דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - ב

על שפך הדשן [מקום ששופכים את הדשן של מזבח החיצון] "ישרף".

ואם כן נרבה מינה כל שריפות הבאות מחמת האש?!

אמרי משנו בני הישיבה: ההוא "ישרף" מיבעי ליה לכדתניא:

"ישרף" ללמד:

א. ישרף על מקום שפך הדשן, ואע"פ שאין שם דשן, שלא תאמר: אדשן קפיד רחמנא לשורפו על מקום שהיו מוציאים שם דשנו של מזבח החיצון, ואם ניטל הדשן משם לא ישרפנו שם, לכן קא משמע לן "ישרף" מכל מקום רש"י].

ב. ישרף אע"פ שכבר הצית האור [נתפש האש] ברובו של פר, ללמדך: אין די בזה, אלא יתעסקו עמו לשורפו עד שתיגמר שריפתו.

וכיון שהוצרכנו לריבוי של "ישרף" ללמוד ממנו דברים אחרים, שוב אין לנו ריבוי לשון שריפה הכתוב אחר "באש", כדי ללמוד הימנו כל שריפות הבאות מחמת אש.

רבינא אמר ליישב באופן אחר את הקושיא שהקשתה הגמרא לעיל על רבי שמשמע מדבריו שגחלים בכלל אש הם, מן הברייתא דקתני "מכות אש, אין לי אלא שנכוה באש נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח וכו' מניין, תלמוד לומר מכוה מכוה", הרי שבלי ריבוי אין גחלת בכלל אש:

ברייתא זו משובשת היא, ולא באה לרבות גחלת מריבוי!

אלא כרוך ותני [תשנה יחדיו גחלת עם אש ולא עם השאר], וכך היא שנויה:

"מכות אש. אין לי אלא שנכוה באש ובגחלת שאף היא בכלל אש, אבל נכוה ברמץ, בסיד רותח, ובגפסיס רותח, ובכל דבר הבא מחמת האור, לאיתויי חמי האור, מנין? תלמוד לומר: מכוה מכוה ריבה".

נמצא לפי הגירסא המתוקנת כי אין הגחלת צריכה ריבוי, אלא ממילא נתרבתה בכלל מכות אש, ומשום שאף גחלת בכלל אש היא, וכדרבי. [34]

רבא רמי מקשה קושיא אחרת על דברי רבי שאמר שהגחלים בכלל אש הם:

מי [וכי] אמר רבי, גחלים איקרו אש, ורמינהי:

כתיב גבי כהן גדול ביום הכפורים: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח [החיצון] מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת [לבית קדשי הקדשים] ";

ומפרשת הברייתא למה נאמר גם "גחלי" וגם "אש":

אילו היה נאמר רק "גחלי", יכול יביא גחלים עוממות [כבויות] אבל לא לוחשות [בוערות], כי הגחלים הלוחשות אינם נקראים גחלים סתם אלא אש.

תלמוד לומר: גחלי "אש".

ואי היה נאמר רק "אש", יכול יביא שלהבת ולא גחלים ואפילו לוחשות כי הן אינן נקראות אש סתם.

תלמוד לומר "גחלי".

הא כיצד: מביא מן הלוחשות, [הברייתא נתבארה לפי ההוה אמינא בגמרא].

ומפרשת הגמרא תחילה את הברייתא, ולפי פירוש הגמרא, נמצא שקשה מברייתא זו לרבי:

והרי הא גופא קשיא [הברייתא קשה מיניה וביה]! שברישא דברייתא אמרת: אילו היה נאמר "גחלי" ולא "אש" יכול יביא עוממות ולא לוחשות, אלמא סוברת הברייתא: כי הגחלים הלוחשות אינם נקראים גחלים ולפיכך הייתי אומר שלא יביא לוחשות, ואם כן על כרחך, שהלוחשות "אש" נינהו.

והרי אימא סיפא: אי היה כתוב רק "אש", יכול יביא שלהבת ולא גחלים לוחשות, תלמוד לומר "גחלי", אלמא אפילו לוחשות לאו "אש" נינהו, ולפיכך צריך ללומדם ממה שאמרה תורה "גחלי".

ואם כן, הרי קשיא רישא לסיפא?!

ואמר רב ששת לפרש, הכי קתני:

אילו נאמר "גחלי" ולא נאמר "אש", יכול יביא בין עוממות בין לוחשות [איזה שירצה יביא] כי שניהם נקראו "גחלים", תלמוד לומר "אש".

כלומר: תלמוד לומר "גחלי אש", ולמדת שאין יכול להביא עוממות כי העוממות נקראים "גחלים", אבל אין נקראים "גחלי אש" אלא הגחלים הלוחשות בלבד.

ואי היה נאמר "אש" בלבד, יכול יביא שלהבת שהיא נקראת "אש" לבד, ולא גחלים לוחשות כי הן נקראים "גחלים" או "גחלי אש", ולא "אש" לבד, תלמוד לומר: "גחלי".

כלומר "גחלי אש", ואין בכלל לשון זה אלא הגחלים הלוחשות בלבד.

וכיון שכן אין סתירה בין הרישא לסיפא, כי הגחלים הלוחשות אינם נקראים "אש" אלא גחלים וכדמשמע מסיפא, ואף ברישא לא קתני שאינם נקראים גחלים, ולעולם אילו היה נאמר רק "גחלי", הייתי מכשיר אף את הלוחשות, כי אף הן גחלים נינהו.

וכעת מקשינן לרבי: מכל מקום הרי לנו שתי הוכחות כי הגחלים לא איקרי "אש", ודלא כרבי:

א. אם תמצי לומר שהגחלים "אש" הן נקראים, הרי שאף אילו היה נאמר "גחלי" ולא היה נאמר "אש" לא הייתי מכשיר את הגחלים הלוחשות, כי הרי "אש" הן ולא גחלים.

ב. אם תמצי לומר שהגחלים "אש" הן נקראים, הרי שאף אילו היה נאמר "אש" ולא היה נאמר "גחלי" לא הייתי אומר שיביא דוקא שלהבת ולא גחלים לוחשות, כי אף הגחלים "אש" הן.

ואם כן קשיא מקרא זה לרבי?!

אמר משני אביי, תריץ להברייתא הכי [תפרש הברייתא כך]:

אילו נאמר "גחלי" בלבד, יכול יביא גחלים עוממות ולא לוחשות, כי הלוחשות אש הן ולא גחלים [וכדעת רבי], תלמוד לומר "אש", ונתרבו גחלים לוחשות; הרי נדחתה הוכחה ראשונה דלא כרבי.

אי נאמר "אש" בלבד, יכול רצה להביא שלהבת בלא גחלת, יביא, רצה להביא גחלת לוחשת יביא, כי בין זו ובין זו "אש" הן נקראות [וכדעת רבי], תלמוד לומר "גחלי" כלומר: "גחלי אש", ואין השלהבת קרויה גחלי אש, הא כיצד, מביא מן הלוחשות; והרי נדחתה הוכחה שניה דלא כרבי.

אמר תמה רבה ["רבא" כן גרס במסורת הש"ס, כי אי אפשר שיתמה רבה שהיה רבו של אביי, על דברי אביי]:

האיך אפשר לפרושי דברי הברייתא דהכי קאמר: רצה גחלת יביא רצה שלהבת בלא גחלת יביא?!

והרי שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה [איך יצוייר שלהבת בלא גחלת]?

ודאי, כגון דשפייה למנא משחא [משח כלי בשמן] ואתלי ביה נורא [הצית בו את האש] מן המזבח החיצון!

והרי, ההוא למה לי קרא למעוטי, הלוא מסברא אנו יודעים למעטה, ואין צורך ללומדו מן המקרא?!

כי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן להביא לפניו שלהבת המעלה עשן - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה לא כל שכן שאין ראוי לעשות כן, ואם כן לא היה צריך הכתוב לכתוב "גחלי" כדי למעט הבאת שלהבת בדרך זו?! [35]

אלא, אמר רבא ליישב הקושיות על רבי מן הברייתא: תריץ הכי [תפרש את הברייתא כך]:

אילו נאמר "גחלי" לבד, יכול יביא עוממות ולא לוחשות [וכדרך שפירשה אביי], תלמוד לומר: "אש".

אי נאמר "אש" לבד, יכול שאם ירצה יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת, כלומר: גחלת ששלהבתה עליה, כי הרי בין גחלת ובין שלהבת נקראו "אש", ויכול אף להביא גחלת ושלהבת כאחד.

שמא תאמר: והרי אין ראוי לעשות כן, כי מעלה היא עשן ואף לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

מכל מקום הייתי אומר: לא יביאנה כך לבית קדשי הקדשים, אלא שאם ירצה בשעת לקיחה מעל מזבח החיצון לקחתה גחלת ושלהבת כאחד, יקח, ואדעייל [עד שיכנס] (לגובאי) [לגוואי, לפנים, לתוך בית קדשי הקדשים] הוי כוליה גחלת כי תכבה השלהבת בתוך זמן זה.

תלמוד לומר: "ולקח" מלא המחתה "גחלי אש" מעל המזבח, כדי ללמדך:

א. דינו בגחלי אש ולא בשלהבת.

ב. משעת לקיחה מעל המזבח ניהוי גחלים, וכמו שאמר הכתוב "ולקח - גחלי". [36] ואגב שהוזכרו כאן בסוגיא גחלים "עוממות", מפרשת הגמרא כיצד הוא דיוק הלשון.

איבעיא להו, גחלים "אוממות" או "עוממות"?

אמר רבי יצחק להוכיח כי "עוממות" הוא דיוק הלשון:

שהרי כן מצאנו בחירם מלך צור [רש"י, וראה רש"ש שתמה על זה], שאמר הכתוב על יופיו ונוי מראיתו: ארזים לא "עממוהו" בגן אלהים. כלומר: אף כאשר תעמיד נוי מראיתו ביחס לארזים הנאים, לא יוכהה יופיו של חירם.

הרי למדנו: כי לשון כהות "עימום" הוא נקרא, ואף הגחלים העוממות שהוכהה אישם, גחלים "עוממות" ייקראו ולא " אוממות".

מתניתין:

א. האוכל מן הפסח שאינו "צלי אש" כדינו, אף שאינו מבושל כלל, הרי זה עובר ב"אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש".

אפילו צלה את כל הפסח, אלא שחלק ממנו או אף רוטבו אינם "צלי אש", הרי זה עובר אם אכלם. [37]

ב. הפסח או חלק ממנו שנתבשלו או שנצלו שלא על ידי האש, מצות עשה לשורפם כשאר קדשים פסולים [רש"י במשנתנו]. [38]

ג. הפסח שנצלה מחרסו של תנור אינו "צלי אש", שהרי למדנו לעיל בעמוד א, כי הצלייה בחום התנור הגרוף אינה חשובה צלי אש, ואף הצלייה בחרסו של תנור כצלייה בתנור גרוף היא, וכיון שאינו צלי אש, אסור הוא באכילה. [39]

ולפיכך:

א. נגע הפסח בחרסו של תנור ונצלה שם מחומו, והסירו משם מיד קודם שיתפשט בכולו [מאירי], הרי אסור מקום הנגיעה באכילה, כיון שנצלה מחומו של תנור שאינו "צלי אש"; ולפיכך: "יקלוף" את מקומו, נוטל במקום הנגיעה "כדי קליפה".

ב. נטף מרוטבו של הפסח על החרס הרותח של התנור [הכי מפרש בגמרא לדעת שמואל דקיימא לן כוותיה], ונתבשל שם, ונאסר הרוטב באכילה, ושוב חזר הרוטב אליו ונבלע בפסח.

הרי אין די לו שיטול "כדי קליפה" מן הפסח, אלא "יטול" את מקומו, היינו "כדי נטילה", והיא נטילה יפה יפה בעובי; ולא די לו ב"כדי קליפה" כיון דשומן נבלע בתוכו הרבה [רש"י ותוספות; והרע"ב כתב שצריך נטילה כעובי אצבע]. [40]

ג. נטף מרוטבו של הפסח על הסולת הרותחת [הכי מפרש בגמרא אליבא דשמואל דקיימא לן כוותיה], ונתבשל שם מחומו של הסולת.

הרי זה יקמוץ את מקומו של הרוטב מן הסולת, היינו שיטול את מקום הקמח שנפל שם הרוטב בעומק עם קצת מסביבותיו [מאירי].

וישרוף את הקומץ כדין קדשים פסולים, שהן נשרפין [רש"י]. [41] אם סכו לפסח כולו [מאירי] בשמן של תרומה המותר לכהנים בלבד:

אם היה הפסח של חבורת כהנים: הרי אלו יאכלו, כיון שמותרים הם באכילת תרומה.

ואם היה הפסח של חבורת ישראל, כך הוא דין הפסח:

אם עדיין חי הוא בשר הפסח ואינו צלי, שסכו בעוד שהבשר חי ונזכר קודם שיצלהו.

הרי זה ידיחנו לפסח במים, ויסיר את שמנו; כי הואיל ועדיין לא צלאו, לא נבלע השמן בתוך הפסח, וכשאר איסור צונן שנגע בצונן אחר, שדיו בהדחה [מאירי].

ואם כבר צלי הוא הפסח, בין שסכו כשהיה חם ובין כשסכו כשהיה כבר צונן [תוספות, וראה הערה].

הרי זה יקלוף [יסיר כדי קליפה] את הבשר החיצון, יקלוף את כולו קליפה החיצונה [מאירי]. [42]

כי הואיל והפסח רך על ידי הצלייה, הרי הוא בולע [תוספות], ולפיכך אפילו צונן הוא אין די לו בהדחה, וטעון קליפה. [43] ובגמרא יתבאר: מדוע אף כשהצלי היה חם די לו בקליפה, ואינו צריך כדי נטילה?! וכשם שאנו אומרים ברוטב שנבלע בפסח החם, שצריך הוא כדי נטילה, כיון דשומן נבלע בתוכו הרבה.

אם סכו לפסח בשמן של מעשר שני שהוא מותר לישראל בירושלים.

הרי זה לא יעשנו דמים על בני חבורה, כלומר, שיהא בעל השמן אומר לשאר בני חבורה: הרי חלק המגיעני בפסח זה שאנו אוכלין שויו דינר, ועלי לשלם לכם דינר, והרי נכנס שמן שלי בשווי דינר ונמצא שפרעתי את חלקי [על פי מאירי].

והטעם: משום שפרעון חובו כמכירה הוא חשוב [מאירי], ואין (פודין) [מוכרין, רש"י] מעשר שני בירושלים ואפילו כדי לאוכלו בקדושת מעשר שני. [44]

גמרא:

איתמר:

בשר שנפל לתוך חלב, או דבר איסור ודבר היתר [בין יבש ובין לח] שנפלו זה לתוך זה, או זה על זה [מאירי], כך הוא דינם:

א. אם נפל חם לתוך חם, דברי הכל: הרי זה  אסור, ואפילו הפריד אותם זה מזה והדיח את היבש, כי בולעים הם זה מזה.

הערות

[34] לעיל בגמרא בעמוד א, יישבה הגמרא את הקושיא על רבי מברייתא ד"מכות אש", וביארה, שרבי דיבר על גחלת של עץ בלבד ולא על גחלת של מתכת, ואילו הברייתא מדברת בגחלת של מתכת שהיא אינה אש, ותמהה הגמרא על זה כי הרי גבי שריפת בת כהן מוכח שאף גחלת של מתכת חשובה אש, והאריכה הגמרא בישוב קושיא זו. ולפי דברי רבינא שיישב את הקושיא באופן אחר, יש לומר כי אף גחלים של מתכת בכלל אש הם וכשרים לצלות עליהם את הפסח וכפי שמוכח בפשטות משריפת בת כהן. ולפי זה ניחא דברי הרמב"ם שהשמיט חילוק הגמרא דלעיל בין גחלים של מתכת לגחלים של עץ, והכשיר גחלים סתם לצליית הפסח, זבח תודה; וראה שם עוד בזה.

[35] מדברי רבא שבהמשך הסוגיא מוכח, כי אין כוונת הגמרא בדווקא להקשות על שלהבת בלא גחלת, אלא אף פשיטא לגמרא כי אין להביא שלהבת עם גחלתה כיון שהיא מעלה עשן, וראה מהרש"א, וצ"ע.

[36] כתב המאירי: זה שנאמר בתורה בקטורת של יום הכפורים וכו', צריך שמשעת לקיחה יקח גחלים, ולא שיטול גחלים מעורבים עם שלהבת וכו', וכן צריך שיהו גחלים לוחשות ולא עוממות, וכן הדין בקטורת שבכל יום. והוא שביארנו בסדר יומא, שהזוכה עולה עם המחתה בראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך ונוטל מן הגחלים שנתעכלו במערכה שניה, וזו שהוצרכו לפנות את הגחלים העליונות הוא מחשש עמימותם, ומה שהוצרכו לאותם שנתעכלו הוא מפני שלא יהא שם שלהבת.

[37] נהלקו הראשונים בדבר: לדעת רש"י: האוכלם עובר בלאו, אלא שאינו לוקה עליו, ומשום דהוי "לאו שבכללות". לדעת הרמב"ם: אינו עובר אלא על עשה ד"כי אם צלי אש"; ראה מנחת חינוך מצוה ז'.

[38] לשון רש"י בד"ה נטף "וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולים". ובמנחת חינוך מצוה ז, הביא מדברי רש"י בחולין קטו ב, שהפסח המבושל טעון "עיבור צורה" ואז ישרף.

[39] נתבאר על פי לשונו של רש"י, שכן משמע מלשונו, שנידון הגמרא לעיל היה על חום שבתוך התנור, ואילו חרסו של תנור שוה הוא לו בדינו. אמנם מלשון התוספות לעיל בעמוד א ד"ה נכוה, משמע: שנידון הגמרא לעיל בתנור שגרפו, היה על חרסו של תנור ולא על חומו של תנור, ראה שם.

[40] ביאר המאירי: אין אנו דנים אלא משום שיש כאן איסור [הרוטב] נבלע בהיתר; אבל משום בישול הפסח על ידי הרוטב החם אין כאן, שהרי אף סיכה בשמן ושאר מיני פירות מותרת בפסח. וראה גירסתנו בגמרא לקמן עמוד א, ובדברי התוספות שם ד"ה בשלמא.

[41] לדעת רש"י: הרי זה שורף את מה שקמץ מן הסולת; ובשתי בבות הראשונות לא הזכיר רש"י שישרוף את מה שקלף או נטל, וראה מה שכתב הצל"ח בזה. ואילו לדעת הרמב"ם [פרק ח מקרבן פסח]: קומץ זה אינו חייב בשריפה, וכמו שכתב " וישליכנו".

[42] ולא אמר כאן: יקלוף את "מקומו", שהרי סך את כולו, מאירי.

[43] א. בתוספות דקדקו מלשון המשנה דצלי מיירי אף כשהוא צונן, כי הרי משמע "צלי" דומיא ד"חי", וכשם שהחי מיירי כשהוא צונן, אף הצלי מיירי אף כשהוא צונן. ב. אבל במאירי [במשנה ובגמרא ד"ה המליח] נחלק על תוספות ופירש משנתנו: כשסכו לאחר צלייה כשהפסח עדיין חם, או בעוד שצולהו הוא סכו. "וזה שאמרו בסוגיא זו [לקמן בענין אחר, והוא הדין במשנה]: "חי" ו"צלי" אין הכוונה אלא צונן וחם, שהחי נזכר בענין צונן, והצלי נזכר בענין חם, ובשניהם דברו בהווה וכו'; ויש מפרשים שאף בצלי צונן כן, ומצד רכותו, וצלי דוקא קאמר, ולא נראו דבריהם, אע"פ שגדולי דורות אמרום ושגדולי המפרשים וגדולי הדורות נסכמו בה". ומבואר שם במאירי, כי השמן חשוב צונן לתוך חם [וכן מבואר בגמרא]. וצריך ביאור: כי הרי המאירי גופיה מפרש משנתנו "בעוד שצולהו הוא סכו", ואם כן הוה ליה חם לתוך חם, וכמו שכתבו התוספות עו א, ד"ה משום. ג. בדעת רש"י בזה אם כהתוספות או כהמאירי, ראה בהערה (50 ו-*55) בגמרא לקמן עמוד א.

[44] כתב רש"י בטעם הדבר שאין מוכרין מעשר שני בירושלים, מפני שאמר הכתוב: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' אלהיך לשום שמו שם. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ד' אלהיך בו", הרי שלא התיר הכתוב למכור מעשר שני אלא חוץ לירושלים ולא בירושלים. ובתוספות תמהו על דברי רש"י: שהרי מקרא זה אינו מדבר אלא ב"פדיון" מעשר שני שהוא מוציאו מקדושת מעשר שני ומחללו על הכסף, אבל משנתנו מדברת במי שמוכרו על מנת לאוכלו בקדושתו, ואם כן אינו ענין למקרא זה. ולפיכך פירש ר"י: דבירושלים גזרו מכירה על מנת לאוכלו בקדושתו, אטו פדיון דאסור מן התורה. ומשם רשב"א הביאו התוספות: דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה, ראה שם. ובמאירי כתב: "שפרעון חובו כמכירה הוא חשוב ואין לך בו אלא הנאת אכילה", משמע שהוא מדאורייתא, אך לא מטעמו של רש"י; והוסיף המאירי: ומכל מקום אם רצה ליתנו במתנה, רשאי.

"על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב)! ודוחים, אמרי: ההוא [אומרים: אותו] "ישרף" מיבעי ליה לכדתניא [צריך אותו כענין הברייתא השנויה]: "ישרף" — מכל מקום, אף על פי שאין שם דשן אין להקפיד, ש"על שפך הדשן" אינו מעכב. "ישרף" — אף על פי שהצית האור ברובו אין די בכך וצריך לגמור את שריפתו.

רבינא אמר: את הסתירה בענין גחלים שלכאורה אינן קרויות אש יש לתרץ על ידי שינוי בגירסת הברייתא כרוך ותני [כרך ושנה] את הנושאים יחד: "מכות אש" אין לי אלא שנכוה באש ובגחלת, נכוה ברמץ (אפר רותח) בסיד רותח ובגפסיס (גבס) רותח ובכל דבר רותח הבא מחמת האור, לאיתויי [להביא] חמי האור מניין? תלמוד לומר: "מכוה" "מכוה" ריבה הכתוב שלגירסה זו גחלת ואש מנויות יחד בענין אחד.

א רבא רמי [השליך, הראה סתירה] מי [האם] אמר רבי גחלים איקרו [נקראו] אש, ורמינהו [משליכים, מביאים סתירה] שנדרש הכתוב "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" (ויקרא טז, יב) "גחלי" יכול גחלים עוממות (שהאש כמעט כבתה בהן ואינה ניכרת בחוץ) תלמוד לומר: "אש". אי [אם] אש יכול הכוונה לשלהבת תלמוד לומר "גחלי". הא כיצד מיישב את שתי הדרישות מביא מן הגחלים הלוחשות שהאש נראית בהן. אלמא [מכאן] שגחלים סתם לא איקרי [נקראו] אש!

אמרי [אומרים] ומשיבים: אין לדון מברייתא זו והא גופא קשיא [והרי היא עצמה קשה] אמרת "גחלי" יכול גחלים עוממות, אלמא [מכאן] שברור לו כי גחלים לוחשות אש נינהו [הן], אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: אי [אם] אש, יכול שלהבת — תלמוד לומר: "גחלי", אלמא [מכאן] אפילו גחלים לוחשות לאו [לא] אש נינהו [הן], ויש סתירה בתוך הברייתא עצמה.

ואמר רב ששת כדי ליישב לשון הברייתא, הכי קתני [כך שנה, כך יש לשנות]: "גחלי" — יכול יקח כפי רצונו בין עוממות בין לוחשות תלמוד לומר "אש", אי [אם] אש יכול שלהבת — תלמוד לומר: "גחלי", הא כיצד? מביא מן הגחלים הלוחשות. מכל מקום למדנו מכאן כי גחלים, אפילו הן לוחשות, לא איקרי [נקראו] אש, קשיא [קשה] לרבי שלדעתו גחלים בכלל אש!

אמר אביי: תריץ הכי [ישב כך] "גחלי" — יכול עוממות ולא לוחשות, תלמוד לומר: "אש". אי [אם] "אש" יכול רצה שלהבת — יביא, רצה גחלת — יביא, תלמוד לומר "גחלי" דוקא. הא כיצד — מביא מן הלוחשות. ומדברים אלו ברור כי גם הגחלים קרויות אש כדברי רבי.

אמר רבה בפירוש אחרון זה אמרנו: רצה גחלת — יביא, רצה שלהבת — יביא אולם שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה]? ומשיבים: כגון דשפייה למנא משחא ואתלי ביה נורא [שמרח את הכלי בשמן והדליק בו אש], ואולם ההוא דבר כגון זה למה לי קרא למעוטי [מקרא מפורש למעטו] ללמד שאין עושים כן, השתא [עכשיו] הרי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן שדרך בזיון היא להביא לפני מלך מין שלהבת כזו, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לא כל שכן! ולא יתכן שיצטרך המקרא ללמד על דבר כגון זה.

אלא אמר רבא: תריץ הכי [ישב כך] את הברייתא: "גחלי" יכול עוממות ולא לוחשות — תלמוד לומר: "אש", אי [אם] "אש" יכול יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת שתהיינה הגחלים בשעת לקיחתן מהמזבח בוערות על פני חלקן בחזקה ושלהבתן ניכרת, אדעייל לגואי [עד שהוא נכנס פנימה] תתעמעם האש והוי כוליה [יהיה הכל] גחלת — תלמוד לומר: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח" משמעו: משעת לקיחה ניהוי [יהיו] כבר גחלים ולא שלהבת.

כיון שדובר עד כה בגחלים עוממות מזכירים כי איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] כיצד יש לגרוס: אוממות באל"ף או עוממות בעי"ן? אמר ר' יצחק: יש לומר בעי"ן, שנאמר: "ארזים לא עממהו בגן אלהים" (יחזקאל לא, ח).

ב משנה נגע הפסח בחרסו של תנור — יקלוף את מקומו של הפסח שנגע בגוף התנור, משום שחלק זה מן הקרבן נצלה על ידי חום התנור ולא על ידי האש עצמה. נטף מרוטבו של הפסח על החרס, וחזר הרוטב אליו לקרבן — יטול את מקומו שלא די בקליפה בלבד וצריך ליטול חתיכה גדולה יותר, שמקום זה לא נצלה אלא נתבשל מהרוטב. נטף מרוטבו על הסולת הרותחת יקמוץ את מקומו של הרוטב בסולת, ויבערנו.

סכו את הפסח בשמן תרומה, אם חבורת כהנים היא חבורה זו — יאכלו שהרי מותרים הם באכילת תרומה. אם חבורה של ישראל, אם חי (בלתי מבושל) הוא עדיין הפסח — ידיחנו ויוריד ממנו את שמן התרומה. ואם צלי הוא — יקלוף את החיצון שנבלע בו השמן, כדי שלא יאכלו ישראלים משמן התרומה שהם אסורים בו. סכו בשמן של מעשר שני — לא יעשנו דמים על בני חבורה כלומר, האיש שנתן את שמן המעשר הזה אסור לו לדרוש תשלום עבורו משאר בני החבורה. שאין פודין מעשר שני בירושלים שהמעשר השני אסור לפדותו (או למוכרו) בירושלים, ומיועד לאכילה בלבד, ואסור במכירה לאחרים, ומותר רק לתתו במתנה.

ג גמרא מתוך משנתנו מפתחים דיון רחב בהלכות איסורים שנגעו זה בזה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיות אלה וקודם כל מונים את הדברים הברורים: אם היה דבר חם שנפל או נגע בתוך חם, כגון בשר חם בתוך חלב רותח, או בשר היתר במרק של איסור — דברי הכל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“Where the ash is poured it shall be burned” (Leviticus 4:12). The Gemara responds: Say: That usage of the expression “it shall be burned” is needed for that which was taught in a baraita: It shall be burned even though there is no ash there, as the presence of ash from the altar is not essential for burning the bulls. “It shall be burned” also teaches that although the fire has consumed most of it, that is not sufficient. One must take care to complete the burning process.

Ravina said that the contradiction cited earlier between Rabbi Yehuda HaNasi’s statement, that roasting over coal is considered roasting over fire, and the baraita, which requires a derivation to indicate that coal is considered fire with regard to leprosy, can be answered by changing the text of the baraita. Combine and teach the first two types of burns together. From the phrase “a burn from fire,” I have derived nothing other than a case in which one was burned by a fire or by a coal. With regard to one who is burned by hot ash, by burning lime, or by burning plaster, or by anything else that is burning and whose source of heat comes from fire, to include water heated by fire, from where is it derived that these cases are also considered a burn from fire? The verse states: A burn, a burn, twice. By repeating the term, it includes all these types of burns.

Rava raised a contradiction: Did Rabbi Yehuda HaNasi actually say that coals are called fire? And we raise a contradiction based on the verse: “And he shall take a pan full of burning coals from upon the altar before the Lord” (Leviticus 16:12). From the verse’s use of the word coals, I might have thought that one may bring smoldering coals, meaning that the fire is almost extinguished and is not noticeable from the outside. Therefore, the verse states: Fire. If it had stated only fire, I might have thought it was referring to a flame. Therefore, the verse states: Coals. How are these two requirements reconciled? One brings from the coals that are flickering, meaning that the fire is visible. Apparently, plain coals are not called fire.

Say in answer to this question: Isn’t this baraita itself difficult? You said: From the verse’s use of the word coals, I might have thought the verse is referring to coals that are smoldering. Apparently, it is clear that flickering coals are considered fire. Say the latter clause of that same baraita as follows: If it had stated only fire, I might have thought it was referring to a flame. Therefore, the verse states: Coals. Apparently, even flickering coals are not considered fire, and there is an internal contradiction in the baraita.

And Rav Sheshet said, in order to resolve this contradiction: This is what the baraita is teaching: From the verse’s use of the word coals, I might have thought he can take whatever he wants, whether smoldering or flickering. Therefore, the Torah states: Fire. If it had stated only fire, I might have thought it was referring to a flame. Therefore, the verse states: Coals. How is this to be understood? He brings from the flickering coals. In any event, it is derived from here that coals, even if they are flickering, are not called fire. This poses a difficulty to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, according to which coals are considered fire.

Abaye said that the answer is as follows: Based on the word coals, I might have thought they must be smoldering and not flickering. Therefore, the verse states: Fire. If it had stated only fire, I might have thought that if one wanted a flame he may bring it, and if he wanted a coal he may bring it. Therefore, the Torah states: Coals. How is this to be understood? He brings from the flickering coals. According to this, it is clear that coals are considered fire, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabba said: In this last explanation, it was stated that one might have thought that if he wanted a coal he may bring it, and if he wanted a flame he may bring it. Under what circumstances can a flame without a coal be found? The Gemara answers: In a case where one smears a utensil with oil and lights it on fire. However, for a case like this, why do I need a verse to exclude it and indicate that one may not bring such a flame? Now, in front of a king of flesh and blood one does not do this, as it is considered disgraceful to bring such a flame before a king; in front of the King of kings, the Holy One, Blessed be He, is it not all the more so a disgrace? Therefore, the verse would not need to exclude this type of flame.

Rather, Rava said that one should answer as follows: Based on the word coals, I might have thought they must be smoldering and not flickering; therefore, the verse states: Fire. If it had said only fire, I might have thought one should bring half coal and half fire, meaning that when one takes the coals from the altar they should be burning strongly and their flame should be visible, and by the time he enters the inside of the Holy of Holies the fire will die down and it will be all coal. Therefore, the verse states: “And he shall take a coal-pan full of burning coals from upon the altar” (Leviticus 16:12), which indicates that from the time of their taking they should be coals and not flames.

Since the discussion until now has focused on smoldering coals, the Gemara mentions that a dilemma was raised before the Sages in the study hall about whether the word smoldering should be rendered omemot with an alef or omemot with an ayin. Rabbi Yitzḥak said: It should be rendered with an ayin, as it is stated: “The cedars in the garden of God could not hide it [amamuhu]” (Ezekiel 31:8), as the word amamuhu in the verse is spelled with an ayin.

MISHNA: If the Paschal lamb touched the earthenware surface of an oven, one must peel off its place on the Paschal lamb, as it was roasted by the heat of the oven and not by the fire itself. If some of the gravy of the Paschal lamb dripped on the earthenware and then returned to it, i.e., the gravy splattered back onto the meat, one must remove its place. Peeling off the outer layer is not enough, and one must remove some of the meat underneath the outer layer, because it is considered to have been cooked by the liquid rather than roasted by the fire. If some of the Paschal lamb’s gravy dripped onto hot flour, one must remove a handful of flour from its place, i.e., the place where the gravy landed in the flour, and destroy it.

In a case where one smears the Paschal lamb with teruma oil, if the Paschal lamb belongs to a group of priests they may eat it, as they are permitted to eat teruma. If the Paschal lamb belongs to a group of Israelites, then if it is still raw, one must rinse it in order to remove the teruma oil; and if it is roasted, one must peel off the outer layer that has absorbed the oil, so that the Israelites do not eat the teruma, which is prohibited to them. If one smears the Paschal lamb with oil of the second tithe, he may not demand money for it from the members of the group, as one may not redeem second tithe in Jerusalem. Second-tithe produce that is in Jerusalem is meant to be eaten; it may be given as a gift to others, but may not be redeemed or sold.

GEMARA: Based on the mishna, the Gemara introduces a general discussion concerning the halakhot of forbidden foods that come into contact with other foods. It was stated that the amora’im disagreed with regard to these matters, but first the Gemara mentions the cases that are clear: If a hot food item falls into another hot item, e.g., hot meat falls into boiling milk or hot permitted meat falls into hot prohibited soup, all agree

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבינא מתרץ אליבא דרבי מכות אש אין לי אלא נכוה באש ובגחלת נכוה ברמץ כו' ש"מ גחלת אש היא:

רבא רמי מי אמר רבי גחלת אש היא והתניא ולקח מלא המחתה גחלי אש יכול שלהבת ת"ל גחלי אש הא כיצד כו' מדקתני יכול שלהבת ת"ל גחלי אש מכלל דגחלים לאו אש נינהו ושני' הכי קתני יכול עוממות ולא לוחשות ת"ל אש מכלל שהגחלים הלוחשות הן אש שלהבת בלא גחלת כבר פרשנוהו למעלה ואפי' גחלים עוממות מלשון (יחזקאל ל״א:ח׳) ארזים לא עממוהו (איכא ד) איכה יועם זהב:
נגע בשר הפסח בחרסו של תנור נצלה מן החרס ולא מן האש לפיכך יקלף אותו מקום:

איתמר חם לתוך חם כגון בשר חם בחלב חם דברי הכל אסור.

בית הדשן שהזכרנו חוץ לירושלים היה והיו מוציאין שם דשנו של מזבח החיצון כדכתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ושם היו שורפין חטאות הנשרפות בין שהיה שם דשן בין שלא היה שם דשן שאע"פ שאמרה תורה על שפך הדשן לא הקפידה שיהא שם דשן אלא שורפין אע"פ שאין שם דשן ומתעסקין בשריפתן עד שתגמר שריפתן ולא שיניחם משהוצת האור ברובו:

זה שנאמר בתורה בקטורת של יום הכפורים שלפני ולפנים ולקח מלא המחתה גחלי אש צריך שמשעת לקיחה יקח גחלים ולא שיטול גחלים מעורבים עם שלהבת עד שיכנס ויכלה השלהבת ויהיה הכל גחלים אלא משעת לקיחה יהו גחלים וכן צריך שיהו גחלים לוחשות ולא עוממות וכן הדין בקטורת שבכל יום והוא שביארנו בסדר יומא מ"ג ב' שהזוכה עולה עם המחתה בראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך נוטל מן הגחלים שנתעכלו במערכה שניה וזו שהוצרכו לפנות את הגחלים העליונות הוא מחשש עמימותם ומה שהוצרכו לאותם שנתאכלו הוא מפני שלא יהא שם שלהבת:

חתיכת איסור וחתיכת היתר שנצלו או נתבשלו זו לעצמה וזו לעצמה ואחר כך נגעו זו בזו בעוד ששתיהן חמות חמימות הראוי להפליט ולהבליע על הדרך שביארנו במסכת חולין אם נגיעתם זו בזו היתה מצדיהן דיים בקליפה אפילו היתה נגיעתם בשהיה מרובה אבל אם היתה האחת עומדת על גבי חברתה לדעתנו צריך נטילת מקום שהיא העמקה יתרה על הקלפה היה צונן בצונן מדיח את שתיהן במקום מגעם ודיו היה אחד חם ואחד צונן התחתון גובר ואם התחתון חם דינן כאלו שתיהם חמים וצריך נטילת מקום ואם התחתון צונן דינו כאלו שניהם צוננים:

בפרש"י בד"ה אמר אביי כו' רצה שלהבת בלא גחלים כו' ת"ל גחלי אש למעוטי שלהבת גרידתא עכ"ל ק"ק דאימא אביי נמי ה"ק רצה שלהבת בגחלים שהוצת אור ברובו ולא תקשי ליה הא דפריך ליה רבא וי"ל דא"כ לא הוה אצטריך ליה להגיה רצה גחלת יביא אלא כדקתני בברייתא יכול שלהבת דהיינו שלהבת בגחלים וכדאוקמא רבא ודו"ק:

בגמ' ת"ל נחלי הא כיצד מביא מן הלוחשות והא גופא קשיא וכו' כצ"ל:

גמ' אש וקשיא לרבי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה יטול את כו' יפה יפה בעובי. נ"ב בכל הספרים מדויקים לא כתב אלא סתם בעובי ויש טועים הגיהו מעצמן בעובי אצבע ואינו מלשון רש"י אלא הטי"ד כתב הכי. בד"ה היה נוטף כו' דמטוי רוטבו (מחמת) [מחום] הסולת כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה על שפך. דכתיב ביה באש הוא. כצ"ל:

[רש"י ד"ה רבינא. דמתני' שבשתא היא כו'. לכאורה י"ל דלא משבש לה אלא דמפרש דנכוה בגחלת קאי למעלה אאין לי ולא על מנין דלמטה] :

רש"י ד"ה ארזים. ועל חירם מלך צור נאמר. תמוה דבנבואת פרעה נאמר ועל אשור קאי. ובאמת יש לתמוה מדוע לא הביא רי"צ מקרא מוקדם (ביחזקאל כח ג) כל סתום לא עממוך ושם נאמר על מלך צור. ואולי לפני רש"י היה הגי' מקרא זה ונצטרך להגיה גם בדבריו:

רש"י ד"ה נטף מרוטבו. מפרש בגמרא בסלת רותחת. הא דל"ק ברישא גבי עה"ח דבגמרא מפרש בחרס רותח הוא דכיון דפי' שם נטף בתנור ממילא מישתמע דהחרס פי' של תנור עי' לקמן בתד"ה תנן ולהכי גם רי"ר א"ש לא הוצרך לשנות רק אסלת ועל הרע"ב יש תפיסה שהשמיט תיבת בתנור מלשון רש"י ואפ"ה לא ביאר דמיירי בחרס חם:

תוס' ד"ה לפי. ונראה לר"י דבירושלים גזרו כו'. הב"א כתב דבירושלמי יליף התיר מכירת מע"ש מק"ו מתרומה וש"מ דאף מדרבנן ל"ג אטו פדיה כמו דל"ג בתרומה ול"ד דבתרומה לא שייך גזירה אטו פדיה כיון דל"ל פדיה בשום מקום. אבל מעשר דא"ל פדיה חוץ לחומה שייך שפיר למיגזר ומש"כ עוד דדברי התוס' אליבא דר"מ דמדאורייתא אין מוכרין אותו והא דהוצרכו לטעמא דגזירה הוא לענין דיעבד שתתבטל המכירה א"נ כלל דהא מתניתין ל"א אלא לישנא דלכתחלה ומנא להו להתוספות דאף בדיעבד בטלה ולחדש גזירה:

תוס' ד"ה ואם צלי. דמתוך שהוא רך. עי' חולין צו ע"ב תוס' ד"ה אבל נצלה:

על שפך הדשן ישרף. סיפא דההוא קרא דכתב בהו באש הוא: אע''פ שאין שם דשן. דלא תימא אדשן קפיד רחמנא לשורפו על מקום שהיו מוציאין שם דשנו של מזבח החיצון כדכתיב (ויקרא ו) והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ואם ניטל הדשן משם לא ישרפנו שם קמ''ל ישרף מכל מקום: אע''פ שהוצת האור ברובו. יתעסקו בו עד שתגמר שריפה: רבינא אמר. הא דפרכת לעיל לר' מדאיצטריך מכוה מכוה לרבויי גחלת לא תיקשי דמתני' משבשתא היא וגחלת לאו מריבוייא דמכוה אתא לתנא אלא ממשמעותא דאש וכרוך ותני גחלת בהדי אש במשמעות דרישא אין לי אלא אש וגחלת כו' וריבוייא דמכוה מכוה לרמץ וסיד אתא: גחלי. ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' (ויקרא טז) ואם נאמר גחלי ולא נאמר אש יכול גחלים עוממות כבויות אבל לא לוחשות בוערות דהנך לאו גחלים הוא סתמא אלא אש תלמוד לומר אש בתר גחלי להביא את הלוחשות אי נאמר אש ולא נאמר גחלי יכול שלהבת ולא גחלים לוחשות דלאו אש סתמא נינהו תלמוד לומר גחלי אש כי כתבינהו לתרוייהו משמע גחלים שיש להן אש: הא גופא קשיא אמרת גחלי יכול עוממות. ולא לוחשות מדלא משתמע ליה לוחשות מכלל דלוחשות לאו גחלים איקרו ומאי מיקרו ע''כ אש והדר תני אש שלהבת משמע ולא לוחשות: ואמר רב ששת גרסינן: יכול בין עוממות בין לוחשות. איזה שירצה דתרווייהו גחלי מיקרו ת''ל אש בתר גחלי לאפוקי עוממות: ואי אש. בלא גחלי יכול שלהבת דודאי אש סתמא אין גחלים לוחשות במשמע תלמוד לומר גחלי אש להכי כתב תרווייהו: מכל מקום לרבי קשיא. דמדאיצטריך גחלי שמע מינה אש סתמא אין גחלת במשמע: אמר אביי תריץ הכי גחלי יכול עוממות ולא לוחשות. ולוחשות לאו גחלי נינהו אלא אש תלמוד לומר אש דהיינו לוחשות אבל בסיפא לא תימא אי אש יכול שלהבת ולא גחלת אלא אי אש יכול רצה גחלים לוחשות רצה שלהבת בלא גחלים ותרווייהו אש מיקרו ת''ל גחלי אש למעוטי שלהבת גרידתא: מחצה גחלת ומחצה שלהבת. כגון אוד שהוצת האור ברובו יטול ממזבח החיצון דבין גחלת ובין שלהבת מיקרו אש וכי מטי התם ממזבח החיצון לפני ולפנים הוה ליה כולה גחלת דאילו לעיולי הכי לא איצטריך מיעוטא דלפני מלך בשר ודם אין מביאין אוד בשלהבתו מפני שמעלה עשן וכי איצטריך מיעוטא לשעת לקיחה איצטריך: ת''ל כו'. משעת לקיחה להוי גחלי אש ואין שלהבת משמע גחלי אש: ארזים לא עממוהו. לא הכהו את מראיתו לפי שהיה נאה מכל אילנות ועל חירם מלך צור נאמר: מתני' נגע בחרסו של תנור וכו'. נגע הפסח בחרסו של תנור: יקלוף. מן הפסח מקום שנגע בתנור כדמפרש בגמ' שנתבשל שם מחום התנור ולא צלי אש הוא כדאמרן לעיל משום שנאמר צלי אש צלי אש שני פעמים למעוטי תנור שגרפו וחרס הדפנות גרוף ועומד הוא: נטף. בתנור מרוטב על החרס: וחזר אליו. שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח: יטול את מקומו. דלא סגי ליה בקליפה אלא בנטילה יפה יפה בעובי דשומן נבלע בתוכו הרבה ואותו שומן מבושל מן החרס (היה): נטף מרוטבו על הסולת. מפרש בגמ' בסולת רותחת דמטוי רוטבו מחום הסולת והוי צלי מחמת דבר אחר ואסור למיכליה לההוא רוטב שבתוך הסולת משום אל תאכלנו כי אם צלי אש הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולין: אם חי ידיחנו. דלא בלע: צלי. בעי קליפה משום דבלע: אין מוכרין מעשר שני בירושלים. ואפילו לאוכלו שם בקדושה דכי ירבה ממך הדרך ונתתה בכסף כתיב (דברים יד): גמ' חם לתוך חם. בשר רותח לתוך חלב רותח או אחד של איסור ואחד של היתר:

תלמוד לומר ולקח וגו' משעת לקיחה בעינן דניהוי גחלים. וא''ת אפילו לא כתיב ולקח אלא גחלי אש ידעינן דניהוי גחלים בשעת לקיחה דלעיולי לגיו לא איצטריך דשמעינן ליה מק''ו ומה לפני מלך כו' וע''כ מוקמינן ליה לשעת לקיחה וי''ל דודאי לא צריך קרא משום הכי אלא דאי אפשר לכתוב בע''א אלא ולקח: יטול את מקומו. ולא סגי ליה בקליפה לפי שהרוטב נבלע יותר בתוכו. ואם תאמר נגע בחרסו של תנור אמאי סגי ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כדי קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול את מקומו כמו נטף מרוטבו וחזר אליו וכל דבר הנאסר בצלי דקי''ל דאינו נאסר אלא כדי קליפה מחמת הרוטב שבו יאסור עד כדי שיטול את מקומו ואיכא לאוקמא בשאין רוטב כי אם מעט ומעט רוטב אינו אוסר כל כך כדאמרינן בגמ' שאני סיכה דמשהו עבדי לה: ואם צלי הוא יקלוף את החיצון. בכל ענין מיירי בין חם בין צונן דמתוך שהוא רך בולע אע''פ שאינו חם דודומיא דחי קתני: לפי שאין מוכרין מעשר שני בירושלים. פירש בקונטרס דכי ירבה ממך הדרך ונתתה בכסף כתיב וקשיא לר''י דהא קרא בפדיון מיירי שמוציאו מקדושתו ומחללו על דבר אחר אבל הכא אפילו לאוכלו בקדושתו כדפי' בקונטרס גופיה והכי נמי משמע לישנא דמוכרין מדלא קתני מחללין ויש ספרים שכתוב בהן שאין פודין אבל רש''י כתב שאין מוכרין ונראה לר''י דבירושלים גזרו מדרבנן מכירה אטו פדייה דאסור מן התורה ולרשב''א נראה דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה כדתנן בריש מסכת מעשר שני (פ''א מ''א) שאין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין שוקלין כנגדו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד