דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - ב

ומפרשינן לדעת רבי יהושע: והני תרי קראי [שני הכתובים]: "ועשית עולותיך הבשר והדם", "ודם זבחיך ישפך וגו' והבשר תאכל", שלמדנו מהם, כי אם אין בשר אין דם, למה לי שניהם?!

חד מן המקראות והוא: ועשית "עולותיך" הבשר והדם, בעולה, ללמדך, אם אין בשר עולה על המזבח, אין הדם נזרק.

וחד מן המקראות, והוא: ודם "זבחיך" [היינו שלמים, רש"י] ישפך והבשר תאכל, בשלמים, ללמדך, אם אין בשר לאכול, אין הדם נזרק [ומיהו, אף בשלמים די באימורין העולין על המזבח, כדי לזרוק את הדם].

וצריכא שני כתובים לעולה ולשלמים, ואין ללמוד האחד מן השני: דאי כתב רחמנא רק בעולה, הוה אמינא: עולה היא שאנו אומרים בה אם אין בשר אין דם, כיון דחמירא, שכן עולה כליל על המזבח וחשובה היא, ולפיכך מחמירין בה.

אבל שלמים דלא חמירי, שהרי הבשר נאכל, אימא לא נחמיר בה לומר: אם אין בשר אין דם, לכן הוצרך הכתוב ללמדנו, כי אף בשלמים "אם אין בשר אין דם".

ואי כתב רחמנא בשלמים לבדם, אם אין בשר אין דם, הוה אמינא: אדרבה השלמים חשובים יותר, כיון דאית בהו שתי אכילות: אכילת בעלים את הבשר, ואכילת מזבח את האימורים.

אבל עולה דלית בה שתי אכילות אלא אכילת מזבח לבד, אימא לא נחמיר בה לומר: אם אין בשר אין דם.

ולפיכך קא משמע לן שני המקראות, כי הן בעולה והן בשלמים, אם אין בשר אין דם.

ותמהינן: ורבי אליעזר נמי, הכתיב: "והבשר תאכל", והרי למדנו, אם אין בשר לאכילה אין דם?!

אמר לך רבי אליעזר: ההוא קרא מיבעי ליה ללמד, שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם, וזהו שאמר הכתוב: תחילה "דם זבחיך ישפך", ואחר כך "והבשר תאכל" [ר"ח]. [85] ותמהינן: אי הכי, שלמדת ממקרא זה, שאין הבשר מותר באכילה עד שייזרק הדם, אימא: כוליה קרא להכי בלבד הוא דאתא [לא בא הכתוב ללמד אלא זה].

אבל "דם אע"פ שאין שם בשר" - מנלן?!

ומשנינן: אמר לך רבי אליעזר: אם כן כדבריך, שכל עיקרו של מקרא זה אינו בא אלא ללמד שהדם מתיר את הבשר באכילה, נכתוב רחמנא "הבשר תאכל" [רש"י גורס: בשר זבחיך תאכל], והדר [ואחר כך] "ודם זבחיך [רש"י לא גורס: זבחיך] ישפך", כדכתיב ברישא דקרא, בשר קודם דם "ועשית עולותיך - הבשר והדם".

כי אף לפי סדר זה, היינו למדים שהדם מתיר את הבשר באכילה, שכן משמעות הכתוב, שהדם יישפך קודם לאכילה, שהרי לא כתוב "והדם תשפוך" אלא "ישפך" דמשמע: יישפך תחילה.

ומאי שנא דאקדמיה ל"דם זבחיך" לפני בשר? על כרחך: בא הכתוב ללמדנו שני דינים:

א. שמע מינה: כי הדם יישפך מכל מקום, ללמדך: דם אע"פ שאין בשר.

ב. ושמע מינה נמי מהא דאקדמיה קרא דם לבשר [ר"ח], שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם.

ורבי יהושע אמר לך, על טענת רבי אליעזר שהפסוק בא ללמד שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם, ואינו בא ללמד "אם אין בשר אין דם":

זה שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם אין צריך הכתוב להשמיענו.

כי קל וחומר הוא מן האימורין שיש להקטירם לפני אכילת הבשר. וכך הוא למד:

ומה אימורין, דכי ליתנהו [כאשר אינם, שנטמאו או שאבדו] לא מעכבי את אכילת הבשר [רש"י], מכל מקום כי איתנהו, מעכבי את אכילת הבשר עד שיוקטרו.

כל שכן דם, דכי ליתיה לדם כלל, הרי הוא מעכב את אכילת הבשר, וכמו שאמרנו דלכולי עלמא "אם אין דם אין בשר" [רש"י].

אם כן, כי איתיה [כאשר הדם נמצא וראוי לזריקה] - לא כל שכן דמעכב את אכילת הבשר עד שיזרק. [86]

ורבי אליעזר שדרש את הפסוק כדי ללמד שלא ייאכל הבשר עד שיזרק הדם, ולא למדו מקל וחומר, אמר לך:

אף שיש ללומדו מקל וחומר, הרי כלל הוא בידינו: מילתא דאתיא [שאפשר ללומדו] בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא בפירוש.

ואף כאן יש לומר, כי בא הכתוב ללמדנו שיזרוק תחילה את הדם, ואחר כך יאכל, ואף שכבר ידענו עיקר דין זה מקל וחומר.

ורבי יהושע סבר: כל היכא דאיכא למדרש את הכתוב באופן שבא לחדש איזה דבר, ולא ללמד דבר שיש ללומדו בקל וחומר, דרשינן. ולפיכך עדיף לפרש שבא הכתוב כדי ללמד בשלמים שאם אין בשר אין דם.

והשתא, חוזרת הגמרא לפרש את שאלת בני הישיבה: לימא מתניתין דלא כרבי יהושע:

דכיון דאמר רבי יהושע דבעינן תרתי [צריך את שניהם] כדי לזרוק, הן דם והן בשר, ומשנתנו הרי סוברת: ציץ, אאכילות לא מרצה [וכמו שנתבאר בגמרא לעיל], וכשנטמא הבשר - כיון ש"אכילות" הוא - אין מועיל הציץ להחשיבו כאילו לא נטמא, ואם כן הרי "אין בשר", ואין זורקין את הדם.

וכיון שכן, הרי בכלל משנתנו שקרבנות הציבור באין בטומאה - גם באופן שנטמא הקרבן עצמו [ריב"ם בתורי"ד, וראה הערה [87]].

ואם כרבי יהושע היא, היכי אתי - קרבן ציבור שנטמא - בטומאה?! כי אף שהציץ מרצה על הדם שנטמא [רש"י], הרי הציץ אינו מרצה על האוכלין, ונמצא שאין כאן בשר, ואינו יכול לזרוק את הדם.

אלא על כרחך, משנתנו דלא כרבי יהושע, ואין טומאת הבשר מעכבת את הזריקה, ומועיל ריצוי הציץ על הדם שנטמא, ולפיכך מביאין אותו בטומאה. [88]

ודחינן: אפילו תימא משנתנו רבי יהושע היא, לא תיקשי לך דנימא "אם אין בשר אין דם".

כי הרי לענין "אם אין בשר אין דם" אין צריך שיהיה דוקא בשר לאכילה ודי אם יש אימורין להקטרה [וכפי שנתבאר לעיל].

אלא נימא: קסבר רבי יהושע: הציץ מרצה על העולין על גבי המזבח, וכיון שמועיל עליהן הריצוי, הרי הקרבן בא בטומאה. [89]

אך עדיין מקשה הגמרא דנימא מתניתין דלא כרבי יהושע:

שהרי, הא תינח זבחים שנזכרו במשנה, כיון דאיכא עולין, וכפי שיישבנו.

אלא, אבל עומר ושתי הלחם השנויים במשנה, דליכא "עולין" - מאי איכא למימר?!

ביאור קושיית הגמרא מעומר ושתי הלחם אינו שוה, כי עומר לחוד ושתי הלחם לחוד. וכך הוא ביאור דברי הגמרא:

מעומר הבא בטומאה, הכי מקשינן:

אם תימצי לומר כי משנתנו כרבי יהושע, אם כן משמע, שאף אם נטמאת המנחה עצמה, כיון שהיא קרבן ציבור הרי זה מביא את המנחה ומקטיר את הקומץ.

וזה אי אפשר, כי הרי אין הציץ מרצה על האוכלין, והשיריים אוכלין הן. ולדעת רבי יהושע, הואיל ואין שיריים אין קומץ, כי הקומץ כמוהו כדם הזבח, והשיריים כמוהם כבשר הזבח [וכפי שנתבאר לעיל], ואם אין בשר אין דם.

ואי אתה יכול לומר שהציץ מרצה על העולין, שהרי במנחה אין אימורין, אלא קומץ ושיריים בלבד.

ומשתי הלחם שאין שם קמיצה כלל, וכולו נאכל, כתב רש"י דהכי מקשינן: ושתי הלחם דכוליה אכילות, אפילו חדא נמי ליכא [ראה הערה [90]].

אמרי תירצו בני הישיבה: כי אמר רבי יהושע נמי דבעינן תרתי [בשר ודם], בזבחים הוא שאמר, אבל במנחות לא אמר, ומקטיר את הקומץ אע"פ שאין שיריים.

וכיון שכן לא קשיא ממנחת העומר, שהרי אף אם נטמאה, כיון שהקומץ נרצה על ידי הציץ, שהרי כדם הזבח הוא שמועיל לו ריצוי ציץ, הרי זה מביאו אפילו בטומאה, [ראה הערה [91]].

ותמהינן: וכי במנחות לא אמר רבי יהושע: אם אין השיריים קיימין אין מקטיר את הקומץ?! והתנן: נטמאו שייריה של המנחה, [או שנשרפו שייריה, משנה מנחות כו א], או שאבדו שייריה של המנחה, כך הוא דינה:

כמדת [לפי שיטת] רבי אליעזר הרי היא כשירה.

כמדת רבי יהושע הרי היא פסולה.

הרי שנינו בהדיא, כי לדעת רבי יהושע, אף במנחות: אין מקטיר את הקומץ אם אין שיריים.

ומשנינן: לעולם לדעת רבי יהושע עצמו, יש חילוק בין זבחים למנחות, ולא אמר "אם אין בשר אין דם" אלא בזבחים.

ומה ששנינו במנחות שנטמאו השיריים: "כמדת רבי יהושע, פסולה", והרי לדעת רבי יהושע לא בעינן במנחות שיהיו קיימים השיריים, הכי קאמר:

"כמדת" ולא "כמדת", כלומר "על פי" שיטת רבי יהושע היא פסולה ולא שיטתו ממש.

כמדת רבי יהושע - דבעינן תרתי.

ולא כמדת רבי יהושע לגמרי.

דאילו רבי יהושע עצמו בזבחים הוא שאמר, אבל במנחות לא אמר, ואילו האי תנא סבר, אפילו במנחות בעינן תרתי [קומץ ושיריים].

ותמהינן: וכי מנו [מי הוא] האי תנא דקאי כוותיה דרבי יהושע, ומחמיר טפי מיניה? כלומר: וכי היכן שמענו כי יש תנא הסובר כרבי יהושע ומחמיר יותר ממנו, עד שנאמר שתנא של משנה זו כך הוא סובר, ואילו רבי יהושע עצמו אינו סובר כן?!

ועוד, הרי תניא בברייתא, שרבי יהושע אמר את דינו אף במנחות:

דתניא: אמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אליעזר במנחות ובזבחים, ודברי רבי יהושע בזבחים ומנחות, [בגמרא לקמן עח א, מפרשת המרא באריכות את כוונת דברי רבי יוסי הנראין כסותרין זה את זה].

דברי רבי אליעזר בזבחים, היינו: שהיה אומר, דם אע"פ שאין שם בשר.

ודברי רבי יהושע בזבחים, היינו: שהיה אומר, אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם.

דברי רבי אליעזר במנחות, היינו: שהיה אומר, קומץ אע"פ שאין שיריים.

דברי רבי יהושע במנחות, היינו: שהיה אומר, אם אין קומץ אין שיריים, אם אין שיריים אין קומץ.

הרי לנו בהדיא, שרבי יהושע היה אומר את דינו אפילו במנחות.

אלא הכי משנינן לפרש משנתנו - בזבחים, במנחת העומר ובשתי הלחם - אפילו כרבי יהושע, הסובר: אם אין בשר בזבחים ושיריים במנחות, אין זורקין את הדם, ואין מקטירין את הקומץ: קסבר רבי יהושע: הציץ אכן מרצה על העולין [92] ועל האכילות, וכיון שנרצו האכילות, הרי זה כמי שיש כאן בשר ראוי לאכילה ושיריים כשרים לאכילה, ויכול לזרוק את הדם. [93]

ולפיכך: באים הזבחים אפילו בטומאת עצמן, ומנחת העומר קריבה אפילו בטומאת עצמה, כי הרי כאילו יש בשר ושיריים כיון שהציץ מרצה עליהן, ולכן אפשר לזרוק את הדם; וכן באין שתי הלחם בטומאת עצמן, כי הציץ מרצה עליהן, שיועילו להתיר את החדש במקדש, שהרי "ציץ מרצה על האוכלין".

ותמהינן: אי הכי - שלדעת רבי יהושע, הציץ מרצה על האוכלין - אמאי שנינו במשנה שהובאה לעיל: "נטמאו שייריה" נשרפו שייריה אבדו שייריה וכו' כמדת רבי יהושע, פסולה"?!

והרי כיון שהציץ מרצה על האוכלין, נמצא שאף אם נטמאו שייריה הרי הן כמי שהן קיימין על ידי ריצוי הציץ, ולמה היא פסולה?!

ומשנינן: מה ששנינו במשנה "כמדת רבי יהושע פסולה", לא קאי אלא אאבוד ושרוף, כלומר, על מה שאמרו במשנה "נשרפו שייריה אבדו שייריה", כי בזה אמנם כן רבי יהושע פוסל.

אבל ב"נטמאו שייריה", אפילו רבי יהושע מודה שהיא כשירה על ידי ריצוי ציץ.

ותמהינן: אלא "נטמא" ["נטמאו שייריה"] למאן קתני [בשביל איזה תנא - רבי אליעזר או רבי יהושע - שנינו במשנה "נטמאו שייריה"]?!

כלומר: הרי על כרחך, כל עיקר מה שהזכירו במשנה "נטמאו שייריה", אינו אלא כדי לחדש שלרבי יהושע המנחה פסולה.

דאי לרבי אליעזר נשנית, ולחדש לדעתו כי אף שנטמאו השיריים הרי זה מקטיר את הקומץ, והרי פשיטא הוא ואין צורך לאומרו.

כי: השתא יש לומר [כלומר: כיון שאמרת] אבוד ושרוף דליתנהו כלל לשיריים אפילו הכי מכשיר רבי אליעזר, הרי "נטמא" השיריים דאיתנהו לפנינו אלא שאינן כשרין לאכילה, וכי מיבעיא ליה לתנא לומר שלדעתו המנחה כשירה?!

אלא פשיטא כי לחדש דעת רבי יהושע ב"נטמאו שייריה" היא שנשנית, והרי קתני, פסולה.

הרי למדנו, כי אף בנטמאו שייריה פוסל רבי יהושע, ומשום שהוא סובר אין הציץ מרצה על האוכלין, ואם כן על כרחך משנתנו דלא כרבי יהושע?!

ועוד תניא, שלרבי יהושע אין הציץ מרצה לא על העולין ולא על האוכלין:

רבי יהושע אומר: כל זבחים שבתורה, בין שנטמא בשר ואילו החלב [אימורין] קיים, ובין שנטמא חלב ואילו הבשר קיים, הרי זה זורק את הדם.

הרי משמע: אבל נטמאו תרווייהו הבשר והאימורין, הרי זה לא זורק את הדם.

אלמא קסבר רבי יהושע: אין הציץ מרצה [לא, ב"ח] על העולין ולא על האוכלין, כי אילו היה הציץ מרצה על אחד מהן, היה זורק את הדם אפילו נטמאו תרווייהו, כי הרי די לנו בעולין קיימין או באוכלין קיימין, כמבואר בברייתא, והרי ריצוי הציץ מחשיב אותן כאילו הן קיימין.

וכיון שכן, תיקשי מתניתין הן מזבחים הן מעומר ושתי הלחם.

ומשנינן: אלא לעולם רבי יהושע היא מתניתין, ולא קשיא:

כאן בעיקר דברי רבי יהושע ובברייתא שהבאנו, מיירי לכתחילה.

ואילו כאן במשנתנו מיירי בדיעבד.

וכי אמר רבי יהושע "אם אין בשר אין דם", רק לכתחילה, אבל בדיעבד לא אמר, ומשנתנו בדיעבד היא, [וראה הערה [94]].

ומפרשינן: ומנא תימרא דשני ליה לרבי יהושע בין לכתחילה לדיעבד:

דתניא: נטמא בשר, או שנפסל על ידי טבול יום שנגע בו ופסלו, או שיצא הבשר חוץ לקלעים של העזרה ונפסל ב"יוצא":

רבי אליעזר אומר: יזרק הדם אע"פ שאין בשר ראוי לאכילה, כי יש דם אע"פ שאין בשר.

רבי יהושע אומר: לא יזרק, כי הואיל ואין בשר אין דם.

ומודה רבי יהושע, שאם זרק את הדם, הורצה.

הרי שמודה רבי יהושע בדיעבד שהורצה, אע"פ שאין בשר. [95]

ותמהינן על תירוצנו:

חדא, על מה שאנו אומרים שרבי יהושע מודה בדיעבד, כי הרי במשנה שהובאה לעיל שנינו: "נטמאו שייריה וכו' כמדת רבי יהושע פסולה", ו"פסולה" דיעבד משמע.

ועוד תיקשי על מה שאנו אומרים כי משנתנו אינה אלא בדיעבד, כי הרי שנינו במשנה "חמשה דברים באין בטומאה", והרי "באין" לכתחלה משמע ולא בדיעבד.

הערות

[85] בהמשך הסוגיא וברש"י מבואר, כי דין זה אינו דין "אם אין דם אין בשר", שאותו דין להשמיענו בא כשאין דם בנמצא כלל, שאין אוכלין את הבשר; ודין זה להשמיענו באופן שהדם לפנינו, דמתחילה יזרק הדם ואחר כך יאכל הבשר, וכבר נתבאר לעיל בהערה.

[86] כתב רש"י לבאר, מהיכן פשיטא לן כי אם אין הדם בנמצא אין הבשר מותר באכילה: דמתחלת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם וכהנים משולחן גבוה קא זכו, וכיון דכפרה ליתיה, איסורא להיכא אזל. אלא שדבריו צריכין תלמוד, שהרי אם כן אין אנו צריכים ללומדו בק"ו, כי טעם אחד להן, שאי אפשר לאכול הבשר בלא כפרת הדם.

[87] כתב בתוספות רי"ד: כל מה שכתבתי במהדורא קמא, דלא קשיא ליה לרבי יהושע אלא מטומאת הקרבן, אבל מטומאת הגוף לא קשיא ליה, ומתניתין סתמא קתני "באין בטומאה" דמשמע בין בטומאת הגוף בין בטומאת בשר, אינו נראה לי כלל, והדברים דחוקין ביותר, ואע"פ שריב"ם זצוק"ל הוליך כל השיטה כן, אינו נראה לי כלל, דאם כן יתרץ ויאמר, מתניתין בטומאת הגוף מיירי, כיון דמודה בה רבי יהושע, ולא תיקשי ליה מידי, ומה שתירצתי שם, הכל הבל הבלים. ולפיכך פירש פירוש מחודש, והוא: כי קושיית הגמרא היא אפילו על טומאת הגוף בלא טומאת בשר; כי הואיל והבשר לא הותר לאכילה כל שבא הקרבן בטומאה, וכמבואר במשנה, הרי זה כאילו אין בשר, ולדעת רבי יהושע אי אפשר לזרוק את הדם, אם אין הציץ מרצה על האכילות, זה תוכן דבריו, ראה שם. ובפנים נתבארה הסוגיא על פי דעת ריב"ם, וכפשוטן של דברים; ואמנם כתב בתוספות רי"ד בסוף דבריו "וכך מוכיח פשט פתרונו של מורה [רש"י ז"ל], ולא חילק בין טומאת הגוף לטומאת הקרבן".

[88] לפי שיטת התוספות [הובא לעיל בהערה (78)], כי בכל מקום שאין שייך ריצוי ציץ, הרי הקרבן בא בטומאה בציבור אפילו בלא ריצוי ציץ, דומיא דקרבנות ציבור הבאין בטומאת הגוף, אף שאין בהם ריצוי ציץ. אם כן יקשה, מה הקשתה הגמרא נימא מתניתין דלא כרבי יהושע, והרי כיון שאין שייך ריצוי ציץ על האוכלין, יכול לזרוק את הדם בקרבן ציבור אפילו בלי ריצוי ציץ [וראה היטב לשון התוספות לעיל עז א, ד"ה דלא, שנראה שרמזו לזה] ?! והוכיח מזה בגבורת ארי יומא ז א, שלא כשיטת התוספות, ולעולם בשאר טומאות מלבד טומאת הגוף, כל שאין הציץ מרצה, אין הקרבן בא בטומאה אפילו בציבור.

[89] בדין "ציץ מרצה על העולין", יש לפרש שני פירושים: א. ריצוי הציץ מועיל להקטיר את העולין הטמאין עצמן. ב. ריצוי הציץ מועיל רק להחשיב את האימורין כאילו לא נטמאו; והוא כמו "ציץ מרצה על אכילות", שאין הציץ מועיל להתיר את הבשר הטמא באכילה, אלא שעל ידי ריצוי הציץ חשוב הבשר כאילו לא נטמא, ויכול לזרוק את הדם, למאן דאמר אם אין בשר אין דם; וכן הוא גם לענין עולין. וראה ב"מקדש דוד" סימן כו סעיף ג, שכתב בדעת רש"י כפירוש השני, וביאר הטעם "דריצוי ציץ שייך רק על הכפרה" דהיינו השם שהכפרה תלויה בה; ועוד דיברו בענין זה אחרונים אחרים ומטעמים אחרים, וראה גם דברי הר"ח והמאירי כאן.

[90] כוונת רש"י: שקושיית הגמרא על שתי הלחם אינה תלויה במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע בדין "אם אין בשר אין דם"; והקושיא היא לדברי שניהם, לפי הנחתם של בני הישיבה, כי לדעת משנתנו, אין הציץ מרצה על האוכלין; והכי מקשינן: כי הניחא למאן דאמר "ציץ מרצה על האוכלין", משכחת לה שתי הלחם באין בטומאת עצמן, ומתירין את החדש במקדש; אבל אם אין הציץ מרצה על האוכלין שנטמאו, היכי משכחת לה שתי הלחם באין בטומאת עצמן?! [על פי רש"י בסוף ד"ה הציץ מרצה, וכן נראה לכאורה גם מדברי התוספות בד"ה כי אמר]. וראה בתוספות בתחילת הסוגיא בעמוד א' בד"ה נימא, שתמהו, והרי שתי הלחם לא ניחא אף אם נאמר יש דם אע"פ שאין בשר, ומדוע תלתה הגמרא את קושייתה בדברי רבי יהושע שאמר "אם אין בשר אין דם", ולא יישבו, ולשונם שם צ"ע.

[91] א. כתבו התוספות: השתא משתי הלחם לא תירץ כלום [ראה הערה (90)], ובלאו הכי פריך שפיר. ב. כתבו האחרונים לבאר סברת החילוק בין זבחים למנחות: כי הקומץ אינו רק כדם הזבח, אלא אף כאימורי הזבח הוא וכמבואר ברמב"ם, שהרי נקטר על גבי המזבח כאימורין; וכשם שבזבחים די לנו אם האימורין קיימין כך ודאי הוא גם במנחות, וכיון שכן אין צריך שיריים כדי להקטיר את הקומץ, אלא הקומץ עצמו "דם ובשר" ייחשב, והרי הוא מקטירו כיון שריצה עליו הציץ.

[92] בספרים אחרים אין גורסים: "העולין", כי אין צורך בזה לענין קושייתנו.

[93] הקשו התוספות: לענין מה מפיק קרא בעולה אם אין בשר אין דם, הלא הציץ מרצה?! ויש לומר, לענין אבוד ושרוף דלא מרצה ציץ.

[94] ישוב זה אינו מיישב משנתנו בענין שתי הלחם, כי הואיל והוכחנו שרבי יהושע סובר "אין הציץ מרצה על האוכלין", לא יתכן להביא שתי הלחם בטומאה כי הרי אוכלין הן; וכעין זה כתבו התוספות לעיל על ישוב קודם של הגמרא, ואמרו, דבלאו הכי פריך שפיר, הובאו דבריהם בהערה (91).

[95] א. ביאר רש"י לעיל לד ב, ד"ה אי אמרת, את טעמו של רבי יהושע: כשנטמא, מועיל בדיעבד משום שהציץ מרצה, וקסבר רבי יהושע: ריצוי ציץ בדיעבד הוא, ולפיכך אינו מועיל לכתחילה. וכשיצא הבשר מועיל בדיעבד, "הואיל והבשר בעין, ופסול "יוצא" פסול מחמת דבר אחר הוא, חשבינן ליה פסול חסרון מחיצות בפרק קמא דמנחות בסופו, איכא למימר בדיעבד הורצה", וראה בסוף הסוגיא בדין זה של רבי יהושע, ובלשון רש"י שם.

ושואלים: והני תרי קראי [ואותם שני כתובים] למה לי? שהרי לשיטת ר' יהושע נמצא כי אותו דין עצמו חוזר פעמיים באותו פסוק! ומשיבים: חד [אחד] בעולה, וחד [ואחד] בשלמים. ומעירים: וצריכא [ונצרכו] שניהם, דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק בעולה, הוה אמינא [הייתי אומר]: עולה היא דחמירא [שחמורה], שכן כליל כולה למזבח, אבל שלמים שלא חמירי [חמורים], שרוב בשרם נאכל לכהנים או לבעלים, אימא [אמור] שלא, שאין בשרם מעכב.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] שלמים, הוה אמינא [הייתי אומר]: אדרבה, שלמים יש חשיבות יתירה לבשרם משום דאית בהו [שיש בהם] שתי אכילות 'אכילת' האימורים על המזבח, ואכילת הבעלים והכהנים את שאר הבשר. אבל עולה דלית [שאין] בה שתי אכילות אלא רק 'אכילת' מזבח, אימא [אמור] שלא, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] בשני המקרים.

ושואלים: ור' אליעזר נמי [גם כן] הכתיב [הרי כתוב] "והבשר תאכל" משמע שזה תנאי הכרחי! אמר לך [יכול היה לומר לך]: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב צריך לו] ללמדנו שאין הבשר של קרבן מותר באכילה עד שיזרק הדם.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שלזה בא הכתוב, אימא כוליה להכי [אמור שכל הפסוק כולו, לכך ללמדנו דבר זה] הוא דאתא [שבא] ואם כן, הלכה זו שזורקים את הדם אף על פי שאין שם בשר שאין הבשר ראוי להקרבה מחמת טומאתו או שאבד מנלן [מנין לנו]?

אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' אליעזר: אם כן נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "הבשר תאכל" והדר [ואחר כך] "ודם זבחיך ישפך", כדכתיב ברישא [כפי שכתוב בראש הפסוק] "ועשית עלתיך הבשר והדם" קודם בשר ואחר כך דם, מאי שנא דאקדמיה [במה שונה שהקדים] הכתוב ל"דם זבחיך" — שמע מינה [למד מכאן] שני דברים, ראשית שדם מרצה אף על פי שאין בשר, ושמע מינה [ולמד מכאן] גם שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם.

ושואלים: ור' יהושע מנין לו שאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם? ומשיבים: לשיטתו קל וחומר הוא, ומה אימורין דכי ליתנהו לא מעכבי [שכאשר אינם כגון שאבדו או נטמאו, לדעת הכל אינם מעכבים] את הקרבן, כי איתנהו [כאשר ישנם] — מעכבי [הם מעכבים] את אכילת הבשר, דם דכי ליתיה [שכאשר אינו], כאשר אבד או נטמא — הוא מעכב, כי איתיה [כאשר ישנו] — לא כל שכן שהוא מעכב את המשך העבודה בקרבן ואכילתו בטרם נזרק.

ושואלים: ור' אליעזר, כיון שיש קל וחומר זה מה טעם שכתב הדבר מפורש במקרא? ומשיבים: מילתא דאתיא [דבר שבא, נלמד] בקל וחומר טרח וכתב לה קרא [אותו המקרא], שגם כשיכולים אנו ללמוד את הדבר בעצמנו מקל וחומר, פעמים נכתב הדבר במפורש לחיזוק הדבר. ושואלים: ור' יהושע מה עונה הוא על טענה זו? ומשיבים: כל היכא דאיכא למדרש [מקום שיש לדרוש את הכתובים] — — דרשינן [דורשים אנו] אותם לצורך לימוד חדש, ואיננו אומרים שהכתוב פירש דבר שאינו הכרחי.

ולאחר הקדמות אלה, השתא לימא מתניתין [עכשיו נאמר שמשנתנו] היא שלא כר' יהושע, שכיון שאמר בעינן תרתי [צריכים שניהם] גם בשר וגם דם הקרבן, ולפי הנחתנו כי ציץ על אכילות של טומאה לא מרצה, ואם כן בקרבנות ציבור אלה יש רק את הדם שהוא אחד מן המתירים, ואם כן היכי אתי [כיצד יבואו] אלה בטומאה, כשאסור לאכול את הבשר?

ודוחים אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כשיטת ר' יהושע, אלא קסבר [סבור הוא] ר' יהושע: הציץ מרצה על העולין על אימורי הקרבן שהם עולים למזבח ואפילו נטמאו, וכיון שריצה על אכילת המזבח יכול כבר הדם להיזרק.

ומקשים: הא תינח [דבר זה נוח] לגבי הזבחים שבקרבנות הציבור דאיכא [שיש] בהם חלקים העולין למזבח, אלא עומר ושתי הלחם דליכא [שאין] מהם חלקים העולין על המזבח, אלא נאכל לכהנים, פרט לקומץ שדינו במנחה כדין זריקת דם בקרבן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמרי [אומרים בתשובה]: כי [כאשר] אמר ר' יהושע נמי [גם כן] דבעינן תרתי [שצריכים שנים] בזבחים אמר, אבל במנחות לא אמר.

ותוהים: וכי במנחות לא אמר שצריכים גם את הקומץ וגם את גוף המנחה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נטמאו שיריה של מנחה (כל מה שנותר לאחר הפרשת הקומץ), או אבדו שיריה — כמדת (לשיטת) ר' אליעזר האומר "דם אף על פי שאין בשר" — כשרה, כמדת ר' יהושע — פסולה.

ודוחים: דעה זו היא כמדת ולא כמדת, כלומר שהדבר הוא בהתאם לשיטה דומה אבל אינה בדיוק שיטתו. ומפרטים: כמדת ר' יהושע, דבעינן תרתי [שצריכים שתים] גם בשר וגם דם, ואם היה ממשיך כשיטתו, גם במנחות היה אומר כן. אבל לא כמדת ר' יהושע, שאילו ר' יהושע עצמו בזבחים אמר כן, במנחות — לא אמר, ואילו האי תנא [אותו תנא] של משנה זו שהמשיך את שיטת ר' יהושע סבר: אפילו במנחות.

ושואלים: ומנו האי תנא דקאי כוותיה [ומי הוא תנא זה שעומד, שסובר כשיטתו] ומחמיר טפי מיניה [יותר ממנו], שתמוה שתמצא שיטה כזו. ועוד, תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' יוסי: רואה אני כנכונים את דברי ר' אליעזר במנחות ובזבחים, ודברי ר' יהושע בזבחים ובמנחות,

ומפרטים: דברי ר' אליעזר בזבחים, שהיה אומר: שהדם מרצה אף על פי שאין שם בשר. ודברי ר' יהושע בזבחים, שהיה אומר: אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם. ודברי ר' אליעזר במנחות, שהיה אומר: קומץ אף על פי שאין שירים, ודברי ר' יהושע במנחות, שהיה אומר: אם אין קומץ כשר אין שירים עולים, אם אין שירים אין קומץ. ומכאן משמע שר' יהושע כמחלוקתו בזבחים כן מחלוקתו במנחות!

אלא יש לדחות את התירוץ הקודם, ולומר: קסבר [סבור הוא] ר' יהושע הציץ מרצה גם על אימורי הקרבנות העולין וגם על האכילות, שלא כפי שהנחנו מתחילה, וממילא אף הקרבנות האלה יכולים להיקרב.

ותוהים: אי הכי [אם כך], אמאי [מדוע] כמדת ר' יהושע פסולה שכיון שנטמא שוב אינו בא לידי פסול. ומשיבים: לא נאמרה שיטה זו אלא על אבוד ושרוף, אבל אם נטמאו, הציץ מרצה והקרבן כשר.

ומקשים: אלא נטמא, אותה הלכה למנחות שנטמאו, לשיטת מאן קתני [מי שנה דבר זה]? אם לשיטת ר' אליעזר, פשיטא [פשוט] שהוא מתיר, השתא [עכשיו] יש לומר שאבוד ושרוף דליתנהו [שאינם] מצויים כלל, מכשיר ר' אליעזר, נטמא דאיתיה [שישנו] במציאות אלא רק נפסל, מיבעיא [נצרכה לומר] שמתיר? אלא פשיטא [פשוט] שהחידוש הוא לשיטת ר' יהושע, וקתני [ושנינו] פסולה.

ועוד, תניא [שנויה ברייתא] ר' יהושע אומר: כל זבחים שבתורה, בין שנטמא בשר וחלב של הקרבן שהוא חלק העולה למזבח קיים, ובין שנטמא חלב ובשר קיים — זורק את הדם. ונלמד מכאן: אבל נטמאו תרווייהו [שניהם] לא, אינו זורק את הדם. אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] ר' יהושע אין הציץ מרצה על העולין למזבח ולא על האכילות!

אלא נדחו התירוצים הקודמים, ונאמר: לעולם אף כר' יהושע היא מתניתין [משנתנו], ולא קשיא [קשה] כאן שקבע ר' יהושע שיהיו שניהם ראויים להקרבה גם הבשר וגם הדם — הרי זה לכתחלה, כאן במשנתנו — בדיעבד, שאם היה רק אחד מהם ראוי והובא למזבח, הריהו כשר. כי [כאשר] אמר ר' יהושע שאין מקריבים — לכתחלה אמר, אבל בדיעבד לא אמר.

ומנא תימרא דשני ליה [ומנין תאמר ששונה לו] לר' יהושע בין לכתחלה לדיעבד — דתניא [ששנויה ברייתא]: נטמא בשר או שנפסל במגע טבול יום או שיצא חוץ לקלעים ונפסל על ידי כך, ר' אליעזר אומר: יזרק הדם וכשר, ר' יהושע אומר: לא יזרק. ומודה ר' יהושע שאם זרק — הורצה.

את התירוץ הזה דוחים בכמה צורות: חדא [טעם אחד] הלשון "פסולה" אף בדיעבד משמע, לא רק שאין לעשות כך מלכתחילה, אלא אף שאם עשה כן פסול. ועוד, "חמשה דברים באין" שנאמר במשנתנו, סגנון זה לכתחלה משמע

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Why do I need these two parts of the verse? According to the opinion of Rabbi Yehoshua, the halakha that both the blood and meat are essential is derived twice from the verse. The Gemara answers: One part of the verse is referring to a burnt-offering and one part is referring to a peace-offering. The Gemara notes that both derivations are necessary, as if the Merciful One had written the halakha that the meat must be suitable for eating only with regard to a burnt-offering, I would have said that it applies only to a burnt-offering, which is stringent, as it is totally consumed on the altar. However, with regard to a peace-offering, which is not stringent, as most of its meat is eaten by the priests and by the one who brought the offering, say that its meat is not essential.

And if the Merciful One had written this halakha with regard to a peace-offering, I would have said: On the contrary, the meat of a peace-offering is more important because it has two forms of consumption. The sacrificial parts are burned on the altar, and the owners and priests eat the rest of the meat. But with regard to a burnt-offering, which is completely burned on the altar and therefore does not have two forms of consumption, say that its meat is not essential. For this reason, it teaches us the halakha in both cases.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Eliezer as well, isn’t it written: “And you shall eat the flesh”? The Gemara answers that Rabbi Eliezer could have said to you: That part of the verse is necessary to teach that the meat of an offering is not permitted to be eaten until the blood is sprinkled.

The Gemara asks: If so, say that the entire verse comes for this purpose, and in that case, from where do we derive the halakha that one sprinkles the blood even though there is no suitable meat because it became ritually impure or was lost?

The Gemara answers that Rabbi Eliezer could have said to you: If so, the Merciful One should have written “and you shall eat the flesh” and then “and the blood of your offerings shall be poured out,” as it is written in the first clause of that verse: “And you shall sacrifice your burnt-offerings, the flesh, and the blood,” listing the meat before the blood. What is different that caused the verse to precede “and you shall eat the flesh” with the phrase “the blood of your offerings”? Learn from it that blood brings atonement although there is no meat, and learn from it also that the meat is not permitted to be eaten until the blood is sprinkled.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Yehoshua derive the halakha that the meat is not permitted to be eaten until the blood is sprinkled? The Gemara answers that according to his opinion, it is an a fortiori inference: Just as with regard to sacrificial portions brought on the altar, which do not preclude acceptance of the offering when they are not present, when they are present they do preclude the eating of the meat; with regard to blood, which precludes acceptance of the offering when it is not present, e.g., when it became ritually impure or lost, then when it is present, all the more so is it not clear that it precludes the continuation of the service and the eating the meat until it is sprinkled?

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Eliezer, if there is an a fortiori inference, why did the Torah have to write this halakha explicitly in a verse? The Gemara answers: A matter that could be derived by means of an a fortiori inference, the verse nonetheless exerted itself and wrote it explicitly. Even when a halakha can be derived through an a fortiori inference, the Torah sometimes writes it explicitly in order to emphasize the halakha. The Gemara asks: How does Rabbi Yehoshua respond to this claim? The Gemara answers: Anywhere that there is a possibility to expound the verse and thereby derive a new halakha, we expound it rather than explain that the verse taught only a halakha that could also have been derived in a different manner.

Now, after these introductions, let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua: Since he said that we require the two parts of the offering to be valid, i.e., the meat and the blood, and since he presumably holds that the frontplate does not appease God for the impurity of the portions of offerings that are supposed to be eaten, and consequently only the blood of these offerings is valid, how can they be brought in ritual impurity?

The Gemara refutes this statement: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, it is not difficult. Rather, Rabbi Yehoshua holds that the frontplate appeases God for the impurity of that which goes up, i.e., the sacrificial parts that are brought onto the altar and burned. These portions may be burned on the altar even when they are impure. This is considered a form of consumption. Since part of meat is therefore suitable for consumption, the blood may be sprinkled.

The Gemara asks: This works out well with regard to communal animal offerings, from which there are portions that go up onto the altar. But what of the omer and the two loaves, of which there are no parts that go up onto the altar? These offerings are entirely eaten by the priests except for the handful of flour which is scooped out and burned on the altar, and which serves the same function for a meal-offering as the sprinkling of the blood for an animal offering. What is there to say concerning those offerings? Say in answer to this question: When Rabbi Yehoshua said that we require the two parts of the offering to be valid, he said it with regard to animal offerings; but with regard to meal-offerings he did not say it.

The Gemara expresses surprise: Is it true that with regard to meal-offerings he did not say that there is a requirement that both the handful and the remainder of the meal-offering remain valid? Didn’t we learn in a mishna: If the remainder of the meal-offering, i.e., everything left after the handful has been separated, became ritually impure, or if the remainder was lost, according to the principle of Rabbi Eliezer, who says that the blood is fit even if there is no meat, it is valid, but according to the principle of Rabbi Yehoshua it is disqualified?

The Gemara responds: It is in accordance with the principle of Rabbi Yehoshua but not entirely in accordance with the principle of Rabbi Yehoshua, meaning that the statement in the mishna is similar but not entirely consistent with the opinion of Rabbi Yehoshua. It is in accordance with the principle of Rabbi Yehoshua in that we need the two parts of the offering to be valid. And it is not in accordance with the principle of Rabbi Yehoshua, because whereas Rabbi Yehoshua himself said so with regard to animal offerings but with regard to meal-offerings he did not say so, this tanna quoted in the mishna extended Rabbi Yehoshua’s opinion and holds that it applies even to meal-offerings.

The Gemara asks: And who is this tanna who holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua and is more stringent than him? And furthermore, it was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: I see as correct the statement of Rabbi Eliezer both with regard to meal-offerings and with regard to animal offerings; and I see as correct the statement of Rabbi Yehoshua both with regard to animal offerings and with regard to meal-offerings.

Rabbi Yosei explains: The statement of Rabbi Eliezer is correct with regard to animal offerings, as he would say that the blood brings atonement although there is no meat. The statement of Rabbi Yehoshua is correct with regard to animal offerings, as he would say that if there is no blood, there is no meat, and if there is no meat, there is no blood. The statement of Rabbi Eliezer is correct with regard to meal-offerings, as he would say that the handful is fit although there is no remainder. The statement of Rabbi Yehoshua is correct with regard to meal-offerings, as he would say that if there is no valid handful, there is no remainder, and if there is no remainder, there is no handful. This indicates that Rabbi Yehoshua disputes the opinion of Rabbi Eliezer concerning meal-offerings, just as he disputes his opinion concerning animal offerings.

Rather, the previous answer should be rejected and the answer is as follows: Rabbi Yehoshua holds that the frontplate appeases God both for the impurity of sacrificial limbs that go up onto the altar and for the impurity of portions of offerings that are supposed to be eaten. The Gemara has now rejected its previous assumption that, according to the opinion of Rabbi Yehoshua, the frontplate does not appease God for the impurity of the portions of offerings that are eaten. Consequently, the mishna, which rules that impure communal offerings are valid, is consistent with the opinion of Rabbi Yehoshua.

The Gemara expresses surprise: If so, why does the mishna cited above say that, in accordance with the principle of Rabbi Yehoshua, an impure offering is disqualified? The Gemara responds: This opinion was stated only with regard to meat that was lost or burned; however, if it became ritually impure, the frontplate appeases God, and the offerings remain valid.

The Gemara asks: But if so, according to whom is the mishna teaching the case of a meal-offering that became impure? According to the opinion of Rabbi Eliezer, it is obvious that the meal-offering remains valid: Now that it has been mentioned that in a case where it was lost or burned, when they are not present at all, Rabbi Eliezer validates the offering, is it necessary to mention that when it became impure, when it is still in existence, the offering is valid? Rather, it is obvious that this case is mentioned in order to teach the opinion of Rabbi Yehoshua, and it is teaching that according to him it is disqualified.

And furthermore, it was taught in a baraita that Rabbi Yehoshua says: With regard to all animal offerings in the Torah, whether the meat became ritually impure and the fat of the offering, which is the part that is burned on the altar, remains valid, or the fat became impure and the meat remains valid, one may sprinkle the blood. The following inference can be made from this baraita: But if both of them became ritually impure, he may not sprinkle the blood. Apparently, Rabbi Yehoshua holds that the frontplate does not appease God for the impurity of the parts of the offering that go up onto the altar or for the impurity of portions of offerings that are supposed to be eaten.

Rather, the previous answers have been rejected and the answer is as follows: Actually, the mishna is even in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, and it is not difficult: There, Rabbi Yehoshua was referring to the halakha ab initio; here, in the mishna, it is referring to the halakha after the fact. When Rabbi Yehoshua said that if the meat is disqualified the blood may not be brought to the altar, that was only ab initio; after the fact he did not disqualify it.

And from where do you say that Rabbi Yehoshua differentiates between ab initio and after the fact? As it was taught in a baraita: If the meat became impure or it was disqualified through contact with one who has immersed during the day but does not become fully pure until nightfall, or if the meat went outside the hangings and was thereby disqualified, Rabbi Eliezer says the blood may be sprinkled and it is valid; Rabbi Yehoshua says it may not be sprinkled. And Rabbi Yehoshua concedes that if one sprinkled the blood, the offering is accepted.

The Gemara rejects this answer for two reasons. One reason to reject it is that the term disqualified indicates that the offering is invalid even after the fact and not only ab initio. And furthermore, the mishna’s statement that five items may be brought in a state of ritual impurity indicates that they may be brought even ab initio.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' אליעזר אומר דם אע"פ שאין בשר שנאמר דם זבחיך ישפך ומה אני מקיים ועשית עולותיך הבשר והדם ללמד כי הבשר נזרק על גבי המזבח כמו הדם הוי אומר אויר יש בין כבש למזבח שאינו יכול לעבור ועומד בכבש וזורק על גבי המזבח והאי דכתיב והבשר תאכל בא ללמד שאין הבשר נאכל אלא אחרי שיזרוק דם (המזבח) [הזבח] כדכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל ומדלא כתיב והבשר תאכל ברישא והדר ודם זבחיך ישפך כדכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם ש"מ דדם ישפך לעולם מ"מ ואם יש בשר יאכל אחריו ואם אין בשר ראוי לאכילה אינו מעכב הדם ואם נאמר משנתנו לר' [יהושע] (יהודה) היא והנה הוא לית ליה כי הציץ מרצה על אכילות וכמו דאמרן דר' אליעזר לבדו הוא דאית ליה האי סברא היכי אתו הני חמשה דברים בטומאה ואמרינן אפילו תימא ר' יהושע קסבר הציץ מרצה על העולין כלומר אפילו קרבין כשהן טמאין הציץ מרצה בשלמא זבחים איכא אימוריהן שהן עולין אפילו טמאין וגם הדם נזרק והציץ מרצה אלא עומר ושתי הלחם דקתני באין בטומאה וליכא בהו תרתי שהן עולין אמאי באין בטומאה ושני' לא בעי ר' יהושע אלא בזבחים אבל במנחות אית ליה קומץ אף על פי שאין שירים:
איני והתנן במנחות פ"ג נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת ר' אליעזר כשרה כמדת ר' יהושע פסולה מכלל דכי היכי דפליגי בזבחים הכי [נמי] פליגי במנחות ומשני' האי תנא דמנחות שנאה כמדת ר' יהושע דבעי תרתי ולא כמדת ר' יהושע דאלו ר' יהושע בזבחים בעי תרתי במנחות לא בעי תרתי ואקשי' ומאן האי תנא דקאי בשיטת ר' יהושע דבעי תרתי ומחמיר טפי מיניה דבמנחות נמי בעי תרתי ועוד תניא א"ר יוסי [רואה אני] דברי ר' אליעזר בזבחים ודברי ר' יהושע בזבחי' דברי ר' אליעזר במנחות ודברי ר' יהושע במנחות [אלמא] כי הנה בהדיא תאני ר' יוסי כי ר' יהושע סבר במנחות אם אין קומץ אין שירים אם אין שירי' אין קומץ [ומשני] (ופי') אלא לעולם קסבר ר' יהושע הציץ מרצה על אכילות אי הכי כי הציץ מרצה על האכילות אמאי תנינן כמדת ר' יהושע פסולה (תאכל) כי הציץ מרצה ושני' כי קתני פסולה אאבדו שיריה ונשרפו שיריה דהא ליתנהו אבל נטמאו שיריה דברי הכל כשרה ולא הורך התנא לפרש כי ר' אליעזר מכשיר בה ודחי' הכי השתא באבדו ונשרפו דליתנהו כלל מכשיר בה ר' אליעזר בנטמאו דאיתנהו והציץ מרצה על אכילות מיבעיא לי' דודאי מכשיר אלא לא הוצרך נטמאו שיריה אלא לר' יהושע קתני לה וקתני פסולה.

ועוד תניא ר' יהושע אומר כל הזבחים בין נטמא בשר וחלב קיים בין נטמא חלב ובשר קיים זורק הדם הא נטמאו תרווייהו לא אלמא קסבר ר' יהושע אין הציץ מרצה לא על העולין ולא על האכילות ושנינן שינויא כי קא בעי ר' יהושע תרתי לכתחלה כגון דמנחות אבל דאיעבד כגון משנתנו אפי' חדא (לא) [סגי] ותניא הכי דשני ליה לר' יהושע בין לכתחלה ובין דאיעבד דתניא נטמא הבשר או נפסל או יצא חוץ לקלעים ר' אליעזר אומר יזרק ר' יהושע אומר לא יזרק ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה ואקשי' חדא דפסולה דקתני בנטמאו שיריה דאיעבד משמע דהאי נטמאו קתני ואפי' נטמאו הכי פסולה ועוד מתני' דקתני חמשה דברים באין בטומאה לכתחלה משמע אלא לא קשיא כי קתני דבעי ר' יהושע תרתי בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור הוא ומנחות אפילו חדא סגי ליה ומתני' קרבן צבור הוא ומנחות קרבן יחיד.

בשר קדשים אינו נאכל לא בחטאות ואשמות לכהנים ולא בשלמים לכהנים בחלקם ולא לבעלים בחלקם עד שיזרק הדם ויקרבו האימורים ובחטאת העוף שאין שם אימורים שלא נטמאו אינם זוכים עד שיקטרו:

הציץ אינו מרצה אלא על הטומאה אבל לא על פסול אחר מעתה דם הקדשים שנפסל אין הציץ מרצה עליה ואינו נזרק כלל ואם זרק לא הורצה שהרי פסול טומאה אין בה שדם קדשים אינו מקבל טומאה ופיסול אחר כגון שיצא הדם חוץ לעזרה אין הציץ מרצהו ואפילו זרק לא הורצה וכן אין הציץ מרצה אלא על העולים ר"ל דברים הקרבים כגון קומץ במנחה ואימורין בקרבן או איברי עולה שאם נטמאו מקטירם והציץ מרצה אבל אינו מרצה על הנאכלים ר"ל על הבשר או על שירי המנחה שנטמאו שמא תאמר א"כ נטמא הבשר הרי הוא כמי שאינו ונאמר שלא יזרוק הדם ואף אם זרק שלא הורצה שהרי כתיב ועשית עולותיך הבשר והדם ואם אין דם אין בשר ואם אין בשר אין דם תדע שלא נאמר כן אלא אם אבד או נשרף שאם נשתייר כזית מן הבשר או האימורין זורק ואם לאו אינו זורק ולא הורצה הואיל ואין כזית בשר או מן האימורין בעולם אבל אם נטמא הואיל ומ"מ ישנו בעין דנין בו בדרך אחרת והוא שאם נטמא הבשר והחלב אם כזית ממנו טהור אף בקרבן יחיד זורק את הדם לכתחלה ואם נטמאו הבשר והאימורין ביחיד לא יזרוק ואם זרק הורצה בצבור זורק לכתחלה ואם נפסל הבשר ביוצא לא יזרוק לכתחלה אע"פ שהאימורין לא נפסלו ואם זרק הורצה ובמנחה נטמאו שיריה או אבדו או נשרפו או נפסלו ביוצא לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה ואם נשאר כזית מן השירים מקטיר הקומץ לכתחלה ואמר שכן למה אמרו שאין הציץ מרצה על הנאכלין שאם שלא ליאכל הבשר זו לא הוצרכה שאף הסובר שהציץ מרצה על אכילתו לא חלק בה י"א שלא לעלות לבעלים וצריך קרבן אחר ויש חולקין בה ומפרשים אותה לענין שאם נטמאו שניהם לא יזרוק לכתחלה או שמא לא להתחייב כרת בפגול שבה שאין הציץ עושה אותה כטהור להתחייב כרת בפגול שבה שכל זריקה שאינה מכשרת הבשר לאכילה אין בה פגול וכן שלא לצאת מידי חיוב מעילה שכל קדשי מזבח אע"פ שנפסלו מועלין בהם מדברי סופרים כל שלא היה שעת היתר לאכילת הכהנים אבל אם היה להם שעת היתר לכהנים ואח"כ נפסלו ונאסרו באכילה אין עוד מעילה בהם וזו אין הציץ עושה בהם כשעת היתר ויש בהם מעילה:

זהו הפסק הנראה לנו בשמועה זו ויש חולקים בה בקצת דברים:

לימא מתני' דאל כר' יהושע דאי ר' יהושע כיון דאמר בעינן תרתי וציץ אאכילות לא מרצה היכי אתי בטומאה. כל מה שכתבתי במה"ק דלא קשיא לי' לר' יהושע אלא מטומאת הקרבן אבל מטומאת הגוף לא קשיא לי' ומתני' סתמא קתני באין בטומאה דמשמע בין בטומאת הגוף בין בטומאת בשר אינו נראה לי כלל. והדברים דחוקין ביותר אע"פ שריב"ם זצוק"ל הוליך כל השטה כן אינו נראה לי כלל והדברים דחוקים ביותר דא"כ יתרץ ויאמר מתני' בטומאת הגוף מייר כיון דמודה בה ר' יהושע ואל תיקשי לה מיי א"נ גם טומאת הגוף לידי טומאת בשר מביאה. ומה שתירצתי שם הכל הבלים והנכון בעיני דמכל טומאה קא מקשה דכיון דקס"ד דטומאה דחוי' היא בציבור ובעי' ציץ לרצויי. וקס"ד נמי דציץ אאכילות לא מרצה. וקס"ד נמי השתא דמאי דאמר ר' יהושע אם אין בשר אין דם בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור בא בטומאה כיון שאינו יכול לה אבל לא פסח בלבד שהוא קרב ונאכל בטומאה ואיכא דם ובשר אבל הני שאינן נאכלין בטומאה אינן באין בטומאה לא בטומאת הקרבן ואל בטומאת הגוף כיון שאינן נאכלין. דאם אין דם אין בשר ורצה לתרץ דקסבר ר' יהושע שהציץ מרצין על העולין והילכך איכא דם וחלב והילכך בזבחים מודה דבאין בטומאה אבל במנחות דליכא עולין לא בעי ר' יהושע תרתי אלא קומץ אע"פ שאין נזירים וכל מתני' אתיא כר' יהושע ולא [כת"ק] מפני שמצינו בפירוש דס"ל לר' יהושע דאין הציץ מרצה לא על האכילות דיעבד דלכתחלה ודאי אם ניטמא אינו זורק את הדם שאם אין דם אין בשר אבל אי עבר וזרק הורצה שהציץ מרצה על האכילות בדיעבד ואל קמא משום דמתני' באין בטומאת קתני דמשמע אפי' לכתחלה ואכתי אי מתני' הוה ר' יהושע קשאי דר' יהושע אדר' יהושע דבברייתא לא יזרוק ובמתנ'י תני באין לכתחלה והדר לתרוצי תירוצא דיקא אלא ל"ק הא ביחיד הא בציבור דמאי דאמר לכתחלה לא יזרוק ואם זרק הורצה מדבר בקרבן יחיד שאם ניטמא בשר לא יזרוק לכתחלה מפני שאם אין בשר אין דם ואל יסמוך על הציץ שירצה אלא הדם ישפך והבשר יצא לבית השרפה ויביא קרבן אחר שיתכפר בו ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על האכילות אבל אם נאבד הבשר או נשרף אפי' נזרק בדיעבד לא הורצה כדמסיק לקמן דלא אמר ר' יהושע אם זרק הורצה אלא בניטמא דאיתי' וציץ מרצה עלי' דאיכא דם ובשר אבל באבוד ושרוף לא הורצה מושם דבעי' דם ובשר וחייב להביא קרבן אחר והא ציבור דבקרבן ציבור מודה ר' יהושע דזורקין לכתחלה מפני שטומאה הותרה בציבור ולעולם מתני' ר' יהושע היא ואל קשיא דיד' אדיד' ואל כדקס"ד מעיקררא דלא שני לי' לר' יהושע בין קרבן ציבור לקרבן יחיד דטומאה דחוי' היא בציבור אלא טומאה הותרה בציבור ס"ל. וכן דרך התלמוד תחלה מתרץ תירוצים קלים שאין עומדין ואח"כ מתרץ העיקר כדי להרחיב הסברא ולהראות שאין לתרץ אלא בענין זה כך נ"ל פתרון שיטה זו וכך מוכיח פשט פתרונו של מורה ואל חילק בין טומאת הגוף לטומאת הקרבן:

גמרא א"ה אימא כוליה להכי הוא דאתא כו' ק"ק מנליה לתלמודא דר"י מצריך תרי קראי לעולה ושלמים אימא דלא מצריך רק חד קרא כמו ר"א דלא מצריך תרי קראי לעולה ולשלמים וקרא דודם זבחיך ישפך מוקי לה כולה להך דרשה דהכא דאין הבשר מותר באכילה עד שיזרוק הדם וסבר כר"א בהא דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ודו"ק:

בפירש"י בד"ה עומר ושתי הלחם כו' בשלמא לר"א דאית ליה הציץ מרצה על אכילות כו' עכ"ל וא"נ דהוה ס"ל לר"א דאין הציץ מרצה על אכילות ניחא דהא ס"ל יש דם אע"פ שאין בשר אלא דקושטא קאמר דבהדיא ס"ל לר"א לעיל בברייתא דהציץ מרצה על אכילות כולהו כו' כפרש"י וניחא ליה נמי לר"א השתא מב' הלחם וק"ל:

תוס' בד"ה אלא פשיטא כו' ר"י דאיהו ס"ל הציץ מרצה כו' ואנן ס"ל דלא מרצה עכ"ל דהכא ליכא למפרך מי איכא תנא דמחזיר טפי מיניה דהא ודאי איכא רבי יוסי דסבר אין מרצה וק"ל:

בגמ' ש"מ דם אע"פ שאין בשר וש"מ אין הבשר מותר באכילה וכו' כצ"ל:

שם אלא קסבר ר' יהושע דציץ מרצה כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה דם דכי ליתי מעכב דהא תרווייהו וכו' כצ"ל:

ד"ה ולא על העולים וכו' דאי מרצי וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שאין נשר כו' לא חשיב הך חומרא. נ"ב פירוש דשלמים חמירי מעולה אבל עולה לכ"ע חמירא דהרי היא כליל וקדשים חמורים ושלמים קדשים קלים הן וק"ל:

גמרא נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כמדת ר"א. שהיה אומר בזבחים כו'. נראה כוונתו בקרבנות הנזבחים והמציין השתבש בזה:

רש"י ד"ה אלא ל"ק. ור"י לכתחלה תרתי בעי ואי אייתוה מתכשר בדיעבד. ונ"ל דזהו לפי התירוץ דהשתא אבל למסקנא דכאן ביחיד כו' הטעם דאם זרק הורצה אי משום דאיתיה בעיניה כפירש"י בסוף הסוגיא או כפי' התוס' שם דציץ מרצה על האוכלין וביצא משום דזריקה מועלת ליוצא כמש"כ התוס' לעיל (לד ב) אבל באבוד ושרוף אף בדיעבד לא הורצה כמבואר בסוף שמעתין דס"ל לר' יהושע דאף בדיעבד אם אין בשר אין דם ור' יוסי הוא דס"ל דבדיעבד אף אם אין בשר יש דם. ולפ"ז א"ש הא דנטמאו שיריה נשרפו אבדו כמדת ר' יהושע פסולה דפסולה תני משום שרוף ואבוד ונטמאו תני משום לכתחלה דלר"א כשרה ולר' יהושע אסור לכתחלה ולפי' התוס' דהורצה מטעם דציץ מרצה על האוכלין א"ש טפי דא"ל דקאי פסולה אף אנטמאו וכמדת ר' יהושע דבעי תרתי לעיכובא ולא כמדתו לגמרי דאלו הוא סבר הציץ מרצה על האוכלין והאי תנא סבר דא"מ דהא אשכחן ר' יוסי סובר כן וא"ל דהאי תנא ס"ל כוותי' בהא או ר' יוסי גופיה קאמר לה אף דלדידיה כשר מטעם דיש דם אף שאין בשר בדיעבד מ"מ יוכל לומר כמדת ר' יהושע דגם בדיעבד פסול אם אין בשר אף בנטמא פסולה ובזה לא נצטרך לדברי המהרש"א דלא חש לקושיית פסולה דיעבד משמע:

[תוס' ד"ה שאין. כי היכי דלית בה מעילה אחר שנזרק הדם כו'. בתשובת רע"א סי' קפ"ט בסופו הניח דבריהם בצ"ע דהא מפורש במעילה שם דמועלין בה עד שתצא לבה"ד ולענ"ד נ"פ דכוונתם על עורה דתנן שם דאין מועלין בו אחר זריקת הדם ומשמע אף קודם הקטרת הבשר וכן בחטאת משמע שם דכיון דנזרק דמה יצא הבשר מידי מעילה אף קודם הקטרת האמורין. אע"ג דעדיין לא הותר לכהנים עד אחר הקטרתן אפי' למ"ד שם היתר אכילה שנינו וכ"מ שם ספ"א. ולכן ק"ל לר"י איך יליף דם מאימורין נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון] :

תוס' ד"ה אלא כו'. תימה כו'. בכ"ד תירצו על תימה כזו דסמך אועוד ומהם (בב"מ ר"ד ו) ועי' בדף הסמוך במהרש"א בפירוש רש"י:

תוס' ד"ה שאין בשר כו' [עולה מנ"ל דאימא כי היכי דלית בה מעילה אחר שנזרק הדם כדתנן במעילה] פ' חטאת העוף (דף ט').
תמוה לי, הא בעולה מועלין לעולם אף אחר זריקה כמפורש להדיא באותה מתני' דמעילה שהביאו, וד' יאר עיני:

תוס' ד"ה אויר קטן היה בין כבש למזבח בלא אויר נמי היה יכול לקיים מצות זריקה אלא לכך היה אויר שעל ידי כך יזכור לזרוק עכ"ל ראיתי להגאון מהר"ר צבי ז"ל בתשובותיו סי' קנ"ג. שכתב תימא לי דאשתמיט להו תלמוד ערוך בזבחים דף ס"ב ע"ב שאל ר"ש בן יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה רשב"י אויר יש בין כבש למזבח וכו' דלוקה התם משום דלא אפשר פי' וא"כ למה לי קרא אלא ע"כ קרא אתא לאשמועינן דיש אויר כדפירש"י רב פפא אמר כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו הרי דלשתי הלשונות גזרת הכתוב היא שיהא אויר קרקע מפסיקו וצ"ע עכ"ל וראיתי במכתב להרב מהר"ר יוסף דיין מקק"א דאמשטרדם המדפיס זלה"ה שהאריך לישב קושית הגאון זלה"ה ולי ההדיוט לא ריוה צמאונינו וכדי שלא להאריך לא אביא דבריו ז"ל ומה שיש לדקדק עליו. אמנם לי ההדיוט יש לישב דאיברא דסוגית זבחים מכרזת ואומרת כדברי הגאון ז"ל. ברם הכא התוס' קיימי בבריתא דסוגיין דאר"א אף בשר בזריקה הוי אומר לול וכו' ומוכח דבהא דהיה הלול מתקיים בשר בזריקה ולדידיה פירשו התוס' דכונת ר"א דטעמא דקרא שהיה אויר וע"י כך יזכור. לסוגית פסחים הלזו. אך סוגית זבחים קאי בדברי ר' יוסי ור"ש בן יוסי בן לקוניא. ולא רצו התוס' להעמיס בדברי הבריתא דסוגיין ולפרש דמ"ש הוי אומר לול וכו' דהכונה מאחר דמוכרח בזריקה אמאי אצט' קרא אלא ללמד דלול יש כדאמרינן בזבחים דפשטן של דברים לא מוכח הכי ותורה מבחוץ. וכד דייקת שפיר נראה דלק"מ ונפתח ברישא. דיש להעיר על מהר"ץ אמאי לא הקשה לשיטתו על דברי הרמב"ם פ"ב דבית הבחירה דין י"ג שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האברים למזבח בזריקה. הרי דקרי בחיל דאצטריך אויר משום זריקת אברים וזה נראה שלא כסוגית זבחים וק"ק על מרן בכ"מ שהביא כל סוגית זבחים וכל פירש"י וכן המבי"ט בק"ס ולא העירו על דברי הרמב"ם. ולכן נראה דמסוגית זבחים מוכח דהאויר הזה הוא לזריקה דמי מכריח שיהיה אויר אלא מקרא הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה וא"ת דצריך בזריקה למה לי קרא אלא קרא לאויר ונמצא דמדכתיב הבשר והדם דבשר בזריקה ידעינן אויר והרי דהכתוב אמר לזריקה אויר ולרב פפא דאמר מה דם אויר קרקע וכו' היינו דדריש נמי בשר בזריקה כדם דאויר קרקע מפסיקו ונמצא דלכ"ע אויר משום זריקה וא"ש דברי הרמב"ם ומרן בכ"מ והרב המבי"ט בקרית ספר וא"כ לק"מ דהתוס' ס"ל דלכך תלי אויר בזריקה כלומר שע"י האויר יזכור לזרוק. ואחרי כתבי ראיתי בספר לחם שמים ח"א בביאורו לה' בית הבחירה דיצא לידון בדבר חדש דמדרבנן צריך ריוח גדול וזה כונת התוס' בסוגיין ובהכי תירץ לקושית אביו הגאון ז"ל ע"ש ולי ההדיוט לא הונח לי וסמכתי על המעיין ודוק כי קצרתי גם מ"ש הרב לח"ש שם דהראב"ד קרי להאי לול חלון וכל מ"שבזהלא נהירא ואיך לא חש להתוספתא אע"ג שכתב שלא היה בידו ואין להאריך. ועמ"ש בס' מרכבת המשנה הנדפס חדש בהשגת הראב"ד ומ"ש הרמב"ם אויר מעט ר"ל אויר ניכר כמ"ש התוס' ול"ד מ"ש התוס' גדול ול"ד מ"ש הרמב"ם אויר מועט ושוים דהוא אויר ניכר כנ"ל:

והני תרי קראי. לר' יהושע למה לי: וחד בשלמים. זבחיך שלמים: שכן כליל. הילכך חשיבא ומחמרינן בה: אם כן. דכולי אתא למימר דדם מתיר בשר באכילה ולאו למימר דם אע''פ שאין בשר: לכתוב ובשר זבחיך תאכל והדר והדם ישפך. והוי משמע נמי והדם ישפך תחלה קודם לאכילה דהא לא כתיב והדם תשפוך מאי שנא דאקדמיה לדם זבחיך ישפך ברישא: ש''מ. למדרש ודם זבחיך ישפך מכ''מ: אימורים דכי ליתנהו לא מעכבי. וכגון נטמאו או אבדו לא מעכבי אכילת בשר כדאמרן בתמיד נשחט (לעיל דף נט:): כי איתנהו מעכבי. אכילת בשר כדאמרן התם: דם דכי ליתיה מעכב. דהא תרווייהו מודו אם אין דם אין בשר דמתחלת הקדשן הן נאסרין וכפרה אינה באה אלא בדם וכהנים משולחן גבוה קא זכו וכיון דכפרה ליתיה איסורא להיכא אזל: לימא דלא כר' יהושע. אמילתיה קא מהדר דאמרן לעיל מתני' דלא כר' יהושע: בעינן תרתי. דם ובשר: וציץ אאכילות לא מרצי. והשתא בשר ליכא אלא דם לחודיה דמרצי ציץ עלה ה''נ דלא אתו בטומאה: הציץ מרצה על העולין. על טומאת הנקטרין על האשים דהיינו אימורין מודי רבי יהושע דאי איכא כזית חלב לאכילת מזבח זורק את הדם כדאמר לקמן בברייתא בפירקין (ד' עט.) רבי יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק הדם: עומר ושתי הלחם דליכא עולין. לבד הקומץ שהוא במנחה כזריקת דם בזבחים אבל בשיריים ליכא הקטרה וכיון דבעי ר' יהושע תרתי צריך להיות קומץ ושיריים קיימין והכא שיריים ליכא ושתי הלחם דכוליה אכילות אפילו חדא נמי ליכא בשלמא לר''א דאית ליה הציץ מרצה על אכילות כולהו כמאן דלא איטמו נינהו: כי אמר ר' יהושע. דבעינן תרתי: נטמאו שיריה. של מנחה לאחר שנקמצה ועדיין לא נקטר קומצה: כמדת ר' אליעזר. שהיה אומר בזבחים (ד' קד.) דם אף על פי שאין בשר כשירה להקטיר קומצה ונפטרו הבעלים: ומאן האי תנא כו'. היכא אשכחן תנא דאמר הכי מילתיה דר' יוסי מיפרשא לקמן בשמעתין: אלא קסבר רבי יהושע הציץ מרצה על אכילות. ומיתוקמא מתני' אליביה דהא איכא תרתי וגבי שתי הלחם נמי כיון דציץ מרצה על אכילות הוה ליה כמעיקרא ומתירין במקדש: אי הכי נטמאו שיריה. כיון דנטמאו לר' יהושע אמאי פסולין ומשני כי קתני פסולה אאבדו שיריה ונשרפו שיריה: אלא נטמאו שיריה. כיון דרבי יהושע לא עלה פליג: למאן קתני לה לר' אליעזר וכו'. להודיע לנו דברי מי שנאה להודיענו בה דברי רבי אליעזר דלמדתו כשירה בתמיה פשיטא השתא י''ל כו' אלא פשיטא על כרחיך ר' יהושע פליג עלה ולאשמעינן דרבי יהושע פסיל בה תניא ורבותא אשמעינן דאף על גב דאיתא בעינא פסול: ולא על העולין. דהיינו חלב דאי מרצי אחד מינייהו אמאי פסול: אלא לא קשיא. מתני' ודרבי יהושע מתני' דיעבד ודר' יהושע לכתחלה תרתי בעי ואי אייתוה מתכשר דיעבד: נפסל. בטבול יום: חדא דפסולה דיעבד משמע כו'. אתקפתא היא: ועוד. אי נמי משמע פסולה להקטיר קומצה לכתחלה מתני' באין לכתחלה קתני:
שאין בשר ניתר באכילה עד שיזרק הדם. תימה אימא דוקא שלמים דאית ביה תרי אכילות אבל עולה מנלן דאימא כי היכי דלית בה מעילה אחר שנזרק הדם כדתנן במעילה בפרק חטאת העוף (דף ט.) לית בה נמי מעילה קודם זריקה דהאי קרא בשלמים כתיב וי''ל דר''א לא חשיב הך חומרא ורשב''א מתרץ דר''א יליף עולה מקל וחומר דר' יהושע ובשלמים טרח וכתב לה קרא כדאמר בסמוך: עומר ושתי הלחם דליכא עולין מאי איכא למימר. וא''ת ובשתי הלחם מה שייך באין בטומאה ויש לומר משום תנופה דאית בהו: קסבר ר' יהושע הציץ מרצה על העולין. וא''ת לענין מה מפיק קרא בעולה אם אין בשר אין דם הלא הציץ מרצה ויש לומר לענין אבוד ושרוף דלא מרצה ציץ: כי אמר ר' יהושע בזבחים במנחות לא אמר. השתא משתי הלחם לא תירץ כלום ובלאו הכי פריך שפיר: אלא פשיטא ר' יהושע קתני לה. תימה לרשב''א אמאי לא משני כדלעיל כמדת ר' יהושע דבעי תרתי ולא כמדת ר' יהושע דאיהו ס''ל הציץ מרצה על אכילות ואנן סבירא לן דלא מרצה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד