פסחים פג ע"ב

שמצאן צבורין צבורין, ומהן אחדים שהוא רואה שהן חלוצין. אם היו אלה עצמות קדשים שאין בהן משום איסור שבירת העצם — מן הסתם לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו [לכולם היה חולץ את המוח ואוכל אותן], ולא בעי [צריכות] שריפה.

ואילו עצמות הפסח שיש בהן איסור משום שבירת העצם, דילמא הני דחלצינהו [שמא אלה שרואה אותן חלוצות] כבר חלץ מהן את המוח, ולהנך [ולאחרות] שלא בדק ולא חלצינהו [חלץ מהן] את המוח, ובעי [וצריכות] שריפה. ואם כן לא מחמת שימוש נותר נאסרו העצמות, אלא מחמת נותר עצמו שבהן.

א אמר רב יהודה אמר רב: כל הגידין שבבהמה דינם כבשר שיוצאים בהם ידי חובת קרבן פסח ונמנים עליהם. חוץ מגידי צואר שמפני קשיותם אינם נחשבים כלל כבשר.

תנן [שנינו במשנתנו]: העצמות והגידים והנותר — ישרפו בששה עשר. ונברר: הני [אותם] גידין שנזכרו היכי דמי [כיצד בדיוק היו]? אילימא [אם תאמר] שהם גידי בשר — ניכלינהו [שיאכלו אותם], ומדוע ישרפום? ואי [ואם] הם גידים דאיתותר [שנשארו] ולא אכלום מפני סיבה אחרת — היינו [הרי הם] הנותר ומה טעם לחזור ולשנותם? אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא לגידי צואר, השונים משאר הגידים והיה צורך ללמד עליהם במפורש.

אי אמרת בשלמא בשר נינהו [נניח אם אומר אתה שגידים אלה דינם כבשר], אמטו להכי בעי [משום כך צריכים] שריפה, אלא אי אמרת לאו [אם אומר אתה שלא] בשר נינהו [הם] — למה להו [להם] שריפה? ישליכם, כשאר פסולת! אמר רב חסדא: לא נצרכא [נצרכה] משנה זו בגידים אלא לגיד הנשה, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יהודה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: איסור גיד הנשה אינו נוהג מן התורה אלא בירך אחת של בהמה ולא בשתיהן, והדעת מכרעת שהוא של ירך ימין. אבל כיון שאין בידינו הוכחה גמורה לכך יש לחלוץ את גיד הנשה משתי הירכיים, ומעיקר הדין אותו גיד האסור באכילה אפשר לזורקו, והשני מותר באכילה, אבל מתוך הספק אין אנו אוכלים את שניהם וכיון שאיננו יודעים איזהו האסור — שורפים מלכתחילה את שניהם.

ושואלים: אלא תפשוט דספוקי מספקא ליה [תפתור מכאן שמסופק לו] הדבר לר' יהודה בענין גיד הנשה. שכאשר דנו חכמים בנושא זה לא מצאו פתרון לשאלה האם ר' יהודה בטוח שהוא של ירך ימין, או שאמר רק כי הדעת נוטה לכך, אבל אינו בטוח בדבר. דאי מיפשיט פשיטא ליה [שאם פשוט לו, בעיניו] הדבר שהוא של ירך ימין, אם כן יש לנהוג אחרת: ההיא דהיתירא ניכליה [אותו ירך של היתר שיאכל את גידה] ודאיסורא נישדייה [ושל איסור שיזרקנו] ובין זו ובין זו למה ליה [לו] לדון אותה בשריפה!

אמר רב איקא בר חיננא: כגון שהוכרו הגידים מן הירכיים ולבסוף נתערבו, שתחילה ידע איזהו גיד מירך ימין שהוא אסור, ואיזה מירך שמאל שהוא מותר, ולבסוף נתערבו הגידים, ומשום הספק אי אפשר לאכול את שניהם וטעונים שריפה.

רב אשי אמר: לא נצרכא [נצרכה] ההלכה שבמשנה על שריפת הגידים אלא לשמנו (שומנו) של גיד הנשה. דתניא [ששנויה ברייתא]: שמנו של גיד המצוי סביבו מותר מן התורה, אבל ישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור וכיון שמותר מן התורה — דין בשר עליו שאסור להשליכו כבשר קרבן הפסח עצמו, וכיון שישראל נזהרים מלאוכלו אין אוכלים אותו אף בפסח, ולכן נשאר עד לאחר זמנו ונשרף כדין נותר.

רבינא אמר: מדובר כאן בגיד החיצון, וכשיטת רב יהודה אמר שמואל. שאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה, הגיד הפנימי הסמוך לעצם — אסור מן התורה וחייבין עליו מלקות אם אכלוהו. הגיד החיצון הסמוך לבשר — אסור מדברי סופרים, ולכן אין חייבין עליו מלקות. וממילא כיון שמן התורה הוא מותר — חל עליו איסור נותר, כשלא אכלוהו.

ב במשנה שנינו שאם חל ששה עשר בשבת אין שריפת הנותר דוחה את השבת, אלא שורפים בשבעה עשר. ושואלים: ואמאי [ומדוע] לא ישרפו את הנותר מן הפסח ביום החג עצמו? ניתי [שתבוא מצות] עשה של שריפה "באש תשרפו" וידחי [ותדחה] לא תעשה של מלאכה ביום טוב!

אמר חזקיה, וכן תני דבי [שנה חכם מבית מדרשו] של חזקיה: אמר קרא [המקרא]: "ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות יב, י), שאין תלמוד לומר ואין משמעות לחזרה על המילים "עד בקר" בשנית, מה תלמוד לומר "עד בקר" — ליתן לו בקר שני לשריפתו. ללמדנו שהמצוה לשרוף את הנותר מן הפסח אינה בבוקר הראשון שחל עליו האיסור, הוא בוקרו של יום החג, אלא בבוקר השני, ביום ששה עשר בניסן ומתוך שהוא שבת נדחית השריפה ליום שבעה עשר.

אביי אמר: הטעם הוא שאמר קרא [המקרא] "עלת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" (במדבר כח, י), כלומר: עולת שבת מותר להקטירה על המזבח וכן לשורפה אם נפסלה בשבת אבל לא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב ומכאן למדים שאין שורפים בשבת דבר שאינו ממצוות היום.

רבא אמר נימוק אחר: אמר קרא [המקרא] לגבי יום טוב: "מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז) ומכאן מדייקים: "הוא" הכוונה המאכל עצמו יעשה לכם ולא מכשיריו שאסור להכין את המכשירים לצורך האוכל אלא מבעוד יום, "לבדו" אף הוא מיעוט,

when one finds them in piles, and he sees that some of them have had their marrow removed. If these bones are bones of offerings to which the prohibition of breaking a bone does not apply, one can assume that the owner removed the marrow from all the bones before the marrow became leftover and ate it, and they do not require burning.

On the other hand, with regard to the bones of the Paschal lamb, to which the prohibition of breaking a bone does apply, perhaps the owner removed the marrow from these, and from those he did not remove the marrow, and they require burning. Therefore, although one needs to check all the bones of the Paschal lamb he finds to ensure that they do not have marrow left in them, he does not need to burn them due to the unconfirmed possibility that the marrow was removed after it became leftover. The bones would need to be burned only if there was still marrow in them or if one knew for certain that they had served as a base for leftover sacrificial meat.

Rav Yehuda said that Rav said: All the sinews in an animal are considered like meat. Therefore, one can fulfill his obligation to eat the Paschal lamb by eating them and one can register for them, except for the sinews of the neck, which are so hard that they are not considered meat.

We learned in the mishna: The bones, and the sinews, and the leftover shall be burned on the sixteenth. The Gemara asks: What are the circumstances in which these sinews must be burned? If we say they are sinews of meat, let us eat them. Why are they burned? And if they are sinews that were left over and not eaten for some other reason, they are leftover, so why does the mishna list sinews separately? Rather, it is obvious that the mishna is referring to sinews of the neck, which are different than other sinews and are therefore mentioned separately.

Granted, if you say they are meat, due to that they require burning; but if you say they are not meat, why do they require burning? One should simply discard them like other waste. Rav Ḥisda said: The mishna’s mention of sinews is necessary only for the sciatic nerve, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: The prohibition to eat the sciatic nerve according to Torah law applies only to the sciatic nerve in one of the animal’s thighs, and not to both, and logic dictates that it is the right thigh. However, since there is no absolute proof that this is correct, the sciatic nerve must be removed from both sides. Although in theory the forbidden sciatic nerve may be discarded and the permitted one may be eaten, since there is uncertainty as to which one is permitted, neither of them may be eaten. Both must be burned.

The Gemara asks: Shall we then conclude that Rabbi Yehuda was uncertain about which sciatic nerve is forbidden? The Sages were unsure whether Rabbi Yehuda was absolutely convinced that it is the sciatic nerve from the right side that is forbidden, or if he was saying that this would seem likely to be the case, but he was not certain. As, if it were clear to him that it is the sciatic nerve from the right thigh that is forbidden, the proper procedure would be different: The one that is permitted we should eat, and the one that is forbidden we should discard. Why should he require burning?

Rav Ika bar Ḥinnana said, in response to this attempted proof: The mishna addresses a case where the two sciatic nerves were known, but in the end became mixed together. In other words, at first it was known which was the forbidden right nerve and which was the permitted left nerve. However, they were then mixed together and can no longer be identified. Therefore, due to the uncertainty, they must both be burned.

Rav Ashi said: The mishna’s ruling that the sinews must be burned is necessary only with regard to the fat of the sciatic nerve, as it was taught in a baraita: The fat around the sciatic nerve is permitted according to Torah law, but the Jewish people are holy and treat it as forbidden. Since it is permitted according to Torah law, it has the status of meat and may not be simply discarded. However, since the Jewish people treat it as forbidden, they do not eat it even from the Paschal lamb. Therefore, it is left until after the time when the meat may be eaten and burned in accordance with the general halakha of leftover.

Ravina said: This discussion pertains to the outer nerve, and it is in accordance with that which Rav Yehuda said that Shmuel said, as Rav Yehuda said that Shmuel said: There are two sinews in the sciatic nerve: The inner sinew that is next to the bone is forbidden according to Torah law, and one is liable to be flogged for eating it. The outer sinew that is next to the meat is forbidden by rabbinic law, and therefore one is not liable to be flogged for eating it. Since the outer sinew is permitted according to Torah law, it attains the status of leftover when it is not eaten.

It was taught in the mishna that if the sixteenth of Nisan occurs on Shabbat, the burning of the leftover does not override Shabbat, and they are burned on the seventeenth. The Gemara asks: And why isn’t the leftover of the Paschal lamb burned on the Festival day itself? The positive mitzva to burn the leftover should come and override the prohibition that prohibits the performance of labor on Festivals.

Ḥizkiya said, and similarly, one of the Sages in the school of Ḥizkiya taught: The verse states: “And you shall not leave any of it until morning; and that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). As there is no need for the verse to state “until morning,” and repeating that phrase adds nothing to the verse, what is the meaning when the verse states “until morning”? It is to give it a second morning for its burning. In other words, it comes to teach that the mitzva to burn the leftover does not apply on the first morning, i.e., the morning of the Festival when they become prohibited to eat, but on the second morning, the sixteenth of Nisan. However, when the sixteenth falls on Shabbat, the burning is delayed until the seventeenth.

Abaye said: The reason is because the verse states: “The burnt-offering of each Shabbat on its Shabbat in addition to the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10). This indicates that the burnt-offering of Shabbat may be offered on the altar on Shabbat or burned if it is disqualified, but not the burnt-offering of a weekday on Shabbat, and not the burnt-offering of a weekday on a Festival. It is derived from here that one may not burn anything on Shabbat that is not an obligation of that day.

Rava said a different reason: The verse states concerning Festivals: “And on the first day there shall be a sacred convocation; no kind of labor shall be done on them, save that which every man must eat, only that may be done for you” (Exodus 12:16). From this verse one can infer the following: That, i.e., the food itself, you may prepare, but you may not perform acts that facilitate its preparation, which must be done beforehand. The word only is also exclusive; it indicates that only food preparation is permitted,