פסחים עה ע"א

דף עה - א

ומשנינן: התם בחומץ חלש מעיקרו משום הכי חולטין בו, שהרי איתיה  לקיוהא דפירא בעיניה [השרף של טעם הפרי עדיין עומד בו], ואע"פ שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו הרי הוא מוציא [או מצמית לשיטות החולקים על רש"י] דם, שעדיין כחו בקרבו.

אבל הכא בחומץ שחלטו בו פעם אחת, שוב ליתא לקיוהא דפירא בעיניה, שכבר בלעו הבשר הראשון.

שנינו במשנה: אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא, אמר רבי צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא: ותמהינן: הרי נמצא, כי המעשה שהביאה המשנה, אינו בא לסייע לאמור במשנה, אלא לסתור. שהרי המשנה אסרה לצלות על האסכלה, ורבן גמליאל הורה לצלות עליה, ואין דרך המשניות בכך?!

ומפרשינן: חסורי מיחסרא משנתנו והכי קתני:

ואם אסכלא מנוקבת היא, כלומר: עושה מסגרת של ברזל סביבות האש, ונותן את השפוד - כשראשו האחד על גבי צידה האחת של המסגרת וראשו השני על גבי צידה השני של המסגרת - מעל גבי האש, ונמצא הפסח תלוי בין שני צידי המסגרת ואינו נוגע בברזל החם כלל.

הרי שמותר לצלות עליה את הפסח.

ואמר רבי צדוק לסייע דין זה: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו, צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא המנוקבת. ^[24]

תנור שהסיקוהו בקליפי פירות של ערלה, שהם אסורים בהנאה, ואפו בתנור המוסק פת, נחלקו בו רבי וחכמים.

דעת רבי: הפת אסורה באכילה.

משום שלדעת רבי "יש שבח עצים בפת", כלומר: השלהבת האופה את הפת יוצאת מן העצים קודם שנעשו אפר, כשעדיין אסורין הן, והן הן שהשביחו את הפת, ולפיכך אף הפת עצמה אסורה.

דעת חכמים: הפת מותרת.

משום שלדעת חכמים "אין שבח עצים בפת", כלומר: השלהבת האופה את הפת, יוצאת מן העץ רק משנשרף ונעשה אפר, והרי אפרן של איסורי הנאה מותר (*24), [וכפי שהובאה הברייתא לעיל כו ב, ונתבארה שם בתוספות].

ולאור זאת:

בעא מיניה רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה:

תנור שהסיקו בקליפי ערלה, ולאחר שהסיקו גרפו מן הגחלים שבו, ואפה בו את הפת בחום שבתנור, שנוצר על ידי עצי הערלה.

לדברי האוסר - כשלא גרפו את העצין מן התנור - מהו דינו כאשר כן גרפו?

אמר ליה רב אדא בר אהבה:

אף לדברי האוסר כשלא גרפו לתנור, מודה הוא שאם גרפו לתנור הפת מותרת, כיון שאין האפייה נעשית באש עצי האיסור עצמם, אלא בחום הנשאר בתנור.

אמר תמה ליה רב חיננא בר אידי לרב אדא בר אהבה: והאמר רב חיננא סבא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן:

תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח - אין זה "צלי אש".

משום שנאמר יתור בלשון הכתוב. כתיב בפרשת קרבן פסח: "צלי אש" "צלי אש" שתי פעמים, ללמדך, שאינו נקרא צלי אש אלא אם לא גרף את העצים מן התנור, והרי הוא נצלה מחום האש הנוצר עתה מן העצים.

אבל אם גרפו לתנור ואין כאן אלא חום ולא אש, אין צולין בו את הפסח, ואף שחום זה מן האש הוא שנוצר.

הרי למדנו מדברי רבי יוחנן: טעמא דגלי רחמנא "צלי אש" "צלי אש" שתי פעמים, הא לא גלי רחמנא, הוי אמינא שאפילו כאשר אין העצים והשלהבת נמצאים בתנור, מכל מקום "צלי אש" הוא.

ואם כן מוכח מדברי רבי יוחנן, שהחום הנשאר בתנור מן השלהבת הרי הוא כאש עצמה.

וכיון שכן, כשם שאם היה אופה את הפת בעצי האיסור עצמם כשהאש יוצאת מהם, היתה הפת אסורה לדברי רבי, אף אם כבר גרף את העצים דנין אנו אותו חום שנשאר מהם בתנור, כאש העצים עצמם, והפת הנאפית בו נאסרת.

אמר משני ליה רב אדא בר אהבה: אכן יש ללמוד מכאן, שמסברא יש לנו לדון את החום שבתנור כאש עצמה!

אלא שמכל מקום, הרי גלי רחמנא התם גבי פסח, שהחום שבתנור אינו כאש עצמה, ושוב ילפינן מינה, במה מצינו, לכל התורה כולה, שאין דינו כאש עצמה, ולפיכך הפת מותרת.

ואיבעית אימא יש לדחות באופן אחר: לא משום שמסברא יש לדון את החום שבתנור כאש עצמה - הוא שהוצרך רבי יוחנן ללומדו מן היתור!

אלא, התם בדברי רבי יוחנן האמורים בענין קרבן פסח - טעמא דכתב רחמנא "צלי אש" שתי פעמים הוא דאסור לצלותו בחום התנור, הא לא כתב רחמנא "צלי אש" שתי פעמים כדי למעט, מותר לצלותו בחום התנור - משום טעם אחר הוא:

כי הוה אמינא: הרי א"אש" קפיד רחמנא, ואפילו גרפו לתנור והוציא את העצים נמי "צלי אש" הוא, שהרי אם נותנים בגד בחום התנור הוא יישרף ונעשה פחם, ואם כן החום עצמו תולדת "אש" הוא.

אבל הכא גבי עצי ערלה, אין לנו לדון מסברא לרבות חום התנור.

כי הרי אף שאנו אומרים שיש שם "אש" לחום התנור, מכל מקום אין זה "אש" של העצים, לפי שהם כבר הלכו, הם ושלהבתם.

וכאן הרי אעצים דאיסורא קא קפיד רחמנא, והא ליתנהו [וכבר אינם], ואין זה אש של עצי האיסור, אלא אש חדשה היא.

תנו רבנן: חתכו לקרבן הפסח, עשה בו חיתוך בשנים ושלושה מקומות כדי למהר צלייתו של הפסח, [ולא גמר החיתוך, ועדיין הפסח כולו כאחד, רש"י], ונתנו על גבי גחלים לוחשות [לקוטי הלכות]: ^[25]

רבי אומר: אומר אני, שזה "צלי אש" הוא, ואף שלא צלאו על האש ממש אלא על גבי גחלים.

רמי מתמה ליה רב אחדבוי בר אמי לרב חסדא:

מי וכי אמר רבי, גחלים אף הן "אש" נינהו, ונתקיים בפסח מאמר הכתוב "צלי אש"?!

ורמינהו מברייתא שיש להוכיח ממנה, שהגחלים לא חשיבי "אש": ^[26] הקדמה:

שני מיני נגעי צרעת נתפרשו בתורה בפרשת תזריע הנוצרים בעור האדם מחמימות הבשר ["שהוא מתחמם ומכה צומחת בו" [מאירי]:

א. צרעת הבאה בעור מחמת "שחין".

ב. צרעת הבאה בעור מחמת "מכוה".

השחין בא על ידי חום שמתחמם הבשר מחמת הכאה וכיוצא בזה.

והמכוה באה מחמת חום האש.

וכל דיניהם שוין, ולא חילקם הכתוב אלא ללמדך ששני נגעים נפרדים הם.

והנפקא מינה: אם היה כחצי גריס של נגע [נגע הגדול כגריס הוא שיעור נגע] בשחין [שהוא בא מחמת הכאה], ולידו עוד כחצי גריס של נגע במכוה [הבאה מחמת האור] - אינם מצטרפים לשיעור נגע, כי שני נגעים נפרדים הם, ובכל נגע בפני עצמו אין בו שיעור.

דתניא: כתיב בפרשת נגעים: "או בשר כי יהיה בעורו מכות אש", הרי למדנו שמכות "אש" נידונת כ"מכוה", ולא כ"שחין".

אין לי אלא שנכוה באש שהוא נידון כ"מכוה ".

נכוה בגחלת, או שנכוה ברמץ [אפר רותח], או בסיד רותח [חוצבים אבני גיר וקולים ומייבשים אותם בכבשן האש, ואז כשבאים האבנים במגע עם המים הם מרתיחים את המים], או בגפסיס [מין סיד הוא] רותח, ^[27] או בכל דבר הבא מן האור.

ומפרשת הגמרא במאמר מוסגר את דברי הברייתא:

"כל דבר הבא מן האור" - לאיתויי חמי האור [מים שנתחממו על גבי האש].

מניין שאף הנכוה בהן ונראה בו נגע, הרי נגעו נידון כ"מכוה" ולא כ"שחין"?

[ונפקא מינה: אם יצטרף חצי שיעור נגע מאלו עם חצי שיעור מכות אש ממש, יהא נידון כמצורע].

תלמוד לומר: "מכוה" "מכוה" - ריבה.

כלומר: הרבה פעמים נאמר בפרשת "מכות אש" הלשון "מכוה", וללמדך בא, כי אף אלו שהן באין מחמת האור ואינם אש ממש, אם נכוה בהן העור, הרי נגע הנראה בו נידון כ"מכוה".

ומכח ברייתא זו מתמה רב אחדבוי.

כי הרי למדנו מברייתא זו: טעמא שאף אלו נידונין כ"מכוה", משום דרבי רחמנא "מכוה מכוה".

הא לא הוה רבי רחמנא "מכוה מכוה", לא היתה מכוה הבאה מן ה"גחלת" נידונית כ"מכוה".

ומשום שהרי אמרה תורה "מכות אש". ומוכח מכאן כי גחלים - לאו אש נינהו.

ואם כן תיקשי לרבי דאמר לענין "צלי אש": מותר לצלות את הפסח על גבי גחלים, והרי למדנו מכאן שהגחלים לאו "אש" נינהו?!

אמר משני ליה רב חסדא לרב אחדבוי:

גחלת של עץ באמת לא איצטריך קרא לרבויי, כי גחלת זו בכלל "אש" היא וכמו שאמר רבי.

אלא כי איצטריך קרא לרבויי "גחלת" וכדקתני בברייתא: לגחלת של מתכת [מתכת שנתחממה באש ונעשית כמו גחלת, זבח תודה; וראה שפת אמת], וגחלים של מתכת אמנם כן לאו "אש" הוא.

ואכתי תמהינן אברייתא שהוצרכה לריבוי מיוחד לרבות גחלת, ולו יהא שלא אתי לרבויי אלא גחלת של מתכת:

והא גבי בת כהן שזינתה דכתיב "באש תשרף", ואפילו הכי אמר רב מתנה: פתילה של אבר היו עושין לה [מתיך עופרת וזורקו לתוך פיה].

הרי שאף גחלת של מתכת או עופרת שנתחממה באש, חשובה היא כמו "אש", ונתקיים מאמר הכתוב "באש תשרף"?! ^[28] ומשנינן: שאני התם גבי בת כהן, כלומר: לעולם אי אתה דן גחלת של מתכת כאש, אלא שאף בבת כהן יש יתור מן הכתוב כדי לרבות גחלת של מתכת ועופרת שנתחממה באש.

דהרי כתיב: "באש תשרף", והיה לו לומר "באש" ולשתוק [רש"י; ובתוספות פירשו, שהיה לו לומר "באש תמות"].

אלא לכך כתיב "תשרף", כדי לרבות כל שריפות הבאות מן האש.

אבל לעולם אין גחלת של מתכת בכלל "אש", ולפיכך הוצרך הכתוב לרבותו הן לענין מכוה, והן לענין שריפת בת כהן.

ותמהינן: והרי כל שכן אש עצמה אפשר לקיים בה שריפת בת כהן, שהרי "אש" הוא עיקר הכתוב!

ואם כן, למה היו שורפין אותה על ידי פתילה של אבר? ! ונקיף לה לבת הכהן חבילי זמורות [ענפי אילן], ונצית בהן את האש ונקלה [נקלה אותה] בהן. ^[29] ומשנינן: אי אפשר לשורפה על ידי אש ממש, כי אתיא [נלמד בגזירה שוה] לשון "שריפה" האמור בבת כהן, כדכתיב: באש "תשרף", מלשון "שריפה", מבני אהרן.

שאמרה תורה בפרשת שמיני: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו".

"ואחיכם כל בית ישראל יבכו את "השריפה" אשר שרף ה'" [רש"י סנהדרין].

והרי אנו לומדים: מה להלן בבני אהרן, שריפת נשמה היתה, ואילו הגוף קיים ולא נשרף; שהרי כך קיבלו חז"ל: כמין שני חוטין של אש נכנסו להם בחוטמיהן.

אף כאן בשריפת בת כהן אין לשרוף את הגוף על ידי האש, אלא יש להמיתה על ידי שריפת הנשמה לבדה, ואילו הגוף עצמו קיים.

ולפיכך: בפתילה של אבר היו ממיתין את בת הכהן, ולא בשריפה ממש על ידי הקפתה בזמורות.

ואכתי תמהינן: למה לי דוקא פתילה של אבר, ונעביד לה לבת הכהן מיתה על ידי חמי האור [מים שנתבשלו על גבי האש], שהרי אף הם אינם שורפין את הגוף, ואין כאן אלא שריפת נשמה?! ומשנינן: אי אפשר לשורפה על ידי חמי האור, ומשום הא דלימדנו רב נחמן!

דאמר רב נחמן: אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך", ללמדנו: ברור לו מיתה יפה, ואילו הריגה על ידי חמי האור אין זו מיתה יפה, כיון שאינה ממהרת כל כך את מיתתה ונמצאת מתענה [מאירי].

ותמהינן: וכי מאחר דאיכא הא דאמר רב נחמן "ברור לו מיתה יפה", אם כן גזירה שוה דלעיל ללמד שלא נקלה אותה באש - למה לי?!

והרי ממילא יודעים אנו שאי אפשר לקלותה באש, כיון שאין זו מיתה יפה?! ^[30]

אמרי תירצו בני הישיבה: צריכים אנו לשני הלימודים - "ואהבת לרעך כמוך", וגזירה שוה מבני אהרן - כדי ללמוד שאין לשורפה על ידי קלייה באש; כי מכח דין "ואהבת לרעך כמוך" לבדו, ואי לאו שנצטרף עמו גם הגזירה שוה, לא היינו יודעים שלא לשורפה באש ממש.

כי הוה אמינא: שריפת נשמה וגוף קיים - לאו שריפה היא!

ועל כן: אילו לא נאמרה אף הגזירה שוה, היינו דוחקים את עצמנו ואומרים:

אי משום הא דרב נחמן שצריך לקיים "ואהבת לרעך כמוך" - לא נבטל שריפת הגוף שהיא לבדה שריפה האמורה בתורה, אלא שניפוש לה חבילי זמורות טובא [נשים בשריפה חבילי זמורות הרבה] כי היכי דתמות בעגלא, כדי שתמות במהרה ולא תתענה הרבה, כדי לקיים "ואהבת לרעך כמוך". ^[31]

ולפיכך צריך גם את הגזירה שוה דקא משמע לן שאף שריפת נשמה וגוף קיים שריפה היא!

ומאחר שלמדנו מן הגזירה שוה, כי יכול אתה לשורפה בין על ידי שריפת הגוף ובין על ידי שריפת הנשמה לבדה, שוב יכול אתה ללמוד מכח דינו דרב נחמן דבעינן "ואהבת לרעך כמוך", שעליך לשורפה דוקא בשריפה על ידי פתילה של אבר, כיון שמתקיים על ידי כן "ואהבת לרעך כמוך" יותר מקלייה באש ואפילו כאשר נשרפת היא במהרה [נתבאר על פי פירוש רש"י כאן, ובסנהדרין נב א]. ^[32] וכעת חוזרת הגמרא למה שאמרנו, שהוסיף הכתוב "תשרף" בשריפת בת כהן לרבות שאר שריפות שאינן של אש ממש, ותמהינן:

ואלא כיון שסופך לרבות אף שאר שריפות, אם כן, מה שאמר הכתוב "באש" תשרף, למה לי, לא יאמר הכתוב אלא "תשרף", ודיו?!

ומפרשינן: אמר הכתוב "באש", ללמדך שאין לשורפה אלא בתולדת האש, ולאפוקי שריפתה ביציקה לתוך פיה של אבר מעיקרו, היינו: עופרת שמוציאין אותה מן הקרקע ורותחת היא בשעת יציאתה, ואין להמיתה בה, אלא בעופרת המתחממת מן האש.

ואכתי אמר תמה ליה רבי ירמיה לרבי זירא:

וכי אטו כל היכא דכתיב באש "תשרף", אמרינן שתוספת "תשרף" לרבות כל שריפות הבאות מחמת אש הוא, וכאשר אמרינן גבי בת כהן?! והא גבי פרים הנשרפים [פרים הפנימיים, שאין הבשר נאכל אלא נשרף חוץ לירושלים, כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור] דכתיב בהו "ושרף אותו על עצים באש" הרי שאמר הכתוב "באש" ואמר גם "ושרף" והיה לנו לרבות כל שריפות הבאות מחמת אש.

ואילו אנן תניא בברייתא:

"באש" ולא בסיד רותח, וכן לא בגפסיס רותח, הרי שאין אנו דורשים ריבוי "ושרף" לרבות כל שריפות הבאות מחמת האש?!

אמר משני ליה רבי זירא לרבי ירמיה, הכי השתא [וכי המקראות דומות?!]:

התם גבי בת כהן כתיב תחילה "באש", והדר כתיב "תשרף", ולפיכך דרשינן הריבוי של "תשרף" לרבות כל שריפות הבאות מחמת האש.

אבל הכא, גבי פרים הנשרפים, הרי כתיב": "ושרף אותו על עצים באש". אמר הכתוב תחילה "ושרף", ולבסוף "אש", למימרא [ללמדנו]: דאש אין [אכן שורפים בו], מידי אחרינא, לא. ^[33]

ותמהינן: והרי התם גבי פרים הנשרפים נמי כתיבא שריפה לבסוף, דכתיב באותו מקרא:

התם איתא לקיוהא דפירא כו' רבינא אמר אע"ג דלא אסמיק חיליה אסור אי אפשר דלית ביה שורקי דדמא וקיי"ל כרבינא ולחומרא:

מתני' אין צולין את הפסח על האסכלה ואם היתה אסכלה מנוקבת מותר ומבעי לן אליבא דמאן דאסר לצלות את הפסח על האסכלה דסבר כיון שאין האש בעצמה סובבת אותו אין צלי אש:

תנור שהסיקו בקליפי ערלה שהן איסורי הנאה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האומר צליית הפסח באסכלה מהו אמר ליה רב אדא הפת מותרת.

איני והאמר רבי יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש משום שנאמר צלי אש שתי פעמים ודייקי' טעמא דכתיב צלי אש קרינא ביה ושני' גלי רחמנא בצליית אש דלאו אש היא וילפינן מינה אי בעית אימא כו':

ת"ר חתכו ונתנו על גבי גחלים רבי אומר אומר אני שזה צלי אש ומי אמר רבי גחלת אש היא והתניא מכות אש אין לי אלא שנכוה באש ופרחה בה נגע הוא שהוא טמא נכוה בגחלת ברמץ כו' מנין ת"ל מכוה מכוה ריבה כלומ' שינה ושלש הכתוב מכוה לרבות כל מכוה מחמת אש מדרבי לגחלת מרבויא דקרא ש"מ גחלת לאו אש היא ושניא כי קא מרבי קרא גחלת של מתכת אבל גחלת [של] עץ ודאי אש היא איני דגחלת של מתכות אינה אש והא בת כהן דכתיב בה באש תשרף [וא"ר מתנה פתילה של אבר שני' שאני התם דאמר קרא באש תשרף] מדלא כתיב תשרף באש דמשמע אין שריפה עולה לה אלא באש אלא כתב רחמנא באש תשרף לרבות כל שרפה הבאה מכח האש ואע"פ שאינה אש בעצמה אבל פרים הנשרפים דכתיבא האש אחר שריפה שנאמר ושרף אותו על עצים באש אין שריפה עולה לה אלא באש עצמו למעט ציר רותח וגפסיס רותחים וכיוצא בהן:
פי' הייא מהרה נ"א לעגל והוא מהרה חילקם בלשון אבל הפתרון אחד:

כבר ביארנו בפסח ראשון פרק [כל] שעה שהתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת שלדעת רבי הפת אסורה ושהלכה כמותו ופרשוה שם באבוקה כנגדו ומפני שיש שבח עצים בפת וכן התבאר שם שאם בשלה על גבי גחלים הכל מודים שהפת מותרת הואיל ואין האיסור בעין ולא דברו שם בגרפו ואפה בו אם הוא חמור יותר מבשלה על גבי גחלים מפני שחומו חום השלהבת והגחלים כל שעבר השלהבת מהם אינה אלא כאפר וכל הנשרפין אפרן מותר או שמא דינו כבשלה על גבי גחלים או אפילו פחות מהן ולפיכך שאלו כאן לדברי ר' שאסר בתנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו בלא הצנה באבוקה כנגדו אע"פ שמודה בבשלה על גבי גחלים שמותר בגרפו מיהא מהו והעלו בה שאף זה מותר שלא הקפידה תורה אלא על עצי איסור והרי אינם ויש כאן שני גורמים וזה וזה גורם מותר וכן הלכה כמו שביארנו שם:

ומ"מ לענין ביאור יש אומרים שמעולם לא עלה על דעת השואל שיהא תנור גרוף חמור מבשלה ע"ג גחלים אלא כשאמר לדברי האוסר פירושו לדברי האוסר בבשלה על גבי גחלים והוא האומר זה וזה גורם אסור ולא עוד אלא שהם גורסים בהדיא לדברי האוסר בבשלה ע"ג גחלים והוא האומר זוז"ג אסור [ואע"ג דאמר התם הא רבי והא רבנן] ואעפ"כ הוא מודה בבשלה על גבי גחלים שמותרת אלמא אף לדעת הסובר זה וזה גורם אסור בשלה על גבי גחלים מותרת אלא שהם מפרשים שזהו שהקשו שם אימר דשמעת ליה לר"נ יש שבח עצים בפת זה וזה גורם אסור מי שמעת ליה כלומר שאלו היה סובר זה וזה גורם אסור לא היה מודה בבשלה על גבי גחלים וכן י"מ שם בשלה על גבי גחלים שהוציאם מן התנור והניחם בקרקע ואפאו עליהם וזו ודאי תנור גרוף חמור מהן ואין זה כלום שאם כן כשהקשו שם ולמאן דאמר לוחשות מותר יש שבח עצים בפת היכי משכחת לה עד שהוצרכו להעמידה בשאבוקה כנגדו היאך לא העמידוה בגחלים שבתוך התנור ועיקר הדברים כפירוש ראשון ואף לדעת הגורסים לדעת האוסר בגחלת י"מ לדברי האוסר בגחלת על זו שאמרו למטה בענין פסח חתכו ונתנו ע"ג גחלים ר' אומר אומר אני זהו צלי אש אלמא שהיה שם שכנגדו שהיה אומר שאינו צלי אש ואף לענין פת מותר ושאל בתנור גרוף אם הוא חמור מהם על הדרך שביארנו וכבר הארכנו בדברים אלו בפרק כל שעה:

תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש ודבר זה אתה מפרשו בשתלאו בתנור שאם תאמר שהניחו בקרקע התנור לא הוצרך ללמדה שהרי נתבאר במשנתנו שאפי' נגע בחרסו של תנור קולף את מקומו אבל צלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש ומה שאמר כאן חתכו ונתנו על גבי גחלים לא חתוך לאברים אלא דבר בהווה שאין דרך לצלות על גבי גחלים כלו כאחד אלא אם כן קורעו דרך בטנו להעמידו שטוח על הגחלים וי"מ שנוקבה בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו ודוקא בגחלים של עץ אבל אם ליבן מתכת וצלהו עליו אינו צלי אש ואין צריך לומר בסיד או חרסית:

כבר ידעת בענין הנגעים שכל שהוסגר ולסוף הסגרו עמד בעיניו ר"ל שלא כהה וכן שלא נולד בו סימן טומאה מסגירו פעם שניה ומ"מ כל צרעת הבא מחמת שחין ומכוה אינו בדין זה אלא כל שעמד בעיניו לסוף שבעה מטהרו מיד ואין בו הסגר שני לעולם ושחין ומכוה שניהם ענין חמימות ר"ל שהבשר מתחמם לסבת השחין או המכוה ומכה צומחת אחר שכן צריך שתדע מהו מכוה ומהו שחין והתבאר במקומו שכל חמימות שאינו בא מחמת האור הן שבא מחמת הכאה כגון שהוכה באבן או בברזל או בעץ הן שנתחממה ידו בפסולת של זיתים שהם חמים הרבה בעוד שהם צבורים בלחותם הן בחמי טבריא או במקום שחוצבין בו העופרת הן מחמת גרב או חזזית או קדחת הרי זה שחין וכל שבא מחמת האור כגון שנכוה בגחלת או ברמץ או ברזל ואבן שנתלבנו באש או בסיד רותח או בחמי האור הרי זה מכוה ואע"פ שדינן שוה לענין שאין לצרעת הבא עליהם דין הסגר שני וכן שאין לצרעת הבא עליהם אלא שני סימני טומאה והם שער לבן ופשיון אבל לא מחיה מ"מ אין מצטרפין זה עם זה לכגריס כמו שהתבאר במקומו:

אף לענין שריפת בת כהן ושאר כל הנשרפין מתכת שנתחמם וניתך על ידי האור בכלל אש הוא ועל זו אמרו בשריפתן שמתיכין את האבר וזורקין לתוך פיו והוא שורף את בני מעיו ואין אומרין לשרפו בחבלי זמורות אף בהרבאת עצים כדי שישרף מהר ותהא מיתה יפה שכך למדוה משריפת בני אהרן שהיתה נשמה נשרפת וגוף קיים וכמו שאמרו שני חוטין נכנסו בחוטמן ואין אומרין לשרפן בחמי האור שאין מיתה זו ממהרת כל כך ואינה מיתה יפה וכל שכן שאין שורפין באבר מעקרו בלא התכת אש כשיוצא מן המחצב שהוא חם הרבה שמ"מ לחום שמחמת האור אנו צריכים:

עצי המערכה שעל המזבח כל עצים חדשים כשרין בהם אלא שנמנעים היו שלא להביא לא של זית ולא של גפנים משום ישוב ארץ ישראל ונוהגים היו בבדים של תאנה שביערים ובשל אגוז ושל עץ שמן וכיוצא באלו אבל הנשרפים חוץ לעזרה כגון פרים הנשרפים שהיו נשרפים בבית הדשן שהוא חוץ לעיר לא סוף דבר שכל העצים כשרים אפילו עצים ישנים שנסתרו מן הבנין אלא אפילו בקש וגבבא אבל סיד רותח וגפסיס רותח אע"פ שחומן בא מחמת האור פסולים הן:

תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א"ל הפת מותרת פי' אע"פ שלא גרפו נמי האי מותרת כדאוקימנא בפ' כל שעה. דלא אסר ר' אלא כשאבוקה כנגדו אום בישלה ע"ג גחלים הפת מותרת אלא משום דבעי לאקשוי מתנ ור גרוף דלא איתסר לגבי פסח אלא משום דכתיב צלי אש תרי זימני הלא"ה הוה קרינא ביה צלי אש אע"פ שהוא גרוף נקט גבי קליפי ערלה גרוף ואיהו תירץ דשני דבפסח אאש קפיד רחמנא והא איתא דאע"ג דהוא גרוף קרינא ביה צלי אש אבל בקליפי ערלה אעצים דאיסורא קפיד רחמנא והא ליתנהו. ואל מבעיא גרוף אלא אפילו אינו גרוף נמי שרי כיון דבטלו עצים מעינייהו ואל אסור אלא כשאבוקה כנגדו שבעוד שהעצים בעינם נאפית הפת:

דך עה בד"ה וגרפו ואפה כו' ותירץ ר"י שאני גחלים כו' אבל חום התנור שגרפו מחמת חום השלהבת כו' עכ"ל אבל רש"י פי' בפ' כל שעה אהא דאמר התם בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותרת דכ"ש בתנור גרוף כו' ואפשר דהיינו למ"ד התם דאפי' בגחלים לוחשות ד"ה מותר דהוה כ"ש תנור גרוף והכא לא קמבעיא ליה בתנור גרוף אלא למ"ד התם בעוממות [דוקא] ד"ה שרי. ואין להקשות השתא דסברות הפוכות הוא דלענין ערלה גחלים עפרא נינהו ומותר ובתנור גרוף מבעיא ליה אי מקרי אש ולענין פסח אמרי' בהיפך דתנור גרוף ודאי לאו אש נינהו וגחלת מקרי אש לר' די"ל דהכא למ"ד התם בערלה דוקא בגחלים עוממות שרי והשתא ניחא לאוקמא הא דר' לענין פסח בגחלים לוחשות ועוד יבא בזה לקמן ודו"ק:

בא"ד וחום אבוקה אסור א"כ כשגרפו ואפה כו' עכ"ל ר"ל לפי הסברא שכתבו דחום התנור כו' מחום השלהבת וא"כ מה לי אבוקה כנגדו דהוי חום השלהבת ומה לי חום התנור דהוי נמי חום השלהבת ומה שהקשה מהרש"ל דמוקי ליה התם דוקא באבוקה כנגדו י"ל דהיינו אבוקה בלא תנור וה"ה תנור שגרפו דה"ל נמי חום שלהבת ואפשר דעדיף מה"ט אפי' מגחלים לוחשות דלא בא החום מן השלהבת וכמ"ש התוספות ודו"ק:

בא"ד ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה כו' עכ"ל אין כאן מקומו אלא לקמן גבי פסח וק"ל:

בד"ה נכווה בגחלת כו' תימה מה בין גפסיס כו' לחרסו של תנור כו' עכ"ל וכן יש להקשות לקמן גבי פרים הנשרפים דממעטינן מאש בלאו יתורא גפסיס וסיד רותח ולעיל גבי תנור אצטריך יתורא דצלי אש למעט מיהו להאי תירוצא דאמרינן לעיל גלי רחמנא התם וילפינן מינה איכא למימר הכא במכוה אי לאו יתורא לרבות הוה ילפינן ליה מתנור דגבי פסח וכן ההיא דפרים הנשרפים ילפינן מפסח דלאו אש נינהו ומיהו ק"ק דאדרבה נילף פרים הנשרפים ממכוה דאש נינהו ודו"ק:

בד"ה הא לאו הכי כו' סתם גחלת דמשנה ודברייתא הוי לוחשות עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה הלא לשם איכא מ"ד בשלה ע"ג גחלים בעוממות וא"ל דסוגיא כו' עכ"ל ע"ש באורך. ונראה דודאי כן דרמי ליה לרב חסדא אגחלים ס"ל כמ"ש התוס' דסתם גחלים דברייתא הוה לוחשות וס"ל כמ"ד התם דאפי' לוחשות מותר אלא דרב חיננא דקמבעיא ליה לעיל בתנור לא ס"ל הכי אלא דלא שרי התם אלא בעוממות ולשון תורה וברייתא שוה לרב חיננא וק"ל:

בפירש"י בד"ה קמ"ל ג"ש דשריפה כו' אהני דרב נחמן לאפוקי זמורות ורותחין עכ"ל כפירושו הכא כן פי' רש"י בפרק ד' מיתות וז"ל קמ"ל ג"ש דמקריא נמי שריפה והשתא דמקרי שריפה ברור אותה לו כו' מדרב נחמן עכ"ל ר"ל דאי לאו דרב נחמן לא הוה ממעטין זמורות מג"ש אלא דמג"ש הוה ילפינן דשריפת נשמה וגוף קיים נמי מקרי שריפה וה"ה שריפת הגוף ממש דמקרי שריפה ואתא דר"נ למעט שריפה ממש בזמורות דלא הוה יפה כ"כ כמו שריפת אבר ומה שהקשה מהרש"ל לפירש"י א"כ לעיל דפריך וכ"ש אש עצמה כו' מאי משני ג"ש שמא אף בחבילי זמורות נוכל לשרוף כו' עכ"ל י"ל דהמתרץ הוה ס"ד דידע המקשה ההוא דברור מיתה יפה ולא פריך ליה ונקיף חבילי זמורות כו' אלא משום דשריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה מקרי ומשני ליה ג"ש דמקרי נמי שריפה וה"מ למפרך אכתי וניעבד נמי בחבילי זמורות אלא דניחא ליה למפרך מיניה וביה וניעבד נמי חמי אור כו' כך נ"ל ליישב פירש"י הכא ובפ' ד' מיתות ודו"ק:

תוספות בד"ה באש תשרף כו' דתשרף רבויא דה"מ למכתב באש תמות עכ"ל היינו לפי מאי דס"ד השתא אבל למאי דמסיק משום דכתיב תשרף לבסוף אפשר לומר דלאו ריבויא הוא וק"ל:

רש"י בד"ה אי לאו כו' [קמ"ל כו'] לאפוקי זמורות ורותחין. נ"ב משמע מפירושו להדיא דג"ש לחוד לא קממעט זמורות אלא משום דרב נחמן דברור לו מיתה יפה ואבר רותח הוא יותר מיתה יפה מנפישת חבילי זמורות א"כ לעיל דפריך וכ"ש אש עצמה כו' מאי קמשני ג"ש כו' שמא אף בחבילי זמורות נוכל לשרוף ולכן נ"ל דמג"ש לחוד ממעטינן חבילי זמורות אבל מרב נחמן לא ממעטינן דמיתת פתילת אבר או חבילי זמורות שוה ולא קממעט מרב נחמן אלא חמי האור ודו"ק:

תוס' בד"ה וגרפו כו' וחום אבוקה אסור. נ"ב פירוש מאחר שלא נאפה הפת בתוך השלהבת אלא מרחוק וחום השלהבת גורם האיסור לפי שנאפה מחום השלהבת ה"נ לימא גבי תנור שגרפו שנאפה מחום השלהבת של עצי איסור ומ"מ תימה לתמיהתם הלא תלמודא דמוקי ליה שם באבוקה היינו משום דמסיק התם דלרבי אפי' בגחלים לוחשות נמי הפת מותר וליכא אליביה שום איסור באפיית הפת כי אם באבוקה כנגדו ומשמע להדיא דלא אסור הפת היכא דגרפו לתנור א"כ היכא דאבוקה כנגדו הוא דהוי עיקר האיסור ומאי קמתמה וצ"ע (עיין במהרש"א):

בא"ד יהא אסור הפת כו' כצ"ל:

בד"ה הא לאו כו' ודברייתא הוי לוחשות. נ"ב ותימה הלא לשם איכא מ"ד דמוקי הא דאמר בישלה ע"ג גחלים מותר בעוממות וא"ל דסוגיא דהכא ס"ל כמ"ד לוחשות זה אינו דא"כ מאי קמבעי הלא למ"ד לוחשות מותר לא משכחת איסורא אלא באבוקה כדפרישית ועוד דאי ס"ד שיאסר הפת בגרפו התנור ואף שבישלה בגחלים לוחשות שרי א"כ הסברא שתנור חמור מגחלים אפי' לוחשות ומצינו גבי פסח איפכא דממעטינן מצלי אש גרפו בתנור ושרי לרבי לצלות ע"ג גחלים ודו"ק (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה חתכו. ולא הבדיל כו'. עי' לעיל (עד) תוד"ה נחתך:

רש"י ד"ה קמ"ל. גז"ש כו' נמי כו' דר"נ לאפוקי זמורות. עי' מהרש"א ועדיין לא הונח לנו מדוע לא פירש"י כפי' מהרש"ל ואין לומר משום הא דאמרינן (בכתובות ל) וש"ד דין ד"מ לא בטלו כו' ומי שנתחייב שרפה או נופל בדליקה דז"א דהא אמרי' שם או נחש מכישו וזה ודאי אינו שרפה דמיתת ב"ד כמו אבר מעיקרו אלא שם ר"ל דוגמתן כדפירש"י התם ולהכי לא קאמר שם ד"מ ב"ד אלא ד"מ סתמא. ולזאת מה שהקשה הרש"א בח"א (בסנהדרין קו ב) ד"ה ד' מיתות על פירש"י דהתם דאין זה שרפה האמורה בתורה ע"ש. מלבד דאישתמיטתיה שטת רש"י וד"ע שבכאן לק"מ דגם שם ל"א הש"ס ד"מ ב"ד. אבל י"ל דרש"י צפה למרחוק בב"ר ס"פ ס"ה גבי מעשה דיקום איש צרורות דשם איתא ד"מ ב"ד ועל שרפה אמר שם שעשה מדורה:

תוס' ד"ה הא. נראה לרשב"א דהמ"צ גלי כו'. תימה דא"כ אפי' תנור שגרפו נמי דלא גרע מסיד רותח וחמי האור וזה לא שמענו לרבי רק ר"ג ס"ל כן לפי הירושלמי שהבאתי לעיל:

רש"י ד"ה תשרף. כל מיני שרפה. כצ"ל:

"בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף", "תִּשָּׂרֵף", לְרַבּוֹת כָּל שְׂרֵפוֹת הַבָּאוֹת מִן הָאֵשׁ. פירשו בתוספות 'תִּשָּׂרֵף' רבויה הוא דהוה ליה למימר באש תמות עד כאן. ועוד נראה לי בס"ד דהוה ליה למימר 'תִּשָּׂרֵף' בלבד, ולמה אמר 'בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף' (ויקרא כא, ט)? אלא שבא לְרַבּוֹת כָּל שְׂרֵפוֹת הַבָּאוֹת מִן הָאֵשׁ.
ועוד נראה לי בס"ד דהא בגמרא קאמר וְהָא גַּבֵּי פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים דִּכְתִיב בְּהוּ (ויקרא ד, יב) וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ וכו' הָכִי הַשְׁתָּא, הָתָם כְּתִיב 'בָּאֵשׁ' וְהָדָר 'תִּשָּׂרֵף' לְרַבּוֹת כָּל שְׂרֵפוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָאֵשׁ, הָכָא כְּתִיב 'וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ' לְבַסּוֹף אֵשׁ, לְמֵימְרָא אֵשׁ אִין מִדֵּי אַחֲרִינָא לָא? עיין שם, וזהו כונת תלמודא כאן שַׁאֲנִי הָתָם דְּאָמַר קְרָא 'בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף' תִּשָּׂרֵף לְרַבּוֹת כָּל שְׂרֵפוֹת הַבָּאוֹת מִן הָאֵשׁ פירוש דאמר קרא 'בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף' ולא אמר 'תִּשָּׂרֵף בָּאֵשׁ' אלא שבא לרבות בתיבת תִּשָּׂרֵף דקאי על תיבת בָּאֵשׁ על כל שריפות הבאות מחמת האש.
והנה רש"י כתב 'מדלא כתיב בָּאֵשׁ ונשתוק' וקשא אם לא יכתוב 'תִּשָּׂרֵף' אלא רק יכתוב 'בָּאֵשׁ' אין לזה משמעות? ונראה דכונת רש"י ז"ל לומר לא נכתוב 'תִּשָּׂרֵף' אחר 'בָּאֵשׁ', אלא יכתוב 'תִּשָּׂרֵף' קודם 'בָּאֵשׁ' ואחר 'בָּאֵשׁ' לא לכתוב כלום, כדכתב עתה תיבת 'תִּשָּׂרֵף'.

גמרא ונקיף לה חבילי זמורות (דאמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לבת כהן, דכתיב באש תשרף, והמ"ל באש תמות, תשרף לרבות כל שרפות הבאות מן האש, וע"ז מקשה, וכש"כ אש עצמה עכ"פ דסגי, נקיף לה חבילי זמורות, ומשני דבעי שרפת נשמה וגוף קיים).
קשה לי, דלקשי יותר דמנ"ל דשרי באבר דלמא בעי אש ממש, ותשרף לאו רבויי דהא לא מצי למכתב תמות, משום דבעי למעט שלא להשליך לפיה שלהבת להמיתה בשרפת נשמה וגוף קיים להכי כתיב תשרף שיהא שרפת הגוף:

תד"ה הא לא"ה וכו' נראה להרשב"א והומ"ל גלי קרא וכו'.
תמוה לי דהיכי אפשר ללמוד במכוה. הא גם במכוה לא ידעי' דהוי אש ממש אלא דהוי עכ"פ בכלל דבר הבא מן האור כמו סיד וחרסית. וא"כ בפסח דסיד וחרסית אמעיט מצלי אש ב' פעמים ממילא גם בגחלת י"ל דאמעיט:

לקיוהא דפירא. איגדו''ר טעם הפרי עומד בו שלא הוציאו ממנו כלום ואע''פ שהוחלש מאליו ונתקלקל טעמו מוציא דם שכחו בקרבו: הכא ליתא לקיוהא דפירא בעיניה. שבלעו צלי הראשון: מנוקבת. עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרוחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל: לדברי האוסר. בפרק כל שעה [כו:] רבי אומר הפת אסורה: מהו. הכא אין שבח עצים בפת: צלי אש. קרינא ביה וגבי עצי איסורא מיהא ניתסר דהתם לא כתיב מיעוטא: אאש קפיד רחמנא. וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש: חתכו. לפסח ולא הבדיל אלא חתכו בשנים ושלשה מקומות למהר צלייתו אינקרני''ר בלע''ז: ברמץ. אפר רותח: גפסיס. מין סיד הוא: מניין. שנידון משום מכוה ולא משום שחין ואף על פי שמכוה ושחין שוין בטומאתן נפקא מינה דחצי גריס מכת מכוה מחמת אור וחצי גריס מכת שחין שהוא לקות חום אחר שלא היה מחמת האור אין מצטרפין בהכל שוחטין (חולין דף ח.) מפרש: פתילה של אבר. מתיכו וזורקו לתוך פיה: תשרף. כל מיני שריפה משמע מדלא כתיב באש ונשתוק: וכ''ש אש. לשון קושיא הוא: בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים הוא. בסנהדרין (דף נב.) כמין ב' חוטין של אש נכנסו להן בחוטמיהן: חמי האור. רותחין דהוי נמי שריפת נשמה וגוף קיים: גזירה שוה. מבני אהרן למה לי תיפוק מהכא דלא מקפינן חבילי זמורות דהא ברור ליה מיתה יפה בעינן: אי לאו גזירה שוה הוה אמינא. על כרחך אש ממש כגון להקיף חבילי זמורות בעינן דאילו שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא וקרא שריפה אצרכה ואי משום דרב נחמן דבעינן מיתה יפה ה''א נפיש לה חבילים טובא ירבו לה היסק גדול שתמות מהר: קא משמע לן. גזירה שוה דשריפת נשמה וגוף קיים נמי שריפה היא וכיון דשריפה היא אהני דרב נחמן לאפוקי זמורות ורותחין: אלא באש למה לי. כיון דסופינו לרבות כל שריפות: אבר מעיקרו. שמוציאין אותו מן הקרקע רותח הוא בלא תולדת אש: וכל היכא דכתיב אש. וכתב נמי שריפה בהדיה לרבויי כל שריפות אתא בתמיה: הכא. כיון דכתיב שריפה ברישא ומשמע כל שריפות והדר כתב אש משמע דוקא אש קאמר:

וגרפו ואפה בו את הפת מהו. תימה לריב''א מאי קבעי הא קתני סיפא בישלה ע''ג גחלים דברי הכל מותרת ואפי' למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו ותירץ ר''י שאני גחלים שאין חומן בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמן ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר''י כיון דהפת אסור כשאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א''כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא אסור הפת ופי' ר''י דאפילו כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ולא משמע כן בשמעתין וגם לא הוה שייך לפלוגי אי יש שבח עצים בפת אי לא ובירושלמי דייק כשהפסח נצלה בתנור והגחלים תחתיו הלא חום התנור כמו כן מבשלו והוי צלי מחמת דבר אחר ומפרש כי איכא אש האש נוצח כח התנור והתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר: אין לי אלא שנכוה באש מניין כו'. אע''ג דשחין ומכוה שוין לכל דבר דשחין ומכוה מטמאים בשבוע אחד בשיער לבן ובפשיון מ''מ נפקא מינה לענין צירוף דשחין ומכוה אין מצטרפין: נכוה בגחלת בגפסיס כו'. תימה מה בין גפסים רותח וסיד לחרסו של תנור דאמרינן לעיל טעמא דכתב רחמנא צלי אש שני פעמים הא לאו הכי צלי אש קרינא ביה והכא איצטריך סיד וגפסיס רותח ריבוייא אבל מאש לא הוה ידענא: הא לאו הכי גחלת לא איקרי אש. נראה לרשב''א דהוה מצי למימר גלי רחמנא במכוה וגמרינן מיניה ולא איצטריך לשנויי בע''א אלא משום לשון אחרון דלעיל מיהו תימה אמאי לא משני דרבי איירי בגחלים לוחשות והכא לא איצטריך לרבויי אלא עוממות דלא איקרי אש כדמוכח בסמוך וי''ל נהי דגחלת דקרא היינו עוממות סתם גחלת דמשנה ודברייתא הוי לוחשות: באש תשרף לרבות כל שריפות. דתשרף ריבויא הוא דהוה מצי למיכתב באש תמות: למעוטי אבר מעיקרו. הקשה ה''ר יוסף נימא באש פרט תשרף כלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי ואפילו אבר מעיקרו דלא דמי לפרט וי''ל דכלל דתשרף קאי אפרט כלומר במה תשרף באש הלכך לא מרבינן מתשרף אלא דומיא דאש דקאי עילויה והוי כלל הצריך לפרט דאמרינן בכיסוי הדם (חולין דף פח:) דאין דנין אותו בכלל ופרט ריב''א. והקשה רבינו יעקב דאורלינ''ש אמאי איצטריך קרא למעוטי אבר מעיקרו הא שמעינן ליה מדאיצטריך לא תבערו למעוטי שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאין יכול לשורפה באבר מעיקרו דאי יכול לשורפה בו א''כ פשיטא דלא דחיא שבת כיון דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואומר ר''י דלא פירכא היא כלל דאיצטריך קרא היכא דליכא אבר מעיקרו דאי לא תימא הכי תיקשי אמאי איצטריך קרא דלא דחי שבת כיון שיכול להרתיח פתילה של אבר מערב שבת: [ועיין תוס' יבמות ו: ד''ה טעמא]: