פסחים צו ע"ב

דף צו - ב

אלא איך תפרש את המשנה? אחמץ שבפסח דורות נוהג שבעת ימים איסור חמץ? גם על זה יש להקשות קושיא:

שהרי ברישא שבמשנה שנינו בענין פסח מצרים "ונאכל בחפזון לילה אחד" - מכלל דפסח מצרים לילה אחד אסור בחמץ. ותו לא ויותר מזה אין איסור ואפילו ביום ט"ו?!

והתניא והרי שנו בברייתא: רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד ולא שבעת ימים? תלמוד לומר [בשמות יב] בענין פסח מצרים: "לא יאכל חמץ" וסמיך ליה ונכתב בסמוך לו "היום אתם יוצאים" ודרשו שלא יאכל חמץ ביום ט"ו בניסן שבו אתם יוצאים.

ומדברי הברייתא משמע שכל היום של ט"ו ניסן אסור בחמץ, ואם כן קשה, איך אפשר לומר שאין איסור חמץ בפסח מצרים אלא בלילה בלבד?

ומתרצינן: אלא חסר במשנתנו כמה מילים [רע"ב] והכי קאמר כך אמר התנא במשנתנו:

"ונאכל [פסח מצרים] בחפזון לילה אחד". והוא הדין לפסח דורות שגם הוא נאכל לילה אחד [אבל שלא בחפזון].

ו"חימוצו" איסור חמץ שבפסח מצרים נוהג "כל היום" של ט"ו בניסן. ואילו "פסח דורות" - איסור חמץ שבו "נוהג כל שבעה".

מתניתין:

נאמר בסוף ספר ויקרא [כז לב] "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו. ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל". מכאן שהאומר על בהמת חולין - הרי זו תמורת בהמת קרבן, הרי שתי הבהמות קדושות בקדושת הקרבן.

אמר רבי יהושע: שמעתי מרבותי שיש תמורת פסח שהיא קריבה שלמים לאחר הפסח. ^[1] כדין מותר הפסח [כגון שהפריש שני טלאים לאחריות על פסחו, ונותר אחד לאחר פסח] שהוא קרב שלמים.

ויש מקרה שתמורת פסח אינה קריבה היא עצמה שלמים, אלא מניח אותה לרעות בשדה עד שתסתאב.

כלומר, עד שיפול בה מום. ואחרי שיפול בה מום יכול למכור אותה. [כדין כל הקדשים שנפל בהם מום שהם נפדים], ויביא בדמיה שלמים. שהרי מותר הפסח קרב שלמים.

והוסיף רבי יהושע: ואין לי אפשרות לפרש איזו תמורת פסח קריבה. ואיזו אינה קריבה. ששכחתי מה פירשו רבותי.

אמר רבי עקיבא: אני אפרש:

מה ששמע רבי יהושע שיש תמורת פסח קריבה ויש שאינה קריבה, לא רק בתמורת הפסח נאמר דין זה. אלא גם הפסח עצמו שאבד והקריב אחר תחתיו, אם נמצא הפסח הראשון יש אופן שהוא עצמו קרב שלמים, ויש אופן שאינו קרב, אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים.

האופן שהפסח ותמורתו אינם קרבים כך הוא:

הפסח הראשון שנמצא קודם שחיטת הפסח השני, ועמדו שני הטלאים לפניו בשעת השחיטה. ושחט את השני ולא את הראשון, הרי נקבע על הטלה הראשון שם פסח בשעת השחיטה, ודחה אותו בידים מלהקרב, וכיון שנקבע עליו שם פסח ונדחה מלהקרב לפסח, הרי הוא נפסל מלהקברב בעצמו על המזבח. ^[2] אלא ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו שלמים.

וכן תמורתו של הפסח הראשון שאבד ונמצא לפני שחיטת הפסח השני. כגון שהמיר אותו בבהמת חולין לפני השחיטה נמצא שבשעת השחיטה נקבע שם פסח על התמורה. ונדחתה מלהקרב לפסח, ולכן נפסלה מלהקרב בעצמה על המזבח, אלא מביאים בדמיה שלמים. ^[3].

[ורש"י פירש "וכן תמורתו" - שהפסח הראשון נמצא קודם שחיטה אבל הוא המיר בו רק אחרי השחיטה נמצא שבתמורה עצמה לא היה דיחוי, שהרי לא הקדישה אלא אחרי השחיטה, ומכל מקום דין התמורה כדין הפסח עצמו ופסולה מלהקרב על המזבח בעצמה, אלא רק דמיה כשרים. אבל בגמרא נחלקו אמוראים באופן זה מה דינו. ויבואר להלן] ^[4].

והאופן שהפסח ותמורתו אינם קריבים כך הוא:

הפסח הראשון שנמצא אחר שחיטת הפסח השני, הרי בשעת השחיטה לא היה לפנינו ולא היה ראוי להקרב לפסח, לפיכך לא נקבע שם פסח עליו, ולא נדחה בידים, ולכן קרב שלמים בעצמו.

וכן תמורתו אם המיר בפסח הראשון שנמצא לאחר השחיטה, התמורה עצמה קרבה שלמים.

ולפי זה רבי יהושע שאמר "שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורות הפסח אינה קריבה" יכל לדבר גם בפסח עצמו. שהרי אותו חילוק שיש בתמורת הפסח יש גם בפסח עצמו כמו שביאר רבי עקיבא. והגמרא מפרשת מדוע רבי יהושע דיבר בתמורת הפסח ולא בפסח עצמו.

גמרא:

שנינו במשנה אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קריבה, ותמורת פסח אינה קריבה.

ומקשינן: הרי רבי עקיבא פירש שגם בפסח עצמו יש פסח קרב ויש שאינו קרב. ואם כן לימא יאמר רבי יהושע שפסח קרב ופסח אינו קרב!

ומתרצינן: הא קמשמע לן זה התנא בא להשמיענו: שלא רק בפסח עצמו יש פסח שאינו קרב, אלא דאיכא שיש תמורת הפסח דלא קרבה.

שהייתי אומר שדוקא הפסח הראשון בעצמו, שמתחילה הוא הופרש על מנת להקריבו לפסח, אם הוא עומד לפנינו בשעת שחיטה הוקבע עליו שם פסח. אבל תמורת הפסח, כגון שהמיר בפסח הראשון קודם שחיטה ^[5] בזה הייתי אומר שהתמורה מתחילה אינה עומדת להקרב לפסח, אלא לשלמים ^[6]. ואפילו בשעת שחיטה לא הקבעה לפסח, וממילא אין שייך בה דיחוי.

והשמיע לנו התנא שהתמורה כן נקבעת בשם פסח בשעת שחיטה, הואיל וגם היא ראויה להקרב בתורת פסח, בי"ד בניסן. וכיון שלא הקריב אותה הרי דחה אותה בידים, ונפסלה מלהקרב על המזבח.

שנינו במשנה: "אמר רבי עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב ... אחר שחיטת הפסח קרב שלמים".

ונחלקו אמוראים האם מה ששנינו "קודם שחיטת הפסח", ו"אחר שחיטת הפסח" מדובר בשחיטת הפסח ממש, או שמדובר על חצות היום שזהו הזמן שבו שוחטים את הפסח:

איתמר: רבה אמר: קודם שחיטה ממש, ולאחר שחיטה ממש, שנינו. ואם הפסח היה אבוד בשעת חצות ונמצא אחרי חצות קודם שחיטת הפסח השני, זה נקרא במשנה "קודם שחיטת הפסח". שכיון שהפסח היה לפנינו לפני שחיטת השני הוקבע עליו שם פסח, ונדחה. ^[7]

רבי זירא אמר: קודם חצות, ואחר חצות שנינו. שעת חצות היא השעה הקובעת אם יחול על הטלה שם פסח, לפיכך אם נמצא קודם חצות הוקבע עליו שם פסח, וכיון שלא הקריבוהו נדחה ונפסל. אבל אם נמצא אחרי חצות, אפילו אם נמצא קודם שחיטת השני, הרי בשעת חצות היה אבוד ולא הקבע בו שם פסח, ואין שייך כאן דיחוי.

ומקשינן: ולרבי זירא שאמר קודם חצות ואחר חצות שנינו, הא קתני הרי שנינו במשנה "קודם שחיטת הפסח"! ואיך אמר רבי זירא קודם חצות?

ומתרצינן: אימא אמור במשנתנו קודם זמן שחיטת הפסח דהיינו קודם חצות.

כתנאי כבר נחלקו בזה תנאים בברייתא:

הפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה, לאחר שחיטה יקרב. רבי אליעזר אומר: קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב.

שנינו במשנה: אחר שחיטת הפסח יביא שלמים וכן תמורתו.

אמר [רבא] ^[8] רבה: לא שנו שהתמורה קריבה, אלא באופן שנמצא אחר שחיטה, והמיר בו אחר שחיטה, שבזה לא הוקבע שם פסח לא על הפסח ולא על תמורתו.

אבל אם נמצא קודם שחיטה, והמיר בו אחר שחיטה, שבזה, אף על פי שעל התמורה לא הוקבע שם פסח, שהרי המיר בו רק לאחר שחיטה, מכל מקום הפסח בעצמו הרי נמצא קודם שחיטה, והוקבע עליו שם פסח ונדחה, וממילא תמורתו של הפסח מכח קדושה דחויה קא אתא [באה] ולא קרבה.

איתיביה אביי אביי שאל על דברי רבה מהברייתא דלקמן:

בענין קרבן שלמים [ויקרא ג] נאמרו שלוש פרשות: פרשה ראשונה בבקר. פרשה שניה בכבש, ופרשה שלישית בעז. ובענין הקרבת הכבש נאמר: [בפסוק ו] "ואם מן הצאן קרבנו". ובפסוק שאחריו נאמר: "אם כשב הוא מקריב את קרבנו".

ושאלה הברייתא: מה תלמוד לומר מה בא ללמדנו "אם כבש"? הרי כתוב בתחילת הענין "ואם מן הצאן קרבנו", ואי אפשר לטעות ולומר שמדובר בעז, שהרי בפרשה שאחריה נאמר "ואם עז קרבנו"! ^[9]

ועונה הברייתא: לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה בעצמה שלמים ^[10].

ושאל אביי: היכי דמי באיזה תמורת הפסח מדובר בברייתא?

אילימא אם נאמר, שמדובר בפסח שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה ולא הוקבע שם פסח, לא על הפסח ולא על תמורתו, הרי זה פשיטא שאפשר להקריב את התמורה עצמה שלמים! ^[11] ולמה לי קרא?

אלא, לאו, בהכרח שנמצא קודם שחיטה והמיר בו לאחר שחיטה?! ובהכרח שהברייתא באה להשמיע לנו שאף על פי שהפסח עצמו נדחה, תמורתו קרבה, כיון שהתמורה עצמה לא נדחית! וזה שלא כדברי רבה.

ענה רבה לאביי: לא מדובר שנמצא קודם שחיטה! אלא לעולם מדובר שנמצא אחר שחיטה, והמיר בו אחר שחיטה, ורק באופן זה התמורה עצמה קריבה שלמים.

ומה שאתה [אביי] שאלת למה לי קרא? על זה יש לומר שבאמת התורה לא כתבה "אם כשב" בשביל ללמד שהתמורה קריבה שלמים. וקרא [המקרא "אם כשב"] אסמכתא בעלמא.

אלא שקשה קרא למאי אתא בשביל מה נכתב "אם כשב"?

ענה על זה רבה: לכדתניא שדרשו מהפסוק הזה דרשא אחרת בברייתא:

נאמר בענין שלמים "כשב" ופסוק זה מיותר [שהרי בפרשה שאחריו כתוב "ואם עז" ובהכרח שבפרשה הזאת מדובר בכבש. וכדלעיל]. ללמדנו לרבות את הפסח לאליה, כדלקמן.

קרבנות שהם שור אין מקטירים בהן את האליה, ואילו בכל קרבנות כבשים כתוב בתורה שהאליה קריבה על המזבח עם האימורים. [בכבש שלמים נאמר: "חלבו האליה". באשם: "את כל חלבו ירים ממנו את האליה". וחטאת דינה כאשם].

ובפסח לא נאמר בתורה הקטרת אימורים כלל. אלא לומדים את זה מהפסוק [בבמדבר יח] "את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר". [שמדובר שם בבכור, וקשה למה נכתב "דמם", ו"חלבם" בלשון רבים? מכאן דרשו לרבות בפסח ומעשר זריקת הדם והקטרת האימורים, לעיל סד:].

וכיון שלא הוזכרה הקטרת אימורים בפסח, אלא לומדים את זה מריבוי והאליה לא הוזכרה בו, הייתי אומר שהאליה של פסח אינה קריבה. לכן נאמר בענין שלמים "כשב" לרבות את הפסח לאליה. ^[12]

ומוסיפה הברייתא: כשהוא [הכתוב] אומר "אם כשב" שהמלה "אם" מיותרת, בא להשמיענו עוד דבר: לרבות פסח שעברה שנתו שפסח בא מכבש בן שנתו בלבד, ואם עברה שנתו הראשונה של הכבש, ואינו ראוי להיקרב לפסח, הרי הוא קרב שלמים.

וכן שלמים הבאים מחמת פסח כגון תמורת הפסח. או פסח שאבד ונתכפרו בעליו באחר, ואחר כך נמצא הראשון. [ויש מפרשים: שזה קרבן חגיגה הבא בי"ד ניסן כדי שהפסח יאכל על השובע. רש"י בשם רבו]. ולמדנו מהמלה "אם" לרבות [לחייב] אותם לכל מצות שלמים:

שטעון סמיכה על ראש הקרבן. וטעון הבאת נסכים עם הקרבן. ותנופת חזה ושוק שמניפים אותם ונותנים אותם לכהן.

ודברים אלו אינם נוהגים בפסח אלא רק בשלמים. ולומדים מהמלה "אם" לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת הפסח שדינם כשלמים ולא כפסח.

ומוסיפה הברייתא: וכשהוא [הכתוב] אומר "ואם עז" שהמלה "ואם" מיותרת, ^[13] הפסיק הענין בא להפסיק בין הפרשה של כבש שנאמרה קודם לבין הפרשה של עז. [שהמלה "ואם" הפסק היא].

לימד על העז שאינה ככבש, שאין העז טעונה הקרבת אליה.

ולמדנו מהברייתא ש"אם כשב" מרבה פסח לאליה ולא בא לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרב שלמים אלא זו אסמכתא בעלמא.

עד כאן דברי רבה שאם הפסח נמצא קודם שחיטה, אף על פי שהמיר בו אחרי שחיטה, הרי התמורה פסולה משום שמכח קדושה דחויה היא באה. [והקשה עליו אביי מהברייתא, ותירץ רבה את קושית אביי והביא ברייתא אחרת].

איכא דמתני לה יש אחרים ששנו את דברי רבה באופן אחר. שמה שרבה הזכיר בדבריו "לא שנו" הוא לא דיבר על הסיפא של המשנה [שמדברת באופן שהתמורה קריבה] אלא ארישא על תחילת דברי המשנה שמדובר באופן שהתמורה אינה קריבה.

שכך שנינו ברישא: הפסח [הראשון] שנמצא קודם שחיטת הפסח [השני] ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמיו שלמים, וכן תמורתו. ועל זה אמר ^[14] רבה: לא שנו שהתמורה אינה קריבה, אלא שנמצא הפסח קודם שחיטה, וגם המיר בו קודם שחיטה, שאז נמצא שהתמורה עמדה לפניו בשעת שחיטת הפסח, והוקבע עליה שם פסח. וכיון שדחה אותה ולא הקריב אותה לפסח, נפסלה. אבל אם הפסח נמצא קודם שחיטה, והמיר בו אחר שחיטה, תמורתו קריבה שלמים.

מאי טעמא? [מה טעם הדבר?]

כי קבעה שחיטה את מה קובעת שחיטת הפסח? מידי דחזי ליה דבר שכבר קדוש וראוי להקרב לפסח! אבל מידי דלא חזי לה דבר שעדיין לא הוקדש ואינו ראוי להיקרב לפסח, לא קבעה.

והרי התמורה הזאת לא הוקדשה אלא אחר שחיטת הפסח, נמצא שבזמן השחיטה היא חולין ואינה נקבעת בשם "פסח".

ולישנא זו חולקת על לישנא קמא בדברי רבה, וסוברת שאף על פי שהתמורה הזו באה מכח קדושה דחויה, מכל מקום התמורה ראויה להקרב, כיון שלא היה דיחוי בה עצמה.

איתיביה אביי אביי הקשה לרבה שיש סתירה לדבריו מהברייתא [שהבאנו כבר לעיל]:

נאמר בענין קרבן שלמים "אם כשב" [והרי זה מיותר, כיון שכתוב בפרשה שאחריו "ואם עז", ממילא ברור שכאן מדובר בכבש] ושאלה הברייתא: "אם כשב" מה תלמוד לומר מה בא ללמדנו?

עונה הברייתא: לרבות תמורת הפסח שנמצא אחר הפסח שקריבה שלמים.

ופסח דורות נוהג כל ז' אוקמ' הכי פסח מצרים נוהג לילה א' וכן מצתו והוא הדין לפסח דורות וחמוץ מצרים אינו נוהג אלא יום אחד שנאמר לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וחמוץ פסח דורות נוהג כל ז' שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם:

מתני' א"ר יהושע שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה ואין לי לפרש אמר ר' עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטה וכו' והאי דקאמר רבי יהושע תמורת הפסח ולא שנה פסח אתא לאשמעי' דאיכא תמורת פסח דלא קרבה שלמים:

איתמר רבה אמר זה שפירש רבי עקיבא במשנתנו מי שאבד פסחו והפריש אחר אם זה הפסח האבוד נמצא קודם [שחיטת] הפסח שהפריש ירעה עד שיסתאב וכו' ואם אחר שחיטה נמצא יקרב הפסח שנמצא עכשיו שלמים כי בשעה שנמצא כבר נתכפרו בעלים ונסתלק שם פסח מעליו וכן תמורתו. ר' זירא אמר משנתנו בשנמצא קודם חצות והאי דקתני קודם שחיטה קודם זמן שחיטה הוא ועלתה כתנאי:

אחר הפסח יביא שלמים וכן תמורתו אמר רבה לא שנו יביא שלמים וכן תמורתו אלא בפסח שנמצא אחר שחיטת הפסח שהפריש כיון שאבד זה דסתמו של זה לשלמים קאי שכבר יצאו הבעלים בפסח ששחטו אבל אם נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תמורתו מכח קדושה דחויה קא אתיא דפסח עצמו שנמצא קודם שחיטה נדחה מלהקרב הוא בעצמו ולרעיה קאי והבא מכחו כח קדושה דחויה [הוא] לפיכך לא קרבה שלמים שלא מצינו הטפל עדיף מן העיקר ואותיב עליה אביי כשב מה ת"ל אם כשב לרבות תמורת הפסח וכו' ושני ליה לעולם כשנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה הוא דקרבה תמורתו שלמים והאי דאמרת הני שלמים מעלי נינהו ולא בעי קרא אין הכי נמי וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

איכא דמתני להא דרבה ארישא הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה וכו' וכן תמורתו תרעה אמר רבה לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר (תמורה) [שחיטה] דהאי תמור' מכח קדושה דחויה אתיא הלכך לא קרבה אבל נמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה תמורה זו קרבה שלמים מאי טעמא כי קבעה שחיטה קדושה בפסח שנמצא מידי דחזי להקרבה מידי דלא חזי להקרבה לא קבעה ומותיב עליה אביי מה ת"ל אם כבש לרבות הפסח שקרב שלמים יכול אף לפני הפסח כן ת"ל וכו' ואסיקנא אלא לאו שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה קא ממעט לה תנא דלא קרבה (מיהא כלומר הנמצא) [מיהא שמעינן דהנמצא] אחר שחיטת הפסח הוא דקרב שלמים וכן תמורתו אבל הנמצא קודם שחיטה אינו קרב לא הוא ולא תמורתו תיובתא דרבה:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר אמר ר' יהושע שמעתי שתמורת הפסח קרבה ותמורת הפסח אינה קרבה ואין לי לפרש אמ' ר' עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם לשחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו לאחר הפסח יביא שלמים וכן תמורתו אמר הר"ם עד שיסתאב ענינו עד שיפול בו מום ולא יהיה ראוי לקרבן ודברי ר' עקיבא אמת אין חולק עליו:

אמר המאירי אמר ר' יהושע שמעתי מרבותי שתמורת הפסח פעמים קרבה שלמים לאחר הפסח ופעמים שאינה קרבה כלל אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי' שלמים ואין בידי לפרש על איזו אמרו קריבה ועל איזו אמרו תרעה והוא הדין לפי הכרעתו של ר' עקיבא שחלוקה זו בעצמה היתה בפסח עצמו שאבד והקריב אחר ואח"כ נמצא שפעמים שקרב שלמים ופעמים שאינו קרב כלל ותרעה אלא שלפי דרכו לימד שיש תמורת פסח שאינה קריבה אע"פ שעיקרה שלמים היא כמו שיתבאר ואמר ר' עקיבא אני אפרש כלומר בין בפסח בין בתמורתו שכל שאבד הפסח והפריש אחר תחתיו ונמצא קודם שחיטת זה המופרש תחתיו והרי הוא בפנינו בשעת שחיטה וקבעתו שעת שחיטה לשם פסח ובשלא הקריבו דוחהו בידים ואפי' היה אבוד בשעת חצות כל שנמצא בשעת שחיטה שעת השחיטה קבעתו ונדחה מקביעותו ומתוך כך לא יקרב הוא עצמו שלמים אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן בתמורתו אם המיר בו עכשיו או אף לאחר שחיטה ואם נמצא אחר שחיטת הפסח יקרב הוא גופו שלמים הואיל והוא לא דחהו בידים שהרי לא היה לפנינו בשעת שחיטה שתהא השעה קובעתו לשם פסח ושיהא הוא דוחהו בידים וכן תמורתו:

ולענין פסק הלכה כר' עקיבא בתמורה אבל לא בפסח עצמו והענין הוא שכל שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ונמצא קודם שחיטת זה המופרש תחתיו והרי שניהם לפניו יקריב איזה מהן שירצה וחברו יקרב שלמים ואם המיר בזה הנמצא הואיל והיה ראוי להקריבו לפסח או שלמים כל שהמיר בו בין קודם שחיטת חבירו המופרש תחתיו בין לאחר שחיטתו אין התמורה קרבה אלא תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים ואם לא נמצא הראשון עד שנשחט המופרש תחתיו יקרב הוא גופו שלמים וכן אם המיר בו תקרב תמורתו שלמים ופסח עצמו שהמיר בו אם קדם חצות תרעה ויביא בדמי' שלמים ואם לאחר חצות תקרב התמורה עצמה שלמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

הפסח כל שהוא מביאו טלה יש בכלל אימוריו האליה וניטלת ממקום הכליות עד קצת חוליות השדרה ככל שלמי הכבשים אבל אם הביאו גדי לא שאין קרבן העז ומינה טעונה אליה:

ופסח שעברה שנתו וכן שלמים הבאים מחמת הפסח כגון שאבד והקריב אחר תחתיו או תמורת הפסח הרי הן כשלמים לכל דבר לסמיכה ולנסכין ולתנופת חזה ושוק ולענין אכילה מיהא יש פוסקים שאין נאכלין אלא ליום ולילה כתחילת הקדישן וכן היא שנויה בתו"כ פ' ויקרא וי"מ שלמים הבאים מחמת הפסח חגיגת ארבעה עשר וזו ודאי נאכלת לשני ימים ולילה אלא שמה שעלה ממנה עם הפסח בשלחן אינה נאכלת אלא כדין הפסח כמו שהתבאר אלא שבראשון של זבחים ט' א' ובספרא פ' ויקרא מוכח להדיא כפי' ראשון:

הפסח שנמצא קודם לשחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויבאי בדמיו שלמים וכן תמורתו עלה בדעתי לומר דדוקא כשנתכפר בשני ודחה את הראשון אמר'י דאידחי ורועה מושם דאית בי' תרתי לריעותא חדא דהוה אבוד ונתייאש מנמו וחדא דהדר ודחיי' אבל אם נתכפר בראשון לא אמרינן דאידחי האי שני אלא הוא עצמו יקרב לשלמים מידי דהוה אמפריש שני פסחים לאחריות דאמרינן לקמן בהלכתי דמקריב האחד לשם פעח והשני קרב שלמים ואניו רועה והא כשהקרבי האחד לפסח דחה חבירו ואפ"ה קרב שלמים כיון דיאן בו דין איבוד ה"נ כשנמצא קודם שחיטה ושניהם עומדים לפניו שיכול להקריב איזה מהן שירצה דוקא אם הקרבי בשני נדחה הראשון מליקרב וירעה מושם דהוי איבוד אבל אם הקרבי הראשון אע"פ שדחה הני כיון שאין בו דין איבוד יקרב שלמים אבל לא יתכן לומר כך דהא אמרי' לקמן גבי מפריש פסחו ומת ואלא דמת אחר חצות אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים הק קבעתי' חצות אלמא אע"ג דלא נאבד אמרי' דקבעתי' חצצות וסו לא חזי לשלמים אלא ירעה וה"נ האי שני קבעיתי' חצות והאיך יתכן שיקרב שלמים א"ו כי היכי דאמרינן בראשון ירעה עד שיסתאב ה"ה נמי בשני שאם הקריב הראשון לפסחו השני ירעה ולא יקרב הוא עצמו שלמים ולא דמי למפריש שני פסחים לאחריות דהתם מפרש המורה דקרב שלמים דהיינו מותר הפסח גמור שהרי לכך הופרש ואינו דחוי וזה הוא טעם יפה דאימת אמרי' דהוי דיחוי כשהפריש מתחלה לשם פסח אבל מפריש שני פסחים לאחריות ע"ד כן הפריש שנים שהאחד יעשה פסח והאחד שלמים אבל כשהפריש פסח ואבד מתחלת הפרשתו לשם פסח הופרש שלא ידע שימצא הראשון והילכך גם הוא הוי דיחוי וכן המפריש פסחו ומת לשם פסח הופרש והוי דחוי:

וה"ג בירושלמי הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ולא הספיק להקריב את השני עד שנמצא הראשון והרי שניהן עומדים אית תנא תני מצוה להקריב את הראשון. תני שמואל בורר את היפה שבשניהן והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים בששה עשר אלמא כל מי שנשאר בין הראשון בין השני ירעה:

לרבות תמורת הפסח אחר הפסח להקריבה שלמים פי' תמורת הפסח לפני הפסח ועדיין לא בא פסח בוודאי קרבה שלמים דאפי' פסח קודם זמנו אם שחטו לשם שלמים כשר כדכתבית בסיפרא על האי קרא דאם כשב האו מקריב. ומיהו צריך שיעקור שמו ממנו שישחטנו לשם שלמים אבל אם שחטו סתם פסול אלא צריך לעקור שמו ממנו ותמורה דיד' סתמא לשלמים קיימי שא"א לה לקרב פסח דאין אדם מקריב שני פסחים וסתמא לשלמים קיימא ולא אצטריך קרא אלא לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שכבר עבר עליו הפסח ומש"ה קאמר היכי דמי אילימא שנמצא אחר שחיטה והימר בו אחר שחיטה פשיטא למה לי קרא פי' כיון דפסח עצמו אחר שחיטה קרב שלמים בודאי שתמורתו כיוצא בו אלא לאו שנמצא קודם שחיטה והימר בו לאחר שחיטה:

לרבות פסח שעברה שנתו פי' כדפריש המורה בשלהי פ' התודה להבא פסח שעברה שנתו והביא אחר דבן שנה בעינן והוי זה הנשאר מותר הפסח וכל מה שתפשתי את דבריו שם בפסוק דאם כבש אינו כלום דכיון שהביא אחר ונתכפר בו היינו שעברה שנתו ועבר זמנו. וזהו אחד משלשה שמתרץ התלמוד שם תלתא קראי כחיבי חד לעבר זמנו ועברה שנתו ומה שאמרתי שם דלא גרסי' עברה שנתו אלא עבר זמנו אניו כלום דלקמן בהילכתין אמרי' דעברה שנתו גרס'י מדמקשנין עלה מחטאת שעברה שנתה ודוקא אם עברה שנתו אחר שנתכפר באחר הוא דהוי מותר הפסח וקרב שלמים אבל אם עברה שנתו קודם הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לאחר הפסח אינו קרב הוא עצמו שלמים אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים כדבעי' למימר בהלכתין דלקמן:

ושלמים הבאים מחמת הפסח עמ"ש שם בפ' אם כשב הוא מקריב:

בד"ה אם כשב כו' גבי שלמים כתיב אם יתירא כו' מכלל דעד השתא בכשב איירי דאין כו' עכ"ל פירושו מגומגם דמה"ט מלת כשב נמי מיותר וכפרש"י גופיה לקמן כשב קרא יתירא הוא כדפרישי' כו' מכלל דעד השתא בכשב איירי ושוב מצאתי במהרש"ל שהגיה בזה ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה קודם שחיטת כו' דלא דחייה בידים כגון נטמאו בעלים או שמשכו כו' עכ"ל הכי אמרינן ס"פ א"ד לרב גבי מתו בעלים וה"ה בנטמאו בעלים או שמשכו בעלים ידיהם ובשלא נשאר א' מבני החבור' כמ"ש התוס' שם מההיא דלקמן ודו"ק:

בא"ד ובתוס' פליגי ר"י ורבנן איזה מהן יקריב לכתחלה כו' עכ"ל ר"ל בנמצא קודם שחיטת השני אם מקריב הראשון הנמצא או השני המופרש אבל התמורה ודאי לא יקריב לשם פסח כפי' ר"י לקמן וק"ל:

רש"י בד"ה אם כשב כו' כשב הוא מקריב א"נ כשב קדריש דהא כתיב לעיל כו' אלא כשב כצ"ל והס"ד. ונ"ב כך נראה לי להגיה בפירש"י למעיין בו:

גמרא אלא ה"ק לילה א' כו'. מדל"ק חסורי מחסרא והכי קתני מוכח דמאמרי וה"ה לפ"ד וחימוצו כה"י המה רק בכח המאמר ודלא כהרע"ב שהוסיף על לשון הגמרא ח"מ וה"ק וגם לדבריו קשה מדוע דוקא בהאחרון תני ההיפך שכנגדו ולא כן בשאר חלוקות (ועיין בכורים פ"ג מ"י בתוי"ט ד"ה ועיטור הב') אבל לפמש"כ גם בזה לא תני אלא מה שבצד אחד (ועמש"כ בס"ד בפ"ב דמע"ש מ"ג) ומה ששינה התנא בזה לינקוט הנהוג בפ"ד נ"ל משום דאי הוה נקיט בחלוקה זו הנהוג בפ"מ היה צריך לנקוט בלשון שלילה דאינו נוהג רק יום אחד ותני חיובי תני לא שלילות והנה התוספות נדחקו ל"ל למיתנא כלל בלילה א' כיון דגם פ"ד כן והואיל דכבר הרשנו הרמב"ם לפרש משנה דלא כפירוש הגמרא היכא דליכא נפקותא לדינא כמש"כ לעיל בר"פ כ"צ הנ"ל לומר דכוונת המשנה דפ"מ ל"נ אלא בלילה א' דהוא ליל ט"ו בניסן ופ"ד נוהג בב' לילות גם בליל ט"ו אייר ומלשון הרע"ב משמע דלא היה לפניו הגי' בגמרא וה"ה לפ"ד וכן מהתוי"ט שהעתיק זה מפרש"י וא"כ יש לכוין פירושי זה גם בגמרא וק"ק מדוע שייר דפ"ד היה בו הקטרת אימורין ושפיכת דם על המזבח משא"כ פ"מ ולפי מאי דאיתא בתרגום יהונתן פ' יתרו בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים דגם פ"מ עשו במקום בית המקדש י"ל דשם זרקו אה"ד והקטירו אימוריו במקום המזבח ודלא כגמרא דילן לעיל. מש"כ התוי"ט על הירוש' ואע"ג דל"ק אלא ב' כתות קיצר במובן עמש"כ בזה בס' נת"ע אות י"ג באורך ומש"כ התוי"ט בס"ד הרי דלא כהתוס' אנכי ל"מ בתוספות שדברו בזה:

במשנה אר"י שמעתי כו'. כה"ג אמר (ביבמות עט ב):

בגמרא אמר רבה. ל"ש (כתב) כן הגיה הב"ח וכ"ה ברש"י ותוס' לקמן:

ד"ה שתמוה"פ קריבה. אחר הפסח. וכבר עמד התוי"ט ולמה לא יוכל להקריבה בי"ד כו'. ול"נ פשוט דלפי מאי דמפרש ר"ע דהוא בנמצא אחר שה"פ אינו יכול להקריבו שלמים היום מפני עשה דהשלמה ואפילו חגיגת י"ד מסיק המל"מ בפ"ו מהל' כה"מ דאינה נשחטת אחר תמיד של בה"ע ומש"כ בראש דבריו ואפילו בחג עצמו אם הם שלמי חגיגה ל"ד במחכ"ת דהרי א"י בה משום חגיגה דדבר שבחובה א"ב אלא מה"ח ועיין (לעיל ס"ד ע') בתוספות והל"ל משום שלמי שמחה:

רש"י ד"ה לאליה. וחטאת כאשם. משמע דמהקישא יליף לה עיין (זבחים יד) ותימה דהא בהדיא כתיב בכשב דחטאת ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר וגו' (ויקרא ד׳:ל״ה) ופירש רש"י שם לרבות האליה והוא מתו"כ:

בא"ד אבל פסח כו'. ק"ל דלפ"ז דבכור ומעשר מנלן לאליה ואולי דבכור ממילא נפקא שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאיתא (בזבחים ס"ד מח) ומעשר נמי מאותו רבוי עצמו דמאי ראית וכמו דילפינן תרווייהו מאת דמם ואת חלבם וטע"ז עולה גם כן לבכור אבל במנחות פירש דלהכי אצטריך לרבות פסח משום דבעינן שיהא שלם:

תוס' ד"ה קודם. כגון דל"ד בידים כו' או שמשכו ידיהם. לכאורה זה היינו הא דהכא וצ"ל דדוקא היכא שנעשה מעשה ששחטו את השני:

תוס' ד"ה קמ"ל. ור"י מפרש כו'. מתחלה שלמים היא. כצ"ל:

ואלא אחמץ. דאיסור חימוצו נוהג כל שבעה מכלל דלילה אחד דקתני מתני' בפסח מצרים אחמץ קאי וה''ק ואין חימוצו נוהג אלא לילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה: יום א'. משמע כל היום: לא יאכל חמץ היום. וסמיך ליה היום אתם יוצאים: אלא. הכי משמע ונאכל בחפזון בלילה אחד וה''ה דפסח דורות נמי לילה אחד ופסח מצרים חימוצו נוהג כל היום ופסח דורות כל שבעה: מתני' שמעתי. מרבותי: שתמורת הפסח קריבה. שלמים אחר הפסח: ותמורת הפסח אינה קריבה. ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים אלא רועה עד שיסתאב במום ותמכר ויביא בדמיה שלמים דמותר הפסח קרב שלמים: ואין לי לפרש. שכחתי על איזה שמעתי תקרב ועל איזה שמעתי תרעה: הפסח. שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון קודם שחיטת השני דהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח וזה שלא הקריבו דחהו בידים לא יקרב עוד הוא עצמו שלמים דאין זה מותר הפסח אלא פסח [דחוי]: וכן תמורתו. אם המיר הוא בו בהמת חולין אחרי כן הרי הוא כמוהו אין קרב הוא עצמו שלמים אלא דמיו ואם לאחר שחיטת השני נמצא הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח ולא נדחה בידים ויביא שלמים ויקרב הוא עצמו שלמים וה''ה דמצי למיתני רבי יהושע אומר פסח קרב ופסח אינו קרב ובגמרא פריך לה: גמ' דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה. ולא אמרינן מתחלה שלמים היא ואפילו המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דחוי אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחת. קודם שחיטה ואחר שחיטה. דוקא שנינו במשנתנו ולא שנינו בה זמן שחיטה דהיינו חצות ואשמעינן דאפילו היה אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוא נקבע ונדחה הואיל ונדחה להקריבו לפסח: קודם חצות שנינו. שעת חצות היא הקובעתו בפסח אם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפי' נמצא קודם שחיטה אין כאן קביעות ולא דחוי: קודם שחיטה. של שני: קודם חצות. ונתכפר באחר ירעה: אחר חצות. ונתכפר באחר: יקרב זה שלמים. ואע''פ שבשעת שחיטת השני הרי הוא עומד בפנינו: לא שנו. דתמורה קרבה אלא שנמצא אחר שחיטה שאפי' הפסח לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אע''פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קריבה שהרי מכח קדושה דחויה באה: אם כשב. הוא מקריב גבי שלמים כתיב אם יתירא הוא דמצי למיכתב כשב הוא מקריב א''נ כשב קדריש דהא כתיב לעיל מיניה אם מן הצאן קרבנו ובפרשה תחתונה אמור ואם עז קרבנו מכלל דעד השתא בכשב איירי דאין לך עוד בצאן אלא כשב: למה לי קרא. הא מותר הפסח הוא ונפקא לן מוזבחת פסח דמותר הפסח אחר חצות קרב שלמים כדאמרן באלו דברים (לעיל דף ע:) ותמורתו כ''ש דקריבה דלא עדיפא מיניה: והמיר בו אחר שחיטה. ואשמעינן דאע''ג דאיהו לא קרב תמורתו קריבה הואיל ולא הוקדשה קודם שחיטה: כשב. קרא יתירא כדפרישית מדכתיב בתריה ואם עז מכלל דעד השתא בכשב איירי: לאליה. דבכל קרבנות כשב אליה כתיבא עם האימורין בשלמים חלבו האליה (ויקרא ג) ובאשם כתיב (שם ז) את כל חלבו ירים ממנו את האליה וגו' וחטאת כאשם אבל פסח אימורין גופייהו לא כתיבי בהדיא אלא כדנפקא לן (לעיל דף סד:) מאת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר הלכך אלייתו צריכה להתרבות בקרבנות שבשור לא הוזכרה אליה באימוריו: ושלמים הבאין מחמת פסח. מותר פסח כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר כך שמעתי: לכל מצות. מצות שלמים גרסינן שיהא דין כל חומר שלמים עליהן לשון אחר הבאין מחמת פסח חגיגת ארבעה עשר וזו שמעתי [וכך קבל רבי]: ואם. הפסק הוא להפסיק בין כשב לעז שבכשב נתפרשה אליה כדכתיב האליה תמימה לעומת העצה ממקום שהכליות יועצות ובא הכתוב והפסיק ולמד על העז שאינה טעונה אליה להקריב אליה שלה למזבח יש מפרשין עז אין לו אליה וטעות הוא בידם שהרי ממקום שהכליות יועצות היא ניטלית ועוד מה לימד הכתוב הואיל ואין לו: איכא דמתני. להאי לא שנו דרבה: לא שנו. שאף תמורתו דחויה אלא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה דכי שחטיה דחינהו לתרוייהו הני שהיו ראויין ועומדים לפסח ונקבעו: אבל המיר בו אחר שחיטה. אע''פ שהפסח רועה התמורה קריבה שהרי לא נדחית: מידי דלא חזי ליה. שעדיין לא הוקדש:

קודם שחיטת הפסח ירעה. וטעמא דדחייה בידים כדפירש רש''י ואפי' רב דאמר אין בעלי חיים נדחין ופליג אר' יוחנן בפ' שני שעירי (יומא דף סד.) היינו דוקא כגון דלא דחייה בידים כגון נטמאו בעלים או שמשכו. ידיהם וא''ת והא משמע דפליג בפ''ק דקדושין (דף ז.) דא''ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה קדושה ואינה קריבה משום דנדחת בתחלה כשהקדיש חציה ודייק עלה ש''מ בעלי חיים נדחין משמע דרב פליג וי''ל כיון דדרך הקדש דחי לה לא מיקרי כל כך דחוי בידים ובתוספתא [פ''ט] פליגי רבי יוסי ורבנן איזה מהן יקריב לכתחלה ומייתי לה בפ' שני שעירי (יומא דף סד.): קמ''ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה. דקבע לה חצות או שחיטה דס''ד דלא קבע הואיל ובאיסור הוקדשה ואין דעתו עליה לשוחטה לשם פסח קמ''ל דאפילו הכי קבע לה ור''י מפרש דס''ד הואיל ואינה קריבה לעולם לשם פסח מתחלתה שלמים היא קמ''ל ומתוך פרש''י דפי' אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחה משמע שסובר שלפי האמת ראויה לפסח: ושלמים הבאין מחמת הפסח. לפי אותו לשון דפירש בקונטרס דהנך שלמים היינו חגיגת י''ד אין לחוש מה (שפירש) באלו דברים (דף ע''א: ד''ה לימד) דשלמים הבאים מחמת פסח בפרק כל הפסולים (זבחים דף לו.) היינו מותר פסח דהא כדאיתא והא כדאיתא: ואם עז הפסיק הענין. פירש ריב''א מדלא כלל אותו בהדי כבש אלא הפסיק הענין וכתבו לבדו ולא שינה בו כלום אלא דלא כתיב ביה אליה להכי כתביה למעוטי מתורת אליה: