דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

אמר רב:  בשר שחוטה שמן שצלאו בתנור אחד עם בשר נבילה כחוש, אפילו היה כל אחד מהם בשפוד נפרד ורחוקים זה מזה, הרי בשר השחוטה אסור.

כלומר: לא מיבעיא אם היה בשר הנבילה שמן, ובשר השחוטה כחוש, שנאסר בשר השחוטה, כי הבשר השמן מוציא ריח, והוא נכנס בבשר שעמו בתוך התנור, ואוסרו.

אלא אפילו היה בשר הנבילה כחוש שאינו מוציא ריח, הרי אסור בשר השחוטה אם היה הוא שמן.

ומאי טעמא, כי מפטמי אהדדי [מפטמין הן זה את זה], הריח היוצא מן הבשר השמן נכנס בבשר הכחוש ומפטמו, ושוב יוצא מן הכחוש ריח לבשר השמן, ואוסרו. [58]

וטעמו של רב, משום דסבירא ליה: ריחא מילתא היא. [59]

ולוי אמר: אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן, הרי זה מותר, כי אין הריח היוצא מן הנבילה ונכנס בשחוטה - אוסרו.

ומאי טעמא? כי ריחא בעלמא הוא, וריחא לאו מילתא היא. [60]

עביד לוי עובדא בי ריש גלותא [עשה לוי הוראה למעשה בביתו של ריש גלותא] בגדי כחוש ודבר אחר [חזיר] שמן, "שנצלו בתנור ובא מעשה לפני לוי והתיר" [רש"י], כי ריחא לאו מילתא היא. (*60)

מיתיבי ללוי הסובר ריחא לאו מילתא היא:

מהא דתניא: אין צולין שני פסחים של שתי חבורות כאחד, מפני התערובת, וכדמפרש ואזיל.

מאי לאו, מפני "התערובת", היינו: תערובת טעמים, שנכנס טעם פסח של חבורה זו בפסח של חברתה, ונמצא נאכל טעם פסח של חבורה אחת לחבורה אחרת, ואסור, שהרי אין הפסח נאכל אלא למנוייו.

הרי למדנו: שאותו טעם שאינו אלא ריח בעלמא, מילתא הוא, ואסור להאכילו שלא למנוייו, וקשיא ללוי?! [61]

ודחינן: לא כאשר אמרת לפרש "תערובת", דהיינו תערובת טעמים! אלא משום כך הוא שאסור, מפני תערובת גופים [גוף הפסח ולא טעמו], כי יש לחוש שמא יתערבו הפסחים ויחליפו ליתן פסח של חבורה זו לחברתה, ולא יקיימו מצות פסח, ועוד, שנמצא הפסח נאכל שלא למנוייו.

ומסייעינן פירושנו: הכי נמי מסתברא, מדקתני בסיפא דברייתא: אין צולין שני פסחים "אפילו גדי וטלה".

והרי: אי אמרת בשלמא לפרש מפני תערובת גופין, היינו דקתני חידוש בברייתא, שאפילו גדי וטלה אסור, כי אף שחשש רחוק הוא שיבואו להחליפם כיון שהמינין שונין, מכל מקום אסור, שמא לא יתנו לבם שכל חבורה נטלה מין שאינו שלה. [62]

אלא אי אמרת לפרש מפני תערובת טעמים, תיקשי, מה חידוש יש בדבר שאסור ליתן בתנור אפילו גדי וטלה?!

הרי: מה לי גדי וטלה, מה לי גדי וגדי, אם משום בליעת טעמים אנו אוסרים?!

אלא על כרחך טעם הברייתא: מפני תערובת גופין. [63]

והואיל וסייענו פירושנו הדר מקשינן לרב: אלא מאי, על כרחיך - מדקתני "אפילו גדי וטלה" - מפני תערובת גופין הוא דאסור, אבל תערובת טעמים שרי!

ואם כן, לימא תיהוי תיובתיה דרב הסובר ריחא מילתא היא, כי הרי לדעתו אף מפני תערובת טעמים יש לאסור?! [64]

אמר משני רבי ירמיה: הכא - בברייתא שאמרו "ואפילו גדי וטלה" [רש"י] - במאי עסקינן: כגון שצלאן בתנור אחד בשתי קדירות, וכל כי האי גוונא אין נכנס ריח הפסח האחד במשנהו, ולפיכך אין איסורן אלא מפני תערובת גופין, וכדמפרש דברי הברייתא ואזיל.

וקודם שמפרשת הגמרא פירוש הברייתא לפי תירוץ זה, מתמה עלה:

וכי בשתי קדירות סלקא דעתך לפרש הברייתא?! וכי צולין פסח בקדירה [רש"י].

אלא אימא: צלאן בתנור אחד כעין שתי קדירות, שצלאן בשני שפודים בתנור אחד, אבל הפסיק ביניהם בתל גדול של גחלים או של אפר, ואין הריח נכנס מפסח זה לפסח האחר.

והכי קאמר בברייתא:

אין צולין שני פסחים כאחד מפני [ה] תערובת; ומפרש: מאי תערובת? היינו תערובת טעמים.

ואפילו צלאן כעין שתי קדירות שאי אתה יכול לאוסרן מטעם זה, דהא ליכא תערובת טעמים, הרי זה אסור משום תערובת גופין.

ולא סוף דבר שאנו אוסרים בצליה כעין שתי קדירות, בגדי וגדי ומפני תערובת גופין, אלא אפילו גדי וטלה נמי אסור, כי אף בשני מינין יש איסור משום תערובת גופין, וכפי שנתבאר.

אמר רב מרי: מחלוקת זו של רב ולוי אם ריחא מילתא או לא, כתנאי היא שכבר נחלקו בה:

דתנן: הרודה פת חמה מן התנור ונתנה על פי חבית יין של תרומה:

רבי מאיר אוסר את הפת באכילה לזרים, מפני שריח היין נכנס בפת כשהיא חמה.

ורבי יהודה מתיר, כדמפרש ואזיל טעמיה.

ורבי יוסי מתיר בפת של חיטין, ואוסר בפת של שעורים, מפני שהשעורים שואבות את ריח היין, אבל לא החיטין.

מאי לאו כאשר אמרנו, כי תנאי היא דפליגי בריחא מילתא:

דמר רבי יהודה סבר: ריחא לאו מילתא היא ולפיכך מותר.

ומר כלומר רבי מאיר ורבי יוסי סבר: ריחא מילתא היא, אלא שנחלקו בפת של חיטין אם נשאב ריח היין לפת.

ומסקינן: ללוי הסובר ריחא לאו מילתא היא, הרי ודאי תנאי היא שנחלקו בדבריו, כי רבי מאיר ורבי יוסי חלוקים עליו; ואם יש תנא הסובר כמותו, הרי שרבי יהודה בלבד הוא שסובר כמותו.

אבל לרב האם נימא תנאי היא, האם מוכרח הוא שרבי יהודה חלוק על רב, וסובר: ריחא לאו מילתא היא? אמר לך רב: לעולם, דכולי עלמא מודים שריחא מילתא היא.

שהרי: וכי לאו איתמר עלה דההיא משנה, שלא נחלקו התנאים אלא אם נכנס ריח היין בפת או לא?!

וכדאיתמר: אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש:

בפת חמה - בין של חיטין בין של שעורים - וחבית פתוחה, דברי הכל אסור, מפני שנכנס ריח היין בפת, ולכולי עלמא ריחא מילתא היא.

בפת צוננת וחבית מגופה [סגורה עם מכסה], דברי הכל מותר ואפילו בשל שעורין, כי אין ריח היין יוצא מחבית סגורה לכולי עלמא כשאין הפת חמה ושואבת.

לא נחלקו התנאים אלא:

א. בפת חמה וחבית חתומה.

ב. בפת צוננת וחבית פתוחה.

ויסוד מחלוקתם היא, אם נכנס ריח היין בפת באופן זה, שרבי מאיר אוסר בכל פת, ורבי יהודה מתיר בכל פת כי אינו שואב, ורבי יוסי מחלק בין פת של חיטין לפת של שעורים, מפני שטבע השעורים לשאוב.

וכיון שכן, דלכולי עלמא במקום שנכנס ריח היין בתרומה אסורה הפת, הרי כולי עלמא מודו בבשר נבילה ושחוטה שהשחוטה אסורה, וכדעת רב.

שהרי: הא - בשר שחוטה ונבילה שצלאן כאחד בתנור - נמי, כפת חמה וחבית פתוחה - שהריח נכנס בפת לכולי עלמא - דמיא, כי בבשר נבילה ושחוטה ודאי נכנס ריח מן הנבילה לשחוטה כשהן נצלין כאחד בתנור, ואם כן, לכולי עלמא: אסור. [65]

תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא:

פת שאפאה עם צלי של בשר בתנור, אסור לאכלה בכותחא שיש בו חלב, הואיל וקלטה הפת ריח מן הבשר.

ההיא ביניתא [דג] דאיטווא בהדי בישרא [נצלה עם בשר בתנור], ואסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [אסר רבא לאכול דג זה עם כותח שיש בו חלב], משום ריח הבשר שנקלט בדג.

מר בר רב אשי אמר: אפילו לאכול אותו דג שנצלה עם הבשר במילחא [במלח], נמי אסורה מאחר שקלט הדג מריח הבשר, משום דקשיא [מסוכן] אכילת בשר ודג כאחד לריחא [ראה הערה [66]] ולדבר אחר צרעת. [67]

מתניתין:

קרבנות היחיד או אפילו קרבנות הציבור שאין קבוע להן זמן להקרבתן, אינן באין בטומאה.

ולפיכך: אם היו הכהנים טמאים, אינם זורקים את דמו ואין מקטירין את אימוריו; ואין צריך לומר, שאסורין הטמאים [כהנים או בעלים] לאוכלו.

היה דם קרבנות אלו טמא אינו נזרק; היו אימוריו טמאין אינן נקטרין על גבי המזבח; ואין צריך לומר, שאם היה הבשר טמא שאינו נאכל.

היה דם הקרבנות טהור וכהנים טהורים, והיו הבשר והאימורין כולן טמאין, נחלקו בו תנאים אם הדם נזרק על גבי המזבח, וכפי שיתבאר בסוגיא שלפנינו.

אבל אם היו הבעלים טמאין הרי אלו משלחין קרבנותיהן ומקריבין אותן [לדעת רש"י ועוד ראשונים], מלבד פסח וחגיגת הרגלים.

ב. קרבנות הציבור או אפילו קרבנות היחיד שקבוע להם זמן להקרבתן הרי אלו באין בטומאה.

ומה שאנו אומרים בכל מקום, כי טומאה דחויה או הותרה "בציבור", אין הדבר תלוי בציבור כלל, אלא בקרבנות שקבוע להם זמן ואפילו של יחיד הן, אלא מפני שרוב קרבנות הציבור קבוע להן זמן, לפיכך תלו הדבר בציבור [אחרונים].

ולפיכך: היו הכהנים טמאים, הרי אלו זורקים את דמו ומקטירין את אימוריו, אבל אין אוכלין אותו; יש אומרים שאין אוכלין אותו בטומאה, ויש אומרים שאף בטהרה אינו נאכל, וכפי שיתבאר במשנה.

היה דם קרבנות אלו טמא הרי הוא נזרק על גבי המזבח; היו אימוריו טמאים יתבאר בסוגיא שלפנינו אם מקטירין אותן על גבי המזבח; היה הבשר טמא אינו נאכל; היו הבשר והאימורין כולן טמאין, יתבאר בסוגיא שלפנינו אם זורקין את דמו.

ג. הפסח, דינים מיוחדים לו, חלקן לחומרא, וחלקן לקולא:

שהפסח אינו קרב בטומאת הבעלים, ואילו שאר הקרבנות קריבין בטומאת הבעלים.

אף שהפסח קרבן שקבוע לו זמן הוא, אין בו את ההיתר שיש בשאר הקרבנות לבוא בטומאה, ולא הותרה בו טומאה אלא ברוב ציבור.

ואילו לענין אכילה, קל הוא משאר קרבנות, וכפי שיתבאר במשנה שלפנינו. הקדמה].

חמשה דברים שהן קרבנות ציבור שעומדים לאכילה, באין הן בטומאה, ומכל מקום אינן נאכלין בטומאה, הואיל ואין עיקר הבאתן לאכילה אלא לתיקון דבר אחר, וכפי שיתבאר [מאירי].

דברי המשנה ששנינו: אינן נאכלין בטומאה, יש לפרש בשני אופנים:

א. ללמדך: כי אף שנדחית הטומאה לענין זריקה והקרבה, אינה נדחית לענין אכילה בטומאת הגוף [של כהנים או בעלים] או בטומאת הבשר.

ב. יתירה מזו באה לחדש משנתינו, וללמדך: כי הקרבן שנדחית טומאתו ונזרק דמו בטומאה, לא הותרה בו אלא זריקת דמו והקטרת אימוריו, אבל אכילת הקרבן - אפילו טהור היה הבשר, ואפילו לכהנים טהורים - לא הותרה בו, הואיל ובטומאה נזרק דמו, [והסוגיא שלפנינו תתבאר על דרך זה, הואיל וכן הוא מוכח בשיטת רש"י בזבחים צט ב, וכפי שכתבו האחרונים, וראה הערה [68]].

ואלו הן:

א. מנחת העומר הבאה בששה עשר בניסן מן השעורים עשרון של סולת שעורים, וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות; ואין עיקרה באה לאכילה שעיקר הבאת העומר להתיר תבואה חדשה להדיוט, ולפיכך אינה נאכלת בטומאה [מאירי].

ב. ושתי הלחם הבאין בעצרת עם זבחי שלמי צבור, עשרון של סולת חיטים בכל אחד מהם, ונאכלים האחד לכהן גדול והאחר מתחלק לכל המשמרות; ואין עיקרן באין לאכילה, אלא להתיר להביא מנחות מן התבואה החדשה [מאירי].

ג. ולחם הפנים בכל שבת ושבת שתים עשרה חלות, כל אחת שני עשרונים, ומסלקין את הישן וחולקין אותו משמר היוצא ומשמר הנכנס עם כהן גדול, ואוכלים ביומו; ואין עיקרו בא לאכילה, אלא להעמיד השולחן בכבוד ובהידור, ועומד שם כשיעור שאפשר לו באכילה ראויה והוא שבעה ימים [מאירי].

ד. וזבחי שלמי ציבור, הם שני כבשי עצרת הבאים שלמים ומקטירים אימוריהם ובשר נאכל לכהנים [ואין לך שלמי ציבור אלא אלו, ואילו שאר קרבנות הציבור הרי הן עולה או חטאת]; ואין עיקרן בא לאכילה, אלא להתיר שני הלחם לכהנים [מאירי].

ה. ושעירי ראשי חדשים הבאים חטאת [למוסף], ונאכלים לכהנים; ואין עיקרן בא לאכילה, אלא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו [מאירי] [69] ואילו שאר קרבנות הציבור אף שבאין הן בטומאה, אין שייך לומר בהן שאינן נאכלין בטומאה, כיון שאינן נאכלין כלל ואפילו כשבאין בטהרה, כי בחלקן קרבנות עולה הן שכולה כליל לד', ובחלקן חטאות הפנימיות הן, שנשרף הבשר כולו.

אבל הפסח שבא בטומאה, הרי הוא נאכל בטומאה ואפילו לטמאים.

והטעם שהפסח שונה משאר הקרבנות להיאכל בטומאה: כיון שלא בא ציווי הקרבת קרבן פסח מתחילתו אלא לאכילה, וכמאמר הכתוב בפרשת קרבן פסח "לפי אכלו", והואיל שזה הוא עיקרו של הפסח, ודאי כשבא הכתוב להתירו להביא בטומאה, כדי להתירו באכילה הוא שהתירתו תורה. [70]

גמרא:

שנינו במשנה: חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה:

ומפרשינן: "חמשה" למעוטי מאי?!

כלומר: לשם מה הזכירה המשנה מנינן של הקרבנות שבאין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, כך היה לו לתנא לשנות: קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה.

ומפרשינן: כי המנין אתי למעוטי חגיגת חמשה עשר בניסן, וכן שאר כל חגיגות הרגלים, ללמדך: שאין חגיגה דוחה את הטומאה.

וחידוש הוא, דסלקא דעתך אמינא, כיון דקרבן ציבור הוא, שהרי אף שכל יחיד ויחיד הוא שחייב בחגיגה, מכל מקום כיון "דאתי בכינופיא" [שהוא בא באסיפת חברים ברגל] קרוי הוא קרבן ציבור, וקביעא ליה מועד [זמנו קבוע], אם כן: תדחי את הטומאה.

לפיכך קא משמע לן משנתנו, שאינו דוחה את הטומאה.

והטעם: כיון דאית ליה לקרבן החגיגה תשלומין כל שבעה ימים למי שלא הקריב קרבן חגיגתו בזמנו הקבוע, והרי ממילא קרבן זה לא דחיא שבת שהרי אין זמנו קבוע [מאירי, וראה הערה [71]], ומדשבת לא דחיא, לא דחיא נמי טומאה.

ותמהינן: וניתני נמי במשנתנו: שעירי חטאת הבאים למוסף של הרגלים, שהרי אף אלו באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, הואיל ואין עיקרן לאכילה?!

ומשנינן: הא כבר תנא ליה במשנתנו זבחי שלמי צבור, ללמדך, שאף מיני דמים [שנזרק דמם על המזבח] אין נאכלין בטומאה, וממילא אתה למד, כי אף שעירי הרגלים אין נאכלים בטומאה.

ותמהינן על תירוצנו: אי הכי, שעירי ראשי חדשים - שהן מיני דמים - נמי לא ליתני במשנה, דהא תנא כבר זבחי שלמי צבור?!

אמרי, תרצו בני הישיבה:

הערות

[58] ראה ביאור נרחב יותר בדברי הגמרא, בלקוטי רבינו עקיבא איגר לסוגיא זו אות ה'; וראה עוד שם באות י', ביאור בלשונו של רב "דאמר: בשר שחוטה שמן וכו', דהוה ליה למימר "אפילו" בשר שחוטה שמן, ובדרך "לא מיבעיא" בשר נבילה שמן אלא אפילו בשר שחוטה שמן".

[59] ביאר בקהלות יעקב הנדמ"ח סימן נ"ז [ודבריו שם הם בביאור דברי הרי"ף; וכעיקר שיטתו של הרי"ף פסק רש"י בסוגיין, וכן בשולחן ערוך יו"ד סימן ק"ח]: "הא דלרב ריחא מילתא, אינו דהריח עצמו אסור כטעם של איסור הנבלע בהיתר, אלא ענין ריחא מילתא לרב, הוא משום שכל קליטת הריח הוא על ידי משהויין ממשות שנכנס לתוכו ועל ידי זה קלט הריח". ואותו משהו אסור אפילו בנבילה שאין איסורו אלא באכילה ולא בהנאה, כי אין זה הנאה בלבד אלא אכילה, וכמו שביאר והוכיח כל זה שם. עוד ביאר שם בשיטת הרי"ף: כי בטעם הדבר שאין "משהו" זה בטל בששים, יש לחלק בין ריח בשר שנכנס בבשר אחר ואין ריחו מורגש [כגון בשר נבילה בבשר שחוטה], לבין ריח מורגש [כגון ריח יין שנכנס בפת, בסוגיא לקמן]. והיינו: במקום שריחו מורגש, אין אותו משהו בטל משום "שניכר דאותן משהויין איתנייהו כאן, דהא מריח ריחן; ואפילו איסור שנתערב וניכר על ידי מראיתו בלבד מחשב "ניכר" כדאיתא בירושלמי וכו"'. ובמקום שאין ריחו מורגש, הטעם שאינו בטל הוא משום דרב הולך בזה לשיטתו בכל מקום ש"מין במינו אינו בטל", ראה שם באריכות בביאור שיטת הרי"ף.

[60] כתב הרי"ף בחולין, כי אף לוי מודה שיש לריח תורת "משהו" איסור. [ומטעם זה כתב הרי"ף: כי במקום שאפילו משהו שאינו ניכר אינו בטל כגון בדבר שיש לו מתירין דקיימא לן: אפילו באלף לא בטיל, הרי שאף לוי יודה כי הריח אוסר, כי אף שאינו אלא כ"משהו" הרי בדבר שיש לו מתירין אפילו משהו אסור]. וביאר שיטתו בקהלות יעקב שם: אף דלרב נמי אינו אלא משהו כדמוכח ברי"ף, ואם כן במה נחלקו, ולמה זה אוסר וזה מתיר?! אלא שבכך הוא שנחלקו: דעת רב: אותה ממשות שנכנסה איסור גמור הוא, אלא שיש לדון לבטלה כשאר איסורין שהן בטלים בששים, ולפיכך כל שהריח מורגש וניכר או שהוא מין במינו לדעת רב עצמו אין הריח בטל, וכפי שנתבאר בהערה לעיל. דעת לוי: כל ריח אפילו כשאי אפשר לדון בו תורת "ביטול" ככל שאר איסורים, כיון שניכר הוא, לעולם אין אנו חושבים אותו אלא כמשהו איסור שאינו ניכר, ולפיכך, אם היה דבר שיש לו מתירין שאפילו משהו שאינו ניכר אסור בו הרי הוא אסור, ובשאר איסורין הרי הוא מותר. *60. מלשון רש"י שכתב "ובא מעשה לפני לוי והתיר" דמשמע בדיעבד ולאחר מעשה, למדו התוספות בשיטת רש"י כי אף לוי לא התיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור, מהרש"א; ובתוספות חלקו על רש"י, וסבירא להו כי אף לכתחילה מתיר לוי; ושיטת הרי"ף בחולין פרק גיד הנשה כרש"י, ודקדק כן מלשון הגמרא "שצלאו" דמשמע דיעבד.

[61] א. ואם תאמר: והרי לו יהא שריחא מילתא היא, הרי אינו אלא משהו ויש בו דין ביטול [וכפי שנתבאר בהערה (60) לעיל], והרי שני פסחים אלו אסור לצלותם כאחד אפילו כשהיו מאותו מין [וכמבואר בהדיא בהמשך הסוגיא], ואם כן למה לא יתבטל ריח הפסח האחד במשנהו? ! ויש לומר: או שנפרש כי יהא מוכח מכאן שברייתא זו סוברת כמאן דאמר: "מין במינו לא בטל"; או שנפרש, על דרך שכתב בקהלות יעקב שם: כי אסור לצלותם כאחד, משום דקיימא לן: "אין מבטלין איסור לכתחילה". וכבר הזכיר הצל"ח סברא זו לענין סוגייתנו; וכן הזכירה רבינו עקיבא איגר בליקוטים הנדפסים לדף זה אות י"א. ב. תמהו התוספות על שיטת רש"י [והר"ן בחולין על שיטת הרי"ף] שאף לוי לא התיר אלא בדיעבד, דאם כן מאי קשיא ללוי, והרי אף לוי מודה שאסור הוא לכתחילה?! וראה ישובו של רבינו עקיבא איגר במערכה הנ"ל אות י"ב; וישוב אחר בשפת אמת; וישוב אחר בקהלות יעקב שם.

[62] כן פירש רש"י; אבל הר"ח כתב טעם האיסור בגדי וטלה, גזירה גדי וטלה אטו גדי וגדי.

[63] הקשה הצל"ח: והרי חידוש יש בגדי וטלה, שאילו גדי וגדי אף שאינו אלא משהו הרי הוא אסור דמין במינו לא בטל; אבל גדי וטלה לא שמענו שיהא חשוב הריח כמו נותן טעם שאינו בטל בששים, ראה שם. ואם תאמר, כי דבר זה פשוט הוא שהרי ריחו ניכר ואינו בטל; עדיין יש להעיר בלשון הגמרא "מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי", והרי אדרבה אם טעם האיסור הוא מפני תערובת הטעמים וריחא מילתא היא, אם כן יותר יש לאסור כשהיו הפסחים גדי וטלה, מאשר אילו היו גדי וגדי; כי כאשר הפסחים הן ממין אחד ואין מורגש הטעם, אי אתה יכול לדון לאוסרם אלא לדעת הסובר: מין במינו לא בטל, או משום איסורא דרבנן ד"אין מבטלין איסור לכתחילה", וכפי שנתבאר בהערה (61) לעיל. ואילו כשאינם ממין אחד, הרי הם אסורים - אם ריחא מילתא היא - מעיקר דין תורה לכולי עלמא, כי הרי הטעם של מין זה מורגש במשנהו ואינו בטל וכפי שנתבאר לעיל.

[64] תמהו התוספות: מאי קושיא, הא דאסר מפני תערובת גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובת טעמים, ולא יישבו. וראה מה שכתב רבינו עקיבא איגר במערכה שם אות י"א. ולא סוף דבר שאנו אוסרים בצליה כעין שתי קדירות, בגדי וגדי ומפני תערובת גופין, אלא אפילו גדי וטלה נמי אסור, כי אף בשני מינין יש איסור משום תערובת גופין, וכפי שנתבאר. אמר רב מרי: מחלוקת זו של רב ולוי אם ריחא מילתא או לא, כתנאי היא שכבר נחלקו בה: דתנן: הרודה פת חמה מן התנור ונתנה על פי חבית יין של תרומה: רבי מאיר אוסר את הפת באכילה לזרים, מפני שריח היין נכנס בפת כשהיא חמה. ורבי יהודה מתיר, כדמפרש ואזיל טעמיה. ורבי יוסי מתיר בפת של חיטין, ואוסר בפת של שעורים, מפני שהשעורים שואבות את ריח היין, אבל לא החיטין. מאי לאו כאשר אמרנו, כי תנאי היא דפליגי בריחא מילתא: דמר רבי יהודה סבר: ריחא לאו מילתא היא ולפיכך מותר. ומר כלומר רבי מאיר ורבי יוסי סבר: ריחא מילתא היא, אלא שנחלקו בפת של חיטין אם נשאב ריח היין לפת. ומסקינן: ללוי הסובר ריחא לאו מילתא היא, הרי ודאי תנאי היא שנחלקו בדבריו, כי רבי מאיר ורבי יוסי חלוקים עליו; ואם יש תנא הסובר כמותו, הרי שרבי יהודה בלבד הוא שסובר כמותו. אבל לרב האם נימא תנאי היא, האם מוכרח הוא שרבי יהודה חלוק על רב, וסובר: ריחא לאו מילתא היא? אמר לך רב: לעולם, דכולי עלמא מודים שריחא מילתא היא. שהרי: וכי לאו איתמר עלה דההיא משנה, שלא נחלקו התנאים אלא אם נכנס ריח היין בפת או לא? ! וכדאיתמר: אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה - בין של חיטין בין של שעורים - וחבית פתוחה, דברי הכל אסור, מפני שנכנס ריח היין בפת, ולכולי עלמא ריחא מילתא היא. בפת צוננת וחבית מגופה [סגורה עם מכסה], דברי הכל מותר ואפילו בשל שעורין, כי אין ריח היין יוצא מחבית סגורה לכולי עלמא כשאין הפת חמה ושואבת. לא נחלקו התנאים אלא: א. בפת חמה וחבית חתומה. ב. בפת צוננת וחבית פתוחה. ויסוד מחלוקתם היא, אם נכנס ריח היין בפת באופן זה, שרבי מאיר אוסר בכל פת, ורבי יהודה מתיר בכל פת כי אינו שואב, ורבי יוסי מחלק בין פת של חיטין לפת של שעורים, מפני שטבע השעורים לשאוב. וכיון שכן, דלכולי עלמא במקום שנכנס ריח היין בתרומה אסורה הפת, הרי כולי עלמא מודו בבשר נבילה ושחוטה שהשחוטה אסורה, וכדעת רב. שהרי: הא - בשר שחוטה ונבילה שצלאן כאחד בתנור - נמי, כפת חמה וחבית פתוחה - שהריח נכנס בפת לכולי עלמא

[65] בקהלות יעקב שם, הביא, שבאופן שנאסר פת על גבי חבית של תרומה [לכל תנא כפי שיטתו], הוא הדין, שהיין מכשיר את הפת לקבל טומאה, ואם היה היין טמא הרי הוא מטמא את הפת; וכתב להוכיח מזה שענין ריחא מילתא הוא משום ממשות שנכנס בו, שהרי לגבי הכשר וטומאה פשיטא ופשיטא שאינו תלוי כלל בבליעת טעם אלא בממשות, דאינו מוכשר אלא אם כן נגע בו ממשן של משקין, וכן אין נטמא זה מזה אלא בנגיעת ממשו, וכיון דטעמא משום ריחא מילתא [כדמוכח בסוגיין] מוכח לפי זה דענין ריחא מילתא הוא משום ממשות שנכנס בו, ואותן משהויין שמחמתן קלט הריח נבלעים בו, עכ"ד. אמנם בפרי חדש סימן ק"ח סקי"ח הקשה על דברי הגמרא, שהרי ענין פת וחבית הוא ממשות וכמו שהוכיח בקהלות יעקב, ואילו ענין ריחא מילתא דבר אחר הוא; ובחידושי מהר"ם שיק לפסחים הנדמ"ח, יישב קושיית הפרי חדש כהבנת הקהלות יעקב; וראה עוד בחידושי חתם סופר בסוף הספר בסוגיא דריחא מילתא, שהביא גם בשם שער המלך להקשות כקושיית הפרי חדש, ראה שם בד"ה אמר רב מרי כתנאי.

[66] לא מצינו למפרשי הגמרא שיפרשו כוונת הדברים, ובשולחן ערוך לא הזכיר ענין זה כלל אלא הצרעת בלבד.

[67] רש"י פסק כלוי דריחא לאו מילתא, מכח סוגיא דעבודה זרה שנחלקו בדבר זה אביי ורבא, והלכה כרבא בכל מקום שנחלק עם אביי. וכן פסק הר"יף בפרק גיד הנשה והכי קיימא לן, ודלא כהתוספות והר"ח שפסקו כרב. והוסיף הרי"ף שם: דמסוף שמועה זו אין להוכיח דהלכה כרב, כי לא נאמרו דברים אלו אלא לכתחילה, ולכתחילה אוסרים אף הריח. ובדעת רש"י בזה יש לעיין: כי אף לשיטת רש"י לכתחילה אסור, וכמו שכתבו התוספות בדעתו [הובא לעיל בהערה *60], ומכל מקום כתב רש"י כאן: אסרה רבא מפרזיקא ליכלה בכותחא, משום דקסבר ריחא מילתא היא, ומשמע דהיינו כרב, והרי לשיטת רש"י לכתחילה לכולי עלמא אסור, וכאן חשיב "לכתחילה" וכמו שכתב הרי"ף, וראה מה שכתב בזה בחתם סופר הנ"ל בד"ה אמנם להרי"ף; וראה עוד בשפת אמת כאן. שאין קבוע להן זמן להקרבתן, אינן באין בטומאה. ולפיכך: אם היו הכהנים טמאים, אינם זורקים את דמו ואין מקטירין את אימוריו; ואין צריך לומר, שאסורין הטמאים [כהנים או בעלים] לאוכלו. היה דם קרבנות אלו טמא אינו נזרק; היו אימוריו טמאין אינן נקטרין על גבי המזבח; ואין צריך לומר, שאם היה הבשר טמא שאינו נאכל. היה דם הקרבנות טהור וכהנים טהורים, והיו הבשר והאימורין כולן טמאין, נחלקו בו תנאים אם הדם נזרק על גבי המזבח, וכפי שיתבאר בסוגיא שלפנינו. אבל אם היו הבעלים טמאין הרי אלו משלחין קרבנותיהן ומקריבין אותן [לדעת רש"י ועוד ראשונים], מלבד פסח וחגיגת הרגלים. ב. קרבנות הציבור או אפילו קרבנות היחיד שקבוע להם זמן להקרבתן הרי אלו באין בטומאה. ומה שאנו אומרים בכל מקום, כי טומאה דחויה או הותרה "בציבור", אין הדבר תלוי בציבור כלל, אלא בקרבנות שקבוע להם זמן ואפילו של יחיד הן, אלא מפני שרוב קרבנות הציבור קבוע להן זמן, לפיכך תלו הדבר בציבור [אחרונים]. ולפיכך: היו הכהנים טמאים, הרי אלו זורקים את דמו ומקטירין את אימוריו, אבל אין אוכלין אותו; יש אומרים שאין אוכלין אותו בטומאה, ויש אומרים שאף בטהרה אינו נאכל, וכפי שיתבאר במשנה. היה דם קרבנות אלו טמא הרי הוא נזרק על גבי המזבח; היו אימוריו טמאים יתבאר בסוגיא שלפנינו אם מקטירין אותן על גבי המזבח; היה הבשר טמא אינו נאכל; היו הבשר והאימורין כולן טמאין, יתבאר בסוגיא שלפנינו אם זורקין את דמו. ג. הפסח, דינים מיוחדים לו, חלקן לחומרא, וחלקן לקולא: שהפסח אינו קרב בטומאת הבעלים, ואילו שאר הקרבנות קריבין בטומאת הבעלים. אף שהפסח קרבן שקבוע לו זמן הוא, אין בו את ההיתר שיש בשאר הקרבנות לבוא בטומאה, ולא הותרה בו טומאה אלא ברוב ציבור. ואילו לענין אכילה, קל הוא משאר קרבנות, וכפי שיתבאר במשנה שלפנינו. הקדמה]. חמשה דברים שהן קרבנות ציבור שעומדים לאכילה, באין הן בטומאה, ומכל מקום אינן נאכלין בטומאה, הואיל ואין עיקר הבאתן לאכילה אלא לתיקון דבר אחר, וכפי שיתבאר [מאירי]. דברי המשנה ששנינו: אינן נאכלין בטומאה, יש לפרש בשני אופנים: א. ללמדך: כי אף שנדחית הטומאה לענין זריקה והקרבה, אינה נדחית לענין אכילה בטומאת הגוף [של כהנים או בעלים] או בטומאת הבשר. ב. יתירה מזו באה לחדש משנתינו, וללמדך: כי הקרבן שנדחית טומאתו ונזרק דמו

[68] ברש"י בזבחים צט ב, הביא משנתנו כדי להוכיח שהקרבן שהוקרב בטומאת הכהנים אינו נאכל לכהנים ואפילו טהורים, ומכאן למדו האחרונים [ראה חידושי מרן רי"ז הלוי על התורה פרשת בהעלותך], כי רש"י מפרש משנתינו כפירוש השני שהזכר. וכן מוכח בהדיא בתוספות רי"ד בסוגייתנו שהוא מפרש דברי המשנה כפירוש השני. וכן נקטו גם מהר"י קורקוס והכסף משנה בפרק י ממעשה הקרבנות הלכה כג, [וראה גם בכסף משנה פרק ד מביאת מקדש הלכה יא]. וראה ברש"י לעיל סב א, ד"ה היכא אישתראי, שהביא משנתנו לענין אכילת בשר קרבנות ציבור שנטמא; ואפשר שלדעת רש"י, זה וזה בכלל משנתנו. אמנם רבינו עקיבא איגר בגליונו על הרמב"ם, בפרק ד מביאת מקדש הלכה יא, תמה על הכסף משנה, ונקט בפשיטות, כי אין בכלל משנתנו, אלא שאינו נאכל בטומאת הגוף או בטומאת בשר, וכפירוש הראשון שהזכרנו; וכן יש ללמוד מדברי התוספות ביומא מו א ד"ה תחילתו, בקושייתם על רש"י. ובעיקר דעת הרמב"ם לענין הלכה, נחלקו בו האחרונים: דעת הכסף משנה והמהר"י קורקוס שם, ודעת הרעק"א הנ"ל, כי כל קרבן שקרב בטומאה אינו נאכל. אבל דעת הרדב"ז בהלכות ביאת מקדש שם [מכח סתירה לדעתו בדברי הרמב"ם בזה], והגרי"ז שם, כי לדעת הרמב"ם אין אסור בהן אלא אכילה בטומאת הגוף או בטומאת בשר, [וראה עוד שם בדעת התוספות]. ודעת התוספות יומא ז א ד"ה דם, לחלק בזה בין אם טומאה הותרה בציבור, כי אז הקרבן נאכל אם לא שנטמא הבשר עצמו, לבין אם טומאה דחויה בציבור, כי אז הקרבן אינו נאכל אפילו כשלא היה הבשר טמא. וכבר האריכו האחרונים למעניתם בענין זה. ב. מלשון רש"י נראה, כי אין המשנה באה להשמיענו שחמשה קרבנות אלו דוחין את הטומאה, אלא ללמדנו כי אף שידענו שקרבנות אלו דוחין את הטומאה, מכל מקום אין הן מותרין באכילה, [וראה עוד בזה לקמן בהערה (71) אות ד]. והמאירי כתב: צריך שתדע, שמשנה זו אין ענינה אלא בקרבנות הציבור שהן נאכלין, ומתוך שהוצרך לומר בפסח שהוא קרבן ציבור והוא נאכל בטומאה, הוצרך לומר באלו שהן קרבנות הצבור הנאכלין שאין נאכלים בטומאה, ומתוך כך הזכיר שהן חמשה, ואלו הבאים בטומאה אינם חמשה לבד, שהרי כל קרבן שקבוע לו זמן הן של יחיד הן של צבור הן מן הנאכלים הן מן הנשרפים טומאה דחויה בו, ולא הופקעה דחיית הטומאה אלא בקרבנות שאין קבוע להן זמן אפילו של צבור כגון פר העלם דבר, הא כל שזמנו קבוע טומאה דחויה בו, ולא נאמר כאן מנין חמשה, אלא בקרבנות צבור שהן נאכלים, ובא ללמד שאע"פ שקרבים בטומאה, אין נאכלין בטומאה וכו'.

[69] ראה בצל"ח שביאר טעם המשנה שסידרה חמשת דברים אלו כפי שסידרה.

[70] ברש"י הביא כאן הדרשה שדרשו לעיל [סו ב, וסז א] מן המקרא "איש איש כי יהיה טמא לנפש" איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין, ואילו בגמרא לקמן למדו שהפסח בא בטומאה מן הכתוב "במועדו", וראה מה שכתבו בתוספות סו א, ד"ה מה; וראה עוד בצל"ח בגמרא שהובא לקמן בהערה (73).

[71] א. כתב המאירי: "כבר ביארנו, שאף קרבן היחיד כל שקבוע לו זמן דוחה את הטומאה, ואם כן מה שאמרו כאן בחגיגה סלקא דעתך אמינא "כיון דקרבן ציבור הוא" וקבוע לו זמן תיתי בטומאה - לאו דוקא, שאף אם היתה קרבן יחיד הדין כן, אלא שמאחר שיש לה תשלומין אין זה קרוי קביעות זמן". ב. בתוספות תמהו על גירסתנו שתלתה אי דחיית שבת בתשלומין, שהרי ממקרא אנו למדים זה כמבואר לעיל ע ב. וביארו האחרונים גירסתנו, דאין הכי נמי, אלא שהגמרא נותנת טעמא לקרא. ג. עוד תמהו התוספות: והרי כשהיו הבעלים טמאים ביום הראשון אין להם תשלומין לחד מאן דאמר במסכת חגיגה, ואם כן, האיך לומדת הגמרא טומאה מתשלומין. ובישוב קושיא זו כתב המנחת חינוך סוף מצוה פח, כי הואיל ועיקר מצות חגיגה יש לה תשלומין, אין קרבן זה חשוב "קרבן שקבוע לו זמן", ולפיכך אינו דוחה את הטומאה, ולא איכפת לן אם בפועל יהיה לו תשלומין אם לא יקריבנו בטומאה. ובקהלות יעקב הנדמ"ח סימן נה, פירש: כי הנדון אינו על טומאת הגוף של הבעלים, אלא על טומאת הכהנים, ובכי האי גוונא יש לו תשלומין, והוסיף ביאור בענין, ראה שם. ד. מדברי הגמרא משמע, כי משנתנו באה לחדש גם עיקר דין הבאתן בטומאה של חמשה דברים אלו, ולא רק את איסור אכילתן; שאם לא כן, מה ענין ללמד במשנתנו שאין החגיגה דוחה את הטומאה?! והלוא כל עיקרה של משנתנו אינה אלא לבאר דין האכילה, ובזה אין חידוש בחגיגה, וראה הערה במשנה.

בשר שחוטה כלומר בשר כשר, שמן, שצלאו באותו תנור עם בשר נבילה כחוש, אף שלא נגעו זה בזה — אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מפטמי מהדדי [הם מתפטמים, מקבלים, זה מזה] משום שהבשר השמן מדיף מריחו, ונכנס הריח בבשר הנבילה, וחוזר משם ובולע הכשר בחזרה משהו ממנו.

ולוי אמר שאין לחשוש לאיסור שעל ידי ריח, אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן — מותר. מאי טעמא [מה הטעם], מפני שאף שבשר הנבלה מדיף מריחו ונבלע הריח בשחוטה הרי ריחא בעלמא [ריח בלבד] הוא, וריחא לאו מילתא [וריח לא דבר של ממש] היא. ומסופר: עביד [עשה] לוי עובדא בי ריש גלותא [מעשה בבית ראש הגולה] בגדי ודבר אחר (חזיר) שנצלו כאחד, ולא אסר את הגדי משום ריחו של החזיר.

מיתיבי [מקשים]: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא מפני תערובת טעמים, שריחו של זה נכנס בזה, וקשיא [וקשה] לשיטת לוי! ודוחים: לא, הטעם הוא מפני תערובת גופין שפעמים יוכלו להחליף זה בזה ונמצא הפסח נאכל שלא למנויו.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף אותה ברייתא] אפילו היו אלה גדי וטלה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהטעם מפני תערובת גופין — היינו דקתני [זו היא ששנינו] אפילו גדי וטלה, שאם כי אינם דומים זה לזה — מכל מקום חוששים שמא יחליפו אותם לאחר הפשטת העור. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם מפני תערובת טעמים, מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי ואין חידוש בטלה וגדי יותר מבגדי וגדי,

ומקשים: אלא מאי [מה] אומר אתה על כרחיך מפני תערובת גופין הוא שאסור, אבל תערובת טעמים — שרי [מותר] לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהא זו קושיה] לרב החושש לתערובת טעמים! אמר ר' ירמיה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שצלאו בשתי קדירות, ואין קולטים ריח זה מזה.

ותוהים: בשתי קדירות סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והלוא אסור לצלות את הפסח בקדירה! אלא אימא [אמור] כעין שתי קדירות. כלומר, שהיו מרוחקים ומובדלים במחיצה זה מזה. והכי קאמר [וכך אמר] כך יש לפרש את הברייתא: אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת מאי [מה היא] תערובת זו — תערובת טעמים. ואפילו כעין שתי קדירות דליכא [שאין] תערובת טעמים — אסור גם כן, מפני חשש אחר משום תערובת גופין, ואפילו היו אלה גדי וטלה.

אמר רב מרי כתנאי [כמחלוקת תנאים] שאף הם נחלקו באותו ענין עצמו. הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה, ר' מאיר אוסר פת זו באכילה לזר, שלדעתו סופגת הפת מריח יין התרומה, והריהי כתרומה, ור' יהודה מתיר. ור' יוסי מתיר בפת של חיטין שאינה סופגנית כל כך ואוסר בשל שעורין מפני שהשעורים שואבות וסופגות ריח. מאי לאו תנאי היא [האם לא מחלוקת תנאים היא] שהרי ברור שיש תנא החושש לספיגת ריח. דמר סבר ריחא לאו מילתא היא, ומר סבר ריחא מילתא היא [שחכם זה ר' יהודה, סבר: ריח אינו דבר. וחכם זה, ר' מאיר, סבר: ריח דבר הוא].

ואומרים: לשיטת לוי שריח אינו דבר, ודאי מחלוקת תנאי [תנאים] היא, שלר' מאיר ור' יוסי הריהו דבר ואילו לר' יהודה אינו דבר, והוא עצמו סובר כשיטת ר' יהודה. ואולם האם לשיטת רב נימא תנאי [נאמר שמחלוקת תנאים] היא?

שהרי אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך] דכולי עלמא ריחא מילתא היא [לדעת הכל ריח דבר הוא], ולא נחלקו אלא בשאלה, האם הפת שואבת את הריח באופן כזה, שכן ולאו איתמר עלה דההיא [וכי לא נאמר עליה על אותה משנה], אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה — דברי הכל אסור. משום שודאי היא שואבת, בפת צוננת וחבית מגופה (מכוסה) — דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה (סגורה) שמא בכל זאת היא שואבת דרך סדקים, וכן בפת צוננת וחבית פתוחה. והא נמי [וזו גם כן] בשני פסחים הנצלים בתנור אחד כפת חמה וחבית פתוחה דמיא [נחשב].

תני [שנה] רב כהנא בריה [בנו] של רב חיננא סבא: פת שאפאה עם צלי בתנור — אסור לאכלה בכותחא שיש בו חלב, משום שבפת נספג משהו מטעם הבשר. מסופר: ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא, אסרה [דג שנצלה יחד עם בשר, אסרו] רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [לאכול אותו בכותח] משום טעם הבשר שנבלע בו. מר בר רב אשי אמר: אפילו לאכלה במילחא נמי [במלח בלא כותח גם כן] אסורה, משום שבשר שנתבשל או נצלה עם דגים קשיא לריחא [היא קשה, גורמת לריח רע מן הפה]. ולדבר אחר (לצרעת) ויש להתרחק לכך מאכילתו מחשש סכנה שבדבר.

א משנה חמשה דברים מן הקרבנות באין (מוקרבים) בטומאה, אבל אינן נאכלין בטומאה, שהתירה התורה להקריבם, אך לא לאכלם, וכולם מקרבנות הציבור. ואלו הם: העומר שמביאים בניסן, ושתי הלחם בשבועות, ולחם הפנים שבכל שבת, וזבחי שלמי צבור שמביאים בשבועות. ושעירי ראשי חדשים שהם קרבנות חטאת הנאכלים לכהנים. ואילו הפסח שבא בטומאה אף נאכל בטומאה, שלא בא (קרב) מתחילתו אלא לאכילה, שהיא מעיקר מצותו. ולא כקרבנות האחרים שעיקר מצוותם הוא בהקרבתם, ואכילתם אינה מעכבת.

ב גמרא שנינו במשנה מנין חמשה. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] באה הדגשת מספר זה? ומשיבים: למעוטי [למעט] חגיגת חמשה עשר שהיא חגיגה שמביאים בתוך החג עצמו שאינה באה בטומאה.

דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: כיון שקרבן ציבור הוא, שהרי כל הציבור חייב להביא אותה וקביעא ליה [וקבוע לה] מועד (זמן), שאין להביאה בכל יום — תידחי (תדחה) טומאה, כשאר קרבנות ציבור שזמנן קבוע, על כן קא משמע לן [השמיע לנו], כיון דאית ליה [שיש לו] לקרבן זה תשלומין כל שבעה, שאם לא הוקרבה בחמישה עשר, יש לה עדיין תשלומים בשאר ימי החג — לא דחיא [דוחה] שבת, ומכיון ששבת לא דחיא [דוחה] — לא דחיא [דוחה] טומאה, ולכן אין קרבן זה בא בטומאה.

ושואלים: וניתני נמי [וישנה גם כן] שעירי הרגלים שהרי בחגים מביאים שעירים נוספים לחטאת, שאף הם דוחים את הטומאה! ועונים: הא תנא ליה [הרי כבר שנה אותם] בכלל זבחי שלמי צבור, ושעירים כיוצא בהם. ומקשים: אי הכי [אם כך] שעירי ראשי חדשים נמי [גם כן] לא ניתני [ישנה], דהא תנא [שהרי כבר שנה] זבחי שלמי צבור! אמרי [אומרים] כתשובה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Fatty kosher meat that one roasted in an oven together with lean non-kosher meat is forbidden, even if the two meats never came into contact with one another. What is the reason for this halakha? It is that they are flavored from one another. The fatty meat emits an aroma that is absorbed in the non-kosher meat. The aroma is then transferred back to the kosher meat, causing the kosher meat to absorb some aroma from the non-kosher meat.

And Levi said: That aroma does not cause meat to be forbidden. Even lean kosher meat that one roasted with fatty non-kosher meat is permitted. What is the reason for this halakha? Although the non-kosher meat emits an aroma that is absorbed into the kosher meat, it is merely an aroma, and an aroma is nothing significant. The Gemara relates that Levi took action, meaning that he put his opinion into practice, in the house of the Exilarch with a kid and something else, i.e., a pig, that had been roasted together. Levi did not prohibit the meat of the kid due to the aroma of the pig.

The Gemara raises an objection: One may not roast two Paschal lambs together due to the mixing. What, is it not prohibited due to the mixing of flavors, i.e., due to the aromas that waft from one to the other, and it poses a difficulty to the opinion of Levi? The Gemara rejects this challenge: No, it is prohibited due to the mixing of carcasses. The groups who are roasting their Paschal offerings might accidentally switch offerings, in which case the offerings will be eaten by people who did not register for them.

The Gemara adds: So too, one can conclude that this explanation is reasonable from the fact that it is taught in the latter clause that the ruling applies even if the two offerings are a kid and a lamb. Granted, if you say that the reason is due to the mixing of carcasses, this is why it was taught that the halakha applies to even a kid and a lamb. The baraita needed to teach that although they do not look alike, there is still a concern that after they have been skinned they will be mixed up. But if you say that the reason is due to the mixing of flavors, what is the difference between a case in which the two offerings are a kid and a lamb and one in which they are a kid and another kid? The case of the kid and the lamb mentioned at the end of the baraita would not teach anything new.

The Gemara asks: Rather, what do you say? Perforce, it is due to the mixing of carcasses that it is prohibited, but a mixing of flavors is permitted. Let us say that this will be a refutation of the opinion of Rav, who prohibited the mixing of flavors by means of an aroma. Rabbi Yirmeya said: With what are we dealing here? It is a case where one roasted the offerings in two pots. Consequently, they do not absorb flavor from one another.

The Gemara expresses surprise: Could it enter your mind to say that they roasted the Paschal offerings in two pots? It is prohibited to the roast the Paschal offering in a pot. Rather, say that they were roasted in a manner similar to two pots, meaning that they were distanced from each other and separated by a partition. And this is what the baraita is saying: One may not roast two Paschal offerings together due to mixing. What is this mixing? It is the mixing of flavors. And even roasting them in a manner similar to two pots, where there is no mixing of flavors, is also prohibited, due to the concern with regard to the mixing of carcasses. And this is the halakha even if the animals are a kid and a lamb.

Rav Mari said: This is like the following dispute between tanna’im: In the case of one who removes hot bread from an oven and places it on top of a barrel of wine that is teruma, Rabbi Meir prohibits a non-priest from eating the bread. In his opinion, the bread absorbs the aroma of the teruma wine and therefore attains the status of teruma. And Rabbi Yehuda permits it. And Rabbi Yosei permits bread made of wheat, which is not very absorbent, but prohibits bread made of barley, because barley draws out and absorbs the aroma. What, is it not a dispute between tanna’im? One Sage, Rabbi Yehuda, holds that an aroma is nothing significant, and one Sage, Rabbi Meir, holds that an aroma is something significant.

The Gemara says: According to the opinion of Levi, i.e., that aroma is insignificant, it certainly is a dispute between tanna’im. Rabbi Meir and Rabbi Yosei hold that it is significant, and Levi accepts the opinion of Rabbi Yehuda that aroma is insignificant. However, according to the opinion of Rav, shall we say it is a dispute between tanna’im?

Rav could have said to you: Everyone agrees that aroma is something significant. The dispute is about whether bread absorbs aroma in the circumstance under discussion. Was it not stated with regard to that mishna that Rabba bar bar Ḥana said that Reish Lakish said: With regard to hot bread and an open barrel, everyone agrees that it is prohibited because it certainly draws out the aroma; and with regard to cold bread and a closed barrel, everyone agrees it is permitted? They disagreed only with regard to hot bread and a sealed barrel because perhaps the bread nonetheless draws out aroma through the cracks. Similarly, they disputed the case of cold bread and an open barrel. And this case of two Paschal offerings roasted in the same oven is also considered like the case of hot bread and an open barrel.

Rav Kahana, son of Rav Ḥinnana the Elder, teaches: In the case of bread that one baked together with roasting meat in the oven, it is prohibited to eat the bread with kutaḥ, which contains milk, because the bread absorbs some of the meat’s aroma. The Gemara relates: There was a certain fish that was roasted together with meat, Rava of Parzikiyya prohibited it from being eaten with kutaḥ, due to the meat flavor absorbed in the fish. Mar bar Rav Ashi said: Even to merely eat it with salt is also prohibited because meat that is roasted or cooked with fish is bad for odor, meaning it causes bad breath, and for something else, i.e., leprosy. Therefore, one should avoid eating it due to the danger involved.

MISHNA: Five items, i.e., offerings, may be brought in a state of ritual impurity, but they may not be eaten in a state of ritual impurity. They are all communal offerings: The omer, which is brought in Nisan; the two loaves brought on Shavuot; the shewbread, which were arranged each week; the communal peace-offerings, which were brought on Shavuot; and the goats sacrificed on the New Moons, which were sin-offerings eaten by the priests. However, the Paschal lamb that is sacrificed in impurity is eaten even in impurity, as it is brought to begin with only for eating, which is the essence of the mitzva. With regard to other offerings, the essence of their mitzva is fulfilled when they are sacrificed on the altar, and the eating is non-essential.

GEMARA: The mishna mentions the number five. The Gemara asks: To exclude what does the mishna emphasize this number? The Gemara answers: It is to exclude the Festival peace-offering of the fifteenth of Nisan, which is a Festival peace-offering brought on the Festival itself and which may not be sacrificed in a state of ritual impurity.

It could enter your mind to say: Since it is a communal offering, as each individual sacrifices it on the Festival in a public setting, and its time is set, as it cannot be brought every day, it should override ritual impurity like the other communal offerings that have a set time. Therefore, the mishna teaches us: Since there is redress all seven days of the Festival if the offering was not brought on the fifteenth, it does not override Shabbat. And since it does not override Shabbat, it does not override ritual impurity. Therefore, this offering may not be brought in a state of ritual impurity.

The Gemara asks: Let it also teach that the goats brought as sin-offerings on the Festivals override ritual impurity. The Gemara answers: It did teach that, as the goats are included in the category of communal peace-offerings. The Gemara asks: If so, it should also not be necessary to teach separately that the goats sacrificed on the New Moons are brought in a state of ritual impurity, as it already taught the halakha with regard to the communal peace-offerings. Say in answer to this question:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל ריח השחוטה מפטם לנבלה וחוזר ריח נבלה מפטם לשחוטה ולוי מתיר אפילו נבלה שמינה עם שחוטה כחושה סבר ריחא ולא כלום הוא ועבד עובדא והתיר גדי שנפל עם חזיר ואותבינן עליה מיהא אין צולין שני פסחים ואפילו גדי וטלה מפני התערובות ומסתברא דמשום תערובות גופין הוא גזרה גדי וטלה אטו טלה וטלה שאם נתערבו חיישי' שמא תטול חבורה זו פסח שאינו שלה ונמצא אוכלין פסח שאינו שלהם וקשיא לרב דאמר ריחא מילתא היא והריח כעיקר אע"ג דלא מחלפי כיון שהריח כעיקר נמצא עיקר פסח של חבורה זו בפסח של חבורה זו ואסור ומוקים לה רב הכי אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובות טעמים ואפי' כעין שתי קדרות כגון שיש דבר מפסיק הריח ביניהם ואין שם תערובת טעמים אסור משום תערובת גופין ואפילו גדי וטלה דלא מחלפי גזרה אטו גדי וגדי אטו טלה:
אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של תרומה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר ור' יוסי מתיר בפת של חטים ואוסר בפת של שעורים מפני שהשעורים שואבות ללוי ודאי תנאי היא דהא ר' מאיר אוסר בפי' (והנה ר' יהודה מתיר דלא כרב) והנה גם לרב [מי נימא] תנאי היא אמר לך הא אתמר עלה בפת חמה וחבית פתוחה לדברי הכל אסור ואפילו ר' יהודה אוסר דריחא מילתא היא בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר דליכא חשש לריח היין של תרומה כלל דהא חבית זו מגופה היא לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה פת צוננת וחבית פתוחה והכא גבי בשר שחוטה שנצלה עם בשר [נבלה] כפת חמה וחבית פתוחה הוא לדברי הכל אסור וקיימא לן כרב דאע"ג דלוי מיתוקמא כתנאי ולוי כר' יהודה הא אתמר עלה דחבית פתוחה ופת חמה דברי הכל אסורה ומסתבר טעמא דרב ולא עוד אלא הא תני רב כהנא פת שאפאה בתנור עם בשר צלי אסור לאכלה בכותח כרב ותוב ההיא (ביעתא)[ביניתא] שנצלית עם בשר ואסרה רבא מפרזיקא לאכלה בכותח שיש בו נסיובי דחלבא.

מר בר רב אשי אסור לאכלה אפילו במלח משום דסבר דג ובשר להתבשל יחדיו ולהאכל קשו לריחיא ודבר [אחר] פי' נגע צרעת הני כלהו כרב הלכך כרב עבדינן וראינו מי שאמר קיימא לן כלוי ואנן לא סבירא לן כותיה אלא הלכתא כרב:

מתני' חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה ואמרינן חמשה כלומר מנין חמשה ולא יתר מה בא למעט [בא למעט] חגיגת חמשה עשר [דכיון] דאית לה תשלומין דתנן מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל וכו' אע"פ שהוא קרבן צבור וקביע ליה מועד לא דחיא טומאה ובכלל זבחי צבור משמע אפילו שעירי רגלים דהא זבחי צבור הן ואפילו שעירי ראשי חדשים כיוצא בשעירי הרגלים הם.

בשר נבלה כחוש שצלאו בתנור אחד עם בשר שחוטה כחוש ג"כ ולא נגעו זו בזו השחוטה מותרת ואין חוששין שמא נתפטמה בריח הנבילה הואיל ושתיהן בשר כחוש אבל אם היתה אחת מהן בשר שמן והאחת בשר כחוש נחלקו בה רב ולוי והוא שלדעת רב אסור ולא סוף דבר כשהנבלה בשר שמן והשחוטה בשר כחוש אלא אף כשהנבלה בשר כחוש והשחוטה בשר שמן שהנבלה מתפטמת תחלה מן השחוטה וחוזרת ומפטמתה עם מה שמתערב בה משלה ולדעת לוי מותר אף בשהנבלה בשר שמן והשחוטה בשר כחוש מפני שאין פטום שמצד הריח אוסר כלום וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו בה כלוי להיתר וראיה לדבריהם בת תיהא שפסקנו עליה באחרון של עבודה זרה ריחא לאו מילתא היא ואע"פ שברודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה אמרו שבפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסור כלומר אף בפת חטים וזו שבכאן בפת חמה וחבית פתוחה היא מפני שכח האש גדול ומערב הטעמים דרך פטום אין הלכה כן אלא אף בפת חמה וחבית פתוחה בפת חטים מותרת כמו שפסקנו שם ובשל שעורים שהיא אסורה אחר שהיא חמה והחבית פתוחה התם כדקתני טעמא שהשעורים שואבות כלומר וממשות האיסור נבלע בהן וכן זו שאמרו אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות פירושו שלא יתחלפו זה בזה ונמצא נאכל שלא למנוייו וזהו שאמרו בה אפילו גדי וטלה כלומר שאין החלוף מצוי בהם כל כך הא מתערובת הטעם מצד הפטום אין לחוש כלל שאם היה חושש בכך מה לו לומר אפילו גדי וטלה והלא לענין זה אף גדי וגדי הרי הם כטלה וגדי אלא שלא נאסר אלא מחשש חלוף הא לחשש הטעם מצד הריח אין לחוש כלל ומה שאמרו בפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח פי' כותח שיש בו חלב וכן מה שאמרו בההוא ביניתא דאיטואי בההוא בשרא ואסרוה למיכלה בכותחא באלו אין הטעם אלא מפני שמאחר שאפשר לאכלם בלא כותח אם באתה לאכלם ולהתירם בכותח הרי הוא כאלו אתה מתיר לצלות נבלה ושחוטה לכתחלה ואף לוי לא התיר אלא בדיעבד ואע"פ שבתלמוד המערב נראה שדברי לוי אף לכתחלה נאמרו תלמוד שלנו עיקר שלא נאמר כאן אלא שצלאו כלומר בדיעבד ואע"פ שהקשו לו מזו שאמרו אין צולין שני פסחים וכו' דמשמע לכתחלה ואם כדבריך היה לו לתרץ ההיא לכתחלה כי קאמינא אנא בדיעבד אין זה כלום שכל שאתה מתיר בצליית נבלה ושחוטה בדיעבד ראוי להתיר בצליית שני פסחים אף לכתחלה הואיל והכל היתר ואין שם אלא איסור שמחבורה לחבורה ואף כשתפרש דבריו אף לכתחלה שמא באלו נאסר מתוך בשר בחלב או שמא מתוך שאפשר לאכלן בלא כותח הרי הוא כעין דבר שיש לו מתירין ולא דשיל"מ ממש שהרי דין זה אינו אלא במינו אלא כעין דבר שיש לו מתירין:

זו היא שיטתנו בענין זה וכבר למדת ממנה כל מה שצריך לברר בשמועה זו לענין פסק אלא שמגדולי הראשונים שבנרבונא חלקו לאסור אף בדיעבד וכבר האריכו בדברים אלו בחבוריהם אלא שאין בדבריהם הכרח ומ"מ צריך שתדע שאף לשיטתם דוקא בחבור צר שאין לו מקום לריח להתפזר אבל ברוחב מותר וכן יתבאר בסוגיא זו שאף לשיטתם אם נתבשלו זה בקדרה אחת וזה בקדרה אחרת והבשר אינו יוצא חוץ לקדרה אפילו היו החרסים נוגעים זה בזה ואפילו פיות הקדרות מגולים מותר אף לכתחלה וכן במרחשת ובכל דבר שיש לו סביבות של עיסה בדפנותיו שהוא חוצץ בפני הריח שלא להתפזר בצדדין אלא באויר דרך מעלה וכן בכל שיש מחיצה בנתים וכבר הרחבנו בדינין אלו בפרק גיד הנשה:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר חמשה דברים באים ואינן נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה אמר הר"ם אמר השם ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ונתן בהם הדין שידחו מפסח ראשון לפסח שני והקבלה כי זה הוא לפי שהן טמאין אבל אם היו הקהל כלם או רובם טמאים יקריבו הפסח והם טמאים וכן אמרו יחידים נדחין לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני וכמו כן כל קרבנות צבור כלן מקריבין אותן בטומאה כשנטמאו רובן לפי שאנו למדין מן הפסח כי הוא אמר ית' בפסח במועדו ואמר בקרבנות צבור כלם אלה תעשו ליי' במועדיכם ונתן לכלם מועד וכמו כן כל מה שיש לו זמן קבוע יביא בטומאה כשנטמא רוב הקהל או רוב הכהנים כאשר יתבאר ואלו החמשה שמנה הם הדברים הנאכלים מקרבנות צבור והנותר ישרף וכמו כן שעירי מועדות דינם ודין שעירי ראשי חדשים אחד לפי שהם כלם חטאת הצבור ואמרו חמשה ולא אמר אלו דברים באים בטומאה למעט חגיגת חמשה עשר שענינה נפרש עוד כי אע"פ שהיא כקרבן צבור כמו שאינה קריבה בשבת כמו שביארנו כך אינה קריבה בטומאה:

אמר המאירי חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה וכו' צריך שתדע שמשנה זו אין ענינה אלא בקרבנות הצבור שהם נאכלין ומתוך שהוצרך לומר בפסח שהוא קרבן צבור והוא נאכל בטומאה הוצרך לומר באלו שהן קרבנות צבור הנאכלין שאין נאכלין בטומאה ומתוך כך הזכיר שהם חמשה ואלו הבאים בטומאה אינם חמשה לבד שהרי כל קרבן שקבוע לו זמן הן של יחיד הן של צבור הן מן הנאכלים הן מן הנשרפים טומאה דחויה בו ולא הופקעה דחויית הטומאה אלא בקרבנות שאין קבוע להם זמן אפילו של צבור כגון פר העלם דבר הא כל שזמנו קבוע טומאה דחויה בו ולא נאמר בכאן מנין חמשה אלא בקרבנות צבור שהן נאכלין ובא ללמד שאע"פ שקרבים בטומאה אין נאכלין בטומאה מפני שאין עיקר הבאתן לאכילה אלא לתיקון דבר אחד והזכיר פרטי חמשה דברים אלו והם מנחת העומר הבאה בששה עשר בניסן מן השעורים עשרון של סולת שעורים וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשירי כל המנחות וכן שתי הלחם הבאים בעצרת עם זבחי שלמי צבור עשרון של סלת חטים בכל אחד מהם ונאכלים אחד לכהן גדול ואחד מתחלק לכל המשמרות ולחם הפנים בכל שבת ושבת שתים עשרה חלות כל אחת שני עשרונים ומסלקין את הישן וחולקין אותו משמר היוצא ומשמר הנכנס עם כהן גדול ואוכלים ביומו וזבחי שלמי צבור והם שני כבשי עצרת הבאים שלמים ומקטירים אימוריהן ובשר נאכל לכהנים ושעירי ראשי חדשים הבאים חטאת ונאכלים לכהנים וכן שעירי המועדות וכל אלו אין עיקרן בא לאכילה שעיקר הבאת העומר להתיר חדש להדיוט ועיקר הבאת שתי הלחם להכשיר מנחות מתבואה חדשה ועיקר הבאת לחם הפנים להעמיד השלחן בכבוד ובהדור ועומד שם כשיעור שאפשר לו באכילה ראויה והוא שבעה ימים וזבחי שלמי צבור מתירין שתי הלחם לכהנים ושעירי הרגלים וראשי חדשים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו ומ"מ יתבאר בגמ' שקרבן חגיגה אע"פ שזמנה קבוע הואיל ויש לה תשלומין אינה דוחה לא שבת ולא טומאה אבל קרבן הפסח אינו בא אלא לאכילה וכשם שבא בטומאה כך נאכל בטומאה שלא הותרה בו הטומאה אלא על דעת אכילה אחר שעיקרו בא לאכילה וכבר ביארנו שטומאה זו ענינה בטומאת מת ופירושה כגון שהיו רוב הצבור טמאים או הכהנים או כלי שרת:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שאף קרבן היחיד כל שקבוע לו זמן דוחה את הטומאה ואם כן מה שאמרו כאן בחגיגה סלקא דעתך אמינא כיון דקרבן צבור הוא וקבוע לו זמן תיתי בטומאה לאו דוקא שאף אם היתה קרבן היחיד הדין כן אלא שמאחר שיש לה תשלומין אין זה קרוי קביעות זמן ומ"מ לענין ביאור זה שקראוה קרבן צבור אע"פ שכל יחיד ויחיד מביאה ואוכלה אין זה אלא מפני שבאה בכנופיה וכן בקרבן הפסח:

בד"ה מאי לאו כו' לפי מה שפירש בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מה פריך כו' עכ"ל היינו ממה שדקדק לפרש גבי עבד עובדא שנצלה בתנור ובא מעשה לפניו והתיר עכ"ל דמשמע בדיעבד דוקא עבד עובדא ולדברי התוס' דשרי לוי אפילו לכתחלה הא דקאמר לקמן ללוי ודאי תנאי היא וסבר כר"י דמתיר ודיעבד קתני במתני' איכא למימר דר"י מתיר אפי' לכתחלה ולא תני לישנא דדיעבד אלא משום רבותא דר"מ ור' יוסי דאוסרין אפי' בדיעבד ובפלוגתא דרב ולוי נמי דנקט לשון דיעבד היינו נמי משום רבותא דרב ודו"ק:

גמרא אא"א מפני תערובת טעמים מ"ל גדי וטלה כו' יש לדקדק דאימא דה"ק דאפי' גדי וטלה דלית ביה תערובת גופין דלא מיחלף אפילו הכי אין צולין משום תערובת טעמים וי"ל דפסיקא ליה לתלמוד' דאית ביה תערובת גופין אפי' בגדי וטלה דמיחלף וק"ל:

תוס' בד"ה אסרה רבא כו' אפילו פלדונ"ש שיש להרחיק אין נראה לר"י שיהא אסור כו' עכ"ל נראה דר"ל ואפי' פלדונ"ש שהוא של חלב עם פשטיד"א של בשר אף שיש להרחיק מן העבירה ושלא יזוב מזה תחת זה מ"מ אין נראה לר"י שיהא אסור משום ריחא כיון שיש אויר כו' אבל לשון פסקי תוספות ואף פלאד"ן שיש להרחיק מן הלחם כו' אינו מיושב בעיני דמאי לשון אפילו ודו"ק:

לא דחיא שבת ומדשבת וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה אמר לך רב וכו' משום דפת חמה אי נמי י"ל דאו או קאמר וחבית כו' כצ"ל:

ד"ה כיון דקרבן צבור וכו' דכל יחיד ויחיד מחייב קריא ליה קרבן וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר לך כו' דפת צוננת וחבית מגופה. נ"ב פי' או או קאמר:

תוס' בד"ה אסרה כו' ואפי' פלדונ"ש שיש כו'. צ"ב פירוש שהוא של חלב עם הפשטיד"א של בשר שהיה ראוי קצת להרחיק הדבר ולאסור אפ"ה אין נראה לר"י כו':

רש"י ד"ה א"ל רב. משום דפת צוננת וחבית מגופה כו'. הגרי"פ הגיה או חבית ונראה שנעלם ממנו דברי מהרש"ל:

רש"י ד"ה חמשה דברים. אין לך בצבור קרבן נאכל כו'. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב

תוס' ד"ה ה"ג. שאין הטעם תלוי בכך כו'. לכאורה אדרבה דמקרא דוחגותם כו' פסיקא ליה דל"ד שבת ובכדי של"ת דשאני שבת דחמיר וענוש סקילה לזה אמר דהטעם דל"ד הוא משום דאית ליה תשלומין ולכן ה"ה דל"ד טומאה מה"ט:

בא"ד ועוד פסח נמי א"ל תשלומין בשני כו'. צ"ע דהא דפסח דחי טומאה היינו דוקא שרוב הצבור טמאין וצבור אינן עושין אה"ש כגון רובן זבין. ומש"כ עוד ועוד חגיגת ט"ו כו' נ"ל דג"כ ל"ק היא דא"ת דמה"ט תדחה אה"ט שוב תיהוי חזי בראשון ותהיה לה תשלומין כ"ש (ועי' צל"ח) וכה"ג כתב הט"א (בחגיגה ט) לענין אם חל יו"ט א' בשבת. אבל מ"מ מזה תיהוי תיובתא להרב ז"ל דהתם מסיק לענין שבת דמפני זה אמרינן דכחו"ח תיקו אדוכתא דא"ד אה"ש ויש לה תשלומין וכאן אמרי' דאין לו תשלומין ואפ"ה א"ד אה"ט:

תוס' ד"ה אסרה מן הלחם. נ"ב זה הוגה ע"פ פסקי תוס' אבל אין הלשון סובלו. גם רש"א הרגיש בכך אך גם הוא גם רש"ל נדחקו לפרש הלשון ואפי' כו' שיש להרחיק. ולא הלשון והענין סובלים פירושם. אכן לע"ד דבר פשוט הוא שקרה כאן ט"ס קל. וצ"ל שיש ״לה ריח" או שצ"ל שיש "לה ריח חזק" (ונתחלף במלת להרחיק) וה"פ לא מבעיא לאפות עם פשטידא דלית לן בה כיון שהפשטידא מכוסות היטב (הוי כקדירה מכוסה דלד"ה לית בה משום ריחא) וכמו כעין שתי קדירות דשמעתין דלית בהו משום תערובת טעמים. אלא אפי' פלאדונש שאין להם כסוי מעיסה עליהם (כמו הפשטידא שממולאה בבשר ומכוסה היטב בעיסה שטוחה עליה מלמעלה וגם מלמטה עשויה לה עיסה כעין קדרה מסביב והמלוי בתוכה מונח כמו בקופסא משא"כ פלאדונ"ש שעשוין גוף אחד נלוש בשומן ועשוי עוגה פשוטה) באופן שיש להן ריח ודאי העולה ממנה אל הפת שאין דבר מפסיקו ומונעו (כמו בפשטידא שהכסוי עומד בפניו ומחזיקו בתוכו שאינו יכול לצאת החוצה) אפ"ה אין נראה שיהא אסור לפי שיש אויר מרובה מתפשט הבל הריח ואין בו כח לגרום נתינת טעם בפת. זה ברור בכוונת התוס':

גמ' למיכליה בכותחא. עי' לעיל ל ע"א תוד"ה ואפי' במלחא:

מתני' באין בטומאה. עי' יומא מו ע"א תוד"ה תחלתו דוחה:

תוס' ד"ה מאי לאו תערובת טעמים לפי מה שפי' בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד ק' מאי פריך דהכא לכתחילה וכו' ק"ק ולדידהו דסברי דלוי לכתחילה מאי פריך לימא דלוי בדיעבד דוקא שרי וי"ל דמשו"ה לא פריך תכף אפלוגתא ומייתי דעבד לוי עובדא לאורויי דמההיא עובדא קי"ל דלכתחילה שרי ומשו"ה פריך. [ועיין מ"ש] הרשב"א בתורת הבית הביאו הרב פר"ח י"ד סי' ק"ח ס"ק ב' ועיין שו"ת מהרי"ל סי' קפ"ו (לפי סי' הדפוס):

בשר שחוטה שמן שצלאו. בתנור בשני שפודים זה רחוק מזה אסור שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא וכ''ש שחוטה כחושה ונבילה שמינה ורבותא אשמעינן רב דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהו ריחא: עבד עובדא. שנצלו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר: דבר אחר. חזיר: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו ואפילו גדי וטלה שאין מתחלפין זה בזה: מאי לאו תערובת טעמים. דפטמי מהדדי ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו: לא מפני תערובת גופים. שלא יתערבו זה בזה ואפילו גדי וטלה זימנין דלאו אדעתייהו ואיחלפי: אלא מאי על כרחיך. דקתני ביה ואפילו גדי וטלה שמעינן מינה דמפני תערובת גופים קאמר אבל לתערובת טעמים לא חייש נימא תיהוי תיובתא דרב: הכא במאי עסקינן. דקתני גדי וטלה דלא חייש לתערובת טעמים שצלאן בשתי קדירות: שתי קדירות ס''ד. וכי צולין פסח בקדירה: כעין שתי קדירות. שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או אפר באמצע: הרודה. מן התנור: אוסר. לזרים מפני שנכנס לה ריח התרומה: שואבות. את הריח: ללוי. דאמר ריחא לאו מילתא היא ודאי מילתיה כתנאי אמרה דעל כרחיך רבי מאיר אית ליה ריחא מילתא היא וכן רבי יוסי ואי איכא דקאי כוותיה רבי יהודה הוא דקאי כוותיה: אלא רב מי לימא תנאי היא. כלום צריך לאוקומי למילתיה כתנאי ולמימר אנא דאמרי כרבי מאיר ורבי יוסי אבל דרבי יהודה לית ליה או דילמא רבי יהודה נמי קאי כוותיה וטעמא דשרי משום דקא סבר לא עייל בה ריחא: אמר לך רב דכולי עלמא ריחא מילתא. וטעמא דרבי יהודה משום דפת צוננת (ותבית) מגופה היא ולא עייל בה ריחא דמי לאו איתמר עלה כו' ואע''ג דקיימי תנאי כוותיה דרב הילכתא כוותיה דלוי דהא איפליגו בה אביי ורבא גבי בת תיהא במסכת ע''ז (דף סו:) וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי ואמר ריחא לאו מילתא היא ואביי ורבא הילכתא כרבא וכן הוא בתשובת הגאונים ואף משמו של רבי אליעזר בן יצחק נאמר לי דלא חייש לה: ביניתא. דג: דאיטוי בהדי בישרא. בתנור אחד: אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא. שיש בו חלב משום דקסבר ריחא מילתא היא: לדבר אחר. צרעת: מתני' חמשה דברים באין בטומאה וכו'. אין לך קרבן נאכל אלא אלו וקרבן ציבור דוחה את הטומאה ואשמעינן מתניתין דאף על גב דקרב בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן אין נאכלין בטומאה ולקמיה פריך ליתני נמי שעירי הרגלים: זבחי שלמי ציבור. כבשי עצרת שאין שלמים אחרים לציבור: הפסח שבא בטומאה. כגון רוב ציבור טמאין: שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתא למיכליה שרייה: גמ' חמשה למעוטי מאי. מניינא למה לי ליתני קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה: חגיגת חמשה עשר. והוא הדין לעצרת וסוכות אלא חדא מינייהו נקט: כיון דקרבן ציבור הוא. אף על גב דכל יחיד ויחיד מיחייב קרי ליה קרבן ציבור משום דאתיא בכינופיא באסיפת חברים ברגל במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף נא.): תשלומין כל שבעה. כדנפקא לן בפרק קמא דמסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו חג לה' שבעת ימים: הא תני ליה זבחי שלמי ציבור. שהן מיני דמים ואשמעינן דאין נאכלין בטומאה והוא הדין לשאר מיני דמים:

מאי לאו תערובת טעמים. לפי מה שפי' בקונטרס דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מה פריך דהכא לכתחלה קתני אבל בדיעבד הוה שרי כלוי: נימא תהוי תיובתא דרב. תימה מאי קושיא הא דאסר משום תערובת גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובת טעמים: אסרה רבא מפרזיקיא כו'. מכאן פוסק ר''ת כרב ורבא נמי דשרי בבת תיהא (ע''ז דף סו:) מצי סבר כוותיה ושם מפורש ובתנורים [גדולים] שלנו נראה דמותר לאפות לחם עם אותו פשטיד''א הואיל ומכוסות היטב הוי כעין שתי קדרות ואפי' פלדונ''ש שיש להרחיק אין נראה לרבי שיהא אסור שיש אויר מרובה בתנור וההבל מתפשט: ה''ג קא משמע לן כיון דלא דחיא שבת לא דחיא טומאה. ולא גרס כיון דאית לה תשלומין שאין הטעם תלוי בכך דלעיל בפרק אלו דברים (דף ע:) ילפינן דלא דחיא. שבת מוחגותם וגו'. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה ועוד חגיגת ט''ו איכא למ''ד בפירקין דלית לה תשלומין בטומאת בעלים שאם נטמאו בעלים ביום ט''ו ולא חזו ביום קביעת חובתיה כה''ג לית לה תשלומין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד