היכן] דאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות, שהוקבע עליו שם פסח ונדחה, והרי הוא רועה!

ואם כן, היאך אמר שמואל - "כל" שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים?

ומתרצינן: הפסח שאבד ונמצא קודם חצות - לאו "אבוד" הוא. אין עליו שם אבוד, שהרי קודם שעת חצות גם כאשר הפסח עומד לפנינו הוא לא ראוי להקרבה, ונמצא שהאבידה לא שינתה בו דבר. ואינו נקרא אבוד.

וממילא, שמואל לא דיבר בפסח שנמצא קודם חצות. שהרי הוא אינו נקרא "אבוד".

ובזה מיושבת הרישא של דברי שמואל - "כל שבחטאת מתה, בפסח קרב שלמים".

אבל הסיפא של דברי שמואל - "כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה" נשארת עדיין קשה. שהרי לרבי כל אבידת חטאת מתה, ואיך אמר שמואל - "כל שבחטאת רועה"?

והגמרא ניסתה לעיל לתרץ את זה על פי דברי רבי אושעיא, ותירוץ זה נדחה.

ומסקינן, ששמואל סובר כרבי שמעון שכל חטאת שאבדה הולכת למיתה, ושמואל אמר רק "כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים". והיינו כשם שכל אבודה שבחטאת מתה, כך כל אבוד שבפסח קרב שלמים.

ובא להשמיענו שהפסח שנמצא אחרי חצות, אפילו אם נמצא קודם שחיטה קרב שלמים. [ושלא כדברי רבי יוחנן].

וקסבר שמואל חצות קבע ולא השחיטה, וכיון שבשעת חצות הפסח הראשון היה אבוד, לא נקבע עליו שם פסח, ולא חל בו דיחוי והרי הוא קרב שלמים.

מתניתין:

קרבן הפסח קרב כבש זכר בן שנה. שנאמר [שמות יב ה] "שה תמים זכר, בן שנה יהיה לכם".

המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים, שאינם ראויים לקרבן פסח, דין הקרבן הוא שירעה עד שיסתאב, ^[3] שיפול בו מום, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה לשלמים, ^[4] כדין מותר הפסח, שאחרי הפסח הוא קרב שלמים. ^[5]

ולא יקריב את הנקבה עצמה שהפריש [או את הזכר בן שתי שנים] לשלמים, על אף שקרבן שלמים כשר גם מן הנקבה, וגם בן שתי שנים. משום שבשעה שאדם מפריש לפסחו בהמה שאינה ראויה לקרבן פסח ^[6] הרי זה כאילו נקבע בו שם פסח, ונדחה.

ולכן, נפסל לעולם מלהקרב בעצמו לשום קרבן. ^[7] אלא מביא קרבן מדמיו. ^[8]

הערות

^[1] רש"י מפרש שרבי אושעיא לא דיבר באבידה כלל. והגמרא יכלה להקשות "והא לא אבוד הוא". אלא שהקשתה קושיא אחרת. ותמהו עליו התוספות ופירשו כמו שכתבנו בפנים. ויש עוד פירוש אחר בדברי התוספות.

^[2] שהרי אבידה שנמצאה קודם חצות אינה נקראת אבידה. אלא רק אבידה שהיתה אבודה בחצות שמה אבידה, ובזה בכל מקרה קרב שלמים. ומתרצינן: שמואל בא לאפוקי להוציא מדרבי יוחנן. דאמר: אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה. אבל אם נמצא קודם שחיטה, לא. שרבי יוחנן מפרש את המשנה כפשוטה, שרק הפסח שנמצא אחר שחיטה ממש קרב שלמים [וכדעת רבה בגמרא לעיל צו ב]. אלמא אנו לומדים מדברי רבי יוחנן שששחיטה קבע ולא חצות. קא משמע לן, בא שמואל להשמיענו שחצות קבע! שהרי שמואל סובר שכל אבידה שבחטאת מתה, וכדעת רבי שמעון. וכיון ששמואל אמר "כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים", למדנו שכל פסח שנקרא "אבוד" קרב שלמים. והיינו פסח שהיה אבוד בחצות [שהרי לפני שעת חצות אינו נקרא אבוד]. ואף על פי שנמצא קודם שחיטה. לישנא אחרינא, יש ששנו את הסוגיא דלעיל בלשון אחרת: אמר שמואל: כל שבחטאת מתה, בפסח קרב שלמים, וכל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה. והגמרא העמידה את דברי שמואל באבודין [ולא בדחויין]. ומקשינן: ואבוד מי משכחת לה? [דהיינו, שמואל שאמר "כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה", וכי באבוד דבריו כן נכונים] ? ! והרי אבודה בשעת הפרשה [שנמצאה לפני השחיטה], דלרבנן לרעיה אזלא [לחכמים תרעה עד שתסתאב], ואילו בפסח, היכא [היכן] דאבד, ונמצא אחר חצות קודם שחיטה - יקרב שלמים! ולעיל הגמרא תירצה ששמואל סובר כרבי שחטאת שנמצאה קודם שחיטה, תמות. אבל כאן ב"לישנא אחרינא" מתרצינן תירוץ אחר על קושיא זו: שמואל - כרבה סבירא ליה. שמואל סובר כרבה דאמר שחיטה קבע. ופסח שנמצא אחר חצות קודם שחיטה דינו שירעה עד שיסתאב, כיון שהשחיטה קובעת על הקרבן שם פסח, והרי הוא נדחה ונפסל. וכיוצא בזה בחטאת לדעת רבנן אם נמצאה קודם כפרה תרעה. ומקשינן: והא והרי מדקאמר רבי יוחנן עלה, מזה שרבי יוחנן בא לחלוק על שמואל ואמר: אין הפסח קרב שלמים אלא פסח שנמצא אחר שחיטה, אבל אם נמצא קודם שחיטה לא. מכלל, דשמואל חולק על כך, וסבר חצות קבע! שהרי, אם נאמר שגם שמואל סובר שהשחיטה קובעת, אם כך, במה נחלק עליו רבי יוחנן? אלא, הגמרא חוזרת בה, ואי אפשר לומר ששמואל סובר כרבה. אלא, שמואל סובר כרבי זירא שחצות קובע. ואם כן חוזרת הקושיא שהקשינו לעיל: הרי חטאת שנמצאה לפני שחיטה לדעת רבנן רועה. ואילו פסח שנמצא אחר חצות קודם שחיטה קרב שלמים ! ומכאן ואילך דברי הגמרא כאן ב"לישנא

^[3] הגמרא לעיל בעמוד א הקשתה על דברי שמואל שאמר "כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וכל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה" - הרי חטאת שעברה שנתה רועה ואילו בפסח קרב שלמים? ובגלל קושיא זו נאלצנו לומר ששמואל דיבר דוקא באבידת חטאת. ואולם למסקנא ששמואל סובר כרבי שמעון וגם חטאת שעברה שנתה מתה, ואם כן לכאורה אפשר לומר ששמואל דיבר בכל החטאות ולאו דוקא באבידת חטאת. מכל מקום כתב רש"י שאי אפשר לבאר את דברי שמואל אלא באבידה. שהרי כל חטאת שמתו בעליה מתה. ואילו פסח אם מתו בעליו אחר חצות רועה כדלקמן צח א [לשיטת שמואל שסובר שזמן קביעות הפסח בחצות. כמו שהגמרא מוכיחה ממה שרבי יוחנן חולק עליו]. ועוד שרבי יוחנן שנחלק על שמואל דיבר באבודין. [והתוספות כתבו שאם נאמר ששמואל דיבר בכל החטאות קשה מפסח שנאבד ונמצא קודם חצות שרועה, וכנגדו בחטאת שנאבדה בלילה מתה לרבי שמעון, עיין שם].

^[4] בדרך כלל כל מקום שכתוב "לנדבה" פירושו לעולות שבאו לקיץ המזבח [עיין תמורה כב ב כג א ולעיל צז א הערה 5 ועוד]. ואילו כאן בספרים שלפנינו כתוב "לנדבה לשלמים". ובאמת יש כאן בראשונים שתי גירסאות. א. גירסת רש"י "ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים". ב. גירסת הר"ח ופירוש המשניות להרמב"ם ומאירי בשם גדולי הרבנים [רש"י] "ויפלו דמיו לנדבה" והיינו לעולות קיץ המזבח. וכן הגירסא במשנה שבמשניות. ויבואר לקמן בגמ רא.

^[5] כתבו התוספות שהמשנה נקטה שלמים משום שמדובר שנשתיירה לאחר פסח [שכך הרגילות שלא יפול בבהמה מום בו ביום] אבל אם נפל בה מום בי"ד ניסן יביא בדמיה פסח, והר"ח חולק. וכן עוד ראשונים ויבואר להלן בגמרא.

^[6] כלומר, אף על פי שמעולם לא היה יכול לחול על הבהמה דין פסח, ויש אומרים שבאופן כזה אין שייך דין דיחוי. כדלקמן בגמרא, מכל מקום משנתנו סוברת שגם באופן כזה נחשב כאילו חל בו שם פסח ונדחה.

^[7] קשה, הרי מבואר בגמרא לעיל שאין נקבע שם פסח אלא מחצות שהוא זמן שחיטת הפסח, ובפשטות המשנה מדברת גם באדם שהפריש נקבה לפני חצות. ואם כן לא חל עליה שם פסח ואין בה דיחוי! וצריך לומר שהמפריש נקבה שמשעת הפרשה כבר לא היתה ראויה להקרבה חל בזה דיחוי אפילו קודם חצות. על פי חזון איש.

^[8] ביארנו את המשנה על פי פירוש רש"י שלפנינו, אבל יש פירושים אחרים ויבוארו לקמן.

ומשיבים: אף לשיטת רבי מוצא אתה חטאת רועה כשיטת ר' אושעיא. שאמר ר' אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות שמתחילה הפריש שתים כדי שאם תאבד אחת מהן יתכפר בחברתה, מתכפר באחת מהן ושניה תרעה.

ומקשים: והא [והרי] אילו אירע בפסח כי האי גוונא [כגון זה] היה השני קרב שלמים, שזהו מותר בפסח גמור שדינו להיקרב כשלמים ולא כדברי שמואל! אלא יש לומר כי שמואל כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: חמש חטאות מתות ובכללן כל אלו שאבדו ואלו שנדחו.

ומקשים: והא [והרי] דין זה של חטאת רועה לר' שמעון לית ליה [אין לו] כלל שלדעתו כל חטאת שנדחתה משום מה מתה ואילו שמואל מזכיר בדבריו אף את החטאת שרועה! ומשיבים: שמואל נמי חדא קאמר [דבר אחד בלבד אמר] שלא אמר דבר בענין כל שבחטאת רועה אלא רק כל שבחטאת מתה — בפסח קרב שלמים.

ושואלים: ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בכך, הרי כבר נאמר הדבר במפורש במשנה? ומשיבים: אמר זאת לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן שאמר: אין הפסח קרב שלמים אלא כשנמצא אחר שחיטה, אבל אם נמצא קודם שחיטה — לא. אלמא: [מכאן] שלדעתו שחיטה קבע מתי נדחה הקרבן. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמואל כי לדעתו חצות קבע שהדבר תלוי בזמן השחיטה הרגיל ואם נמצא לאחר חצות אף אם עדיין לא נשחט השני הריהו נחשב כאבוד, כיון שבשעת חצות שהיא השעה הקובעת היה אבוד ולכך קרב שלמים.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] באותו ענין הממשיכה את הדיון מן הנקודה בה מוכיחים כי אין להשוות בין פסח לחטאת ואילו בפסח היכא [במקום, במקרה] שאבד ונמצא אחר חצות, קודם שחיטה של השני — יקרב שלמים ושלא כפי ההשוואה של שמואל! ומשיבים: שמואל ללשון זו כשיטת רבה סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: שחיטה קבע ולא חצות היום ולכך אף אם עבר חצות היום, אם נמצא לפני שחיטת השני, שוב אינו נחשב כאבוד.

ומקשים: והא מדקאמר [והרי ממה שאמר] ר' יוחנן עלה [עליה על הלכה זו]: אין הפסח קרב שלמים אלא כשנמצא אחר שחיטה, אבל אם נמצא קודם שחיטה — לא. אלמא [מכאן] ששחיטה קבע. מכלל הדברים ומהקשרם מובן שכיון שיש מחלוקת בדבר הרי ששמואל סבר: חצות קבע וכל שבחצות היה אבוד, אף אם נמצא לפני השחיטה, הריהו נחשב כאבוד וקרב שלמים ולא כפי שנתבאר בשיטת שמואל ללשון זו שדעתו ששחיטה קבע.

אלא יש להסביר באופן אחר: שמואל כרבי סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: חטאת אבודה למיתה אזלא [הולכת] בכל מקרה. ומקשים: והא [והרי] כל אבודין לדעת רבי מתין, ואילו בפסח היכא [מקום] שאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות — רועה ולא קריבה שלמים! ומשיבים: קסבר [סבר] אבידה קודם חצות לאו [אינו] אבוד הוא שעדיין לא הגיע זמן שחיטתו וקסבר [וסבור הוא] כי חצות קבע ולא זמן השחיטה.

א משנה המפריש נקבה לפסחו והתורה אמרה שהפסח בא מן הזכר, או שהפריש זכר בן שתי שנים בעוד שפסח צריך להיות עד בן שנה — ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום) ואז ימכר קרבן זה ויפלו דמיו לנדבה לשלמים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Even according to Rabbi Yehuda HaNasi there is a case in which a sin-offering is left to graze, in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya, as Rabbi Oshaya said: If one separated two sin-offerings from the outset as a guarantee, so that if one is lost he may gain atonement with the other, he gains atonement with one of them and the second is left to graze.

The Gemara challenges this: But with regard to a Paschal lamb, in a case like this the second animal would be sacrificed as a peace-offering. This, too, does not follow Shmuel’s principle. Rather, it can be explained that Shmuel held in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said there are five sin-offerings that are left in isolation to die, including all those which are lost or deferred.

The Gemara asks: But Rabbi Shimon does not concede in any case at all that a sin-offering is left to graze, as he holds that any sin-offering which is deferred for any reason is left to die, while Shmuel referred to sin-offerings left to graze. The Gemara answers: Shmuel also said only one case. He did not mention sin-offerings that are left to graze; he said only that with regard to any offering that became unfit such that a sin-offering in its condition would be left to die, if it is a Paschal lamb in that condition it is sacrificed as a peace-offering.

The Gemara asks: And what does he teach us with this statement beyond what was taught explicitly in the mishna? The Gemara answers that Shmuel’s statement was meant to exclude the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that a Paschal lamb is sacrificed as a peace-offering only when it is found after slaughter, but if it is found before the slaughter, no, it is not sacrificed as a peace-offering. Apparently, Rabbi Yoḥanan held that the slaughter determines when a sacrifice is deferred; therefore, Shmuel teaches us that in his opinion midday determines whether it is considered deferred, even if the other animal has not yet been slaughtered, because midday is the time when it may be slaughtered. Consequently, if the Paschal lamb is still lost at midday, it may be offered as a peace-offering when it is found.

The Gemara presents another version of the discussion, beginning from the proof that the halakhot of a sin-offering cannot be equated to those of a Paschal lamb because with regard to a Paschal lamb, in a situation where it is lost and then found after midday but before the slaughter of its replacement, it is offered as a peace-offering, which is not consistent with Shmuel’s principle. The Gemara answers: According to this version, Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabba, who said that the slaughter of the replacement determines the status of a lost offering; therefore, if the original animal is found before the slaughter of the second animal, even after midday, it is not considered to have been lost.

The Gemara asks: But from the fact that Rabbi Yoḥanan said about this halakha that a Paschal lamb is sacrificed as a peace-offering only when it was found after the slaughter of the replacement, but if it was found before the slaughter, no, it is not, apparently he held that the slaughter determines whether the offering is considered lost. Since there is a dispute about this point, this proves by inference that Shmuel holds that midday determines this status, so that any animal lost at midday is considered lost and is sacrificed as a peace-offering, even if it is found before the slaughter. That does not accord with this second version of Shmuel’s opinion.

Rather, Shmuel’s statement must be explained differently: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that a lost sin-offering always goes to its death. The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda HaNasi all lost sin-offerings are left in isolation to die, whereas with regard to the Paschal lamb, in a situation where it is lost before midday and found before midday it is left to graze and is not sacrificed as a peace-offering. The Gemara answers: He held that a Paschal lamb that is lost before midday is not considered lost because the time for slaughtering the Paschal lamb has not yet arrived, and he held that midday determines the status of a lost Paschal lamb, not the time of the actual slaughter.

MISHNA: In the case of one who separates a female animal for his Paschal lamb although the Torah requires a male, or a male that is in its second year although a Paschal lamb must be an animal that is in its first year, the animal is left to graze until it develops a blemish and becomes unfit, and it is then sold and its money is used for free-will offerings or peace-offerings.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובאבודין מי משכחת להא דשמואל והא אבודה בשעת הפרשת אחרת דלרבנן אע"פ שנמצאת הראשונה לרעיה אזלא דתנן בתמורה פ"ד המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות תמימות וכו' ודייקי' מינה נמצא' אחר שנתכפרו בעלים מתה מכלל שאם נמצאת קודם שנתכפרו בעלים רועה ואלו בפסח היכא דאבד ונמצא אחר [חצות] (הפסח) קודם שחיט' קרב שלמים ושני' שמואל כרבא סבירה לי' דאמ' בשמעתא דקמי הא שחיטה קבעה והא מדאמר ר' יוחנן עלה אין לך פסח שקרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה מכלל דשחיטה קבעה מכלל דשמואל סבר חצות קבעה ולא שחיטה ודחי' שמואל כרבי ס"ל דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה והרי כל אבודה לרבי מתה דקתני במתני' במסכת תמורה ושני' מתה דברי רבי ואלו פסח שאבד ונמצא קודם חצות רועה ודחי' אבודה ונמצאת קודם חצות לאו אבודה היא כדרבא דאמר בתמורה בתחלת פ"ד אמר רבא אבדת לילה לא שמה אבודה איני [והאמרי' התם] אי הכי רועה לר' היכי משכחת לה ואמרי' רבי אושעיא דאמר בתמורה פ"ד המפריש שתי חטאות לאחריות ונתכפר באחת מהן שניה רועה ואלו בפסח כי האי גונא קרב שלמים ודחי' שמואל כר' שמעון סבירא ליה דאמר הא נמי כיון שנתכפרו הבעלים מתה דתניא ר' שמעון אומר אף שכפרו בעליו ושעברה שנתן יהו מתות ותנן נמי ר' שמעון אומר חמש חטאות מתות אי הכי הא דתני שמואל כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה הא ר' שמעון לית ליה רועה כלל (אלא לעולם שמואל כר' סבירא ליה ובאבודין אמר אבל בדחויין לא אמר ופסח שאבד ונמצא קודם חצות לאו אבוד הוא כדרבא דאמר אבידת לילה לא שמה אבידה אלא רועה לרבי היכי משכחת לה) ושני' אלא לשמואל לא אמרי' כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה אלא חדא קאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים ומאי אתא לאשמעי' לאפוקי מדר' יוחנן דאמר אין לך פסח שקרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה אלמא שחיטה קבעה מכלל דשמואל סבר חצות קבע זו דקדוקה של שמועה זו ועניניה כולן פשוטין:

מתני' המפריש נקבה לפסחו כו'.

המפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באיזו שירצה והשני' תרעה עד שתסתאב ויפלו דמי' לנדבה ובפסח יקרב שלמים:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה אמר הר"ם בכל מקום שאומר יפלו דמיו לנדבה רוצה בו עולת נדבה והוא שמטילין דמיו בתיבה שהיתה במקדש ובית דין היו מקריבין אותן הדמים עולות ומכלל הדברים שביאר מי שיבוא עולתו נדבה או יטיל דמיה בתיבה כי אותה שהוטלו דמיה בתיבה נסכיה משל צבור ועולה שיביא נסכיה משלו ועוד יתבארו מיני ההפרש שיש ביניהם בפרק שלישי ממסכת תמורה:

אמר המאירי המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים וכבר כתבנו שדינו בזכר ובן שנה ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמי' לנדבה ר"ל לקיץ המזבח ולשיטת גדולי הרבנים אין גורסין ויפלו דמיו לשלמים שהרי למדו ממנה בגמ' יש דיחוי בדמים ופירשו הם שאף הדמים נדחין שלא להביא מהם שלמים אלא שגורסין ויפלו דמיו לנדבה וכ"ש שלא תיקרב היא עצמה שאף בעלי חיים נדחין ושלא כדעת האומר שאין דחוי אלא בשחוטין כמו שביארנו בראשון של קדושין וביומא פ' שני שעירי וכן אע"פ שמעיקרו הוא נדחה שהרי לא נראה מעולם למה שהופרש לו דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושלא כדעת האומר במסכת סוכה שאין נדחה אלא מה שנראה מתחילתו ומ"מ אנו מפרשים ביש דיחוי בדמים דבר שאין קדושתו אלא קדושת דמים שהרי נקבה זו הואיל ולא נראית למה שהופרשה אין בה אלא קדושת דמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומ"מ גדולי המחברים פסקו בה שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי פסח ואם לא הוממה עד שהקריב פסחו יביא בדמי' שלמים נראה שהם גורסין יפלו דמיו לשלמים ומפרשים אותה בהקריב פסחו וכן הם פוסקים שאין בעלי חיים נדחין ובאמת יש מקומות שראוי לפסוק כן ובתלמוד המערב אמרו במי שהפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר עד שלא נשתחרר ונשתחרר עד שלא הביא שתי שערות והביא שהוא מקריבו לשם פסח מפני שאין בעלי חיים נדחין ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ומאי קי"ל לאפוקי מר' יוחנן דאמר אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה כו' פי' דאין לומר דדוקא קאמר שמואל דכל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים דא"כ הוה פליג אמתני' דתני ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמי' אלא ודאי לא אמר שמואל האי כללא אלא לאפוקי מדר' יוחנן דאמר אם נמצא קודם שחיטה רועה ואתא למימר דכיון שבחטאת כיוצא בזה מתה דהויא לה אבודה בשעת הפרשה. ולר' שמעון מתה בפסח קרב שלמים ומתני' דקתני ירעה לא אמר אלא דוקא כשנמצא קודם חצות דחצות דוקא האו דקבע ואי קשיא מ"ש כי הוה מוקמינן לעיל לשמואל כרבי הוה מקשי והא כל אבודין לר' מתין ואילו בפסח היכ אדאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות רועה. והשתא כי מוקמינן לי' כר"ש אע"ג דאיכא נמי לאקשויי הכי ניחא לן ולא מקשינן ליה תשובה כי הות מוקמינן לשמואל כרבי דאית לי' גבי חטאת רועה הוה סבר'י דשמואל דוקא קאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וכל שבחטאת רועח בפסח נמי רועה ומ"ה אקשי' דהא נמצא קודם חצות דבחטאת מתה לר' ובפסח רועה. ותירץ דמקודם חצות לאו אבודה היא וכיוצא בזה בחטאת נמי לר' רועה והדר אקשי' לי' ממפריש שתי חטאות לאחריות דבחטאת רועה ובפסח קרב שלמים. והדרא לאקומי לשמואל כר"ש דלית לי' גבי חטאת רועה כלל ובין עברה שנתה ובין אבודה בפריש שתי חטאות לאחריות כולהו מייתין וכיון דסבר שמואל כוותי' לא אמר שמואל כל שבחטאת מתה בלחוד וכיון דלית לי' רועה בחטאת לאו דוקא קאמר ואל אמר הכי אלא לאפוקי מר' יוחנן דאפילו נמצא קודם שחיטה נמי קרב שלמים ואינו רועה אלא כשנמלא קודם חצות דחצות היא דקבע:

המפריש נקבה לפסחו או זכר בין שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה כך כתוב ברוב ספרים והמורה כתב ויביא בדמיו שלמים גרסי' כך הוא עיקר כדגריס המורה שלא מצינו שיהא מותרו בא נדבה אלא כל שבא משים חטאת ומושם אשם וכולן הן מנוין במס' שקלים דהכי תנן בפ' ב' דשקלים מותר שקלים חולין מותר עשירית האיפה מותר קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מותרן כנדבה זה הכלל כל שהאו בא משום חטא ומשום אשמה מותן נדבה. מותר עולה לעלה מותר מנחה למנחה מותר שלמים לשלמים מותר הפסח לשלמים. אבל מיהו הא קשיא לי דאמרי' בתמורה בפ' אלו קדשים בה' תמורה עולה. תניא המפרשי נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי' פסח ילדה ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים ואל מפליג בין קודם הפסח ובין לאחר הפסח ונ"ל דמתני' ודאי בנשתיירו לאחר הפסח מיירי וה"ג בירושלמי מתניתא לאחר כפרה והאי דלא תני במתני' יביא בדמיהן פסח קודם לפסח משום דכל עיקרו של תנא לא בא אלא להודיענו דבע"ח נדחין וה"ק דמפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים דלא חזי להרבה ואל קדשי אלא לדמיהן שיביא בדמיהן פסח ונשתיידו לאחר הפסח ונטשו מותר הפסח דקרב שלמים כיון דמעיקרא נדחו גופן מליקרב דבע"ח נדחין אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויבאי בדמיהן שלמים אבל קודם הפסח שיביא בדמיהן פסח אין זו שום רבותא דהא לא חזי גופן לפסח ואם נותן לרעי' היא בעצמו יקרב שלמים כדכתבית בפ"ק דזבחים:

בד"ה כדר' אושעיא כו' א"נ איכא למימר דאפי' לא אבדה חשיב כאבודה כו' עכ"ל כצ"ל וצ"ל נמי להאי תירוצא דלא דמי לשאר אבודה כו' כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

בד"ה אלא שמואל כו' ונראה לר"י דכר"ש נמי לא מתוקם אלא באבודין כו' עכ"ל משום דיש לבעל דין לחלוק לקיים פרש"י דלמאי דמוקי ליה שמואל כר"ש ס"ל היינו אפילו בלאו אבודין ובא ר"י לדחות זה דע"כ דכר"ש נמי לא מתוקם אלא באבודין כו' וק"ל:

בא"ד ואבודת לילה דלאו אבודה בפסח קודם כו' כצ"ל:

בא"ד וס"ל בפסח דמית אחר חצות קרב שלמים אע"פ כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה לקמן והיינו דמית בעליו אחר חצות אע"ג דקבעי' חצות אין בעלי חיים נדחין לר"ש ומיניה בנמצא אפי' קודם חצות קרב שלמים דאין ב"ח נדחין וק"ל:

בא"ד מיהו חד צד באבד קרב שלמים כגון למצא אחר חצות וה"ק בכל כו' עכ"ל וק"ק לפי זה מאי פריך לעיל והא כל אבודה לרבי למיתה אזלא ואילו בפסח היכי דאבד קודם כו' אמאי לא שנינן כה"ג דאיכא חד צד באבד דקרב שלמים כגון נמצא אחר חצות וה"ק בכל ענין שבחטאת מתה איכא צד דבפסח קרב שלמים ודו"ק:

בד"ה המפריש כו' אבל קודם פסח יביא בדמיה פסח וכן מחלק כו' בפ' אלו קדשים עכ"ל וכן מחלק רש"י לקמן בשמעתי' גבי פסח שנתערב בזבחים ע"ש:

בד"ה ויביא בדמיה כו' אלא אפי' מקדיש נקיבה לאשמו כו' ותימכר ויביא אשם כו' עכ"ל והתם מפורש טעמא דמגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף ע"ש:

רש"י ד"ה קמ"ל. ול"ל דס"ל לשמואל חצות לא קבעה כו'. הן בסוגיא (דלקמן צח) דמית האב אימת כו' רבינא אמר כגון כו' וקסבר חצות קבע מוכח דלמאן דל"ל חצות כ"ז שחיטה קובע וא"כ דברי רש"י צע"ג:

תוספות ד"ה אלא. ונראה לר"י כו' ואבודת לילה דלאו אבודה כפסח ק"ח כו'. כצ"ל:

במשנה המפריש נקבה לפסחו כו'. ויפלו דמיו לנדבה. כ"ה גירסת הרמב"ם ונראה דזהו מה שאמרו בגמרא וש"מ יש דיחוי בדמים דר"ל שאפילו הדמים נדחין מלהקריב מהם קרבן אלא שיפלו לנדבה והוא כעין מה שהביא המהרש"א שמצא מוגה בפירש"י אפי' לגי' ויביא בדמיו שלמים. ודלא כהתוי"ט דהש"מ דבע"ח נדחין הוא מזה:

לאחריות. שאם תאבד האחת יביא חבירתה והכא איכא לאקשויי הא לאו אבודה היא אלא דקא מותיב ליה קושיא אחריתי: ה''ג והא אלו בפסח כי האי גוונא קרב שלמים. דהיינו מותר הפסח גמור שהרי לכך הופרש ואין כאן דחוי: אלא. לא תיבעי רועה בחטאת היכא משכחת לה דשמואל כר''ש ס''ל דאמר במסכת תמורה חמש חטאות מתות הנזכרות למיתה מתות הן בכל ענינים שאתה מוצא וחטא' שכיפרו בעליה מתה בכל שהיא בין שנמצאת קודם כפרה בין שנמצאת לאחר כפרה בין שהפרישה לאחריות מתה הנותרת: והא רועה לר' שמעון לית ליה. ומאי היא דקאמר שמואל כל שבחטאת רועה: שמואל נמי חדא קאמר כל שבחטאת מתה. דהיינו כיפרו בעליה מ''מ בפסח קרב שלמים ותו לא אמר מידי ועל כרחין כיון דכל אבודין בפסח קריבין שלמים ושמואל חדא קאמר מוקמי' לה כר''ש דאי כר' או כרבנן דאית להו רועה בחטאת מאי סימנא קא נקיט שמואל למימר חדא כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים הלא אף הרועה בחטאת קריבה שלמים בפסח אבל השתא דס''ל כר''ש הוי סימן שלם דאין לך אבוד בחטאת שאינו מת ואין לך אבוד בפסח שאינו קרב: ומאי קא משמע לן. שמואל כיון דכל אבודין בחטאת מתין ואתא שמואל למימר כל אבודין בפסח קריבין שלמים מתניתין היא הפסח שנמצא אחר שחיטה ומתרצינן לה לעיל אחר זמן שחיטה יקרב אלמא קסבר האבוד בחצות יקרב: לאפוקי מדרבי יוחנן. דפליג עליה ואמר אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה: אבל נמצא קודם שחיטה. ואע''ג דאבוד היה בחצות רועה דשחיטת השניה קבעה ליה לקמא בדחוי: קא משמע לן. שמואל דאמר כל שבחטאת מתה וכר' שמעון דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה ואשמעינן שמואל אבוד בשעת הפרשה ובחצות שהוא נקרא אבוד אפי' נמצא קודם שחיטה קרב שלמים דחצות הוא דקבעיה בדחוי והשתא אע''ג דאוקימנא לשמואל חדא קאמר ליכא לאוקומא כל שבחטאת מתה אמתו לה בעליה דהא כל מתו בעליה מתות ואלו פסח מתו בעליו אחר חצות רועה וקבעתיה חצות וליכא למימר דסביר' ליה שמואל חצות לא קבעה דהא ר' יוחנן בר פלוגתיה הא סברא אית ליה הלכך על כרחיך באבודין מוקמינן ליה ועוד דר' יוחנן בר פלוגתיה אאבודין פליג דקאמר נמצא: הכי גרסינן לישנא אחרינא ואלו בפסח היכא דאבד ונמצא אחר חצות קודם שחיטה קרב שלמים. ולעיל קא מיהדר והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן וכו' ואלו בפסח האבוד בחצות והפריש אחר תחתיו ונמצא זה אחר חצות קרב שלמים כר' זירא ואע''ג דאבוד היה בשעת הפרשה: ומשני בלישנא אחרינא שמואל כרבה סבירא ליה דאמר קודם שחיטה שנינו שהנמצא קודם שחיטה רועה בפסח כרבנן בחטאת: ופרכינן והא מדאמר ר' יוחנן עלה אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה. מכלל דשמואל אמר אפילו נמצא קודם שחיטה קרב שלמים דלאו שחיטה קבעה אלא חצות קבעה וזה כיון דבחצות אבוד היה קרב שלמים אלמא לשמואל אבוד בשעת הפרשה אע''פ שהיה בשעת כפרה קרב שלמים: אלא שמואל כר' סבירא ליה. כדלעיל עד קא משמע לן חצות קבע: מתני' או זכר בן שתי שנים. דאינו ראוי לפסח: ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים. דקבעתיה הפרשה אע''פ שמעיקרו דחוי הוא הרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב שלמים אלא דמיו:

כדרבי אושעיא דאמר הפריש שתי חטאות לאחריות כו'. מה שפרש''י דהוה מצי לאקשויי והא לא אבוד הוא אלא דאקשי' קושיא אחריתי לא נהירא דאין זה סוגיית הגמרא דאמאי דפריך שמואל רועה באבודה היכי משכחת לה לא משני מידי במאי דקאמר כדר' אושעיא ונראה לר''י דרבי אושעיא דקאמר השניה תרעה בכל ענין קאמר ואפי' אבדה אחר כך דלא דמיא לשאר אבודין דמתין לרבי דשאר אבודין תחלת הפרשתן להקרבה וכשאבדו נדחו מהקרבה ובדין הוא שימותו אבל מפריש ב' חטאות לאחריות דתחלת הפרשתן לדחוי כמו שרועה בלא אבדה הכי נמי באבדה אי נמי איכא למימר דאפילו לא אבדה חשיב כאבדה הואיל וכשמפרישה לא חזיא להקרבה חשיב לה אבודה ולא דמיא לאבודת לילה דהתם לא נדחת בשעה הראוי' להקרבה והוי כאילו כל שעה ראוי' להקרבה אבל הכא איכא חדא ודאי דלא קרבה: הפריש שתי חטאות לאחריות. קשה לריב''א היכי דמי אי דאמר הרי זו חטאת וחזר ואמר הרי זו חטאת אין קדושה חל על השניה דאין אדם מביא שתי חטאות על חטא אחד ואי דאמר הרי אלו בהמות חטאות האמר רבה במי שהוציאוהו (עירובין ד' נ.) כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ואפי' אחת מהן לא קדשה וע''כ אית לן למימר כגון שאמר אחת מהן תהא חטאת והאחרת לאחריות וקשה לן בשלא נאבדה החטאת אחת אמאי שני' תרע' והא לא הוקדשה אלא לאחריות החטאת דהיינו אם תאבד אבל אם לא נאבדה לא נתקדשה ונראה לר''י דכל כי האי גוונא גמירי לה דרועה: אלא שמואל כר' שמעון סביר' ליה. פרש''י דאי כרבי מאי סימנא דנקיט שמואל הלא אף הרועה בחטאת בפסח קריבה שלמים ולא נהירא לר''י דמאי קאמר הא באבודה לא משכחת לרבי דרועה דבהפריש שתי חטאות לאחריות פירש רש''י גופיה דלאו אבוד הוא ומיהו לפירוש ר''י דפירש דר' אושעיא מיירי אפי' באבודה אתי שפיר ונראה לר''י דכר' שמעון נמי לא מתוקם אלא באבודין דאם לא כן תיקשי דנאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות בפסח רועה ואבודת לילה דלאו אבודה (היא) בפסח קודם חצות מתה לרבי שמעון ואע''ג דלרבי שמעון אית ליה לקמן (ד' צח.) בעלי חיים אינן נדחין וסבירא ליה בפסח [דמית] אחר חצות קרב שלמים אע''פ שנדחה שמואל לא קסבר לה בהא כר' שמעון ורשב''ם מפרש דהא דשנינן כי קאמר שמואל באבודין בדחויין לא אמר שנויא דחיקא הוא והשתא דמשני סבר לה כרבי שמעון מתרץ מילתיה דשמואל כמשמעות הראשון דמיירי בין באבודין בין בדחויין והשתא לא מצי שמואל סבר כרבי דאם כן קשיא חטאת שעברה שנתה והפריש שתי חטאות לאחריות דלרבי לאו למיתה אזלי ובפסח קריבה שלמים הלכך מוקי לה כרבי שמעון דאמר בכל חמש חטאות דלמיתה אזלי בכל ענין ואילו בפסח קרבי שלמים ואע''ג דנאבד ונמצא קודם חצות בפסח רועה לשמואל דהא קתני לה בהדיא במתני' מיהו חד צד באבד קרב שלמים כגון נמצא אחר חצות וה''ק בכל ענין שבחטאת מתה איכא צד דבפסח קרב שלמים וקא משמע לן לאפוקי מדרבי יוחנן דבע''א לא הוה קמשמע לן מידי דבענינים אחרים מיתנו או במשנה או בברייתא דקרב שלמים ואין ר''י יודע מנא ליה לגמרא דלר' שמעון חמש חטאות מתות בכל ענין ויש לדקדק מדקתני בפרק שני דתמורה (דף טו.) רבי שמעון אומר חמש חטאות מתות ולד חטאת תמורת חטאת כו' ולא מפליג כדמפליג בריש ולד חטאת (תמורה דף כא:) במתני' באבדה בין כיפרו הבעלים ללא כיפרו ואיהו לא מפליג לא בהא ולא באחריני משמע דבכל ענין קאמר: המפריש נקבה לפסחו כו' ויביא בדמיה שלמים. אומר ר''ת דהא דקתני ויביא בדמיה שלמים היינו בשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביא בדמיה פסח וכן מחלק בהדיא בברייתא בתמורה באלו קדשים (דף יט.): ויביא בדמיה שלמים. אבל היא עצמה אינה קריבה שלמים דיש דחוי בדמים כדאמר בגמרא שמתחלה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה וא''ת ימכרנה כמות שהיא בלא מום כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף ואור''י דלא מיבעיא מקדיש נקבה לפסחו דפסח קרב שלמים אחר הפסח והיא ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך אלא אפי' מקדיש נקבה לאשמו אמר באלו קדשים (שם:) תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא אשם ואפילו רבי שמעון דאמר התם תימכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרישית:

דף צז - ב

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד