פסחים פח ע"ב

דף פח - ב

בית שמאי אומרים [לבית הלל]:  תקנתם את רבו שאינו מפסיד כלום מן הראוי לו. ואילו את עצמו לא תיקנתם! שהרי לישא שפחה אינו יכול אף על פי שעבד מותר בשפחה, שכבר חציו בן חורין. וישראל אסור בשפחה [שנאמר בדברים כג "לא יהיה קדש בבני ישראל", ומתרגם אונקלוס שלא יקח ישראל שפחה, שאין קידושין תופסים בה, ובעילתה בעילת זנות].

וגם לישא בת חורין אינו יכול, אף על פי שחציו בן חורין, מפני שעדיין חציו עבד, ואסור לבת חורין להנשא לעבד.

אם כך יבטל מפריה ורביה?!

והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה. שנאמר [בישעיה מה]: "לא תוהו בראה לשבת יצרה"! הקדוש ברוך הוא יצר את העולם שיתיישב על ידי פריה ורביה!

אלא, לכן אמרו בית שמאי: מפני תיקון העולם [שיתיישב על ידי פריה ורביה] כופין את רבו. ועושה אותו בן חורין על ידי גט שחרור. והעבד כותב לרבו שטר התחייבות על חצי דמיו, שמתחייב לשלם את דמי חלקו של האדון לאחר זמן כשתשיג ידו.

וחזרו בית הלל להורות כבית שמאי.

נמצא: שבתחילה סברו בית הלל שאין כופין את רבו לשחררו - ולזה קראו בגמרא משנה ראשונה. ולבסוף חזרו בהם בית הלל, והורו כבית שמאי שכופין את רבו לשחררו - ולזה קראו בגמרא משנה אחרונה.

ולפיכך: למשנה ראשונה שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד הרי זה כעבד של שני שותפין שאינו אוכל משל שניהם [בזמן שמקפידים זה על זה, כדלעיל].

ואילו למשנה אחרונה כיון שכופין את רבו לשחררו, הרי הוא כבן חורין כבר מעכשיו, ואוכל משל עצמו. ^[1]

מתניתין:

האומר לעבדו "צא ושחוט עלי את הפסח", ולא אמר לו אם רוצה בגדי או בטלה.

אם שחט העבד גדי - יאכל. ואם שחט טלה - יאכל.

שחט העבד גדי וטלה, יאכל האדון מן זה שנשחט הראשון, והשני ישרף.

אמר לעבדו שחוט לי גדי, או שאמר לו שחוט לי טלה, והעבד שכח מה אמר לו רבו.

כיצד יעשה?

ישחט טלה וגדי. ויאמר לפני השחיטה: אם גדי אמר לי רבי - גדי שלו, וטלה יהיה עבור קרבן פסח שלי. [ובגמרא מפורש איך יכול העבד לומר טלה שלי. הרי מה שקנה עבד קנה רבו, נמצא שאין הטלה ממונו].

ואם טלה אמר לי רבי - הטלה שלו, וגדי שלי.

ואם אחרי שכבר שחט את שניהם ^[2] שכח רבו מה אמר לו,

שניהם יצאו לבית השריפה, שהרי אין ידוע איזה מהם שייך לרב, ואיזה שייך לעבד. ואין הפסח נאכל אלא למנויו.

ואף על פי שיוצאים לבית השריפה, פטורין מלעשות פסח שני, שהרי השחיטה והזריקה נעשו כדין - הגדי עבור אחד מהם, והטלה עבור השני, וכלפי שמיא גליא לשם מי היה כל אחד. לכן יצאו ידי חובתם בהקרבת הפסח.

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח, שחט גדי יאכל, שחט טלה יאכל.

ומקשינן: פשיטא! שהרי הרב לא הקפיד מה ישחט.

ומתרצינן: כך כוונת המשנה - שחט גדי יאכל, אף על גב דרגיל האדון כל שנה בטלה. וכן שחט טלה יאכל, אף על גב דרגיל בגדי. והמשנה מחדשת שאין אומרים שהאדון מקפיד שישחט לו העבד את מה שרגיל. אלא כיון שלא פירש לעבד מה רוצה, אנו אומרים שסמך על דעת העבד.

שנינו במשנה: והא תניא: אין נמנין על שני פסחים כאחד על מנת שיאכל אחר כך מאיזה מהם שירצה. מפני שהברייתא סוברת "אין ברירה". ואף על פי שבשעת אכילה רוצה לאכול מן האחד, שמא בשעת השחיטה לא היה בדעתו על זה. ואסור לו לאכול.

ואם כן קשה: עבד שהמנה את רבו על שני פסחים, איך יאכל הרב מן הראשון? ^[3]

ומתרצינן: מתניתין במלך ומלכה שיש להם הרבה מעדנים, ולא אכפת להם אם יאכלו גדי או טלה. וכיון שאינם מקפידים בכך, בראשון יצאו ידי חובתם, ואוכלים ממנו, והשני בחנם נשחט. ^[4]

והתניא כך יש להוכיח גם מדברי הברייתא: אין נמנין על שני פסחים כאחד. ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים. באו ושאלו את המלך באיזה מהם יצא ידי חובתו. אמר להם: לכו ושאלו את המלכה שהיא חכמה.

באו ושאלו מן המלכה, אמרה להם לכו ושאלו את רבן גמליאל.

באו ושאלו את רבן גמליאל.

אמר להם: מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן שאינם מקפידים אם יאכלו גדי או טלה ^[5] יאכלו מן הראשון.

אבל אנן, אם שחטו על אחד מאיתנו גדי וטלה - לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני. שכיון שהוא מקפיד בכך, יש להסתפק באיזה מהם רצה.

ושוב היה עוד מעשה כעין זה: פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחיים, ובקשו לטמא כל הסעודה כולה, היות שהלטאה היא משמונה שרצים האמורים בתורה שמטמאים במותם על ידי מגע. והיו סבורים שהלטאה מתה.

באו ושאלו את המלך, אמר להם לכו ושאלו את המלכה.

באו ושאלו את המלכה, אמרה להם לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו אותו.

אמר להם: האם בית המטבחיים שבו נמצאה הלטאה, רותח היה המקום שנמצאה בתוכו, או צונן היה?

אמרו לו: רותח.

אמר להם: לכו, והטילו עליה כוס של צונן.

הלכו, והטילו עליה כוס של צונן. וריחשה פירכסה בתוך הצונן.

וטיהר רבן גמליאל כל הסעודה כולה. שהרי שמונה שרצים אינם מטמאין בחייהם [שנאמר בהם "במותם"].

נמצא מלך תלוי במלכה. ונמצאת מלכה תלויה ברבן גמליאל - נמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל.

שנינו במשנה: שכח מה שאמר לו רבו כיצד יעשה? ישחט גדי וטלה, ויאמר: אם גדי אמר לי רבי, גדי שלו וטלה שלי. ואם טלה אמר לי רבי, הטלה שלו וגדי שלי.

ותמהינן: וכי יכול העבד לומר על הגדי או הטלה הרי הוא שלי? והרי מה שקנה עבד קנה רבו. ואם כך הרי הגדי והטלה שניהם שייכים לרבו!

אמר אביי: כך עושה: הולך העבד אצל רועה הרגיל רבו אצלו, דניחא ליה לאותו רועה בתקנתא דרביה, שנוח לרועה הזה לעזור לתקנת רבו של העבד. ומקני ליה הרועה לעבד חד מינייהו - על מנת שאין לרבו רשות בו! והרועה אומר לעבד: הרי אני מקנה לך את האחד מהם שאין רבך רוצה להקריבו לפסח, על מנת שאין לרבך רשות בו. ^[6]

שנינו במשנה: שכח רבו מה שאמר לו שניהן יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני.

אמר אביי: לא שנו שפטורין מלעשות פסח שני, אלא ששכח רבו מה שאמר לו אחר זריקה,

דבעידנא דאיזריק דם הוה חזי לאכילה - שבזמן שנזרק הדם היה ראוי לאכילה, שאפשר היה לשאול את הרב, ואז יתברר מי התמנה על הגדי ומי על הטלה.

אבל אם שכח לפני זריקה,

דכי איזריק דם לא הוה חזי לאכילה - שהרי כאשר נזרק הדם לא היה ראוי [הגדי או הטלה] לאכילה, הילכך לא יצאו ידי חובת הפסח, שפסח שאינו ראוי לאכילה אין יוצאין בו ידי חובת הקרבת פסח בזריקת דמו. ^[7] וחייבין לעשות פסח שני. איכא דמתני לה אברייתא - המימרא של אביי "לא שנו אלא לאחר זריקה", יש אומרים שלא אמר זאת על משנתנו. אלא דיבר על הברייתא דלקמן:

שכך שנו בברייתא: חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה, ונמצאת יבלת באחד מהם, וקרבן שיש בו יבלת פסול מחמת היותו בעל מום:

כולן יוצאין לבית השריפה, שהרי אי אפשר לאכול שום קרבן, שמא בעורו היתה היבלת.

ופטורין מלעשות פסח שני. שהרי ארבעה מתוכם היו כשרים.

[ולקמן הגמרא מקשה והלא יש אחד מהם שלא יצא ידי חובתו. שהרי נמצא מום באחד].

ועל זה אמר אביי: לא שנו שפטורין מלעשות פסח שני אלא שנתערבו עורות פסחיהן לאחר זריקה.

דבעידנא דאזריק דם, מיהא הוה חזי לאכילה - שהרי לפחות בזמן זריקת הדם, ארבעה פסחים היו ראויים לאכילה, שאפשר היה לבדוק באיזה עור יש יבלת. ולכן אין עושין פסח שני. [ולקמן הגמרא מקשה, שהרי אחד מהם לא יצא ידי חובה, שהיה מום בקרבנו].

אבל אם נתערבו לפני זריקה, הרי כבר בזמן הזריקה שאין יודעים איזה קרבן הוא בעל מום, נמצא שכל הפסחים אינם ראויים לאכילה לבעליהם ופסולים, ולכן חייבים לעשות פסח שני.

מאן דמתני אמתניתין - מי ששונה את דברי אביי על משנתנו, שאם שכח הרב מה אמר לעבד קודם זריקה, הרי הקרבן פסול.

כל שכן שיאמר אביי כן אברייתא.

שהרי בברייתא מדובר בפסול בגוף הקרבן - שנמצאה בו יבלת. ואילו במשנה אין הפסול בגוף הקרבן אלא מחמת דבר אחר שאי אפשר לאכלו,

וכיון שאביי אומר בקרבן שאינו ראוי לאכילה מחמת הספק שנקרא קרבן פסול וחייב בפסח שני, כל שכן בפסול יבלת שהוא חמור יותר שהרי זה פסול בגוף הקרבן, ודאי הקרבן נחשב פסול מחמת הספק. וממילא יש לחייבו בפסח שני.

ואילו מאן דמתני אברייתא מי ששנה את דברי אביי על הברייתא - לדבריו יש לומר, דוקא בענין פסול יבלת, שזה בגוף הקרבן, אמר אביי שהקרבן נחשב פסול מחמת הספק.

אבל אמתניתין, לא אמר אביי שאם היה ספק בשעת זריקה חייבים בפסח שני. כיון דהטלה והגדי כשירין נינהו מחמת עצמם, דהרי אי אידכר, [אילו היה הרב נזכר אם ביקש לשחוט גדי או טלה] הוי חזי לאכילה [היה הבשר ראוי לאכילה], הרי קמי שמיא גליא שהקדוש ברוך הוא יודע מה ביקש הרב לשחוט. ואם כן הקרבן כשר. ^[8]

אמר מר: חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה. כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני.

ומקשינן: והא איכא חד דלא נפיק - הרי יש אחד שלא יצא ידי חובת הפסח! ואם כן מדוע כולם פטורים מלעשות פסח שני?

ומתרצינן: משום דלא איפשר לצאת מן הספק. שהרי היכי ליעביד, איך יעשו?

ליתי כל חד וחד פסח - אם יביא כל אחד ואחד פסח שני.

הרי רק אחד מהם חייב בפסח. ואם כן קא מייתי [מביאים] חולין לעזרה! דארבעה מינייהו עבדי להו. שהרי ארבעה מהם כבר עשו פסח ראשון, נמצא שהכבש שהם מביאים עכשיו לעזרה לא חלה עליו קדושת פסח והרי הוא חולין!

ליתי כולהו חד פסח - אם יביאו כל החמשה פסח אחד, ובזה יצאו כולם ידי חובתם ואין כאן חולין בעזרה.

גם כך אי אפשר לעשות - שהרי ארבעה מהם פטורין מלעשות פסח שני, ואף על פי שנמנו על הפסח השני אין התמנותם כלום.

ונמצא פסח נאכל שלא למנויו! [והרי אסור להאכיל את הפסח שלא למנויו].

ותמהינן: האי מאי מה תירוץ יש בזה? עדיין אפשר למצוא תקנה להוציאם מן הספק.

שכך יעשו: ניתי כל חד מינייהו פסחו, יביא כל אחד מהם פסח בפני עצמו. וניתני - ויעשה בו תנאי:

ונימא [ויאמר]: אי דידי בעל מום, אם קרבן שהבאתי בפסח ראשון היה בעל מום - האי דאייתי השתא ניהוי פסח. זה שאני מביא עכשיו יהיה קרבן פסח.

ואי דידי תם, אם הקרבן שהבאתי בפסח ראשון היה תם ויצאתי ידי חובתי - האי דאייתי השתא ניהוי שלמים. זה שאני מביא עכשיו יהיה שלמים. [שהרי שלמים באים בנדבה, ונאכלים לבעלים כפסח].

ומתרצינן: לא אפשר לעשות תנאי כזה.

מתני' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. ואקשי' והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד ומשני אביי מתני' במלך ומלכה וכדתניא אין נמנין על שני פסחים כא' ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהם שני פסחים באו ושאלו המלך כו' אמר רשב"ג המלך והמלכה יאכלו את הראשון ואנו לא נאכל לא את הראשון ולא את השני נמצאת משנתנו שנויה במלך ומלכה וברייתא בשאר כל אדם וכן בהלטאה שנמצאת בבית המטבחים רותח ואמר רשב"ג הטילו עליה כוס של צונן והטילו עליה כלומר עדיין בחיים הוא וטהר רשב"ג כל המטבחי' נמצא המלך [תלוי במלכה] והמלכה תלויה ברשב"ג נמצא הכל תלוי ברשב"ג:

שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ואמרינן מנא ליה לעבד מה שקנה עבד קנה רבו.

אמר אביי הולך אצל רועה הרגיל אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקנה ליה על מנת שאין לרבו רשות בו.

שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השרפה ופטור מלעשות פסח שני אוקמה אביי למתני' כשהיה יודע אם גדי אם טלה ועכשיו שכח לאחר זריקה דבעידנא דאזריק דם פסח ראוי לאכילה היה ונפטר בזריקה ואכילת פסח לא מעכבא אבל אם שכח לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני:

איכא דמתני להא דאביי אברייתא חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כולן יצאו לבית שרפה ופטורין מלעשות פסח שני.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור בשפחה מפני צד חירות שבו ובבת ישראל מפני צד עבדות שבו ומתוך כך כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו שהרי מ"מ הואיל ויש בו צד חירות מצווה הוא בפריה ורביה אבל שפחה כנענית הואיל ואין מצוה זו נוהגת בנשים אין כופין אותו בכך אלא מניחין אותה כמות שהיא ועובדת את רבה יום אחד ולעצמה יום אחד אלא שבמס' גיטין מ"א א' יתבאר שאם היו נוהגין בה מנהג הפקר כופין כדי למעט באיסור ביאתה:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי אם טלה אמר לי רבי טלה שלו וגדי שלי שכח רבו מה אמר שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר הר"ם כשאמר לו רבו צא ושחוט עלי את הפסח סתם אע"פ שהיה מנהגו לעולם טלה ושחט לו גדי או גדי ושחט לו טלה הרי זה יאכל וזהו מה שרצה להשמיעך שלא נחוש למנהגו והעקר אצלנו אין נמנין על שני פסחים וזה שהתרנו בכאן ואמרנום יאכל מן הראשון הוא מיוחד למלך ולמלכה בלבד כשאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו שני פסחים וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות אבל שאר בני אדם אין אוכלין לא מן הראשון ולא מן השני וזה הדין באמרו שכח מה אמר לו רבו אינו מתקיים אלא כשאמר לו הרועה של רבו קח טלה וגדי ושחוט אותם כדי שתכוין דעת רבך ואני הקניתי לך האחד בתנאי שלא יהי' לרבך רשות בו אבל אם לא היה כן לא יתקיים מזה הדין דבר כי העקר אצלנו מה שקנה עבד קנה רבו אם כן אמרו שלו לא יתקיים אלא על הדרך שבארנו ולא יהיו פטורין מלעשות פסח שני אלא כששכח רבו מה אמר לו אחר שנזרק הדם לפי שהפסח אחר זריקת הדם ראוי לאכילה אבל קודם זריקת הדם חייבים בפסח שני:

אמר המאירי האומר לעבדו צא שחוט עלי את הפסח ולא בירר לו אם גדי אם טלה שהרי מן הכבשים ומן העזים הוא והלך השליח ושחט גדי ופי' בגמ' אע"פ שהיה דרך הבעלים בטלה יאכל וכן אם שחט טלה אע"פ שדרכו היה בגדי יאכל שמאחר שלא ברר לו אם גדי אם טלה דעתו משעת אמירתו על איזה שישחט שחט גדי וטלה כלומר שהיה העבד מסופק באיזה מין הוא בוחר ושחט לשניהם והדבר ידוע שאין נמנין על שני פסחים ומתוך כך פי' בגמ' שיצאו שניהם לבית השריפה וזו שאמרו יאכל מן הראשון כלומר שבודאי סומך הוא עליו והראשון כהלכתו נשחט והשני יצא לבית השריפה פרשוה במלך שאמר לעבדו לשחוט לו או במלכה ומשום שלום מלכות הקל בה מפני שדעתם קלה לכעוס:

שכח מה אמר לו רבו כלומר שקבע לו בפ' גדי או טלה והוא שכח מאיזה מין אמר לו ואם שוחט ממין אחר מתירא שמא יעביר על דעתו ואם שוחט משניהם נמצא ממנהו על שני פסחים הא כיצד הוא עושה שוחט משניהם ואומר אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלו וטלה שלי ואם טלה אמר לי יהא טלה שלו וגדי שלי ופי' בגמ' בשהיו לו מעות שאין לרבו רשות בהם או כגון שהלך אצל רועה הרגיל אצל רבו והקנהו לו לכבוד רבו על מנת שאין לרבו רשות בו וכגון שהזכיר לו בפי' לאיזה דבר על הדרך שביארנו בראשון של קדושין שאם לא כן הרי מה שקנה עבד קנה רבו שכח רבו מה שאמר לו כלומר שכבר שכח גם כן העבד ושחט שנים על התנאי שהזכרנו ואח"כ אמר שכח רבו גם כן ואינו יכול לברר יצאו שניהם לבית השריפה כלומר לאחר שתעובר צורתן לששה עשר ופטורין מלעשות פסח שני ופרשוה בגמ' בששכח לאחר זריקה שמאחר שבשעת השחיטה והזריקה היה זכור נמצאת שחיטתו וזריקתו כראוי שהרי יכול להתברר לשם מי הוא נזרק אבל שכח לפני זריקה הואיל והזריקה נעשית שלא כתקנה חייבין בפסח שני:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

הלטאה היא משמונה שרצים האמורים בתורה שמטמאין במיתתן וכל עוד שהם מפרכסים אחר שהן שלמים אין מטמאין פעם אחת נמצאת לטאה בבית המטבחים ובקשו לטמא את כל הסעודה הלכו ושאלו לרבן שמעון בן גמליאל ואמר להם בית המטבחים רותח או צונן אמרו לו רותח אמר להם לכו והטילו עליו כוס של צונן [הלכו והטילו עליו כוס של צונן] וריחשה וטהרו את כל הסעודה:

חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת באחד מהם יבלת הפוסלתו על הדרך שביארנו בפרק אלו דברים שנמצא אחד פסול על כל פנים ולא נודע איזו הוא כלם יצאו לבית השריפה ומה הם בחיוב פסח שני אם נתערבו קודם זריקת הדם הואיל ואין הזריקה בשעה הראויה כלם חייבים בפסח שני ואם לא נתערבו עד לאחר זריקה שנמצאו הארבעה בזריקה ראויה כלם פטורים מפסח שני דאע"פ שעל כל פנים יש כאן אחד שלא עלה לו קרבנו שהרי פסול היה אין כאן תקנה שאם יביאו חמשתם כל אחד פסח שני הרי הארבעה הקריבו פסח ראשון כהלכתו ונמצאו עכשיו מביאין חולין לעזרה ואם שיהו חמשתם מביאין פסח שני בין כלם נמצא נשחט למי שאינו מחוייב בו והרי הוא כנשחט שלא למנוייו וא"ת שיביא כל אחד ויתנה אם שלי היה הפסול יהא זה פסח שני ואם לאו יהא שלמים הרי מ"מ בשלמים צריך ליתן חזה ושוק לכהן ואי אפשר לעשות כן שמא אחד מהם פסח הוא ונמצא מאכילו לכהן שאינו ממנוייו וא"ת שימנה כל אחד מהם כהן אחד בפסחו ומה בכך אם כהן זה עשה פסח הרי אי אפשר לו לימנות בזה ואינו יוצא בזה מחיוב פסח וא"ת שיעשה פסח אחר שמא אף זה פסח ונמצא נמנה בשני פסחים וא"ת שיביאו חמשתם כהן אחד שלא עשה פסח שיאכל חזה ושוק של כלם והרי עכ"פ אחד מאלו פסח הוא ויצא ידי חובת הפסח ומשום נמנה על שני פסחים ליכא שהרי מ"מ אין כאן אלא פסח אחד וכל השאר שלמים מ"מ ממעט הוא באכילת שלמים שאכילת שלמים לשני ימים ולילה אחד ואכילת פסח אינו אלא ליום ולילה ונמצא מביא שלמים לבית הפסול קודם זמנן ושמא תאמר שלא יתנה מתחלתו שאם שלו היה תם שיהא זה שלמים אלא שיהא זה כמותר הפסח ר"ל שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון שהוא קרב שלמים אלא שאינו נאכל בשיעור שלמים אלא כזמן הפסח ליום ולילה כמו שהתבאר בתוספתא של זבחים אין זה כלום שאין מפרישין קרבן תחלה לדין מותר שאין מותר אלא אותו שכבר חל עליו שם פסח וא"ת שיהו טורחים ומחזרים אחר אנשים שנותר להם פסח או מעות המופרשות לשם פסח ויקחו מהם בהמות ויתנה כל אחד אם שלי בעל מום יהא זה לפסחי ואם לאו יהא מותר הפסח כמו שהוא מ"מ מותר הפסח טעון סמיכה ושמא פסח הוא ואינו טעון סמיכה שכל קרבנות היחיד של בהמה הן חובה הן נדבה סומך עליהן בחייהן חוץ מן הבכור והמעשר והפסח ושמא פסח הוא ונמצא בסמיכה שלא כדין שבו משתמש בקדשים וא"ת שיחזרו אחר מותר הפסח של נשים שאף כשיקרב שלמים לא יהא טעון סמיכה שאין סמיכה אלא באנשים מ"מ יש כאן חששות אחרות שזה כשקרב שלמים טעון שתי מתנות שהן ארבע ואלו פסח דוקא מתנה אחת וכן שמתנות שלמים נזרקות ר"ל שזורק מרחוק מן המזרק למזבח שכל הקרבנות בזריקה חוץ מחטאת שהוא במתן אצבע ושל פסח נשפך בנחת מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד ואע"פ שכל הנתנין במזבח החיצון אע"פ שדינן בארבע אם נתנן במתנה אחת כפר וכן כל הנזרקין שנתנן בשפיכה יצא דוקא דיעבד הא לכתחלה אין ראוי לעשות כן הילכך לא אפשר ומתוך כך כולם פטורים מפסח שני:

והתניא אין שוחטין שצי פסחים כאחת ירושלמי תנ י ר' חייא הנמנה על שני פסחים כאחת אול מאיזה מהן שנשחט ראשון אמר ר' יוסי מתניתא אמר כן שחט תרווייהון אוכל מן הראשון:

מה שקנה עבד קנה רבו. פי' ואין יכול ליקח משל רבו ולה קריב לעצמו שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ורבו לא הקדשהו אלא שישחוט אחד ויאכל הוא עם רבו והאיך יכול לומר וטלה שלי:

ונייתי כל חד וחד פסח ונייתי חמשה כהנים דאל עבדי פסח כו' המורה גריס ונייתי כולהו חד כהן דלא עבד פסח כו' ויפה פירש דבחד כהן סגיא אבל מיהו האי דנקט חמשה כהנים לומר דחמשה כהנים דלא עבדי פסח יכולין לצאת עמהם א"נ אם הי' כהן אחד הי' בא לידי נותר לאכול חמשה חזה וחמשה שוק להכי נקט חמשה כהנים:

בד"ה כופין כו' משום כששיחררה שמא לא תקיים כיון דלא מחייבא כו' עכ"ל ובפשיטות ל"ל כיון דשפחה לא מחויבת במצות פ"ו אין כופין את רבה אא"כ נהוג בה מנהג הפקר דהא לאו מטעם פ"ו קאמר אלא מטעם לשבת יצרה קאמר דכופין דהוי מצוה רבה ושבת יצרה שייך נמי באשה ולכך תירצו דלא תקיים שבת כיון דלא מחויבת במ"ע דפ"ו ודו"ק:

בד"ה במלך כו' ולא קפדי אם גדי ואם טלה אם שמן אם כחוש עכ"ל נראה מדבריהם דר"ל דה"ה בשחט ב' גדיים או ב' טלאים דבמלך ומלכה דיש להם רוב מעדנים אין ברירה דתרווייהו ניחא להו ולכך יאכל מן הראשון כו' אבל אחר דקפיד דלית ליה רוב מעדנים לא ידיע בהי ניחא ליה אם בכחוש אם בשמן אף שהוא אחרון ודו"ק:

ברש"י ד"ה בתקנתא דרביה וכו' וגדי שלמים כדמפרש לקמן שממעט באכילתו וכו' נ"ל שטעות נפל בספרים וצ"ל כדמפרש לקמן ותו לא ור"ל מה שמסיק לקמן בשמעתין משום מתנות וכו' דהא האי טעמא דממעט באכילה וכו' לא שייך הכא דהעבד סבר שרבו יודע מה אמר לו ויאכל האחד בתורת פסח והאחד בתורת שלמים ודו"ק וק"ל:

במשנה שכח כו' וטלה שלי. לכאורה קשה איך יוכל להמנות על של עצמו הא אפילו בחציו ב"ח ל"י מש"ע למ"ר כש"כ בשכולו עבד וצ"ל דאמרינן מסתמא ניחא ליה לרבו שימנה על של עצמו בכה"ג משום תקנת עצמו:

רש"י שם ד"ה ופטורין. וקמי שמיא גליא. וכ"כ הרע"ב אחריו ומשמע דמפרשי כדאיכא דמתני לה (להא דאביי) אברייתא אבל במתניתין אע"ג דשכח קודם זריקה דט"ז לא הצריכו אלא להך לישנא אבל הרמב"ם פירש דדוקא בשכח אח"ז וכ"פ בחבורו וע"ש בכ"מ והתוי"ט לא העיר מזה וגם בתור"ע ל"ד בזה במחכ"ת:

רש"י ד"ה בתקנתא דרביה. דהא למ"ל גדי שלו כו'. ואם טלה כו' טלה שלו כו'. כ"נ דצ"ל:

נִמְצָא מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְהַמַּלְכָּה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. יש להקשות מאי קא משמע לן בזה והלא דברים אלו הם פשוטים וכל אחד יאמר ויסביר אותם מדעתו?
ונראה לי בס"ד רמזו לפי דרכם דבר נסתר לומר המלך מקבל שפע מלכותו מן המלכה העליונה היא מדת המלכות שהיא ספירה העשירית, והמלכה היא מלכות העליונה תלויה ברבן גמליאל רמז לתפארת.
או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה אלא בעבור אשתו של אדם ובא ללמדינו לפי דרכו דאפילו גבי מלך אמרו כן שהוא תלוי באשתו.
דף פ"ב ע"ב

איזה חידושים בסוג' דה' שנתערבו עורות פסחיהם:

יל"ד מ"ט לא משני מיד לא אפשר משום דממעט באכילת שלמי' י"ל לפמ"ש בפלתי סי' ק"ב אמ"ש תו' ליספו לכהן קטן אע"ג דאסור להאכיל לקטן איסור בידים (עמג"א סי' שמ"ג) מ"מ הכא בטל ברוב וליכא אלא אי' דרבנן ומותר לקטן לדעת הרשב"א ע"ש וא"כ א"ש בל"ז לא הו"מ לשנוי' דממעט באכיל' דהרי מדאור' שרי דכל א' אומר מרובא פרישנא ודידי שלמים וליכא רק אי' דרבנן ולא העמידו דבריהם בספק כרת לכן משני משום חזה ושוק דאי אזלי' בתר רובא אסור' בחזה ושוק דרובא שלמי' נינהו ואי יתנו לכהן אותו כהן לא מצי סמיך ארובא לעבור אאי' דרבנן להצילם מספק כרת דאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חברך עי' ריש מס' שבת וע"כ מקשה דמייתי ה' חד כהן וע"ז משני שפיר דממעט באכילת שלמים כיון דחד כהן יאכל מכל החמשה ואכל בודאי אי' א"א למיכל בכה"ג יותר מיום ולילה ולא שייך מרובא פריש כיון דא"א למיתלי בחברו. ובזה אש"נ מ"ט לא משני דאיכא ודאי נותר דא"א לשבור עצמות ולהוציא המוח ואז לא הוה מקשה מידי ממותר הפסח והא"ש משום דהוה אמרי' מרובא פריש וישבר העצמות ואין לומר דחד כהן עביד לכלהו ז"א דאטו הוא בעצמו יצטרך לשבר העצמות כ"א מבני החבורה ישבר עצמות שלמיו קודם שיתננו לכהן ואמרי' שפיר מרובא פריש:

ועפ"ז ישבנו ק' תו' לעיל פ"ה א' דאמרי' מדכתי' ועצם לא תשברו בו ב"פ בפסח ראשון ושני דרשי' א' עצם שיש בו מוח וא' עצם שאין בו מוח דס"ד אתי עשה דואכלו את הבשר ודוחה ל"ת דועצם לא תשברו בו קמ"ל ומקשה תו' הא למ"ל קרא תי"ל דלא הוה בעידנא דמיעקר ללאו קא מקיים עשה ולפי הנ"ל א"ש דהנה בשמעתין מקשה תו' וכי משום שמא יהי' נותר או סמיכה דלא מעכבא כו' ומשני רובם יעשו שלא כהוגן עכ"ל והנה בשנים שנתערבו עורות פסחיהן משמע דאה"נ דעושין פ"ש כיון דלא יעשו רובם שלא כהוגן אמנם לפמש"ל משום עצם לא תשברו בו אפי' שני' לא יעשו דע"כ לא הק' תו' אלא משום שמא יהי' נותר והיינו בחמשה דמשום עצם ל"ת בו ליכא דאמרי' מרובא פריש רק משום שמא נותר או סמיכה הקשו שפיר ותי' רובם יעשו שלא כהוגן משא"כ ב' שנתערבו נהי דמשום סמיכה וזריקה ליכא למיחש דלא יעשו רובם שלא כהוגן מ"מ לא יעשו פ"ש משום ודאי נותר דשבירת עצם דלא שייך מרובא פריש והשתא אי לא הוה כתי' ב"פ ועצם ל"ת ה"א בכה"ג יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה לאו דשבירת עצם ויעשה פסח ויתנה בשלמים וישבור עצמיו דאתי עשה דספק כרת ודוחה ספק לאו דשבירת עצם והשתא לא בעי בעידנא דבעשה שיש בו כרת לא בעי בעידנא כמ"ש תו' לעיל נ"ט א' ד"ה אתי כו':

ובזה מיושב נמי פסק הרמב"ם דמייתי הך ברי' דפטורי' מפ"ש וק' הא הוא פסק דאכיל' פסח מעכבא נמצא שכל החמשה שלא אכלו מפסחיהם בראשון לא יי"ח וחייבי' בפ"ש ובלח"מ תי' שם גבי חבורה שאבד פסחה דס"ל להרמב"ם לחלק כיון שהי' ראוי' לאכול בשעת זריקה תו לא מעכבא וקשה מנ"ל הא והא"ש דאל"ה א"כ לדינא כל כה"ג חייבי' בפ"ש וא"כ הדק"ל ועצם ל"ת בו למ"ל:

ובזה מיושב נמי ק' תו' לקמן קכ"א א' ד"ה כשת"ל כו' שהק' דכיון דמפקי' מודם זבחיך ישפך דפסח בשפיכה מנ"ל דהניתן בזריקה שנתנן בשפיכה יצא והא"ש דאל"ה הוה פטורי' מפסח שני בלאו הך דשבירת עצם משום זריקה ושפיכה דאע"ג דבשני לא לא יעשה רובם שלא כהוגן מ"מ הא פסול בדיעבד וא"כ הדק"ל ועצם לא תשברו בו למ"ל:

תו' במס' יומא כ"ט מסופקין אי זמן פ"ש נמי אחר תמיד או לא ומייתי ראי' משמעתין דה"ל להש"ס למימר דלא מצו מתנו בשלמים משום עשה דהשלמה והניחו הדבר בספק ע"ש ויש מפקפקי' אהתו' דיקריבו קודם תמיד דכשר בדיעבד כדלעיל במתני' ס"א א' ולא יעשה אלא א' שלא כהוגן דבעלי השלמים עושי' כהוגן ולע"ד זהו ליתא דא"כ אהש"ס נמי תקשי דמשני משום סמיכה א"כ יסמכו ויעשה א' שלא כהוגן אע"כ בקו"ע לא אמרי' הכי וספק התו' כראי מוצק. והנה המל"מ פ"א מה' ק"פ תמה על הרמב"ם שלא גילה דעתו בפ"ש האיך דינו ולע"ד שפיר גילה דעתו דבפ"א מה' תמידין ומוספי' כ' דלכן מאחרי' פסח אחר תמיד משום דא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהם בב' שעות ע"ש ותמה הלח"מ מה לו לתת טעם דמבואר בגמ' ד"ג ד"ה הוא יאוחר דבר שנא' בו בערב ובין הערבי' כו' ולע"ד דהרמב"ם הוכיח ג"כ משמעתין דפסח מקריבי' קודם לתמיד והי' ק' לו מ"ט הא כתי' ככל חוקת הפסח ואי משום דלא כתי' בפ"ש רק בין הערבי' ולא בערב היא גופא קשי' מה ראה לשנות דוקא בדבר הזה אע"כ כל עיקר הטעם משום שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהם בב' שעות וזה לא שייך בפ"ש דאין ציבור נדחה וליכא אלא מיעוטא וא"כ שפיר גילה דעתו:

תקנתם את רבו. שאינו מפסיד כלום מן הראוי לו: ואת עצמו לא תקנתם. מה תהא עליו: לישא שפחה אינו יכול. דצד חירות אסור בה דכתיב (דברים כג) לא יהיה קדש לא יסב איתתא אמה: מתני' שחט גדי יאכל. רבו ממנו ואע''ג דרגיל בטלה דכיון דלא פריש ליה עליה סמך: יאכל מן הראשון. והשני ישרף: שכח מה אמר לו רבו. שפירש לו גדי או טלה וזה שכח: וטלה שלי. ובגמרא פריך מה שקנה עבד קנה רבו ומנא ליה לדידיה: שכח רבו מה אמר לו. וזה כבר שחט השנים: שניהם יצאו לבית השריפה. דלא ידיע הי דהאי והי דהאי ואין פסח נאכל אלא למנויו: ופטורין מפסח שני. דשחיטה וזריקה מעלייתא היא חדא אהאי וחדא אדהאי וקמי שמיא גליא: גמ' והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד. לאכול בשעת אכילה מא' מהם שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דילמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה הלכך לא אכיל וזה שהמנה את רבו על שני פסחים ורבו סמך עליו היאך יאכל מן הראשון: במלך ומלכה. שתלויין על עבדיהן ואין מקפידין על סעודתן אם גדיים אם טלאים הלכך אין כאן דין ברירה דתרווייהו ניחא ליה לפיכך יאכל מן הראשון דכיון דליכא קפידא יצא בראשון ידי חובתו ואידך בכדי נשחט: ה''ג והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה כו': שני פסחים. גדי וטלה: לכו ושאלו את המלכה. בקיאה וחכמה היתה: שדעתן קלה. כדאמרן שאין מקפידין אם גדי אם טלה: אנו לא נאכל. אם היה אחד ממנו שנשחטו עליו גדי וטלה לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני דכיון דקפיד לא ידיע בהי ניחא ליה: הלטאה. אחד משמנה שרצים המטמאין במגען וביקשו לטמא שהיו סבורים שמתה: בית המטבחים רותח או צונן. כלומר נמצאת ברותחין או בצונן: וריחשה. ופירכסה וגבי טומאה במותם כתיב: בתקנתא דרביה. שאין לו תקנה אחרת דהא לא מצי למימר גדי שלי וטלה שלמים ואם טלה אמר לי רבי טלה שלי וגדי שלמים כדמפרש לקמן (שממעט באכילתו דקא אכיל לתרווייהו באותו הלילה משום ספק פסח וחד מינייהו שלמים הוא): לא שנו. דנפטרו מפסח שני אלא ששכח רבו לאחר זריקת שני הדמים מה אמר לו אבל בשעת זריקה עדיין הוא זכור והיה אפשר לברר איזה של רב ואיזה של עבד דכי איזדריק דם לשם אכילה איזדריק דהא ידיעי מנוייו דידיה: [חייבין. דכי איזדריק לא לאכילת בשר איזדריק דהא לא ידיעי מנוייו דידיה]: יבלת. מום לפסול: באחד מהם. באחד העורות ואין ידוע מאיזה פסח היה עור זה ואותו הפסח פסול הוא: ופטורין מפסח שני. ולקמן פריך והא איכא חד דלא נפק: אמר אביי לא שנו. דפטורין: הוי חזי. ארבעה הכשירין לאכילה הלכך הארבעה יצאו והחמישי פטור משום דלא ידיע מנו דלייתי ולא אפשר לאיתויי חולין לעזרה כדלקמיה: חייבין. כולן שאין כאן כשר שלא נזרק הדם לאכילת בשר: מאן דמתני. להא לא שנו דאביי אמתניתין שאע''פ ששניהן כשירין אלא שאין מנויו ניכרין קאמר דאם היה הספק בשעת זריקה חייבין בפסח שני כ''ש אברייתא דספק פסול מום יש בכולן ולא נראית זריקה שלהן: קמי שמיא גליא. איזה בעלים של כל אחד והדם ניתן לזריקה שהרי אין כאן פסול קרבן ואע''פ שאסור לאוכלו: ה''ג אמר מר פטורין מלעשות פסח שני כו'. ואברייתא קאי: קא מייתי חולין לעזרה. הארבעה שכבר יצאו: שלא למנויו. שאלו שכבר יצאו אין מנינם כלום:

כופין את רבו. בחציה שפחה אין כופין את רבה אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר היינו משום דכשישחררה שמא לא תקיים כיון דלא מיחייבה וא''ת אמאי כופין וכי אומר לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו דהמשחרר עבדו עובר בעשה וי''ל מצוה רבה שאני דלא תהו בראה לשבת יצרה כדמשני (ברכות דף מז:) גבי ר''א ששיחרר עבדו מצוה דרבים שאני: והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד. פירש בקונטרס דברייתא סברה דאין ברירה ולא מצי לשנויי דמתניתין קסבר דיש ברירה דאם כן הוה ליה למיתני מאיזה שירצה יאכל וא''ת ואמאי לא משני דברייתא קתני כשנמנה על ב' פסחים כא' והתם ודאי לא יאכל משניהם אבל מתניתין כשהמנוהו זה אחר זה דדעתו על הראשון וי''ל דמתני' קאמר ראשון לשחיטה אע''פ שהמנה עליו לבסוף: במלך ומלכה. שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי ואם טלה אם שמן אם כחוש: על מנת שאין לרבו רשות בו. ולמאן דאמר בפ''ק דקדושין (דף כג:) דקני רביה עד שיתן על מנת שיצא בו לחירות ה''נ יפרש שיתן לו שיצא בו חובת פסח: קמי שמיא גליא. פירוש ולא פסיל כל כך הואיל ואינו בגוף הקרבן: