פסחים עט ע"א

דף עט - א

והשתא חוזרת הגמרא לדברי רב שבתחילת הסוגיא, שאמר: אם נטמא הבשר וחלב קיים שמבואר במשנתנו שאינו זורק את הדם, מכל מקום אם זרק הורצה; והקשינו: הרי בעינן אכילה?!

ואיבעית אימא ומשנינן אהאי קושיא: רב - הסובר: אם זרק הורצה אף שנטמא הבשר ואינו ראוי לאכילה - דאמר כרבי יהושע, הסובר: אכילת פסחים לא מעכבא.

דהכי תניא: רבי יהושע אומר:

כל הזבחים שבתורה, בין שנטמא בשר וחלב קיים, בין שנטמא חלב ובשר קיים, הרי זה זורק את הדם.

אבל נזיר - המביא ביום מלאת ימי נזרו [בין שאר קרבנותיו], איל אחד לשלמים, ומבשלו בעזרה, ולאחר שמגלח את ראשו משלח את שערו תחת הדוד שבו מתבשלים השלמים; ולוקח הכהן את הזרוע הבשילה מן האיל ומניפו לפני ד'.

וכן עושה פסח שעיקר הפסח לאכילה הוא, דינם שונה:

א. נטמא חלב ובשר קיים, הרי זה זורק את הדם כשאר קרבנות; אבל נטמא בשר ואפילו חלב קיים, אין זורק את הדם, ואם זרק הורצה.

והטעם שאף שלמי נזיר חלוקים הם משאר קרבנות: כי שלמי נזיר "תחילתן לאכילה, דבעי שילוח שערו תחת הדוד שהשלמים מתבשלין בו, ועוד, דבעי תנופת זרוע בשילה; אלמא צריך שיהא בשר טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצוה האמורה בו"; ומכל מקום אם זרק הורצה, כיון דאין דברים אלו מעכבים [רש"י; והתוספות חולקים בכל זה, ואין גורסים "נזיר" כלל].

ב. נטמאו הבעלים במת, הרי זה לא יזרוק את הדם, מה שאין כן בשאר קרבנות שהטמא משלח קרבנותיו.

ואם זרק לא הורצה.

והטעם בפסח הוא: כי אף על פי שאכילת פסחים לא מעכבא לדעת רבי יהושע, "גברא דחזי לאכילה בעינן, ורחמנא דחייה לטמא נפש לפסח שני" [רש"י].

והטעם בנזיר הוא: כי "בנזיר נמי כתיב: כי ימות מת עליו וגו', דסותר את נזירותו" [רש"י]. ^[111]

הרי למדנו, כי לדעת רבי יהושע: אכילת פסחים לא מעכבא, ולפיכך סבירא ליה: אף שנטמא הבשר ואינו ראוי לאכילה, אם זרק את הדם - הורצה, וכמו שאמר רב.

שנינו במשנה: ובמוקדשין אינו כן אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם:

ומפרשינן: מתניתין מני, רבי יהושע היא.

דתניא: רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר לאכילת אדם, או כזית חלב לאכילת מזבח, הרי זה זורק את הדם.

אבל נשתייר כחצי זית בשר, וכחצי זית חלב, אין זורק את הדם, דאכילת אדם ואכילת מזבח אין מצטרפין.

ובעולה שכולה נקטרת על המזבח, אפילו נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, הרי זה זורק את הדם, מפני שכולה כליל, ואין כאן אלא אכילת מזבח.

ובמנחה, אע"פ שכולה קיימת לא יזרוק את הדם, ומפרש לה ואזיל.

ותמהינן: והרי במנחה מאי עבידתה בזריקת דם, [מה ענין זריקת דם אצל מנחות]?!

אמר מפרש רב פפא: "מנחה" שהזכרה בברייתא, לא מיירי במנחה הבאה בפני עצמה, אלא במנחת נסכים הבאה עם הזבח, וללמד: אע"פ שמנחת הזבח קיימת לא די בה לזרוק עליה את הדם, אם נטמאו בשר הזבח ואימוריו.

וחידוש הברייתא הוא: סלקא דעתך אמינא: כיון דקא אתיא מכח זבח, שהזבח הוא שמחייב להביא מנחת נסכים עמו, אם כן כגופיה דזבח דמי ותהיה המנחה במקום בשר כאילו נשתייר בשר [רש"י מנחות כו א], קא משמע לן.

והשתא מפרשינן עיקר דברי רבי יהושע שאומר: אם החלב לאכילת מזבח קיים, הרי אף שהבשר לאכילת אדם אינו קיים, הרי זה זורק את הדם:

ותמהינן: הרי עיקר דינו של רבי יהושע דבעינן בשר קיים בשלמים, ילפינן לה לעיל [עז ב] מדכתיב "ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל", ואם כן יש לנו ללמוד שכל שאין הבשר קיים לאכילה אין זורק את הדם, אבל דסגי בחלב לזריקת דם מנא לן?!

אמר מפרש רבי יוחנן משום רבי ישמעאל, ומטו בה [ויש מי שהיו אומרים שהיה אומרו רבי יוחנן] משום רבי יהושע בן חנניה:

דאמר קרא: "וזרק הכהן את הדם על מזבח ד' פתח אהל מועד והקטיר החלב לריח ניחוח לה"', הרי למדנו: שזורק הכהן את הדם אם נשאר חלב בלבד, ואע"פ שאין בשר לאכילת אדם.

אשכחן דסגי בחלב, אבל שאר אימורין, דהיינו: יותרת הכבד ושתי כליות, מנא לן, שדי בהם לזרוק עליהן את הדם, והרי אף בהם די, וכדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: ^[112] היכא אמרינן דזרקינן, וכי היכן כתוב, כי לדעת רבי יהושע סגי אף בשאר אימורין לזרוק עליהן את הדם, עד שאנחנו שואלים מנין לו דבר זה?! והרי לא הוזכר בדבריו אלא חלב בלבד.

ומשנינן: כן הוא מוכח מן הברייתא דלעיל, מדקתני: ובמנחה - של נסכים הבאה עם הזבח, שהיא נקטרת על גבי המזבח כאימורי המזבח - אע"פ שכולה קיימת לא יזרוק; מהכא שמעינן: רק מנחה של נסכים שאינה גוף הזבח, הוא דלא הוי שיור, אבל יותרת הכבד ושתי הכליות - שגוף הזבח הן - שפיר דמי להיות שיור לזרוק עליהן את הדם.

וחוזרת הגמרא לשאלתה: הא מנא לן?!

רבי יוחנן דידיה - ולא משם רבותיו, כדלעיל - אמר לפרש:

כי אמר קרא: והקטיר החלב "לריח ניחוח" אתה זורק עליו את הדם, וכדלעיל; הרי למדנו: כל שאתה מעלה לריח ניחוח על המזבח, הרי הוא שיור לזרוק עליו את הדם.

ומפרשינן: ואיצטריך הכתוב למכתב "חלב" שהוא שיור, ואיצטריך הכתוב למכתב נמי "לריח ניחוח" כדי ללמד אף על שאר אימורין דהוו שיור.

דאי כתב רחמנא "חלב" לבד, הוה אמינא: חלב אין, אכן שיור הוא, אבל יותרת הכבד ושתי הכליות, לא הוו שיור, ולפיכך כתב רחמנא "לריח ניחוח", כדי לרבותן.

ואי כתב רחמנא "לריח ניחוח" בלבד, הוה אמינא: כל העולין לריח ניחוח הוו שיור, ואפילו מנחה של נסכים הבאה עם הזבח ועולה על המזבח לריח ניחוח נמי; משום הכי כתב רחמנא "חלב", כדי ללמדך: אין שיור אלא דומיא דחלב דגופיה דזבח הוא, אבל מנחת נסכים, לא.

מתניתין:

א. בהקדמת המשנה בדף עו ב, נתבאר כי אף שהפסח הוא קרבן שקבוע לו זמן, ומן הדין היה שידחה את הטומאה, בכל זאת דין הפסח שונה, ואינו דוחה את הטומאה, אלא בעליו נדחין לפסח שני.

עוד נתבאר שם, כי אף ששאר הקרבנות באין בטומאת הבעלים, הרי הפסח שונה בזה משאר הקרבנות, ואינו בא בטומאת הבעלים, אלא נדחין הן לפסח שני.

ב. אמנם כל זה אינו אלא בטומאת היחיד.

אבל אם היו רוב הציבור צריכים לדחות את הטומאה, הרי הטומאה נדחית.

שהרי כך אמרה תורה: "איש איש כי יהיה טמא לנפש, ועשה פסח לה' בחודש השני", וקיבלו חז"ל: איש נדחה לפסח שני, ואין הציבור נדחה לפסח שני.

ג. אף שבשאר קרבנות הציבור, אין הטומאה נדחית אלא לענין הקרבה בטומאה, ולא לענין אכילת בשר הקרבן בטומאת הגוף או בטומאת הבשר, הרי שבקרבן פסח מותרת אף האכילה בטומאה, הואיל וקרבן פסח עיקרו לאכילה הוא עומד [ובלבד שיהיו הבעלים טמאים כבר בשעת ההקרבה ונעשה הקרבן בטומאה], וכבר נתבאר דין זה לעיל.

ג. גדר דחיית הטומאה בקרבן פסח בציבור הוא כגדר דחיית הטומאה בשאר הקרבנות. וכשם שנחלקו בשאר הקרבנות אם הטומאה "דחויה" או "הותרה", כן נחלקו אף לענין קרבן פסח.

א. נטמא קהל או רובו של הציבור קודם הפסח.

ב. או שהיו הכהנים - הנצרכים לעשות את קרבנם של הציבור כולו או רובו - טמאים, ואפילו היו הקהל טהורים - יעשו את הפסח בטומאה.

דדרשינן: איש נדחה לפסח שני, ואין הציבור נדחין לפסח שני. ^[113]

ג. היו רוב הקהל טמאים, ומיעוטם טהורים - אף הטהורים אינם צריכים להזהר בשמירת הטהרה אלא יכולים לעשותו בטומאה.

[כי כשאמרו במשנה: "נטמא קהל או רובו יעשו בטומאה", אף על הטהורים קאי, כמבואר בגמרא].

והטעם בזה, כיון שאנו אומרים: "אין קרבן ציבור חלוק", שיעשו אלו בטומאה ואלו בטהרה [מאירי; וראה דעת החולקים בהערה ^[114]]

ד. היו כל ישראל או רובם טהורים אלא שהיו נאלצים לעשות פסחם בטומאה משום שהיו הכהנים כולם או רובם טמאים - הרי אף המיעוט הישראלים שטמאים בטומאת הגוף מקריבים ואוכלים בטומאה, ואינם נדחים לפסח שני,

והטעם בזה מבואר בברייתא שהובאה בגמרא בסמוך, משום ש"אין קרבן ציבור חלוק", והואיל ואף הטהורים עושים אז קרבנותיהם בטומאה [מחמת טומאת הכהנים], מותרים אף מיעוט הטמאים לעשות קרבנם בטומאת הגוף. ^[115]

ה. אבל אם נטמא רק מיעוט הקהל - הרי הטהורין עושין את הפסח הראשון, והטמאין עושין את הפסח השני בארבעה עשר לאייר.

גמרא:

תנו רבנן:

הרי שהיו ישראל טמאין, וכהנים וכלי שרת טהורין.

או שהיו ישראל טהורין, וכהנים וכלי שרת טמאין.

ואפילו היו ישראל וכהנים טהורין, ורק כלי השרת טמאין [מפרש לה בגמרא בסמוך].

יעשו [אף הטמאין בטומאת הגוף] את פסחם בטומאה, משום שאין קרבן ציבור חלוק. ^[116] אמר רב חסדא:

לא שנו בברייתא, שמתוך שנטמאו כלי השרת ונעשה קרבנן של רוב ישראל בטומאה, מותרים אף הטמאים לעשות את הפסח ולאוכלו בטומאה:

אלא באופן שנטמא הסכין [או כלי שרת אחר] בטמא מת, שנגע הסכין בטמא מת שהוא אב הטומאה [כי רק באופן שנטמא הסכין בטמא מת, נטמא אף הכהן האוחז בו, והוא זה שמתיר לבעלים לאכול את הפסח בטומאה, וכדמפרש הגמרא ואזיל].

כי אף על פי דקיימא לן בעלמא, שאם נגע כלי באב הטומאה, הרי הוא טמא בטומאה שהיא קלה מן טומאת המטמא, ואינו אלא ראשון לטומאה [שאינו מטמא אדם]; כלי מתכות [רש"י; ויש אומרים אף כלי עץ] שנטמאו במת או שנטמאו במי שנטמא במת - שאני, ונטמאו הכלים בטומאתו של המטמא.

ומשום: דרחמנא אמר: "בחלל חרב". ללמדך, חרב [או שאר כלי מתכות] שנטמאה במת - הרי הוא כחלל. כמו המת עצמו.

והוא הדין כשנטמאו כלי המתכות בטמא מת, הרי הן טמאין בטומאת המטמא. ואם כן, קא מטמא כלי השרת לגברא הכהן האוחז בו, ולכן מותרים אף הבעלים הטמאים לאוכלו בטומאה.

ומשום: דמעיקרא [בתחילה] בשעת עשיית הקרבן כי מתעביד הפסח, הרי בטומאת הגוף של הכהן דבכרת קא מיתעביד [הרי נעשה הפסח בטומאת הכהנים שכניסתם לעזרה היא בכרת אלמלא הדחייה], וכיון שכן מותר לאוכלו בטומאת הבעלים שאף היא בכרת. ^[117]

אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ, [נגע בו שרץ] שהוא אב הטומאה, הרי הכלי שנגע בשרץ אינו אלא ראשון לטומאה שאינו מטמא אדם. ונמצא, דהסכין רק בשר הוא דמטמיא ליה, אבל לגברא לא מטמיא ליה [בשר הפסח בלבד הוא שנטמא מן הסכין, אבל הכהן האוחז בו לא נטמא], ובאופן זה הדין הוא:

בעלים טהורין עביד, אבל טמאין לא עביד. ^[118]

והטעם: כי מוטב שיאכל הפסח בטומאת בשר שהיא בלאו בעלמא, ואל יאכל בשר בטומאת הגוף של הבעלים האוכלים, שהוא בכרת.

ומפרשינן לדברי רב חסדא: אלמא, קסבר רב חסדא: טומאה "דחויה" היא בקושי בציבור, ולא הותרה היתר גמור, ולפיכך: לא הותר לאוכלו בטומאת הבעלים אלא אם כן בלא טומאתם נעשה הקרבן בטומאה שהיא בכרת.

שהרי אם תימצי לומר טומאה "הותרה" בציבור, היה לנו לומר: כיון דאי אפשר לעשות קרבנות רוב הציבור אלא בטומאה, ואפילו טומאת בשר - הרי שכבר הותרה הטומאה בפסח זה, ולא איכפת לן באיזה טומאה יעשהו היחיד.

ועל כרחך, שדחויה היא, ולפיכך לא הותר היחיד לעשותו בטומאה, אלא אם כן הוצרכו רוב הציבור לדחות טומאה באותו חומר שאתה בא להתיר ליחיד.

וכן אמר רבי יצחק: טומאה דחויה היא בציבור.

ורבא אמר: אכן טומאה דחויה היא בציבור [שאגת אריה סימן ל"ח ושפת אמת], אבל מכל מקום אפילו טמאין נמי עבדי [אפילו בעלים טמאים אוכלים את הפסח] כשנטמאו כלי השרת בטומאת שרץ, כיון שנטמא הבשר ונדחה איסור אכילת בשר טמא.

מאי טעמא?

דכתיב: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף". וסמיך ליה "והבשר, כל טהור יאכל בשר". הרי שהוקשו אכילת בשר קדשים טמא, לאכילת קדשים בטומאת האוכל.

ודרשינן: [כל היכא דקרינן ביה "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", קרינן ביה נמי "והבשר, כל טהור יאכל בשר"], ולא טמא.

וכל היכא דלא קרינן ביה "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" - וכגון בפסח זה שהותרה בו אכילת בשר טמא - לא קרינן ביה "והבשר, כל טהור יאכל בשר", והותרה בו נמי אכילת בשר בטומאת האוכל. ^[119]

איתמר:

נתבאר במשנה: נטמא קהל או רובו יעשו בטומאה כל ישראל ואף הטהורים. הרי למדנו, שאם רוב ישראל טמאים עושין אף הטהורין בטומאה.

אבל הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, נחלקו בו אמוראים:

רב אמר: מחצה על מחצה כרוב.

כלומר: הן מחצת ישראל הטהורים הרי הם כרוב טהורים, והן מחצת ישראל הטמאים הרי הם כרוב טמאים; וכדמפרש ואזיל.

ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, וכדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: רב אמר: מחצה על מחצה כרוב, ולפיכך:

הללו הטהורין עושין לעצמן בטהרה, ואסורים לעשות עם הטמאים בטומאה; כי אנו דנין את הטהורים כרוב, ואין אומרים "אין קרבן ציבור חלוק" להמשיך רוב ישראל הטהורים אחר הטמאים.

והללו הטמאים עושין לעצמן בטומאה פסח ראשון, כי אנו דנים אף את הטמאים כרוב, ואין רוב ישראל נדחים לפסח שני, אלא עושים בטומאה. ^[120]

ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב, ולפיכך:

טהורין עושין את הפסח הראשון, וטמאין עושין את הפסח השני, כיון שאינן כרוב ישראל, ונדחין לפסח שני. ^[121]

איכא דאמרי:

הא דאמר רב כהנא: מחצה על מחצה אינו כרוב, הכי קאמר:

טהורין עושין את הפסח הראשון.

ואי בעית אימא רב דאוקמי למתני' לכתחלה אבל דיעבד אם זרק הורצה כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר נזיר ועושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם ואם זרק הורצה נטמאו בעלים במת לא יזרק ואם זרק הורצה.

ובמוקדשין אינו כן אע"פ שנטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם:
תניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה כו'. פשוטה היא [ובמנחה] פי' ובמנחות נסכים הבאה עם הזבח והמנחה כלה קיימת לא יזרק מהו דתימא כי גופיה דזבח דמיא קמ"ל דלא ואסיק' ואי כתב רחמנא לריח ניחוח הוה אמינא כל העולין ואפילו מנחה כתב רחמנא חלב:

מתני' נטמאו קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאין והקהל טהור יעשה בטומאה כו'. ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק אמר רב חסדא לא שנו כלי שרת טמאין יעשו בטומאה אלא בסכין שנטמאת בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב דחרב הרי הוא כחלל ומטמאה הסכין לאדם דכי קא מתעביד בטומאת הגוף מתעביד דתניא בשאר ספרי דבי רב מגיד שהחרב טמאה טומאת שבעה והנוגע בחרב טמא טומאת שבעה אבל אם נטמא הסכין בטומאת שרץ שאינו מטמא בטומאת סכין אלא הבשר אבל האדם לא דאין כלי הבא מחמת שרץ מטמא אדם וכבר פירשנוה בפ"א:
טהורין עושין הפסח טמאין אין עושין מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת שנאמר (שם ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא וגו':

אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא בצבור ורבא [אמר] אפילו הטמאים טומאת הגוף נמי עבדי כל היכא דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוא דבעינא והבשר כל טהור יאכל בשר כלומר יאכלנו בטהרה ואל יאכלנו בטומאה אבל היכא דהותרה טומאת בשר לא בעינן לדקדק על טומאת הגוף:

איתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין רב אמר מחצה על מחצה כרוב הללו עושין לעצמן בטהרה בראשון והללו עושין לעצמן בטומאה בראשון. רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני איכא דאמרי רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב טהורין עושין את הראשון וטמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני ואקשינן עליה דרב מדתנן נטמא קהל או רובו יעשה בטומאה רובו של קהל הוא דעבדו בטומאה אבל פלגא [לא] ומשני רב בזמן שרוב הקהל טמאין עושין הכל בטומאה ואפי' הטהורין אבל בזמן שחצי הקהל טמאין עושין הטמאין בטומאה והטהורין בטהרה ומוקמינן להאי שינויא דודאי [הכי] הוא מדקתני סיפא נטמא מיעוט הקהל טהורין עושין הראשון וטמאין את השני מיעוט עושין את השני אבל חצין של קהל לא אי הכי קשיא לרב כהנא ומשני רב כהנא הכי קתני נטמא מיעוט הקהל טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני אבל אם הן מחצה ומחצה טהורין עושין הראשון וטמאין אין עושין לא [את] הראשון ולא [את] השני וללישנא קמא דרב כהנא אמר לך הוא הדין אפי' פלגא ופלג' טהורין עושין הראשון וטמאין השני ואיידי דתנא רישא רוב הקהל תנא סיפא מיעוט:

למדת שכל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים בין שנטמא חלב ובשר קיים אף ביחיד זורק את הדם לכתחלה ובפסח כל שנטמא החלב ובשר קיים זורק ואם נטמא בשר אע"פ שהחלב קיים לא יזרוק ואם זרק לא הורצה וכן בנזיר שנטמאו חלבי שלמיו והבשר קיים זורק את הדם נטמא הבשר אינו זורק ואם זרק לא הורצה ואם נטמא היחיד במת אף לאחר שחיטה כל שלא נזרק הדם אינו זורק אלא נדחה לפסח שני הא לאחר זריקת הדם פטור וכן הנזיר שנטמא הואיל וסתר מנינו אינו זורק ואם זרק לא הורצה:

זה שכתבנו בזבחים שכל שנטמא בשר וחלב קיים או שנטמא החלב ובשר קיים שזורק את הדם כבר ביארנו שלא סוף דבר בכל הבשר או בכל החלב אלא אף בכזית באחד מהם אבל אם לא נשתייר כזית שלם מאחד מהם אע"פ שנשתייר כחצי זית מן הבשר וכחצי זית מן החלב אינו כלום שאכילת מזבח ואכילת אדם אינן מצטרפות ובעולה אפילו חצי זית חלב וחצי זית בשר הוי שיור וזורק את הדם עליהן הואיל ושתיהן אכילת מזבח הן שהרי כולה כליל ומנחה נסכים הבאה עם הזבח כל שלא נשתייר מן הבשר או מן האימורין כלום אפילו נשארה כל המנחה קיימת אינו זורק את הדם עליה וחלב שאמרנו שהוא שיור לא סוף דבר החלב אלא אף בשאר האימורין כגון יותרת הכבד ושתי הכליות הדין בהם כן ר"ל שכל שנשתייר מאיזה מהם כזית זורק עליה את הדם:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהור יעשה בטומאה נטמא מיעוט הקהל הטהורי' עושי' את הראשון והטמאי' עושי' את השני אמר הר"ם דע זה העיקר וזכרהו ושמרהו והוא כי טומאת מת בלבד הוא שתדחה בצבור ויקריבהו בטומאה וכשהוא יחיד ידחה לפסח שני כמו שאמר הכתוב ואפי' היה יום שביעי שלו ידחו טמאים וזאת היתה השאלה ששאלו עליה למשה רבינו לפי שבא שבוע שלהם יום ארבעה עשר אמרו הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואנו נהיה טהורים בלילה וראויים לאכילה יזרק הדם עלינו היום ולא זה דבר נמנע והוא אמרם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' וזה אמת כי אלו היה תוך ימי הטומאה לא היו אומרים למה נגרע כי הטעם ברור לפי שהיו טמאים והכתוב רמז לזה באמרו ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא באותו היום בלבד היו נמנעין וזה הדין הוא בטומאת מת בלבד כמו שנתננו העקר אבל טומאת שרץ לא אלא שמקריב טמא שרץ אפי' יחיד ולערב כשיטהר יאכל פסח בטהרה ונתבאר זה העקר בפרק השני מתלמוד מסכת זבחים בבלי:

אמר המאירי נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהור ולפי מה שיתבאר בגמ' הוא הדין שיהיו אלו ואלו טהורים וכלי שרת טמאים ואין שהות לעשותם חדשים יעשו בטומאה פי' כל הצבור ובנטמא רוב קהל אפילו היחידים שהם טהורים עושים אותם בטומאה ומתעסקים עם הטמאים ביחד ונכנסים כולם לעזרה ופי' הטעם בגמ' שאין קרבן צבור חלוק כלומר שמאחר שרוב הצבור עושין אותו גנאי הוא לצבור להיות טהורים שבהם פורשים מהם ונזהרים מהם אבל אם נטמא מיעוט הקהל טהורים עושים את הראשון והטמאים נקראים יחידים ונדחין לפסח שני וטומאה זו לא נאמרה אלא בטומאת מת כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו שאם היו כלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה טהורים עם טמאים דוקא בשנטמא הסכין בטמא מת שהוא אב הטומאה גם כן לטמא אדם מדין חרב הרי הוא כחלל כמו שביארנו בכמה מקומות שנמצא שהשוחטין מיטמאין בסכין וכשהוא נאכל בטומאת הגוף הוא נאכל שהוא בכרת שהטמא האוכל את הקודש בכרת אבל אם נטמא סכין בשרץ שנמצא שאינו מטמא את האדם אלא את הבשר אין עושין אותו הטהורים עם הטמאים שהרי אם יתעסקו עמהם נמצאו מיטמאין בהם ונמצאו טמאים טומאת הגוף שאכילתם בעלמא בכרת אלא טהורים עושים וטמאים אם הם מיעוט נדחין לפסח שני שהטומאה דחויה היא ולא מותרת וכל שאפשר לחזר בטהרה או להקל בטומאה עושין ומוטב שיאכל בטומאת בשר שאינה בכרת שהטהור האוכל בשר קודש טמא אינו בכרת אלא בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת:

יראה מסוגיא זו שהסכין הוא מכלי שרת וכן במסכת שבועות י"ב ב' אמרו סכין מושכתן למה שהן וכן במסכת סוטה י"ד א' אמרו כגון דקדישתיה סכין בשעת שחיטה ואם כן זה שהיה כל אחד מביא סכינו לשחוט את פסחו כמו שהתבאר בפרק שני ס"ו א' מקדישין היו כל אחד את שלו קודם שחיטה וכן שהרי כל שהוא חולין אסור להכניסו לעזרה ומה שאמרו ג"כ בפרק שני ע' א' בסכין שנמצאת בארבעה עשר ששוחט בה מיד אפשר שהטבילוה לצורך שחיטתם על דעת שיקדשוה ואף זה מקדישה ושוחט אחר שכן יש לשאול היאך אמרו בראשון של חולין ג' א' בענין טמא במוקדשים כגון שבדק בקרומית של קנה כלומר שאינו מקבל טומאה והלא כלי שרת אין באים אלא מן המתכת כמו שביארנו במסכת סוטה ובשאר מקומות אפשר שלא נאמרה שם אלא על טמא בחולין שנעשו על טהרת הקדש וגדולי המחברים כתבו שכל הזבחים לכתחלה אין שוחטין אותן אלא בסכין מכלי השרת אלא שבדיעבד אף בקרומית של קנה כשרים:

זה שביארנו שכל שהיו רוב הקהל טמאים כלם עושין אותו בטומאה אף הטהורים שבהם פירושה אפילו לא היו הטמאים עודפין את הטהורים אלא באחד שהיחיד מכריע את כל הצבור לטומאה אפילו אשה הואיל ואשה בראשון חובה אבל אם היו מחצה טהורים ומחצה טמאים הרי המחצה של טמאים כרוב לענין שלא ידחו לפסח שני אבל לא לענין שיהיו הטהורים יכולים לעשותו עמהם בטומאה והילכך כלם עושים פסח ראשון טהורים לעצמם בטהרה וטמאים לעצמם בטומאה:

לא שנו אלא שניטמאת הסכין בטמא מת דקא מטמא גברא גופי' כו' פי' וכיון דקא מיטמא גברא גופי' שרינן לכל ישראל למיעבד בטומאה ולא אמרי' יטמאו מקצת וישחטו וכל ישראל יעשו בטהרה ומה צורך להיטמא כולן שאם לא יעשו כל הציבור בטומאה אותם היחידים אם יטמאו בעזרה יתחייבו כרת לפיכך הותר לכל הציבור שיעשו בטומאה דלא סגי בלא"ה:

גמרא מתני' מני ר"י כו' כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כו'. מהברייתא דלעיל בסמוך דקתני בכה"ג כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר כו' נמי ה"מ לאתויי דאתיא מתני' כר"י אלא דבעי לאסוקי עלה דהך ברייתא מנחה מאי עבידתא כו' ויותרת הכבד כו' מנלן כו' וק"ל:

תוס' בד"ה או שהיו כהנים כו' אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כו' עכ"ל ר"ל דשחיטה כשירה בזר טהור ויכול הכהן טמא לקבל הדם במזרק ולא יגע בבשר כלל וק"ל:

בד"ה אלא שנטמא כו' היינו רישא ממש היו ישראל טהורים וכהנים וכלי שרת טמאים כיון דמטמא גברא כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם כיון דבסכין של שחיטה משתעי כנראה מדברי התוס' בסמוך ושחיטה כשירה בזר א"נ דמטמא גברא שהוא זר מחמת סכין אפשר שהכהן לא נטמא ויש ליישב כיון דההוא גברא שהוא השוחט נטמא בטומאת הגוף מחמת הסכין הרי נכנס לעזרה בטומאת הגוף שהוא בכרת ומ"ל זר טמא ומ"ל כהן טמא שנכנס בעזרה וא"כ לא הוי רבותא טפי בסכין שנטמא בטמא מת מנטמאו כהנים וכלי שרת ודוחק ודו"ק:

בד"ה בטומאת הגוף כו' ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך ליכנס כו' א"נ יאחז כו' עכ"ל דמשמע להו בסכין של שחיטה איירי ושחיטה כשירה בזר ולא הוי מתעביד בכרת אלא משום שנכנס לעזרה בטומאה וע"ז הקשו שישחוט בסכין ארוכה דהשתא א"נ דנטמא אינו נכנס בעזרה א"נ שיכנס בעזרה מיהו לא נטמא טומאת הגוף שישחוט ויאחוז הסכין בפשוטי כו' ודו"ק:

ברש"י ד"ה הללו עושין וכו' לא עבדי בטומאה דהוי רובה וטמאים לא מידחו לשני דהוי נמי רובא וכו' כצ"ל:

בד"ה אין מחשבת כו' לפי אכלו לגבי שחיטה כתיב כצ"ל:

תוס' בד"ה ולרבי נתן כו' ולמאי דמוקי מתני' כו'. נ"ב נ"ל דהכי פירושו לא תימא הא דלא מתרץ לפי אוכליו למצוה קאמר משום שיקשה לך א"כ היכי קאמר רבי נתן כל הקהל יוצאין בפסח אחד הלא בעינן למצוה שיהא ראוי לאכילה ולפי זה תצטרך לומר מאי דמוקי מתני' כר' נתן ולכתחלה לא יזרוק ומוקי כר' נתן דאמר כל הקהל יוצאין בפסח אחד אפי' לכתחלה היינו מדאורייתא ומתני' דקתני לא יזרוק היינו מדרבנן ע"ז קאמרי דליתא אלא בודאי למאי דמוקי מתני' כרבי נתן צ"ל הא דקתני כולן יוצאין בפסח אחד היינו דיעבד קאמר וא"כ שפיר הוה מצי לשנויי דלפי אוכליו למצוה קאמר אלא מחוורתא כדמשני התוס' משום דלא אשכח תנא דלא מקיש כו' ודו"ק:

בד"ה לימא רבי נתן כו' הא פשיט בכולי תלמודא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה טהורין עושין הראשון בטהרה כו' שפיר דמי. נ"ב פי' שמחויבין לעשות הפסח בראשון ובטהרה ואינן נדחין לשני אבל אין הפירוש שיכולין לעשות בטומאה אלא שבטהרה שפיר טפי ש#הר מחצה אינו כרוב ונמצא שאין כאן רוב טמאין וא"כ יכולין לעשות בטומאה וק"ל:

תוס' ד"ה או. אע"פ כו'. עי' בגה"ש ולעד"נ דכוונת התוס' איננה לקושיא רק דינא אשמעינן דא"צ ליזהר מליגע בבשר וגם לשון הגה"ש במש"כ הזריקה מתעבדת בטוה"ג דבכרת אינו מדוייק דטמא ששמש איננו בכרת אלא במיתה ביד"ש. ומאי דאמרי' בגמרא כי מיתעביד בטוה"ג דבכרת כו' היינו משום הכניסה בעזרה בטומאה שהיא בכרת וכ"מ בתד"ה בטומאת. וק"ל מכאן על הרמב"ם בפ"ג מהל' ביהמ"ק הט"ו דהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת פטור על ביהמ"ק. ונ"ל דגירסתו היה בכאן שנטמא הסכין טמא מת ור"ל שנטמא במת עצמו (ועי' ברא"ש פ"ק דאהלות מ"ב שהביא ירושלמי דפ"ק דמכילתין אית תנויי תני טמא מת וא"ת תני בטמא מת כו' ע"ש) ול"ג ג"כ דרחמנא אמר בחלל חרב כו' (ועי' בר"ש שם שמחק בג' מקומות בש"ס חרב ה"ה כחלל) וכ"מ מל' הרמב"ם רפ"ז מהל' ק"פ ובפ"ד מהל' ביהמ"ק הי"ב ע"ש. ולדעת הראב"ד דא"ח על ביהמ"ק אלא הראשון שנגע במת עצמו צ"ל דאתיא הכא אליבא דר"מ כמ"ש הר"ש שם בסופו אבל לפ"ז יקשה מדוע שתיק להרמב"ם בהעתקתו דכ"ש טמאין דזה דלא כהלכתא:

בטומאת הגוף דבכרת. עי' ר"ש פ"א מ"ד דאהלות:

תוס' ד"ה או שהיו וכו' שלא יגעו בבשר. ולא זכיתי לעמוד על עומק דבריהם הקדושים הא אין ההיתר מצד טומאת בשר שהוא בלאו רק משום דטומאת גברא דהוא בכרת ואם כן לא תלי כלל ביכולים ליזהר בנגיעת בשר אם לא ואף אם זר ישחוט מכל מקום הזריקה מתעביד בטומאת הגוף דבכרת:

שם ד"ה אלא שנטמא וכו' אם כן מאי אפילו. ק"ל הא בדיבור שלאח"ז הקשו דלשחוט בסכין ארוכה וכו' ואם כן זהו גופא החידוש דבכהנים טמאים א"א בלא דחיית כרת דהא יצטרכו לזרוק בטומאה אבל בסכין טמא ס"ד דלא לדחי דהא אפשר בסכין ארוכה והזורק יהיה כהן אחר שהוא טהור מכל מקום דחיא לכרת כתירוצא דתוספות כאן דאין פנאי וצ"ע:

מתני' נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים.
וגם אם יזהרו הכהנים שלא יגעו בבשר, מ"מ הא אין אנו דנין מצד טומאת בשר שהוא בלאו לומר כיון דגם פסח דטהורים גופי' הוא בטומאת בשר ע"כ יעשו גם הטמאים בטומאה דהא חזינן בכלי שרת אם נטמאו רק בטומאת שרץ לא בטומאת מת, טמאים לא עבדי, כיון דלגברא לא מטמא, יאכלו הטהורים בטומאת בשר שהוא בלאו ואל יאכלו טמאים בטומאת הגוף שהוא בכרת רק משום גברא שהוא בכרת, וא"כ מה בכך דיזהרו.
גם אין להקשות הא אפשר שישחוט זר דשחיטה כשרה בזרים, דמ"מ הזריקה מתעבד בטומאת גברא שהוא בכרת.
ועל עומק דעת הקדושים והטהורים של התוס' [ד"ה או שכתבו אע"פ שיכולין ליזהר] לא זכיתי לעמוד, ופירושו של רבינו שמואל איידלס בתוס' (דהקשו דישחוט זר. מלבד דאם זה כונתם הו"ל למנקט הא שחיטה כשרה בזר) אינו מובן לי, דמה יעשה בזריקה:

גמרא, ואפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים, יעשה בטומאה.
בסמוך מוקי לה בנטמא הסכין בטמא מת, דאזיל סכין ומטמא ליה לגברא.
וא"ת היינו שוב כהנים טמאים דכבר קתני לה י"ל, דהא דוקא בכהנים טמאים דא"א בלא דחיית כרת דהא יצטרכו לזרוק בטומאה. אבל בסכין טמא ס"ד דלא לדחי, דהא אפשר לשחוט בסכין ארוכה דלא יצטרך לכנוס לעזרה, והזריקה יהי' ע"י טהור, ואף דקתני כלי שרת, י"ל דהיינו אחד מכלי שרת שהוא סכין טמא, מ"מ דחיא משום דאין פנאי לשחוט כל הפסחים בענין זה.
ובתוס' הניחו בתימה [מה אפילו דקתני, הא היינו הך דכהנים טמאים], ואחריו בסמוך הקשו דלשחוט בסכין ארוכה [אב"ה וא"כ קשיא על תמיהתם]:

תד"ה אלא שנטמא כו' תימא א"כ מאי אפי' דקאמר וכו', תמוה לי על תמיהתם הא ע"פ דבריהם שבדיבור אח"ז מיושב היטב קושייתם דדוקא בכהנים טמאים דבזה בודאי מתעביד בטומאת הגוף בפרת, דאף אם ישחוט בסכין ארוכה. הא מ"מ יצטרכו ליכנס לעזרה לזריקת הדם ולהקטרת אמורים אבל בכלי שרת טמאים בזה הי' ס"ד דלא יתעביד בטומאת הגוף דהשוחט ישחוט בסכין אחר וכהן אחר יזרוק. או דישחוט ע"י פשוטי כלי עץ. לזה קמ"ל כסברת תוס' דאין פנאי לשחוט בענין זה:

איבעית אימא רב דאמר. אם זרק הורצה: כרבי יהושע. דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא: שלמי נזיר. תחילתן לאכילה דבעי שילוח שערו תחת הדוד שהשלמים מתבשלין בו כדכתיב (במדבר ו) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' ועוד בעי תנופה זרוע בשלה אלמא צריך שיהא בשר טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצוה האמורה בו: ואם זרק הורצה. דהני לא מעכבי: נטמאו בעלים. במת דלא חזו למיכל לאורתא דטומאתן שבעה: ואם זרק לא הורצה. דאע''ג דאכילתו לא מעכבא גברא דחזי לאכילה בעינן ורחמנא דחייה לטמא נפש לפסח שני ובנזיר נמי כתיב (שם) כי ימות מת עליו וגו' דסותר את נזירותו: חצי זית בשר וחצי זית חלב אין זורק הדם. דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפין: אפי' כולה קיימת לא יזרוק. את הדם עליה: מנחה מאי עבידתיה. בזריקת דם: מנחת נסכים. הבאה עם הזבח מהו דתימא כזבח דמיא ותיהוי במקום זבח להכשיר את הדם: חלב מנא לן. דהוי שיור להכשיר זריקת דם: והקטיר החלב. גבי זריקת דם כתיב דכתיב וזרק הכהן את הדם וגו' עד והקטיר החלב לריח ניחוח: יותרת הכבד ושתי הכליות מנא לן. מדאיצטריך ליה למיתני מנחה לא הויא שיור מכלל דסבירא ליה דהני דגופיה דזבח נינהו הוי שיור: אמר קרא. בהאי קרא גופיה והקטיר החלב לריח ניחוח: מתני' יעשו בטומאה. ואפי' טמאין יחידין דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים: גמ' שאין קרבן צבור. הבא בטומאה חלוק מאחר שקרבן רובן בא בטומאה אף היחיד עושה בטומאה: לא שנו. דמשמע משום טומאת כלי שרת עבדי כולהו בטומאה: אלא שנטמא סכין בטמא מת. שהוא אב הטומאה דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא אדם: דרחמנא אמר בחלל חרב. למידרש מיניה דכלי מתכת המיטמא במת נעשה כיוצא בזה שנגע בו: טומאה דחויה היא בצבור. בקושי הותרה וכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן: קרינא ביה הבשר כל טהור יאכל בשר. ולא טמא: הללו עושין לעצמן. בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה טהורים לא עבדי בטומאה דהוי כרוב ורוב טהורין לא עבדי בטומאה וטמאין לשני לא מידחו משום דהוו נמי רובא ורובא לשני לא מידחו: טהורין עושין הראשון. בטהרה דאי נמי מיעוטא נינהו אית להו למעבד הראשון בטומאה וכל שכן כי עבדי בטהרה שפיר דמי: וטמאין עושין את השני. דכיון דאינן כרוב נידונין כמיעוט ונידחין לשני:

נזיר ועושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק כו'. ריב''א אומר דלא גרס נזיר דאין חילוק בזה בין נזיר לשאר קרבנות ומה שפירש רש''י דבעי שילוח שערו תחת הדוד אין נראה שיהא עיכוב ומה שפי' נמי משום תנופה הא כל שאר שלמים נמי בעו תנופה ולא אשכחן תנא דאית ליה תנופה בנזיר מעכבת אלא ר''א בסוף ג' מינים (נזיר דף מו.) ובתוספתא לא גרס נזיר: או שהיו כהנים טמאים יעשו בטומאה. אע''פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאישתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר דאמר במי שהיה טמא (לקמן דף צו.) כל היכא דאישתראי טומאת בשר אישתראי טומאת אימורים משמע שהם שוים: אלא שנטמא סכין בטמא מת כו'. תימה א''כ מאי אפי' דקאמר היינו רישא ממש היו ישראל טהורים וכהנים וכלי שרת טמאים כיון דמיטמא גברא מחמת סכין: בטומאת הגוף דבכרת מיתעביד. וא''ת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך ליכנס לעזרה אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ואומר ר''י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי: