דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

או שנשפך דמה של בהמת הקרבן, ולא נזרק כדי להתיר את הבשר.

או שיצא דמה חוץ לקלעים של העזרה, ונפסל הדם. (*188)

דקיימא לן דבכל אלו הבשר בשריפה, מנלן? [189]

ומפרשינן: נפקא לן: מדרבי שמעון.

דתניא: רבי שמעון אומר: כתיב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף".

ודרשינן: בקודש באש תשרף, לימד על חטאת שנפסלה, ששריפתה בקודש בעזרה, כיון שמחיצת חטאת כשהיא כשירה היא העזרה.

אין לי אלא זו בלבד, אבל שאר פסולי קדשי קדשים שמחיצתן כשהן כשרים היא העזרה, וכן אימורי קדשים קלים שמחיצתן בעזרה, מנין שאף הן נשרפים בעזרה?

תלמוד לומר: "וכל" חטאת - בקודש באש תשרף. [190]

וממילא אתה למד אף על עיקר דין השריפה מפסוק זה.

ואכתי: אשכחן קדשי קדשים [ואימורי קדשים קלים], אבל קדשים קלים מנלן שהן בשריפה? [191]

אלא חוזרת בה הגמרא מכל מה שאמרה עד השתא, כי דין שריפה נלמד מן המקראות, ומפרשת:

כל פסולי דקודש - [רש"ש] שהן בשריפה, לא שנא קדשים קלים ולא שנא קדשי קדשים, הלכתא [רש"י] למשה מסיני, גמירי לה.

ואף חטאת דאהרן בשמיני למילואים, לא הוצרכה התורה ללמדנו עיקר דין השריפה, אלא משום מעשה שהיה כך היה.

כלומר: התורה מלמדת אותנו שכך וכך היה המשא ומתן על אותה חטאת, ולא לחדש לנו דין השריפה.

ואגב שהביאה הגמרא ענין חטאת דאהרן מקשינן מינה:

ולתנא דבי רבה בר אבוה, דאמר: אפילו פיגול טעון עיבור צורה וכן כל הפסולים, אפילו שפסולם בגופם; הרי מנא לן שיהיה הפיגול טעון עיבור צורה? משום דיליף בגזירה שוה:

"עון" [והנפש האוכלת ממנו "עוונה" תשא, האמור בפיגול] "עוון" מנותר [דכתיב ביה: ואוכליו "עוונו ישא"], שלא הצריכה הכתוב שריפה אלא אחר שעוברה צורתו, שהרי כבר בלינת לילה אחת עוברה צורתו. [192]

ותיקשי ליה: ונילף "עוון" "עוון" מחטאת אהרן בשמיני למילואים [דכתיב בה: ואותה נתן לכם לשאת את "עוון" העדה], שנשרפה בו ביום שנפסלה, ובלא עיבור צורה. והרי כדין נשרפה, שהרי בסוף אותה פרשה כתיב: וישמע משה וייטב בעיניו?! [193]

ומשנינן: אמר לך רבה בר אבוה:

חטאת דאהרן כי האי גוונא [באותו אופן] שנפסלה - נמי עיבור צורה לדורות בעיא [אילו היתה נפסלת אחר אותו מעשה, היתה טעונה עיבור צורה].

והתם, בשמיני למילואים, הוראת שעה היתה לשורפה בלא עיבור צורה.

כלומר: עדיין לא פירש להם משה עיקר דין "עיבור צורה", ולפיכך שרפוה בלא עיבור צורה [תוספות בשם רש"י, וראה מהרש"א וחכמת מנוח, ודברי רש"י בסוף הסוגיא בד"ה אמר להן].

והדרינן למילתין, ומקשינן: השתא דאמרינן: כל פסולי דקודש בשריפה, לא שנא דקדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים הלכתא גמירי לה.

אם כן: מה שאמר הכתוב בחטאת שנכנס דמה לפנים: "בקודש [194] באש תשרף" - למה לי, והרי בכלל ההלכה היא?!

ומשנינן: ההוא קרא - מבעי ליה כדי ללמד ששריפתה בקודש בעזרה [וכדילפינן לה לעיל, מ"בקודש באש תשרף"], ולא ללמד עיקר דין השריפה, שהיא מהלכה למשה מסיני.

ואכתי מקשינן: והא דכתיב: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" - למה לי, כיון שמהלכה למשה מסיני הוא נלמד?!

ומשנינן: ההוא קרא - לגופיה, ללמד עיקר דין שריפה בנטמא, איצטריך.

היות וסלקא דעתך אמינא, שרק כל פסולי "דקודש" בלבד, כגון: לן דמה, ונשפך דמה, ויצא דמה, ונשחטה בלילה, רק בפסולים אלו נאמרה ההלכה: דבשריפה הן, הואיל שפסולים אלו ליתנייהו בחולין, שהרי אין פסול כעין אלו בחולין, אלא בקדשים בלבד, והם בכלל "פסולי דקודש".

אבל פסול "נטמא", כיון שאינו בכלל ההלכה של פסולי ה"קודש", דהא בחולין נמי מפסיל [כגון תרומה, לקח טוב ו ג], אי אפשר ללומדו מפסולי דקודש, כיון דאימא: הואיל ואיתעביד ביה נעשה בו עובדין דחול [מעשה חול], שלא נזהרו ולכן נטמא, ועל ידי זה נתחלל והוזל קדושתו - אימא לא תיבעי שריפה, ותיסגי ליה [ויהא די לו] בקבורה, כדי לגונזו מן העין, שלא יאכלוה כלבים.

לפיכך קא משמע לן הכתוב, שאף "נטמא"

- בשריפה הוא.

שנינו במשנה: נטמאו הבעלים או שמתו, תעובר צורתו וישרף בששה עשר.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין:

אמר רב יוסף:

מחלוקת תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה, כלומר: לא אמר תנא קמא שתעובר צורתו, אלא כשנטמאו בעלים אחר זריקה, כיון דאיתחזי בשר לאכילה [נראה והוכשר הבשר לאכילה] בשעת הזריקה, וכשירה היתה הזריקה.

והואיל ועבודות הקרבן בהכשר נעשו, אלא שעכשיו חסרים בעלים לאכילה, לא הוי אלא "פסולו מחמת דבר אחר", וטעון עיבור צורה; [ורבי יוחנן בן ברוקה סובר: כי אף "פסול מחמת דבר אחר" אינו טעון עיבור צורה].

אבל נטמאו בעלים לפני זריקה, דהרי לא איתחזי בשר לאכילה בשעת הזריקה, וזריקה פסולה היא כיון שהפסח עיקרו לאכילה הוא עומד [רש"י לקמן].

אם כן, חשיב "פסולו בגופו", ודברי הכל ישרף מיד בלא עיבור צורה.

מיתיבי:

זה הכלל: כל שפסולו בגופו, הרי זה ישרף מיד.

אבל פסולו בדם כגון שנטמא או נשפך לפני הזריקה, או בבעלים, תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.

הרי קתני: "בעלים" דומיא ד"דם". מה דם לפני זריקה, אף בעלים לפני זריקה [וכל שכן לאחריה]. ומכל מקום סבירא ליה לתנא דברייתא שתעובר צורתו קודם שיישרף. [195]

אלא אי איתמר - לדברי רב יוסף - הכי איתמר:

מחלוקת, כלומר: לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה: אין הפסח שמתו בעליו טעון עיבור צורה, אלא כשנטמאו הבעלים לפני זריקה. דהרי לא איתחזי בשר לאכילה בשעת זריקה.

והואיל והפסח עיקרו לאכילה הוא עומד, הרי זריקה פסולה היא, והוה ליה כ"פסולו בגופו"; [ותנא קמא סבר: "מכל מקום לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר" ולפיכך טעון עיבור צורה, רש"י].

אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה, דאיתחזי בשר לאכילה בשעת זריקה, דברי הכל פסולו הוא מחמת דבר אחר, ובעיא עיבור צורה!

כלומר: לכולי עלמא - ואף לרבי יוחנן בן ברוקה - פסול מחמת דבר אחר טעון עיבור צורה.

ורבי יוחנן אמר: אף לאחר זריקה נמי מחלוקת.

לדעת תנא קמא: אף אם מתו הבעלים לפני זריקה, לא ישרף הפסח ללא עיבור צורה.

לדעת רבי יוחנן בן ברוקה: אף אם מתו הבעלים לאחר זריקה, ישרף הפסח ללא עיבור צורה.

ואזדא רבי יוחנן - הסובר: כי לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, הפסח שנפסל בבעלים אפילו לאחר זריקה, הרי זה אינו טעון עיבור צורה - לטעמיה:

דאמר רבי יוחנן: רבי יוחנן בן ברוקה שבמשנתנו, ורבי נחמיה, אמרו דבר אחד.

ומפרשינן: רבי יוחנן בן ברוקה: היינו הא דאמרן במשנתנו, שפסול בעלים אינו טעון עיבור צורה.

רבי נחמיה מאי היא, היכן מצינו שהוא סובר, כי פסול בעלים אינו טעון עיבור צורה?

דתניא: רבי נחמיה אומר:

מפני אנינות של אהרן ובניו ביום השמיני למילואים - שהיו אוננים על מיתת נדב ואביהוא שמתו באותו יום - ולא היו מותרים לאכול את חטאת אהרן שקרבה באותו יום, מפני כך נשרפה זו. [196]

כי הואיל ואהרן ובניו אוננים היו, ולא היו כהנים אחרים באותה שעה שיהיו ראויים לאכילת החטאת, לפיכך נשרפה.

שהרי לכך נאמר: לאחר שקצף משה על שריפת החטאת: וידבר אהרן אל משה וגו', ותקראנה אותי "כאלה" [שאני אונן] ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. [197]

ולמדנו: כי אף לדעת רבי נחמיה, אין פסול בעלים - דהיינו שאין לקרבן מי שיאכלנו - טעון עיבור צורה.

שהרי החטאת נשרפה בו ביום ובלי עיבור צורה, אף שלא היתה פסולה בגופה, רק שלא היו לה כהנים שיאכלוה. [198]

והשתא מפרשינן, דמוכח מדברי רבי יוחנן אלו, כי לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, אין פסול בבעלים טעון עיבור צורה, אפילו כשנפסל לאחר זריקה:

והא קרבן חטאת שנפסל מחמת אנינות אוכליו, הרי אפילו כשהיו כבר אוננים לפני הזריקה כפסול לאחר זריקה הוי, כיון שאין הזריקה פסולה משום חסרון האוכלים.

כי אין הזריקה נפסלת משום חסרון אוכלי הקרבן, אלא בפסח שעיקרו לאכילה, אבל בחטאת שאין עיקרו לאכילה, אין הזריקה נפסלת.

ואם כן, הרי זה דומה לפסח שנפסל בבעלים לאחר זריקה, ואפילו הכי, כי אשתרוף [כשנשרפה החטאת] - לאלתר אשתרוף ללא עיבור צורה. [199]

הרי: שלדעת רבי נחמיה, שהיא כדעתו של רבי יוחנן בן ברוקה, כל פסול בעלים אינו טעון עיבור צורה, ואפילו לאחר זריקה; ומשום דסבירא להו לשני תנאים אלו, כי אף "פסול מחמת דבר אחר" אינו טעון עיבור צורה.

הערות

[189] א. לפי לשון הספרים שלפנינו, לא נתבאר באיזה לשון מסתיימת הברייתא דמייתי הגמרא. ב. הקשו התוספות לעיל בעמוד א בד"ה בשלמא, מאי מקשה מנלן?! והרי פסול בדם טעון עיבור צורה, וכיון שעוברה צורתו ונעשה נותר ודאי דהוא בשריפה; וראה שם מה שיישבו בזה, וב"מקדש דוד" וחזון איש שהובאו לעיל בהערה (186).

[190] בספרים שלנו נמצא "וכל" בסוגריים, ולפי זה אין מובנת הדרשה; ובלקוטי הלכות אינו מחוק.

[191] א. ואין ללומדו מפסול טומאה שהוא בשריפה, כמבואר לעיל מקרא: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף; כי פסול טומאה שאני, שהוא פסול אף בתרומה ומעשר, רש"י. ב. מסקנת הסוגיא היא, כי מדרש הכתוב "בקודש באש תשרף" שהוא ללמד על הקדשים שישרפו בקודש במקום אכילתן כשהן כשרים, לא נאמר על קדשים קלים. ומכאן תמהו התוספות ושאר הראשונים לעיל מט א, על רש"י שכתב לעיל פא ב, בסוף העמוד [ולעיל מט א, ולעיל כד א, ובברכות מט ב], שאף קדשים קלים נשרפין במקום אכילתן - ממקרא זה, והוא נגד הסוגיא כאן. וראה ברבינו דוד לעיל מט ב, שחלק על רש"י כי הוא מדאורייתא מן הדרש "בקודש באש תשרף"; ומיהו סבירא ליה, דלמסקנת הגמרא דהלכתא גמירי לה על עיקר השריפה אף בקדשים קלים, הוא הדין ששריפתה במקום הקודש מן התורה.

[192] צריך ביאור בין לשיטת רש"י דעיקר עיבור צורה הוא שייעשה נותר כדי שיהיה פסולו בגופו; ובין לשיטת הרמב"ם שעיקר עיבור צורה הוא שיתעפש ויפסיד [הובאו דבריהם לעיל בהערה (185)]. לשיטת רש"י: והרי כיון שפיגול הוא פסול הגוף בעצמו, למה צריך שייעשה נותר?! לשיטת הרמב"ם: וכי אטו הכרח הוא שהנותר מעופש ומופסד הוא, עד שאנו לומדים מנותר שצריך עיבור צורה?!

[193] בזבחים קא א, פליגי בה תנאי, מאיזה טעם נשרפה אותה חטאת; איכא למאן דאמר: מפני אנינותם של אהרן ובניו, שלא היו יכולים לאוכלה; ואיכא למאן דאמר: מפני טומאה שנגעה בה.

[194] מילת "בקודש" נראית מיותרת.

[195] כלומר: ולא משכחת לה פסול "בעלים" אלא בפסח שעיקרו לאכילה, כיון שהוא בלבד אינו נאכל אלא למנוייו; אבל בשאר קדשים, אף אם מתו הבעלים ואין ראויין לאכילה, יאכלוהו אחרים.

[196] שהאונן אסור באכילת קדשים; ונלמד ממה שאמר הכתוב במעשר שני: לא אכלתי באוני ממנו, ואתו קדשים בקל וחומר ממעשר, רש"י.

[197] א. ומשה היה סבור, כי כשם שנצטוה מפי הגבורה שיאכלו את המנחה שקרבה באותו יום, אף שאוננים הם, הוא הדין לחטאת זו; ואמר לו אהרן: שמא לא שמעת אלא במנחה זו שהיא קדשי שעה ליום שמיני של מילואים, אבל חטאת זו שעיר ראש חודש הוא, וקדשי דורות הן ואסורין לאונן, רש"י. ב. בזבחים מייתינן דרבי יהודה פליג על רבי נחמיה, וסובר: מפני טומאה שאירעה בה באונס נשרפה; ומה שאמר אהרן "כאלה", הוא מפני שהיה משה אומר לאהרן: שמא מתוך צערך על מות בניך פשעת בה ונטמאת? ועל כך אמר לו אהרן: כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי קדשים? אלמלי קראוני כאלה וכאלה לא הייתי מבזה אותן, רש"י.

[198] הקשו התוספות: ודילמא "הוראת שעה היתה" שנשרפה מפני אנינות כי עדיין לא פירש להם משה עיקר דין עיבור צורה, וכדאמרינן לעיל הך סברא; ולעולם לא סבירא ליה לרבי נחמיה כרבי יוחנן בן ברוקא?! וראה בדבריהם מה שתירצו.

[199] ואם תאמר: שמא מפני שעבדו אותה אוננים נפסלה, שהאונן שעבד חילל?! זה אינו, כי לא בני אהרן הקריבוה, אלא אהרן - שהוא כהן גדול ומקריב אונן - הקריבה, וכדדרשינן לה מן המקראות בזבחים, רש"י.

או נשפך דמה, או יצא דמה חוץ לקלעים (למחיצות העזרה) דקיימא לן [שמוחזק בידינו] שדינה בשריפה. מנלן [מנין לנו] הלכה זו?

ומשיבים: נפקא לן [יוצא, נלמד, לנו] הענין מדרשתו של ר' שמעון דתניא [ששנויה ברייתא] ר' שמעון אומר נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" (ויקרא ו, כג) — לימד על חטאת ששריפתה בקדש.

אין לי אלא זו בלבד, שאר פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים מנין שאף דינם להשרף בעזרה שהיא מחיצתן בשעת כשרותם? תלמוד לומר: "וכל... בקדש... באש תשרף" לאמור כל שהוא דבר של קודש — בקודש תהא שריפתו.

ומקשים שוב: אשכחן [מצאנו] דין זה לענין קדשי קדשים, אולם קדשים קלים מנלן [מנין לנו] שגם בהם נוהגת הלכה זו? אלא כך צריך לומר: כל שפסולו בקדש דינו בשריפה, לא שנא [אינו שונה] אם היה זה קדשים קלים ולא שנא [שונה] קדשי קדשים, וכל אלה גמרא גמירי לה [במסורת נלמדים הם] ואילו חטאת של אהרן זו ששרפוה בשמיני למילואים לא היה צורך להשמיע שדינה בשריפה אלא משום מעשה שהיה כך היה, ולא בא אותו מעשה ללמדנו דבר להלכות קדשים.

ושואלים: ולשיטת תנא דבי [מבית] מדרשו של רבה בר אבוה, שאמר: אפילו פיגול שפסולו בגופו וטעון שריפה טעון עיבור צורה שילינוהו עד למחרת ויתקלקל מעט, ואז שורפים אותו. מנא לן [מנין לנו] סברה זו?

ומשיבים: יליף [לומד] בגזירה שוה מן המלים השוות "עו‍ן" "עו‍ן" האמורות גם בפיגול ("פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עוונה תישא". ויקרא ז, יח) וגם בנותר ("והנותר... באש ישרף... ואוכליו עוונו ישא". ויקרא יט, ו. וויקרא יט, ח). ולכן נוהגים בפיגול להלינו כדי שתעובר צורתו ולאחר מכן שורפים אותו ויהא דינו כדין נותר.

ומקשים: ונילף [ונלמד] "עו‍ן" "עו‍ן" מחטאת של אהרן בימי המילואים ("מדוע לא אכלתם את החטאת... ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה". ויקרא י, יז), שאף בה נאמר "עון" ונשרפת מיד, ללא עיבור צורה! אמר לך [יכול היה לומר לך] תנא זה: חטאת של אהרן כי האי גוונא [בכגון זה, במקרה כזה] נמי [גם כן] עיבור צורה לדורות בעיא [צריכה] והתם [ושם] בחטאת אהרן ששרפוה מיד — הוראת שעה היתה.

ושואלים: השתא [עכשיו] דאמרינן [שאנו אומרים] שקיבלנו את המסקנה שכל פסולי (פסולים) של קדש בשריפה, לא שנא [אינו שונה] פסול קדשי קדשים, ולא שנא [ואינו שונה] של קדשים קלים, כל אלה גמרא גמירי לה [במסורת למדים אותה]. ושואלים: אם כן הכתוב "בקדש... באש תשרף" למה לי? מה מלמדנו כתוב זה שלא ידענו מאותה מסורת? ומשיבים: ההוא מבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] כדי ללמד שדין השריפה הנלמד מאותה מסורת אינו יכול להתבצע בכל מקום אלא שריפתה תהיה בקדש בלבד.

ועוד שואלים: אם למדנו דין זה מן המסורת, מה שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט) למה לי? הלוא אף טומאת הקרבן בכלל פסולי הקודש, ומה צורך בכתוב מיוחד?

ומשיבים: ההוא, לגופיה איצטריך [אותו כתוב, לעצמו הוצרך] סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר] כל פסולי (פסולים) של קדש כולל דברים כגון: לן דמה ולא נזרק ביומו, או נשפך דמה, או יצא דמה מחוץ לקלעים, וכן בהמת קרבן נשחטה בלילה, שכל אלה דינם בשריפה שהם פסולי קודש מיוחדים דליתנהו [שאינם] בחולין, שכל אלה אינם פסולים כלל בחולין.

אבל נטמא הבשר, שבחולין נמי מפסיל [גם כן נפסל], אימא [אמור] הואיל ואיתעביד ביה עובדין [ונעשו בו דברים] של חול, שפסולו אינו מיוחד לקדשים — אימא [אמור] שלא תיבעי [יצטרך] קרבן זה שריפה, ותיסגי ליה [ודי לו] בקבורה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שגם פסול טומאה בקרבן טעון שריפה.

א שנינו במשנה שאם נטמאו הבעלים של הקרבן או שמתו — תעובר צורתן של הקרבנות וישרפו לאחר החג, ור' יוחנן בן ברוקה חלק ואמר שדינם בשריפה מיד. אמר רב יוסף: מחלוקת זו היתה כשנטמאו בעלים אחר זריקה, דאיתחזי [שהיה ראוי] בשר לאכילה שכל העבודות היו בהכשר. אבל נטמאו בעלים לפני זריקה, שלא איתחזי [היה ראוי] הבשר לאכילה אפילו רגע אחד — דברי הכל ישרף מיד.

מיתיבי [מקשים] על סברה זו מן התוספתא: זה הכלל: כל שפסולו בגופו — ישרף מיד. ואם היה הפסול בדם הקרבן או בבעלים — תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.

ונדייק: קתני [שנה] בעלים דומיא [בדומה] לדם, מה דם חייבים לומר שאירע בו פסול לפני זריקה (שהרי לאחר זריקה אינו מעלה ואינו מוריד) אף בעלים הכוונה שהיה בהם פסול אפילו לפני זריקה בניגוד לדברי רב יוסף.

אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר דבר בשם רב יוסף, כך נאמר]: מחלוקת זו דווקא כשנטמאו בעלים לפני זריקה, שלא איתחזי [היה ראוי] הבשר לאכילה דהוה ליה [שהרי נעשה לו] כפסולו בגופו. אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה דאיתחזי [שראוי] הבשר לאכילה — דברי הכל הרי זה פסולו מחמת דבר אחר, ובעיא [וטעונה] עיבור צורה.

ור' יוחנן אמר: אף לאחר זריקה נמי [גם כן] מחלוקת אם טעון עיבור צורה. ואזדא [והלך] ר' יוחנן לטעמיה [לשיטתו], שאמר ר' יוחנן: ר' יוחנן בן ברוקה ור' נחמיה אמרו דבר אחד, השיטה של רבי יוחנן בן ברוקה הא דאמרן [אמרנו]. כלומר, עיקרון אחד היה להם.

ותוהים: ר' נחמיה מאי היא [מה הוא] הענין שדיבר בו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' נחמיה אומר: חטאת אהרן שנשרפה בשמיני למילואים מפני אנינות (אבלות) נשרפה זו שהרי באותו יום מתו נדב ואביהוא בני אהרן לכך נאמר שהסביר אהרן למשה "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" (ויקרא י, יט), כלומר מאורעות של אבל כאלה, ומטעם זה נשרפה.

ומכאן ממשיך ר' יוחנן לדון והא [והרי] אנינות כלאחר זריקה הויא [היתה] שפסול האנינות אינו פוסל את עצם עבודת הקרבת הקרבן לגבי כהן גדול כאהרן אלא הוא פסול בבעלים שאינו יכול לאכול ממנו, והוא כשאר פסולים שלאחר זריקה שכל חסרונם הוא באי היכולת לאכול את הקרבן. וכי אשתרוף לאלתר אשתרוף [וכאשר נשרף הקרבן מיד נשרף] ולא המתינו לו עד למחר. משמע שגם ר' נחמיה סבור שגם קרבן שאירע בו פסול לאחר הזריקה ישרף מיד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or its blood was spilled, or its blood was taken outside the hangings that denoted the courtyard of the Tabernacle, we maintain that it must be burned; from where do we derive this halakha?

The Gemara answers: We derive it from the exposition of Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: The verse that states: “Any sin-offering from which some blood has been brought to the Tent of Meeting, to make atonement in the sacred place, shall not be eaten; it shall be burned in fire” (Leviticus 6:23), has taught that the burning of a sin-offering is in the sacred area, the Temple courtyard.

I have derived only that the halakha applies to this alone, a sin-offering; with regard to the rest of the disqualified offerings of the most sacred order and the portions of offerings of lesser sanctity that are consumed on the altar, from where do we derive that they must be burned in the Temple courtyard, which is their boundary when they are valid? The verse states: “Any…in the sacred place…shall be burned in fire,” which teaches that any consecrated item must be burned in a sacred place.

The Gemara asks further: We found a source for offerings of the most sacred order; from where do we derive that it also applies to offerings of lesser sanctity? Rather, we must say as follows: Anything disqualified in the sacred area, the Temple courtyard, must be burned. It is no different whether it is offerings of lesser sanctity, and it is no different whether it is offerings of the most sacred order; they learned it as a tradition. And the sin-offering of Aaron that was burned on the eighth day of inauguration was mentioned only because the incident that took place, took place in this way. It was not mentioned in order to teach the halakhot of offerings.

The Gemara proceeds to ask an unrelated question with regard to piggul: And according to the opinion of the tanna from the school of Rabba bar Avuh, who said that even piggul, which is a disqualification of the animal itself, requires decay of form, meaning that it must be left over until the next day so that it will begin to decay and is only then burned, from where do we derive that it requires decay of form?

The Gemara answers: It is derived from a verbal analogy from the parallel words “iniquity” and “iniquity.” With regard to piggul, the verse states: “It remains rejected [piggul]; and the soul that eats it shall bear its iniquity” (Leviticus 7:18), and with regard to leftover sacrificial meat, the verse states: “And whatever is leftover…shall be burned in fire…and each of those who eat it shall bear his iniquity” (Leviticus 19:6–8). Just as leftover sacrificial meat is burned after it has been left over to the next day, so too, piggul is burned only after it has been left over to the next day and its form has decayed.

The Gemara asks: Let us instead learn the rules of piggul through a verbal analogy based on the parallel words “iniquity” and “iniquity” from the sin-offering of Aaron, with regard to which the verse states: “Why did you not eat the sin-offering in the place of sanctity…and He gave it to you to bear the iniquity of the congregation” (Leviticus 10:17). The sin-offering of Aaron was burned immediately, without decay of form, so why can it not be learned from there that piggul does not require decay of form either? That tanna could have said to you: The sin-offering of Aaron in a case like this would also require decay of form were it to occur in future generations; but there, when it was burned immediately, it was a provisional edict issued in exigent circumstances.

The Gemara asks: Now that we say that we have accepted the conclusion that all disqualified sacred offerings must be burned, and it is no different whether they are disqualified offerings of the most sacred order or offerings of lesser sanctity, because in both cases they learned it as a tradition, with regard to the verse that says: “In the sacred place…shall be burned in fire,” why do I need it? What does this verse teach that is not known from oral tradition? The Gemara answers: That verse is required to teach that the requirement of burning that is learned from the oral tradition cannot take place anywhere; its burning must take place only in the sacred place, the Temple courtyard.

The Gemara asks further: If the source of the halakha is an oral tradition, with regard to the verse that states: “The flesh that touches any impure item shall not be eaten, it shall be burned in fire” (Leviticus 7:19), why do I need it? This halakha is included in the oral tradition and should not require its own verse.

The Gemara answers: That verse is necessary for itself. It could enter your mind to say that disqualified sacred offerings include only a case where its blood was left overnight instead of being sprinkled on the altar on the day the offering was slaughtered; or its blood was spilled; or its blood was taken outside the hangings; and similarly, the case of an offering that was slaughtered at night. In all these cases, the offering must be burned because these are disqualifications unique to sanctified offerings that do not exist with regard to unconsecrated items.

But if the meat became ritually impure, which disqualifies unconsecrated meat also, say that since it was treated in the manner of unconsecrated items, as the disqualification is not unique to consecrated items, it should not require burning, and burial should be sufficient for it. Therefore, the verse teaches us that an offering that is disqualified through ritual impurity must also be burned.

It was taught in the mishna that if the owners of the offering became ritually impure or died before the offering was completed, its form must be left to decay, and it is burned after the first day of the Festival. Rabbi Yoḥanan ben Beroka disagrees and says that it is burned immediately. Rav Yosef said: This dispute is about a case in which the owners became ritually impure after the sprinkling of the blood, because the meat was fit for eating since all its services were completed in a valid way. But if the owners became ritually impure before the sprinkling of the blood, such that the meat was not fit for eating even for a moment, all agree that it should be burned immediately.

The Gemara raises an objection to this statement based on the Tosefta: This is the principle: In all cases in which its disqualification is in itself, it should be burned immediately. If the disqualification is in the blood of the offering or in the owners, its form should be left to decay, and then it should be taken out to the place designated for burning.

The following inference can be made based on the formulation of the Tosefta: It is teaching that the case of disqualified owners is similar to the case of disqualified blood: Just as in the case of blood the disqualification necessarily occurred before the sprinkling of the blood, as the offering is not disqualified if anything happens to the blood after sprinkling, so too, the case of owners is referring to one in which they became disqualified even before the sprinkling of the blood, which contradicts the statement of Rav Yosef.

Rather, if this was stated in the name of Rav Yosef, it was stated as follows: This dispute is specifically about a case in which the owners became ritually impure before the sprinkling of the blood, such that the meat was never fit for eating, which makes it as though its disqualification is in itself. But if the owners became ritually impure after sprinkling of the blood, such that the meat was fit for eating, all agree that its disqualification is due to a different matter, i.e., an external factor, and it requires decay of form.

And Rabbi Yoḥanan said: Even a case in which the owners became ritually impure after sprinkling the blood is included in the dispute about whether decay of form is necessary. And Rabbi Yoḥanan follows his line of reasoning, as Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Yoḥanan ben Beroka and Rabbi Neḥemya said the same thing. The statement of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is that which we said.

With regard to Rabbi Neḥemya, what is the ruling in which he expressed his opinion? It is as it was taught in a baraita: Rabbi Neḥemya says: Aaron’s sin-offering that was burned on the eighth day of inauguration was burned due to acute mourning, as that was the day his sons Nadav and Avihu died. For this reason, it is stated that Aaron explained to Moses: “Now that events such as these befell me, were I to eat this day’s sin-offering would the Lord approve?” (Leviticus 10:19). In other words, it was due to the deaths of his sons, which Aaron referred as “events such as these,” that Aaron burned the sin-offering instead of eating it.

Rabbi Yoḥanan analyzes Rabbi Neḥemya’s statement: Now, acute mourning is similar to a case of disqualification after sprinkling of the blood, because acute mourning merely disqualifies the owners from eating the offering. It does not disqualify the actual performance of the sacrificial service by a High Priest, such as Aaron. Therefore, it is like other disqualifications that take effect after the sprinkling, which simply prohibit the eating of the meat. And when it was burned, it was burned immediately, without waiting until the following day. This shows that Rabbi Neḥemya agrees that an offering that becomes disqualified after its blood has been sprinkled should be burned immediately.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבה בר אבוה דתני אפילו פגול טעון צורה כלומר אינו נשרף מיד אלא עד שתעובר צורתו אמר לך אפי' כעין חטאת לדורות צורה בעי וחטאת דאהרן הוראת שעה היתה ולא שיהיה דבר זה נוהג לדורות:

אמר רב חסדא מחלוקת ת"ק ור' יוחנן בן ברוקה כשנטמאו הבעלים או שמתו שזה אומר תעובר צורתו וזה אומר ישרף מיד בשמתו או נטמאו הבעלים לאחר זריקה דאיתחזי בשר לאכילה אבל לפני זריקה דלא איתחזי בשר לאכילה כלל דברי הכל ישרף מיד אותבינן עלה וחזר ואמר אלא הכי איתמר אמר רב חסדא מחלוקת שנטמאו או שמתו לפני זריקה דלא איתחזי בשר לאכילה כלל דהוי ליה (כי) פסולו בגופו אבל לאחר זריקה דברי הכל בעי צורה ור' יוחנן אמר לאחר זריקה נמי מחלוקת כי היכי דלא תקשה לך הא תיובתא דאותבינן על רב חסדא ולא אשכח לה פירוקא:

כבר ביארנו במשנה שזה שנאמר בה שכל שנטמאו בעלים תעובר צורתו לא סוף דבר לאחר זריקה שהיה לבשר שעת הכושר הואיל ונזרק הדם קודם שנטמאו בעלים וכן שנפטרו בעלים מפסח שני אלא אפי' לפני זריקה שהרי אמרו בדם ובבעלים תעובר צורתו ודם פירושו שלן או נטמא או נשפך וזו לפני זריקה היא:

כהן הדיוט אונן שעבד חלל אבל כהן גדול מקריב אונן אלא שאינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ונגמר כו' מעון דפיגול ומסברא נימא דישרף מיד וי"ל דבלאו הכי איצטריך למכתב עון בפיגול דבפ"ב דזבחים כו' עכ"ל כצ"ל וכשיטת ר"י שכתבו התוס' לעיל דמסברא ידעינן בפסול הגוף דישרף מיד ודו"ק:

בד"ה אבל נטמא כו' ואור"י דה"א מה שנוהג בחולין הוי חומרא [הואיל] ומעשה חול אתעביד ביה וא"ת ונילף ק"ו כו' עכ"ל כצ"ל ובעיקר קושייתם תירץ רש"י דשאני טומאה דפסלה אף בתרומה ומעשר ואפשר דלא ניחא להו בהכי דליכא למפרך הכי בכל הני פסולי דם דלא שייכין בתרומה ומעשר ומה שהקשו התוס' נילף ק"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופה דשאר פסולין לא שייכין למילף מיניה וה"ה דאיכא להקשות נמי נימא ק"ו טומאת קדשים גופה ממעשר שני דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף נמי מיניה ודו"ק:

בד"ה ר"י בן ברוקא כו' הוראת שעה היתה דעדיין לא פירש להם עיבור צורה כדפי' בקונט' כו' עכ"ל היינו כפי מה שפירש רש"י לקמן דלא גמרי רבנן דורות משעה דליכא לפרושי מקרבן שעה דהא קרבן דורות היה דהיינו שעיר ר"ח אלא דר"ל הוראת שעה דעדיין לא פירש להם דין עיבור צורה באותה שעה וכבר דחו התוס' לקמן פירושו בפסול דם דמסברא בעי עיבור צורה וכמו שתירץ רשב"א הכא דלא שייך הכא הוראת שעה היתה באנינות דמסברא בעי עיבור צורה דפסול בעלים הוא ודו"ק:

גמ' ורבי יוחנן אמר לאחר זריקה מחלוקת כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הלכתא כו' למה לי הס"ד:

בד"ה מנא ליה כו' והאי קרא בנותר מוקמינן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לאחר זריקה כו' מאן קתני לה. נ"ב קצת קשה למאי נקט האי לישנא אלא הל"ל דאי דוקא הדרא קושיא לדוכתא ונ"ל דה"ק דשמא תאמר לעולם דוקא קאמר ובברייתא דדם וחלב אתיא כאידך תנא בשלמא לעיל פריך שפיר משום דקאמר אבל נטמאו לפני זריקה דברי הכל כו' אבל הכא לא קאמר דברי הכל אלא שת"ק ורבי יוחנן בן ברוקא לא פליגי ביה מש"ה מסיק סוף סוף מאן קתני לה ודו"ק:

גמרא אלא כל פסולי דקדש בשריפה. כ"נ דצ"ל כדלקמן:

גמ' והתם הוראת שעה היתה. לכאורה מי הורה להם ואולי דמשה הורה להם מקודם דאיזו פסול שיארע ישרפו ע"י מיד וכ"נ מפרש"י (לקמן ר"ד פג) בסד"ה אמר להם ולפי שהביאו התוס' משמו בד"ה ריב"ב ג"כ א"ש והמהרש"א שם שהשום יחד ל"נ:

גמ' וריו"ח אמר לאח"ז מחלוקת. כצ"ל וכ"נ להדיא מפרש"י וביותר מהתוס':

רש"י ד"ה וכן יצא. דמהאי פנימה דלעיל כו'. תימה דא"כ תיפוק ליה נמי דבשריפה מהתם כדיליף לעיל לבשר היוצא ועיין (זבחים פב ב) תוד"ה כיון:

רש"י ד"ה מעשה חול. של"נ ונטמאה כו'. ר"ל דלא נזהרו אף מדבר שנצרך להזהר אפילו בחולין:

רש"י ד"ה אבל נטמא קודם זריקה. דרחמנא דחיה כו'. ולע"ד מלשון הגמרא משמע דאף לר"א אליבא דר"נ לעיל (עח ב וע"ש בתד"ה לימא) דיוצאין הבעלים בו ופטורין מפ"ש מ"מ בשעת זריקה היה עומד לשריפה ורש"י לשיטתו לקמיה דגריס והא אנינות כלאחר זריקה וגי' הספרים שהביא שם סייעתא לדידי:

רש"י ד"ה ה"ג והא אנינות. עיין כה"ד. וק"ק דמ"מ עדיפא דריב"ב מדר"נ דהא דר"נ עכ"פ לא הוי חזי בשר לאכילה מעולם ודריב"ב איתחזי לאכילה בשעת זריקה ועיין לקמן בתד"ה ורבה ובתירוצם יתיישב גם כאן:

תד"ה הואיל. וא"ת ונילף ק"ו מתרומה כו'. הב"א הקשה הא הוה תחלתו להחמיר וסופו להקל באם ל"מ עצים לשרפו כו' וכן הביא בשם או"כ להקשות כזה על הא דלעיל בגמרא בשלמא נטמא כו' כש"כ בקק"ד ולי לק"מ דמאי סופו להקל יש כאן הלא אי לא הוה יליף ק"ו היה גם כן יושב ובטל דבקבורה דקאמר הש"ס כאן הוא מדרבנן בעלמא כדפרש"י משא"כ חמץ דצותה התורה לבערו ומש"כ המהרש"א וה"ה דא"ל נימא ק"ו כו' ממע"ש כו' תמוה דאם לשריפה מע"ש גופיה לא מצינו בו דבשריפה דוקא (ועיין חדושי הגרע"א מה שתמה על התוספות במה שהקשו דנילף מתרומה) ואם לאסור באכילה (עיין יבמות עג ב) הא א"מ מן הדין ועיין (לעיל כד) דבאמת יליף זה ממעשר אבל בהיקש וע"ש בתוספות גם מש"כ בהא דלא ניחא להתוספות בפירוש רש"י מגומגמין מאד ע"ע:

תוס' ד"ה אבל נטמא כו' [וא"ת ונילף ק"ו מתרומה דבעי שרפה, ולמה לי קרא לקדשים שנטמאו שהם בשרפה].
קשה לי, הא ליכא קרא דתרומה טמאה בשרפה, שבת (דף כד) כתבו בתוס' או דהוי דרבנן, או משום אקרי קודש, וא"כ כל זמן דלא ידעינן דקודש שנטמא בשרפה גם תרומה טמאה לא ידעינן:

קדשים קלים מנ"ל פרש"י ומטומא' ליכא למילף דשאני טומאה דפסולה בתרומה ומעשר. וקשה להולמו על מה איחר בקושייתו דלעיל דפריך קדשים קלים מנ"ל ה"ל לאקשויי בשלמא במאי דסתר גמרא אלא יוצא מנ"ל לק"מ די"ל כיון דידע הגמרא דמצינו למילף מקרא יותר עדיף אבל אמאי דפריך תו קדשים קלים מנ"ל הו"ל להקשות מיד ניליף מטומאה ולפי מה שכתבנו יש לתרץ דלכאורה צריך ליישב הלשון דפריך מברייתא דלן דמה ונשפך דמה ויצא דמה דקיי"ל בשריפה משמע דברייתא לא איתניא רק לענין פסול ולא לענין שריפה אלא צ"ל דקושית הגמרא היינו פסול דיוצא מנ"ל דלפי פרש"י בזבחים ילפינן פסול דיוצא מפגימה ולרבנן מק"ו דבשר הנכנס דלאו כלום הוא ואפ"ה פסול יוצא שייך ביה כ"ש דם דבנכנס פסול כ"ש יוצא וא"כ דון מינה ומינה מה בשר היוצא בשריפה מיד ה"ה דם היוצא וא"כ כיון דדם היוצא בשריפה מיד ובהדדי אתני' יצא ונשפך ולן משמע דבחד דינא מיתדני וכולן בשריפה מיד ופליג אברייתא דלקמן דמשמע דבדם ובבעלים תעובר צורתו וא"כ משום הכי לא מצי רש"י להקדים לעיל בקושייתו דלילפו כולהו מטומאה משום דלפי מה דס"ד לעיל א"כ לא מצינן למילפינהו מטומאה דהתם שריפה מיד הוי ובדם ובבעלים באמת דיניהם בעובר צורה ומש"ה המתין עד לבתר דפריך מלן ונשפך א"כ לסברת מקשן הלז באמת דס"ל לכולהו דיניהן מיד דפליג אאידך ברייתא דלקמן דס"ל דבדם בעי עיבור צורה מקשה שפיר לילפו כולהו מטומאה ומש"ה הוכרח רש"י לפרש דמה לטומאה שכן נוהג בתרומה ומעשר וק"ל. אכן לא יצאנו עדיין מידי חובתו באמת דעדיין קשה מאי דפתחנו בה לילפי באמת מבינייהו או מהיקישא ע"כ נ"ל לבאר כל חמירא ולפרש הסוגיא באופן אחר ולא צריכנא לדחוק כפי' התוס' דסברא חיצונה היא מיד או עיבור צורה אלא כל הסוגיא כפשוטו דודאי סברא חיצונה היא כיון דגלי לן אורייתא דבשריפה מסברא נימא דמיד דאי לעיבור צורה לישתוק מיניה ומהיכא תיתי נימא דבקבורה כיון דלא גליא בשום מקום באורייתא דבעי קבורה וכל מקום דבעי קבורה אינו רק מדרבנן דלא ליתי לידי תקלה אבל בקדשים מסתמא כיון דגלי לן קרא דלא יאכל מינה נייחי עד דליהוי נותר וממילא ישרפו אח"כ כדין נותר אע"כ כיון דגלי לן קרא דבעי שריפה ע"כ מיד היא אלא דהכא קשיא ליה טפי קדשים קלים מנ"ל ולא ילפינן מהקישא או מבינייהו דנטמא ויוצא היינו כיון דגלי לן קרא בנותר והנותר באש ישרף דילפינן מינה לעיל דף כ"ד דנותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה וממעטינן לרבנן חמץ בפסח אע"ג דאית לן למילף בק"ו מנותר ומג"ש כמו שפירש"י דף כ"ז ולר' יהודה ממעטינן מיניה שור הנסקל דס"ד דבשריפה כיון דילפי' מקרא דוהבשר שנטמא באש ישרף דסד"א דגם שור הנסקל בעי שריפה וכל זה כיון דלא מצינן למעט מיניה שאר קדשים כיון דאמת הוא דכל פסולו בקודש בשריפה אכן לפי מאי דס"ד דאכתי לא ידעינן דכל פסולו בקודש בשריפה מהלכתא יותר יש לן למעוטי שאר קדשים דדמיא ליה מלמעטיה שור הנסקל וכ"ש לאינך תנאי דילפי שור הנסקל דאסור בהנאה מלא יאבל פשטיה דקרא יותר משמע למעט מיניה שאר קדשים קלים ומשום הכי פריך שפיר קדשים קלים מנ"ל עד דמסיק דהלכתא גמירא ליה וא"כ הוכרחו למעט מיניה שור הנסקל לר' יהודה ולרבנן חמץ בפסח לכל חד וחד כדאית ליה וק"ל. ועיין לעיל מ"ש בחידושים דף כ"ז דפי' רש"י שעיר נחשון היה היינו משום דקדשי שעה היה ופסול דיליה ע"כ ילפינן מהקישא ודו"ק:

הג"ה מנכד המחבר זצ"ל ה"ה הרב הגאון הגדול החריף ובקי כש"ת מוהר"ר בערוש זצ"ל בן הרב הגדול המפורסם בדורו מופת הדור רכב ישראל ופרשיו נר הישראלי וקדושו ע"ה פ"ה אב"ד ור"מ דק"ק הנובר כ"ש מפארים מהור"ד אריה ליב זצ"ל בה"מ ספר פני אריה בן המחבר פני יהושע זצ"ל:

הג"ה מנכד המחבר לא להתגדר מדבר כי מה לתבן את הבר אך הואיל וזכני ה' לבאר ע"פ דבריו דברי התוס' אימא ביה מילתא בתוס' ד"ה בשלמא נטמא הקשו וא"ת ואמאי צריך קרא כו' ותירצו בתירוץ השני דה"א אפילו כשיהיה נותר לא ישרף דנותר שהיה ראוי לאכילה קודם לכן דוקא ישרף וכו' ע"כ וע"פ מ"ש אא"ז בעה"מ ז"ל דטפי איכא למעוטי קדשים מקרא דהנותר מלמעט שור הנסקל לפ"ז אמאי ממעט הש"ס שאר איסורין משריפה משום דכתיב הנותר נותר בשריפה ואין כל איסורין בשריפה טפי ה"ל למימר דהנותר קאי למעט נותר דבשר בשריפה ואין נותר דדם בשריפה דמסתבר טפי דקאי בנותר ממעט נותר אע"כ צ"ל דנותר דדם נמי הוי נותר ותירוץ הראשון שתירצו התוס' דאיצטריך דלא לעביד ליה קבורה קודם שיהיה נותר נמי ליתא לפמ"ש הרשב"א דמ"ל דאמיד קא בעי ולכאורה קשה א"כ מאי פשיט מקרא דוהבשר אשר יגע כו' באש ישרף אכתי מנ"ל דהיינו מיד ואי משום דאי לאו מיד לשתוק קרא מיניה דבלא"ה ישרף משום נותר הא איצטריך דלא ליעבד ליה קבורה אע"כ דס"ל להרשב"א דלא איצטריך להכי דמה"ת נעביד ליה קבורה דדווקא לקמן דמסקי הש"ס דה"א דטמא קיל טפי ומש"ה ה"א דנעביד קבורה משא"כ הכא אכתי לא ס"ד וס"ל כפירש"י ז"ל לקמן שכתב ומטומאה ליכא למילף דשאני טומאה דפסולה אף בתרומה ומעשר והשתא ע"כ צ"ל דס"ד דטומאה חמירא משאר פסולים ומה"ת נימא דתסגי ליה בקבורה ולא איצטריך קרא להכי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי צריך קרא ונראה ליישב קושית התוס' דבאמת הא דפריך הש"ס ותו הא דתני לן דמה כו' מנ"ל לא קאי אלא אשלמים ובכור ומעשר דנאכלים לשני ימים ולילה אחד דמנ"ל בהנך דנשרפין ואהנך הוא דאיצטריך למילף מקרא והשתא וא"ק קושית התוס' כיון דצריך עיבור צורה פשיטא דישרף משום נותר דבאמת בהנן אף דנתעבר צורתן שכבר עבר עליהם לילה אחת עדיין אינן נותר והשתא בלאו קרא ה"א אף דנתעבר צורתן אינן נשרפין כיון דאינן נותר ומש"ה איצטריך קרא לפסול דם בקדשים קלים וזה הוא שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש במתני' באורך דא"צ להשהותו עד הבוקר של ט"ז שתעובר צורתו דהיינו לילה אחת ומיהו בי"ט לא מצי שריף כו' ובאמת אין דרכו של רש"י ז"ל להאריך כ"כ בדברים שאינן נוגעים לביאור המשנה ולא הו"ל למכתב אלא ישרף מיד בי"ד אלא דכוונת רש"י דבנטמא הבשר ישרף בי"ד וא"צ להשהותו עד ט"ז משמע דבנטמאו הבעלים צריך להשהותו עד ט"ו כדתני במתני בהדיא תעובר צורתו ותשרף בט"ז אלא דקשה לרש"י דא"כ משמע ממתני' דעיבור צורה ב' לילות מדקתני במתני' תעובר צורתו וישרף בט"ז מש"ה כתב שתעובר צורתו דהיינו לילה א' וא"ל כיון דעיבור צורה לילה א' א"כ אמאי ימתין עד ט"ז ומש"ה כתב ומיהו בי"ט לא מצי שריף כו' ומש"ה צריך להמתין עד ט"ז ולעולם עיבור צורה לא הוי רק לילה א' וזה שהכריחו לפ' בד"ה לן דמה של בהמת קרבן ולכאורה שפת יתר הוא אלא דכוונתו דלא נימא דהך ברייתא אמתני' דהכא קאי ומיירי בלן דם הפסח או קאי אחטאת ואהא בעי מנ"ל דבשריפה והנך בעלות השחר הוה נותר והוה קשה קושית תוס' למאי איצטריך קרא הא בלא"ה הוי נותר לאחר שתעובר צורתו מש"ה פירש לן דמה של בהמת קרבן דהא דאיצטריך קרא בבהמת קרבן שפיר מצינן השתא למימר דאיירי בשלמים וכה"ג. ואגב אמינא ליישב מאי דק"ל לכאורה מה שפירש"י בשמעתין דמיתורא דפנימה דרשינן פסול יוצא ובחומש פרשת שמיני כתב לדרשא דת"כ דיוצא ילפינן מבמקום קדוש ונראה ליישב דבאמת בפי לחומש כתב אליבא דהלכתא דס"ל לרש"י ז"ל מפני טומאה נשרפה כמ"ש הגאון מהרא"ם ד"ה שדעת רש"י נוטה למ"ד מפני טומאה נשרפה וס"ל נמי כרבנן דרבי יוסי הגלילי דלא ילפינן פסול יוצא מחטאת דאהרן כדמוכח מפי' בפ' צו דפי' לקרא דוכל חטאת לחטאת שנכנס דמה לפנים והשתא א"ש דסוגיא דשמעתין ע"כ צ"ל דאזלא אליבא דר"נ דמפני אנינות נשרפה ושלא כדין שרפוהו בלא עיבור צורה והאי דהוטב בעיני משה היינו מה שלא אכלוהו דרעף"י מפרש לסוגיא דשמעתין דלא כהרשב"א דאמיד קבעי מנ"ל אלא קבעי מנ"ל דטעון שריפה דמוכח לן מפי בד"ה אלא קדשים קלים מנ"ל מ"ל דמצריך תנא דמתניתין שריפה ליוצא דפסח וע"כ דטעמא משום דכולה שמעתין אליבא דרבה ואליביה ע"כ ישרף לא משמע מיד כמ"ש התוס' בד"ה בשלמא נטמא והשתא כיון דלא בעי אמיד ע"כ צ"ל דלר"נ אתיא דלמ"ד מפני טומאה נשרפה אי מפני טומאת בשר נשרפה וכדין עשו ששרפוהו מיד וע"כ הא דהוטב בעיני משה היינו לגמרי הוטב במה ששרפוהו מיד ורישא דומיא דסיפא דהן לא הובא כו' מכלל דאי הובא שפיר עבוד היינו דלגמרי שפיר עביד דשרפוהו מיד ולפ"ז הוי ש"מ ביוצא מתטאת דאהרן דשרפוהו מיד וא"כ הוה קשה מאי קאמר הש"ס בשלמא נטמא כתיב כו' באש ישרף הא ממשמעותו דישרף לא משמע מיד ואי מפני טומאה נשרפה היינו מפני טומאת דם ושלא כדין עשו א"כ היכי קאמר הא הובא דמה שפיר עבוד כיון דמסקינן שלא כדין עשו במה ששרפו פסול דם אע"כ צ"ל דאליבא דר"נ אתיא דמפני אנינות נשרפה ושלא כדין עשו מה ששרפוהו מיד ולפ"ז מוכח נמי דבפסול יוצא לא ישרף מיד והא דקאמר הן לא הובא מכלל דאי הובא שפיר עבוד היינו דשפיר עבוד דשרפוהו ולא לענין שריפה דמיד דומיא דסיפא דהוטב בעיני משה דלא הוטב אלא מה שלא אכלוהו מפני אנינות אבל מה ששרפוהו מיד שלא כדין עשו כ"ז בסוגיא דשמעתין משא"כ אליבא דהלכתא דמפני טומאה נשרפה ומיידי בטומאת בשר וע"כ לאו הוראת שעה היתה דכדין עשו דשרפוהו משום דהוי טומאת בשר הוכרח רש"י לפרש דפסול יוצא ילפינן ממדוע לא אכלתם במקום הקדש דאי הוה ילפינן פסול יוצא מיתורא דפנימה א"כ הוה אמרינן דרישא דומיא דסיפא דהוטב בעיני משה דלגמרי הוטב מה ששרפוהו מיד מפני טומאה וה"נ אי לאו פנימה היה שפיר עבוד דשרפוהו מיד ולא תבעי עיבור צורה ביצא דמה ובאמת למאי דקי"ל כרבנן דריה"ג ע"כ בעי עיבור צורה בפסול יוצא אע"כ דאליבא דהלכת' לרבנן דריה"ג ואליבא דר' יהודה לא ילפי' מפנימה אלא מקרא דמדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש דמהאי קרא מוכח בפשיטות דאי לא היתה במקום הקדש שפיר עבוד דלא אכלוה ולענין שריפה דמיד לא מצינן למילף מהתם כלל דהא לא קאמר אלא מדוע לא אכלתם את החטאת דבמקום הקדש היתה הא יצאה חוץ לקודש שפיר עבוד דלא אכול אבל לענין שריפה בעי עיבור צורה ומה"ט איצטריך לרבנן קרא דוכל חטאת כו' משום דמחטאת דאהרן לא מצינן למילף אלא ממדוע לא אכלתם והתם שלא כדין עשו דשרפוהו מש"ה איצטריך קרא דוכל חטאת ודו"ק ע"כ הג"ה מנכד המחבר הנ"ל:

נשפך דמה. דאין כאן זריקה ולא הותר הבשר: וכן יצא דמה. דמהאי פנימה דלעיל נפקא דמיפסיל אף הדם ביציאה: דקיימא לן דכל הני בשריפה. בכל הגמרא אנו מוצאין בכל פסולי קדשים יצאו לבית השריפה ומנלן מקרא: בקדש. בעזרה: פסולי שאר קדשים. שמחיצתן בכשרותן בעזרה דכתיב בהן (ויקרא ו) בחצר אהל מועד ואימורי קדשים קלים שנפסלו דבכשרותן היתה חומת העזרה מחיצתה דהא הקטרה בעו מנין שאף כשנפסלו תהא שם שריפתן ולהכי נקט אימורים דאי ניטמא בשרן של קדשים קלים דנאכל בכל העיר שריפתן נמי בכל העיר כדתנן שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן: קדשים קלים. דבעי שריפה כלל בשאר פסולין חוץ מטומאה מנלן ומטומאה ליכא למילף דשאני טומאה דפסלה אף בתרומה ומעשר: הלכתא גמירי לה. וחטאת דאהרן לא איצטריכא לפרושי בה שריפה באנינותה וביציאתה אלא מעשה שהיה הוא דאישתעי ולקמן פריך והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי: אפי' פיגול. שפסולו בגופו טעון עיבור צורה והא דתנא דרבה בר אבוה לא איתפרש מהיכא: מנא ליה. דבעי עיבור צורה פשיטא לן דטעמא משום דגמר עון עון מנותר כתיב בפיגול (שם ז) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכתיב בנותר (שם יט) ואוכליו עונו ישא והאי קרא בנותר מוקמינן ליה בכריתות (דף ה.) בגזרה שוה כתיב כי את קודש ה' חילל וכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא וגמר פיגול מנותר מה נותר כבר עובר צורתו אף פיגול צריך שתעובר צורתו ואדגמר מנותר ליגמרי' מחטאת דאהרן שנשרפה בו ביום דכתיב ביה נמי עון ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה ומשה הודה להם דכתיב וייטב בעיניו: כי האי גוונא. בין למאן דאמר בזבחים מפני אנינות נשרפה בין למאן דאמר מפני טומאה נשרפה לדורות בעיא עיבור צורה והוראת שעה היתה ששרפוה לבו ביום: ששריפתן בקדש. שצריך לשורפן בעזרה: מעשה חול. שלא נזהרו ונטמאה נתחללה והוזלה בקדושתה: ותיסגי לה בקבורה. לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים: מחלוקת. דקאמר תנא קמא פסולו מחמת דבר אחר הוא ובעי עיבור צורה כגון שנטמאו הבעלים אחר זריקת הדם דנעשו כל עבודות הדם בהכשר: אבל נטמאו קודם זריקה. דרחמנא דחייה לפסח שני נמצאת זריקה שלא בבעלים וה''ל פסולו בגופו דזריקה פסולה היא וישרף מיד בי''ד: בדם. כגון נטמא הדם או נשפך לארץ: מחלוקת לפני זריקה. התם פליג ר' יוחנן בן ברוקה דחשיב ליה פסולו בגופו ותנא קמא סבר מ''מ לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר ורבי יוחנן אמר אף לאחר זריקה נמי מחלוקת: מפני אנינות נשרפה. חטאת דאהרן שהיו אוננין ואסורין לאכול בקדשים דכתיב (דברים כו) לא אכלתי באוני ממנו ואתו קדשים בקל וחומר ממעשר: לכך נאמר כאלה. ותקראנה אותי כאלה שאני אונן והיאך הייתי אוכל קדשים למשה נצטוה לאמר להם קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה באנינות והיה סבור שאף החטאת תאכל באנינות כמנחה ואמר לו אהרן שמא לא שמעת אלא במנחה זו שהיא קדשי שעה ליום שמיני של מלואים נצטוית אותה מנחה ואף אני מודה לך בשעיר נחשון ושעיר של יום דכתיב (ויקרא ט) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת שהם קדשי שעה חובה ליום ואכילתן [מותר] לאונן אבל חטאת זו שעיר ר''ח הוא וקדשי דורות הן ואסורין לאונן ור' יהודה פליג עלה התם ואמר מפני טומאה נשרפה שנטמאת באונס והאי כאלה דריש ליה אמאי דקאמר משה לאהרן שמא מתוך צערך פשעת בה ונטמאת וקאמר ליה אהרן למשה כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי קדשים אלמלי קראוני כאלה וכאלה לא הייתי מבזה אותן: הכי גרסינן והא אנינות כלאחר זריקה היא. שאפי' מתו נדב ואביהוא לפני זריקה אין הזריקה נפסלת בכך דחטאת לא דמיא לפסח דעיקרו לאכילה דאילו חטאת לא חיישינן לאוכלין דידה דלכפרה אתיא ואכל ישראל שהיו ראוין ואם מפני שהקריבוה באנינות ונפסלה דאונן שעבד חילל לא הדיוטים הקריבוה כי אם אהרן עצמו וקיימא לן (יומא דף יג:) כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל והכי אמרינן בזבחים (דף קא.) ודרשינן הן היום הקריבו דקאמר ליה משה לאהרן דילמא באנינות אקריבתיה ופסלתיה ועל כן שרפתם אותה א''ל אהרן הן היום וכי הם היום הקריבו דפסל בהו אנינות אני הקרבתי דלא פסלא בי אנינות ושריפה מיד הואי בלא עיבור צורה ומדקאמר ר' יוחנן דר' נחמיה ור' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד אלמא ס''ל דפלוגתא דמתניתין אף כשנטמאו לאחר זריקה דעבודות דם נעשו בהכשר ואפילו הכי ישרף מיד מפני שאין מי שיאכלנו כי חטאת דאהרן לא היה לה פסול אחר אלא שלא היו לה אוכלין וספרים כתב בהן והא אנינות לאחר זריקה הואי וקשיא לי מנלן הא הלא לא נתפרשו בפרשה אלא עבודות של קרבנות שמיני אבל קרבנות של ר''ח לא נתפרשו בה ועוד מדקא מהדר ליה אהרן וכי הן הקריבו והלא אני הקרבתי מכלל דקודם זריקה הואי אנינות: ורבה מוסיף אף רבי יוסי. נמי סבירא ליה כר' יוחנן בן ברוקה דפסול בעלים לא בעי עיבור צורה:
ונגמר עון עון מחטאת דאהרן. תימה לרשב''א א''כ לישתוק מעון דפיגול וממילא נימא דישרף מיד וי''ל דבלאו הכי איצטריך למיכתב עון בפיגול דבפרק שני דזבחים (דף כח:) יליף בפיגול כרת עון עון מנותר: אבל נטמא דאיתיה בחולין כו'. תימה לרשב''א ניליף כולהו מטמא ואמאי צריך הלכתא ואומר ר''י דה''א מה שנוהג בחולין הוי חומרא הואיל ומעשה חול אתעביד ביה וא''ת ונילף קל וחומר מתרומה דבעי שריפה וי''ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי. רשב''א: לאחר זריקה מחלוקת. פירוש אף לאחר זריקה דאי דוקא בדם ובבעלים מאן קתני לה: רבי יוחנן בן ברוקה ורבי נחמיה אמרו דבר אחד. וא''ת דילמא לעולם רבי נחמיה כרבנן ס''ל דבעו עיבור צורה וחטאת אהרן שנשרף מיד מפני אנינות הוראת שעה היתה דעדיין לא פירש להם עיבור צורה כדפירש בקונטרס ואומר רשב''א דלפי מה שפירש ר''י דסברא דפסול בעלים בעי עיבור צורה אתי שפיר דהכא לא שייך הוראת שעה היתה דאנינות הוי פסול בעלים ומסברא בעי עיבור צורה ולעיל דקאמר הוראת שעה היתה קסבר דמפני טומאה נשרפה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד