דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - א

אלא חוזרת בה הגמרא מהנחתה הקודמת, כי הטומאה דחויה היא בציבור וצריכה ריצוי ציץ, אלא הותרה הטומאה בציבור, וכיון שכן משנתנו אף כרבי יהושע:

לא קשיא כי כאן בדברי רבי יהושע, שאמר בנטמא הבשר והאימורין או שיירי המנחה שאין זורק את הדם, מיירי ביחיד, כי הואיל ואין הציץ מרצה לא על העולין ולא על האוכלין, לכן אין יכול לזרוק את הדם, כי "אם אין בשר אין דם".

אבל כאן במשנתנו הרי בציבור מיירי, ש"הותרה" הטומאה ואין צריך ריצוי ציץ, ויכול לזרוק את הדם אף שנטמא הבשר.

וכן מתיישבת משנתנו, ששנינו, כי שתי הלחם הרי הן באין בטומאה; כי אף שאין הציץ מרצה על האוכלין, הרי בציבור מקריבין בטומאה אפילו בלא ריצוי ציץ, הואיל ו"הותרה" הטומאה בציבור. [96]

ומפרשינן עוד: נימא מתניתין דלא כרבי יוסי:

דתניא: רבי אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות.

רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות.

וקא סלקא דעתך דבני הישיבה:

מדקאמר רבי יוסי, אין הציץ מרצה על אכילות, ודאי שכרבי יהושע סבירא ליה, דאמר: בעינן תרתי בשר ודם, ואם אין בשר אין דם.

שאם לא כן, לענין מה חידש רבי יוסי שאין הציץ מרצה על אכילות, והרי פשיטא שאין הציץ מרצה על הבשר שנטמא שיהא מותר לאוכלו בטומאה, ואף רבי אליעזר לא נחלק בזה; אלא ודאי לענין נטמא הבשר והדם קיים, שלא תאמר, הרי הבשר כאילו קיים על ידי ריצוי הציץ ויכול לזרוק את הדם, לענין זה הוא שאמר רבי יוסי: אין הציץ מרצה על האכילות, ולפיכך אינו זורק את הדם. [97]

וכיון שכן, נימא השתא מתניתין דלא כרבי יוסי!

שהרי לדעת רבי יוסי: "אם אין בשר אין דם", ו"אם אין שיריים אין קומץ", ולשיטתו, הרי "אין הציץ מרצה על אכילות"; ואם משנתנו כרבי יוסי היא, איך מביאין מנחות של ציבור שנטמאו טומאת עצמן, והלוא צריך ציץ לרצות, ואין הציץ מרצה על השיריים, ואם אין שיריים אין קומץ, [וראה הערה [98]].

ודחינן: לא כאשר אמרנו, כי לרבי יוסי "אם אין בשר אין דם", אלא רבי יוסי כרבי אליעזר סבירא ליה, דאמר: "דם אע"פ שאין בשר", ואתי שפיר מתניתין אפילו כרבי יוסי, [וראה הערה [99]].

ותמהינן: אי הכי, שלדעת רבי יוסי אין טומאת הבשר מעכבת את זריקת הדם, למאי הלכתא [לאיזה ענין] אמר רבי יוסי: אין הציץ מרצה על אכילות, [וכפי שכבר נתבאר]?!

ומשיבה הגמרא: וליטעמיך [ולשיטתך]: שאין כל נפקא מינה בנידון ריצוי ציץ על אכילות אלא לענין זריקת הדם כשנטמא הבשר, ורק לדעת הסובר "אם אין בשר אין דם".

הלוא רבי אליעזר דאמר: הציץ מרצה על אכילות, נמי תיקשי לך, שהרי כיון דאמר רבי אליעזר גופיה: "דם אע"פ שאין בשר", אם כן, הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא, והרי בלא ריצוי ציץ יכול הוא לזרוק את הדם?! אלא לענין הדברים הבאים הוא שנחלקו אם הציץ מרצה על אכילות, [אבל לדברי שניהם "יש דם אע"פ שאין בשר"]:

[הקדמה:

א. המחשב מחשבת פיגול בקרבן, כגון שחישב בשעת שחיטה, לזרוק את הדם או להקטיר את האימורין או לאכול את הבשר לאחר זמנן, הרי הקרבן כולו "פיגול הוא", והאוכל ממנו מתחייב כרת.

ב. אין קרבן שפיגל בו נקבע בו תורת "פיגול", עד שיקרבו כל מתיריו של הקרבן, וזהו שאמרו: "כהרצאת כשר [קרבן שלא נתפגל, בזריקת הדם הוא נרצה] כן הרצאת פסול [פיגול, ללמדך, שאין בו תורת פיגול עד שיירצה בזריקה שהיא סוף כל מתיריו] ".

ג. במה דברים אמורים שזריקת הדם מועלת לקבוע תורת פיגול, כשהיה הקרבן כשר בשעת זריקה אם לא שחשב בו מחשבת פיגול, אבל אם היה בקרבן פסול אחר, כגון שנטמא, אין נקבע בו תורת "פיגול" לחייב את האוכלו כרת; ואפילו היה טמא הבשר לבדו בשעת זריקה, אין האוכל מן הבשר חייב כרת משום פיגול, הואיל והיה בו פסול אחר.

ד. קרבנות שהן קדשי קדשים יש בהן מעילה אם נהנה מהן מפני ש"קדשי ד'" הן; אך קדשי קדשים שיש בהן היתר אכילה לכהנים, כיון שנזרק דמם והותרו באכילה לכהנים, שוב אין הם "קדשי ד'" ואין בהם מעילה.

ה. קרבן שהיה בו פסול, כגון שנטמא כולו או חלקו, וזרק עליו את הדם, אין זריקת הדם מועילה להוציאתו מידי מעילה, ע"כ הקדמה]

א. למיקבעיה לאכילות שנטמאו בתורת פיגול [רש"י]. (*99)

ב. ולאפוקי לאכילות שנטמאו מידי מעילה הוא דקמיפלגי רבי אליעזר ורבי יוסי, אם הועיל הציץ להחשיבן כאילו טהורים הם, והועילה הזריקה לקבוע בהן תורת פיגול ולהוציאן מידי מעילה.

רבי אליעזר סבר: מרצה ציץ עילויה דהבשר ואף ש"אכילות" הוא, ומשוי ליה הציץ כטהור, וקבע ליה הזריקה בפיגול לחייב האוכלו כרת, וכן מפיק ליה [מוציאו] הזריקה לבשר שנטמא מידי מעילה, כי הועיל הציץ להחשיבו כאילו טהור היה.

ורבי יוסי סבר: לא מרצה ציץ עילויה דהבשר כיון ש"אכילות" הוא, ולא משוי ליה הציץ כטהור, וכיון שכן, לא קבע ליה הזריקה בפיגול, ולא מפיק ליה הזריקה מידי מעילה, ולא הועילה הזריקה אלא להוציא את הבעלים ידי חובתן.

מתקיף לה רב מרי: וכי היאך אמרת שמשנתנו אתיא אפילו כרבי יוסי הסובר אין ציץ מרצה על אכילות, והרי נהי נמי [לו יהא] דרבי יוסי סבר כרבי אליעזר האומר "יש דם אע"פ שאין בשר", תיקשי:

בשלמא זבחים שנטמאו קרבין בציבור, כי הרי איכא דם שהציץ מרצה על טומאתו, ואע"פ שאין הציץ מרצה על הבשר - לדעת רבי יוסי הסובר אין ציץ מרצה על אכילות - הרי כבר פירשנו, כי לדעת רבי יוסי יש דם אע"פ שאין בשר. [100]

ומנחת העומר נמי ניחא שהיא באה בטומאה, כי הרי איכא קומץ שהציץ מרצה עליו, ואף שעל השיריים אינו מרצה, הרי יש קומץ אע"פ שאין שיריים.

ולחם הפנים נמי ניחא שהן באין בטומאה, כי איכא בזיכין של לבונה [שהיו מניחין על השולחן, והקטרת הבזיכין מתרת את הלחם כקומץ המתיר את המנחה] והועיל ריצוי הציץ להתיר להקריבן על גבי המזבח, ונתקיימה מצות לחם הפנים אף שטמאין הן.

אלא מה ששנינו במשנתנו: כי שתי הלחם באין בטומאה, שאין בהן אלא "אוכלין" שאין הציץ מרצה עליהן לדעת רבי יוסי, מאי איכא למימר כדי לפרשה כרבי יוסי?!

וכי תימא: אין משנתנו מדברת בשתי הלחם הבאין בפני עצמן בלא שני כבשים, כי באלו אין שייך לומר שהן באין בטומאה, כיון שאין הציץ מרצה על אכילות.

אלא משנתנו מדברת בשתי הלחם הבאים עם שני כבשים, והועיל ריצוי הציץ לקרב עמהן, והי ניהו [ב"ח, ומי הן הקרבין עמהן], שלמי ציבור [היינו שני הכבשים] הבאין עם הלחם שזריקת דמן מתרת אותן באכילה, והרי הותרו שתי הלחם, והן מתירין את החדש במקדש אף שטמאין הן?

הרי אי אפשר לפרש כן, כי: אם כן - משנתנו המונה את הדברים הבאין בטומאה, והם: עומר, שתי הלחם, לחם הפנים, זבחי שלמי ציבור ושעירי ראשי חדשים - הוו להו ארבעה, כי הלוא זבחי שלמי ציבור ושתי הלחם כאחד ייחשבו, ואילו אנן "חמשה" דברים באים בטומאה, תנן?!

אלא לעולם משנתנו כרבי יוסי הסובר אין הציץ מרצה על אכילות, וקסבר רבי יוסי: טומאה הותרה בציבור, ואין צריך ריצוי ציץ כלל.

ותמהינן: וכי האיך תאמר שסבר רבי יוסי טומאה הותרה בציבור? ! והא תניא:

אחד זה כהן השורף פרה אדומה, שהיו מפרישין אותו ללשכת בית האבן שבעזרה, שבעה ימים קודם לשריפת הפרה, [וביומא ב מפרש טעם הפרישה].

ואחד זה כהן גדול, שהיו מפרישין אותו ללשכת פרהדרין, שבעה ימים קודם עבודת יום הכפורים הנעשית על ידו [ושם מפרש טעם הפרישה]:

היו מזין עליו לטהרו כל אותן שבעה ימים (*100) מכל חטאות [אפרי פרה אדומה הנקראת "חטאת", ומכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל, רש"י יומא] [101] שהיו שם במקדש, כדי לטהרם מספק טומאת מת, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: אין מזין עליו כל שבעה ימים אלא ביום שלישי לפרישתן ושביעי לפרישתן בלבד. [102]

ואי סלקא דעתך: קסבר רבי יוסי, טומאה הותרה בציבור, אם כן למה לי הזאה כלל לכהן גדול העובד ביום הכפורים כדי לטהרו, והרי לכתחילה אפשר בכהן טמא כיון שקרבנות יום הכפורים קרבן ציבור הקבוע להם זמן הן, והותרה טומאתן בציבור?!

אלא על כרחך סבר רבי יוסי: טומאה דחויה היא בציבור, ובקושי הוא שהותרה, ולפיכך לכתחילה צריך לעשותו על ידי כהן טהור.

אלא מחוורתא [ברור הוא] כי מתניתין דידן דלא כרבי יוסי.

וכעת חוזרת הגמרא לפרש דברי רבי יוסי שבברייתא המובאת לעיל [עז ב].

אמר ליה רב פפא לאביי: וכי רבי יוסי, שטרא מזכי לבי תרי הוא [כלומר: וכי מי ראה שטר המזכה הן את התובע ואת הנתבע]?!

דתניא [היא הברייתא שהובאה לעיל]:

אמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר בזבחים, ודברי רבי יהושע בזבחים, ודברי רבי אליעזר במנחות, ודברי רבי יהושע במנחות.

דברי רבי אליעזר בזבחים: שהיה אומר: דם אע"פ שאין בשר.

דברי רבי יהושע בזבחים: שהיה אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם.

דברי רבי אליעזר במנחות: שהיה אומר: קומץ אע"פ שאין שיריים.

ודברי רבי יהושע במנחות: שהיה אומר: אם אין שם שיריים אין קומץ, אם אין קומץ אין שיריים.

נמצא כי רבי יוסי מסכים עם שני תנאים, כאשר לכל אחד מהם דעה הנוגדת את דעת חבירו.

אמר ליה אביי לרב פפא: "מסתברא" קאמר רבי יוסי, כלומר: לא נתכוין רבי יוסי בדבריו לומר אם נראין דברי זה או דברי זה להלכה, ולא בא אלא לומר, כי מסתבר שנחלקו רבי יהושע ורבי אליעזר בין בזבחים ובין במנחות.

וכי קאי רבי יוסי בזבחים [כשהיה רבי יוסי שונה מחלוקתם בזבחים] אמר: מסתברא, כי היכי דפליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בזבחים, פליגי נמי במנחות.

וכי קאי רבי יוסי במנחות, אמר: מסתברא, כי היכי דפליגי במנחות, פליגי נמי בזבחים, [וראה הערה [103]].

אמר תמה ליה רב פפא לאביי: התינח אשר אמרת: כי קאי בזבחים, אמר, מסתברא כי היכי דפליגי בזבחים פליגי נמי במנחות! ומשום דעיקר קראי - שמהם למדו רבי יהושע ורבי אליעזר את שיטתם - כי כתיבי בזבחים הוא דכתיבי [וכפי שנתבאר לעיל דף עז], ולפיכך הוצרך רבי יוסי לומר, כי אף במנחות שלא נאמרו בהן מקראות, נמי פליגי.

אלא מה שאמרת לפרש בדברי רבי יוסי: כי קאי במנחות, (ו) אמר, מסתברא, כי היכי דפליגי במנחות פליגי נמי בזבחים, תיקשי:

והא עיקר קראי בזבחים הוא דכתיבי, ולמה לנו ללומדם ממנחות?!

אלא משנינן באופן אחר על הקושיא: "רבי יוסי מזכי שטרא לבי תרי"; ולעולם "רואה אני" שאמר רבי יוסי הוא כפשוטו, לומר שמסכים הוא עם דבריהם.

ומכל מקום לא קשיא: היכי מזכה רבי יוסי שטרא לבי תרי, דהכי קאמר:

רואה אני את דברי רבי אליעזר בזבחים ובמנחות, במקום שנטמא הבשר או השיריים.

ורואה אני את דברי רבי יהושע בזבחים ובמנחות, במקום שהיה הבשר אבוד ושרוף.

והטעם: כי כאשר נטמא הבשר, יכול הוא לזרוק את הדם כי הציץ מרצה על הבשר וכאילו לא נטמא, מה שאין כן בנאבד הבשר או נשרף.

ותמהינן: בנטמא מאי טעמא רואה היה רבי יוסי את דברי רבי אליעזר? ודאי, משום דמרצי ציץ.

והרי אי אפשר לומר כן, כי הא שמעת ליה לרבי יוסי לעיל דאמר: אין הציץ מרצה על אכילות?!

אלא לא קשיא, וכך הוא שאמר רבי יוסי:

רואה אני את דברי רבי אליעזר, בנטמא הבשר או השיריים בקרבן ציבור וכדמפרש טעמא ואזיל.

ורואה אני את דברי רבי יהושע בנטמא הבשר או השיריים בקרבן יחיד [והוא הדין בנאבד או נשרף בין ביחיד בין בציבור].

ותמהינן: בציבור מאי טעמא רואה היה רבי יוסי את דברי רבי אליעזר שהיה מכשיר, ודאי, משום דטומאה הותרה בציבור, וכיון שכן אין צריך ציץ לרצות, וזורק את הדם אע"פ שאין הציץ מרצה על אכילות; אבל ביחיד, אפילו כשנטמא הבשר ולא נאבד אינו זורק את הדם, כי אין הציץ מרצה על אכילות; והרי:

חדא, דשמעת ליה לרב יוסי דאמר, טומאה דחויה היא בציבור [וכפי שהוכיחה הגמרא לעיל], ואם כן צריך ציץ לרצות אפילו בציבור, והרי לדעת רבי יוסי אין הציץ מרצה על אכילות, ואיך יזרוק את הדם כשנטמא הבשר?!

ועוד, אי מה שאמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר, היינו בציבור, אם כן מה הוא זה שאמר: רואה אני את דברי "רבי אליעזר", וכי רבי אליעזר לבדו הוא שמכשיר בציבור ולא רבי יהושע?!


הערות

[96] א. כתב רש"י: שלפי תירוץ הגמרא, לא אמר רבי יהושע "אם אין בשר אין דם" אלא לכתחילה, אבל בדיעבד, אם זרק, הורצה. וביאר המהרש"א: אע"פ שהוכיחה הגמרא לעיל מלשון "פסולה" שאף בדיעבד לא הורצה, "לא חש להך פירכא, כיון דבהדיא קתני: ומודה רבי יהושע שאם זרק הורצה; והמקשה לא סמך קושייתו אלא אקושיית: ועוד, חמשה דברים באין, לכתחילה משמע". ב. בתוספות תמהו על פירוש רש"י מכמה טעמים, ולכן פירשו תירוץ הגמרא באופן אחר, והוא: לעולם סבר רבי יהושע כי הציץ מרצה על אכילות, ולכן בציבור מקריבין הן זבחים ומנחות שנטמא הבשר או השיריים, והן שתי הלחם; ומה שהוכחנו כי רבי יהושע סובר אין הציץ מרצה על אכילות, ממה שאמר רבי יהושע: אין זורקין את הדם ואין מקטירין את הקומץ כשנטמא הבשר או השיריים ואין סומכין על ריצוי הציץ, כל זה אינו אלא ביחיד, שמדרבנן אין סומכין לכתחילה על ריצוי ציץ של אכילות, [ובדיעבד הורצה אפילו מדרבנן], ולא גזרו אלא ביחיד, אבל בציבור אפילו מדרבנן סומכין על ריצוי הציץ של אכילות.

[97] תמהו התוספות: מנין שסובר רבי יוסי "אם אין בשר אין דם" מכח מה שאמר "אין הציץ מרצה על אכילות", ואין נפקא מינה בזה אלא לענין זריקת הדם כשנטמא הבשר; והרי יש לומר, שלענין שתי הלחם הוא שאמר רבי יוסי "אין הציץ מרצה על אכילות", ופליג על משנתנו הסוברת ששתי הלחם באין בטומאה, ולא יישבו קושייתם; וראה בצל"ח מה שכתב בזה, וראה הגהות הגרא"מ הורוויץ זצ"ל, ישוב נפלא לזה.

[98] א. שאלת הגמרא "נימא מתניתין דלא כרבי יוסי", היינו דוקא ממה ששנינו שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים באין בטומאה; אבל מזבחים לא קשיא, כי יש לומר שסובר רבי יוסי "ציץ מרצה על העולין", וכפי שאמרנו לעיל אליבא דרבי יהושע. ב. תמהו בתוספות: והרי כבר יישבנו שמשנתנו סוברת "טומאה הותרה בציבור" ולפיכך אתי מתניתין כרבי יהושע, ואם כן מאותו טעם עצמו אתי מתניתין גם כרבי יוסי?! ומכח קושיא זו דחו פירוש רש"י בתירוץ הגמרא לעיל אליבא דרבי יהושע, ופירשו הסוגיא באופן אחר, וכפי שהובא לעיל בהערה.

[99] אמנם שתי הלחם לא אתי כרבי יוסי הסובר אין הציץ מרצה על האכילות; וקושיא זו מקשה הגמרא בהמשך הסוגיא. *99. רש"י כתב בלשונו כי הזריקה מועלת לקבוע את הבשר שנטמא בתורת פיגול, ראה ד"ה ורבי יוסי. אבל מדברי המאירי נראה, כי אין הנדון דוקא על הבשר שנטמא אם חייב האוכלו כרת משום פיגול, אלא שאם נטמא כל הבשר ואין הציץ מרצה על האכילות, אין הזריקה חשובה זריקה כלל, ופקע תורת פיגול מכל הקרבן, "שכל זריקה שאינה מכשרת הבשר לאכילה אין בה פגול".

[100] מדברי רש"י נראה שהוא גורס: "איכא עולין", ופירש, בשלמא זבחים איכא עולין דמרצי ציץ עלייהו ואיכא תרתי. וכוונתו, דאיכא "אפילו" תרתי, כי הרי השתא קיימינן שלדעת רבי יוסי יש דם אע"פ שאין בשר ואין אימורין; אלא שצריך ביאור למה לי כל זה, ולא די לנו בדם, וכפי גירסתנו. *100. כי בכל יום משבעת הימים יש לומר שהוא שלישי לטומאתו או שביעי לטומאתו, חוץ מיום הרביעי שבו אין מזין עליו כלל, גמרא יומא, וראה הערה (102).

[101] ברש"י שם הוסיף: ואני שמעתי אפר פרה של משה לא כלה, וברש"י כאן כתב: מכל חטאות, מכל אפרי הפרות שהיו במקדש, שאפר פרה של משה לא כלתה. וברש"ש שם ביאר שמועתו של רש"י, כי מה שאמרו "מכל חטאות", היינו, שבכל זמן היו שם שתי חטאות, זו ששרפו באותו זמן וזו של משה, ותמה על פירוש זה. ודברי רש"י כאן צריכים תלמוד, כי נראה כמזכה שטרא לבי תרי.

[102] ביאור מחלוקתן הוא: כי זמן הזאת אפר פרה אדומה על טמא מת הוא ביום שלישי לטומאתו ובשביעי לטומאתו, ואם איחר זמן הזאתו הרי זה מזה ביום אחד, ולאחריו ביום החמישי להזאתו הראשונה. ונחלקו תנאים אלו, אם הזאה בזמנה מצוה או לא. לדעת רבי מאיר: הזאה בזמנה מצוה, ולפיכך מזין עליו כל יום, כי בשלשה ימים ראשונים יש להסתפק שמא יום שלישי הוא, ובשלשה ימים אחרונים יש להסתפק שמא יום שביעי הוא. ואילו לדעת רבי יוסי: הזאה בזמנה אינה מצוה, ולפיכך די להם בשתי הזאות בלבד, גמרא יומא.

[103] כתב הר"ח בפירוש דברי הגמ': האי דקאמר "רואה אני" לאו משום דקא מודה להו, אלא הכי קאמר: רואה אני דברי רבי אליעזר בזבחים, כלומר, טעמיה במנחות כטעמיה בזבחים כי היכי דפליג בהאי פליג בהאי, וכן רבי יהושע". ובתוספות רי"ד פירש: פירוש, רישא דברייתא אמר כשראה שחלקו במנחות, ואמר: רואה אני דבריהם שגם בזבחים חלקו; וסיפא אמר כשראה שחלקו בזבחים, ואמר: רואה אני דבריהם שגם במנחות חלקו, ולא ביחד אמר שני הדברים, ותנא דברייתא חיבר דבריו ביחד ושנאן זה אצל זה. *103. רש"י ביאר את טעמו של רבי יהושע הסובר, כי די אף באימורין קיימין כדי לזרוק את הדם: כי אף לדעת רבי יהושע, אין צריך אלא שיהא קיים "מתיר" ו"ניתר", והדם הרי "מתיר" הן את האימורין למזבח והן את הבשר לאכילה, ולפיכך כל שקיים הדם שהוא ה"מתיר", וקיימים האימורין או הבשר שכל אחד מהם "ניתרים" הם, הרי זה זורק את הדם.

אלא, לא קשיא [קשה] כאן שאמר שלכתחילה פסולה — הוא בקרבן יחיד, כאן שאפילו לכתחילה מקריבים — הוא בקרבן ציבור.

א ושואלים: נימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] אינה כשיטת ר' יוסי? דתניא [שכן שנינו ברייתא] ר' אליעזר אומר: הציץ מרצה גם על אכילות של קרבנות בטומאה. ור' יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכילות אלא על הקרבת הקרבן בטומאה בלבד.

ומסבירים את השאלה: קא סלקא דעתך [עלה על דעתנו] לומר כי מדקאמר [ממה שאמר] ר' יוסי: אין הציץ מרצה על אכילות כשיטת ר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא] שאמר בעינן תרתי [צריכים אנו שני דברים] שכדי שיעלה הקרבן לרצון, צריך שיהיו גם הבשר וגם הדם ראויים להקרבה. נימא השתא מתניתין [נאמר עכשיו כי משנתנו] היא שלא כשיטת ר' יוסי, שאם לא צריך את שניהם, אם כן לשם מה צריך ריצוי ציץ לאכילות, הרי די במה שמרצה על זריקת הדם?

ודוחים: לא, ר' יוסי כר' אליעזר סבירא ליה [סבור הוא] שאמר שדי באחד מהם, ולכן כשיש את דם הקרבן אף על פי שאין בשר — מרצה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] למאי הלכתא [לאיזה צד של הלכה] נתכוון ר' יוסי באמרו אין הציץ מרצה על אכילות? הרי גם אם אינו מרצה, מכל מקום אפשר להקריב את הקרבן! ודוחים: וליטעמיך [ולשיטתך] ר' אליעזר עצמו שאמר הציץ מרצה אף על אכילות, כיון שאמר דם אף על פי שאין בשר, לשיטתו הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא [לצורך איזו הלכה] אמר זאת? שאם השיקול היחידי הוא ענין ריצוי הקרבן, אם כן, גם אם אין הציץ מרצה יצא ידי חובה בדם לחוד!

אלא ודאי הכוונה היא לענין אחר, למיקבעיה [לצורך קביעתו] בפיגול ולאפוקי [וכן להוציאו] מידי מעילה, שכשם שאין הקרבן נקבע לרצון אלא אם כן אין בו פסול כלשהו, כך אינו נקבע לפיגול (אם חשב בו מחשבת חוץ לזמנו) אלא אם כן אין בו כל פסול אחר. וכך יש להבין את המחלוקת שר' אליעזר סבר: מרצה ציץ עילויה [עליו] על הבשר שנטמא ומשוי ליה [ועושה אותו] כבשר טהור שלא היה בו פסול אחר אף שאסור באכילה מחמת טומאתו, ולכן קבע ליה [קובע אותו] בפיגול, ובדומה לכך אף מפיק ליה [מוציא אותו] מידי מעילה שמועלים בקרבן (קדשי קדשים) עד שעה שנרצה לכפר, ומאז ואילך שוב אין מועלים בו, ועל ידי ריצוי הציץ נחשב הבשר הטמא גם הוא כעולה לרצון וממילא אף יוצא מידי מעילה.

ואילו ר' יוסי סבר: לא מרצה ציץ עילויה [עליו], ולא משוי ליה [עושה אותו] כטהור, ולא קבע ליה [יכול לקובעו] בפיגול, ולא מפיק ליה [מוציא אותו] מידי מעילה, ועל כל פנים אין מקום לקושיה שהקשינו.

מתקיף לה [מקשה עליה] על מסקנתנו זו רב מרי: נהי נמי [נניח גם כן] שר' יוסי סבר כר' אליעזר שעולה הקרבן לרצון גם בדם הקרבן לחוד אם נטמא הבשר עצמו בשלמא [נניח] לענין זבחים שיש בהם שני מתירים, איכא [יש] לפחות דבר אחד שבעטיו הוא עולה לרצון, שהוא הדם שריצה הציץ על טומאתו ועל ידו עולה הקרבן לרצון. בעומר נמי [גם כן] איכא [יש] קומץ שהציץ מכפר עליו ומכשירו, ובלחם הפנים נמי [גם כן] יש בזיכין שמתירים את הלחם כמו הקומץ במנחה,

אלא שתי הלחם מאי איכא למימר [מה יש לומר בהם]? הרי עשויים הם לאכילה בלבד!

וכי תימא [ואם תאמר] לקרב עמהן שהכוונה ששתי הלחם מצטרפים עם קרבן שני הכבשים הקרב עמהם, שאף ששתי הלחם עצמם טמאים, מכל מקום דם הכבשים שעולה לרצון אחר שריצה הציץ על טומאתם מתיר אף אותם, אבל הרי היינו שלמי ציבור שנמנו לעצמם במשנה, ואם כן הוו להו ארבעה [הרי הם ארבעה דברים] במשנה ואנן חמשה תנן [ואנחנו חמשה שנינו] ובמנין זה שתי הלחם ושלמי ציבור נמנים כל אחד לעצמו!

אלא יש לדחות מה שאמרנו, ונאמר כי קסבר [סבור הוא] ר' יוסי: טמאה הותרה בציבור ללא היתר ציץ ומטעם זה קרבים שתי הלחם.

ומקשים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא] בענין טהרת הכהן הגדול לצורך יום הכיפורים וכן הכהן העושה את הפרה האדומה שמפרישים אותם שבעה ימים קודם לכן כדי להיטהר ואמרו כי אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה ימי הפרישה מכל חטאות (אפר פרה האדומה) שהיו שם במקדש שאם נטמא באחד הימים בטומאת מת נטהר על ידי הזיית מי חטאת, אלו דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר: אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד שמא נטמא בדיוק ביום לפני שפרש לטהרה, ואין חוששים ביותר מכן.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שסבר ר' יוסי טומאה הותרה בציבור למה לי הזאה כלל הרי קרבן יום הכיפורים ופרה אדומה הם קרבן ציבור והותרה טומאתו? אלא אין לקבל ביאור זה ומחוורתא מתניתין [מחוור, ברור, כי משנתנו] שלא כר' יוסי.

ב ביחס לדברי ר' יוסי שהובאו קודם, אמר ליה [לו] רב פפא לאביי בתמיהה: ור' יוסי שטרא מזכי לבי תרי הוא [שטר מזכה הוא לשניים גם לתובע וגם לנתבע] שהוא מסכים לשתי הדעות הסותרות?! דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: רואה אני כנכונים את דברי ר' אליעזר בזבחים, ואת דברי ר' יהושע בזבחים, ואת דברי ר' אליעזר במנחות ואת דברי ר' יהושע במנחות.

ומפרטים: את דברי ר' אליעזר בזבחים, שהיה אומר: זורקים את הדם אף על פי שאין בשר, וכן את דברי ר' יהושע בזבחים, שהיה אומר: אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם וכן רואה את דברי ר' אליעזר במנחות שהיה אומר: קומץ מרצה אף על פי שאין שם שירים שאבדו או נטמאו, וכן דברי ר' יהושע במנחות, שהיה אומר: אם אין שם שירים אין קומץ, אם אין קומץ אין שירים וכל דבריו סותרים זה את זה!

אמר ליה [לו] אביי: אין הכוונה שפסק הלכה כשתי דעות סותרות, אלא מסתברא קאמר [מסתברים הדברים, רצה לומר] כיצד? כי קאי [כאשר עמד, היה עוסק] בזבחים אמר: מסתברא כי היכי דפליגי [מסתבר, כפי שהם חלוקים] בזבחים, פליגי נמי [חלוקים הם גם] במנחות, קאי [וכאשר עמד] במנחות אמר: מסתברא כי היכי דפליגי [מסתבר כשם שהם חלוקים] במנחות פליגי נמי [חלוקים הם גם] בזבחים.

אמר ליה [לו] רב פפא: התינח [דבר זה נוח, נניח] כי קאי [כאשר עמד עסק] בזבחים אמר: מסתברא כי היכי דפליגי [מסתבר שכפי שהם חלוקים] בזבחים, פליגי נמי [חלוקים הם גם כן] במנחות, שעיקר קראי כי כתיבי [המקראות הכתובים] בענין זה — בזבחים כתיבי [הם כתובים]. אלא, כי קאי [כאשר היה עומד עוסק] במנחות ואמר: מסתברא כי היכי דפליגי [מסתבר שכפי שהם חלוקים] במנחות פליגי נמי [חלוקים הם גם כן] בזבחים? — אי אפשר לומר כן, והא [והרי] עיקר קראי [המקראות] בזבחים הוא דכתיבי [שכתובים] וברור לו שנחלקו בזבחים.

אלא נדחה תירוץ זה, ולא קשיא [קשה] וכך יש לתרץ ולבאר סתירת דבריו: שכשאמר רואה אני את דברי ר' אליעזר לא אמר כן אלא בנטמא, וכשאמר דברי ר' יהושע לא אמר כן אלא באבוד ושרוף. ולפי הסבר זה הסכים למקצת דברי ר' אליעזר ומקצת דברי ר' יהושע.

ושואלים: בנטמא מאי טעמא [מה הטעם] אמר שהוא רואה את דברי ר' אליעזר — משום דמרצי [שמרצה] ציץ על הטומאה. אך זה אינו אפשרי, הא שמעת ליה [הרי שמעת אותו] את ר' יוסי שאמר: אין הציץ מרצה על אכילות!

אלא יש לדחות תירוץ זה ולומר הסבר אחר בסתירת דבריו, לא קשיא [קשה] ויש להבין כך: רואה אני את דברי ר' אליעזר בקרבן ציבור, רואה אני את דברי ר' יהושע בקרבן יחיד,

ושוב מקשים: בציבור מאי טעמא [מה הטעם] מסכים הוא לדברי ר' אליעזר משום שטומאה הותרה בציבור והסבר זה יש לדחות מפני סיבות שונות חדא [טעם אחד] כנגד זה: ששמעת ליה [אותו] את ר' יוסי שאמר טומאה דחויה היא בלבד בציבור ולא הותרה לגמרי כפי שהוכחנו קודם, ועוד: אי [אם] מדובר בציבור, וכי ר' אליעזר לבדו מכשיר ולא ר' יהושע?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, it is not difficult: There, where Rabbi Yehoshua said that it is invalid ab initio, he was referring to the offering of an individual. Here, in the mishna, which states that it may be sacrificed even ab initio, it is referring to an offering involving the public.

The Gemara asks: Shall we say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei? As it was taught in a baraita: Rabbi Eliezer says that the frontplate appeases God for the impurity of portions of offerings that are supposed to be eaten. Rabbi Yosei says that the frontplate does not appease God for the impurity of portions of offerings that are supposed to be eaten; it appeases God only for the impurity of the parts of offerings that are burned on the altar.

The Gemara explains the question: It could enter your mind to say: From the fact that Rabbi Yosei said that the frontplate does not appease God for the impurity of portions of offerings that are supposed to be eaten, it can be inferred that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said that we require the two parts of the offering, the blood and the meat, to be valid. If this were not the case, it would be sufficient for the frontplate to appease God for the impurity of the blood, and it would not be necessary for the frontplate to appease God for the impurity of the portions of offerings that are supposed to be eaten. Let us now say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

The Gemara rejects this assertion: No, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that the blood of an offering is accepted although there is no meat.

The Gemara asks: If so, with regard to what halakha did Rabbi Yosei say that the frontplate does not appease God for the impurity of the portions of offerings that are supposed to be eaten? Even if it does not appease God for the impurity of these portions, the offering remains valid. The Gemara rejects the question: And according to your reasoning, with regard to Rabbi Eliezer himself, who said that the frontplate appeases God for the impurity of the portions that are supposed to be eaten, since he said that the blood may be sprinkled although there is no meat, with regard to what halakha did he make his other statement that the frontplate appeases God for the impurity of the portions of offerings that are supposed to be eaten? Clearly, whether the frontplate appeases God is significant for reasons other than ensuring that an offering is accepted.

Rather, the fact that they disagree about whether the frontplate appeases God for the impurity of the portions of offerings that are supposed to be eaten determines whether it is possible to establish the offering as one disqualified due to improper intent [piggul] and whether it is possible to exclude the offering from the prohibition of misuse of consecrated property. The dispute is to be understood in this light: Rabbi Eliezer holds that the frontplate appeases God for the impurity of the meat that is supposed to be eaten, and it renders it like pure meat that is not disqualified. Therefore, although the meat may not be eaten, it may be established as piggul. Similarly, because it is treated as though it were pure, the sprinkling of the blood of the offering excludes the meat from the prohibition of misuse of consecrated property.

And Rabbi Yosei holds that the frontplate does not appease God for the impurity of sacrificial meat that has become impure, and it does not render it like pure meat. Therefore, sprinkling the blood of the offering does not establish it as piggul and does not exclude it from the prohibition of misusing consecrated property.

Rav Mari strongly objects to this conclusion: Even granting that Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer that an offering is accepted through the blood alone, even if the meat has become ritually impure, there is still a difficulty. Granted, in the case of animal offerings, which have two permitting factors, the blood and the meat, there is at least one of them, the blood, for which the frontplate appeases God and causes the offering to be accepted. With regard to the omer, too, there is the handful, for which the frontplate appeases God and is thereby validated. With regard to the shewbread, too, there are the bowls of frankincense, which permit the bread in the same manner that the handful permits a meal-offering.

But with regard to the two loaves, what is there to say? They are completely eaten, and nothing is brought on the altar. How can they be brought in a state of ritual impurity, as the mishna has stated, according to the opinion of Rabbi Yosei?

And if you say that the two loaves are valid because the frontplate appeases God for the impurity of the two lambs that are sacrificed with them, this is the same as the communal peace-offerings that are mentioned separately in the mishna. If so, there are only four offerings listed in the mishna. But we learned in the mishna that there are five, because the two loaves and the communal peace-offerings are listed separately.

Rather, the previous suggestion is rejected. Instead, it is suggested that Rabbi Yosei holds that ritual impurity is permitted in cases involving the public, even without the frontplate. Therefore, the two loaves remain valid.

The Gemara asks: But wasn’t the following baraita taught concerning the purity of both the High Priest on Yom Kippur and the priest who burns the red heifer, each of whom is separated from his house for seven days to ensure his purity? The baraita states: In the case of both this priest and that priest, one sprinkles on him all seven days of his separation from all the purification offerings, i.e., the ashes of the red heifers, that are there in the Temple. If he had become impure through contact with a corpse, he will be purified through the sprinkling of the purification offering. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One does not sprinkle upon him on any day except for the third and seventh days of his separation. This ensures his purification.

And if it enters your mind that Rabbi Yosei holds that ritual impurity is permitted in cases involving the public, why do I need sprinkling at all? The offerings of Yom Kippur are communal offerings and may be sacrificed even in a state of ritual impurity. Rather, it is clear that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

With regard to Rabbi Yosei’s statement quoted earlier, Rav Pappa said to Abaye: Rabbi Yosei is like a document that awards something to two conflicting parties, as it was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: I see as correct the statement of Rabbi Eliezer with regard to animal offerings, and the statement of Rabbi Yehoshua with regard to animal offerings, and the statement of Rabbi Eliezer with regard to meal-offerings, and the statement of Rabbi Yehoshua with regard to meal-offerings.

The statement of Rabbi Eliezer is correct with regard to animal offerings, as he would say that the blood brings atonement although there is no meat. The statement of Rabbi Yehoshua is correct with regard to animal offerings, as he would say that if there is no blood there is no meat, and if there is no meat there is no blood. The statement of Rabbi Eliezer is correct with regard to meal-offerings, as he would say that the handful is fit although there is no remainder. The statement of Rabbi Yehoshua is correct with regard to meal-offerings, as he would say that if there is no valid handful there is no remainder, and if there is no remainder there is no handful. Rabbi Yosei accepted several contradictory statements.

Abaye said to him: Rabbi Yosei did not intend to issue a halakhic ruling in favor of both opinions. Rather, he said what was reasonable. How so? When involved in studying the halakhot of animal offerings, he said: It is reasonable that just as they disagree with regard to animal offerings, they also disagree with regard to meal-offerings. When involved in studying the halakhot of meal-offerings, he said: It is reasonable that just as they disagree with regard to meal-offerings, they also disagree with regard to animal offerings.

Rav Pappa said to him: It works out well to say that when he was involved in animal offerings, he said: It is reasonable that just as they disagree with regard to animal offerings, they also disagree with regard to meal-offerings, as the essential verses written about this topic are written with regard to animal offerings. But it does not seem realistic to say that when he was involved in meal-offerings, he said: It is reasonable that just as they disagree with regard to meal-offerings, they disagree with regard to animal offerings. Aren’t the essential verses about this topic written with regard to animal offerings? Clearly, meal-offerings would not serve as a model for animal-offerings.

Rather, this answer has been refuted, and Rabbi Yosei’s statement is not difficult for a different reason. When he said: I see as correct the statement of Rabbi Eliezer, he was referring to cases in which part of the offering became impure. When he said that he agreed with the opinion of Rabbi Yehoshua, he was referring to cases in which part of the offering was lost or burned. In other words, Rabbi Yosei partially accepts the opinions of both Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua.

The Gemara asks: In a case in which the offering became impure, what is the reason that Rabbi Yosei accepts the opinion of Rabbi Eliezer? It is because the frontplate appeases God for the impurity. But this is impossible, as you have heard that Rabbi Yosei said that the frontplate does not appease God for the impurity of the portions of offerings that are supposed to be eaten.

Rather, this answer should be rejected, and Rabbi Yosei’s opinion is not difficult for the following reason. When he said: I see as correct the opinion of Rabbi Eliezer, he was referring to a case in which an offering involves the public. When he said: I see as correct the opinion of Rabbi Yehoshua, he was referring to the offering of an individual.

The Gemara asks: With regard to an offering involving the public, what is the reason that Rabbi Yosei accepts the opinion of Rabbi Eliezer? It is because ritual impurity is permitted in cases involving the public. This explanation can be rejected for two reasons. One reason is that you have heard that Rabbi Yosei said that ritual impurity is merely overridden in cases involving the public; it is not wholly permitted. And furthermore, if Rabbi Yosei was referring to the offering of the public, is it only Rabbi Eliezer who validates the offering, and not Rabbi Yehoshua?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואתינן למימר מתני' דלא כר' יוסי דתני אין הציץ מרצה על אכילות ור' יוסי סבר לה כר' יהושע דאמר תרתי בעינן ודחי' לא לעולם ר' יוסי בהא כר' אליעזר סבירא ליה דאמר דם אע"פ שאין בשר והאי דקא מיפלגי בציץ מרצה על אכילות בהא פליגי ר' אליעזר סבר הציץ מרצה על אכילות וכיון דמרצה לאכילה הוא דקאי והטהור חשוב הוא ואי חשיב עליה למכליה חוץ לזמנו אע"ג דהוא טמא קבעא לי' מחשבתו בפיגול ואי אכיל ליה מקודם לאו בר מעילה הוא דאכילה מעליא היא ור' יוסי סבר לא מרצה ציץ ולא משוי ליה טהור ולא קבע ליה בפיגול ולא מפיק ליה מידי מעילה ואקשינן נהי נמי דר' יוסי כר' אליעזר סבירא לי' דאמר דם אע"ג שאין בשר (בשלמים) [בשלמא] זבחים איכא דם עומר נמי איכא קומץ לחם הפנים נמי איכא בזיכין אלא שתי הלחם מאי טעמא וכי תימא איכא נמי להני שלמים הבאין עמהן [אי הכי] היינו זבחי שלמי ציבור והוו להו [ארבעה] ואנן חמשה תנן ושני' אלא קסבר ר' יוסי טומאה הותרה היא בצבור:
איני דסבר ר' יוסי הותרה היא בצבור והתניא אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם פי' כהן גדול שרוצה לשמש ביום הכפורים בין כהן השורף את הפרה היו מזין עליהן כל שבעת הימים שהיו מפרישין אותן מכל אפר הפרות שהיו שם שנעשו מימות משה ועד אותו זמן ואסי' בתחלת סדר יומא דר' יוסי טומאה דחויה בצבור הוא דאית ליה ואמרינן אלא מחוורתא מתני' דלא כר' יוסי:
ירושלמי בין למאן דאמר הלחם עיקר בין למאן דאמר כבשים עיקר ארבעה אינון ותנא חש להון וקרינן חמשה:
ואקשי' היכי קתני ר' יוסי במילתא דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע זה פוסל וזה מכשיר ואמר ר' יוסי רואה אני דברי זה ודברי זה כי יש אמת בשני דרכים המכחישין זה את זה ופרקינן האי דקאמר רואה אני לאו משום דקא מודה להו אלא הכי קאמר רואה אני דברי ר' אליעזר בזבחים כלומר טעמיה במנחות כטעמיה בזבחים כי היכי דפליג בהאי פליג בהאי פליג בהאי וכן ר' יהושע ונדחה האי שינויא ושני' רואה אני דברי ר' אליעזר בנטמא דהא איתיה והציץ מרצה:
איני והתניא ר' יוסי אומר אין הציץ מרצה על אכילות ומפלג הוא דפליג על ר' אליעזר היכי קתני רואה אני דברי ר' אליעזר במאי דפליג עלה אלא רואה אני דברי ר' אליעזר בציבור מאי טעמא משום דטומאה הותרה הוא בצבור והא ר' יוסי טומאה דחויה היא שמעי' ליה ותוב הכי ר' יהושע פליג עליה והא אוקימ' לעילא דאפילו ר' יהושע מודה בצבור דדם אע"פ שאין בשר ולפיכך איתוקמא מתניתין כותיה אלא לא קשיא הא לכתחלה הא דיעבד רואה אני דברי ר' אליעזר דיעבד כיון שיש דם אע"פ שאין בשר כיפר אבל זה שאומר ר' אליעזר אפי' לכתחלה יזרוק הדם אע"פ שאין בשר אין אני רואה דבריו בזה אלא דברי ר' יהושע אני רואה בזה שלכתחלה לא יזרוק אלא אם יש בשר טהור ראוי לאכילה:

כבר ביארנו בראשון של יומא שבכל יום ויום משבעת ימי הפרישה בין בכהן גדול קודם יום הכפורים בין בכהן שנתמנה לשרוף את הפרה מזין עליו מאפר כל החטאות שהיו שם שנותנין היו מכל פרה ופרה קצת מאפרה בחיל למשמרת חוץ מיום רביעי להפרשה שאין מזין עליו כלל כמו שביארנו שם ויש פוסקין שבכהן גדול ביום הכפורים אינו מזה אלא שלישי ושביעי וכבר ביארנוה במקומה:

קאי בזבחים ואמר מסתברא כו' פי' רישא דברייתא אמר כשראה שחלקו במנחות ואמר רואה אני דבריהם שגם בזבחים חלקו וסיפא אמר כשראה שחלקו בזבחים ואמר רואה אני דבריהם שגם במנחות חלקו ולא ביחד אמר שני הדברים ותנא דברייתא חיבר דבריו ביחד ושנאן זה אצל זה:

בפרש"י בד"ה ביחיד לכתחלה פסולה ואם זרק כו' עכ"ל ולא חש להך פירכא דפסולה דיעבד משמע כיון דבהדיא קתני ומודה ר"י שאם זרק הורצה והמקשה לא סמך אקושייתו אלא אקושיית ועוד ה' דברים באין לכתחלה משמע וק"ל:

תוס' בד"ה הא לא קשיא הא ביחיד כו' אלא דס"ל דהציץ מרצה על אכילות וביחיד לכתחלה לא יזרוק מדרבנן כו' עכ"ל אבל אי הוה טעמא כפרש"י דבאין בציבור משום דהותרה בציבור אבל ביחיד לא הותרה הוה אסור לכתחלה מדאורייתא ומיהו בדיעבד הורצה דלא לעכב קאמר קרא וכן צ"ל לקמן לר' יוסי דמחלק בין דיעבד ובין לכתחלה היינו מדאורייתא דהא לא ס"ל טומאה הותרה אפילו בציבור ולא ס"ל נמי דהציץ מרצה ודו"ק:

רש"י בד"ה אלא לא כו' לכתחלה תרתי כו' מתכשר דיעבד כצ"ל והס"ד והד"א:

בד"ה כל שבעה כו' ושלישי שמא שלישי ואינך כו' כצ"ל. ונ"ב ובפ"ק דיומא מקשה רביעי אמאי מזין עליו הא לא שלישי ולא שביעי הוא ומשני לבד מרביעי קאמר ע"ש:

תוס' בד"ה הא לא כו' דהל"ל אלא קסבר כו' כצ"ל:

גמרא ודברי ר' יהושע במנחות שהיה אומר אם אין שם קומץ אין שיריים אם אין שיריים אין קומץ. כצ"ל כדלעיל:

רש"י ד"ה בשלמא זבחים. איכא עולין כו' ואיכא תרתי. מלשון הגמרא איכא דם משמע דסובר דלרבי יוסי א"מ על העולין וכרי"ה לעיל. [נשמט בהשקלי וטריא וקומץ ובזיכין במקום דם הקרבנות קאי כמבואר בכ"ד. וכ"מ מפירש"י לעיל ד"ה עומר ושתי הלחם דליכא עולין ועי' במנחות (יב ב) וברש"י שם ד"ה הנך דגואי אבל מדברי התוס' שם (טו) ד"ה והא עולין לא משמע כן וצ"ע גם מש"כ שם לחלק בין יחיד לצבור קשה דמדקאמר הש"ס לעיל אלמא קסבר ר"י אין הציץ מרצה על העולין ולא על האוכלין ומשמע דר"ל וא"כ ע"כ מתני' דלא כוותיה אלמא דאף בצבור הוה ס"ד דאין מרצה על העולין ובמסקנא דמחלק בין יחיד לצבור היינו דבצבור ס"ל דמרצה אף על האוכלין כמש"כ התוס' כאן] :

תוס' ד"ה הא ל"ק. ופסולה דקתני היינו לכתחלה. וזה דוחק. ולע"ד י"ל דמיירי במזיד וכדלעיל (טז ב) דם שנטמא כו' במזיד לא הורצה:

תוס' ד"ה מכלל. תימה כו'. עי' צל"ח שישב דהסוגיא אזלא אליבא דרב יוסף (במנחות מו ב) דס"ל דשתה"ל הבאות בפ"ע מתחלתן לשריפה הם באים. וא"כ אין נקראים אכילות. ולכאורה לפ"ז מאי קמתקיף רב מרי לקמן. וי"ל דודאי רב מרי דמוקי למתניתין בבאות בפ"ע ע"כ ס"ל דלאכילה הם באות מדקתני ואין נאכלים. אבל השתא ע"כ ס"ד דמיירי בבאים עם הזבח וא"כ שפיר י"ל דסבר כרב יוסף. [אבל עיקר דברי הצל"ח מופרכין. דמכל מקום נפקא מינה להבאים עם הזבח ולענין תנופה כמש"כ התוס' לעיל] :

ביחיד. לכתחלה פסולה ואם זרק הורצה ומתני' בציבור באין לכתחלה דטומאת ציבור הוא בהיתר: לימא מתני' דלא כר' יוסי. דכיון דא''ר יוסי בעינן תרתי כדמפרש ואזיל מדקאמר רבי יוסי אין הציץ מרצה על אכילות ש''מ כרבי יהושע סבירא ליה דבעי תרתי ואשמעינן הכא דניטמא בשר לא מהני ליה ציץ למהוי כי בשר קיים לזרוק את הדם דאי לא בעי תרתי ריצוי ציץ אאכילות למה לי הא בלאו אכילות נמי מיתכשרא זריקת דם: כרבי אליעזר ס''ל. דבחדא סגיא ולקמן פריך שתי הלחם אפילו חדא ליכא: למאי אין הציץ מרצה על אכילות. למאי מיבעי לן ריצוי ציץ דידהו אלא על כרחיך לרבי אליעזר ריצוי דציץ דאכילות לאו לאכשורי זריקה מיבעי לן לאפוקי בעלים דבלאו אכילות נמי מיתכשר אלא לאכילות גופייהו מיבעי לן: למיקבעינהו בפיגול. דקי''ל אם יש פסול אחר בקרבן שחישב בו מחשבת פיגול אינו נקבע בפיגול להתחייב כרת על אכילתו דאמר מר ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול במסכת מנחות (דף יו:): ולאפוקי להאי בשר מידי מעילה. דבקדשי קדשים זריקתן משוי בבשרן שעת היתר לכהנים ותו לא קדשי ה' מיקרו ונפקו מידי מעילה: ומשוי לי' כי טהור. ואע''ג דאסור לאוכלו בטומאה מיהו לכל שאר מילי הוי כי טהור ומהניא ליה זריקה למיקבעיה בפיגול כו': ורבי יוסי סבר. נהי דזריקה כשירה היא להוציא את הבעלים ידי נדרן דלא בעינן תרתי מיהו להאי בשר לא מהני ציץ למהוי הך זריקה מהניא ליה למיקבעה בפיגול ולאפוקה מידי מעילה: בשלמא זבחים. דמתני' איכא עולין דמרצי ציץ עלייהו ואיכא תרתי: עומר נמי דאיכא קומץ דמרצי ציץ עליה וחדא מיהא איכא: ובלחם הפנים איכא בזיכין. שמתירין את הלחם כקומץ למנחה דכתיב ביה (ויקרא כד) והיתה ללחם לאזכרה: בזיכים. לבונה של לחם הפנים וכתיב בקומץ (שם ב) והקטיר הכהן את אזכרתה וציץ מרצי עלייהו דהא עולים נינהו: אלא שתי הלחם. דכולה אכילות ור' יוסי אין הציץ מרצה על אכילות קאמר מאי איכא למימר: וכי תימא. הא דקתני מתני' שתי הלחם באין בטומאה לאו בשתי הלחם הבאות בפני עצמן כגון שלא היו להן כבשים דאמרינן במנחות (דף מה:) דבאין בפני עצמן ובהנהו לא קאמר מתני' דליתו בטומאה אלא בבאו עם הכבשים ומשום הכבשים הקריבין עמהן ששחיטתן מקדשת את הלחם וזריקת דמם מתרת אותן קאמר מתניתין דבאות בטומאה משום דציץ מרצי עלייהו: הותרה בציבור. ולא בעי' ציץ: אחד זה ואחד זה. אחד כהן השורף את הפרה ואחד כהן גדול ביום הכפורים שטעונין פרישה שבעת ימים: מכל חטאות. מכל אפרי הפרות שהיו במקדש שאפר פרה של משה לא כלתה: כל שבעה. בפ''ק דיומא מפרש טעמא בראשון לפרישתו שמא היום שלישי לטומאתו שמא היום ג' ימים שניטמא במת וחששא בעלמא היא ומעלה וכן שני שמא שלישי ושלישי שמא שלישי ואינך מספקינן כל חד וחד בז' לטומאה: הזאה למה לי. הא קרבן דיום הכפורים דציבור הוא ודוחה טומאה אלא ש''מ בקושי נדחית טומאה בקרבנות ובעי ריצוי ציץ וכיון דלא מרצי אאכילות לא מיתוקם שתי הלחם דמתניתין כר' יוסי ואפילו סבירא ליה דבחדא סגיא דהא אפילו חדא ליכא: שטרא מזכי לבי תרי הוא. בתמיה כלומר מי ראה שטר שמזכה את התובע ואת הנתבע דקאמר רבי יוסי רואה אני את דברי שניהן: מסתברא קאמר. מסתברא דפליגי בתרוייהו קאמר: עיקר קראי. ועשית עולותיך: בזבחים כתיבי. ובמנחות לא כתיבי ואצטריך לאשמעי' דאפ''ה פליגי במנחות: ועוד. בציבור ר' אליעזר הוא דמכשיר ולא ר' יהושע. בתמיה:
הא לא קשיא הא ביחיד והא בציבור. פי' בקונטרס דסבירא לן טומאה הותרה בציבור וקשה דה''ל למימר אלא קסבר רבי יהושע טומאה הותרה בציבור כדמסיק לעיל דקסבר ציץ מרצה על אכילות ועוד היכי קאמר בסמוך נימא דלא כרבי יוסי דאמר אין הציץ מרצה על אכילות מהאי טעמא גופיה דטומאה הותרה בציבור דאוקימנא כרבי יהושע אתי נמי כר' יוסי כדקאמר נמי לבסוף ונראה לר''י דלעולם סבירא ליה טומאה דחויה אלא דסבירא ליה דהציץ מרצה על אכילות וביחיד לכתחלה לא יזרוק מדרבנן ופסולה דקתני היינו לכתחלה הלכך בציבור באין לכתחלה ואם תאמר ומאי איכא בין ציבור ליחיד הואיל ומדאורייתא ביחיד נמי זורק לכתחלה יש לומר טומאת הגוף איכא בינייהו דבציבור דחיא ביחיד לא דחיא: מכלל דרבי יוסי כרבי יהושע ס''ל. תימה לרשב''א מנא ליה הא דילמא כר' אליעזר סבירא ליה ואין הציץ מרצה על אכילות נפקא מינה לשתי הלחם: והא עיקר קראי בזבחים כתיבי. תימה לר''י לריש לקיש דאמר במנחות פרק קמא (דף ט.) שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהן אדרבה קראי במנחות כתיבי דבזבחים כיון שנשתייר כזית בשר זורק את הדם ומשמע התם דטעמיה מקרא דכתיב המנחה מיהו לרבי יוחנן דפליג עליה התם אתי שפיר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד