דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צא - ב

קטנים ועבדים אסור להם להיות בחבורה אחת משום  פריצותא משכב זכור.

גופא: עתה באה הגמרא לדון בגוף דברי הברייתא שהביא רב עוקבא בר חיננא:

שנינו בברייתא: אשה - בפסח ראשון, שוחטין עליה בפני עצמה. ובשני, עושין אותה טפילה לאחרים מפני שאינה חייבת בו אלא רשות הוא, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: אשה חייבת בפסח שני, ושוחטין עליה בפני עצמה. וכיון שהיא חייבת בפסח שני, שבא לתקן את פסח ראשון שהוא עיקר החיוב, אין צריך לומר שחייבת בראשון, ושוחטין עליה בפני עצמה.

רבי שמעון אומר: אשה בראשון עושין אותה טפילה לאחרים. אבל אין שוחטין עליה בפני עצמה, מפני שאינה חייבת בפסח ראשון אלא הוא רשות.

ואילו בשני, אין שוחטין עליה כל עיקר. ואפילו אם נמנתה עליו אסור להאכילה בו משום שאינה שייכת בו כלל, והרי זה כמאכיל את הפסח שלא למנוייו.

והוינן בה: במאי קמיפלגי, באיזה טעם נחלקו?

ומשנינן: רבי יהודה סבר שדורשים ממה שנאמר בענין קרבן פסח: [שמות יב] "במכסת נפשות", דמשמע כל נפשות, ואפילו נשים.

וכי תימא ואם תאמר: אי הכי, אפילו בפסח שני נמי ישחטו את הפסח על נשים בפני עצמן?

יתרץ רבי יהודה: כתיב [במדבר ט] בענין מי שחייב בפסח שני ולא הקריבו: "חטאו ישא האיש ההוא". [1] ודרשינן: "איש", אין [כן]. אשה, לא. מכאן שאשה פטורה מפסח שני.

וכי תימא, ואם תאמר: אי הכי, אשה אפילו טפילה בשני לא נטפול אותה!

יתרץ רבי יהודה: לענין להתיר לאשה להשתתף בפסח שני - אהני הועיל הפסוק שנאמר בפסח שני: "ככל חקת הפסח [פסח ראשון] יעשו אותו". למדו מכאן שפסח שני דומה לראשון באשה, לטפילה בעלמא אבל לא לחוד לעצמה.

והוינן בה: ורבי יוסי, שאמר בין בפסח ראשון בין בפסח שני שוחטין על אשה אפילו בפני עצמה, מאי טעמא?

ומשנינן: משום דכתיב בראשון: "במכסת נפשות". כל נפשות במשמע ואפילו אשה.

וכתיב בפסח שני: "ונכרתה הנפש ההיא מישראל". [2] נפש משמע כל נפש שהיא, ואפילו נשים.

ואלא, אם תשאל: "חטאו ישא האיש ההוא", שמשמע דוקא איש ולא אשה, למעוטי מאי, מה בא למעט?

יתרץ רבי יוסי: "האיש" בא למעוטי קטן מכרת. שמשמעות הפסוק איש ולא קטן. [3] והוינן בה: ורבי שמעון שאומר שאשה בפסח ראשון עושין אותה טפילה ובפסח שני אין שוחטין עליה כלל, מה טעמו?

ומשנינן: כתיב בענין פסח ראשון: "איש" [ולקמן הגמרא שואלת באיזה פסוק מדובר], ודרשו מזה: איש, אין [כן]. אבל אשה, לא.

וכי תימא ואם תאמר: אי הכי [אם כן] אפילו טפילה נמי לא!

יתרץ רבי שמעון: אהני ליה הועיל לו לרבי שמעון הכתוב "במכסת נפשות" שמשמע גם אשה, ללמדך לטפילה. שעושין אותה טפילה לאחרים.

וכי תימא ואם תאמר: אם כן אפילו בשני נמי יעשו את האשה טפילה לאחרים!

יתרץ רבי שמעון: הרי מיעט רחמנא בשני שאין עושים את האשה טפילה לאחרים, דכתיב: "חטאו ישא האיש", ודרשו מזה: "איש", אין [כן]. אשה, לא.

ממאי ממה קממעיט ליה, מיעט הכתוב את האשה בפסח שני?

אי מחיוב, שאשה אינה חייבת בפסח שני, זה לא יתכן. שהרי השתא בראשון אשה לא חייבת - בשני מבעיא לומר? האם בשני צריך לומר שאינה חייבת? והרי פסח שני בא לתקן את פסח ראשון!

אלא, לאו, אפילו מטפילה מיעט אותה הכתוב.

והוינן בה: ומאי "איש" דקאמר רבי שמעון. באיזה פסוק נאמר "איש" שממנו דרש רבי שמעון למעט - איש ולא אשה.

אי נימא אם נאמר בפסוק שבענין פסח ראשון: [שמות יב] "ויקחו להם איש שה לבית אבות"

אי אפשר לומר כך: שהרי "איש" שנאמר שם אינו מיותר, שהרי ההוא מבעי ליה צריך לכתוב אותו כדי ללמוד ממנו לכדרבי יצחק, דאמר איש זוכה לאחרים, כשהוא לוקח את הפסח עבור בני ביתו. ואין קטן זוכה לאחרים בלקיחתו. שאין קטן נעשה שליח. [4]

ואלא, בעל כרחך, צריך לומר שרבי שמעון דרש מ"איש לפי אכלו" - איש ולא אשה.

אך גם זה אי אפשר:

כי הא מדרבי יוסי, שאמר שוחטין את הפסח על היחיד, איננו יכול לדרוש "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד" - ביחיד, אלא סבר לה כרבי שמעון, שדורש את הפסוק לענין הזובח את הפסח בבמת יחיד.

אם כן, כנגד זה, גם רבי שמעון נמי שלא דרש מהפסוק "לא תוכל לאכול את הפסח באחד" שאין שוחטין אותו ביחיד אלא דרש אותו לענין במת יחיד. בעל כרחך סבר לה כרבי יוסי, שדרש מ"איש לפי אכלו" ששוחטין את הפסח על היחיד.

שהרי אם תאמר שרבי שמעון לא סבר כרבי יוסי, מדוע לא דרש מכאן שאין שוחטין על היחיד כרבי יהודה? שהרי יותר משמע לדרוש כן!

וכיון שכך, ההוא הפסוק "איש לפי אכלו" מיבעי ליה צריכים אותו לדרוש דשוחטין את הפסח על היחיד! ואיך למד מכאן רבי שמעון למעט אשה?

אמר לך רבי שמעון: אם כן, שהפסוק בא רק ללמד ששוחטין את הפסח על היחיד, נכתוב רחמנא "לפי אכלו" בלשון יחיד ולא יכתוב "איש". וזה מספיק כדי ללמוד ששוחטין את הפסח על היחיד.

מאי "איש", לשם מה נכתב "איש"? שמעת מינה תרתי. אפשר ללמוד מכאן את שני הדברים.

ועכשיו הגמרא דנה בדברי רבי אלעזר, שאמר [לעיל עט ב] אשה בראשון חובה ובשני רשות, ודוחה את השבת.

והוינן בה: כמאן אזלא [בשיטת מי נאמרה] הא דאמר רבי אלעזר: אשה בראשון חובה, ובשני רשות, ודוחה את השבת - כשיטת מי מן התנאים שנחלקו לעיל סובר רבי אלעזר? ועוד לפני שהגמרא מבררת שאלה זו, מקשה הגמרא על גוף דברי רבי אלעזר:

אי נשים בפסח שני רשות - אמאי אמר רבי אלעזר שהוא דוחה את השבת? הרי דבר הרשות אינו דוחה את השבת!

אלא אימא: בשני רשות. ובראשון - חובה, ודוחה את השבת. כלומר, דוקא בראשון, שהוא חובה גם לנשים, הוא דוחה את השבת.

ועתה, לאחר שהסברנו את דברי רבי אלעזר, חוזרת הגמרא לשאלה ששאלנו תחילה:

כמאן - כשיטת מי סובר רבי אלעזר?

ומשנינן: כרבי יהודה, שאמר אשה בפסח ראשון שוחטין עליה בפני עצמה. ובשני עושין אותה טפילה. והיינו מפני שבראשון היא חובה ובשני רשות. [5]

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: אין עושין חבורה שכולה גרים. כי שמא, מתוך שאינם בני תורה, ידקדקו בו, בקרבן הפסח, שיחמירו לדקדק בו, ויביאוהו לידי פסול שיפסלוהו בחינם.

תנו רבנן: פסח ומצה ומרור בראשון בלילה הראשון של פסח, חובה. מכאן ואילך רשות. [לקמן מפורש מהו "מכאן ואילך"].

רבי שמעון אומר: באנשים חובה, ובנשים רשות.

והוינן בה: מה שאמרה הברייתא "מכאן ואילך רשות" - אהייא קאי? על איזה ענין משלושת הענינים, פסח מצה ומרור, אמר התנא שמכאן ואילך הוא "רשות"?

אילימא, אם נאמר, אקרבן פסח, וכונת התנא לומר שהוא רשות כל שבעת ימי החג, לא יתכן.

וכי קרבן פסח כל שבעה מי איכא!? וכי מותר להקריב ולאכול קרבן הפסח כל שבעת ימי החג?!

ואלא בהכרח שכונת התנא היא אמצה ומרור שהם רשות כל שבעת ימי החג.

אך גם זה קשה. כי אימא סיפא [נאמר בסוף הברייתא]:

רבי שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות. והיינו, לילה הראשון, שאמר תנא קמא שאכילת מצה ומרור חובה בו, חולק על זה רבי שמעון ואומר שרק באנשים הוא חובה, אבל בנשים רשות.

וקשה: וכי לית ליה לרבי שמעון, אינו סובר, הא דאמר רבי אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה. שנאמר [דברים טז] בענין הפסח: "לא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל עליו מצות" - הסמיך הכתוב את הלאו של איסור חמץ לעשה של אכילת מצה. ודרשו מכאן: כל שישנו באיסור בל תאכל חמץ, ישנו בעשה של קום אכול מצה.

והני נשים [ונשים הללו], הואיל וישנן בבל תאכל חמץ [שהרי בענין איסורי לאוין שבתורה אשה חייבת כאיש, וכמו שנאמר [במדבר ה] "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם"] - ישנן גם בקום אכול מצה!

אלא אימא אמור את דברי הברייתא כך:

פסח מצה ומרור בראשון חובה, מכאן ואילך מצה ומרור רשות. רבי שמעון אומר: פסח בלבד באנשים חובה, ובנשים רשות. וכשיטתו שהבאנו בברייתא לעיל "רבי שמעון אומר אשה בראשון עושין אותה טפילה לאחרים".

אבל במצה נשים חייבות.

מתניתין:

א. אונן ביום שמת לו אחד משבעת הקרובים [אביו אמו, בנו בתו, אחיו, אחותו הבתולה, ואשתו]: טובל, ואוכל את פסחו לערב, אפילו אם עדיין לא נקבר המת, מפני שאין אנינות מן התורה אלא ביום המיתה בלבד.

אבל לא אוכל בקדשים, לפי שבלילה שלאחר יום המיתה נוהג אנינות מדרבנן. ולא העמידו חכמים את דבריהם אלא באכילת שאר קדשים שאין באכילתם אלא עשה בלבד [שנאמר "ואכלו אותם אשר כפר בהם" שמות כט]. אבל בפסח, שיש חיוב כרת במניעתו, לא העמידו חכמים דבריהם.

ומן התורה יכול לאכול בערב בלא טבילה, אבל חכמים גזרו באונן שיטבול לפני אכילת קדשים, כיון שהיה אסור בקדשים קודם לכן. [ובעניננו שאסור באכילת קדשים גם בלילה, מכל מקום טובל בגלל אכילת הפסח, לפי שהיה אסור ביום מדאורייתא באכילת כל הקדשים. ועכשיו מותר].

ב. השומע על מתו שמת לפני זמן רב, הרי הוא אונן מדרבנן ואסור לאכול קדשים באותו יום.

הערות

[1] פשוטו של מקרא מדבר בפסח ראשון. שכך נאמר שם: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא". אבל נחלקו תנאים לקמן דף צג מה פירוש - "כי" קרבן ה' לא הקריב במועדו", שהרי כי משמש בארבע לשונות: אם, שמא, אלא, שהרי. לדעת רבי פירוש "כי" - "אם". כלומר, אם קרבן ה' פסח שני לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא. ורבי שמעון סובר כדעת רבי [רש"י על פי הגמרא להלן].

[2] בפסוק זה מדובר על פסח ראשון שנאמר "והאיש אשר הוא טהור, ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". אלא הגמרא כאן סומכת על המשך הפסוק "כי את קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא" וכבר ביארנו [בהערה 1] שזה מדבר בפסח שני. ודרשו שחייב כרת בגזירה שוה מ"מברך" את ה', שנאמר בו "ונשא חטאו". ומברך את ה' חייב כרת, לפי שנאמר במגדף "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" [וסובר רבי יוסי שמגדף הוא "מברך" את ה']. ואם כן הרי זה כאילו כתוב בפסח שני "נפש" - "ונכרתה הנפש ההיא" [רש"י על פי הגמרא להלן].

[3] תוספות הקשו: הרי בכל התורה קטן פטור מן המצות. ותירצו, שמדובר בקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני. והוה אמינא שחייב בפסח שני, ובא הפסוק ללמדך שפסח שני הוא בגדר תשלומין לראשון, וכיון שלא התחייב בראשון פטור גם מן השני. והקשו על זה ממשמעות הגמרא להלן. עיין שם. ובמהרש"א, ורש"ש.

[4] כתבו התוספות שצריך לומר שמכאן למדו בכל התורה כולה שאין קטן נעשה שליח. אך עדיין קשה: הרי אפילו לעצמו קטן אינו זוכה במציאתו אלא משום דרכי שלום. ותירצו תוספות: שבמקום שהקטן קונה מאדם אחר יש לו זכיה לעצמו מדאורייתא משום שדעת אחרת [של גדול] מקנה לו.

[5] לא נתבאר מדוע אם אשה אינה חייבת בפסח אלא היא רשות, אין שוחטין עליה בפני עצמה, אלא עושין אותה טפילה לאחרים. והרמב"ם [בפ"ב הלכה ד] כתב שעושין חבורה שכולה נשים ואפילו בפסח שני וזה כדעת רבי יוסי. ואילו בפרק ה הלכה ח כתב שנשים בפסח שני רשות ואין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני. וזה כדעת רבי יהודה, ונדחק הכסף המשנה בדבריו [ובלחם משנה הקשה על דבריו]. והצל"ח מבאר בשיטת הרמב"ם שפסק כרבי יהודה, ומה שאמר רבי יהודה שבפסח שני עושין אותה טפילה לאחרים מדובר רק בפסח שני שחל בשבת. אבל בחול שוחטין עליה אפילו בפני עצמה אף על פי שהיא רשות. והאריך בהסבר כל הסוגיא. עיין שם.

פריצותא [פריצות] מחשש משכב זכור.

א גופא [לגופה] של הבעיה בענין חבורת נשים. שנינו: אשה בפסח ראשון — שוחטין עליה בפני עצמה ובשני — עושין אותה טפילה (נוספת, נספחת) לאחרים, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אשה בפסח שני שוחטין עליה בפני עצמה, ואין צריך לומר ששוחטים לה בפני עצמה אף בפסח ראשון. ר' שמעון אומר: אשה אפילו בראשון עושין אותה טפילה לאחרים, בשני אין שוחטין עליה כל עיקר.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים: ר' יהודה סבר נאמר: "במכסת נפשת... תכוסו על השה" (שמות יב, ד), ודורש: "נפשות" הרי הכל בכלל זה ואפילו נשים. וכי תימא אי הכי אפילו בשני נמי [ואם תאמר אם כך אפילו פסח שני גם כן] יעשו עבור נשים לבדן, לכן כתיב [נאמר] במי שהקריב גם את הפסח השני "חטאו ישא האיש ההוא" (במדבר ט, יג) ללמדנו: איש — אין [כן] אשה — לא,

וכי תימא [ואם תאמר] אי הכי [אם כך] אפילו כטפילה נמי [גם כן] בשני לא תביא אשה, ומשיבים: לכך אהני [הועיל] מה שכתוב בפסח שני: "ככל חקת הפסח יעשו אותו" (במדבר ט, יב) שמשווה פסח שני לראשון לטפילה בעלמא [בלבד], של הנשים בו.

ושואלים: ור' יוסי מאי טעמיה [מה טעמו]? משום דכתיב נאמר בפסח ראשון: "במכסת נפשת" והרי אפילו אשה בכלל זה וכתיב [וכן נאמר] בפסח שני: "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (במדבר ט, יג) ומכאן נלמד: נפש — ואפילו נשים. ואלא מה שנאמר בסוף הפסוק: "חטאו ישא האיש ההוא" שיש בו לשון הדגשה ומיעוט, למעוטי מאי [למעט את מה] בא? ומשיבים: למעוטי [למעט] ילד קטן הבטל מקרבן פסח מחיוב כרת, והדיוק הוא מן הכתוב "איש" — ולא קטן.

ור' שמעון מה טעמו — כתיב [נאמר] בפסח ראשון: "איש לפי אכלו תכוסו על השה "ללמדנו: איש — אין [כן] אשה — לא. וכי תימא אי הכי אפילו טפילה נמי [ואם תאמר אם כן אפילו כטפילה גם כן] אין לצרף אשה, אלא ודאי אהני ליה [הועיל לו] הכתוב "במכסת נפשת" שאינו מיוחד לאנשים, לטפילה.

וכי תימא [ואם תאמר] לטעם זה אפילו בשני נמי [גם כן] אפשר יהא לצרף אשה כטפילה לחבורת עושי הפסח אלא מיעט רחמנא [מיעטה התורה] נשים בשני דכתיב [שנאמר]: "חטאו ישא האיש" לדייק: איש — אין [כן] אשה — לא. ושואלים: אותה הדגשה "איש" ממאי קממעיט ליה. [ממה ממעט אותו כתוב]? אי [אם] תאמר מחיוב גמור לעשות פסח שני, השתא בראשון לא [עכשיו, הרי אומרים אנו שאפילו בראשון אין האשה חייבת] בשני מיבעיא [נצרכה לומר]? והרי אין השני אלא השלמה לראשון! אלא לאו [האם לא] הכוונה לפטור את האשה אפילו מטפילה.

ושואלים: ומאי [ומה הוא] אותו כתוב שנאמר בו "איש" בפסח ראשון דקאמר [שאמר] וציטט ר' שמעון? אי נימא [אם תאמר] שהתכוון לכתוב: "ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" (שמות יב, ג) אולם ההוא [אותו] כתוב מיבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר, וכמו שדרשו ר' יצחק, שאמר מכאן למדים: שאיש גדול זוכה בקנינו או בקבלתו חפץ לאחר, אבל אין קטן זוכה, שאין לקטן אישיות משפטית כדי לזכות בקנין.

ואלא תאמר שמן הכתוב "איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד), אולם הא [הרי] כיון שר' יוסי סבר בדין במת יחיד כר' שמעון שאין מקריבין בה את הפסח, מן הסתם ר' שמעון נמי [גם כן] סבר לה כר' יוסי ששוחטים פסח על יחיד ואם כן ההוא [אותו כתוב] "איש לפי אכלו תכוסו על השה" מיבעי ליה [נצרכה לו] ללמדנו ששוחטין את הפסח על היחיד ולא ללימוד אחר שהרי זהו מקור דינו של ר' יוסי.

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' שמעון אם כן שרק לדבר זה היה הכתוב בא נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "לפי אכלו" שהיא לשון יחיד ונבין ששוחטים אף על היחיד, מאי [מהו] לשון "איש" האמורה כאן שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], הן ההיתר ליחיד לשחוט עליו את הפסח, והן שיהיה זה איש ולא אשה.

ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר ר' אלעזר: אשה בפסח ראשון — חובה, בפסח שני — רשות, ודוחה את השבת. עוד טרם בירור השאלה תוהים: אי [אם] הקרבת פסח שני לנשים רשות הינה אמאי [מדוע] דוחה את השבת? אלא אימא [אמור, תקן] את המשפט וגרוס כך: בפסח שני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת. כמאן [כשיטת מי] כשיטת ר' יהודה שראינו שזו דעתו.

אגב דברים קודמים מביאים מה שאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: אין עושין בפסח חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול שכיון שהגרים נלהבים ומדקדקים הרבה בדברי תורה, שמא יוסיפו בו דקדוקי מצוות יתירים, ויביאו לידי פסול שלא כדין.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: קרבן פסח ומצה ומרור בלילה הראשון של פסח חובה לאוכלם, מכאן ואילך רשות, ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות.

ותחילה נברר: אהייא קאי [על איזה דבר מתייחסת הלכה זו]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן בקרבן פסח, וכי פסח כל שבעה מי איכא [האם ישנו]? והרי ודאי שלאחר לילה ראשון אין מקום לדבר בו לא על חובה ולא על רשות! ואלא תאמר שמדובר כאן על מצה ומרור, אימא סיפא [אמור את סופה של אותה ברייתא]: ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות,

וכי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] ר' שמעון הא [זו] שאמר ר' אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה! ולא רק מתקנת חכמים, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז, ג), ללמדנו: כל מי שישנו (שחל עליו) איסור של בל תאכל חמץ — ישנו גם במצות עשה של קום אכול מצה. והני [ואותן] נשים הואיל וישנן ב"בל תאכל חמץ" שהרי הנשים חייבות להשמר בכל איסורים של התורה כגברים — ישנן גם בקום אכול מצה ואם כן אי אפשר לומר כן.

אלא אימא [אמור] פסח מצה ומרור ביום הראשון של פסח חובה, מכאן ואילך רשות לאכול את המצה והמרור. ר' שמעון אומר: פסח מעיקרו באנשים חובה ובנשים רשות כשיטתו שכבר נתבררה קודם.

ג משנה אונן מי שמת לו קרוב ועדיין לא נקבר, ואסור באכילת קדשים בו ביום — טובל על פי תקנת חכמים שעשו הבדל בין אונן ואדם אחר, ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים אחרים. שגזרו חכמים שתקופת האנינות (שבה אסור לאדם להתעסק ולאכול מן הקדשים) חלה גם על הלילה שלאחר יום האבל, ולענין קרבן פסח לא עמדו על גזרתם משום שהקפידה התורה במצוה זו ויש חיוב כרת על מי שאינו מקריב פסח. ועוד לענין זה: השומע על מתו לאחר זמן, וחלה עליו אנינות רק מדברי חכמים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

promiscuity, i.e., homosexual behavior.

The Gemara returns to discuss the matter itself, i.e., the baraita partly cited previously, the full version of which states: A woman; on the first Pesaḥ, one slaughters the Paschal lamb on her behalf even if she is by herself. And on the second Pesaḥ, we make her ancillary to others, i.e., she may join others in a group registered for a Paschal lamb but we do not slaughter a lamb on her behalf if she is by herself; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: A woman; on the second Pesaḥ, one slaughters the Paschal lamb on her behalf even if she is by herself. And needless to say we also slaughter on her behalf even if she is by herself on the first Pesaḥ. Rabbi Shimon says: A woman; on the first Pesaḥ we make her ancillary to others, and on the second Pesaḥ we do not slaughter on her behalf at all.

With regard to what do they disagree? The Gemara explains that they disagree about how to interpret the various verses that refer to the first and second Pesaḥ: Rabbi Yehuda holds that the use of the word souls in the verse: “According to the number of the souls…you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4), includes everyone, and even women, in the first Pesaḥ. And if you say that if so, even on the second Pesaḥ, women should also be included, but it is written with regard to one who had not offered a Paschal lamb on the first Pesaḥ and then neglected to bring one on the second Pesaḥ: “That man shall bear his sin” (Numbers 9:13), which indicates that a man, yes, he is liable for not having brought a Paschal lamb on the second Pesaḥ, but a woman, no, she is not liable.

And if you say that if so, a woman should be totally excluded from participating in the second Pesaḥ, and even in a group in an ancillary manner on the second Pesaḥ she should have no part, this is not correct, because the verse states: “According to the entire statute of the Paschal lamb they shall offer it” (Numbers 9:12). The verse compares the first Pesaḥ to the second, and it is therefore effective to enable women to be included in a group in a merely ancillary manner.

And Rabbi Yosei, what is the reason for his opinion? As it is written with regard to the first Pesaḥ: “According to the number of the souls,” which includes even a woman. And it is written with regard to the second Pesaḥ: “The man who is ritually pure, and is not on a journey, and refrains from offering the Paschal lamb, that same soul shall be cut off from among his people” (Numbers 9:13). The word soul includes even women. But if so, the conclusion of that verse, which states: “That man shall bear his sin,” which appears to emphasize that specifically a man is liable for not participating in the second Pesaḥ, is there to exclude what case? It is there to exclude a minor who did not participate in the Paschal lamb from the punishment of karet.

And Rabbi Shimon, what is the reason for his opinion? It is written in a verse concerning the first Pesaḥ “man.” This teaches that a man, yes, a Paschal lamb may be brought on his behalf alone, but a woman, no. And if you say that if so, a woman should be totally excluded from participating even in a group in an ancillary manner, this is not correct, because the verse states: “According to the number of the souls,” which certainly includes women, and it is therefore effective to enable women to be included in a group in an ancillary manner.

And if you say that according to this, even on the second Pesaḥ women should be able to participate as part of a group, this is not correct, because the Torah excludes women from participating on the second Pesaḥ, as it is written: “That man shall bear his sin.” This indicates that a man, yes; a woman, no. From what precisely does the verse exclude women? If you say it is from the obligation to participate in the second Pesaḥ, this cannot be. Since now, on the first Pesaḥ, a woman has no obligation, on the second Pesaḥ is it necessary to say that a woman is not obligated? This is obvious, since the second Pesaḥ exists only as a second opportunity for those who neglected to participate in the first Pesaḥ. Rather, is it not clear that the verse excludes women from participating even in an ancillary fashion?

The Gemara clarifies the source for Rabbi Shimon’s opinion that women are excluded also from the first Pesaḥ. And what is the verse that employs the term “man” that Rabbi Shimon spoke of with regard to the first Pesaḥ? If we say that he is referring to the verse: “They shall take to them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for a household” (Exodus 12:3), this is incorrect, because he needs that verse for the derivation of Rabbi Yitzḥak, who said: We learn from that verse that only a man, i.e., an adult, can acquire an object on behalf of others; but a minor cannot acquire on behalf of others.

Rather, perhaps Rabbi Shimon derived his halakha from the verse: “According to every man’s eating you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4). This is problematic. Since Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that a Paschal lamb cannot be offered on an improvised altar, presumably Rabbi Shimon also holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, that a Paschal lamb can be slaughtered for an individual. If so, Rabbi Shimon needs that verse, “according to every man’s eating,” in order to teach that we may slaughter the Paschal lamb for an individual, since that verse is the source of Rabbi Yosei’s halakha.

The Gemara justifies that Rabbi Shimon does indeed use the verse as the source of his opinion with regard to the first Pesaḥ: Rabbi Shimon could have said to you: If so, if it were true that the verse was only meant to teach Rabbi Yosei’s halakha concerning improvised altars, the Torah should have simply written: According to his eating, which is phrased in the singular and therefore indicates that the Paschal lamb may be slaughtered for an individual. What then is the significance of the additional term “man”? It must be that you learn from the verse two separate halakhot, that the Paschal lamb may be slaughtered for an individual and that it must be for a man and not a woman.

In accordance with whose opinion is that which Rabbi Elazar said: A woman’s participation in the first Pesaḥ is mandatory, and her participation in the second Pesaḥ is optional and overrides Shabbat? Before resolving this question, the Gemara questions whether Rabbi Elazar’s opinion is even reasonable: If offering the second Pesaḥ is optional for a woman, why does it override Shabbat? Rather, emend his statement and say: A woman’s participation in the second Pesaḥ is optional, and her participation in the first Pesaḥ is mandatory and overrides Shabbat. In accordance with whose opinion is this ruling? It is in accordance with the view of Rabbi Yehuda, as stated previously.

Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said: We do not make a group for the Paschal lamb that is composed entirely of converts, because perhaps they will be overly meticulous with it and cause it to become unnecessarily disqualified. Converts can be especially zealous in their observance, and out of ignorance may cause an offering to be unnecessarily disqualified by adding extra details to the requirements of the offering.

The Sages taught in a baraita: Eating the Paschal lamb and matza and bitter herbs on the first night of Passover is mandatory. From here on, i.e., the remaining days, it is optional. Rabbi Shimon says: For men it is mandatory and for women it is optional.

The Gemara clarifies the precise intention of the last clause of the first tanna: To which part of the baraita does the halakha that eating after the first night is optional refer? If you say it is referring to the Paschal lamb, is there a Paschal lamb all seven days? Certainly not, and consequently it does not make sense to speak of whether eating it is mandatory or optional after the first night. Rather, if you say that it is referring to matza and bitter herbs, how will you say and explain accordingly the last part of the baraita, i.e., Rabbi Shimon says: For men it is mandatory and for women it is optional. If the second clause is referring only to matza and bitter herbs, then Rabbi Shimon would appear to be saying that women are exempt from eating them.

This is difficult: Does Rabbi Shimon not accept that which Rabbi Elazar said, that women are obligated in the command of eating matza by Torah law, despite the fact that it is a time-bound, positive mitzva, as it is stated: “You shall eat no leavened bread with it; seven days shall you eat matzot with it” (Deuteronomy 16:3), which teaches that all who are subject to the prohibition to not eat leavened bread are also subject to the positive mitzva to arise and eat matza? And those women, since they are subject to the prohibition to not eat leavened bread, since women are required to observe all the prohibitions of the Torah, they are subject also to the positive mitzva to arise and eat matza. Clearly, Rabbi Shimon was not referring to matza.

Rather, say instead that the baraita should be read as follows: Eating the Paschal lamb, matza, and bitter herbs on the first day of Passover is mandatory. From here on, i.e., the remaining days of Passover, it is optional to eat matza and bitter herbs. Rabbi Shimon says: The Paschal lamb is mandatory for men and optional for women, in accordance with his opinion stated previously.

MISHNA: An acute mourner, i.e., a mourner on the day of the death of an immediate relative, is prohibited from eating sacrificial food. By Torah law, the prohibition applies only to the day of death itself, but it is permitted to partake of sacrificial food on the following night. By rabbinic decree, the period of acute mourning is extended to include the night as well. Despite this, an acute mourner immerses and eats his Paschal lamb in the evening. But he may still not eat other sacrificial food. However, one who hears about the death of his dead, i.e., he discovers that one of his immediate relatives died more than thirty days after the death, his status of acute mourning applies on a rabbinic level.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גופא אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושין אותה טפלה לאחרים מאי טעמא כתי' בראשון במכסת נפשות ואפילו נפש אשה משמע וכתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא איש ולא אשה וכי תימא אי הכי אפי' טפלה נמי לא תעשה אותה בשני ת"ל ככל חקת הפסח אהני האיש למעוטה בשני מחובה אהני ככל חקת הפסח לרבויי לטפלה בעלמא ור' יוסי אומר לטעמא דאמר שוחטין את הפסח ביחיד וכתיב בראשון במכסת נפשות ובשני כתיב ונכרתה הנפש ההיא כל נפש במשמע ואפילו אשה ר' שמעון אומר בראשון עושין אותה טפלה לאחרים ובשני אין שוחטין עליה כל עיקר מאי טעמא בראשון כתיב איש לפי אכלו ובשני כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש ולא אשה ודייקי' השתא בראשון פטור בשני מבעיא אלא מכלל שבראשון טפלה ואפילו טפלה שבראשון מיעטה בשני. וקמו להו ר' יוסי ור' שמעון בשיטתא חדא דשוחטין את הפסח על היחיד:

אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים שמא לא ידקדקו בו ויבאוהו לידי פסול:
ותרצינן להא מתניתא הכי תנו רבנן פסח מצה ומרור בלילה הראשון חובה מצה מכאן ואילך רשות ר' שמעון אומר פסח באנשים חובה (מכאן ואילך רשות) [בנשים רשות]:

זה שביארנו במשנתנו שהנשים בקרבן הפסח חובה דוקא בפסח ראשון אבל פסח שני אין הנשים חייבות בהם אלא רשות ואינו דוחה שבת אלא שעושין אותה טפלה לימנות עם שאר בני חבורה אפילו בשבת וכשם שפסח ראשון נאכל על מצות ומרורים אף השני כן וכבר ידעת שהמצה אין חיובה כל שבעה אלא לילה הראשון בלבד הא שאר הימים כל שאינו אוכל חמץ אוכל מה שירצה וכן ידעת שאע"פ שהמצה מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בה הואיל וישנן בבל תאכל חמץ:

הקטן אינו נעשה שליח ואינו זוכה לאחרים כלל שנאמר ויקחו להם איש שה לבית אבות איש זוכה לאחרים אם זכה או קבל מתנה לשמם אבל קטן לא:

בד"ה איש ולא קטן כו' ובפ' מי שהיה משמע דנפקא לן מקרא אחרינא כו' עכ"ל דבריהם אינן מובנין לי דר' נתן הוא דסבר הכי דשני תשלומין דראשון הוא אבל הכא רבי יוסי ע"כ כר' ס"ל כפירש"י ותוס' ואליביה שני רגל בפני עצמו הוא ושפיר אצטריך ליה לר"י למעט מאיש קטן שהגדיל בין ב' פסחים מיהו רבי לקמן ס"ל דקטן שהגדיל בשני חייב דרגל בפני עצמו הוא ולא ממעט לי' מאיש וק"ל:

בד"ה איש זוכה כו' וכ"ת מהכא קי"ל דאין שליחות כו' עכ"ל ק"ק דודאי למאי שכתבו התוס' לעיל לפי סוגיא דהכא דשליחות נפקא לן מדר"י בן קרחה דכתיב ושחטו את הפסח כל קהל וגו' ולא אימעיט מיניה קטן אצטריך איש שה למעט קטן מזכייה מטעם שליחות אבל לפי הסוגיא דהתם דבפ"ב דקדושין דיליף שליחות מאיש שה הא אימעיט קטן משליחות ול"ל הא דרבי יצחק למעט קטן מזכייה מאיש לפי אכלו הא כיון דאין לו שליחות אין לו זכייה דזכייה מטעם שליחות הוא ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה ר"ש נמי סבר לה כר"י תימה כו' עכ"ל למאי דסבר הכא דר"ש כר"י ס"ל ניחא דהוצרך לשנויי הכא א"כ נכתוב רחמנא לפי אכלו כו' אבל התם בפ"ב דקידושין קשה דפריך נמי כי הכא ומשני דס"ל אין שוחטין פסח על היחיד אמאי לא משני כי הכא אפילו לר' יוסי ודו"ק:

וכתיב בשני וכו' אשני קאי והכי אמרי' בפרק מי שהיה טמא אליביה (דר"ע) [דרבי] אי נמי קרבן ה' לא הקריב בשני חטאו ישא דכי לשון שימוש [אי] ולא קאי אדלעיל מיניה כתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא דאע"ג דאראשון קאי מיהו כי קרבן ה' אשני קאי וכדמפרשינן וגמרינן וכו' כצ"ל ושני דבורין הם:

בתוס' ד"ה שמא ידקדקו וכו' תימה דבעי למימר דגרים מדקדקים ביותר ודמיא להא דאמרינן כל מצוה שהחזיקו בה גרים וכותיים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל ובירושלמי גריס אמר רבי יעקב בר יצחק בשם רבי יוסי אין עושין חבורה של גרים שמתוך שהן מקולקלין אין מדקדקין ויבא לידי פסול ובכל דוכתי נמי חזינן וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אהייא כו' רשות דת"ק אי נימא אפסח פסח כו' כצ"ל והד"א:

גמרא וכתיב בפ"ש ונכרתה הנפש ההיא נפש כו'. כצ"ל ותיבת מישראל טעות והטעה גם את המציין וצריך לציין שם ט"ו עפרש"י וכן התוספות לא העתיקו מישראל:

גמ' דאמר רבי אלעזר נשים חייבות באכ"מ כו'. כצ"ל בל"י:

רש"י ד"ה ל"ל לר"ש. וכשם כו' ה"נ במרור. ק"ל הא לרבא (לקמן קכ) מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ונשים נמי כיון דא"ח בפסח לר"ש דינייהו כמו אנשים בזה"ז ועמש"כ (לקמן קטו) בס"ד ובזה נדחה גם ראיית הש"א בתשו' ק' מגמרא שלפנינו לסתור דעת הרא"ש:

תוספות ד"ה איש ולא קטן. וי"ל דאיצטריך לקטן שהגדיל כו' דס"ד כו' קמ"ל כו'. עיין מהרש"א ולולי דבריהם הנ"ל דלא ממעט אלא מכרת אבל חייב לעשות פ"ש וכרבי לקמן והשתא ליכא פלוגתא דאפשר דרבי נמי מודה דאין כרת בקטן שהגדיל ומדויק לשון הגמרא דהכא למעוטי קטן מכרת רק דצריך טעם מדוע לרי"ה ממעט מאיש אשה מעיקר חיובא ולרבי יוסי אינו ממעט קטן אלא מכרת ולכאורה בין לדידהו ובין לדידי קשה איך ממועט קטן שהגדיל מהאיש הא השתא איש גמור הוא וי"ל משום דכתיב ההוא משמע שיהיה באישותו מקודם דהיינו מפ"ר וכמו דדרשינן (במגילה יא) הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחלתו וע"ס וכן כלם שם:

עבדים וקטנים משום פריצותא. דמשכב זכור: אין שוחטין עליה כל עיקר. ואפי' טפילה דלא שייכא ביה מידי ואי אכלה ביה הוה פסח נאכל שלא למנויו וה''ה לעבדים דאין אוכלין בו וכי אכלי עבדים ונשים בראשון שהן רשות בו אבל בשני לא דאפי' מרשות אימעוט כדלקמן: במכסת נפשות. מדלא כתב אנשים אפי' אשה במשמע: כתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא. והכי משמע ליה קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרת כי קרבן ה' כו' כי לשון שימוש אי כשקרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והכי דריש בפרק מי שהיה טמא (לקמן צג.) אליבא דר''י א''נ קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא: וכתיב בשני ונכרתה הנפש ההיא. דאע''ג דאראשון קאי מיהו כי קרבן ה' אשני קאי וכדמפרשינן וגמרינן בה כרת לקמן (שם) האי חטאו ישא מונשא חטאו דמברך את השם דכתיב ביה את ה' הוא מגדף ונכרת וגו' והוי כמאן דכתיב נפש בגופיה: ואלא האיש. דגבי פסח מאי עביד ליה ליכתוב חטאו ישא ותו לא: כתיב בראשון איש. לקמן בעי מאי איש כתיב בראשון: איש זוכה. לאחרים בלקיחתו אם לקח מקח לצורך אחרים או קיבל מתנה לשם אחרים כדכתיב ויקחו איש שה לבית אבות ואין קטן זוכה דאין נעשה שליח: אלא מאיש לפי אכלו. דריש ליה למעוטי אשה: והא מדר' יוסי סבר לה כר''ש. דאין שוחטין פסח בבמת יחיד מולא תוכל לזבוח: ר''ש נמי סבר לה כר' יוסי. דיליף מאיש לפי אכלו ששוחט פסח על היחיד דאי לא ס''ל כוותיה ממאי דהאי באחד לדרשא דידיה אתא הא טפי משמע שפיר כר''י דאין שוחטין על היחיד: לפי אכלו. בלאו איש נמי נפקא לן מלשון יחיד דשוחטין פסח על היחיד ואיש דרשינן ליה למעוטי אשה: רשות ודוחה את השבת. בתמיה: ידקדקו בו. משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם: הכי גרסינן תנו רבנן פסח מצה ומרור בראשון חובה כו'. בראשון לילה הראשון: אהייא קאי. מכאן ואילך רשות דתנא קמא אי נימא אפסח פסח כל שבעה מי איכא: ואלא אמצה ומרור. ועלה מהדר ר''ש אף בראשון דקאמרת חובה באנשים הוא דהויא אבל בנשים רשות: לית ליה לר''ש. והא ליכא למימר דליהדר אמרור לחודיה דסתמא מצה ומרור בהדי הדדי כתיב על מצות ומרורים וכשם שנשים באכילת מצה חובה הכי נמי במרור: הואיל וישנן בבל תאכל חמץ. דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דכתיב (במדבר ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו': אלא. הכי קאמר פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות וקאי האי מכאן ואילך אמצה ומרור ור''ש פליג אפסח דקאמרת בראשון חובה באנשים הוא דהוה חובה אבל בנשים רשות ורבי שמעון לטעמיה: מתני' אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. ואף על פי שעדיין לא נקבר דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר (ויקרא י) הן היום הקריבו ואני אונן ואכלתי חטאת היום יום אסור לילה מותר וטבילה בעי וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקודש (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש מתוך שנאסרו עד עכשיו בקדשים אצרכינהו רבנן טבילה ואף על פי שמחוסר כפורים טבל אתמול אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים דאסור אנינות לילה מדרבנן ולגבי פסח לא העמידו דבריהן במקום כרת: השומע על מתו. יום שמועה הוי אונן דרבנן:

וכתיב בשני ונכרתה הנפש ההיא אפי' אשה. ולא נפקא לרבי יוסי אשה מככל חקת הפסח דמהתם מפיק ר''י טפילה דאי לאו הנפש ההיא ככל חקת הפסח לא הוה מוקמינן אלא לטפילה כר' יהודה ואיש למעוטי חובה הלכך גלי הנפש ההיא דלא ממעטינן אשה מאיש: איש ולא קטן. תימה אמאי איצטריך דהיכן מצינו שחייב קטן במצות וי''ל דאיצטריך לקטן שהגדיל בין שני פסחים דס''ד דחייב לעשות פסח שני קמ''ל דשני תשלומין דראשון הוא ובפרק מי שהיה טמא (לקמן דף צג.) משמע דנפקא לן מקרא אחרינא ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נד:) נמי קשה אמאי איצטריך איש פרט לקטן בבא על אשת איש ועל אשת אביו ועל הזכר ועל הבהמה: אי נימא מאיש שה הא מיבעי ליה לכדר' יצחק כו'. תימה לר''י דבריש פ''ב דקדושין (דף מב.) משמע דמילתיה דרבי יצחק מאיש לפי אכלו נפקא ואומר ר''י דהתם משום דמאיש שה מפיק לשליחות דלא מצי מפיק שליחות מאיש לפי אכלו לכך נפקא דרבי יצחק מאיש לפי אכלו אבל תלמודא דהכא נפקא ליה שליחות מדרבי יהושע בן קרחה ולכך מוקי איש שה לכדרבי יצחק דמשמע דמיירי בזכיה טפי מאיש לפי אכלו: איש זוכה ואין קטן זוכה. תימה אמאי איצטריך קרא והא קי''ל דאין שליחות לקטן ובפ' קמא דבבא מציעא (דף יב.) מוכח דזכיה מטעם שליחות וכי תימא מהכא קיי''ל דאין לו שליחות אכתי קשה אמאי איצטריך למעט דאינו זוכה הא אפילו לעצמו אין לו זכיה במציאתו אלא מפני דרכי שלום כדאמרינן בהניזקין (גיטין דף נט.) ויש לומר דדוקא מציאה אבל מתנה דדעת אחרת מקנה אותו עדיף כדמסיק בשנים אוחזין (ב''מ דף יב:) וכן בפרק התקבל (גיטין דף סד:) קאמרינן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו אפי' לגבי קנין דאורייתא: רבי שמעון נמי סבר לה כרבי יוסי. תימה דילמא סבר לה כרבי יהודה ותרתי שמעת מינה כדאמרינן לעיל לרבי יהודה: שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול. תימה דבעי למימר דגרים מדקדקים ביותר ודמי להא דאמרינן (חולין דף ד.) כל מצוה שהחזיקו בה גרים וכותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל ובירושל' גריס אמר רבי יעקב בר יצחק בשם רבי יוסי אין עושין חבורות של גרים שמתוך שהן מקולקלים אין מדקדקין ויביאוהו לידי פסול ובכל דוכתא נמי חזינן דגרים לא דייקי במצות כישראלים והכא קאמר דגרים מדקדקים יותר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד