דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - ב

יכול יהא עיקרו של פסח נאכל בשתי חבורות בשני בתים?

תלמוד לומר: בבית אחד "יאכל" [בשני צירי וכפי שהוא נקרא] הפסח.

ללמדך: עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה אחת ולא יתחלק לשתי חבורות, אבל האוכל יכול לאכול אף בשני בתים [בתנאי שייאכל הקרבן בחבורה אחת], שהרי לא נאמר "יאכל" אלא על הפסח.

ומפרשינן פלוגתייהו:

רבי יהודה סבר: יש אם למסורת, הפסוק נדרש כפי הכתיב, דמשמע: יאכל האדם.

ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא, לפי הניקוד, והרי הפסוק נקרא על הפסח ולא על האדם.

הילכך:

א. הרי שהיו יושבין חבורה אחת ואוכלין את הפסח, ונפרסה מחיצה ביניהם, ונעשו שני בתים, כך הוא דינם:

לדברי האומר - רבי יהודה - פסח נאכל בשתי חבורות:

הרי אלו אוכלין משני עברי המחיצה, ואף שהמחיצה עשאתן לשתי חבורות בשני בתים, כי הרי הפסח נאכל בשתי חבורות.

ואין לחוש משום אכילת אדם אחד בשתי מקומות [שמתחילה היו אוכלים בבית הגדול ועכשיו בחדר קטן וכאילו פנים חדשות באו לכאן] כי הואיל ואין כל אוכל רואה אויר שלא ראה אותו תחילה, אין זה חשוב לגביו מקום חדש [רש"י].

ואילו לדברי האומר - רבי שמעון - אין הפסח נאכל בשתי חבורות:

אין אוכלין, כיון שנעשו שתי חבורות.

ב. היו יושבין שתי חבורות בשני בתים, ונסתלקה מחיצה ביניהן, כך הוא דינם:

לדברי האומר - רבי שמעון - האוכל אוכל בשני מקומות:

הרי אלו אוכלין.

ואילו לדברי האומר - רבי יהודה - אין האוכל אוכל בשני מקומות:

הרי אלו אין אוכלין ואפילו אינם זזים ממקומם; כי הואיל ורואה כל אחד אויר שלא ראהו תחילה [האויר שמעבר למחיצה], נעשו שתי המקומות כמקום חדש, והרי אסור לאכול במקום אחר.

יתיב רב כהנא, קא פשיט ליה מיפשט; כלומר: היה אומר לדינים אלו שאמרנו בענין פריסת מחיצה וסילוקה, כאילו אין בכך מקום ספק, ופשוט הוא.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: וכי למה פשוט הוא בעיניך ללא ספק בדינים האלו?!

והרי מן הראוי היה, שתיבעי לך איבעיא [תאמר כן בלשון ספק: האם אמנם כן הוא], וכך היה לך לומר:

סילוק מחיצה ועשיית מחיצה - מי הוי כשתי מקומות וכשתי חבורות דמי? כלומר: סילוק מחיצה האם עושהו לשתי מקומות; ועשיית מחיצה האם עושהו לשתי חבורות, או לא?

ומסקינן: אמנם כן ספק הוא ותיקו. [287]

שנינו במשנה: הכלה הופכת את פניה ואוכלת:

ומפרשינן: מאי טעמא רוצה היא להפוך את פניה משאר בני החבורה?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מפני שהיא בושה לאכול לעיני בני החבורה, מפני שהם מסתכלים בה.

רב הונא בריה דרב נתן איקלע [נזדמן] לבי [אצל] רב נחמן בר יצחק.

אמרו ליה: מה שמך? ואמר להו: רב הונא.

אמרו לו: ניתיב מר אפוריא [ישב נא על המיטה] שהיא מקום היסב לחשובים, שאילו הקטנים שאינם חשובים יושבים על גבי ספסלים!

ויתיב רב הונא.

יהבו ליה כסא [נתנו לו כוס יין].

קבליה רב הונא מהם בחד זימנא [לאחר פעם ראשונה שביקשוהו], ולא המתין עד שיפצירו בו.

ושתייה בתרי זימני [שתה את הכוס בשתי פעמים] שהפסיק באמצע שתיית הכוס.

ולא אהדר אפיה [לא הפך פניו] לצד אחר, אלא שתה לעיניהם.

אמרו ליה לרב הונא:

מאי טעמא קרית לך [לעצמך] "רב" הונא?!

אמר להו: בעל השם אני, מקטנותי כך קורין לי: "רב הונא" [רש"י]. [288]

עוד אמרו לו:

מאי טעמא, כי אמרו לך: ניתיב אפוריא - שהוא דרך גסות ושררה [תוספות] - יתבת?! [289]

אמר להו: כל מה שיאמר לך בעל הבית, שמע בקולו ועשה, חוץ מ"צא", [ראה הערה [290]].

עוד אמרו לו לרב הונא: מאי טעמא כי יהבי [כשנתנו] לך כסא, קבלת בחד זימנא, ולא סירבת בתחילה?!

אמר להו: כי מסרבין לקטן מלקבל דבריו עד שיפציר בו, ואין מסרבין לגדול. [291] עוד שאלוהו: מאי טעמא אישתיתיה [שתית לכוס שמזגו לך] בתרי זימני?

אמר להו: דתניא:

השותה כוסו בבת אחת, הרי זה גרגרן. [292]

והשותה בשנים [שתי פעמים] הרי זה דרך ארץ.

והשותה בשלשה הרי זה מגסי הרוח.

עוד אמרו לו: מאי טעמא לא אהדרת אפך כששתית, וכאשר הוא הנוהג המקובל [מהרש"א בדרך אפשר, וראה שפת אמת]?!

אמר להו: "כלה" הופכת פניה הוא דתנן במשנתנו, אבל אין דרך האיש להפוך פניו.

רבי ישמעאל ברבי יוסי, איקלע לבי רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא:

יהבו ליה כסא, קבליה בחד זימנא, ושתייה בחד זימנא.

אמרי ליה: וכי אטו לא סבר לה מר: השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן?!

אמר להו: לא אמרי בכוסך קטן פחות מרביעית; ולא אמרי ביינך מתוק; ולא אמרי בכריסי רחבה, שהיתה כריסו של רבי ישמעאל ברבי יוסי רחבה. [293]

הסוגיא הבאה מתבארת כפי דברי המאירי על פי שיטת רש"י.

אמר רב הונא: בני חבורה שנזדמנה בפונדק אחד, או שנתחברו לאיזה סיבה [ולא בפסח מיירי, רש"י ומאירי], ושוכרין להם שמש לסדר להם עניני מאכלם ומשתם.

הרי אלו נכנסין לאכול בשלשה, ומשבאו שלשה מהם צריך השמש ליכנס ולשמשם ואינו יכול לימנע שלא להזקק להם עד שיבואו כולם ולא יצטרך לשמש כמה פעמים, אלא משמש את השלושה; אבל פחות משלושה אינו זקוק להם לשמשם מאחר שאין ראויין לזימון.

ואילו בגמר סעודתם יוצאין באחד [אחד, רש"י], כלומר: אם אחר אכילה ממשיכים אחד או שנים לאכול, יש לשמש להמתין להם ולשמשם, אעפ"י שכל השאר השלימו אכילתם, שכן דרך האוכלים, אחד מאריך ואחד מקצר. [294]

אמר רבה על דברי רב הונא שנכנסין בשלושה:

א. והוא דעיילי בעידנא דעיילי אינשי [רש"י ומאירי]; דוקא כשבאו אלו השלושה בשעה הראויה ולא הקדימו יותר מדאי. [295]

ב. והוא דרגש בהו דיילא [הרגיש בהם השמש והוא הנקרא: דיאלא], כלומר: אינו חייב לשמש את השלושה, אלא כאשר מרגיש בהם השמש כי דעתם לאכול לסיים וללכת; אבל אם מרגיש השמש כי בדעתם להאריך סעודתם עד שיסיימו אף האחרים, אינו חייב לשמש את השלשה עד שיבואו אף האחרים. [296]

אמר רבינא על דברי רב הונא שיוצאין באחד אחד:

א. ונותנין - האחרונים שהאריכו - שכר דמים, היינו: יש עליהם להשתתף בשכרו של השמש בחלק גדול יותר מן האחרים, שהרי נשתמשו בו יותר מן האחרים [משמעות דברי המאירי].

ב. וצריך [האחרון, רש"י] שהאריך להוסיף דמים לשמש.

ולית הלכתא כוותיה דרבינא, שאין המאריכים צריכים ליתן לשמש דמים יותר מן האחרים, ולא להוסיף לו, שכך הוא התנאי מן הסתם.

הדרן עלך פרק כיצד צולין

הערות

[287] מבואר מדברי הגמרא, כי אין הדבר פשוט כי מחיצה עושה לשתי חבורות, וצריך ביאור מה מקום הספק בזה?! וביאר החזון איש בסימן קכ"ד לדף זה: דכיון דהן במקומן שכבר נצטרפו לחבורה אחת, יש לומר דאין המחיצה מפסקתן.

[288] כתב על זה המהרש"א: אין כאן טעם לקרוא הקטן בשם "רבי". והר"ח כתב [ויש קצת חסרון דברים בלשונו]: אמרו ליה מה שמך, אמר להו רב הונא; פירוש: נסמכת בישיבה להיקרות רב ובזה השם אני ידוע לפיכך אמר "בעל השם אנא" כלומר: סמוך בישיבה אני. וביאר המהרש"א: שמתחלה לא היה בחזקתם שהוא מוסמך כלל עד שהודיעם שהוא מוסמך; "ובאתרא דלא ידעי ליה אי צורבא מרבנן הוא בעי לאודועי נפשיה". והמאירי כתב: "כל שהוא תלמיד חכם מפורסם ובעל שם, ויודע שהוא ניכר לרוב מקומות מהלכו לשמע אוזן, כששואלין לו באיזה מקום שנכנס שם מה שמו, אין יוהרא אצלו להזכיר את שמו במילת רב או רבי".

[289] כתב רש"י: ולהכי בעו ליה שלא היה מנהגם כך ותמיהא להו; וצריך ביאור שלא פירש משום שהוא דרך חשיבות ושאלוהו: איך הנהיג עצמו בחשיבות, וכמו שכתב רש"י בסוף ד"ה יתיב "ונוהג עצמו בחשיבות".

[290] פירוש "חוץ מצא": כגון שאמר לו בעל הבית שילך בשוק לעשות לו איזה עסק אינו צריך לעשות, כי אין זה כבודו לילך לשווקים שאינו מכיר בהן, מגן אברהם סימן ק"ע ס"ק י' בשם הב"ח. ובשם המטה משה הביא: שאם אמר לו בעל הבית לצאת מן האכסניא של בעה"ב לא יצא, עד שיוציא בעל הבית את כליו לחוץ, כדאיתא בערכין טז, ב; ולזה הסכים המ"א שם. והמהרש"א כתב כאן: ואינו נראה לפרש "חוץ מצא" כמשמעו, שלא יצא האורח הגם שיאמר לו בעל הבית "צא", וכי יתאכסן אדם בעל כרחו של בעל הבית. ושמעתי דהכי פירושו: כל מה שיאמר לך "בעל הבית" עשה, שהוא מיקרי בכל דבר בעל הבית שלך; מה שאין כן כשיאמר לך "צא" אין זה מיקרי בעל הבית שלך כלל כיון שאמר לך "צא"; וכתב המהרש"א שבספר מוגה מחקו "חוץ מצא", מפני שאין ענינו לכאן. וראה באליה רבה סימן ק"ע עוד פירושים בזה. אבל המאירי כתב: "ואין גורסין בה "חוץ מצא", אלא שבקצת ספרים נמצא כן, ודרך הגהת ליצנים נשתבשו בה הספרים".

[291] א. וילפינן לה דאין מסרבין לגדול בפרק השוכר את הפועלים: שכן המלאכים כשבאו אל אברהם לא סירבו בו למה שביקש מהם אלא אמרו: כן תעשה כאשר דברת; ואילו כשבאו אצל לוט שלא היה גדול, לא הסכימו מיד, אלא אמרו: כי ברחוב נלין, ולא ניאותו לבקשתו עד אשר "ויפצר בם מאד". ב. הקשה המהרש"א: ולמה לא אמר להם כי לכן קיבל בחדא זימנא, מהטעם שאמר להם: כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה?! ותירץ: כי "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה" הוא מהלכות דרך ארץ", ואינו דינא דגמרא; מה שאין כן "אין מסרבין לגדול" הוא מדינא דגמרא. והמגן אברהם סימן ק"ע סק"י לא ניחא ליה בזה, כי עדיין יקשה על השואלים, מאחר שהשיבם כבר מהלכות דרך ארץ [מחצית השקל], ולכן תירץ: דאף דמחויב לעשות מכל מקום אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפצירו בו; והוסיף: וכן משמע מקצת ברש"י. וראה מה שכתב ברש"ש על תירוץ המגן אברהם. ג. ביארו התוספות: שלא היה יכול רב הונא להשיבם על שאלתם בענין הפוריא, שהוא מפני שאין מסרבין לגדול; כיון דישיבת פוריא דבר גסות ושררה הוא, ואין שייך לומר על כך "אין מסרבין לגדול".

[292] לשון "גרגרניות" מצאנו במשנה טהרות סוף פרק ז', וכתב שם הרע"ב: זוללות ומתאוות למאכל, תרגום "כי הייתי זוללה" ארי הויתי גרגרנית. ובתוספות יום טוב שם כתב: והוסיף הרמב"ם, שענינו הומות לאכול מן הגרגרת והוא השפוי כובע, ופירש שם במוסגר: שכל כך מתאוות לאכילה עד שלא תספיק לה מה שאוכלת מן הושט, אלא תרצה שתאכל גם מן הגרגרת. ורבינו עקיבא איגר בתוספותיו שם, ציין למשנה נדה עב, א; ושם מצאנו לשון גרגרן לענין ביאה, ראה שם במשנה וברש"י וברע"ב.

[293] נתבאר על פי מגן אברהם מחצית השקל ומשנה ברורה סימן ק"ע. ובאליה רבה שם, מפרש: משום שלשתן כאחד הוא שנהג כן, והיה הכוס יותר מרביעית; ואם הכוס קטן מאד דהיינו פחות מרביעית מותר בטעם זה בלבד, כמו שכתבו הבית יוסף והרמ"א שם; והעיר שם לעיין במגן אברהם. ובמאירי כתב: "ומכל מקום אם היה הכוס מועט בשיעורו רשאי לשתותו בבת אחת, דרך צחות אמרו ברבי ישמעאל ששתהו בבת אחת, ושאלו לו, לא סבר לה מר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, והשיבם דרך צחות לא אמרו בכוסך מועט ויין מתוק ר"ל ערב, וכרסי מרובה. [רחבה] ". וראה בבית יוסף ורמ"א שלא הביאו אלא דבכוס קטן מותר לשתותו בבת אחת.

[294] וברש"י כתב: כל מי שסיים אכילתו קודם, אם בא לצאת יצא, ואע"פ שקשה לשמש לשרת היחידין הנשארין; וצריך ביאור: מה יוסיף לו לשמש אם ישאר שם עוד אחד.

[295] וברש"י: שאין האחרון מאריך יותר משעת סעודת האחרים; וגם בכניסתן לא ימהרו להסב כדי לאחר השמש עד זמן גמר שעת סעודה.

[296] וברש"י פירש: הודיעו לשמש שזה דרכן לצאת אחד אחד; לפי שטורח הוא לשמש לשרת את היחידים.

יכול יהא הפסח נאכל בשתי חבורות שיתחלקו אוכליו לאחר שקבעו מקום לעצמם תלמוד לומר: "בבית אחד יאכל".

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: ר' יהודה סבר: יש אם למסורת כלומר עיקר ההבנה הוא כפי הכתיב ואנו יכולים לקרוא "בבית אחד יאכל", שהדברים מוסבים על אוכל הפסח, שעליו לדאוג שיאכל בבית שהוא נמצא בו, אבל אין הקפדה על החבורה. ור' שמעון סבר: יש אם למקרא שעיקר ההבנה היא לפי הקרי, ולפי הקרי "יאכל" הכוונה היא לקרבן הפסח שאין לאכלו מחוץ לחבורתו (ר"ח).

ומכאן לבירור ההלכה היו יושבין חבורה אחת של אוכלי הפסח יחד ונפרסה מחיצה ביניהם ונעשו כשתי חבורות, לדברי ר' יהודה האומר פסח נאכל בשתי חבורות — אוכלין, לדברי ר' שמעון האומר אין פסח נאכל בשתי חבורות — אין אוכלין שהרי עתה הם שתי חבורות חלוקות.

ולהיפך: היו יושבין בשתי חבורות כשמחיצה ביניהם ונסתלקה מחיצה ביניהן, לדברי ר' שמעון האומר האוכל אוכל בשני מקומות — אוכלין שהרי מותר לאכול אף במקום אחר; לדברי ר' יהודה האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות — אין אוכלין משום שהמקום בו היתה מונחת המחיצה מוסיף חלל חדש ובשלו נעשה המקום כשני מקומות.

מסופר: יתיב רב כהנא קא פשיט ליה מפשט [ישב רב כהנא ואמר את הדברים הללו בפשטות] כמסקנה אחרונה ובלי שאלות שפריסת מחיצה מחלקתם לשתי חבורות והסרתה גורמת לחלוקת המקום לשנים. אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: ותיבעי לך איבעיא [ויסתפק לך הדבר], שיש מקום לשאול: האם סילוק מחיצה ועשיית מחיצה תוך כדי אכילת הפסח ובאותו בית מי הוי [האם הוא] כשני מקומות, וכשתי חבורות דמי [נחשב] או לאו? ואכן אם מעיינים בשאלה זו אין לה תשובה ברורה והיא נשארת בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה כי הכלה הופכת את פניה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הופכת פניה? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מפני שהיא בושה מן המסובין המסתכלים בה.

בהקשר למשנה זו מסופר: רב הונא בריה [בנו] של רב נתן איקלע [נזדמן] לבי [לבית] רב נחמן בר יצחק. אמרו ליה [לו]: מה שמך [שימך]? אמר להו [להם]: רב הונא, אמרו: ניתיב מר אפוריא [ישב אדוני להסב על המטה] בדרך חשיבות! יתיב [ישב] מיד ולא סרב מעט מפני הנמוס, יהבו ליה כסא [נתנו לו כוס] יין לשתות קבליה בחד זימנא ושתייה בתרי זימני ולא אהדר אפיה [קבל את הכוס מיד, בפעם הראשונה, ושתה אותה בשתי פעמים, לגימות, ולא החזיר פניו מן האנשים] וכל הדברים הללו שנראו כיוצאים מדרך הנימוס המקובלת הפליאו את בעלי הבית,

אמרו ליה [לו]: מאי טעמא קרית לך רב הונא [מה טעם קורא אתה לעצמך רב הונא]? אמר להו [להם] בעל השם אני, כלומר הכל קוראים לי כך עוד מצעירותי, ואין בכך צד יהירות. שאלוהו: מאי טעמא כי אמרו לך ניתיב אפוריא יתבת [מה טעם כאשר אמרו לך לשבת על המטה ישבת מיד] ולא סרבת מפני הנימוס? אמר להו [להם]: כבר שנינו כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא (דבר שאינו הגון),

ושאלו עוד: מאי טעמא כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא [מה טעם כשנתנו לך כוס קבלת מיד בפעם אחת] ולא סרבת מפני הנימוס? אמר להו [להם] : מסרבין לקטן ודרך נימוס הוא, ואין מסרבין לגדול שאדם חשוב המבקש דבר מה דרך כבוד היא לציית לו מיד. והוסיפו עוד לשאול: מאי טעמא אשתיתיה בתרי זימני [מה טעם שתית בשתי פעמים]? אמר להו [להם]: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן, השותה בשנים זוהי דרך ארץ, שותה בשלשה הריהו מגסי הרוח שמראה שהוא מפונק ומעודן ביותר. ועוד שאלוהו: מאי טעמא [מה טעם] לא אהדרת אפך [החזרת פניך] מן האחרים כמנהג? אמר להו [להם]: "כלה הופכת פניה" תנן [שנינו], ואדם אחר אין צורך שיהפוך פניו כשאוכל.

משום דמיון הדברים מביאים סיפור נוסף: ר' ישמעאל בר' יוסי איקלע [נזדמן] לבי [לבית] ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא, יהבו ליה כסא [נתנו לו כוס] יין לשתות קבליה בחד זימנא ושתייה בחד זימנא [קבל אותו מיד בפעם אחת ולא סירב ושתה אותו בפעם אחת] אמרי ליה [אמרו לו]: לא סבר לה מר [וכי אין אדוני סבור, מקבל] את ההלכה שהשותה כוסו בבת אחת — הרי זה גרגרן? אמר להו [להם] לא אמרי [אומרים] דבר זה אלא בכוסך שהוא קטן ויינך שהוא מתוק אבל כריסי רחבה ולכך אין כן הדבר אצלי.

ב אמר רב הונא: בני חבורה נכנסין בשלשה וכאשר מצויים שלושה צריך השמש להתחיל לשמשם, ויוצאין אפילו באחד ואינם צריכים להמתין לאחרים, ועל השמש לשרת את היחידים שנשארו עד שיסיימו כולם. אמר רבה: והוא דעייל בעידנא דרגילי למיעל [שנכנס האחרון בזמן שרגילים להכנס] לסעודה, ולא מוקדם או מאוחר מידי, והוא דרגש בהו דיילא [שידע בהם השמש] שזה דרכם שמסיים כל אחד מנתו ויוצא ונשארים האחרים עד תום מנתם ואינם סועדים כולם כאחד.

אמר רבינא: ונותנין היחידים שנותרו והאריכו סעודתם שכר דמים על הזמן הנוסף שיצטרך השמש לשמשם, וצריך האחרון להוסיף דמים לשמש על שטרח בו זמן נוסף. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], אלא צריך השמש לסייע עד שיגמור אחרון האורחים בלא תוספת תשלום כלשהי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I might have thought that a single Paschal lamb may be eaten in two separate groups; therefore, the verse states: “In one house shall it be eaten.”

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers: Rabbi Yehuda holds that the consonantal text of the Torah is authoritative; meaning, the primary understanding of the verse is according to the way it is spelled. If this is the case, the verse may be rendered: In one house shall he eat it [yokhal], referring to the person eating the Paschal lamb. This would indicate that one eating from the Paschal lamb must eat in one location, but the verse does not prohibit dividing the offering between multiple groups. And Rabbi Shimon holds that the vocalized text of the Torah is authoritative. Since the word is pronounced ye’akhel, it is clear that it is referring to the Paschal lamb itself, and the verse requires that the offering be consumed by a single group of people (Rabbeinu Ḥananel).

The Gemara attempts to clarify this halakha: If members of a group were sitting and eating the Paschal lamb, and a partition was spread between them such that they now constitute two separate groups, according to Rabbi Yehuda, who says a Paschal lamb may be eaten in two groups, they may continue to eat; according to Rabbi Shimon, who says a Paschal lamb may not be eaten in two groups, they may not continue to eat because they now constitute two groups.

On the other hand, if they were sitting in two separate groups separated by a partition, and the partition between them was removed, according to Rabbi Shimon, who says that one who eats the Paschal lamb may eat it in two places, they may eat; according to Rabbi Yehuda, who says that one who eats the Paschal lamb may not eat it in two places, they may not eat. The removal of the partition defines a new place and it is as though they are eating in a new location.

The Gemara relates that Rav Kahana sat and taught this lesson simply, as though it were absolutely clear that erecting a partition divides a group into two distinct groups and removing a partition causes the area to be regarded as a new location. Rav Ashi said to Rav Kahana: You should raise this dilemma as a question: Does removal of a partition or the construction of a partition in one location during the eating of the Paschal lamb render the place comparable to two locations and cause the people to be considered two groups, or not? In fact, there is no clear answer to this dilemma, and the Gemara concludes: Let the question stand unresolved.

It was taught in the mishna that a bride turns her face. The Gemara asks: What is the reason she turns her face? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is because she is embarrassed by other members of the group looking at her.

In this regard, the Gemara relates that Rav Huna, son of Rav Natan, happened to come to the house of Rav Naḥman bar Yitzḥak. They said to him: What is your name? He said to them: Rav Huna, even though using his title appeared to show conceit. They said: Our master may sit on the bed due to his great stature. He sat immediately, despite the fact that common etiquette dictated that he initially refuse. They gave him a cup of wine that he accepted the first time, without initially refusing it. And he drank it in two sips and did not turn his face from the rest of the people who were present.

These actions all appeared to be departures from the common etiquette and surprised his hosts, who said to him: What is the reason you call yourself Rav Huna? He said to them: I am known by that name since my youth, and therefore referring to myself with that title does not indicate conceit. They asked him: What is the reason that when they told you to sit on the bed, you sat immediately and did not initially refuse? He said to them: We have learned that anything the master of the house says to you, you should do, except for an inappropriate request, such as if he says to leave.

They continued to question his conduct: What is the reason that when they gave you the cup, you accepted it the first time and did not politely demur? He said to them: One may refuse a lesser person, but one may not refuse a great person; when an important person makes a request, it is respectful to comply immediately. They persisted in their questioning: What is the reason you drank it in two sips? He said to them: As it was taught in a baraita: One who drinks his cup at one time is a guzzler; drinking it in two sips is proper manners; one who drinks his cup in three sips is haughty, as he thereby demonstrates that he is pampered and indulgent. They continued to question his conduct: What is the reason you did not turn your face in accordance with the common etiquette? He said to them: We learned in the mishna that a bride turns her face; however, there is no reason for anyone else to turn his face.

The Gemara relates another incident that is somewhat similar to the one just quoted: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, happened to come to the house of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yosei ben Lakonya. They gave him a cup of wine to drink. He accepted it the first time it was offered and drank it at one time. They said to him: Does our master not hold of the halakha that one who drinks his cup at one time is a guzzler? He said to them: They did not say this rule with regard to your small cup, and your sweet wine, and my wide stomach.

Rav Huna said: Members of a group enter with three, meaning that when there are three members present the waiter must start serving them, and they may leave even with one, meaning that they may leave one at a time, and the waiter must continue serving those who remain until they are finished. Rabba said: And that is true only when the last member of the group entered at a time when it is common to enter the meal and not unusually early or late, and it is true only when the waiter [dayyala] knew about them, i.e., he knew that the members of this group leave one by one as they finish their meals and do not eat the entire meal together.

Ravina said: And the people who stayed late and extended their meal must give the waiter extra money for the wages he earned during the extra time that he served them, and the last one must add money for the time the waiter stayed to serve him individually. The Gemara notes: And the halakha is not in accordance with the opinion of Ravina. Rather, the waiter must serve until the last member of the group has completed his meal without additional compensation.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פירוש משנתנו פסח אחד וחלקוהו ואוכלין אותו בשתי חבורות אוקימנא לרבי יהודה דתני בבית אחד יאכל ולא בשני בתים וכתיב קרא אחרינא אשר יאכלו אותו בהם מכאן שהפסח נאכל בשתי חבורות רבי שמעון אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל אוכלו בשני מקומות מכאן שהפסח נאכל בשני בתים יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת"ל יאכל ואמרי' במאי פליגי רבי יהודה סבר יש אם למסורת יאכל כתיב בבית אחד יש רשות לאוכל לאוכלו ולאוכל קא מזהיר רחמנא שלא יאכל אותו אלא במקום אחד בלבד ולא בשני מקומות ורבי שמעון סבר יש אם למקרא יאכל קוראים על הפסח קא מזהיר רחמנא להאכל בחבורה אחת ולא בשתי חבורות אבל חבורה אחת בשני מקומות רשאין וקיימא לן כרבי יהודה דתנן סתמא כותיה:

נפרצה מחיצה ביניהם ונתפרדו חצים לחד וחצים לחד נעשו כשתי חבורות בפסח אחד וכן אם היו שתי חבורות כל אחת בפסח שלה נסתלקה מחיצה מביניהם ונתערבו כאלו באו אלו לתוך אלו ואלו לתוך אלו ופשוטות הן:

הכלה הופכת את פניה ואוכלת. פי' מפני שהיא בושה לאכול.

רב הונא כדאיקלע לבי רב נחמן בר יצחק אמרו ליה מה שמך אמר להו רב הונא פי' נסמכת בישיבה להקרות רב ובזה השם אני ידוע לפיכך אמר בעל השם אנא כלומר סמוך בישיבה אני וכו' ענינא מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול כל מה שאומר לך בעל הבית עשה והשותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן אלו כולם דברים פשוטין הן:

אמר רב הונא בני חבורה נכנסין אפילו בשלשה ויוצאין אפי' באחד כו'. פי' בני חבורה שנמנו על הפסח ובאו מקצת מהן בעת שדרך בני אדם להכנס ולאכול הפסח ושגרו הדיאלא פי' דיאלא כגון השמש שהוא השמש שלהן וחפש אחריהם אחרי הנשארים מבני חבורה ולא מצאם אפי' [אם] לא נתקבצו מכל בני החבורה ובאו אלא שלשה בלבד אוכלין את הפסח ההוא ואין עליהן להמתין להם עד שיבואו כיון שנתאחרו לבוא מדרך בני אדם כולם אבל פחות משלשה לא יאכלו אלא ימתינו עד שיבואו שאר בני החבורה זה דין הנכנסין אבל אם היו מקובצין כולן וראו מקצתן למקצתן ויצאו ונתאחרו יתר מן השיעור שאמרנו והדר בא דיאלא ולא מצאם אפילו לא שאר מכל בני חבורה אלא אחד כגון שהיו שם כולם וראו זה את זה ויצאו אוכלו אפילו האחד הנשאר ואינם יכולין לומר לו למה לא המתנת אותנו ואמר רבינא ונותן דמים האוכל הפסח ולית הלכתא כותיה והני מילי דעל בעידנא דעיילי אינשי כרבה והדר בהו דיאלא:

כל שהוא תלמיד חכם מפורסם ובעל שם ויודע שהוא ניכר לרוב מקומות מהלכו לשמע אזן כששואלין לו באיזה מקום שנכנס שם מה שמו אין יוהרא אצלו להזכיר את שמו במלת רב או ר' וכן כל אדם הנכנס במקום ורצה בעל הבית לכבדו אם להסב בכבוד כגון שבני הבית מסובין בקרקע או בספסל והוא אומר לו להסב על המטה וכיוצא באלו מקבל ואינו נמנע כך אמרו בדרך ארץ כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה ואין גורסין בה חוץ מצא אלא שבקצת ספרים נמצא כן ודרך הגהת ליצנים נשתבשו בה הספרים ואם נתנו לו כוס לשתות אם בעל הבית או אחד מגדולי הבית נותנין לו מקבלו מיד בלא שום סירוב שאין מסרבין לגדול אבל אם נתנו לו עבד או שפחה או קטן מסרב תחלה עד שיפצר בו וכששותה אינו צריך להחזיר פניו לשתות שלא בפניהם שאין הבושת בדברים אלו מדה משובחת אלא לכלה וכיוצא בה ואינו שותה דרך גרגרנות כלו בבת אחת ולא דרך גסות הרוח להפסיק בו הרבה פעמים אלא מפסיק בו פעם אחת וחוזר ומסיים בשתייתו והוא שאמרו בשותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן שנים דרך ארץ שלשה מגסי רוח ומ"מ אם היה הכוס מועט בשיעורו רשאי לשתותו בבת אחת דרך צחות אמרו בר' ישמעאל ששתהו בבת אחת ושאלו לו לא סבר לה מר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן והשיבם דרך צחות לא אמרו בכוסך מועט ויינך מתוק ר"ל ערב וכרסי מרובה:

בסוגיא זו נאמר שבני חבורה נכנסין שלשה שלשה ויוצאים באחד אחד ונאמר עליה והוא דעלו בעדנא דרגילי למיעל והוא דרגש בהו דיאלא וכן שאין נותנין דמים ודבר זה גאוני ספרד פרשו שבקרבן הפסח נאמרה וענין הדברים הוא שכל שהיו בני החבורה מרובים היו רגילים להיות שמש הממונה לשמש את החבורה הולך בשבילם ואם היו קצתם שוהים לבא כל שנכנסו מהם שלשה בשעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול הפסחים ולא שהקדימו יותר מדאי וכן שכבר חזר השמש המעוררם שיבאו ולא באו יכולים אותם השלשה להתחיל ולאכול כל שבעם ואין ממתינים לשאר ואם אכלו הכל אין משלמין להם כלום אלא שמ"מ נראה לי לשיטה זו שצריכין על כל פנים להשאיר להם כזית לכל אחד אבל כל שהמקדימין פחות משלשה צריכין להמתין את השלישי ומ"מ כל שבאו כלם ואכלו קצתם אין צריכין להמתין האחד את חברו אפילו גמר אחד לבדו מלאכול אינו צריך להמתין לאחרים אלא הולך לו וחוזר לברכת המזון ולהלל ואף גדולי המחברים כתבוה בשיטה זו ונראין הדברים מצד דבר הלמד מענינו ומ"מ גדולי המפרשים מוחים בה מפני שנראה כשתי חבורות ומפרשים אותה כשיטת גדולי הרבנים שלא בפסח נאמרה אלא בשאר ימות השנה בחבורה שנזדמנה בפונדק או שנתחברו לאיזו סיבה ושוכרין להם שמש לסדר להם עניני מאכלם והשקאתם ואמר שכל שבאו שלשה מהם צריך השמש ליכנס ולשמשם ואינו יכול לימנע שלא ליזקק להם עד שיבאו כלם ולא יצטרך להם לשמש כמה פעמים אלא משמש את אלו ודוקא כשבאו אלו השלשה בשעה הראויה ולא הקדימו ביותר מדאי וכן מאחר שהשמש והוא הנקרא דיאלא מרגיש בהם שאין רוצין להתאחר יותר מדאי להמתין את האחרים הא פחות משלשה אינו זקוק להם לשמשם אחר שאין ראוים לזימון וזו של יוצאין אחד אחד פרשו בה שאם אחר אכילה נמשך אחד או שנים לאכול יש לו להמתין להם ולשמשם אע"פ שכל השאר השלימו אכילתם שכן דרך האוכלים אחד מאריך ואחר מקצר ואין המאריכים צריכים ליתן לשמש דמים יותר מן האחרים ולא להוסיף לו שכך הוא התנאי מן הסתם:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בד"ה ונפרסה כו' חבורה אחת ואוכלין פסח אחד כו' גומרין אכילתן כו' עכ"ל. לכאורה לפי מה שפירש"י לעיל למ"ד דאינו נאכל בב' חבורות היינו עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה א' כו' אבל גברא אי בעי קאי מהכא כו' קשה לכאורה דהכי נמי הכא כיון דעיקר תחלת אכילה היה בחבורה אחת אמאי נאסרין אח"כ בפריסת מחיצה ביניהם וי"ל דלא דמיא לדלעיל דמעולם גם אחר שאחד מהם הולך ואוכל שם לא נעשה ב' חבורות אלא דההוא גברא אוכל בב' מקומות משא"כ הכא דבמקומן נעשו שתי חבורות ממש ע"י הפריסה ומ"ל מתחלה ב' חבורות או בסוף וק"ל:

תוס' בד"ה ומ"ס יש אם כו' והא דאמר לעיל המוציא בשר פסח מחבורה כו' אתי, אפילו למ"ד כו' עכ"ל. לפי מה שפרש"י לעיל דאיירי בב' חבורות של ב' פסחים ודאי דלק"מ דלמ"ד דנאכל בב' חבורות היינו בפסח אחד אלא דמשמע להו דלעיל נמי בב' חבורות של פסח א' איירי ולמ"ד דאינו נאכל בב' חבורות ה"נ ה"ק דמחבורה לחבורה אסור משום דאינו נאכל בב' חבורות אבל למ"ד דנאכל בב' חבורות אמאי קתני דאסור מחבורה לחבורה דליכא למימר דאיירי דאכל כבר בחבורה ראשונה ואי הוציאוהו לחבורה שניה ה"ל אוכל בב' מקומות דא"כ לא הוה למתני מחבורה לחבורה אלא ממקום למקום משום דאינו נאכל בב' מקומות ודו"ק:

מ"ט קרית לך רב הונא א"ל בעל השם כו'. פירש"י מקטנותי קוראין לי כך רב הונא עכ"ל ואין כאן טעם לקרוא הקטן בשם רבי ובספר יוחסין פי' בשם ר"ח שסמכוהו וקראו לו רב הונא עכ"ל וצ"ל לפירושו שמתחלה לא היה בחזקתם שהוא מוסמך כלל עד שהודיעם שהוא בעל השם הוא השיב להם שהוא מוסמך ובאתרא דלא ידעי ליה אי צורבא מרבנן הוא בעי לאודעיה לנפשיה וק"ל:

כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא כו'. ראיתי בספר מוגה שמחקו חוץ מצא והיינו משום דאין לו מקום כאן לפי ענינו ואינו נראה לפרש חוץ מצא כמשמעו שלא יצא האורח גם שיאמר לו בעה"ב צא וכי יתאכסן אדם בע"כ של בעה"ב ושמעתי דה"פ כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה שהוא מקרי בכל דבר בעה"ב שלך משא"כ כשיאמר לך צא אין זה מקרי אמירת בעה"ב שלך כלל כיון שא"ל צא וק"ל:

ואין מסרבין לגדול כו'. כתבו התום אמאי דיתיב אפוריא לא שייך למימר משום דאין מסרבין כו' ע"ש ומיהו ק"ק דהכא אפי' בדבר שיש בו גסות רוח השיב לו משום דכל מה שיאמר לך בעה"ב עשה כ"ש בהך דלקמן כי יהבו לך כסא כו' אמאי לא השיב לו נמי מהאי טעמא דכל מה שיאמר לך בעה"ב עשה וי"ל דלעיל לא ידע להשיב אלא מהלכות דרך ארץ אבל הכא ניחא ליה להשיב לו מדינא דגמ' כמ"ש בפרק הפועלים וילפי' ליה מקראי דגבי אברהם ודגבי לוט כפירש"י בשמעתין וק"ל:

מ"ט שתיתיה בתרי כו'. נראה דהיה אפשר וראוי לשתותו בבת אחת ואעפ"כ קאמר ליה מהלכות ד"א לשתותו בתרי זימני אבל ליכא לפרושי שהיה הכוס גדול וראוי לשתותו בג' זימני דא"כ מה השיב לו משום דג' מדרך ארץ דאינו נראה שיהיה מד"א משום גסות הרוח לשתות יותר מדי שיעור הראוי לאדם לשתות וקדו"ק:

מ"ט לא אהדרת אפך כו'. אפשר שהיה מנהגם כן לשתות באהדורי אפי קצת והכ"ג פירש"י לעיל גבי מ"ט יתיבת אפוריא:

בתוס' ד"ה ומר סבר וכו'. ולא לאישות אחר שפחות וכו' נ"ל שצ"ל ולא לשפחות אחר שפחות ועיין בקידושין דף י"ח:


האשה פרק שמיני :

גמ' יכול יהא נאכל הפסח בב' חבורות כצ"ל:

שם ונותנין שכר דמים וצריך כצ"ל:

רש"י בד"ה יכול יהא כו' יאכל וקסבר כו' ועוד דקיימא לן כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה נכנסין כו' ויצאו אמר רבינא כו' הכל דבור אחד:

גמרא מסרבין לקטן כו'. המציינים שכחו לציין (ב"מ פ"ז):

תד"ה אין. עיין רש"א בח"א ובמ"א סימן ק"ע סק"י לתירוץ הרש"א ישאר הקושיא עליהם מה ששאלוהו עוד על קבלת הכוס ולתי' המ"א קשה דהא ע"כ יתיב אפוריא מיד ולא סרב דאי לאחר סירוב מה זו שאלה עד כמה יהא סרבן והא רבי יוסי אמר (שבת קיח ב) מימי ל"ע ע"ד חבירי כו' וע"כ צ"ל משום דאיכא תרתי היינו כ"מ שיאמר לך בעה"ב וא"מ לגדול אם כן אינהו דלא ידעי עדיין מהא דא"מ ה"ל לשאול גם על ישיבת פוריא מדוע יתיב מיד ול"נ דדוקא אמרי כ"מ שיאמר דהיינו אמירה בפה אבל לא כשמושיט לו דבר בלתי אמירה:

מַאי טַעְמָא קָרִית לָךְ "רַב הוּנָא"?. יש להקשות למה המתינו בשאלה זו? והיה להם לשאול אותו על דבר זה כשאמר לו שמי רב הונא!
ונראה לי בס"ד כי בתחילה תירצו בעדו משום ד'שרי לצורבא מרבנן להודיע עצמו באתרא דלא ידעי ליה' (נדרים סב.) אך אחר שראו בו עוד דברים אשר לפי דעתם טעה בהם חשבו דעדיין אינו תלמיד חכם גמור ולא נעשה שלם בחכמה כדי שראוי להודיע עצמו באתרא דלא ידעי ליה. ולכך הקשו לו איך קרא עצמו רב?!
או יובן בס"ד כי הם בתחילה לא רצו להטרידו בשאלות וקושיות קודם שישב ויכבדוהו בכבוד האורח ולכן אחר דנח וישב וכבדוהו בכוס כמנהג האורחין אז התחילו לשאול אותו בהשגות אשר היו משיגים עליו.
ומה שאמרו לו לֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא שכבדוהו בכבוד גדול להושיבו במקום גדולים ועדיין לא ידעו אותו, נראה לי בס"ד כי הם היו יודעים שהוא בנו של רב נתן ולכך כבדוהו בשביל כבוד אביו אף על פי שלא ידעו אותו עדיין אם הוא תלמיד חכם או לאו.
ובזה יובן לתרץ דקדוק אחר מה שהוצרך מסדר הש"ס לפרש שהי' רב הונא ברי' דרב נתן דאקלע לבי רב נחמן בר יצחק וקשה מה צורך להודיעינו שם אביו? וסגי לומר רב הונא בסתם כי זו מעשה היא! ובזה ניחא שבא ללמדנו תירוץ דקדוק הנזכר.

כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה, חוּץ מִצֵּא. קשה לפי פשוטן של דברים איך יתאכסן האורח אצל בעל הבית בעל כרחו?
ונראה לי בס"ד הכוונה כָּל שירות שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת לעשות בתוך ביתו עֲשֵׂה, חוּץ מִצֵּא רוצה לומר חוץ משירות של יציאה שיאמר לך צא והבא לי דבר זה משוק פלוני או מבית פלוני וכיוצא בזה אין אתה מחוייב משורת דרך ארץ לעשות לו שירות חוץ לביתו.
או נראה לי בס"ד צֵּא לשון מאיסות וטינוף כמו 'תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ' (ישעיה ל, כב) דפירושו הוא לשון טינוף וכן כתב רד"ק. וכאן רוצה לומר כָּל שירות שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה לו חוּץ משירות שיש בה טינוף ומאיסות.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד חוּץ מִצֵּא ראשי תיבות מן צרכי אשה דהיינו אם יאמר לך בעל הבית להתעסק בצרכי אשתו אין אתה מחוייב לעשות משום כי בשירות זו אתי לידי חשדא לכן התרחק משירות של צרכי אשה.
או יובן חוּץ מִצֵּא ראשי תיבות מן צדוקי אשה כלומר אם בעל הבית הוא צדוקי אין לך לשמוע דבריו אפילו בדברים דעלמא דילמא בעי מינך מידי שהוא הפך דברי חז"ל, וכן אם בעלת הבית היא אשה אינו נוהג מנהג דרך ארץ זה עמה משום חשדא.
או יובן חוּץ מִצֵּא ראשי תיבות מן צד איסור רוצה לומר דבר שאין בו איסור ממש אלא צד איסור נמי לא תשמע לו כגון שאומר לך לאכול ולשתות דבר שיש בו חומרא דאם הוא אסור זה פשיטא שלא ישמע לו.
ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש כָּל שירות ומעשה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת לעשות, עֲשֵׂה, חוּץ מדבר שאומר לך 'צֵּא משורת דרך ארץ' רוצה לומר דמבקש לעשות דבר הפך שורת דרך ארץ ונימוס העולם עכ"ד נר"ו.

מְסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל. הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא השיב כמו תשובה הראשונה 'כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה' ותירץ אותה תשובה היתה מהלכות דרך ארץ והא עדיפא שהיא מדינא דגמרא? עיין שם.
ומקשים על תירוץ מהרש"א ז"ל נהי דתשובה זו עדיפא טפי מכל מקום הקושיא היא עליהם דקארי לה מאי קארי לה כיון שהם שמעו תשובה דְכָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת וכו' וקבלו אותה מה ראו לשאול שאלה זו השנית?
ונראה לי בס"ד כי הם חשבו בדעתם מה שאמר 'כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת עֲשֵׂה' לא אתמר על מידי דאכילה ושתייה אלא דוקא על ישיבה וכיוצא בה, משום דאכילה ושתייה יזדמן בהם דברים הכרחיים המעכבים את האורח מלעשות רצון בעל הבית דאולי הוא בתענית ויצטרך לגלות להם הטעם של הסירוב מפני שהוא בתענית או אולי יש לו מיחוש שאותו מאכל ומשקה יזיק לו או אולי הוא מתנהג בחסידות של סיגופים ועוד נמי יזדמן בשתיה דבר אחר אולי הוא חושש לעצמו שמא ישתה הרבה וישתכר ויתבזה, לכך חשבו דהאי כללא לא איתמר באכילה ושתייה אלא על ישיבה וכיוצא, ולכן אחר שראו שנתנו לו כוס יין שהוא דבר שתייה ולא סירב הקשו לו כי לדעתם לא איתמר אותו הכלל על אכילה וכל שכן על שתייה.
אי נמי נראה לי בס"ד לתרץ כי בראשנה כשאמר לו 'לֵיתִיב מַר אַפּוּרְיָא' מסתמא בעל הבית אמר לו זה ועל כן אמר 'כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לְךָ בַּעַל הַבַּיִת, עֲשֵׂה', אך בנתינת הכוס אפשר דאחד מן בני הבית או אחד מן המסובין הושיט לו הכוס ולא היה בעל הבית אך היה אדם חשוב ולכן הוא לא השיב תשובה הראשונה וגם הם לא תירצו בעדו משום תשובה ראשונה כיון דבזה לא היה בעל הבית ולכך השיב תשובה ד'אֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל' כי היה אותו שנתן לו הכוס אדם חשוב וגדול.
ומה שאמר שְׁלֹשָׁה מִגַּסֵּי־הָרוּחַ נראה לי סימן לדבר 'גאוה - ג' אוה' רוצה לומר אם אוה לשתות ג' הרי זה גאוה.

הַכַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה. נראה לי בס"ד עוד טעם אחר דרך דרש דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) 'שרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה' וכן אמרו (בבא מציעא נט.) 'אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו' ופרשנו הטעם מפני דעל ידי זווג איש עם אשתו אף על פי שאינה בת עיבור כגון שאין לה דמים שהיא עקרה או מעוברת על כל פנים מולדים נשמות מאותו זווג יען שבשביל מצות עונה זו גורמים שיתייחדו למעלה ספירת היסוד עם ספירת המלכות ובחיבורם יחד נולד אור נשמה אחת כמו ענין אשר תכה אבן באבן ויוצא מהם אור וגם עוד ממילא על ידי חיבור יסוד עם מלכות ימשך שפע ברכה לאדם אשר נעשה על ידו חיבור זה.
ובזה פרשתי בס"ד המדרש 'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַהֳ' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ' (בראשית כה, כא) מלמד שהתפלל בעושר והוא תמוה! אך הכוונה שעשה בתפילתו חיבור יסוד ומלכות שהם מספר 'עושר' כי מספר 'יסוד ומלכות' עולה מספר 'עושר' [כלומר 496+80 =576] ולכך בחיבורם ימשך שפע של עושר. ועיין מ"ש בס"ד לעיל בפרק קמא דברכות על דף יו"ד במאמר 'וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' שסמך גאולה לתפלה עיין שם.
נמצא הברכה באה לאדם מעת שהוא מזדווג עם אשתו שעל ידי כך מתעורר לעשות חבור יסוד ומלכות שבחיבורם ימשך שפע עושר וברכה לאדם, ומאחר שהברכה באה לאדם על ידי התחברותו עם אשתו, לכך נמצא אשתו אוכלת משלה ואינה מסוג מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה א, ג) אף על פי שאנחנו רואין שהאיש הוא המביא פרנסה לאשתו יען דבאמת היא יש לה שותפות עמו בהשתלשלות שפע הברכה הנעשה מכח זווגם זה עם זה, ואדרבא מצינו בדברי חז"ל שקראו הברכה על שמה שתלו אותה בה יותר.
ברם כל זה הוא מעת שהתחיל להזדווג עמה ביאה שניה שהוא זווג הראוי להוליד בו נשמות שעל ידי כך יתעורר דוגמת זאת בספירות למעלה שיתחברו יסוד ומלכות שבחיבורם נולד נשמות וגם ישתלשל שפע ברכה אבל בביאה ראשונה שהיא אינה להוליד אלא רק לעשותה כלי דהא 'אין אשה מתעברת מביאה ראשונה' (יבמות לד:) עדיין לא התחיל להשתלשל שפע הברכה לאדם בשותפות אשתו על דרך האמור לעיל ולכן מה שתאכל בבית בעלה לאו משלה אוכלת ולכך ראוי שתתבייש בעת אכילתה ותחזיר פניה כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה.
והנה ידוע שהכלה נקרא עליה שם כַּלָּה מעת כניסתה לחופה עד ביאה שניה ולכן פה עירנו מנהגם גם בטבילה שניה כשתלך לטבול בבית אביה יביאוה בלילה לבית בעלה באמבוהא ונירות מהלכים לפניה ואין נוהגים בה צניעות להסתיר טבילתה כדרך הנשים ורק אחר ביאה שניה נוהגת כשאר נשים להסתיר טבילתה ולכן אמר התנא הַכַּלָּה הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ רוצה לומר בעוד שיש עליה שם כַּלָּה אז הופכת פניה משום דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה וקודם ביאה שניה עדיין לא התחיל שפע הברכה בשותפות שלה ואין הברכה נקראת עדיין על שמה, ואמר זאת באכילת בשר הפסח ששחט עליה בעלה והוא גם כן יושב בחבורה זו דאכילת הפסח.
ועוד נראה לי בס"ד לומר טעם אחר בזה, דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) 'שרוי בלא אשה שרוי בלא חומה בלא ברכה בלא שלום' ועל כן לפי זה אם האשה אוכלת משל בעלה אינה אוכלת בחינם דהא על ידה הוא שרוי בחומה וברכה ושלום ואם כן הנאתו ממנה יותר אך זה תינח אם היא התחילה להתעסק בצרכי הבית ולשמש את בעלה ולשמור לו ביתו וכליו שעל ידי כך הוא שרוי בתוך חומה וברכה ושלום אבל אם היא עודנה כלה יושבת בחדרה תוך כלת חתנים ואינה עוסקת בצורכי הבית ואינה תופסת כלום מכל כלי הבית ובית בעלה עודנו ביד אחרים לא הגיע עדיין ממנה הנאה לבעלה ואם כן אין זו אוכלת משלה ולכך היא בושה לאכול בחבורת הפסח ששחט עליה בעלה מפני שבעלה יושב שם כי 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה' אלא הופכת פניה ואוכלת.
@22פז. "וְהָיָה בַיוֹם הַהוּא נְאֻם הֳ' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ
יש להקשות ד'בַּעְלִי' צודק יותר בְּבֵית חָמִיהָ שכבר נבעלה וכמ"ש הרי"ף ז"ל.
ונראה לי בס"ד דמה שאמר 'בְּבֵית אָבִיהָ' לא קאי על זמן שהיא ארוסה קודם נשואין אלא קאי על אחר נשואין שכבר נבעלה והולכת מבית חמיה לבית אביה והליכה זו היו תהיה בשני אופנים הא' הוא שבעלה אוהב אותה ומתנהג עמה בשלום ואהבה וחיבה והולכת לבית אביה לספר להם על טוב מצבה ומעמדה בבית בעלה כדי שישמחו. ועל זה האופן קאמר 'כְּכַלָּה' שנמצאת שלמה בְּבֵית חָמִיהָ ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה וזו בהיותה בבית אביה היא אהובה לבעלה ואין לה מאיסה כלל. ואופן הב' הוא שבעלה אינו אוהבה ומראה לה פנים זועפות, ועושה לה הכעסות ועל כן הולכת ובורחת לבית אביה, וזו בהיותה בְּבֵית אָבִיהָ היא בפירוד ושנאה עם בעלה ומואס בה.
נמצא האשה אחר שנשאת והולכת לבית אביה לפעמים היא עומדת שם באהבה ושלום עם בעלה ולפעמים להפך כמ"ש בשני אופנים הנזכרים, מיהו אם אנחנו רואין שהיא אינה זזה מבית בעלה שתמיד היא בבית חמיה ואינה הולכת לבית אביה זו הדבר יורה שהיא באהבה גדולה ועזה עם בעלה ולכן אינו יכול לעזוב אותה אפילו שעה אחת וגם היא אינה יכולה לזוז מאצלו שעה אחת ולכך יושבת עמו תמיד ואינה זזה מביתו.
וכן ישראל ידמו לעתיד ככלה שהיא תמיד בבית חמיה ואינה יכולה להפרד מבעלה רגע, כן ישראל אין חוטאים כלל אלא תמיד הם מרוצים לפניו יתברך מה שאין כן עתה ידמו כְּכַלָּה שאתה מוצא אותה בְּבֵית אָבִיהָ, דזה יהיה בשני אופנים הא' לטובה שנמצאת שלימה ובאה להגיד שבחה בבית אביה, והב' להפך שיש בינה לבין בעלה שנאה והכעסות ולכך בורחת לבית אביה, ולכן על זמן הזה שדומה לכלה שהולכת לבית אביה קוראת אותו בשם 'בַּעְלִי' כי לשון בעל סובל שני פירושים הא' לטובה שהוא לשון בעילה חיבור איש ואשתו, והב' לשון מאיסה כמו געילה או בחילה שכן פירש הרד"ק ז"ל על פסוק 'וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם' (ירמיהו לא, לא) שכתב 'בָּעַלְתִּי' כמו בחלתי עניינו קצתי כמו 'וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי' (זכריה יא, ח) עיין שם. וכתוב בספר השרש שכן הוא הלשון בערבי שאומרים 'ב'על אל רג'ול ב'אל מרא' כלומר קץ בה וגירשה יעיין שם.
הרי לשון בַּעַל סובל שני פירושים אחד לשבח ואחד לגנאי וזה השם ראוי להיות על אשה אשר תמצאנה הולכת מבית בעלה לבית אביה שהליכה זו היו תהיה בשתי אופנים אשר אמרנו אך תואר אִישִׁי אין בו משמעות לגנאי כלל אלא רק לשבח וזה יצרך על כלה שתראה אותה תמיד בבית חמיה ואינה הולכת לבית אביה כלל ובזאת אין מקום להסתפק בלגנאי אלא רק לשבח כיון שהיא עומדת תמיד עם בעלה באהבה ושלום ולכן אינה זזה מביתו.
והנה הרב עיון יעקב ז"ל כתב, נראה לי הפירוש לפי שישראל בעולם הזה הם כפופים לשני אדונים כדאיתא בברכות ועירובין (ברכות סא. ועירובין יח.) 'אוֹי לִי מִיִּצְרִי וְאוֹי לִי מִיּוֹצְרִי' ודומין לארוסה בבית אביה דקיימא לן אביה ובעלה מפירין נדריה שיש עליה רשות בעלה ואביה מה שאין כן לעתיד שיסיר ה' אֶת לֵב הָאֶבֶן שהוא היצר הרע מקרבינו ולא יהיה עלינו רק רשות ה' אחד אז היא כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ שאין עליה רק רשות בעלה עד כאן לשונו.
ואנא עבדא נראה לי בס"ד לפרש הקדמה זו ודרך הנזכר שדרך בו הרב ז"ל באופן זה והוא כי האדם מעת הלידה יבא יצר הרע וימשול בו דכתיב (בראשית ד, ז) 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ' ווכמו שנאמר בקהלת (קהלת ט, יד) 'עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים' אך אחר שיהיה בן י"ג שנה יבא גם היצר הטוב למשול בו והאדם יהיה תחת ממשלת שני אדונים שזה מושך אותו תחת ממשלתו וזה מושכו תחת ממשלתו כן האדם פעם יצר הרע מושל בו שיעשה האדם כדבריו ופעם יצר הטוב מושל בו שיעשה כדבריו כי האדם פועל טוב ופועל רע!
וזהו ממש כְּכַלָּה בעודה בְּבֵית אָבִיהָ שיש לה שני אדונים שולטים בה שאביה ובעלה מפירים נדריה. אך לעתיד יתבטל היצר הרע ויתוקן לגמרי שיהיה נכלל ביצר הטוב ונמצא אינו שולט בישראל אלא יצר הטוב כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ אשר שליטת אביה בטלה ולא נשאר עליה אלא רק שליטת אדון אחד שהוא בעלה.
ובזה יובן רמז הכתוב אשר בו נרמז דבר זה והוא כי אִישִׁי [321] עם הכולל עולה יֵצֶר הַטּוֹב [322] ותיבת בַּעְלִי הוא 'ב' עָלַי' רוצה לומר שני שרים יש עלי.

לָא אַמְרֵי בְּכוֹסְךָ קָטָן וְיֵינְךָ מָתוֹק וּכְרֵסִי רְחָבָה. קשא אם היין מתוק כל שכן דהוי גַּרְגְּרָן אם ישתהו בְּחַד זִמְנָא?
ונראה לי בס"ד דסבירא ליה לא נראה גַּרְגְּרָן אלא ביין המשכר, אבל אם היין מתוק דאינו משכר, הרי זה דומה למים דלפעמים ישתה האדם מים הרבה לצמאו ואין זה בכלל גַּרְגְּרָן כיון דצמא ורוצה להרוות צמאונו.
ועוד נראה לי בס"ד הא ד'יֵינְךָ מָתוֹק' לאו טעם באפי נפשיה הוא, אלא הוא סיומא ד'כוֹסְךָ קָטָן' דאית ביה טעמא דאין זה גַּרְגְּרָן, וכדי שלא יהיה נראה מדבריו שהוא מבזהו בצרות עין, באומרו שהביא כוס קטן, לכך סיים ד'יֵינְךָ מָתוֹק' כלומר שהוכרחת להביא כוס קטן משום ד'יֵינְךָ מָתוֹק', וכל דבר מתוק הרבה אין האדם שותה ממנו הרבה בבת אחת, משום דקץ במתיקות שלו ואמר עוד טעם שני ש'כְרֵסִי רְחָבָה'.

גמרא רבי ישמעאל ברבי יוסי. בירושלמי ספ"ג דמעשרו' איתא ר"א בר"ש:

(פו ב) כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא.—פי' שרק כל דבר שיאמר לך בעה"ב תעשה, אבל לא שלא ברשותו. ואין האורח יושב עד שיאמר לו בעה"ב "שב", דפעמים יקפיד בעה"ב אם האורח ישב מעצמו (עי' שבת מו א). וכן לא יאכל עד שיאמר לו בעה"ב "אכול", שמא אין סעודתו מספקת לאורח (עי' תענ' כג ב). וכן לא יקח האורח ויתן אף לבנו של בעה"ב בלא רשותו (עי' חולין צד א). אבל אם בא זמנו של אורח לצאת לדרכו אינו צריך להמתין עד שיאמר לו בעה"ב "צא", אלא יצא בעצמו, כי אין דרך ארץ לבעה"ב שיצוה לאורח לצאת מביתו.

והיינו נמי מה שאמרו לו לרב הונא בריה דרב נתן "מ"ט כי אמינא לך ניתב מר אפוריא יתבת", פי' למה הוצרכת להמתין עד שאמרנו לך "שב", ולא ישבת מיד בבואך. ומה שפי' רש"י בזה דחוק (כ"ז שמעתי).

(פו סע"ב) אמר רבינא ונותנין שכר דמים וצריך האחרון להוסיף דמים.—שתי גירסאות התחברו כאן, גירסת רש"י וגירסת ר"ח ותוספות*[ובכל כתבי יד ודפוסים ישנים לי' "וצריך האחרון להוסיף דמים", ועי' ד"ס.].

יכול יהא. עיקרו של פסח נאכל בשתי חבורות: ת''ל בבית אחד יאכל. וקסבר יש אם למקרא יאכל אפסח קאי ולא אגברי כלומר עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה אחת ולא יתחלק לשתי חבורות אבל גברא אי בעי קאי מהכא ואזיל ואכיל הכא דלא קפיד רחמנא אלא אעיקר תחלת אכילה מדקרינן יאכל הפסח ולא יאכל אגברא. ואני שמעתי חילוף ר' יהודה סבר יש אם למקרא בבית אחד ולא בשני מקומות ור''ש סבר יש אם למסורת שמסר אונקלוס הגר בחבורה חדא יתאכל אבל אשני מקומות לא קפיד וקשה לי לאומרו דלא שמעתי מסורת כזה מעולם ועוד דקיימא לן דר' שמעון יש אם למקרא ס''ל בשמעתא קמייתא דסנהדרין ועוד לישנא דברייתא דייקא כוותי דגבי חבורות נקט פסח נאכל ולא נקט שתי חבורות אוכלין אותו וגבי מקומות נקט האוכל אוכל ולא נקט פסח נאכל הלכך כי דרשינן בבית אחד יאכל במקרא אפסח משמע למעוטי חבורות וכי דרשינן יאכל אגברי משמע למעוטי מקומות: ונפרסה מחיצה ביניהן גרסינן. היו יושבין חבורה אחת ואוכלין פסח אחד ונפרסה מחיצה ביניהן ועשאום שני חבורות לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות גומרין אכילתן ואע''ג דמאן דאית ליה פסח נאכל בשתי חבורות אוסר לאדם לאכול בשני מקומות הכא לא נעשה לכל חבורה וחבורה מקומם כמקום אחר שהרי אינו רואה אויר שלא ראה עד עכשיו ואין כאן מקום חדש: היו יושבין. ב' חבורות בשני בתים ואכלו שם פסחיהם ונסתלקה המחיצה יש כאן אויר חדש ונעשה לכל חבורה כמקום אחר והוי ליה כאוכלים במקום הראשון ובשני הלכך לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלים: פשיט ליה מפשט. אומרה לשמועה זו פשוטה ומפורשת כמו שאמרנו שעשיית מחיצה עושה אותן שתי חבורות וסילוק מחיצה עושה אותן שני מקומות ולא מספקא ליה בה מידי: מ''ט. למה לה להפוך פניה ומאי אורחה בהכי: מפני שהיא בושה. לאכול לעיני האנשים על ידי שמסתכלים בה: יתיב. ומטה מקום הסב חשובין היא והקטנים יושבין על גבי ספסלין ונוהג עצמו בחשיבות: קבליה בחד זימנא. ולא סריב עד שיפצרו בו: ושתייה בתרי זימני. הפסיק בו: ולא אהדר אפיה. לצד אחר אלא שתה לעיניהן: בעל השם אנא. מקטנותי כך קוראין לי רב הונא: מ''ט כי אמרי לך תיב אפוריא איתיבת. ולא ישבת על גבי קרקע ולא על גבי ספסל ולהכי בעו ליה שלא היה מנהגם כך ותמיהא להו: כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה. מתניתא היא במסכת דרך ארץ (בפרק בן עזאי) (ד''א רבה פ''ה): מסרבין לקטן. מלקבל דבריו עד שיפציר בו: ואין מסרבין לגדול. שכן במלאכים שאמרו לאברהם כן תעשה (בראשית יח) ולא סירבו בו וללוט אמרו כי ברחוב נלין עד ויפצר בם מאד (שם יט): כלה הופכת פניה תנן. ואין דרך האיש להפוך פניו: רבי ישמעאל בר רבי יוסי כריסו רחבה הואי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פד.): בני חבורה. לאו בפסח קאי: בני חבורה. שמש המשמש בסעודתן נכנסין בשלשה להסב ואם בא יחיד או שנים והסבו אין על השמש לשמש עלייהו: ויוצאין באחד אחד. כל מי שסיים אכילתו קודם אם בא לצאת יצא ואע''פ שקשה לשמש לשרת היחידים הנשארין: והוא דעיילי בעידנא דעיילי אינשי. שאין האחרון מאריך יותר משעת סעודת האחרים וגם בכניסתן לא ימהרו להסב כדי לאחר השמש עד זמן גמר שעת סעודה: והא דרגש בהו דיילא. שהודיעו לשמש שזה דרכן לצאת אחד אחד לפי שטורח הוא לו לשמש היחידים: וצריך האחרון להוסיף דמים. לשמש:

ומר סבר יש אם למקרא. וא''ת והא שמעינן ליה לרבי שמעון בפ''ק דקדושין (דף יח:) דאית ליה יש אם למקרא ולמסורת דדריש בבגדו בה בבוגדו בה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ולא לאישות אחר שפחות י''ל דהתם לא סתרי אהדדי ויכול לדרוש שניהם אבל הכא דליכא למידרש אלא חד דריש מקרא וכן בפ''ק דסנהדרין (דף ד.) והא דאמר לעיל (דף פה.) המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה הרי הוא בלא תעשה אתי אפילו למאן דאמר פסח נאכל בשתי חבורות דאחר שנחלק ולקחו כל חבורה חלקה אסור להוציא חלק חבורה זו לחבורה אחרת: הכלה הופכת פניה. איצטריך לאשמעינן דלא חשבינן כשתי מקומות אע''פ שאכלה מקצת סעודה בלא הפיכת פניה אי נמי קמ''ל דחייבת להפוך פניה כדאמר בגמרא כלה תנן: אין מסרבין לגדול. אמאי דיתיב אפוריא לא שייך למימר משום דאין מסרבין דישיבת פוריא דבר גסות ושררה הוא ולא היה לו לישב אי לאו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה: נכנסין בג' כו'. פירש ר''ח חבורה שנמנו על הפסח ובאו מקצת מהן בעת שדרך בני אדם לאכול ושגרו הדיילא פי' שמש לחפש אחריהם ולא מצאן אם נתקבצו רק שלשה אוכלין את הפסח ואין עליהן להמתין עד שיבואו כולם אבל פחות משלשה לא אבל אם היו מקובצים יחד ויצאו ונתאחרו והדר בהו דיילא ולא מצאן אפילו לא נשאר רק אחד מהם אין צריך להמתין כיון שהיו שם ויצאו: אמר רבינא ונותן דמים. האוכל פסח ולית הלכתא כוותיה והנ''מ דעל בעידנא דעיילי אינשי והדר בהו דיילא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד