פסחים צג ע"א

דף צג - א

ולומדים זה מזה: מה טמא מדובר בו במי שספק בידו לעשות, שהוא נמצא בירושלים ואינו בדרך רחוקה. ובאפשרותו לעשות את הפסח, אלא שאסרה עליו התורה ואמרה שאינו עושה.

אף מי שהיה בדרך רחוקה נמי מדובר בו באופן שספק בידו לעשות. שיכול לשלוח שליח שיקריב עבורו את הפסח. ואסרה עליו תורה, ואמרה שאינו עושה. ^[1]

הרי מפורש בדברי רבי עקיבא שמי שהיה בדרך רחוקה נדחה ונפסל מלעשות את הפסח כדברי רב ששת.

ומכאן קושיא על רב נחמן שאמר שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים עליו הורצה.

ורב נחמן אמר לך תירוץ:

אמנם רבי עקיבא ודאי סובר כרב ששת. אך בהכרח יש תנאים אחרים שחולקים על רבי עקיבא, ואני סבור כמותם.

מפני שאני [רב נחמן] מפרש את דברי רבי עקיבא באופן אחר:

"מה טמא שספק בידו לעשות", היינו טמא, שיכול לטבול ולאכול בערב, ואף על פי כן אסרה עליו תורה להקריב כיון שעדיין לא טבל. [ולא כרב ששת שהסביר: "מה טמא שספק בידו לעשות" - שהוא קרוב לירושלים. ולולא שהתורה אסרה עליו היה יכול להקריב].

ולפי זה, יש לומר שרבי עקיבא לטעמיה, לשיטתו דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ בי"ד ניסן. ואף על פי שטמא שרץ טמא רק באותו היום, ובידו לטבול ולאכול מן הפסח בערב.

ולכן אמר רבי עקיבא "מה טמא [שרץ] ^[2] שספק בידו לעשות", שיכול לטבול ולאכול בערב, "ואינו עושה", שאסור לו לעשות את הפסח. אף בדרך רחוקה, שסיפק בידו לעשות, אינו עושה.

ואילו אנא, רב נחמן, סבירא לי כמאן דאמר "שוחטין וזורקין על טמא שרץ", לפי שיכול לטבול מבעוד יום, ולאכול בערב מקרבן הפסח.  2א   2א.  בתוספות צב ב ד"ה אלו כתבו שתנאים נחלקו אם שוחטין על טמא שרץ [עיין שם].

ולשיטתי, טמא שהתורה אמרה בו שנדחה לפסח שני, הוא טמא בטומאת שבעה ימים [לפני שהגיע היום השביעי לטומאתו], שאינו יכול לטבול בו ביום ולאכול בערב קרבן הפסח.

ובזה לא שייך לומר כדברי רבי עקיבא: "מה טמא שספק בידו לעשות" [לטבול], שהרי גם אם יטבול אינו אוכל מן הפסח בערב, שהרי הוא טמא שבעת ימים.

ואדרבה, טמא שספק בידו לעשות, דהיינו טמא שרץ, לא נפסל מלאכול את הפסח. ואם כן גם מי שהיה בדרך רחוקה אינו נפסל.

תנו רבנן:

אלו שעושין את הפסח השני: הזבין והזבות, המצורעין והמצורעות, [ונדות] ובועלי נדות והיולדות. שכל אלו טמאים יותר מיום אחד.

וכן השוגגין והאנוסין. והמזידין, שלא עשו את הפסח הראשון במזיד. וטמא מת. ושהיה בדרך רחוקה. כל אלו עושין פסח שני.

ושואלת הברייתא: כיון שאמרנו שכל אלו עושין פסח שני, אם כן למה נאמר בתורה "טמא"?

ולפני שהגמרא גומרת להביא את המשך דברי הברייתא, היא תמהה על שאילת הברייתא:

"למה נאמר טמא" - מה שאלה היא זו?! הרי התורה צריכה לומר טמא ללמדך דאי בעי למיעבד בראשון שאם רצה הטמא לעשות בראשון - לא שבקינן ליה! אין מניחים לו, שאסור לו להמנות על קרבן פסח! ^[3]

אלא, בהכרח שצריך להגיה את דברי הברייתא.

וכך שאלה הברייתא: אם כן, למה נאמר "בדרך רחוקה"?

ומתרצת הברייתא: לפוטרו מן הכרת ואילו מזיד חייב כרת.

והברייתא הזאת לא יכולה לסבור כמאן דאמר מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים עליו לא הורצה, שהרי לדבריו לא קשה למה נאמר בדרך רחוקה. שהרי בא ללמדנו שלא הורצה [וכמו שאמר רבי עקיבא לעיל: מה טמא שסיפק בידו לעשות ואינו עושה, אף דרך רחוקה].

ובהכרח שברייתא זו סוברת כמאן דאמר הורצה. ^[4]

ועכשיו הגמרא דנה בדברי הברייתא שמנתה את הזבות [והנדות] והיולדות בין שאר החייבים בפסח שני.

ותמהינן: אשה בשני מי מחייבא? וכי אשה חייבת בפסח שני?!

והא תניא והרי שנינו בברייתא: יכול לא יהו עושין את הפסח השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה. שבהם התורה דיברה.

זבין ומצורעין ובועלי נדות - מנין שעושים פסח שני?

תלמוד לומר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש". ומכפל המילה "איש" למדנו לרבות את שאר הטמאים.

ומזה שהברייתא דיברה בזבים ומצורעים ובועלי נדות, ולא בזבות נדות ויולדות, משמע שנשים אינן עושות פסח שני! ואילו בברייתא דלעיל למדנו שנשים עושות פסח שני! ^[5]

ומתרצינן: לא קשיא.

הא הברייתא שמחייבת נשים בפסח שני, בשיטת רבי יוסי היא, שמחייב נשים בפסח שני [לעיל צא א].

ואילו הא, הברייתא השניה שלא חייבה נשים בפסח שני, היא בשיטת רבי יהודה, שאומר נשים בפסח שני רשות.

וכן בשיטת רבי שמעון שאומר שנשים אינן יכולות לעשות פסח שני כלל. ^[6]

ומביאה הגמרא ברייתא שדנה בחיוב כרת של המבטל את הפסח.

תנו רבנן: כל המבטל במזיד את מצות הקרבת הפסח - חייב כרת על ביטול הפסח הראשון.

וחייב כרת גם על ביטול הפסח השני.

כלומר מכח ביטול פסח ראשון ומכח ביטול פסח שני, הוא מתחייב בכרת.

ואמנם אי אפשר בפועל להענש בפעמיים כרת, שהיא מיתה בידי שמים, ומאחר שכבר התחייב בעונש כרת כאשר ביטל את הפסח הראשון, אי אפשר להוסיף ולהענישו בפועל בכרת על ביטול הפסח השני, שאי אפשר להמיתו פעמיים.

אבל יש נפקא מינה, שאם שגג בביטול פסח ראשון אך הזיד בשני חייב כרת, ^[7] דברי רבי.

רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני. ואם שגג בראשון והזיד בשני פטור.

רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אם ביטל אותו במזיד אינו חייב כרת, אלא אם כן לא עשה גם את השני במזיד.

אבל אם עשה את השני, או שביטל אותו בשוגג פטור. מפני שפסח שני בא להשלמת הפסח הראשון ותיקונו, ולא גמר את איסור ביטול קרבן פסח ראשון עד שיבטל גם פסח שני במזיד.

ואזדו והלכו רבי ורבי נתן לטעמייהו, לשיטתם במקום אחר.

דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, בין י"ד ניסן לי"ד אייר, ונמצא שלא חל עליו חיוב פסח ראשון מעולם, וכן קטן שהגדיל כגון שהביא שערות שהם סימני גדלות בין שני פסחים, ונמצא שלא חל עליו חיוב פסח ראשון מעולם.

אף על פי כן חייב לעשות פסח שני. מפני שפסח שני נחשב כרגל בפני עצמו, ויש לו חיוב בפני עצמו אפילו למי שהיה פטור בזמן פסח ראשון, דברי רבי.

רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון כל מי שהתחייב בפסח ראשון זקוק מתחייב לשני. כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני.

והוינן בה: במאי קמפלגי במה נחלקו התנאים?

ומתרצינן: רבי סבר: פסח שני - רגל בפני עצמו הוא, וחייב בשני אפילו אם לא התחייב בראשון,

ואילו רבי נתן סבר: פסח שני - תשלומין דראשון הוא, ואם לא התחייב להביא פסח ראשון, אינו מתחייב להביא פסח שני.

אבל מכל מקום, תיקונו לראשון, לענין לפטור אותו מכרת אם הזיד בראשון - לא מתקין ליה. אין הפסח השני מתקן את ביטול הפסח הראשון. ^[8] ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני - תקנתא דראשון, שאפילו אם ביטל במזיד את הפסח הראשון, הרי השני פוטרו מן הכרת.

ושלשתן - מקרא אחד דרשו:

נאמר [במדבר ט י] "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם לדרתיכם [בפסח ראשון] ועשה פסח [שני] לה'".

ואחר כך כתוב [פסוק יג] "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. כי קרבן ה' לא הקריב במעדו, חטאו ישא האיש ההוא".

ולפי פשוטו של מקרא מדובר בפסוק זה במבטל פסח ראשון. אך נחלקו בפירוש סוף הפסוק "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא".

רבי סבר: כך יש לפרש את הפסוק: תחילת הפסוק - "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" מדובר באדם דלא עבד בראשון שלא עשה פסח ראשון. ואילו סוף הפסוק "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו" מדובר בפסח שני.

שהרי "כי" משמע בארבע לשונות: [אפשר לפרש "כי" בארבע דרכים]: א. אי [אם] ב. דילמא [שמא] ג. אלא. ד. דהא [שהרי].

ודעת רבי שבפסוק הזה "כי" משמש בלשון אם.

וכך כוונת הכתוב: "כי", אי נמי, ^[9] גם אם "קרבן ה' לא הקריב במועדו" בשני - "חטאו ישא האיש ההוא", הרי הוא מתחייב כרת עבור חטאו.

ומקשינן: וממאי ומנין דהאי שפירוש הכתוב "חטאו ישא" - עונש כרת הוא?

---

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא ר' עקיבא אומר נאמר טמא ונאמר דרך רחוקה כו' ודחה רב נחמן ר' עקיבא סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ודרך רחוקה כטומאת שרץ דמי ואנא סבירא לי כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ודרך רחוקה כטמא שרץ דמי מה טמא שרץ אם שחטו עליו הורצה אף מי שהיה בדרך רחוקה אם זרק הורצה:

ת"ר אלו שעושין את השני זבין וזבות מצורעין ובועלי נדות והיולדות והשוגגין והאנוסין והמזידין וטמא ומי שהיה בדרך רחוקה אם כן למה נאמר בדרך רחוקה הרי אנוס הוא וכבר שנה האנוסין ואמרי' לפטרו מן הכרת אליבא דמאן דאמר הורצה דאי אליבא דמאן דאמר לא הורצה סוף סוף למה לי למתנייה דאי בעי למעבד לא שבקינן ליה היינו הני אלא ש"מ היינו אליבא דמאן דאמר הורצה אלמא בר מעבד הוא ואפ"ה פטריה רחמנא מכרת ואקשי' מדקתני והזבות מכלל שהנשים חייבות בשני וכי אשה בשני חייבת והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש כו' ת"ל איש איש ולא אשה ושנינן הא דתניא שהנשים עושות את השני ר' יהודה ור' יוסי היא והא דתניא איש ולא אשה רבי שמעון כדאמרן בפ' של מעלה:
ת"ר טהור שלא עשה פסח חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי מאי טעמא שני רגל בפני עצמו הוא ר' נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני קסבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ר' חנניא בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני כלומר כיון שלא עשה הראשון נסתלקה חובת הראשון ונתחייב בשני ולעולם אינו חייב אלא על השני קסבר שני תקנתא דראשון הוא ואזדו לטעמיה דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני דברי רבי ר' נתן אומר כל הזקוק לראשון זקוק לשני וכל מי שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני ושלשתן מקרא אחד דרשו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח בראשון ונכרת אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והוא כרת דגמר חטאו ישא מחטאו ישא מן המברך את השם דברי ר' יהודה ור' נתן סבר וחדל וגו' הלכך הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב שגג בזה ובזה דברי הכל פטור הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולרבי נתן דמחייבי בראשון כרת חייב כרת לר' חנניא בן עקביא דסבר שני תקנתא דראשון הוא כיון דשגג בשני פטור הוא שגג בראשון והזיד בשני לר' חייב לר' נתן דסבר שני תשלומין דראשון הוא וכל הזקוק לראשון זקוק לשני כיון ששגג בראשון פטור וכל שכן לר' חנניא בן עקביא דסבר שני תקנתא דראשון הוא:

פסח שני אינו תשלומין של ראשון אלא מצוה בפני עצמה הוא ודוחה את השבת וחייבין על מניעתו כרת אם נמנע מן הראשון בשגגה או באונס והזיד בשני ולא עשה אבל טמא או בדרך רחוקה בראשון אף אם הזיד בשני פטור מן הכרת כמו שביארנו:

אע"פ שביארנו שפסח שני אינו תשלומין של ראשון מ"מ מי שלא היתה עליו תורת חיוב בראשון אין בו חיוב שני כלל ולשיטתנו מיהא גר שנתגייר בין שני פסחים או קטן שהגדיל אינן חייבין בפסח שני כלל ולשיטתנו מיהא גר שנתגייר ערב פסח שהוא כפורש מן הקבר כמו שביארנו אני מסופק אם עושה פסח שני אם לאו וגדולי המחברים פסקו שהוא חייב בפסח שני ואם שחטו על הקטן בראשון שפטור נראה שאינו חייב בפסח שני כלל:

בפרש"י בד"ה ר"ע כו' דהכי שמעינן לעיל דאמר מישאל ואלצפן הוו שחל ז' כו' עכ"ל כן הוא בפרש"י הישנים וכ"כ התוס' בפרק הישן דכן הוא גרסת קצת הספרים לעיל פרק האשה רב ס"ל כר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו שחל ז' שלהן להיות בע"פ מיהו כתבו שם דאותה גירסא ליתא אלא ר"י כו' ע"ש בתוס' וכמ"ש הכא וק"ל:

בד"ה הא ר' יודא ור"ש דאמרי רשות עכ"ל לשון רשות מגומגם לר"ש דבשני אפי' רשות ליכא כיון דבשני אפי' טפילה אשה אינה לר"ש כדמוכח לעיל דמוקי ברייתא דקתני שני רשות כר' יודא ולא מוקי לה כר"ש וק"ל:

תוס' בד"ה ה"ג בכל כו' ומיתני התם אפלוגתא דר"א ור"ע ומייתי כו' עכ"ל ור"ל אפלוגתא דר"א ור"ע דפליגי לקמן במתני' איזו דרך רחוקה מן המודיעים כו' דברי ר"ע רא"א כו' וק"ל:

בא"ד דתרווייהו חזו בשעת אכילה ולא חזו בשעת שחיטה כו' עכ"ל [הוא] לפי מ"ש התוספות לעיל דרב נחמן מצי סבר כרבי יודא והא דחזי בשעת אכילה בדרך רחוקה היינו ע"י סוסים ופרדים כמ"ש התוס' לעיל אבל מדברי התוס' לקמן בד"ה לרב יודא ל"ק כו' נראה שלא כתבו הכא דתרווייהו חזו בשעת אכילה אלא אי סבר רב נחמן כעולא בהא אבל לרב יודא דסבר דלא חזו בשעת אכילה לא לגמרי מדמה ר"ע דרך רחוקה לטמא ע"ש ודו"ק:

בד"ה דאי בעי למעבד כו' מדקאמר לפוטרו מהכרת משמע כו' ומ"ד הורצה כו' עכ"ל. הכא בברייתא ליכא לאוכוחי כמ"ש התוס' לעיל במתניתין דאי סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי פטור מכרת דאימא דקושטא דברייתא ס"ל דחייב כרת בטמא ולא קאמר לפוטרו מכרת אלא בדרך רחוקה משא"כ במתני' דקתני פטורין בל' רבים דמשמע דקאי נמי אטמא ולעיל במתני' ליכא לאוכחי כי הכא דמדקתני מכרת פטור הא אם זרק הורצה ומ"ד הורצה אסיקנא דסבר שוחטין כו' דאיכא למימר שפיר כמ"ש ר"י לקמן דאימא דמתני' סבר לא הורצה ולא קתני פטורין אלא איידי דתני חייבין משא"כ הכא בברייתא דלא קתני כלל חיובא וק"ל:

בא"ד אלא פריך משום דקתני למה נאמר טמא לפוטרו מכרת כו' עכ"ל ר"ל למאי דס"ד הא דקתני לפוטרו מכרת קאי נמי אטמא ואהא פריך כיון דאפי' אי בעי למעבד לא עביד לא אצטריך בברייתא למתני פטור מכרת אבל קרא דטמא אצטריך לאיש נדחה כו' וק"ל:

בד"ה אלא למה כו' אצטריך למכתב דלא נימא כיון דלא חזי בראשון כו' וסבר כרבי נתן כו' עכ"ל ר"ל דלא נימא דה"ל טמא ודרך רחוקה דלא חזי בראשון כמו גר שנתגייר בין ב' פסחים וקטן שנולד בין ב' פסחים דלא ליעבד שני כלל קמ"ל קרא דעביד בשני בטמא ודרך רחוקה דבכה"ג הוי שני תשלומין דראשון אע"ג דלא הוי חזי בראשון [ב] וק"ק דמה תירץ רשב"א דאכתי ברייתא דקתני דאצטריך דרך רחוקה לפוטרו מן הכרת לא אתיא כרב יודא דלדידי' לא אצטריך כיון דלא חזי לאכילה וי"ל דע"כ בלאו הכי הך ברייתא דלא כרב יודא דע"כ הך ברייתא ס"ל דשוחטין על טמא שרץ כמ"ש התוספות לעיל ורב יודא ס"ל דאין שוחטין על טמא שרץ והוא דוחק דבהך מלתא דזורקין על טמא שרץ או לא איכא תנאי דפליגי אבל בהך מילתא דיכול ליכנס בשעת שחיטה או בשעת אכילה לא מצינו תנאי דפליגי ודו"ק:

בגמ' א"כ למה נאמר טמא למה נאמר דאי בעי וכו' אלא א"כ למה נאמר בדרך רחוקה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ד"ע סבר וכו' וזורקין על טמא שרץ אף על גב דחזי לאורתא וכו' כצ"ל:

ערבי פסחים פרק עשירי :

רש"י בד"ה רבי עקיבא כו' על טמא שרץ ואע"ג דחזיא לאורתא והאי ספק דקאמר כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב בכל הספרים שראיתי ליתא וטעות הוא מיניה וביה כדאיתא בתוס':

בד"ה חייבין לעשות כו' ואפילו למאן דלא איחזי בראשון כצ"ל:

גמרא ר"ע לטעמיה דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. עי' בהגרי"פ ומרש"י ותוספות משמע דל"ג לטעמיה ועמש"כ לעיל (סט ב) בכאן בס"ד] :

גמ' המצורעין והמצורעות. נ"ל למחוק והמצורעות. עיין רפ"ב דכריתות במשנה ובגמרא וכן בתוספתא ליתא וכמ"ק לקמן בפירוש רש"י:

גמ' וכמ"ד הורצה. מהתד"ה דאי. נראה דל"ג לה:

גמ' רבי סבר שני רגל בפ"ע הוא. נ"ל דר"ל ע"ד שאמרו (בחגיגה ט) כולן תשלומין זה לזה ע"ש בפרש"י ולכן אפילו לדידיה אם הזיד בראשון ועשה אה"ש פטור מכרת ובפרש"י לא ראיתי סתירה לזה ודלא כצל"ח דפשוט ליה מפרש"י דלרבי חייב כרת בזה כמו לר"נ***):

גמ' א"נ קרבן ה' כו' בשני. נראה דדריש ליה בלשון או דכמו דמצינו דאו משמש במקום אם כמו שפירש רש"י (בויקרא ד כג) בפסוק או הודע אליו חטאתו (ונ"ל דכן נמי מתפרש או אל המזוזה דר"פ משפטים לפי קבלת חז"ל שהביא רש"י שם דר"ל אם הדלת עומד אצל המזוזה ויתורץ בזה קושית הרא"ם) כן משמש אם במקום או וכ"כ רש"י שם וכמו ההצליח ה' דרכי אם לא היש ה' בקרבנו אם אין אחד משמושיו של כי הוא אי דר"ל אם כמו שפרש"י בריש ר"ה וכן יתפרש בשלהי גיטין ורע"ס כי מצא כו' א"נ מצא בה ע"ד ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה מי מחייבא. דקתני נדות ויולדות. נ"ל דצ"ל זבות ויולדות כבדבור הסמוך לקמיה ונדות דשביק נראה דל"ג לה בברייתא:

תוס' ד"ה דאי. ומ"ד הורצה אסיקנא לעיל דסבר שו"ז כו'. נ"פ דכוונתם על הא דלעיל בסוגיין ור"נ א"ל כו' ואנא ס"ל כמ"ד שו"ז על ט"ש והמציין שגה:

מה טמא שיש ספק בידו לעשות. אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי: ואינו עושה. דקא אסר ליה רחמנא לעשות: אף דרך רחוקה שספק בידו לעשות. שהיה לו שלוחים לשלח וקאמר רחמנא דאינו עושה דמדחה דחייה: ר''ע סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ואע''ג דחזי לאורתא והאי ספק דקאמר ה''ק מה טמא שספק בידו לעשות דחזי למיכל לאורתא ואפילו הכי אין שוחטין וזורקין עליו ואנן ס''ל שוחטין וזורקין הלכך האי נמי דיכול ליכנס בשעת אכילה שוחטין וזורקין עליו: ובועלי נדות. שכל אלו טומאה ארוכה: וטמא. לנפש: וא''כ. דאף אלו עושים את השני: למה נאמר טמא. בתמיה: אלא למה נאמר דרך רחוקה. אי משום דאי בעי למיעבד לא תעביד הא בדרך רחוקה הוא וא''ת שלא ישלח פסחו וכדרב ששת האי תנא לית ליה אלא כרב נחמן סבירא ליה דאמר הורצה דאי כרב ששת איצטריך דרך רחוקה למימר דאי בעי לא ליעביד: מי מחייבא. דקתני נדות ויולדות: יכול לא יהו כו'. ולא קתני זבות ויולדות: הא רבי יוסי . דאמר בפירקין דלעיל (דף צא:) נשים בשני שוחטין עליהן בפני עצמן: הא ר''י ור''ש. דאמרי רשות: חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני. חיוב כרת יש על זה ועל זה ובחד גברא לא משכחת לה דתרי קטלי בחד גברא ליכא ואם לענין דאם שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות ליכא למימר הכי דכרת דפסח אין חייבין על שגגתו חטאת דתנן בכריתות (דף ב.) הפסח והמילה מצות עשה היא ואין חטאת באה אלא על שגגת כרת של לאו דכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה אלא נפקא מינה דאם שגג בא' מהן והזיד בחבירו חייב אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים: ופטור על השני. ואם שגג בראשון והזיד בשני פטור: אף על הראשון. אם הזיד אינו חייב כרת עד שיזיד אף בשני אבל אם עשה את השני או שגג בו פטור לגמרי דשני תשלומים דראשון ותקנתא דראשון הוא ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון הלכך באיזה מהן ששגג פטור: ואזדו לטעמייהו. רבי ורבי נתן: שהגדיל. צמחו בו שערות: חייבין לעשות את השני. דקסבר רגל בפני עצמו הוא ואית ליה חיובא באנפי נפשיה ואפי' למאן דלא איחזי בראשון: תשלומין דראשון. ומאן דלא איחזי בראשון לא מיחייב אשני ומיהו תקוני לראשון מכרת אם הזיד בראשון לא מתקן ליה הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני ופטור על השני אם שגג בראשון והזיד בשני דהא לית ליה חיובא באנפי נפשיה ובראשון הרי שגג: תקנתא דראשון. מכרת דיליה דאפילו הזיד בראשון השני פוטרו מן הכרת: אי נמי קרבן ה' לא הקריב וגו'. דכי משמש בארבע לשונות וזה בלשון אי דרשינן ליה ולא קאי אדלעיל מיניה לפרושי טעמא למילתא קמייתא כמו לשון דהא אלא מילתא אחריתי היא כמו כי יקרא (דברים כב) כי תכלה לעשר (שם כו) כי תפגע (שמות כג):

ה''ג בכל הספרים וכן גרסינן בספרי (פר' בהעלותך) מה טמא שאין ספק בידו כו' ומיתני התם אפלוגתא דר''א ור''ע ומייתי ר''ע ראיה לדבריו מה טמא שאין ספק בידו לעשות מפני טומאה אף דרך רחוקה שאין ספק בידו לעשות שרחוק כ''כ שאין יכול לבא בשעת שחיטה לעולא או בשעת אכילה לרב יהודה ומייתי לה רב ששת מדקאמר ואינו עושה משמע דלא הורצה דלכל מילי יליף דרך רחוקה מטמא ומשני רב נחמן דר''ע סבר אין שוחטין וזורקין ולכך יליף דרך רחוקה מטמא דתרוייהו חזו בשעת אכילה ולא חזו בשעת שחיטה ולדידיה נמי אם זרק לא הורצה אבל אנא סבירא לי שוחטין וזורקין והשתא ליכא למילף דלא הורצה בדרך רחוקה כמו בטמא מת דשאני טמא מת דלא חזי בשעת אכילה ורב ששת סבר נמי שוחטין דאין סברא שיחלוקו בזה אלא דסברי דר''ע גמר מטמא מת אע''ג דלא דמי ליה כ''כ ונראה לר''י דלאו מהיקשא יליף דרך רחוקה מטמא אלא במה מצינו דאי מהיקשא מאי קא משני רב נחמן דסבר שוחטין מ''מ ניגמר מיניה דאין משיבין על ההיקש וק''ק לר''י דאי לאו היקשא הוא איכא טובא למיפרך: רבי עקיבא סבר אין שוחטין וזורקין. תימה מנא ליה דהא לעיל (דף צ:) אמר דמ''ד אין שוחטין סבר לה כרבי יצחק דאמר טמאי מתים היו שחל כו' וקדריש ביום ההוא אין יכולים לעשות הא למחר יכולים ואילו ר''ע בפרק הישן (סוכה ד' כה:) לית ליה דרבי יצחק: דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה. תימה הואיל וסבירא ליה להאי תנא שוחטין על טמא שרץ מדקאמר לפוטרו מהיכרת משמע מכרת פטור אבל אם זרק הורצה ומ''ד הורצה אסיקנא לעיל (דף פא.) דסבר שוחטין וזורקין אם כן טמא דקרא שאינו יכול לאכול בלילה והיכי קאמר התלמודא דלהכי כתביה דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה פשיטא דלא שבקינן ליה כיון דלא חזי למיכל א] ומלפי אכלו נפקא דטמא נמי נפק' לן מהתם כדאמר בפ''ב דזבחים (דף כג.) וי''ל דודאי קרא לא איצטריך להכי אלא פריך משום דקתני למה נאמר טמא לפוטרו מהיכרת דמשמע מכרת פטור אבל אי בעי למיעבד מצי עביד הלכך פריך הא אי בעי למיעבד לא שבקינן ליה והשתא טמא לא איצטריך למיכתב אלא לאשמעינן דאיש נדחה ואין ציבור נדחין ונראה לר''י דממתניתין דקתני שאלו פטורין מהיכרת ליכא למידק כרב נחמן מדקתני פטורין מכלל דאם זרק הורצה דה''ה אם זרק לא הורצה ואיידי דקתני סיפא חייבין תנא רישא פטורין ואתי שפיר דלעיל מייתי ראיה ממתניתין לרב ששת: אלא למה נאמר דרך רחוקה כו'. קשה לרב יהודה דאמר לקמן איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה דרך רחוקה דכתב רחמנא למה לי פשיטא דפטור דהא לא חזי לאכילה ואי משום דיכול ליכנס בסוסים ובפרדים א''כ לקמן דקתני היה חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב ת''ל ובדרך לא היה ואמאי איצטריך ההוא קרא הא לא איצטריך למיכתב כלל דרך רחוקה אלא משום היכא דיכול ליכנס בסוסים ובפרדים ואין לומר דס''ד דחייב כרת על מה שהרחיק עצמו דאם כן מאי פריך למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה הא שפיר קאמר דנאמר לפוטרו מכרת דס''ד דליחייב על מה שטימא עצמו ונראה לרשב''א דטמא ודרך רחוקה איצטריך למיכתב דלא נימא כיון דלא חזי בראשון לא ליעבד בשני וסבר כרבי נתן דשני תשלומין דראשון הוא: לא קשיא הא ר' יוסי. תימה דמוקי הך ברייתא דסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ כר' יוסי ובפ' כיצד צולין (לעיל דף פא.) גבי טומאת התהום מסיק דקסבר ר' יוסי אין שוחטין וזורקין כו' וי''ל דהכא לא מוקי לה כר' יוסי אלא במאי דסבר דנשים בשני חובה: