דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

"לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך", ודרשינן: "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד". ללמדך: בשביל יחיד לא תזבחנו, שיהא אותו יחיד גורם ומועיל בשחיטתו שום צד נטיה [רש"י].

רבי שמעון אומר: אין צריך שיהו רוב ישראל טמאין כדי לעשותו בטומאה, אלא אפילו שבט אחד מישראל טמא, ואילו שאר כל השבטים טהורים, אף שאין שבט זה רוב ישראל הרי אנו דנין כל שבט כציבור.

ולפיכך: הללו - השבט הטמא - עושין לעצמן בטומאה כדין ציבור שאינן נדחין לפסח שני.

והללו - שאר השבטים - עושין לעצמן בטהרה.

מאי טעמא דרבי שמעון: קסבר שבט אחד איקרי "קהל", הילכך שבט אחד חשיב כציבור שאין נדחה לפסח שני. [126]

רבי יהודה מוסיף על דברי רבי שמעון, ואומר: אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין, יעשו כל ישראל בטומאה בשביל שבט זה שעושה בטומאה, לפי שאין קרבן ציבור חלוק.

ומפרשינן טעמיה: רבי יהודה סבר: שבט אחד איקרי קהל, והרי לך "ציבור טמא", ושאר כל הציבור שטהור הוא, הרי לך "ציבור טהור", והוו להו פלגא ופלגא, כלומר: כאילו היו פלגא ופלגא, ואין קרבן ציבור חלוק אפילו בפלגא ופלגא, ולפיכך עבדי כולהו בטומאה.

אבל רבי שמעון סבירא ליה, שאין מועיל סברת "אין קרבן ציבור חלוק" בפלגא ופלגא, [ראה לקמן בהערות].

איתמר: היו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין:

אמר רב: מטמאין אחד מהן [מהטהורין] בשרץ, ונעשו רובן טמאין, ויכולין כל ישראל לעשות את הפסח בטומאה.

ותמהינן: ואמאי מטמאין אחד?! ניעבדו הנו הטמאין לחודייהו [יעשו הטמאין בטומאתן לבדן] והני הטהורים לחודייהו בטהרה, דהא אמר רב לעיל: הללו עושין לעצמן, והללו עושין לעצמן.

כלומר: והרי אין המחצה הטמאין נדחין לפסח שני, עד שיהא צורך לעשות תחבולה כדי להתירם בהקרבת פסח ראשון, וכדעת רב עצמו שנחלק עם רב כהנא לעיל, וסובר: שאף הטמאין עושין פסח ראשון, רק שאין הטהורין נמשכין אחריהן לעשותו בטומאה.

וכיון שכן, מה בכך אם יעשו אלו לחוד ואלו לחוד, כיון שסוף סוף כל ישראל עושין פסח ראשון?!

אמרי בני הישיבה לפרש: הכא במאי עסקינן: כגון שהיו טמאין עודפין על הטהורין באחד בלבד, [ואין התירוץ מובן, והגמרא מקשה עלה מיד]. [127]

ותמהינן עלה: אי הכי כל שכן דתיקשי: והא הוו להו רובא טמאים, וניעבדו כולהו בטומאה, ולמה לנו לטמא אחד בשרץ?!

ומפרשינן: סבר לה רב כרבי אלעזר בן מתיא, דאמר בברייתא לעיל: אין היחיד מכריע את הציבור לעשות את הפסח בטומאה, [ואין התירוץ מובן, ומתמה עלה הגמרא מיד].

ואכתי תמהינן: אי הכי, הרי לא הועלנו כלום בתירוצנו, והדר קושיין לדוכתיה, שהרי לרבי אלעזר בן מתיא, כשאחד טמא עודף על הטהורין הרי הן כמחצה על מחצה, ואם כן: ניעבדו הני לחודייהו והני לחודייהו?!

ומפרשינן לדברי רב: אלא לעולם מיירי רב כשהיו מחצה על מחצה בלא עודף, והכי קאמר:

אי איכא תנא [אם תמצא תנא] דסבר לה כתנא קמא [רבי שמעון בברייתא לעיל], דאמר פלגא טמאין ופלגא טהורין לא עבדי כולהו בטומאה, אלא הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן.

ותמצא גם, כי אותו תנא סבר לה נמי כרבי יהודה בברייתא לעיל דאמר: אין קרבן ציבור חלוק, ואסור לחלק את ישראל שיעשו אלו בטהרה ואלו בטומאה מפני שגנאי הדבר, שניכר שנזהרין אלו מאלו. [128]

כיצד יעשו: מטמאין אחד מהם בשרץ, ויעשו כולם בטומאה, [ראה ביאור בסוגיא, בהערה [129]].

ועולא אמר: משלחין אחד מהן מן הטהורים [תוספות] לדרך רחוקה, ואינו בא במנין לענין פסח זה, ונמצאו רובן טמאים ועושין כולם בטומאה, ואין קרבן הציבור נחלק.

ותמהינן: למה נחלק עולא על רב, ויטמאנו בשרץ, וכדעת רב?! ומפרשינן: קסבר עולא: שוחטין וזורקין את דם הפסח אף על טמא שרץ, וכיון שכן, כטהור הוא לענין קרבן פסח, ונמצאו מחצה טהורים ומחצה טמאים, וקרבן הציבור חלוק. [130]

ואילו רב סובר: אין שוחטין וזורקין את הפסח על טמא שרץ כעל טמא מת, והרי נצטרף טמא השרץ למנין הטמאים, ועושין כולן בטומאה.

ותמהינן לעולא: ויטמאנו במת?!

ומשנינן: אם כן שאתה מטמאו במת שהוא טמא שבעת ימים, הרי שמדחהו אתה מחגיגתו שהוא חייב להקריב למחר, ואינו יכול להקריב חגיגה בטומאה, וכדי שלא להפסידו מצות חגיגה, מטמאין אותו בשרץ שאינו טמא אלא טומאת ערב, ויטבול ויעשה חגיגתו למחר.

ותמהינן: והרי השתא נמי שאתה מטמאו בשרץ, הרי מדחהו אתה מפסחו, ומה לי לדחותו מפסח מה לי לדחותו מחגיגה?! [131]

ומשנינן: אין אתה מדחהו מפסחו לגמרי, כי אפשר דעביד פסחו בשני.

ואכתי תמהינן: נטמאנו במת, ואם משום שאתה מדחהו מחגיגתו, הרי כשנטמא במת נמי אפשר דעביד חגיגתו בשביעי של פסח, כי הרי חגיגה יש לה תשלומין כל שבעה, דהוי ליה שמיני שלו מיום טומאתו, וכבר הותר בקדשים?!

ומשנינן:

נאמר בתורה בפרשת חג הסוכות, ומובא במסכת חגיגה ט א:

"וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים".

יכול יהא חוגג והולך כל שבעה, תלמוד לומר "אותו".

אותו אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה.

אם כן, למה נאמר "שבעה" - לתשלומין.

מאי תשלומין [כיצד הן תשלומין, רש"י]:

רבי יוחנן אמר: תשלומין לראשון [שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר בכולן דכתיב "אותו", ושלאחריו עשה תשלומין לו. רש"י].

ורבי אושעיא אמר: תשלומין זה לזה. [אין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו, למי שלא היה ראוי להביא חגיגה בימים שלפניו, שלגביו היום הראשון שהוא נראה להביא, הוא העיקר לדידיה, וימים שלאחריו תשלומין לו].

מאי בינייהו: אמר רבי זירא: חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני איכא בינייהו.

רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון, כיון דלא חזי בראשון [להביא חגיגה, כיון שאינו ראוי ליראות], לא חזי בשני.

ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה, אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני.

קסבר עולא: כולהו שבעת ימים שמשלימין בהם את הבאת קרבן חגיגה - תשלומין דראשון נינהו, ואינן תשלומין זה לזה.

ואם כן, מאן דחזי בראשון [הראוי להביא חגיגתו ביום הראשון שנתחייב בו], הרי זה חזי בכולהו שבעת ימים [ראוי להשלים חגיגה שבעת ימים]; אבל כל היכא דלא חזי בראשון וכגון שהיה טמא, הרי זה לא חזי בכולהו, ואין לו תשלומין.

ונמצא, שאם נטמאנו במת, שוב לא יהיה לו תשלומין; ולפיכך מטמאין אותו בשרץ, ויביא חגיגתו למחר, ואילו את פסחו, הרי יכול להשלים בשני. [132]

אמר להו רב נחמן למי שאמרו לפניו את דברי עולא שאמר: משלחין אחד מהם לדרך רחוקה:

זילו ואמרו ליה לעולא [לכו והגידו לעולא]: מאן ציית, דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט [וכי מי ישמע לנו לעקור אהלו ויתדותיו מכאן, ולרוץ לדרך רחוקה], ועל כן עדיפה עצתו של רב, לטמאות אחד מן הטהורים בשרץ. [133]

איתמר:

טומאת הזב אינה נדחית אפילו בציבור, [ואפילו נדחית כבר הטומאה מפני טמאי המתים שהיו רובן של ישראל, בכל זאת אין הזבין עושין בטומאה].

ולפיכך:

אם היו הזבין מיעוטן של ישראל, הרי הן נדחים לפסח שני.

ואם היו הזבין רובן של ישראל, אין הם עושין לא את הפסח הראשון ולא את הפסח השני.

כי את הראשון אינם עושין, שהרי זבין הן, ולא הותרה להם טומאתן בציבור.

ואף את השני אינן עושין, כי הלוא ציבור הן, ואין ציבור נדחה לפסח שני.

היו רובן של ישראל זבין, ומיעוטן טמאי מתים:

אמר רב: אותן טמאי מתים, אינן עושין את הפסח לא בראשון ולא בשני, וכדמפרש ואזיל. [134]

[ב] ראשון לא עבדי, כיון דהוו טמאי המת מיעוטא של ישראל - שאין הזבין מצטרפין, כיון שלא הותר להם לעשות בטומאה אפילו בציבור - ומיעוטא הרי לא עבדי פסח בראשון.

בשני נמי לא עבדי, ומשום: דכל היכא דעבדי ציבור פסח בראשון, הוא דעביד יחיד בשני, אבל כל היכא דלא עבדי ציבור בראשון, לא עביד יחיד בשני. [135]

אמר להו שמואל לאותם שאמרו לפניו דברי רב: זילו אמרו ליה לאבא [לכו ואימרו לאבא] היינו רב, שכך שמו:

לדבריך, "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" מאי עבדת ליה, כלומר: וכי אפשר שיתבטלו כל "בני ישראל" מעשיית הפסח במועדו?!

אלא ודאי, שאין טמאין מנועין מעשיית הפסח בראשון, אלא אם כן היו רוב בני ישראל עושין את הפסח בראשון, והואיל ואין רוב מישראל שעושין בראשון, יעשו טמאי המת בטומאה. [נתבאר על פי התוספות בעמוד ב ד"ה בראשון, וכדברי מהרש"ל שם, וראה מהרש"א שם].

ומשבאו ואמרו לרב את דברי שמואל, חזר ואמר להו רב:

זילו אמרו ליה לשמואל:

והרי כי הוו כולהו ישראל זבין - שאף אתה מודה שאינן עושין בראשון - וכי מאי עבדת ליה למקרא שהבאת, והרי בטלת את כל "בני ישראל" מעשיית הפסח במועדו?!

אלא - אף אתה מודה - כיון דלא אפשר לקיים את המקרא לא אפשר; הכא נמי הרי לא אפשר, ויתבטל עם ישראל מעשיית פסח בראשון.

איתמר:

היו רובן של ישראל טמאי מתים ועושין את הפסח בטומאה, ומיעוטן זבין ואין עושין פסח ראשון אף שבא הפסח בטומאת הציבור טמא המת:

רב הונא אמר: אין הזבין מביאין פסח שני, כי אין תשלומין של פסח שני לפסח ראשון של רוב הציבור הבא בטומאה של הציבור, ומפרש לה הגמרא ואזיל.

ורב אדא בר אהבה אמר: הזבין מביאין פסח שני, כי יש תשלומין לפסח הבא בטומאה, וכדמפרש ואזיל.

נימא בהא קמיפלגי:

דכולי עלמא לא פליגי, כי הואיל וכתיב בפרשת קרבן פסח שני: "איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ועשה פסח לד'. בחודש השני וגו'", דמשמע: אותו אדם בלבד הוא שהיה טמא ואילו שאר הציבור טהורין, הרי שיש לנו ללמוד: "טהרה" של שאר הציבור הוא ד"מדחיא" את היחיד לפסח שני, אבל "טומאה" לא מדחיא את היחיד לפסח שני; אלא דבהכי הוא דקמיפלגי רב הונא ורב אדא בר אהבה:

דמאן דאמר - רב הונא - אין תשלומין לפסח הבא בטומאה, קסבר: טומאה דחויה היא בציבור, והואיל ובקושי הוא ש"דחתה" התורה להם את הטומאה, עדיין כטמאין יחשבו, והרי טומאה לא מידחייא.

ומאן דאמר - רב אדא בר אהבה - יש תשלומין לפסח הבא בטומאה, קסבר: טומאה הותרה בציבור, וכין שכן כטהורין יחשבו, וטהרה הרי מידחייא, [נתבאר על פי התוספות, וראה פירוש הר"ח].

אמרי בני הישיבה לדחות: לא כפי שאמרת שלכולי עלמא טומאה לא מידחייא, ולפיכך הוצרכת לומר כי לדעת רב אדא בר אהבה טומאה הותרה בציבור; אלא דכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור וכטמאין יחשבו, אלא בהא - בגוף דין "טומאה לא מידחיא" - פליגי.

מר - רב הונא - סבר:

הערות

[126] הביא רש"י מגמרא, שמקורו של רבי שמעון הוא, ממה שאמר הקב"ה ליעקב אחר שכבר נולדו אחד עשר השבטים: גוי "וקהל גויים" יהיה ממך, ולא נתקיימה הבטחה זו אלא בבנימין שנולד אחר כן וקראו הקב"ה "קהל גויים", ולמדנו: שבט אחד איקרי קהל.

[127] דברי רש"י שכתב: שהיו טמאין עודפין על הטהורין אחד דלא חזו טהורים בראשון, צריכים תלמוד.

[128] א. מתבאר מדברי הגמרא ורש"י: שדין "אין קרבן ציבור חלוק", הוא איסור ליחלק. ותמה בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא סימן פ"ו: שנמצאו דברי רש"י סותרים אלו את אלו, שהרי לעיל בעמוד זה על דברי רבי יהודה שאמר: "יעשו בטומאה", כתב רש"י: "יעשו בטומאה אף טהורין אם ירצו", הרי שברצונם הדבר תלוי; ולא יישב. וראה עוד ברש"י לעיל עט, ב, על דברי הגמרא בפירוש משנתנו "רובא [טמאים] עבדי כולהו בטומאה", שכתב: אפילו הטהורין "אין צריכין ליזהר" בשמירת טהרה, הרי שברצונם הדבר תלוי; אלא שדברי רש"י שם לא נאמרו לדעת רבי יהודה הסובר "אין קרבן ציבור חלוק", ויש מקום לחלק לפי דעת התשב"ץ בהערה לעיל. ובמאירי במשנתנו ביאר שיעשו כולם בטומאה, וכתב הטעם מפני שגנאי הדבר, ראה שם. ב. ביסוד דין "אין קרבן ציבור חלוק" כתב המהרש"א, כי הואיל ואינו אלא מפני גנאי בעלמא, אם כן אינו אלא דין מדרבנן; אבל בשו"ת נודע ביהודה שם, תמה אף על דברי רש"י, והביא מדברי הרמב"ם להוכיח לא כן, אלא קבלה היא בפי רבי יהודה איש מפי איש עד משה רבינו, כי אין קרבן ציבור חלוק; וראה מה שכתב בזה החזון איש בזבחים סימן ד' סקט"ז ד"ה כל].

[129] תמהו אחרונים: והרי בדבר זה עצמו נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה, שלדעת רבי שמעון אין אומרים "אין קרבן ציבור חלוק" כשהן מחצה על מחצה, ולכך הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן; ואילו רבי יהודה סובר: "אין קרבן ציבור חלוק" אפילו במחצה על מחצה, ולכך יעשו כולן בטומאה, ואיך יכול תנא אחד לסבור כשניהם, והרי זה שני הפכים בנושא אחד?! וראה ב"דבר שמואל" מה שכתב בזה. אמנם לפי מה שנתבאר בהערה (114) לעיל בדעת התשב"ץ, שיסוד הדין שהמיעוט נמשך אחר הרוב, אינו מדין "אין קרבן ציבור חלוק", ואפילו מי שחולק על רבי יהודה ביסוד זה, מודה הוא שהמיעוט נמשך אחר הרוב; הרי שיש מקום לבאר סוגיא עמומה זו: והוא, שרבי שמעון ורבי יהודה, נחלקו בשנים: א. אם במחצה על מחצה נמשכים הטהורים אחר הטמאים או אינם נמשכים, וכל זה בלא דין "אין קרבן ציבור חלוק", וכמו שכתב התשב"ץ שם, כי רב ורב כהנא שנחלקו בסוגיא לעיל אם במחצה על מחצה עושין בטומאה, אינם סוברים: "אין קרבן ציבור חלוק". ב. אם אומרים "אין קרבן ציבור חלוק", דהיינו אם מותרים הם ליחלק; וכך הוא שאמר רבי יהודה: הואיל ולדעתי "אין קרבן ציבור חלוק", אי אפשר שיהא כדברי רבי שמעון שיעשו אלו לבדם ואלו לבדם כי אסורים הם ליחלק, ועל כרחך כדברי, שיעשו כולם בטומאה. ותנא זה שאנו דנין עליו בגמרא, סובר בענין אחד כרבי שמעון, והוא: שאין מחצה טהורין נמשכין אחר הטמאין; ואמנם בענין "אין קרבן ציבור חלוק" מודה הוא לרבי יהודה שאי אפשר לעשות כן אף אם מעיקר הדין היו צריכים ליחלק [וכעין זה כתבו תוספות לעיל בדעת רב כהנא בלישנא בתרא], ועל כן כדי שלא יחלקו את קרבן הציבור, הרינו מטמאין אחד מהם בשרץ.

[130] למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, משמע בסוגיא לקמן צ ב, וברש"י שם, דהיינו אף קודם שטבל; וכן משמע בסוגייתנו, דאם לא כן, אף למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, נוכל לטמאותו ולא יטבול, ולמה הוצרכנו לשולחו לדרך רחוקה. אמנם במאירי כתב: "אבל טמא בטומאת שרץ ונבילה שאין בהם אלא טומאת ערב שוחטין עליהם לאחר טבילה, ולערב כשיעריב שמשו יאכל וכו'; מעתה כל שמחצה טהורים ומחצה טמאים, שפירשנו: שהללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, אין מטמאין אחד מהם כדי להיותו מכריע את כולם לטומאה שלא ליחלק; שאם תאמר שיטמאוהו בשרץ הרי שוחטין עליו", וצריך ביאור.

[131] צריך ביאור: והרי אם אתה מטמאו בשרץ אינך מדחהו אלא מפסחו, ואם אתה מטמאו במת מדחהו אתה משנים; ובודאי עדיף לטמאו טומאת ערב.

[132] כתב השאגת אריה סימן סה: מסוגיא זו ראיה ברורה דמצות "ושמחת בחגך" אין צריך לקיים בשלמי שמחה רק למצוה מן המובחר, אבל אינו לעכב, ויכול לקיימה בכל מיני שמחות. דאם לא כן, מנין לנו דקסבר עולא: כולן תשלומין דראשון, והרי אפשר שאין טעמו מפני שמדחהו אתה מחגיגתו, אלא מפני שמדחהו משלמי שמחה; אלא על כרחך מצות עשה זו של "ושמחת" אפשר לקיים בכל מיני שמחות מן התורה, ראה עוד שם.

[133] טומאת מת לכולי עלמא נדחית בציבור, ואילו טומאת זב והדומים לו שהטומאה יוצאת מגופם, מבואר בסוגיא הבאה כי אינה נדחית בציבור; אך טומאת שרץ לא נתבאר בגמרא בהדיא אם היא נדחית בציבור. ודעת רש"י ותוספות [כפי שכתב בדעתם בחזון איש זבחים סימן ד סק"ו], שטומאת שרץ נדחית בציבור; והוכיח החזון איש שם כשיטתם, מסוגייתנו, שהרי מבואר דבמחצה על מחצה שאין עושים הטהורים בטומאה, אם מטמאים אחד מן הטהורים בשרץ [למאן דאמר: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ] מצטרף הוא לרוב טמאים ועושין כולם את הפסח בטומאה, הרי שטומאת שרץ נדחית בציבור. ואמנם בדעת הרמב"ם בזה נבוכו האחרונים [ראה דברי הרמב"ם בפרק ד מביאת מקדש, ודבריו בפרק ז מקרבן פסח הלכה א, ודבריו באותו פרק הלכה ח]. ויעויין בלחם משנה, שלדעת הרמב"ם אין טומאת שרץ נדחית בעשיית הפסח, אבל נדחית באכילה. וראה גם במאירי בסוגיא הבאה, דמשמע מדבריו בהדיא, כי טומאת שרץ אינה נדחית על כל פנים בעשייה. ובדבר הקושיא מסוגייתנו, דמוכח כי טמא שרץ דוחה את הטומאה אף בעשייה מדמצטרף לרוב טמאים; כתב ב"פתח הבית", כי הרמב"ם [והמאירי] יפרש, שאין טמא השרץ מצטרף לרוב טמאים, אלא שאף אל הטהורים אינו מצטרף, ונחסר טמא השרץ ממנין הטהורים ונעשו מחצת הטמאים לרוב טמאים, ראה שם.

[134] אף הזבין אינם עושין לא בראשון ולא בשני, ראה בהערות דלקמן.

[135] ב"דקדוקי סופרים" ליתא למלות "דלא עבדי בטומאה" וכן לקמן, ואמנם שפת יתר הוא.

"לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך" (דברים טז ה), ודרש מכאן שבשל אדם אחד אין לעשות שכל הציבור יזבח את הפסח בטהרה או בטומאה.

ר' שמעון אומר: אפילו היה שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים — הללו בני השבטים הטהורים עושין לעצמן בפסח ראשון והללו בני השבט הטמא עושין לעצמן בפסח שני. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' שמעון. ומשיבים קסבר: שבט אחד איקרי [נקרא] קהל ישראל, וכל קהל חשוב כציבור, ולכן הוא עושה פסח בפני עצמו.

ר' יהודה אומר: אפילו שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורין — יעשו כולם בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. ומסבירים: ר' יהודה סבר כר' שמעון ששבט אחד איקרי [נקרא] קהל. והוו להו [והרי הם נעשים לפיכך] קהל טהור וקהל טמא והרי הם כעין פלגא ופלגא [מחצה ומחצה] ואין קרבן ציבור חלוק ועבדי כולהו [ועושים כולם] בטומאה.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין בדיוק, אמר רב: מטמאין אחד מהן מהטהורים בשרץ, ונמצא רוב הציבור טמאים, ועושים כולם פסח ראשון בטומאה.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] יעשו כן? ניעבדו הני לחודייהו והני לחודייהו [יעשו אלה לעצמם ואלה לעצמם] דהא [שהרי] אמר רב עצמו: מחצה טהורים ומחצה טמאים — הללו הטהורים עושין פסח לעצמן, והללו הטמאים עושין פסח לעצמן! אמרי [אומרים] כתשובה לדבר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד כגון שהיו טמאין עודפין על הטהורין באדם אחד

ומקשים: אי הכי הוו להו רובא טמאים [אם כך נעשה להם רוב טמאים] ניעבדו כולהו בטומאה [שיעשו כולם בטומאה] ומשיבים סבר לה רב כשיטת ר' אלעזר בן מתיא, שאמר: אין היחיד מכריע את הציבור כולו לטומאה. ומקשים: אי הכי [אם כך] שיחיד אינו מכריע את הכל לטומאה הדר קושיין לדוכתיה [חוזרת קושייתנו למקומה] שאם הם כמחצה ומחצה ניעבדו הני לחודייהו והני לחודייהו [יעשו אלה לעצמם ואלה לעצמם] כל אחד בזמן הראוי לו!

אלא הכי קאמר [כך אמר] רב, כך יש להבין את דבריו: אי איכא תנא דסבר לה כתנא קמא, דאמר פלגא ופלגא לא עבדי כולהו בטומאה [אם יש תנא כל שהוא הסבור לענין זה כתנא קמא שאמר שמחצה ומחצה אינם עושים כולם בטומאה] ואף סבר לה כשיטת ר' יהודה, שאמר אין קרבן ציבור חלוק אין דרך אחרת לפטור את הבעיה אלא כאשר מטמאין אחד מהן בשרץ,

ועולא אמר: אין מטמאין בשרץ אלא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ויהיו אז רוב הציבור טמאים ויקריבו כולם בפסח שני. ושואלים: ויטמאנו בשרץ כדברי רב, שהוא קל ופשוט יותר!

ומשיבים: קסבר עולא כי שוחטין את הפסח וזורקין דמו אף על טמא שרץ כיון שלעת ערב יטהר ויוכל לאכול את הפסח, ואם כן אין תועלת כשיטמאנו בשרץ.

ומקשים: ויטמאנו במת שמטמא טומאת שבעה! ומשיבים: דבר זה אין עושים לו כי מדחהו אתה מחגיגתו שכיון שטמא בכל ימי החג אתה גורם שאסור לו להקריב קרבן חגיגה הבא בחג ומאבד מצוה שלא לצורך.

ומקשים: השתא נמי [עכשיו גם כן] שאתה משלחו בדרך רחוקה הרי מדחהו אתה מפסחו ומבטל מצוה! ומשיבים לענין קרבן פסח יש לו תקנה אפשר דעביד בשני [אפשר שיעשה בפסח שני].

ומקשים: בטומאת מת נמי אפשר דעביד בשביעי [אפשר שיעשה קרבן חגיגה ביום השביעי בפסח] דהוה ליה [שהרי הוא] שמיני שלו שהרי נטמא במת בערב פסח ושביעי של פסח הוא יום שמיני לטומאתו ואז יכול להטהר ולהקריב קרבנות!

ומשיבים: קסבר עולא: כולהו [כל ימי החג כולם] שמקריבים גם בהם קרבן חגיגה — תשלומין של היום הראשון נינהו [הם], שכולם באים להשלים מה שהיה צריך להקריב ביום הראשון של החג, ולא הספיק. ולכן, דחזי בראשון חזי בכולהו [הראוי בראשון ראוי בכולם] וכל היכא דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו [וכל מקום שאינו ראוי בראשון אינו ראוי בכולם] ולכן אינו ראוי להקריב בשביעי של פסח ונמצא שהוא בטל מן המצוה

אמר להו [להם] רב נחמן לתלמידים: זילו ואמרו ליה לעולא [לכו ואמרו לו לעולא] שאין הפתרון שנתן אפשרי לביצוע, מאן ציית דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט [מי יציית לך שיעקור את יתדותיו ואהלו וירוץ] למקום רחוק, לדירתם של אחרים.

ב איתמר [נאמר] שדנו בנושא זה: היו רובן של הקהל זבין שהדין הוא שגם אם רוב הקהל זבים אינם עושים פסח בטומאה, ומיעוטן היו טמאי מתים מה יעשו? אמר רב: אותן טמאי מתים אינן עושין פסח לא בראשון ולא בשני.

ומסביר: פסח ראשון לא עבדי [אינם עושים] משום דהוו מיעוטא [שהם מיעוט] ומיעוטא לא עבדי בראשון [ומיעוט הקהל אינו עושה פסח בראשון] בטומאה. בשני נמי [גם כן] לא עבדי אינם עושים] כי כל היכא דעבדי ציבור בראשון — עביד יחיד בשני [כל מקום שעושים הציבור כולם בפסח ראשון עושה היחיד בפסח שני] כל היכא דלא עבדי ציבור בראשון — לא עביד יחיד בשני [כל מקום שאין עושים הציבור בראשון אין עושה היחיד בשני]

אמר להו [להם] שמואל לאלה שמסרו לו את דברי רב: זילו אמרו ליה [לכו ואמרו לו] לאבא (שמו הפרטי של רב) את מצות הכתוב "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במדבר ט, ב) מאי עבדת ליה [מה עושה אתה בו]? אמר להו: זילו אמרו ליה [אמר להם רב לאלה שמסרו לו דברי שמואל; לכו ואמרו לו לשמואל] כי הוו כולהו זבין מאי עבדת ליה [אם היו כל הקהל כולם זבים מה תעשה לו לפסוק זה] הלוא בעל כרחך תאמר כי כיון שלא אפשר לקיימו לא אפשר, הכא נמי [כאן גם כן] לא אפשר.

איתמר [נאמר] שדנו בדבר זה: היו רובן של הקהל בפסח ראשון טמאי מתים שמקריבים בשל כך בפסח ראשון מתוך טומאה ומיעוטן זבין שאין טומאתם מתירתם להקריב בראשון ואותם זבים נטהרו עד לפסח שני,

רב הונא אמר: אין תשלומין לפסח הבא בטומאה, שכיון שפסח ראשון נעשה בטומאה שוב אין עושים באותה שנה פסח שני, ורב אדא בר אהבה אמר: יש תשלומין לפסח הבא בטומאה שמי שלא יכול לעשותו בזמן שהקריבו רוב הציבור בטומאה — עושה פסח שני.

ומציעים: נימא בהא קמיפלגי [האם נאמר שברעיון זה נחלקו] דמאן [שמי] שאמר, רב הונא, אין תשלומין לפסח הבא בטומאה, קסבר [סבור הוא] טומאה דחויה היא בציבור, ולא הותרה היתר גמור, ולכן אינך יכול להחשיב את הטמאים כאילו היו טהורים ולדחות את הזבים לפסח שני.

ואילו מאן [מי] שאמר, ר' אבא בר אהבה, יש תשלומין לפסח הבא בטומאה, קסבר [סבור הוא] טומאה הותרה בציבור והפסח הראשון נחשב כאילו נעשה בטהרה, ויש להקריב בפסח שני לאלה שלא יכלו לעשותו בזמנו.

אמרי [אומרים]: לא, אין צורך לקבל הנחה זו. אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] טומאה דחויה היא בציבור. אלא בהא פליגי [בעקרון זה נחלקו] מר [חכם זה רב הונא] שאמר שאין תשלומין סבר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“You may not sacrifice the Paschal lamb in any one of your cities” (Deuteronomy 16:5). Rabbi Elazar ben Matya derived from the expression “in any one” that one person cannot be the determining factor in whether the community sacrifices the Paschal lamb in a state of ritual purity or impurity.

Rabbi Shimon says: Even if one tribe is ritually impure and all the rest of the tribes are pure, those tribes who are ritually pure perform the ritual of the Paschal lamb for themselves in a state of purity, and those members of the tribe that is impure perform the ritual of the Paschal lamb for themselves in a state of ritual impurity. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The Gemara answers: He holds that one tribe is called a community, and a community may sacrifice the Paschal lamb in a state of impurity.

Rabbi Yehuda says: Even if one tribe is impure and all the rest of the tribes are pure, all the tribes may perform the ritual of the Paschal lamb in a state of ritual impurity, as a communal offering is not divided. The Gemara explains that Rabbi Yehuda holds that one tribe is called a community, and since an entire community is impure, it is considered as though half the Jewish people were pure and half were impure. And a communal offering is not divided. Therefore, all of them may perform the ritual of the Paschal lamb in a state of ritual impurity.

It was stated that the amora’im disputed the following issue: If the Jewish people were divided, and exactly half were pure and half were impure, Rav said: They render impure one of those who was pure with a creeping animal. The majority of the people will then be ritually impure and they may all sacrifice the Paschal lamb in a state of ritual impurity.

The Gemara asks: Why do so? Let those who are pure perform the ritual of the Paschal lamb on their own in a state of purity and those who are impure perform the ritual of the Paschal lamb on their own in a state of impurity. Didn’t Rav himself say: If half the community is ritually pure and half is ritually impure, those who are pure perform the ritual of the Paschal lamb for themselves and those who are impure perform the ritual of the Paschal lamb for themselves? Say in answer to this question: With what are we dealing here? We are dealing with a unique circumstance where the ritually impure outnumbered the ritually pure by one person.

The Gemara challenges this answer: If so, the majority of the community is impure. Therefore, let them all perform the ritual of the Paschal lamb in a state of impurity. The Gemara answers: Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Matya, who said: An individual cannot tip the balance of the community toward ritual impurity. The Gemara asks: If so, our question has returned to its place. If this situation is considered half and half, let those who are pure perform the ritual of the Paschal lamb on their own in a state of purity and those who are impure perform the ritual of the Paschal lamb on their own in a state of impurity.

Rather, this is what Rav said: If there is a tanna who holds in accordance with the opinion of the first tanna, who said that in a case where half the community is pure and half is impure, they do not all perform the ritual of the Paschal lamb in a state of impurity, and also holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that a communal offering is not divided, there is no way to solve the problem other than to render impure one of those who were pure with a creeping animal.

And Ulla said: They do not render one of them impure with a creeping animal. Rather, they send one of them who is pure to a distant place, so that the majority of the community that is present at the Temple will be ritually impure, and they will all sacrifice the Paschal lamb in a state of ritual impurity. The Gemara suggests: Let them render him impure with a creeping animal as Rav said, which is easier to implement.

The Gemara responds: Ulla holds that one may slaughter the Paschal lamb and sprinkle its blood even for someone who is ritually impure from a creeping animal because he can become ritually pure by the evening and eat from the Paschal lamb. Therefore, rendering someone impure with a creeping animal does not disqualify him from participating in the Paschal lamb in a state of purity.

The Gemara suggests: Let them render him impure with a corpse, which causes ritual impurity for seven days. The Gemara responds that this solution is not implemented because you would defer him from his Festival peace-offering. Since he would be impure for the entire Festival, he would be unable to sacrifice a Festival peace-offering, which is the peace-offering brought by each person who visits the Temple on the Festival. He would needlessly be prevented from performing a mitzva.

The Gemara challenges this response: Now, too, by sending one pure person to a distant place, you disqualify him from sacrificing his Paschal lamb and prevent him from performing a mitzva. The Gemara answers: His sacrifice of the Paschal lamb will not necessarily be totally disqualified. It is possible that he will perform the ritual of the Paschal lamb on the second Pesaḥ.

The Gemara challenges this response: With regard to ritual impurity from a corpse also, it is possible that he will perform the ritual of the Festival peace-offering on the seventh day of Passover, which is his eighth day of ritual impurity, since he became impure on the eve of Passover. He can become ritually pure by the seventh day and still sacrifice a Festival peace-offering.

The Gemara answers: Ulla holds that all the days of the Festival on which one may sacrifice a Festival peace-offering are redress for what one was obligated but unable to bring on the first day. Therefore, one who is fit to bring the offering on the first day is fit on all of them, and whenever one is not fit on the first day, he is not fit on all of them. Consequently, one who is impure on the first day of the Festival is unable to sacrifice a Festival peace-offering the rest of the Festival.

Rav Naḥman said to the students: Go and say to Ulla that his solution is not practical. Who will listen to uproot his pegs and tent and run to a distant place?

It was stated that the amora’im discussed the following matter: If the majority of the public were zavim and a minority of them were ritually impure from impurity imparted by a corpse, what should they do? The halakha is that even if the majority of the public has the status of zavim, they may not sacrifice the Paschal lamb in a state of impurity. Rav said: Those who are impure from impurity imparted by a corpse do not perform the ritual of the Paschal lamb on the first Pesaḥ or on the second Pesaḥ.

Rav explains: On the first Pesaḥ they do not perform the ritual of the Paschal lamb because they are the minority, and the minority may not perform the ritual of the Paschal lamb on the first Pesaḥ in a state of impurity. On the second Pesaḥ, they also do not perform the ritual of the Paschal lamb because whenever the community performs the ritual of the Paschal lamb on the first Pesaḥ, the individual performs the ritual of the Paschal lamb on the second. Conversely, whenever the community does not perform the ritual of the Paschal lamb on the first Pesaḥ, the individual does not perform the ritual of the Paschal lamb on the second Pesaḥ.

Shmuel said to those who informed him of Rav’s ruling: Go and say to Rav, whose first name was Abba: What do you do with the following verse: “Let the children of Israel offer the Paschal lamb in its appointed time” (Numbers 9:2)? Rav said to those who transmitted Shmuel’s objection: Go and say to him: When they are all zavim, what do you do? Rather, you are forced to say that since it is impossible to fulfill the mitzva, it is impossible. Here, too, it is impossible.

It was stated that the amora’im discussed the following matter: The majority of the public were ritually impure from impurity imparted by a corpse on the first Pesaḥ, so that the Paschal lamb is sacrificed in a state of impurity, and a minority of them were zavim, whose impurity does not permit them to sacrifice the Paschal lamb on the first Pesaḥ.

In a case where the zavim became pure in time for the second Pesaḥ, Rav Huna said: There is no redress for a Paschal lamb that is brought in ritual impurity. Since the Paschal lamb was sacrificed in a state of impurity on the first Pesaḥ, it cannot be sacrificed on the second Pesaḥ that year. And Rav Adda bar Ahava said: There is redress for a Paschal lamb that is brought in a state of impurity. Therefore, one who was unable to participate when the public sacrificed the Paschal lamb in a state of impurity may still bring the Paschal lamb on the second Pesaḥ.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about the following: Rav Huna, the one who said there is no redress for a Paschal lamb that is brought in a state of impurity, holds that ritual impurity is merely overridden in cases involving the public. It is not fully permitted. Therefore, although those who are impure are deferred to the second Pesaḥ when the Paschal lamb is brought in a state of purity, there is no indication that the same is true when it is brought on the first Pesaḥ in a state of impurity.

Conversely, Rav Adda bar Ahava, the one who said there is redress for a Paschal lamb that is brought in ritual impurity, holds that ritual impurity is wholly permitted in cases involving the public. Therefore, it is considered as though the Paschal lamb were sacrificed on the first Pesaḥ in a state of purity, and those who were unable to sacrifice the Paschal lamb on the first Pesaḥ sacrifice it on the second Pesaḥ.

Say: No, it is unnecessary to accept this assumption. It is possible that everyone agrees that ritual impurity is overridden in cases involving the public, and they disagree about this other issue: This Master, Rav Huna, who said there is no redress, holds:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ ואמאי האמר רב הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן אמרי הכא במאי עסקי' כגון שהיו הטמאין עודפין על הטהורים אחד ואם תאמר א"כ הנה הרוב טמאין יעשו בטומאה סבר רב אין היחיד מכריע את הציבור לטומאה כלומר אחד כמי שאינו הוא אי הכי מחצה על מחצה הן ושמעינן ליה לרב דאמר מחצה על מחצה כרוב והללו עושין לעצמן [והללו עושין לעצמן] ושנינן הכי אמר רב אי איכא תנא דסבר לה כת"ק דאמר היו הטמאין עודפין על הטהורין אפילו אחד יעשה בטומאה וכרבי יהודה דאמר אין קרבן צבור חלוק מטמאין אחד מן הטהורין בשרץ ונמצאו הטמאין עודפין על הטהורין שנים כיצד כגון שהיו מאה טהורין ומאה טמאים נטמא אחד מן הטהורי' נמצאו הטמאין מאה ואחד והטהורין צ"ט ומשכחת לה אפילו לאלעזר בן מתתיה.

עולא אמר משלחין אחד מן הטהורין לדרך רחוקה ויטמא בשרץ וכו' ואסיקנא קסבר עולא כל מי שהיה טהור וראוי לחגיגה ביום הראשון ונאנס ולא חג כגון מי שהיה בדרך רחוקה ובא במועד וכיוצא בו חוגג והולך כל הרגל אבל אם היה טמא ביום הראשון כבר נדחה ואינו חוגג אותו הרגל מאי טעמא כולהו תשלומין דראשון הוא ותרוייהו רב ועולא סבירא להו שאין מטמאין אחד מהן במת שלא ידחה מחגיגתו. פי' סיכי יתדות אהלו עוקר והולך.

איתמר היו רובן טמאי מתים ומיעוטן זבים רב הונא אמר אין תשלום לפסח הבא בטומאה כלומר הזבין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני ואתיא כר' נתן דאמר כל הזקוק לראשון זקוק לשני כי השני תשלומין דראשון הוא הלכך כשם שהראשון לא עבדו דתנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות וכו' בשני נמי לא עבדו דטהרה מדחה הטומאה לפסח שני כדתניא אלו עושין את השני הזבין והזבות והנדות היולדות האנוסין והשוגגין והמזידין והמצורעים ובועלי נדות ומי שהיה טמא או בדרך רחוקה א"כ למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה א"כ למה נאמר ומי שהיה בדרך רחוקה לפטרן מן ההכרת ומרבינן לזבין ולזבות מאיש איש דתניא יכול לא יהו נדחין מן הא' ועושין את השני אלא טמא ומי שהי' בדרך רחוקה זבין ומצורעין מנין ת"ל איש איש לכך כל היכי דעבדי טהורין בראשון עבדו טמאין בשני אבל אי לא עביד הראשון אלא בטומאה לא עבדי השני שאר טמאין כגון זבין וזבות וכיוצא בהן דטהרה מדחיא אפילו שאר טמאין לשני אבל טומאה לא מדחיא שאר טמאין מן הראשון לשני הלכך לא עבדו בשני כלל:

ורב אדא בר אהבה אמר יש תשלומין לפסח הבא בטומאה ומי שלא עשה הראשון יעשה השני דטומאה נמי דחיא מאי טעמא טמאי מתים למה עושין השני לפי שלא יכלו לעשות הראשון זבין ומצורעין נמי כיוצא בהן לא יכלו לעשות הראשון ויעשו שני וכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור (ד"א) אפילו טומאה מדחיא דכיון דטמאי מתים עבדו הראשון כטהורין חשיבי דטומאת מת התרה היא בצבור הלכך שאר הטמאין עושין השני:
איתמר רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים אמר רב טמאי מתים אין עושין הראשון דהא מיעוטא נינהו ומיעוטא נדחין לפסח שני בשני נמי לא עבדו דקיימא לן כל היכא דלא עבוד צבור בראשון לא עבוד צבור בשני וכי כתיב ויעשו בני ישראל היכא דאפשר הכא לא אפשר חשבינן ליה כאלו כולן זבין:

ממה שכתבנו למדת שמנין רוב זה אינו למנין שבטים אלא למנין גלגלות ואפילו היו רוב בני אדם במיעוט שבטים הכל נגרר אחר מנין בני אדם ולא אחר מנין שבטים ואין צריך לומר שאין הלכה כדברי האומר שאפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים הללו עושין לעצמם והללו עושים לעצמם ולא כדברי האומר שאפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו כלם בטומאה:

כבר ביארנו שאין טמא נדחה לפסח שני אלא טמא שטעון מנין ולא הושלם מנינו שאינו יכול לאכלו בלילה כגון טמא מת וזב ומצורע ונדה ובועלה ויולדת אבל טמא בטומאת שרץ ונבלה שאין בהם אלא טומאת ערב שוחטין עליהם אחר טבילה ולערב כשיעריב שמשו יאכל וכן הדין בטמאים הצריכים מנין שחל שביעי שלהם בארבעה עשר או מחוסרי כפרה שחל שמיני שלהם ערב הפסח חוץ מטמא מת שנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה שאפילו חל שביעי שלו בערב הפסח והזה וטבל אין שוחטין עליו שמא יפשע ולא יטבול:

מעתה כל שמחצה טהורים ומחצה טמאים שפרשנו שהללו עושין לעצמן והללו לעצמן אין מטמאין אחד מהם כדי להיותו מכריע את כלם לטומאה שלא ליחלק שאם תאמר שיטמאוהו בשרץ הרי שוחטין עליו וא"ת שיטמאוהו במת נמצאת מבטלו מחגיגתו של מחר שאין חגיגה דוחה טומאה ואין לומר שיעשנה בשביעי שאע"פ שיש לו תשלומין כל שבעה כלם תשלומי ראשון הם וכל שנפטר הימנה בראשון אינו משלמה אחר היום וא"ת שנשתדל עם אחד מן הטהורים לילך לו בדרך רחוקה על זו אמרו מאן ציית לך דעקר משכניה וסיכיה ורהיט כלומר היאך הוא שומע לעקור אהלו ויתדות משכנותיו לרוץ פתאום ולילך לו ואע"פ שכל שהוא חוץ לאסקופת עזרה דרך רחוקה קרינא ביה לענין ביאור מיהא אפשר דעולא לטעמיה שאמר איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול להיות שם בשעת שחיטה כגון מן המודיעים ולחוץ שיש שם ט"ו מילין כמו שיתבאר בפרק טמא ולענין פסח מיהא אפשר שכל שראוי לעשות פסח אינו שומע לדחות עצמו ממנו:

כבר ביארנו שאין הטומאה נדחית להתיר עשיית הפסח בטומאה לצבור אף למיעוט הטהורים שבהם אלא בטומאת מת אבל שאר טומאות אינן נדחות מפני הפסח ונמצא שאם היו כל הצבור זבים ומצורעים ובועלי נדות אין עושין פסח כלל לא בראשון שאין טומאה זו דחויה ולא בשני שאין צבור נדחה היו רובם זבים ומיעוטם טהורים הטהורים מיהא עושין לעצמן והצבור אין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי יחידים שנטמאו הם ולא שני שאין יחיד נדחה לפסח שני אלא בזמן שהצבור עושין את הראשון היו רובן טמאי מת ומיעוטן זבים רוב צבור עושין את הראשון שהרי טומאת מת היא ונדחית ומיעוט זבים אין עושין לא את הראשון ולא את השני לא את הראשון שטומאת זיבה אינה דחויה אף ליחיד בהבלעת הצבור שכלו טמא ולא את השני שאין פסח שני בא אלא בזמן שהראשון נעשה בטהרה:

בד"ה משלחין כו' אבל הכא יש דרך רחוקה לטמא כו' ואם היה בירושלים היה יכול בעצמו לעשותו כו' עכ"ל יש לדקדק לכאורה ומאי קושיא כיון דמסתמא עולא אמלתא דרב קאי דה"ק אי איכא תנא דסבר כת"ק דאמר פלגא כו' וסבר לה כר"י דאין ציבור חלוק כו' וקאמר עלה עולא דמשלחין א' כו' וא"כ גם אם היה בירושלים לא היה יכול לעשותו כיון דפלגא ופלגא לא עבדי כולהו בטומאה ואין ציבור חלוק וי"ל דהא דאר"י אין ציבור חלוק לאו מדינא הוא אלא משום גנאי בעלמא הוא כפרש"י וכיון דמדין תורה אם היה בירושלים היה יכול לעשותו מקרי שפיר יש דרך רחוקה לטמא ובהכי ניחא מאי דקשיא לן לפי מה שכתבו התוספות לעיל אם מן הדין של טמאים פטורין מפסח לגמרי למה יטמאו את הטהור לעשות בטומאה וא"כ הכא ה"נ לרב למה יטמאו את א' מהן בשרץ דאיכא למימר כיון דמדינא הטמאים חייבים לעשות פסח אלא משום גנאי דאין קרבן ציבור חלוק אמרו דאין לעשות כן אלא מטמאין א' כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה אתה מדחהו כו' וא"ת השתא כשמשלחהו בדרך רחוקה נמי מדחהו כו' שאינו יכול לבא בי"ט כו' עכ"ל וצ"ע כיון דטהור הוא יכול לשלח קרבנותיו מעי"ט והשליח יהיה בתוך התחום ומביאו בי"ט ואפשר דבכה"ג נמי אינו יוצא ידי חגיגתו דומיא דראיה דבעי ובאת שמה והבאתם וגו' ודו"ק:

רש"י בד"ה אלא הכי קאמר כו' א' מהן בשרץ ונעבדיה כולהו בטומאה כצ"ל:

תוס' ד"ה משלחין. אדרבה ישלחו א' מהטמאים כו'. עיין בגה"ש שהניח דבריהם בצ"ע וכבר קדמו בזה הצל"ח ול"נ דסברת התוס' כיון דיש דרך רחוקה לטמא בכה"ג כדמסקי (עיין רש"א) א"כ שפיר קרינן בהו איש כי יהיה טמא כו' כיון דהמשתלח אינו נדחה מפני הטומאה והא דאין צבור עושין פ"ש היינו היכא שנדחו כולן מפני טומאה דלא קרינן בהו איש כי יהיה טמא ודע דק"ל מדוע הצריך עולא לשלחו לד"ר דהוא ט"ו מיל לדעתו (לקמן צג ב) ולכן פריך ליה ר"נ מאן ציית כו' הלא (לקמן צד ב) ארי"צ בר"י בטמאין הלך אחרי רוב העומדין בעזרה ואף שזהו לדעת ר"א שם הרי הרמב"ם פסק ג"כ בפ"ז מהל' ק"פ שמשערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהם מבחוץ קודם שתכנס כת ראשונה כו' ע"ש דמשמע שאין מעמידים למנין רק אותן שעומדין לפנינו ועוד דהכי עדיף טפי שגם הוא יוכל לעשות בראשון עיין בצל"ח שם וי"ל:

תוס' ד"ה לימא. משמע דהאיש לבדו טמא והצבור טהורין. לפ"ד נ"ל פשוט דאם היה רוב צבור טמאין וא' היה בד"ר דעושה אה"ש דהרי שפיר קרינן ביה איש כי יהיה כו' או בד"ר והצבור אינם בד"ר ומאי דקאמר ר"ה א"ת לפסח הבא בטומאה היינו בגוונא דאיירי בה במיעוטן זבים ולפ"ז עולא דלעיל דאמר משלחין כו' ויעשה הפסח בטומאה וקאמרה הגמרא אליביה אפשר דעביד בשני ל"פ על ר"ה וזה דלא כהצל"ח שהניח בקושיא על הרמב"ם דפסיק כר"ה הלא עולא וראב"א קיימי בחדא שיטתא וה"ל ר"ה יחיד נגד רבים ונכון בס"ד. [אחר כתבי זה ראיתי בהגהות הב"ח שירד קצת לזה] :

תוס' ד"ה משלחין וקשה לריב"א. ק"ל הא הכל לפי הצד דטמאין אין עושין בראשון ולא בשני ובזה אם נשלח הטמא הא בפסח שני שיצטרפו הטמאים יחד איהו ושאר הטמאים יהיו צבור דאין עושין פסח שני וצ"ע:

לא תוכל לזבוח את הפסח באחד. בשביל יחיד לא תזבחנו שיהא אותו היחיד גורם ומועיל בשחיטתו שום צד נטיה: איקרי קהל. ומילתא מפ' בהוריות (דף ה:) דקאמר ליה רחמנא ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך וכבר נולדו לו כל השבטים חוץ מבנימין הילכך שבט אחד חשוב כציבור ולא מידחי לשני: יעשו בטומאה. אף טהורין אם ירצו: מטמאין אחד מהן. כי היכי דניהוו רוב טמאין וניעבדו כולהו [בטומאה]: שהיו טמאין עודפין על הטהורין אחד. דלא חזו טהורים בראשון: הדר' קושיין לדוכתיה. דהוו להו פלגא ופלגא והללו יעשו לעצמן והללו יעשו לעצמן: אלא ה''ק כו'. ולעולם מחצה על מחצה דווקא קתני וה''ק רב אי משכחת תנא דאית ליה כת''ק דאמר פלגא ופלגא לא עבדי טהורין בטומאה כדקתני הללו עושין לעצמן וכרבי יהודה דאמר אין קרבן ציבור חלוק מכי עביד קהל בטומאה בראשון לא מפליג למיעבד טהורין בטהרה דאוסר ליחלק שגנאי הדבר דמוכחא מילתא בהדיא כשנזהרין אלו מאלו: מטמאין אחד מהן בשרץ. ונעבדיה כולהו בטומאה: שוחטין וזורקין על טמא שרץ. הואיל וחזי לאורתא הילכך אין מכריע את הציבור לטומאה: מחגיגתו. של מחר שאתה מטמאו כל שבעה: אפשר דעביד. חגיגתו בשביעי של פסח שהוא שמיני שלו דהא כל ז' תשלומין אית ליה: קסבר כולן. הימים של רגל תשלומין של ראשון הן ואינן תשלומין זה לזה ופלוגתא היא בחגיגה (דף ט:) ומאן דאית ליה כולן תשלומין לראשון סבר היכא דלא חזי לראשון תו לא חזי: מאן ציית לך. להשתלח לדרך רחוקה: וכי עקר משכניה וסיכיה. אהלו ויתדותיו ורהיט בתמיה מי ישמע לנו להטריח עצמו הילכך הא עדיפא כרב: רובן זבין. דלא מצו למיעבד בראשון: אין תשלומין לפסח הבא בטומאה. ואין הזבין עושין את השני אפילו טהרו: רב הונא סבר טומאה דחויה היא בציבור. ובקושי הותר להקריבו הלכך לא משוינן להו בטהורים למידחי טמאין לשני: ורב אדא סבר היתר הוא בציבור. ומשוינן להו בטהורין ודחו זבין לשני:
משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. פירוש אחד מן הטהורים מדפריך ויטמאנו בשרץ וקשה לריב''א אדרבה ישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה דהשתא הוו טהורין רובא ועבדי בטהרה דבכולה שמעתין אמרינן דמהדרי' אטהרה ותירץ דעולא גופיה אמר לקמן במי שהיה טמא (דף צג:) דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ולא היה מועיל שילוח טמא דלעולם היה מצטרף לאותם שבירושלים ואין נראה לר''י דטעמא דאין דרך רחוקה לטמא לפי שכשהוא בירושלים נמי אינו יכול לעשות פסחו אלא ע''י שילוח אבל הכא יש דרך רחוקה לטמא כיון דמחצה טמאין ואם היה בירושלים היה יכול בעצמו לעשותו אלא נראה לר''י דמהדרינן שיעשו כולם בראשון ולא ידחו הטמאין: אתה מדחהו מחגיגתו. ואם תאמר והא קיימא לן בתמיד נשחט (לעיל סב.) ערל וטמא משלחים קרבנותיהן ותירץ ריב''א הואיל והיא חובה לבא ברגל יש לה דין עולת ראייה דדרשינן בפרק קמא דחגיגה (דף ד:) דטמא פטור מן הראייה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה כו' וכן איתא בירושלמי דאיתקש לעולת ראייה ואם תאמר השתא כשמשלחהו בדרך רחוקה נמי מדחהו מחגיגתו שאינו יכול לבא ביום טוב מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ויש לומר דיכול לבא ולעשות ביום ראשון מה''ת דתחומין דרבנן ועוד נהי דכשישלחהו בדרך רחוקה עד שעת שחיטה שלא יכול לחזור לירושלים מבעוד יום מכל מקום יכול לבא תוך התחום ויכנס למחר ועוד טמא וחיגר דלא חזי בגופו בראשון לא חזי בשני אבל הכא מיחזא חזי אלא שאינו יכול לבוא וכי הוי יום ראשון בשבת אף על גב דלא חזי אמרינן באלו דברים (לעיל דף ע:) דעביד באינך יומי: עקר משכניה וסיכיה ורהיט. הך פירכא ליתא למאן דחשיב דרך רחוקה מאיסקופת עזרה ולחוץ ואם תאמר ומה תקנה רוצה רב נחמן שיעשו דהא רב נחמן גופיה קסבר בפרק מי שהיה טמא (לקמן צג.) שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויש לומר דקסבר דלאו תשלומין דראשון נינהו ויכול לטמאותו במת: לימא בהא קמיפלגי מר סבר טומאה דחויה ומר סבר טומאה הותרה. השתא לכולי עלמא טהרה מידחיא ולא טומאה דאיש כי יהיה טמא משמע דהאיש לבדו טמא והציבור טהורים ומאן דסבר טומאה הותרה מיקרו שפיר טהורים ומסיק דלכולי עלמא דחויה מר סבר טהרה מידחיא כדפרישית ומר סבר טומאה נמי מידחיא וקרא משמע הכי איש נדחה ואין ציבור נדחים אלא עבדי בין בטהרה בין בטומאה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד