דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - א

ולא מילה שלא בזמנה הבאה מקל וחומר.

כלומר: דאי לא ממעט ליה קרא, אתיא בק"ו לדחות: ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת, הרי מילה - אף שלא בזמנה - דוחה אותה, ואם יש בהרת במקום המילה יקוצנה; שבת שנדחית מפני עבודה, אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה. ואתיא קרא ומיעטה, דכיון דשלא בזמנה היא ישהנה למחר. [220]

וכיון שכן, אף שריפת קדשים יש לך לדמות למילה שלא בזמנה, ולא לדחות יום טוב אף דקיימא לן בעלמא עשה דוחה לא תעשה, כיון דאפשר להשהותו.

רב אשי אמר מתרץ: אי אפשר שידחה עשה של שריפת נותר את לא תעשה של מלאכת יום טוב, כיון ד"שבתון" האמור ביום טוב, עשה הוא לשבות ממלאכה שכן משמעות הכתוב "שבות ממלאכה", ונצטרף עשה זה ללאו האמור על מלאכה ביום טוב.

ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. [221]

מתניתין:

יש חלקי בשר בגדי, שכאשר הוא קטן ורך, הן רכים וראויים לאכילה. ומשגדל הגדי מתקשים הם, ושוב אינם ראויים לאכילה.

חלקים אלו, גם בהיותם בגדי, אין בהם מצות אכילה ויכול להותירם [ראב"ד, וראה הערה [222]], הואיל ועתידים הם להקשות ולא יהיו ראויים לאכילה.

והכלל לידע איזה חלק נאכל ואיזה אינו נאכל: כל הנאכל בשור [223] הגדול אחר שנתקשה כל מה שעתיד להקשות בו, [ולמסקנת הגמרא, אפילו אינו נאכל אלא על ידי בישול יתר], הוא בלבד יאכל בגדי של הפסח הרך [הקטן, שהוא מבן שמונת ימים משנראה להרצאה כמאמר הכתוב: ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד', ועד שנה].

אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אינו נאכל בגדי הפסח, שאע"פ שעכשיו רך הוא הרי עתיד להקשות בסופו. [224]

ויאכלו ראשי הכנפים [סחוסין שבראשי הכתפיים, מלאכת שלמה], והסחוסים [כלומר: ושאר הסחוסים], כגון: תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, אף שאלו עתידין להקשות [תוספות ד"ה הואיל בפירוש ראשון].

ובגמרא בסמוך יתבאר מדוע נאכלין הן.

גמרא:

רבה רמי [הקשה] על משנתנו:

ברישא תנן: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך; והרי משמע: הא שאינו נאכל לא יאכל ואין נמנין עליו.

והרי אימא סיפא: "ראשי כנפים והסחוסים" נאכלין ונמנין עליהן, ואמאי, הא הני לא מתאכלי בשור הגדול?!

ומשנינן: אלא מי ששנה את הרישא לא שנה את הסיפא, ותנאי היא דפליגי במשנתנו בדין ראשי כנפים והסחוסים; והכי קתני במשנתנו:

כל הנאכל בשור הגדול הרי זה יאכל בגדי הרך, ושאינו נאכל בשור הגדול על ידי בישול סתם אף שנאכל הוא על ידי שליקה [בישול יתר], הרי זה לא יאכל.

ויש אומרים: אף ראשי כנפים והסחוסים נאכלין, כי אף שאין נאכלין בשור הגדול על ידי בישול סתם, כיון שנאכלים הם בו על ידי שליקה, הרי אלו נאכלים בגדי הרך אף על ידי צלייה. (*224)

רבא אמר מפרש: "מה הן" קתני במשנתנו!

והכי קתני: כל הנאכל בשור הגדול אפילו בשלקא [על ידי שליקה], הרי זה יאכל בגדי הרך בצלי על ידי צלייה; ומה הן הנאכלין בשור הגדול על ידי שליקה: ראשי כנפים והסחוסים.

תניא כוותיה דרבא:

כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן: ראשי כנפים והסחוסים.

וגידין הרכין [המשך הברייתא הוא] נידונין כבשר הפסח לאכול אותן ולימנות עליהם, [ונחלקו בביאור הסיפא [לדעת רש"י] רבי יוחנן וריש לקיש, באיזה גידין רכין דיברה הברייתא, וכפי שיתבאר].

[השמועה הבאה מתבארת על פי דברי התוספות בד"ה הואיל בתירוצם הראשון]

איתמר:

גידין שבגדי הרך שסופן להקשות, [והן גידי הצואר, רש"י; ובתוספות חלקו על זה] ונאכלים הם בשור הגדול על ידי שליקה:

רבי יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח, כלומר: אפילו לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן, יצא ידי אכילת פסח [רש"י חולין עז א].

כי לדעתו, היינו מה שאמרו בברייתא: גידין הרכין עכשיו, אף שסופן להקשות כשיזקין, הרי אלו נידונין כבשר ונמנין עליהן [רש"י; ובתוספות כתבו דאינו ענין לברייתא].

ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן בפסח; ומה שאמרו בברייתא: גידין הרכין נידונין כבשר היינו גידין שלעולם רכין הם. [225] והשתא מפרשינן טעמייהו דרבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר: נמנין עליהן, משום דסבירא ליה: הואיל ונאכלין הן בשור הגדול על ידי שליקה, והשתא הרי רכין הן, בתר השתא שהן רכין וראויים לאכילה אזלינן.

ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן, משום דסבירא ליה: בתר בסוף שהן עתידים להקשות ולהיותם אין ראויים לאכילה אזלינן.

ואף דבבשר אמרינן: כל שנאכל בשור הגדול על ידי שליקה הרי הוא נאכל בגדי הרך, היינו דוקא בראשי כנפים וסחוסים שיש עליה שם בשר יותר מגידין שאין בהם טעם בשר כל כך, ולפיכך, כל שאין הגידין נאכלין לעולם אין נמנין עליהן.

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן מהברייתא דלעיל: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ומה הן ראשי כנפים והסחוסים.

והרי יש לך ללמוד: הני שהן בשר אין, אכן מועיל מה שנאכלים הם בשור הגדול על ידי שליקה, אבל גידין שסופן להקשות, אף שנאכלין הן בשור על ידי שליקה, לא.

דאם לא כן, היה להברייתא להשמיענו חידוש יותר, שאף בגידין שאינם בשר כל כך, מועיל בהם מה שנאכלים בשור הגדול על ידי שליקה?! [נתבאר כדברי התוספות הנ"ל, וראה לשון רש"י].

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: תנא בברייתא הני ראשי כנפים והסחוסין, והוא הדין להנך לגידין שסופן להקשות.

כי הרי הני מאי טעמא נמנין עליהן, כיון דהא מתאכלי בשור הגדול בשלקא, ואם כן, הנך גידין שסופן להקשות נמי מתאכלי בשור הגדול בשלקא, והואיל ונאכלים הם בשור הגדול על ידי שליקה וגם עכשיו רכין הן, בתר השתא אזלינן.

וסבירא ליה לרבי יוחנן, שאין להוכיח ממה שלא אמרה הברייתא חידוש גדול יותר בגידין, שהני אין וגידין לא, משום "דאין רבותא כלל מה שאין בהם טעם בשר כל כך, דהא אם היו רכים לעולם לא היה פוסלם, הילכך כיון דמתאכלי בשלקא נמנין עליהם כמו ראשי כנפים והסחוסים", [לשון התוספות].

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבין: כי אזלת לקמיה דרבי אבהו רמי ליה [לכשתבוא אצל רבי אבהו תקשה לו]:

מי [וכי] אמר רבי יוחנן: גידין שסופן להקשות נמנין עליהן, הרי שלדעת רבי יוחנן בתר השתא אזלינן?!

והא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן לענין קבלת טומאת "אוכלין" [רש"י, (*225):

עור הראש של עגל הרך [כל זמן שהוא יונק] - הנאכל כמות שהוא על ידי מליגה, ששופכים עליו מים רותחים, וסופו להיות כשאר עורות שאינן אוכל ואינן מקבלין טומאת אוכלין - מהו שיטמא עכשיו כשראוי הוא לאכילה?

ואמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: אין מטמא טומאת אוכלין.

אלמא שלדעת רבי יוחנן גופיה בתר בסוף אזלינן?!

לכשבא רבי אבין אצל רבי אבהו והקשה לו קושיא זו, אמר ליה רבי אבהו לרבי אבין:

דרמא לך הא [מי שהקשה לך קושיא זו] לא חש לקמחיה [לא שת לבו לראות בקמח שהוא טוחן, אם מן החיטין הוא טוחן או שמא מן הפסולת] כלומר: מרבה דברים שאינם [רש"י סוכה]!

כי הא הדר ביה רבי יוחנן לגבי דריש לקיש, כלומר: מתוך אותה תשובה שהשיב רבי יוחנן לריש לקיש והמשך הדו שיח שביניהם, היה לו לאותו מקשה להבין שחזר בו רבי יוחנן ממה שאמר כאן, והודה לריש לקיש שהגידין שסופן להקשות אין נמנין עליהן, כי אמנם כן בתר בסוף אזלינן.

שהרי הקשה לו ריש לקיש לרבי יוחנן - שאמר: עור ראשו של העגל הרך אינו מטמא - מן המשנה בחולין: אלו שעורותיהם כבשרן, עור הראש של עגל הרך.

והרי אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: אל תקניטני להקשות עלי מאותה משנה, כיון שבלשון יחיד אני שונה אותה משנה ולא בלשון "סתם משנה", שאני אומר: אלעזר בן יהודה אמרה [רש"י חולין] שהוא הסובר כן בברייתא [הובאה בגמרא חולין קכב ב].

ואם כן יש לומר, שמתחילה אף רבי יוחנן היה סבור כי מן המשנה הזו ניתן ללמוד שבתר השתא אזלינן, ומכח אותה משנה הוא שהיה אומר רבי יוחנן בתחילה כי הגידין שסופן להקשות נמנין עליהן כיון שבתר השתא אזלינן.

ואם כן: משחזר בו רבי יוחנן, והיה אומר: משנה זו דעת יחיד היא, ממילא חזר בו אף ממה שהיה אומר: גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח.

מתניתין:

השובר את העצם בפסח הטהור, הרי זה לוקה ארבעים, מפני שעבר על "ועצם לא תשברו בו".

אבל המותיר בפסח הטהור וכל שכן בטמא, ועבר על "לא תותירו", והשובר בפסח הטמא או בשאר פסולין, שאילו היה עושה כן בכשר היה עובר על "ועצם לא תשברו בו", אינו לוקה את הארבעים; ובגמרא מפרש טעם כולן. [226]

גמרא:

ומפרשינן למתניתין:

בשלמא מותיר בטהור אינו לוקה אע"פ שעבר על "ולא תותירו ממנו עד בוקר".

משום דתניא: כתיב: לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה "באש תשרופו" אחר לא תעשה "ולא תותירו", לומר שאין לוקה, שכן הוא הכלל בכל התורה: לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. [227]

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה. "אין טעם זה עיקר דלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו" [רש"י מכות ד ב]!

אלא מפני מה המותיר אינו לוקה, משום דהוה ליה "לא תותירו" לאו שאין בו מעשה שהרי ממילא הוא נותר, ואין לוקין עליו. [228]

אלא שובר בטמא, מנלן שאינו לוקה?

ומפרשינן: דאמר קרא: ועצם לא תשברו "בו"; ולמדנו: "בו" בכשר ולא בפסול.

תנו רבנן:

כתיב: ועצם לא תשברו "בו"; "בו" בכשר ולא בפסול.

רבי אומר: כתיב: בבית אחד "יאכל" לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה "ועצם לא תשברו בו", ודרשינן: ד"יאכל" קאי על "ועצם לא תשברו בו", וכאילו אמר: ועצם הנאכל לא תשברו בו [רא"ם בחומש].

ללמדך: כל הראוי לאכילה, יש בו משום שבירת עצם, ואילו שאין ראוי לאכילה, אין בו משום שבירת עצם.

ומפרשינן: מאי בינייהו בין תנא קמא שתלה איסור שבירת עצם ב"כשר", לבין רבי שתלאו ב"ראוי לאכילה"?

אמר רבי ירמיה: פסח הבא בטומאה בהיתר, וכגון שנטמא הציבור [מאירי, לקוטי הלכות], איכא בינייהו:

כי למאן דאמר: דבעינן פסח "כשר",

הערות

[220] ברש"י כתב דוגמא למילה שלא בזמנה: "כגון גר שנתגייר" וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה. וכתב בדבר אברהם חלק ב סימן כה אות ב: והוא פלא, אטו למעוטי מילת גר שאינה דוחה יום טוב צריך קרא?! והרי לאו מצוה היא אלא הכשר שיבוא על ידי זה לדת ישראל ומהיכא תיתי שתדחה ללא תעשה דיום טוב. ואף שכתבנו לעיל [שם אות א], דממילא אית בה גם קיום מצות מילה קצת, מכל מקום מצות עשה חיובית לא הויא, ואינה בכדי לדחות לא תעשה, והיא תמיה עצומה, וצע"ג.

[221] ושאר האמוראים שלא תירצו כרב אשי, משום דסבירא להו ד"שבתון" אינו עשה, כן מבואר בתוספות ישנים שבת כה א, ד"ה ה"ל.

[222] הרמב"ם פרק י מקרבן פסח הלכה י, כתב לגבי גידין שסופן להקשות [והיא סוגיא בגמרא כאן], כי נאכלין הן בפסח, אלא שאין נמנין עליהן. וכיון שכן, הרי אף משנתנו יש לבאר בשתי פנים: א. כי הנידון הוא רק לענין מינוי, וכלשון רש"י בד"ה יאכל בגדי הרך "אין נמנין עליו בפסח". ב. כי הנידון הוא על עיקר האכילה, וכמו שפירש הראב"ד [פרק י מקרבן פסח הלכה ט]: שהמשנה "באה על חיוב אכילה שהוא בבל תותירו"; ואף רש"י בפתח הדיבור הנ"ל כתב: "יאכל בגדי הרך, ראוי לאכילה בפסח". ולכאורה היה נראה בכוונת רש"י, על פי מה שביאר בכתבי הגר"ח דברי הרמב"ם לענין גידין, כי מה שאמר "נאכלין בפסח" היינו שיש בהם מצות אכילה מדין שאר קדשים, ויש בהם "בל תותירו"; אלא שמצות האכילה המיוחדת לפסח אין בהם ולפיכך אין נמנין עליהן [הובאו דבריו בהערה (225)]. וזהו שכתב רש"י בפתח דבריו שאין נאכלין, אבל לא סבירא ליה כהראב"ד שאין בהם מצות אכילה ומותר להותירם, ולכן דקדק רש"י לומר "אין נמנין עליהן". אלא שבכתבי הגר"ח שם [בענין גידין שסופן להקשות] נקט בפשיטות כי דעת רש"י כהראב"ד, ולא כהרמב"ם לענין גידין. אך ב"מלאכת שלמה" על המשניות, כתב בשם מהרי"ק, כי שיטת רש"י אינה כהראב"ד, שהרי פירש לענין שאין נמנין עליו בפסח, ראה דבריו בסוף משנה יא.

[223] צריך ביאור מה ענין שור אצל גדי?! וראה בתוספות ד"ה הואיל בשם רשב"א, ובמאירי.

[224] נתבאר על פי שיטת רש"י. אבל הרמב"ם מפרש משנתנו לענין שבירת עצם: "היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכים לא יאכל אותן שזה שובר עצם ואם אכל לוקה, שאחד השובר עצם קשה או עצם רך, זה הכלל: כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל, הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו, כגון ראשי הכנפיים והסחוסים". ולשון המאירי: "בא לבאר עכשיו, שיש עצמות שהם רכים ונלעסים היטב בין השיניים ואמר עליהם שאינם נקראים עצם ללקות עליהם בשבירת ובלעיסתם, אלא נאכלים כשאר הבשר ונמנין עליו כעל שאר הבשר, ועל זו הוא אומר "כל הנאכל וכו"', ופירשו בגמרא כן: כל שהעצמות רכים כל כך, שאפילו בשור שהוא גס שבבהמות וכבר הוקשו עצמותיו לגמרי עד תכלית מה שאפשר להם להתקשות אותן העצמות אוכלין בו בשליקה, כלומר אחר שנתבשל בשול גדול הנקרא שליקה שהוא יותר מבשול בינוני, יאכל עכשיו בפסח בגדי הרך או בטלה אע"פ שהוא צלי, ואעפ"י שכיוצא בו בשור לא היה נאכל בבשול בינוני וכל שכן בצלי, ואין בו משום שבירת עצם, וכן נמנין על כזית מהם כעל שאר הבשר וכו"'. *224. כתב ב"מלאכת שלמה" על המשניות: ואיני זוכר בתלמוד דוכתא אחרינא כמו זה, שאומר: "תנאי היא" ואינו מזכיר שם התנאים, וגם לא מייתי ברייתא דאשכחן דפליגי בה; וגם לא ידענא מאן האי "יש אומרים" וכו"', ראה עוד שם.

[225] הרמב"ם דקדק לשון הגמרא שאמרו: אין "נמנין עליהן" ולא אמרו "אין נאכלין", ולפיכך כתב בפרק י מקרבן פסח הלכה י: גידין הרכין שסופן להקשות אע"פ שהן ראויין לאכילה עתה "ונאכלין בפסח" אין נמנין עליהן. וביאר דבריו בכתבי הגר"ח בענין "גידין שסופן להקשות": היינו שיש בהן מצות אכילת קדשים דעלמא ואסור להותירם, רק שאין בהם מצות אכילת פסח, ולפיכך אין נמנין עליהן. והחילוק הוא: כי לכולי עלמא אף שסופן להקשות שם "אוכל" עליהם, וכל אוכל שהוא מגוף הזבח הרי הוא בכלל המצוה. ואמנם לענין מינוי ואכילת פסח בעינן שיהיה "בשר", וכמאמר הכתוב: ואכלו את "הבשר" בלילה הזה, ובזה הוא שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, אם אזלינן בתר בסוף שסופן להקשות ולא יהיו "בשר", או אזלינן בתר השתא, שרכין הן ושם "בשר" עליהם. ויעויין שם בדברי הגר"ח, שנקט בפשיטות בדעת רש"י שאינו מחלק בדבר, ודלא כשיטת הרמב"ם. *225. אבל לדעת הרמב"ם, בעיה זו לענין "טומאת נבילות" היא, שאף היא תלויה בשם "בשר", [ראה הערה (225)], כתבי הגר"ח.

[226] כתב במנחת חינוך מצוה ט"ז: לכאורה היה נראה, מדכלל התנא מותיר בטהור עם שובר בטמא, משמע, כשם שהמותיר בטהור עבר איסור דאורייתא רק שאינו לוקה [אי משום דהוי לאו הניתק לעשה, אי משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכמבואר בגמרא], אם כן הוא הדין השובר בטמא יש בו איסור; ומכל מקום הסיק שם דמהיכא תיתי יהיה בו איסור, ולפיכך הסיק שמותר לכתחילה לשבור. ובשפת אמת כאן, הביא מסוגיא דלעיל פג א דאמרינן: "למה להו שריפה [לעצמות שיש בהן מוח וניתותרו] נתברינהו ונחלצה למוח דידהו ולשרפינהו" [וראה שם ברש"י, דהקושיא היתה למה לו לטרוח ולהפסיד עצים על שריפת העצמות עצמן], הרי בהדיא שמותר הוא לכתחילה לשבור עצם בפסח הפסול.

[227] ומשום דמשמע: זו היא תקנתו, אם תעבור על הלאו עשה זאת והינצל; ועוד, הואיל וכל עיקר מלקות בעובר על לאו למדנו ממה שאמרה תורה: "ארבעים יכנו" וסמיך ליה "לא תחסום שור בדישו", הרי למדנו שכל שאינו דומה ללאו דחסימה אין לוקין עליו, ולאו שהוא ניתק לעשה אינו דומה לו, רש"י. ב. כתב המנחת חינוך במצוה ח, כי המותיר בפסח עובר בשני לאוין: לאו האמור בפסח "ולא תותירו ממנו עד בוקר". לאו כללי לכל הקדשים שלא להותירם, דגבי תודה כתיב: "לא תותירו ממנו עד בוקר", ובתורת כהנים מרבינן כל הקדשים מפסוק זה. ומכל מקום אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי, במקום שאין הלאוין סמוכין זה לזה; ועוד, דבמקום שהעשה הוא על ידי מעשה הרי הוא מנתק אף שני לאוין, וכמו שכתבו התוספות חולין פ ב, ד"ה הנח. ג. הקשו האחרונים: לדעת הרמב"ם הסובר כי במקום שהלאו כולל יותר מהעשה, אין זה לאו הניתק לעשה, אם כן אמאי אין לוקין, והרי הלאו הוא אף בנשים, ואילו העשה שהוא מצות עשה שהזמן גרמא [כיון שאינו אלא ביום] אינו נוהג בנשים; וראה מה שכתב בזה הצל"ח, ובמנחת חינוך מצוה ח'.

[228] כתב המנחת חינוך במצוה ח, שאם השליך אותו קודם שנעשה נותר במקום שלא יוכל למוצאו, כיון שעשה כן על ידי מעשה לוקין עליו, [אלא שתלוי במחלוקת, אם בלאו שאין בו מעשה, כשעבר הלאו על ידי מעשה אם לוקין עליו] ; וראה עוד שם לענין פסלו בידים קודם שנעשה נותר, אם לוקין על לאו ד"לא תותירו".

ולא מילה שלא בזמנה שמשום טעם כלשהו לא נעשתה בזמנה ביום השמיני שאין יום טוב נדחה מפניה דווקא באותו יום משום שמשעבר היום השמיני שוב אין חובה לעשותה, וצריך להדגיש זאת משום שהיא באה מקל וחמר (מצרעת) שמכוחו היינו סבורים כי מילה זו תדחה שבת ויום טוב, על כן בא הכתוב להדגיש שאינה דוחה יום טוב.

רב אשי אמר טעם אחר: "שבתון" האמור ביום טוב — מצות עשה הוא, ואם כן יש ביום טוב גם מצות עשה של שביתה וגם מצות לא תעשה של מלאכה ולכן אין עשה של שריפת נותר דוחה לא תעשה ועשה שביום טוב.

א משנה כל דבר הנאכל (הראוי להיאכל) בשור הגדול שהתקשו עצמותיו הרבה יאכל אף בגדי הרך ויוצא בו ידי הפסח ואף נמנים עליו, אבל דברים שאינם ראוים לאכילה בשור הגדול, שבגדי הרך עדיין אפשר לאכלם, מפני רכותו, אינם חשובים בשר ואין יוצאים בו ידי חובת הפסח ואין נמנים עליהם. וכן גם ראשי כנפים (ראשי הצלעות הרכות) והסחוסים שהם רכים וראוים לאכילה.

ב גמרא רבה רמי [השליך, הראה סתירה], תנן [שנינו כאן]: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ומכאן ברור כי מה שאינו נאכל בשור הגדול — לא יאכל אף בגדי. אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] ראשי כנפים והסחוסים נאכלים בגדי והא הני [והרי אלה] לא מתאכלי [נאכלים] בשור הגדול שכבר התקשו כעצם, ואינם ראויים לאכילה!

אלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, ושתי הדעות מצויות במשנתנו, והכי קתני [וכך שנה, כך יש לשנות] את המשנה כדי לתת לה משמעות: כל הנאכל בשור הגדול — יאכל בגדי הרך, ושאינו נאכל — לא, ויש אומרים: אף ראשי כנפים והסחוסים יאכלו בגדי הרך, כיון שלאחר בישול רב ראויים הם להיאכל אף בשור הגדול.

רבא אמר: משנתנו בסגנון "מה הן" קתני [שנה], כלומר יש בה קודם קביעה כללית ואחר כך פירוט, והכי קתני [וכך שנה]: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא [בבישול] יאכל בגדי הרך על ידי צלי, אף כי בשור הגדול אי אפשר לאכול חלק זה כשהוא צלוי. ומה הן חלקים אלה — ראשי כנפים והסחוסים.

תניא כוותיה דרבא [שנויה ברייתא כשיטת רבא]: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן — ראשי כנפים והסחוסים, וגידין הרכין נידונין כבשר.

ג איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה זו: גידין שסופן להקשות ועדיין רכים הם עכשיו, ר' יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח, ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן בפסח. ומפרשים: ר' יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח כי בתר השתא אזלינן [אחר המצב עכשיו אנו הולכים], וכיון שעכשיו ראויים הם לאכילה דינם כבשר. ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן כי בתר בסוף אזלינן [אחר המצב בסוף אנו הולכים] וסופם שאינם ראויים לאכילה.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן, שנינו: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ומה הן — ראשי כנפים והסחוסים, ונדייק: הני — אין [אלה — כן] אבל גידין שסופן להקשות — לא, שלא כשיטת ר' יוחנן! אמר ליה [לו]: תנא הני והוא הדין להנך [שנה את אלו, כנפיים וסחוסים, והוא הדין לאלה הגידין]. כי הני מאי טעמא [אלה ראשי כנפים וסחוסים מה טעם] נמנים עליהם — דהא מתאכלי [שהרי נאכלים] בשור הגדול בשלקא [בבישול] הנך נמי מתאכלי [אלה הגידים גם כן נאכלים] בשור הגדול בשלקא [בבישול], וראויים לאכילה.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבין: כי אזלת לקמיה [כאשר תלך לפני] ר' אבהו רמי ליה [הקשה לו, הראה לפניו סתירה זו]: מי [האם] אמר ר' יוחנן: גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח, אלמא: בתר השתא אזלינן [מכאן שאחר המצב עכשיו אנו הולכים] והא בעא מיניה [והרי שאל ממנו] ריש לקיש מר' יוחנן: עור הראש של עגל הרך שעדיין הוא ראוי לאכילה, מהו שיטמא טומאת אוכלין, האם רואים אנו אותו כעור או כבשר? ואמר לו: אין מטמא. אלמא: [מכאן] בתר בסוף אזלינן [אחר המצב בסוף אנו הולכים] וסותרת איפוא שיטתו שם את שיטתו כאן!

כשבא ר' אבין לפני ר' אבהו ושאלו שאלה זו, אמר ליה [לו]: דרמא לך הא [זה שהקשה לך קושיה זו] — לא חש לקמחיה [חשש לקמחו] כלומר לדברים שהוא מוציא מפיו. הא הדר ביה [הרי חזר בו] ר' יוחנן בענין זה לגבי [אצל] שיטת ריש לקיש. ואמר ליה [לו] ר' יוחנן לאחר משא ומתן שהיה ביניהם: אל תקניטני להקשות עלי ממשנה המוכיחה לכאורה שהולכים אחר המצב הנוכחי שבלשון יחיד אני שונה אותה, שאותה משנה שסמכתי עליה מתחילה דעת יחיד היא ואין לסמוך עליה, הרי זו ראיה ששינה ר' יוחנן את דעתו והחליט שקובעים לפי מצב הדברים בסוף, ודעתו שהוזכרה בענין פסח היתה עדיין טרם חזרתו בו.

ד משנה השובר את העצם בפסח הטהור — הרי זה לוקה ארבעים מלקות על שעבר על מצות לא תעשה האמורה בתורה. אבל המותיר מן הפסח הטהור או השובר עצם בפסח הטמא — אינו לוקה את הארבעים.

ה גמרא בגמרא דנים בדינים שבמשנה: בשלמא [נניח] מותיר בטהור שאינו לוקה אף שעבר על דברי תורה — יש לכך הסבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הנאמר בכתוב: "ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרופו" (שמות יב, י) — בא הכתוב ליתן מצות עשה של שריפה אחר מצות לא תעשה של "לא תותירו" לומר שאין לוקה, שכל לאו שנמצא בו גם תיקון (ניתק") למעשה הלאו על ידי מצות עשה — אין לוקין עליו, אלו דברי ר' יהודה.

ר' יעקב אומר: לא מן השם הוא זה כלומר, לא זה טעמו של הדין אלא משום דהוה ליה [שהינו] לאו שאין בו מעשה. שהרי המותיר אינו עושה מעשה, אלא רק נמנע מאכילה, ומצות לא תעשה שאין בה עשייה אין לוקין עליו, ובכן יש לדין זה טעם. אלא שובר בטמא מנלן [מנין לנו] שאין לוקים עליו? ומשיבים: מקור הדבר הוא שאמר קרא [המקרא]: "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו). ונדייק: "בו" כוונתו בפסח הכשר ולא בפסול.

תנו רבנן [שנו חכמים] באותו ענין "ועצם לא תשברו בו" ומדייקים: "בו" — בכשר ולא בפסול. רבי אומר: כך יש ללמוד הלכה זו: נאמר, "בבית אחד יאכל" ובסמוך לו נאמר: "ועצם לא תשברו בו" לומר: כל פסח הראוי לאכילה — יש בו משום שבירת עצם, ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? שאמנם נחלקו לענין מקור ההלכה, אך מה ההבדל ביניהם מבחינת המסקנות המעשיות? אמר ר' ירמיה: פסח הבא בטומאה שכל ישראל אוכלים ממנו בטומאה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]. לדעת מאן [מי] שאמר ומדייק מלשון הפסוק שרק בפסח הכשר יש איסור שבירת עצם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but not a circumcision that is not at its ideal time. If, for some reason, circumcision was not performed on the eighth day after birth, its performance at a later date does not override a Festival, because the obligation to perform the circumcision is not particular to that specific day. This needed to be emphasized. Otherwise, it would have come to be derived through an a fortiori inference that circumcision does override Shabbat and Festivals, based on the fact that it overrides the laws of leprosy. Therefore, the Torah emphasized that circumcision performed later than the eighth day does not override Festivals.

Rav Ashi said a different reason that the leftover Paschal lamb is not burned on the Festival: The obligation of solemn rest stated with regard to Festivals is a positive mitzva. Therefore, the halakhot of Festivals include both a positive mitzva to rest from performing prohibited labor and a prohibition to avoid such labor, and a positive mitzva such as burning leftover sacrificial meat does not override both a prohibition and a positive mitzva.

MISHNA: Anything that is fit to be eaten in an adult ox, whose bones have fully hardened, may be eaten in a young kid. One may register for a Paschal offering in order to eat any of these parts, and eating any such part is considered a fulfillment of the mitzva to eat the Paschal lamb. However, any part of the animal that is inedible in an adult ox is not considered meat, even if it is soft enough to be eaten in a young kid. One may not register for a Paschal offering in order to eat one of these parts, and eating it is not a fulfillment of the mitzva to eat the Paschal lamb. And the soft ends of the ribs and the cartilage are soft enough to be considered edible and may therefore be eaten from the Paschal lamb.

GEMARA: Rabba raised a contradiction: We learned in the mishna that anything that is fit to be eaten in an adult ox may be eaten in a young kid, which indicates clearly that anything that is not eaten in an adult ox is not eaten even when it comes from a young kid. Say the latter clause of the mishna: The ends of the ribs and the cartilage of the young kid may be eaten. But these are not eaten in an adult ox, because they have already become as hard as bone and are no longer edible.

Rather, it is a dispute between tanna’im, and both opinions are mentioned in the mishna, and this is what it is teaching: Anything eaten in an adult ox may be eaten in a young kid, and anything that is not eaten in an adult ox is not eaten in a young kid. And some say that even the ends of the ribs and the cartilage are eaten from a young kid, because even these parts of an adult ox can be made edible through extensive cooking.

Rava said: The mishna teaches employing the style: What are they, in which the mishna establishes a principle and then provides detail, and this is what it is teaching: Anything that is fit to be eaten in an adult ox through cooking may be eaten in a young kid through roasting, even if this part of an adult ox cannot be made edible through roasting. And what are these parts? They are the ends of the ribs and the cartilage.

It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: Anything that is fit to be eaten in an adult ox through cooking may be eaten in a young kid through roasting; and what are these parts? They are the ends of the ribs and the cartilage; and the soft sinews are judged as meat.

It was stated that the Sages disputed the issue of sinews that will eventually harden but are currently soft. Rabbi Yoḥanan said: One may register for them in the Paschal lamb. Reish Lakish said: One may not register for them in the Paschal lamb. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan said that one may register for them in the Paschal lamb because we follow the current condition of the sinews; since they are edible in their current state, they are considered meat. Reish Lakish said that one may not register for them in the Paschal lamb because we follow the eventual condition of the sinews, and they eventually become inedible.

Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan: It was stated that anything eaten in an adult ox may be eaten in a young kid, and what are these parts? They are the ends of the ribs and the cartilage. This indicates that with regard to these items, yes, they may be eaten; but with regard to sinews that will eventually harden, no, they may not. This contradicts the opinion of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan said to him: It taught these, the ends of the ribs and the cartilage, and the same is true for those, i.e., the same halakha applies to sinews that will eventually harden. What is the reason that people may register for these, the ends of the ribs and the cartilage? It is because they are eaten in an adult ox through cooking. These, too, the sinews that will eventually harden, are eaten in an adult ox through cooking.

Rabbi Yirmeya said to Rabbi Avin: When you go before Rabbi Abbahu, raise the following contradiction to him: Did Rabbi Yoḥanan actually say: With regard to sinews that will eventually harden, people may register for them in the Paschal lamb, which would apparently indicate that we go according to the current condition of the sinews? But Reish Lakish asked Rabbi Yoḥanan: With regard to the hide of the head of a young calf, which is still edible, what is the halakha with regard to the possibility of it becoming ritually impure as a food? Do we view it as a food and apply the rules of ritual impurity of foods, or do we view it as a hide? And he said to him: It does not become ritually impure. Apparently, we go according to the eventual condition of the hide, which contradicts Rabbi Yoḥanan’s own opinion with regard to sinews.

When Rabbi Avin came before Rabbi Abbahu and asked him this question, Rabbi Abbahu said to him: Whoever asked you this question was not concerned for his flour, meaning he did not carefully consider what he said. Rabbi Yoḥanan retracted his opinion in this regard in favor of the opinion of Reish Lakish, and Rabbi Yoḥanan said to him, at the end of their discussion on the topic: Do not trouble me by asking a question based on a mishna that seems to prove that we follow the current state of the hide, as I teach it in the singular. That mishna, on which I previously relied, is the opinion of one Sage and should not be relied upon. This proves that Rabbi Yoḥanan changed his mind and concluded that the status of parts of the animal is established based on their eventual condition. The opinion of Rabbi Yoḥanan with regard to the Paschal lamb was stated before he changed his mind.

MISHNA: One who breaks the bone of a Paschal lamb that is ritually pure receives forty lashes for having violated a prohibition stated in the Torah. But one who leaves over part of a ritually pure Paschal lamb and one who breaks the bone of a ritually impure Paschal lamb do not receive forty lashes.

GEMARA: The Gemara analyzes the mishna’s rulings: Granted, one who leaves over part of a ritually pure Paschal lamb is not flogged for having violated Torah law. There is good reason for this, as it was taught in a baraita: The verse states: “And you shall not leave any of it until morning; and that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). The verse comes to provide a positive mitzva to burn the leftover after the prohibition against leaving it over, to say that one is not flogged because any prohibition that can be rectified by the performance of a positive mitzva does not carry a punishment of lashes. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Ya’akov says: This is not for that reason. Rather, it is because it is a prohibition that does not involve an action. The transgression is simply the failure to consume all the meat during the allotted time rather than the performance of an action. And one is not flogged for any prohibition that does not involve an action. But with regard to one who breaks the bone of a ritually impure Paschal lamb, from where do we derive that he, too, does not receive lashes? The Gemara answers that the source is as the verse states: “In one house shall it be eaten; you shall not remove any of the meat from the house to the outside, and you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46). It may be inferred that the prohibition applies “in it,” in a valid Paschal lamb, and not in a disqualified one.

The Sages taught with regard to that same topic: “And you shall not break a bone in it”; the prohibition applies in it, i.e., in a valid Paschal lamb and not in a disqualified one. Rabbi Yehuda HaNasi says that this halakha should be learned in the following manner: It states: “In one house shall it be eaten,” and shortly thereafter the verse states: “And you shall not break a bone in it,” from which one can derive that any Paschal lamb fit for eating is subject to the prohibition of breaking a bone, and any Paschal lamb that is not fit for eating is not subject to the prohibition of breaking a bone.

The Gemara asks: What is the practical difference between them? Rabbi Yirmeya said: The practical difference between them is with regard to a Paschal lamb that is brought when the majority of the nation is in a state of ritual impurity. According to the one who says that the prohibition of breaking a bone applies only to a valid Paschal lamb,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חל ששה עשר להיות בשבת כו' אקשי' ניתי עשה שנא' (שמות י"ב ז') והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו עשה דשרפת נותר לידחי לא תעשה כל מלאכה דיום טוב ושני חזקיה מה ת"ל עד בקר ליתן בקר שני לשריפתו אביי אמר בפי' רבתה תורה לדחות עולות ארבעה עשר מלהשרף ביום [טוב] דכתיב עולת שבת בשבתו דייקי' מינה דאין מקריבין אלא עולת שבת בשבת בלבד אבל אברי עולות חול בשבת או ביום טוב לא ואע"ג דמצותן להקריבן וכל שכן דלא שרפינן הפסולין רבא מפיק ליה מהאי קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנו דאתיא בקל וחומר ומה אוכל נפש שאע"פ שהוא באזהרת שמחה ואינה מצוה דוחה יום טוב מילה ואע"פ שהיא שלא בזמנה מצוה היא שנכרתו עליה [י"ג] בריתות וחייב כרת אם לא ימול אינו דין שידחה יום טוב ת"ל לבדו ולא מילה שלא בזמנה ואם מילה שהיא מצוה והמבטלה לגמרי ענוש כרת ולא עוד אלא שהיא מצוה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות (אינה עשה) אינו דוחה יום טוב כל שכן של נותר שלא ידחה יום טוב שאפילו בטלו לגמרי אינו ענוש כרת:

רב אשי מפיק ליה מהאי דכתיב בי"ט שבתון ולא תעשה מלאכה נמצא ביו"ט עשה שבתון ולא תעשה כמשמעו ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:

מתני' כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ראשי הכנפים והסחוסים כו' וכי כל מי שאינו נאכל בשור אינו נאכל בגדי הרך והרי ראשי כנפים והסחוסים שאינן נאכלין בשור הגדול שהן כעצמות ובגדי הרך נאכלין ופריק רבא ואמר הכי קאמר כל הנאכל בשור הגדול שלוק יאכל צלי בגדי הרך ומה הן ראשי כנפים והסחוסין תניא כותיה דרבא כל הנאכל בשור הגדול בשלקא כו' עד וגידין הרכין כבשר:

איתמר גידין שסופן להקשות ר' יחונן אמר נמנין עליהן בפסח דבתר השתא אזלינן והשתא רכין הן וכבשר הן וריש לקיש פליג עליה ומותיב עליה ממתני' ושני ליה הכי תנא תני ראשי כנפים והסחוסין הואיל ומתכלי בשור הגדול בשלקא והוא הדין לגידים [שסופן] להקשות דהני נמי מיתכלי בשור הגדול בשלקא:

רמי ליה רבנן קמיה דר' אבהו מי אמר ר' יוחנן גידין הרכין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח אלמא כיון דמתכלי השתא בתר השתא אזלינן וכי בשר נינהו והא בעיא ר"ל מר"י עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא ואמר ליה אינו מטמא דאלמא בתר בסוף אזלינן אמר ליה ר' אבהו דרמא הא לא חש לקמחיה כלומר אכילתו להפסד הולכת שאינו מתעסק בתורה כראוי לה (בפ') [הא] הדר ר' יוחנן ואמר לריש לקיש בעידנא דאקשי' עליה והתנן אלו שעורותיהן כבשרן ואחד מהן עור הראש של עגל הרך אמר לו ר' יוחנן משנה זו דברי [יחיד] הן דברי אלעזר בן יהודה איש אבלים [משום רבי] מר' יוחנן (ובגליון יעקב) הם ומפורש בפ' העור הרוטב כי אמר לו רבי יוחנן אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה:

מתני' אבל המותיר בטהור כו'.

הצרעת דוחה את העבודה ר"ל שלא לעבוד על ידי מצורע ועבודה דוחה שבת ומילה אף שלא בזמנה דוחה את הצרעת לקוץ אף במקום בהרת ואעפ"כ מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת אע"פ שהוא נדחה מפני העבודה:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ובראשי כנפים והסחוסים השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים אבל המותיר והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים אמר הר"ם ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרים אותם הפרקים באותן הגידים והסחוסין מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף וטעם לוקה ואינו לוקה עוד יתבאר במסכת מכות:

אמר המאירי כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך פי' בא לבאר עכשיו שיש עצמות שהם רכים ונלעסים היטב בין השינים ואמר עליהם שאינם נקראים עצם ללקות עליהם בשבירתם ובלעיסתם אלא נאכלים כשאר הבשר ונמנין עליו כעל שאר הבשר ועל זו הוא אומר כל הנאכל וכו' ופי' בגמ' כן כל שהעצמות רכים כל כך שאפי' בשור שהוא גס שבבהמות ושכבר הוקשו עצמותיו לגמרי עד תכלית מה שאפשר להם להתקשות אותן העצמות אוכלין בו בשליקה כלומר אחר שנתבשל בשול גדול הנקרא שליקה שהוא יותר מבשול בינוני יאכל עכשיו בפסח בגדי הרך או בטלה אע"פ שהוא צלי ואע"פ שכיוצא בו בשור לא היה נאכל בשול בינוני וכל שכן בצלי ואין בו משום שבירת עצם וכן שנמנין על כזית מהם כעל שאר הבשר ומה הן עצמות אלו ראשי הכנפים והסחוסין וכנפים פירושו בכאן קצוות כלומר ראשי העצמות שיש בהרבה מהן קליפה דקה של עצם ואדם נוטלה בשיניו ולועסה והסחוסים הם תנוכי האזנים ושאר מיני עצמות רכים ודקים שבראש הכתף ובראש צלעות השדרה הסמוך לחזה ובשאר מקומות ונקראים קורדשידור אבל שאר העצמות שאין נאכלין בשור הגדול אף בשליקה אין נאכלין בגדי זה אע"פ שמתוך רכותם נלעסים היטב ואם אכל מהם לוקה משום שבירת עצם ואין צריך לומר שאין נמנין עליהן:

השובר את העצם בפסח טהור לוקה אבל השובר בטמא אינו לוקה שנאמר ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וכבר פרשנוה דוקא בשלא היה לו שעת הכושר כגון שנטמא לפני זריקה:

וכן המותיר בטהור כלומר אף בטהור אינו לוקה אם מפני שלאו שאין בו מעשה הוא אם מפני שהוא ניתק לעשה ואין מפני התראת ספק ומצד שכל שעה יכול לומר לו עדיין יש שהות לאכול ואי אפשר לצמצם להתרות בשעת עליית עמוד השחר שמ"מ התראת ספק שמה התראה למפרע ללקות עליה בשעבר הזמן כמו שביארנו במקומו:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

יש בבהמה גידים רכים וראוים לאכילה בעוד שהבהמה ילדה ורכה כגון טלאים וגדיים ועגלים אלא שסופן להתקשות כשתגדל ותזדקן עד שלא יהו ראוים לאכילה כלל כגון גידי צואר וגידין אלו אינן בשר לימנות עליהם בקרבן הפסח אע"פ שעכשיו ראוים לאכילה שהולכין בהם אחר הראוי להיות בסופן ואינם בכלל בשר ואע"פ שאף בזקנותן נאכלין אף בשור גדול בשליקה מ"מ אין נאכלין אלא בדחק ולא שמה אכילה:

במסכת חולין יתבאר שיש עורות שהם כבשר לטמא טומאת אוכלין ויש שאינן כבשר ועור הראש של עגל אפי' רך שברכים כגון שהוא יונק אינו נדון כבשר ואינו מטמא טומאת אוכלין:

כבר ביארנו בפסח שנטמא או נפסל שכל שהיתה לו שעת הכושר אע"פ שעכשיו אינו ראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם וכל שלא היתה לו שעת הכושר אין בו משום שבירת עצם מ"מ פסח הבא בטומאה בהיתר כגון שנטמא הצבור אפי' נטמאו קודם זריקה חייב שהרי מ"מ ראוי לאכילה הוא וכל שחייב משום שבירת עצם חייב בין ששברו בליל חמשה עשר או מבעוד יום או לאחר כמה ימים אע"פ שבשעת שבירה אינו בר אכילה ומתוך כך שורפין עצמות הפסח עם שאר הבשר כדי שלא יבא לידי תקלה:

בד"ה הואיל ומתאכלי כו' דראשי כנפים והסחוסין יש עליהן שם בשר יותר מבגידים ופריך לר"י כו' דהוא רבותא טפי כו' עכ"ל ובהכי יתיישב נמי דלא תקשה לר"י למאי דהדר ביה ועור ראש של עגל הרך לא הוה כבשר ומ"ש מראשי כנפים והסחוסין דקתני במתני' דהוה בשר כיון דמתאכל בשור הגדול בשלקא דע"כ עור ראש של עגל נמי מתאכיל בשור הגדול בשלקא דאל"כ לא הוה איצטריך ליה למימר דהדר ביה מגידים דמתאכיל בשור הגדול בשלקא אלא דאיכא לפלוגי כמ"ש התוספות הכא דראשי כנפים והסחוסין יש עליו שם בשר יותר מעור של עגל הרך וק"ק לפ"ז ר"ל דפריך לר' יוחנן מראשי כנפים והסחוסין הני אין אבל גידין לא דאל"כ ליתני רבותא טפי בגידין כמ"ש התוס' תקשה ליה לנפשיה דליתני רבותא טפי בעור ראש העגל הרך דלא הוי עליה שם בשר כ"כ כמו ראש כנפים והסחוסין ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

גמ' הם וה"ה להנך הני מ"ט כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה וי"א וד"ה בשליקה. צ"ל בד"א:

רש"י ד"ה בא הכתוב. והנצל ועוד דל"ד כו'. כצ"ל:

תוספות ד"ה הא (בסופו). והכא הוי גזה"כ. כצ"ל:

השובר את העצם בפסח הטהור לוקה וכו' הקשה הגאון מהר"א ברודא דאימא דלא אתא ללאו ועצם לא תשברו בו רק דא"צ לשוברו סד"א דמחויב לשבור שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דא"צ ואזלינן בתר רובא ע"ד דאמרו בזבחים דף ס"ג לענין לא יבדיל ע"ש ובתוס' כן כתב בשמו בס' אסיפת חכמים פ' בא. ופשוט דהקושיא אינה אלא לס"ד דמאן דבעי למילף דאזלינן בתר רובא מהא דשבירת עצם אבל למאי דמסיק בחולין דף י"א דאינו נלמד מכאן רק מקראי אחריני לא קשיא מידי דכיון דידענו דאזלינן בתר רובא מקרא אחרינא מוכרח דהאי קרא אתי ללאו. וכן ראיתי שכתב הרב שער המלך סוף ה' ק"פ. ושם תירץ בשם הגאון ז"ל דלא אפשר לומר דלא ללאו יצא דדרשינן בו בכשר ולא בטמא וכו' ע"ש וזה תירץ הרב אור חדש בשיטתו הנדפסת מחדש ע"ש ובסגנון שהביא אסיפת חכמים והרב שער המלך הביא מס' צאן קדשים שכתב דקושיא זו שבוש דהכתיב ועצם לא ישברו בפסח שני ומוכח דמסכים לתירוצו השה"ם ע"ש אמנם הרב אור חדש תמה עליו דא"כ מנ"ל לאסור עצם שיש בו מוח וכו' ע"ש דדחה תירוצו. ויש לישב דעת הרב צאן קדשים והשה"ם דמעולם לא אמרינן דאתא קרא דפסח שני לגלות דאסור לשבור אלא דאנן בדידן אנו חוקרים להוציא טעות זו אבל ליכא למי' דאתא קרא משום טעות זה. אלא דאנו למדים משם שאין זה כדאי לומר דלאפוקי הא לחוד אתא קרא דפסח שני כנ"ל לישב קצת ומ"מ לא הוי שבוש כמ"ש הצ"ק:

ולא מילה שלא בזמנה. דאי לא ממעט קרא אתיא בק''ו לדחות ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה אף שלא בזמנה דוחה אותה אפילו במקום בהרת יקוץ בהרתו שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה ואתא קרא ומיעטה דכיון דשלא בזמנה היא כגון גר שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה נשהויה למחר וגבי שריפת פסול קדשים נמי כמילה שלא בזמנה דאפשר לשהוייה דמי: שבתון דיום טוב עשה הוא. דמשמע שבות והוה ליה י''ט עשה ולא תעשה: מתני' כל הנאכל בשור הגדול כו'. שכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות בו: יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמנה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע''פ שעכשיו רך הוא עתיד להקשות בסופו: וראשי כנפים והסחוסים שקורין טיברו''ס והסחוסין שאר הסחוס שבו כגון תנוך האוזן והסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה: גמ' וי''א אף ראשי כנפים והסחוסין. הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלו בשליקה בישול יתר: מה הן קתני. והכי קאמר כל הנאכל בשור הגדול בשליקה יאכל בגדי הרך צלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסין: גידין שסופן להקשות. גידי צואר ובגדי וטלה הן רכים אבל אם היה מזקין סופן להיות קשים: ר' יוחנן אומר כו'. וגידין הרכין דקתני בהך ברייתא נידונין כבשר לר' יוחנן משמע לי' דרכין השתא ולריש לקיש משמע ליה בשאר גידים דרכין לעולם: הני אין. דס''ד מדפריש מה הן דוקא קאמר: הני מ''ט. פירושא הוא ומסקנא דתירוצא: עגל הרך. מפרש בהעור והרוטב כל זמן שיונק ועור ראשו רך מולגין אותו ונאכל עמו: מהו שיטמא. טומאת אוכלין ובתר השתא אזלינן ומטמא או בתר בסוף אזלינן ואינו מטמא: לא חש לקמחיה. למה שהוא טוחן אם חטין אם פסולת: הא הדר ביה ר' יוחנן. מהא דגידין שסופן להקשות כדאמר בשילהי בהמה המקשה (חולין עז.) ופשטינן לה מהא דהעור והרוטב דכי פשיט ליה רבי יוחנן עלה דההיא אין מטמא ואותביה ריש לקיש ממתני' דהעור והרוטב דקתני אילו שעורותיהם כבשרן עור הראש של עגל הרך אלמא דבתר השתא אזלינן וא''ל רבי יוחנן אל תקניטני באותה משנה שבלשון יחיד אני שונה אותה אלמא מעיקרא הוה סמיך ר' יוחנן עליה ופליג בגידין שסופן להקשות ואידכר דיחידאה היא והדר ביה: מתני' אבל המותיר בטהור. אפילו בטהור והשובר בטמא אינו לוקה המותיר משום לא תותירו ולא שובר בטמא משום לא תשברו וטעמא מפרש בגמרא: גמ' בה הכתוב כו'. כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והינצל ועוד דלא דמי ללאו דחסימ' שהמלקו' נסמך לו:

ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק''ו. פירש בקונ' ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת וקשה דרבא לית ליה האי ק''ו בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלב:) דקסבר דהא דצרעת דוחה עבודה לא משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא דלא חזי ור''ח פי' ק''ו ומה אוכל נפש שלא נכרתו עליו י''ג בריתות דוחה י''ט כו' ויש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת שלמחר לא יהיה מצוה עליה ואומר ר''י דאיכא למיעבד ק''ו מנדרים ונדבות דדחו י''ט אע''פ שלא נכרתו עליהן י''ג בריתות וסבר רבא דקריבין בי''ט וליכא למיפרך מה לנדרים ונדבות שכן צורך גבוה כדפריך בפ' ר' אליעזר דמילה (שם דף קלא) מה לעומר ושתי הלחם כו' דלאו חובה נינהו ואפילו חטאות ואשמות לא מיקרו צורך גבוה כיון דאי לאו דחטא לא בעו לאיתויינהו ונראה דרבא אית ליה הא דרב אשי די''ט עשה ולא תעשה ולהכי איצטריך ק''ו דאי לאו ק''ו לא הוה צריך למיסר וכן משמע בפ''ק דביצה (דף ח:) דפריך גבי אפר כירה מוכן לודאי כו' סוף סוף י''ט עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא אמר רבא כו' משמע דרבא אית ליה די''ט עשה הוא והשתא לבדו לא איצטריך לשריפת קדשים אלא על מילה דאיכא ק''ו אמר רבא פרק (אם לא הביא) (דף קלג.) וגמרא מייתי לה הכא אשריפת קדשים דממילא ממעטי ורב אשי לא קאי למיפלג ארבא אלא מילתא דנפשיה קאמר ואקדשים קאי ואפילו. אמילה כדמשמע באם לא הביא דלית ליה קל וחומר: גידין שסופן להקשות. פי' בקו' גידי צואר ואין נראה לריב''א דהא משמע דהשתא הם רכים כבשר לגמרי ואפי' ר''ל לא פסיל להו אלא משום בסוף ולעיל קאמר אלא פשיטא בגידי צואר משמע שהם רגילין להיות נותר ואין ראוין ליאכל כמו עצמות אלא נראה דהיינו גידי שדרה וגידים הרכים דקתני בברייתא איירי בגידי בשר דלכ''ע הוו כבשר: הואיל ומתאכלי בשור הגדול בשלקא והשתא לא אזיל רבי יוחנן בתר השתא אלא בדבר הנאכל בשור הגדול בשלקא וא''ת ור''ל מאי פריך ליה לר' יוחנן אדרבה תיקשי לדידיה דמוכח בברייתא דבדבר הנאכל בשור הגדול בשלקא אזלינן בתר השתא ויש לומר דסבר ר''ל דראשי כנפים והסחוסין יש עליהם שם בשר יותר מבגידים ופריך לרבי יוחנן מדלא נקט בברייתא גידים דהוי רבותא טפי ור' יוחנן משני דאין רבותא כלל מה שאין בהן טעם בשר כל כך דהא אם היו רכים לעולם לא היה פוסלן הילכך כיון דמתאכלי בשלקא נימנין עליהן כמו ראשי כנפים והסחוסים ורשב''א מפרש טעמא דריש לקיש דגידים לא דמו לראשי כנפים והסחוסים דגידים סופן להקשות בגדי עצמו אבל ראשי כנפים והסחוסים אין סופם להקשות בגדי לעולם אלא בשור הגדול דוקא ולא שייך למיזל בהו בתר בסוף כיון דבגדי וטלה הם רכים לעולם: הא הדר ביה ר' יוחנן. פירוש מהך דשמעתין כדמוכח בפרק בהמה המקשה (חולין עז.) וקשה לר''י לר''ל דאותביה לר' יוחנן מההיא שעורותיהן כבשרן תיקשי לנפשיה דקסבר גבי פסח בתר בסוף אזלינן והתם אזיל בתר השתא וי''ל שלפי שבעור ראש של עגל הרך יש לו טעם בשר הרבה מגידין וריב''א אומר דבירושלמי פריך דר''ל אר''ל ומשני טעמא דר''ל מקרא ואכלו את הבשר (שמות יב) ולא גידין ובעור הראש של עגל הרך אזיל בתר דהשתא והכא הוי גזירת הכתוב:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד