דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

לימד הכתוב על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

והיינו, שהבוקר האמור כאן הוא בוקרו של יום ששה עשר, ומכאן למדנו שחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד.

או אינו, שאין כונת הכתוב לבוקרו של יום ששה עשר אלא לבוקרו של חמשה עשר.

ולומר שאינה נאכלת חגיגת ארבעה עשר אלא ליום אחד ולילה שלאחריו בלבד, ובבוקרו של חמשה עשר היא נפסלת כבר בלינה.

אי אפשר לומר כך.

כי כשהוא אומר [דברים טז] "ביום הראשון", משמע שהיא נאכלת גם ביום טוב הראשון.

ומכאן יש ללמוד שאין היא נפסלת בלינה בבוקר הראשון שלאחר ארבעה עשר, אלא רק בבוקר שלמחרת - הרי בקר שני אמור בפסוק.

ושוב חוזר התנא ודן: או אינו נאכלת החגיגה אלא עד בקר ראשון [והגמרא תבאר כיצד הוא חוזר ודן כך לאחר שהוכיח שאין לדון כן]?

ומה, וכיצד אני מקיים את מה שאנו למדים מפסוק אחר, שיש חגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה אחד?

על ידי שנאמר, שדין זה, שחגיגה נאכלת לשני ימים ולילה אחד, נוהג בכל חגיגות הרגל - חוץ מחגיגה זו, שהיא באה בארבעה עשר, לפני הרגל, שהיא לבד נאכלת ליום ולילה.

אי אפשר לומר כן. כי

כשהוא אומר [ויקרא ז] בפרשת אכילת קרבן שלמים של נדר או נדבה, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד: "אם נדר או נדבה זבח קרבנו, ביום זבחו יאכל, וממחרת" - כתב כאן יתור מילה של "אם" [שהרי יכול יכול הכתוב לומר "נדר או נדבה", והוסיף הכתוב את המילה "אם"].

ולמדנו מיתור הכתוב "אם" לשלמי חובה, שגם הם נאכלים כשלמי נדבה לשני ימים ולילה.

לימד [כפי שיתבאר להלן כיצד לימד] על חגיגת ארבעה עשר, שהיא נאכלת לשני ימים ולילה אחד.

ועתה מבאר רבא תחילה את דברי התנא, ולאחר מכן יבאר את קושיתו של רב יוסף על רב כהנא מברייתא זו, שמוכח ממנה שביחס לפסול בשר - "הבוקר" הוא בוקר ראשון, גם אם לא נכתב בסמוך לו ראשית, ותיקשי לרב כהנא שהוצרך ללמוד מהסמיכות של ראשית לבוקר כדי ללמד שהוא בוקר ראשון:

אמר מר בברייתא: או אינו אלא בקר ראשון.

ותמה רבא: כיצד העלה התנא על דעתו לומר שיפסל בבוקר הראשון? והרי הא אמרת: כשהוא אומר שנאכל הבשר "ביום הראשון" של יום טוב - הרי בהכרח שהבוקר הכתוב לאחר ה"יום הראשון" - בקר שני אמור כאן!

ומסביר רבא, שבהכרח - הכי קאמר התנא:

או אינו נאכל בשר חגיגת הפסח לשני ימים ולילה [כמו שאמרתי והוכחתי מהאמור בפסוק "ביום הראשון", שמשמעותו שנאכל בשר חגיגת ארבעה עשר גם ביום טוב הראשון], אלא הוא נאכל ליום ולילה בלבד.

ומה שאמר הכתוב "ביום הראשון" יש לו משמעות אחרת - שאין הוא מתייחס לחגיגת ארבעה עשר, ולומר שהיא נאכלת גם ביום טוב הראשון של פסח, אלא הוא עוסק בחגיגת חמשה עשר, הקריבה ביום הראשון של חג הפסח.

אלא, בשתי חגיגות הכתוב הזה מדבר, האחת חגיגת ארבעה עשר והאחת חגיגת חמשה עשר.

ו"הבוקר" האמור בפסוק אינו מתייחס רק לחגיגת ארבעה עשר אלא גם לחגיגת חמשה עשר.

וכך אמר הכתוב:

א. לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב החג, דהיינו, בשר חגיגת ארבעה עשר, לבוקר.

ב. לא ילין מן הבשר אשר תזבח ביום הראשון, דהיינו, בשר חגיגת חמשה עשר הקריבה ביום הראשון של חג הפסח, לבוקר.

כי סתם "לינה" - לבוקר הראשון משמע.

וזו לבוקרה וזו לבוקרה.

שביחס לחגיגת ארבע עשר בוקר זה הוא בוקר יום חמשה עשר, וביחס לחגיגת חמשה עשר בוקר זה הוא בוקר יום ששה עשר.

הדר חזר התנא ואמר שאי אפשר לומר כך: כי אם נשווה את דינם של שתי החגיגות, ונאמר ששתיהן אינן נאכלות אלא ליום ולילה, יקשה:

אלא דקימא לן שיש חגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה אחד, ולמדים זאת מיתור המילה "אם" בפסוק "אם נדר או נדבה".

אם כן, הפסוק "אם נדר או נדבה" שממנו למדים שיש חגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה - במאי נעמידנו?

אי בחגיגת ארבעה עשר - הא כתיב בה שנאכלת ליום ולילה בלבד.

אי בחגיגת חמשה עשר - הא כתיב בה שנאכלת ליום ולילה בלבד.

שהרי דרשנו מהפסוק "לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר" ששתיהן נפסלות בבוקר הראשון שלאחר יום הבאתם.

אלא בהכרח, שגם אם נעמיד את האי פסוק "אם נדר", שבא לומר שיש חגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה לחגיגת חמשה עשר [לפי שהיא אינה באה עם הפסח, ואין לנו לתת לה את חומרת הפסח שנפסל בבוקר ראשון], הרי עדיין מוכח שגם חגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה.

כי לאחר שהעמדנו את הפסוק "אם נדר" בחגיגת ארבעה עשר, נשאר האיך כוליה קרא "לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר" - לחגיגת ארבעה עשר.

ולימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

שהרי כתוב בפסוק זה "ביום הראשון", ולמדנו ממנו שאכילת חגיגת ארבעה עשר היא גם ביום חמשה עשר, שהוא היום הראשון של חג הפסח. ולכן מוכרחים אנו לומר שהבוקר הכתוב בו לפסול את הקרבן בלינה הוא "בוקר שני", שלאחריו.

ועתה, לאחר שביאר רבא את הברייתא, מפרש רבא את קושייתו על רב כהנא ממנה:

הרי פסוק זה עוסק בבשר ולא באימורים, שדינם חמור מהבשר.

ומדייק רבא: טעמא שלמדנו לאכילת הבשר ליומיים ולילה, והעמדנו שהבוקר שנפסל בו הבשר בלינה הוא הבוקר השני ולא הראשון, רק משום דכתיב "ביום הראשון" כתוספת ל"בקר", ומזה למדנו דמאי "בקר" - בקר שני.

הא כל היכא דכתיב "בקר" סתמא, בלי תוספת של יום הראשון - בקר ראשון הוא! ואף על גב דלא כתב ביה "ראשית" הרי הוא בוקר ראשון.

ומכאן קושיתי לרב כהנא, שלמד לפסול את האימורים של חגיגת חמשה עשר בבוקר הראשון [של ששה עשר] מהסמיכות של "ראשית". ואין צורך ללימוד זה, שהרי פסול האימורים חמור מפסול הבשר, ואם בוקר סתם האמור בבשר משמעותו היא בוקר ראשון, כל שכן שבוקר סתם האמור באימורים הוא בוקר ראשון.

מתניתין:

א. קרבן הפסח ששחטו בשבת בשוגג במחשבה שלא לשמו, וכגון ששחטו לשם קרבן עולה, לפי שהיה סבור שמותר לשחוט קרבן פסח לשם קרבן אחר, כיון שעשה זאת בשבת - חייב עליו קרבן חטאת, כיון שחילל שבת בשחיטתו, היות ופסח שנשחט לשם קרבן אחר נפסל, ואינו ראוי להקרבה.

ואילו שאר כל הזבחים ששחטן בשוגג בערב פסח שחל בשבת לשם פסח, וכגון שחשב שמותר לשוחטם לשם פסח, או שנתעלמה ממנו שבת, וכסבור שהיום הוא יום חול - תלוי הדבר בדינו של ה"טועה בדבר מצוה".

ולכן: אם אותם קרבנות אינן ראויין להקרב לקרבן פסח, כגון שהיו נקבה, שאינה ראויה להקרב קרבן פסח [או שהיו עגל או איל בן שנתיים], אין חולק בדבר שהוא איננו נחשב כ"טועה בדבר מצוה", לפי שהכל יודעין שאינם ראויים להקרבה לקרבן פסח. ולכן, הרי הוא חייב על שחיטתם בשבת קרבן חט את. אבל, ואם ראויין הן לקרבן פסח, וכגון שהיה שה תמים בן שנה של שלמים, וטעה ושחטו לשם פסח משום שהיה טרוד ובחול לשחוט את פסחו, הרי זה נחשב ל"טועה בדבר מצוה ועשה מצוה", שהרי הזבחים ששחטן לשם פסח כשרים, ונמצא שקיים מצוה כל דהו, בשחיטת קרבנו.

ונחלקו תנאים אם הטועה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב קרבן חטאת אם בשעה שקיים את המצוה עשה מעשה המחייב קרבן חטאת:

רבי אליעזר מחייב חטאת אף על פי שטעה בדבר מצוה, שחשב שזבחים אלו קרבן פסח הם, ורצה לקיים בהם מצות קרבן פסח.

ורבי יהושע פוטר היות והוא טועה בדבר מצוה.

כי גם אם לא קיים את מצות קרבן פסח, וגם לא עלו לו קרבנותיו למילוי חובתו, בכל זאת הוא קיים מצוה כל דהו של הקרבת קרבן. [1]

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: הרי הדברים קל וחומר הם:

מה אם קרבן הפסח, שהוא מותר לשחטו לשמו בשבת, בכל זאת כששינה את שמו ושחטו בשבת לשם קרבן אחר שאסור לשוחטו בשבת - גם לדבריך הוא חייב חטאת.

זבחים אחרים, שאינם קרבן פסח, שהן אסורין לשוחטן בשבת אפילו כששוחטן לשמן.

כששינה את שמן, ושחטן לשם פסח בשבת - אינו דין שיהא חייב עליהן קרבן חטאת, שהרי היה אסור לו כלל לשוחטם.

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: לא תדון קל וחומר זה.

כי אם אמרת בפסח ששחטו בשבת לשם קרבן אחר, דין הוא שיהיה חייב חטאת כיון ששינהו בשבת לשחטו בדבר [לשם קרבן] אשר אסור לשוחטו בשבת, וכיון שהיתה כוונתו לדבר האסור, הוא חייב קרבן.

תאמר בזבחים אחרים ששינן לשוחטן בשבת בדבר המותר, שחשב לשוחטן לשם קרבן פסח, שיש לפוטרו מדין טועה בדבר מצוה ועשה מצוה.

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: אימורי [קרבנות] ציבור יוכיחו: שהן מותרין לשוחטן בשבת לשמן, ובכל זאת השוחט זבחים אחרים לשמן של קרבנות ציבור, כמו לשם תמיד או לשם מוסף, חייב קרבן חטאת.

ולמרות שהשוחט טעה בדבר מצוה ועשה מצוה הוא חייב חטאת.

אמר לו רבי יהושע: לא. אין זו ראיה לדבריך.

כי אם אמרת באימורי ציבור, שהשוחט קרבנות אחרים לשם קרבנות ציבור אינו נפטר מצד טועה בדבר מצוה הרי זה מחמת שיש להן, לקרבנות הציבור, קצבה.

שהרי אין עוסקים בשחיטתם אנשים רבים, ומשנשחט התמיד או המוסף שוב אין צורך בשחיטתו ולכן לא היה לו לטעות ולשחוט לשם קרבנות ציבור, הילכך אם עשה זאת הרי הוא שוגג גרידא, שחייב קרבן, ולא טועה בדבר מצוה, שפטור מקרבן.

תאמר בשוחט קרבנות אחרים לשם פסח, שאין לו קצבה.

אלא הכל עוסקין בשחיטתו. ולכן אם טעה ושחט קרבן אחר לשם פסח, הרי הוא טועה בדבר מצוה, כיון שעשה זאת מחמת שראה הרבה אנשים אחרים עוסקים בשחיטת קרבן פסח לשם פסח.

ואפילו אם כבר הקריב את פסחו, יש לו מקום לטעות אם מצא זבח עומד בעזרה ושחטו לשם מי שהוא בעליו, משום שסבור שהוא קרבן פסח, ונמצא שאינו קרבן פסח. ושפיר נקרא טועה בדבר מצוה, כי בראותו את כולם שוחטים קרבן פסח הוא סבור שגם זבח זה הוא קרבן פסח, ולכן טעה בו.

רבי מאיר אומר: אף השוחט במשך כל שבתות השנה קרבנות יחיד לשם אימורי ציבור הרי הוא טועה בדבר מצוה ועשה מצוה, והוא פטור מחטאת.

ב. שחטו את קרבן הפסח בשבת בשוגג [שנעלמה ממנו השבת, או נעלמה ההלכה] במחשבה שיאכיל את הקרבן שלא לאוכליו, כגון זקן וחולה שאינם יכולים לאכול קרבן פסח, ושיאכילנו שלא למנוייו, והפסח אינו נאכל אלא למנויים עליו, או ששחטו במחשבה שיאכילנו לערלין, ולטמאין -

חייב חטאת. משום שלא ניתנה שבת להדחות בשחיטה פסולה זאת, ואין הוא טועה בדבר מצוה.

ג. אבל אם שחטו בשבת במחשבה שיאכילנו הן לאוכליו והן שלא לאוכליו, או שיאכילנו הן למנויו והן שלא למנויו, או למולין ולערלין, או לטמאין ולטהורין -

פטור. היות וקרבן פסח שנשחט במחשבה כזאת הוא כשר.

ד. שחטו בשבת ונמצא בעל מום, והוברר שלא קיים מצוה בשחיטה, הרי זה חילל את השבת בשוגג, והרי הוא חייב קרבן. ואינו נקרא אנוס, מפני שהיה צריך לבקר את הקרבן ולראות אם אין בו מום.

ה. שחטו ונמצא טריפה במקום סתר, שלא יכל לבקר ולהווכח בכך לפני שחיטה - פטור מקרבן, שהרי אנוס הוא, שלא היתה אפשרות לדעת שהקרבן הוא טריפה.

ו. שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם ממנו לפני השחיטה, או שמתו בעליו, או שנטמאו, הרי למרות שבשעת השחיטה לא ניתנה שבת להדחות, בכל זאת פטור מקרבן, מפני ששחט ברשות, שהיה לו מותר לשחוט, ועל אי ידיעתו הוא אנוס, היות ולא היה צריך לבדוק אם משכו הבעלים ידיהם ממנו או מתו או נטמאו. [2]

הערות

[1] במסכת שבת קלז א נחלקו רבי שמעון ורבי מאיר במה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע. לדעת רבי שמעון - אם לא עשה מצוה חייב אפילו לרבי יהושע, וכל מחלוקתם בשעשה מצוה. ואילו לדעת רבי מאיר - אם עשה מצוה פוטר אפילו רבי אליעזר. ולא נחלקו אלא כשלא עשה מצוה.

[2] לדעת רש"י טעם השחיטה ברשות מסביר מדוע הוא אנוס, ופטורו מקרבן הוא מטעם אנוס. ואילו תוס' לקמן עג א ד"ה שחטו, הוכיחו שפטורו הוא מצד טועה בדבר מצוה, ואתיא אליבא דרבי מאיר, הפוטר לדעת רבי יהושע אפילו כשלא עשה מצוה. אבל תוס' הרשב"א שם כתב שפטור אפילו לרבי שמעון, כי אין זה פטור של טועה בדבר מצוה, אלא פטור של העושה ברשות, שלא היה יכול לעשות אחרת.

לימד בפסוק זה על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד. והוא דן: או אינו אלא שנאכלת ליום ולילה בלבד? כשהוא אומר: "ביום הראשון לבקר" ובכך נדע שכולו מותר באכילה, שדי היה לומר "ביום הראשון" (דברים טז, ד), וכשהוסיף "לבוקר" — הרי בקר שני אמור,

ועדיין יש לומר: או אינו אלא בקר ראשון, ומה אני מקיים את האמור בתורה בקרבן חגיגה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד — בחגיגות אחרות חוץ מזו, כשהוא אומר בקרבן שלמים "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל" (ויקרא ז, טז), לימד שכל קרבן שלמים בין נדר בין נדבה בין חובה, וגם חגיגת ארבעה עשר בכלל, שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

ומעירים: אמר מר [החכם] באותה ברייתא, "או אינו אלא בקר ראשון", ותוהים: הא [הרי] אמרת כבר כשהוא אומר "ביום הראשון לבקר" — הרי בקר שני אמור, ומה צורך לחזור ולהוכיח זאת? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר, כך התכוון לומר]: או אינו אלא שהיא אכן נאכלת ליום ולילה, ומה שהוסיף הפסוק "ביום הראשון לבוקר" בשתי חגיגות הכתוב מדבר, אחת חגיגת ארבעה עשר ואחת חגיגת חמשה עשר. ונאמר: זו לבוקרה — חגיגת ארבעה עשר נאכלת ליום ולילה בלבד עד בוקר ראשון של החג, וזו חגיגת חמישה עשר נאכלת ליום ולילה לבוקרה — עד לבוקר יום ששה עשר בניסן.

הדר אמר [חזר ואמר] אלא דקיימא לן [מה שמוחזק בידינו] שחגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה אחד. אם כן, פסוק זה המדבר בקרבנות השלמים ונאמר בו: "ואם נדר או נדבה" במאי [במה] באיזה מקרה הוא מדבר? אי [אם] חגיגת ארבעה עשר, הא כתיב [הוי כתוב] בה לפי הנחה זו שאינה נאכלת אלא ליום ולילה בלבד! אי [אם] חגיגת חמשה עשר, הא כתיב [הרי כתוב] בה גם כן שאינה נאכלת אלא ליום ולילה!

אלא, ודאי יש לומר כי האי [זה] המקרא המדבר בנדר וכו' לחגיגת חמשה עשר, והאיך כוליה קרא [וכל אותו מקרא] של "לא ילין" בא רק לחגיגת ארבעה עשר, וכך לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

ונשוב מעתה למה שרצינו להוכיח בענין "ראשית", טעמא [הטעם, דוקא] דכתיב [שנאמר] "ביום הראשון לבקר", דמאי [שמה משמע] "בקר" — בקר שני, הא [הרי] מכאן שכל היכא [מקום] שכתוב בקר סתמא [סתם] בלא להוסיף בו פירוט — הכוונה היא לבקר ראשון הקרוב ביותר ליום ההקרבה, ואף על גב [ואף על פי] שלא כתב ביה [ בו] ראשית, ואם כן לימוד זה מן המלה "ראשית" שלמד רב כהנא — מיותר היה.

א משנה הפסח ששחטו מתוך אי ידיעת הדין שלא לשמו בשבת ונפסל משום כך — חייב עליו חטאת, שהרי נמצא שעשה בשוגג מלאכה האסורה בשבת שלא לצורך.

ושאר כל הזבחים כגון שלמים ששחטן בשבת בטעות לשם פסח, אם אינן ראויין לצורך הפסח כגון שהיו נקבות, או שהיו בקר, או יותר מבני שנתיים, שלא היה מקום לטעות בכך — חייב חטאת, שכיון שאינו יוצא בהם ידי חובת הפסח, הרי ששחיטתו שלא לצורך היתה. ואם ראויין הן — ר' אליעזר מחייב חטאת אף באלה, ור' יהושע פוטר, שכל זבח שזבחו שלא לשמו כשר. ולכן כיון שלא היתה מלאכתו לריק וקיים מכל מקום מצוה — אין לחייבו.

אמר ליה [לו] ר' אליעזר: מה אם הפסח שהוא מותר לשוחטו בשבת לשמו, בכל זאת כששינה את שמו — חייב, שאר זבחים שהן אסורין לשחטן בשבת אפילו לשמן, כששינה את שמן ופסלן אינו דין שיהא חייב? אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא, אם אמרת בפסח שנפסל כשנשחט שלא לשמו שהרי שינהו בדבר אסור, שהרי אותו קרבן ששחט לשמו אסור היה לשחטו בשבת, תאמר בשאר זבחים ששינן בדבר המותר, שהרי חשב באותו זמן ששוחטו לצורך פסח שמותר לשחטו בשבת.

אמר ליה [לו] ר' אליעזר: אימורי ציבור (כגון: תמידים ומוספים) יוכיחו שהן מותרין לשוחטן בשבת לשמן, ואף על פי כן השוחט קרבן אחר לשמן שלא לצורך חייב. משמע שאפילו כשמותרת שחיטה כזו לצורך עצמה — לא התירו שחיטה אחרת לצורך זה. אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא, אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קצבה, שהרי יש מספר מסויים של קרבנות הדרושים לקרבן הציבור ואין צורך ביותר, ואין מקום לטעות בדבר ולשחוט קרבנות נוספים לאותה מטרה, תאמר בפסח שאין לו קצבה ואין מספר מסויים וקבוע של פסחים, ויש עדיין מקום לטעות בדבר.

ר' מאיר אומר: לדעתו אף השוחט בשגגה לשם אימורי ציבור ושחט יותר מהקיצבה הראויה — פטור, ומאותו טעם שאמר ר' יהושע תחילה — ששינה בדבר המותר, שהתכוון לשם מצוה.

ב ועוד הלכה אחרת בפסח. שחטו את הפסח בשבת, ונתכוון בטעות שלא לאוכליו חולים וזקנים שאינם יכולים לאכול אותו ושלא למנויו, לצורך ערלין, ולצורך טמאין — חייב חטאת. שהרי פסח זה פסול הוא, ונמצא שעשה מלאכה בשבת שלא לצורך מצוה. אבל אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, למנויו ושלא למנויו, למולין ולערלים, לטמאין ולטהורין — פטור, שכיון שקרבן פסח שחשב בו שתי מחשבות מסוג זה כשר הוא, נמצא השחיטה ראויה.

שחטו ונמצא בעל מום — חייב להביא קרבן חטאת, שהרי נמצא שעשה בשוגג (שהרי היה עליו לבודקו לפני השחיטה) מלאכה אסורה, שקרבן בעל מום פסול הוא. שחטו ונמצא טריפה בסתר, שאי אפשר היה לדעת שהוא טריפה גם אם היו בודקים אותו תחילה כראוי — פטור אף מחטאת, למרות שקרבנו פסול, שזו אינה קרויה שגגה אלא אונס.

שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם ממנו ונמנו על קרבן פסח אחר, ונמצא שנשחט הפסח שלא לצורך (שהרי אין לו בעלים), או שנתברר שמתו או שנטמאו, בכל אלו — פטור, מפני ששחט ברשות, שהרי בשעת שחיטה לא ידע, ולא היה לו לחשוב שקרבן זה אינו ראוי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this verse teaches that the Festival peace-offering of the fourteenth is eaten for two days and one night; that is, it may not remain overnight until the morning of the sixteenth. Or perhaps it is eaten for only a day and a night; that is, it may not remain overnight until the morning of the fifteenth. Since for that it would have sufficed to say that an offering sacrificed “on the first day shall not remain overnight,” when it says that an offering sacrificed “on the first day shall not remain overnight until the morning” (Deuteronomy 16:4), the extra phrase “until the morning” indicates that the verse speaks of the second morning.

There is still room to say: Or perhaps it is eaten only until the first morning, and how do I establish what the Torah says, that a Festival peace-offering may be eaten for two days and one night? This applies to Festival peace-offerings other than this one. The baraita explains: When it says with regard to a peace-offering: “But if the sacrifice of his offering is a vow or a free-will offering, it shall be eaten on the same day that he sacrifices his offering; and on the morrow also, the remainder of it shall be eaten” (Leviticus 7:16), it teaches that any peace-offering, whether a vow or a free-will offering, or an obligation, including the Festival peace-offering of the fourteenth, is eaten for two days and one night.

The Master said above in the baraita: Or perhaps it is only the first morning. The Gemara asks: But you already said that when it says that any offering sacrificed “on the first day shall not remain overnight until the morning,” the extra phrase “until the morning” indicates that the verse speaks of the second morning. What need is there then to prove this a second time? The Gemara explains that this is what the baraita is saying: Or perhaps it is only that the verse is speaking about two different Festival peace-offerings, one being the Festival peace-offering of the fourteenth and one the Festival peace-offering of the fifteenth, and the halakha is that this, the Festival peace-offering of the fourteenth, may be eaten for only a day and a night until its morning, the morning of the fifteenth, and this, the Festival peace-offering of the fifteenth, may be eaten for only a day and a night until its morning, the sixteenth of Nisan.

It then says: But with regard to that which we maintain, that a Festival peace-offering may be eaten for two days and one night, if so, the verse that addresses a peace-offering and says: “But if the sacrifice of his offering is a vow or a free-will offering,” with regard to what case is it discussing? If it is talking about the Festival peace-offering of the fourteenth, surely it is written about it, according to this interpretation, that it is eaten for only a day and a night. And if it is talking about the Festival peace-offering of the fifteenth, surely it is written about it that it too is eaten for only a day and a night.

Rather, this verse that discusses a vow or free-will offering clearly must be discussing the Festival peace-offering of the fifteenth, and the entire other verse: “Nor shall…remain overnight until the morning,” is referring to the Festival peace-offering of the fourteenth and thus has taught that the Festival peace-offering of the fourteenth is eaten for two days and one night.

The Gemara returns to what it wanted to prove with regard to the term “first”: The reason is that it is written that an offering sacrificed “on the first day shall not remain overnight until the morning,” for what is the implication of the word morning? The second morning. We can infer from here that wherever the term morning is written unmodified and without further specification, it is referring to the first morning after the offering was sacrificed, even though the word “first” is not written in relation to “morning.” Thus, Rav Kahana’s derivation from the word “first” was unnecessary.

MISHNA: A Paschal lamb that one slaughtered for a different purpose on Shabbat, not knowing that it is prohibited for him to do so, is disqualified, and he is liable to bring a sin-offering for it because he unwittingly performed a prohibited labor on Shabbat.

As for all other offerings, such as a peace-offering, that one unwittingly slaughtered on Shabbat for the purpose of a Paschal offering, if they were not fit for the Paschal offering, e.g., if they were female or cattle or more than a year old and clearly ineligible for the Paschal offering, he is liable to bring a sin-offering. Because he did not fulfill the mitzva to bring a Paschal offering, his act of slaughter was therefore unnecessary. And if they were fit, Rabbi Eliezer nevertheless deems him liable to bring a sin-offering for his unwitting transgression. But Rabbi Yehoshua exempts him, because he maintains that if someone intended to perform a mitzva, and despite his error he in fact performed a mitzva, he is not liable to bring a sin-offering. And in this case he performed a mitzva, because offerings that are sacrificed for a different purpose are still fit.

Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: If, with regard to the Paschal lamb, which is permitted to be slaughtered on Shabbat for its own purpose, when one changed its purpose he is nevertheless liable, then, with regard to other offerings that are forbidden to be slaughtered on Shabbat even for their own purpose, when one changed their purpose, is it not right that he should be liable? Rabbi Yehoshua said to him: No, this reasoning is faulty. If you say that one is liable to bring a sin-offering if he slaughtered a Paschal lamb for a different purpose, it is because he changed its purpose for something forbidden, as the offering he intended it to be may not be slaughtered on Shabbat. But can you necessarily say the same thing about other offerings that he slaughtered for the purpose of a Paschal offering and thus changed their purpose for something that is permitted to be sacrificed on Shabbat?

Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: Let the communal offerings, such as the daily offering and the additional-offerings of Shabbat and the Festivals, prove the matter, for they are permitted to be slaughtered on Shabbat for their own purpose, and nevertheless, one who unnecessarily slaughters a different offering for their purpose is liable. This indicates that even when a particular offering may be slaughtered, one is nevertheless liable if he slaughtered a different offering for the purpose of the permitted offering. Rabbi Yehoshua said to him: No, if you say this halakha with regard to communal offerings, it is because they have a limit, as there is a specific number of communal offerings that must be offered on any particular day and there is no reason one would mistakenly sacrifice extra offerings for this purpose. But can you necessarily say the same thing about the Paschal lamb, which does not have a limit, making it more likely for someone to make a mistake?

Rabbi Meir says: According to Rabbi Yehoshua, even one who unwittingly slaughters other offerings for the purpose of communal offerings beyond their daily limit is exempt for the same reason, i.e., that he intended to fulfill a mitzva that is permitted on Shabbat.

The mishna continues with another halakha with regard to the Paschal lamb: If one slaughtered a Paschal lamb on Shabbat and mistakenly intended it for those who cannot eat it, such as sick or elderly people who are unable to eat the meat, or for those who did not register for it, or for the sake of the uncircumcised or for those ritually impure, the offering is disqualified and he is liable to bring a sin-offering for his unnecessary act of slaughter. If, however, he slaughtered it for those who can eat it and for those who cannot eat it, or for those who registered for it and for those who did not register for it, or for the circumcised and for those who are uncircumcised, or for those who are ritually impure and those who are ritually pure, he is exempt. Since a Paschal lamb slaughtered with dual intentions of these types is valid, the act of slaughter was justified.

If he slaughtered it and it was found to have a blemish, the offering is disqualified, and he is liable to bring a sin-offering for having unwittingly performed a prohibited labor on Shabbat, as he should have examined the animal before it was slaughtered. If he slaughtered it and it was found to have a hidden condition that would cause it to die within twelve months [tereifa] and that could not have been discovered before the slaughter even if it were examined properly, the offering is disqualified, but he is exempt from bringing a sin-offering. This is not a case of shogeg, unwitting violation of Shabbat, but rather of ones, an unavoidable accident.

If he slaughtered it and afterward it became known that the owners had withdrawn from it and registered for a different Paschal lamb, in which case this one was slaughtered unnecessarily, as no one was registered for it, or it became known that they had died or became ritually impure, in all these cases he is exempt from bringing a sin-offering, because he slaughtered with permission. At the time of the slaughter, he did not know and had no reason to suspect that the offering would be disqualified.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר מר או אינו אלא בקר ראשון והא אמרת כשהוא אומר ביום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור אמרי הכי קאמר או אינו אלא בקר ראשון ובשתי חגיגות הכתוב מדבר אחד חגיגת ארבע' עשר ואחד חגיגת ט"ו וזו לבוקרה וזו לבוקרה הדר אמר אלא חגיגה דתנינן חגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה אחד נימא חוץ מזו ורבינה מנדר אם נדבה הא [במאי] קא פשטת דכתיב בהאי קרא תרתי חגיגות ותרוייהו ליום אחד אלא ודאי האי דכתיב ביום הראשון לבקר לא בא אלא ללמד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד וטעמא דכתב רחמנא ביום הראשון לבוקר דמשמע בקר של יום (שהרי) [שהוא] אחרי יום ראשון [הא לא"ה] הוה אמינא מאי בקר בבקר ראשון ואף על גב דלא כתיב ראשית וקשיא לרב כהנא. אבל שלמים הבאים מחמת פסח אין נאכלין אלא ליום אחד דתניא בתורת כהנים ובשר זבח תודת שלמיו הרי זה בא ללמד שיהא נאכלין ליום אחד אין לי אלא תודה לחמה מנין ת"ל קרבנו ומנין לרבות הולדות ותמורות ת"ל ובשר ומנין לרבות חטאת ואשם ת"ל זבח ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת הפסח ת"ל שלמיו:

מתני' הפסח ששחטו שלא לשם פסח או לשם שלמים בשבת חייב עליו.

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם הפסח אם אינן ראויים חייב ואם ראויים הם ר' אליעזר מחייב חטאת ר' יהושע פוטר אמר לו ר' אליעזר מה אם הפסח שהוא מותר לשמו כששנה את שמו חייב הזבחים שהן אסורין לשמן כששנה את שמן אינו דין שיהא חייב אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח ששנהו לדבר אסור תאמר בזבחי' ששנן לדבר מותר אמר לו ר' אליעזר אמורי צבור יוכיחו שהם מותרין לשמן והשוחט לשמן חייב אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת באימורי צבור שיש להם קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה ר' מאיר אומר השוחט לשם אימורי הצבור פטור אמר הר"ם מה שאמר ר' יהושע אם אמרת בפסח ששנהו לדבר אסור רוצה בו שהוא כששחטו לשם שלמים וכיוצא בהם בשבת וידוע כי השלמים ושאר הקרבנות יחיד אסור להקריבן בשבת וכששחט שלמים וזולתם בשבת לשם פסח כבר שנה שמן לדבר מותר כי הפסח מותר להקריבו באותה שבת ומאמר ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו ענינו התמידין והמוספין שמותר להקריבן בשבת לשמן אבל מי ששחט פסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת לשם תמיד או לשם מוסף חייב חטאת ואע"פ ששנהו לדבר המותר ולא חלק ר' יהושע על זה כאשר אמרנו הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת ולא חלק ר' יהושע בזה ופי' קצבה דבר קצוב כי התמידין והמוספין שהם קרבנות צבור אין מוסיפין עליהם ולא גורעין מהן ולפי שהן ידועין במנין ואין רשות לכל אדם להקריבן יהיה השוחט לשמן חייב והלכה כר' יהושע שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו ולערלים ולטמאים חייב לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולים ולערלים ולטמאים ולטהורים פטור שחטו ונמצא בעל מום חייב שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות כבר ביארנו בפרק החמשי כי פסח ששחטו לכשרים ולפסולים כשר ולפיכך כששחט בשבת למולים ולערלים פטור אבל כששחט בשבת לפסולים שהפסח פסול בשוגג הוא חייב חטאת במזיד חייב סקילה וכמו כן כשנמצא בעל מום לפי שהיה לו לבקרו ואחר כך שחטהו בשבת וכמו כן כשנמצאת בו טריפות גלויה כמו נקובת הראש וחתוך הרגלים וכיוצא בהם אבל אם היתה טריפה נסתרת ולא נודע עד אחר שחיטה כמו נקובת הלב והריאה וכיוצא בהן פטור וענין אמרו פטור בכל זה המאמר ר"ל שהוא פטור מהבאת חטאת:

אמר המאירי הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת וכו' כבר ידעת שכל עבירה שחייבים על זדונה כרת אם שגג בה נתחייב חטאת חוץ מפסח ומילה מפני שהן עשה ואין חטאת אלא בלא תעשה כדכתיב אשר לא תעשינה וחוץ ממגדף שאין בו מעשה ואין חטאת אלא בדבר שיש בו מעשה כדכתיב לעושה בשגגה מעתה שבת הרי יש בעשיית מלאכה שבו מעשה ועובר על לא תעשה ויש בזדונה כרת בלא התראה ומתוך כך עשה בה בה מלאכה בשגגה חייב חטאת והדבר ידוע במקומו שכל העושה מצוה ונמשך בעשייתה בשוגג עבירה מאותן שיש כרת בזדונן פטור מחטאת הואיל ובדבר מצוה טעה ומצוה כל שהוא עשה כגון שהיה בא על יבמתו לקנותה במצות יבום ואח"כ נודע לו שנדה היתה פטור שהרי בעל ברשות כמו שיתבאר ומתוך כך אמרו במשנה זו שהשוחט את הפסח בארבעה עשר שחל להיות בשבת שלא לשם פסח והוא טועה לומר שכמו שהותר בשחיטתו לשם פסח כך יהא מותר לשחטו לשם שלמים חייב חטאת שאין כאן מצוה ולא שחט ברשות שאע"פ שאמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים פסח וחטאת מיהא יצאו מן הכלל כמו שהתבאר ופרשוה בגמ' בעקר ממנו שם פסח כלומר שיודע שהוא פסח והוא שוחטו לשם שלמים שהזבח פסול אבל אם היה טועה לגמרי כלומר שהיה סבור שהוא שלמים ושוחטו לשם שלמים כשר שהזבח בדרך זה כשר שעקירת שם פסח בטעות אינה עקירה ועלה לבעלים לשם מה שהוא וכל שכן בשאר זבחים:

ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח כגון שהיו שלמים ושחטן לשם פסח אם לא היו ראוים לפסח כגון שהיא נקבה או עגל או איל בן שתי שנים או בעל מום או שעדיין הוא חולין אלא שטעה לומר שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת או שנתעלמה ממנו שבת חייב חטאת שאין זה עוסק בדבר מצוה שהכל יודעין שאין זה כשר לפסח ולא שחט ברשות ולא עשה מצוה כלל אבל אם הוא ראוי לפסח כגון שהוא כבש בן שנתו פטור לדעת ר' יהושע שמתוך ההמייה הוא סבור שלשם פסח הקדישו וברשות שחט שהרי יש כאן מצוה כל דהו שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אף הנשחטים לשם פסח לדעת ר' יהושע כמו שביארנו בפרק ראשון והרי יש כאן מצות קרבן אע"פ שצריך לפסח אחר ולפי מה שיתבאר בגמ' אם עקר בזדון כלומר שיודע שלזבח אחר הופרש ושוחטו לשם פסח הואיל ויודע שאינו עולה לו אין זה טועה במצות וכל ששוגג בו חייב חטאת וזהו שאמרו רישא בעוקר וסיפא בטועה ור' אליעזר מחייב מפני שהוא סובר שכל ששנה אחרים לשם פסח פסול ואין כאן מצוה כלל ונשאו ונתנו במחלוקת זו והוא שהשיב ר' אליעזר לר' יהושע ומה אם פסח שהוא מותר לשמו כלומר מותר לשחטו שהרי פסח דוחה שבת כשעושהו לשם זבח אחר חייב כמו שהודית גם אתה זבחים ששחיטתם אף לשמן בשבת אסורה אינו דין שאם משנה אותם שלא לשמן יהא חייב חטאת ואמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח דין הוא שיהא חייב חטאת ששנהו לשם דבר ששחיטתו אסורה בשבת תאמר בזו ששינן לדבר שמותר לשחטו בשבת ואמר לו ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו ר"ל תמידין ומוספין הקרבים בשבת שמותרין לשחטן בשבת לשמן ואם שחט שאר זבחים לשם אלו בשבת בשגגה חייב חטאת ואף ר' יהושע מודה בזו אלא שהשיב בה לא אם אמרת באימורי צבור דין הוא מפני (שאין) [שיש] להם קיצבא ואינו רואה הרבה עסוקים בדבר ולא היה לו לטעות תאמר בפסח שהכל צריכים לו והכל טרודים ויש בה כדי לטעות ואפילו שחט הוא כבר את פסחו ומ"מ זבח זה עומד בעזרה וסבור לשחטו לשם מי שהוא שלו ומתוך כך טעה ושחט זבחים אחרים לשם פסח ויש כאן מצות קרבן כמי שביארנו ומתוך כך פטור מחטאת:

ור' מאיר חולק עם שניהם באימורי צבור לומר שאף השוחט בכל שבתות השנה לשם תמידין ומוספין בשגגה פטור מחטאת שמקצת מצוה יש כאן שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים ואפילו הוקרבו התמידין שהרי מ"מ נתנה שבת לידחות אצל תמידין ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' אליעזר אלא כר' יהושע:

ובתוספתא אמרו עולות צבור ששחטן בשבת שלא לשמן בשגגה חייב ויקטיר אימורין לערב חטאת יחיד ועולת יחיד ששחטן בשבת לשמן בשגגה וזרק דמן שלא לשמן חייב חטאת שהורצו הבעלים שחט שתי חטאות או שתי עולות לצבור ואין צריכין אלא אחת חייב על האחרונה וגדולי המחברים כתבו שאם שחט קרבנות יחיד בשבת בשגגה חייב חטאת ובשרן מותר בהנאה ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק לשמן בין שוגג בין מזיד עלו לבעלים ויקטיר אימורין לערב והבשר יאכל ויביא השוגג חטאת:

שחט שלא לאוכליו כגון זקן וחולה או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים בשוגג חייב חטאת שהרי בכל אלו זבח פסול הוא אבל שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו שהוא כשר כמו שביארנו בפרק ראשון פטור וכן בכולם:

שחט ונמצא בעל מום חייב שהרי הזבח פסול הוא וסרך עסק מצוה אין כאן שהיה לו לבדוק אם היא בעלת מום אם לאו אבל אם שחטו ונמצאת טרפה בסתר ר"ל במקום נסתר כגון בדקין או בקרום של מוח וכיוצא באלו פטור שלא היה לו לבדוק וסרך מצוה הוא אע"פ שאין הזבח כשר הואיל ולענין הטרפות אנוס הוא:

וכן אם שחטו בחזקת שיהא לו בעלים ונודע שאותם ששחטו לשמם משכו ידיהם הימנו לימנות באחר ונמצא נשחט שלא למנויים או שמתו בעלים או נטמאו ונדחו לפסח שני פטור אע"פ שהזבח פסול שמ"מ סרך מצוה יש כאן הואיל ושחטו בחזקת ענין שהיה כשר בו שמן הסתם לא היה לו לחקור בדברים אלו והרי טעותו כעין אונס:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתה בגמרא אלו הן:

לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד אי קשיא נקשי מהכא לרב אשי דאמר לעיל חגיגת י"ד לאו חובה היא דהא מהכא מוכח דהיא חובה תשובה לא אמר קרא דיביא חגיגת י"ד אלא אם הביאה תאכל לשני ימים ולילה אחד דומיא דשלמים שאינן חובה ואם הביאה נאכלין לשני ימם ולילה אחד:

תוס' בד"ה כל היכא כו' תימה לר"י דבסוף ערבי פסחים דריש בקר בקר שני כו' עכ"ל מיהו התם לא מסיק הכי דקאמר ר"א א"ל כל היכא דכתיב בקר בקר ראשון הוא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הפסח ששחטו כו' וכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו עכ"ל דכיון דמוקי ליה בעוקר שידע שהוא פסח ומכוין לעקור לא הוה שוגג דלהוי חייב חטאת אלא משום דקסבר כשם שמותר לשמו כו' מיהו ה"מ לפרושי נמי בנעלם ממנו שבת כפירושו לקמן גבי כל הזבחים ששחטן לשם פסח מיהו גבי כל הזבחים ששחטן כו' לא הוה צריך רש"י לפרש דנעלמה שבת ממנו או כסבור שמותר כו' כיון דמוקמינן לה בטועה שפיר הוה שוגג בלאו הכי כיון דהוו סבור דפסח היה ומותר לשוחטו בשבת ודו"ק:

בד"ה ר"א מחייב חטאת אע"פ שטעה בדבר מצוה עכ"ל לכאורה הכא איכא לפרושי דלכך מחייב ר"א משום דאליביה לא עשה מצוה דהא פסל לעיל אחרים לשם פסח אבל למאי דמוקי לה לקמן סיפא בטועה ורישא בעוקר משום דעקירה בטעות לא הוה עקירה לא הוה הזבח פסול בסיפא וה"ל שפיר עושה מצוה ואפילו בעשה מצוה מחייב ר"א כההיא דתינוקות דשכח ומל את של ערב שבת בשבת דמחייב ר"א כדלקמן וקרוב לזה כתב מהרש"ל לקמן בתוספות ודו"ק:

גמרא אמר מר או אינו כו' ביום הראשון הרי בקר כו' ולילה א' (אחר כך) [א"כ] מאם נדר או נדבה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הדר אמר כו' ע"כ לאו אחגיגת ט"ו כו' כצ"ל:

בד"ה שחטו בשבת כו' שכשר שלא כו' הד"א:

רש"י בד"ה ה"ק. וסתם לינה לבוקרה משמע כו'. ומלשון הגמרא משמע לי דמפרש דתיבת לבוקר קאי על ב' החגיגות וזו לבוקרה כו':

בתוספות בד"ה לימד על חגיגת י"ד כו' תימא לר"י כו' ופירש"י התם כו' והשתא ההוא ברייתא כמאן כו' עכ"ל. גם בזה עיין במגיני שלמה מה שכתב ליישב ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דלפירוש רש"י מיתוקמא הך ברייתא דזבחים שפיר כבן תימא דיליף לה מהקישא ואפ"ה איצטריך נמי הך דרשא דבשר זבח תודת שלמיו דאפשר דהאי תנא דברייתא דזבחים סבר נמי כראב"ע דפסח אינו נאכל אלא עד חצות וא"כ אי מהקישא לחוד הוי אמינא דתגיגת "ד נמי עד חצות ותו לא מש"ה איצטריך להך דרשא דזבח תודת שלמיו דלשון שלמיו תרתי משמע שלמי נזיר ושלמי פסח ואפקה מהך הקישא דחצות ואפ"ה איצטריך הך הקישא לשאר מילי אחרינא דקאמר בבן תימא לעיל ומהיכן מיהו בן תימא גופיה דמפיק כולהו מילתא מהקישא אף לענין אכילת יום ולילה היינו משום דלא ס"ל כראב"ע אלא כר"ע כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר מר או אינו כו' ולכאורה כל הך מילתא לא שייכי לאתקפתא עליה דר"כ אלא כמו שפירש"י דהשתא מפרש לה למתניתא והדר אסיק לאתקפתא מיהו למאי שאפרש בסמוך יתיישב יותר:

בתוספות בד"ה והיאך כוליה קא כו'. עיין בספר מגיני שלמה שכתב ליישב ולענ"ד יש עוד בענין אחר דאפשר דהאי תנא דברייתא דהכא סבר ליה נמי דאידך קרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח איירי לענין אימורים דפסח וחגיגת י"ד כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ט ע"ב בשיטת הירושלמי וא"כ ע"כ ס"ל דחגיגת י"ד דחיא שבת דהא ע"כ קרא לא איירי אלא בהכי בי"ד שחל בשבת מדדייקינן כל הלילה ילין וא"כ לפ"ז אי ס"ד דחגיגת י"ד נאכלת לשני לילות א"כ היא גופא תיקשי אמאי דחיא שבת הא אפשר לשוחטה בע"ש וקי"ל כל דבר שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת אלא ע"כ דאינה נאכלת אלא לשני ימים ולילה אחת דהשתא אם ישחטנה בע"ש תו לא חזיא לאכילת ליל ט"ו כנ"ל מיהו לפמ"ש לעיל פרק תמיד נשחט דלמ"ד דחגיגת י"ד דאורייתא מהקישא צריך לשוחטה עם הפסח ממש אחר תמיד של בין הערבים א"כ תו לא שייך לומר כן כיון שעיקר זמנו אינו אלא עם שחיטת הפסח דווקא שכן נראה באמת מלשון רש"י בשמעתין בד"ה אשר תזבח בערב שכתב להדיא דנשחטת עם הפסח בערב:

שם בגמרא טעמא דכתיב ביום הראשון לבוקר כו' עד סוף הסוגיא. לכאורה יש לתמוה טובא דאכתי מאי קשיא עליה דר"כ דודאי ר"כ גופיה מודה בעלמא דכל היכא דכתיב בוקר סתם בוקר ראשון הוא דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש תפשתה מרובה לא תפשתה ומהיכא תיתי מפיק קרא מפשטא לומר בוקר שני אלא דווקא באימורי חגיגת ט"ו הוא דצריך ר"כ ראשית דאל"כ מסברא היינו אומרים מסתמא בבוקר שני איירי דומיא דאכילת בשר כדפירש"י ז"ל להדיא לעיל במימרא דרב כהנא ועוד קשה דהא דמצריך בברייתא ביום הראשון לבוקר לענין חגיגת י"ד דאל"כ מסתמא הוי מוקמינן לה בבוקר ראשון דומיא דפסח עצמו אי סברה דובשר זבח תודת שלמיו דמיירי בשלמי פסח ליום ולילה וה"א דחגיגת י"ד איתקש לפסח לכל מילי מהקישא דקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח וה"א דה"ה לענין דנאכל ליום ולילה מש"ה איצטריך למיכתב ביום הראשון לבוקר לאפוקי מהאי הקישא להא מילתא ויותר יש לתמוה דלשיטת התוס' לעיל ד' ע' דקי"ל כסתם מתניתין דלעיל ודפ"ק דחגיג' דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ולפ"ז ע"כ דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר לא מיתוקמא לא בחגיגת י"ד דהא לאו דאורייתא ולא בחגיגת ט"ו דא"כ מאי בערב כדפרישי' לעיל להדיא אלא ע"כ דלענין פסח גופיה איירי ואפ"ה איצטריך למיכתב ביום הראשון לבוקר א"כ מוכח איפכא דאי לאו ביום הראשון ה"א סתם בוקר בוקר שני הוא א"כ מיתוקמא מילתא דר"כ שפיר אליבא דהילכתא דמה"ט גופיה איצטריך למיכתב בחגיגת ט"ו ראשית דאוא"כ ה"א מאי בוקר בוקר שני:

או אינו אלא ליום ולילה. דהאי בקר בוקרו של ט''ו קאמר: כשהוא אומר ביום הראשון (לבקר). מכלל דנאכלת כל יום הראשון של יום טוב וקאמר לבקר דלא תלין עד בקר שני: או אינו אלא בקר ראשון. לקמיה פריך היכי תיסק אדעתין למימר תו הא אמרת ביום הראשון חד ולבקר תרי: ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים. דנפקא לן מקרא אחרינא דיש חגיגה נאכלת לשני ימים ולקמן מפרש היכא אשכחן ובאיזו חגיגה אני מקיימה בשאר חגיגות חוץ מזו: כשהוא אומר אם נדר. באכילת שלמים שני ימים אם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת וגו' הרי שני ימים ולילה שבינתיים והוה ליה למיכתב נדר ונדבה אם נדר למה לי ריבה אף שלמי חובה לאכילת שני ימים: לימד על חגיגת י''ד כו'. ולקמן מפרש במאי מישתמע ליה והשתא מפרש לה למתניתא והדר אסיק אתקפתי' דתנא לבשר לא בעי ראשית: הכי קאמר או אינו. אלא ליום ולילה והאי דכתב ביום הראשון לבוקר מילתא אחריתי היא ובשתי חגיגות דיבר הכתוב חגיגת ארבעה עשר וחמשה עשר זו לבוקרה וזו לבוקרה והכי משמע קרא לא ילין מבשר חגיגת י''ד אשר תזבח בערב וסתם לינה לבוקרה משמע ומאותה שתזבח ביום הראשון דהיינו חגיגת חמשה עשר לא ילין לבוקר של ששה עשר: הדר אמר. תנא ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו כלומר באיזו חגיגה חוץ מזו אני מקיים את אשר אני מוצא שנאכלת לשני ימים הרי השווית את כולן והיכן אני מוצא כשהוא אומר אם נדר הרי מצאתי שיש חגיגה נאכלת לשני ימים ואיזו היא על כרחיך לימד על חגיגת י''ד כו' והאיך לימד דעל כרחיך אי נמי אם נדר בחגיגת ט''ו משוית ליה דקילא דאינה באה עם הפסח שמעת בה מיהא דנאכלת לשני ימים וביום הראשון לבקר על כרחיך לאו אחגיגת ט''ו קאי אלא אאשר תזבח בערב ולימד שתאכלנה כל יום הראשון עד בקר שני: האי לחגיגת חמשה עשר. אם נדר: והאיך כולי'. וביום הראשון כדפרישי': וטעמא דכתיב כו'. השתא מפרש אתקפתיה דאילו תנא לבשר לא בעי ראשית אי לא כתיב ביום הראשון לבקר דמשמע תרי הוה אמינא בקר בקר ראשון ואע''ג דבבשר קאי דקיל וכל שכן בקר דכתיב גבי חלב חגי דלא בעי ראשית והאי דסמכינהו קרא מילתא אחריתי דרוש בה: מתני' הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו. וכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו: חייב חטאת. שחילל שבת בשוגג: אם אינן ראויין. לפסח כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה חייב עליו חטאת אם נעלמה ממנו שבת או כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת דהאי לאו טועה בדבר מצוה הוא דהכל יודעין שאין זה כשר לפסח: ואם ראויין הן. כגון שהוא שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לדבר אחר: ר' אליעזר מחייב חטאת. אע''פ שטעה בדבר מצוה: ור' יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין ואף הנשחטין לשם הפסח ר' יהושע מכשיר להו בפרק תמיד נשחט (ד' סב:): מה אם פסח שמותר. לשוחטו בשבת לשמו שינה את שמו מודית לי דחייב חטאת כדקתני לעיל: ששינה בדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורין לשוחטן בשבת: ששינן בדבר המותר. ששחטן לשם פסח שמותר לשוחטו בשבת: אימורי ציבור. קרבנות האמורין בציבור בשבת כגון תמידין ומוספין יוכיחו שמותרין לשוחטן לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב: שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים הרבה עסוקין בשחיטתן וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר: תאמר בפסח שאין לו קצבה. שהכל צריכין לכך והרי הוא רואה את אחרים הרבה עוסקין בכך וטרוד להתעסק במצוה ואפילו שחט הוא פסחו כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וטעה על כך הלכך טועה בדבר מצוה הוא: ר' מאיר אומר. השוחט אחרים כל שבתות שנה לשם אימורי ציבור פטור: שחטו בשבת שלא לאוכליו דפסח פסול הוא ונעלמה ממנו שבת או כסבור שכשר: שלא לאוכליו. לחולה ולזקן חייב חטאת דלא ניתנה לידחות שבת אצל שחיטה זו: לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' פטור. דהא פסח כשר הוא כדתנן בתמיד נשחט (ד' סא.) דמקצת אוכלין לא פסלי: שחטו ונמצא בעל מום חייב. דשוגג הוא ולא אנוס דהוה ליה לבקוריה: שמשכו הבעלים את ידם. ממנו קודם שחיטה ונמנו על אחר: או שמתו או שנטמאו דעכשיו לא ניתנה לידחות שבת אצלו: פטור. שאנוס הוא דלא היה יודע שכן ולא היה לו לבדוק על כך: גמ'

לימד על חגיגת י''ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד. תימה לר''י דתניא בסוף פרק כל הפסולים (זבחים לו) ובשר זבח תודת שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת''ל שלמיו ופי' בקונ' התם שלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י''ד והשתא ההיא ברייתא כמאן דלתנא דשמעתין נאכלת לשני ימים ולבן תימא (לעיל ד' ע.) נמי דנאכלת ליום ולילה נפקא ליה מדהוקש לפסח והתם נפקא ליה מדכתיב זבח תודת שלמיו על כן נראה לר''י דשלמים הבאים מחמת פסח דקתני התם היינו מותר הפסח שקרב שלמים והשתא אתי שפיר דלקמן פרק האשה (ד' פט.) אמרינן דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ומנא לן אי לא מקרא דהתם ובת''כ בפרשת צו את אהרן משמע בהדיא כפי' ר''י דדריש התם האי קרא דבשר זבח תודת שלמיו לשלמים הבאים מחמת פסח ובתר הכי מייתי ההיא דשמעתין ודריש מלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וגו' בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתאכל לשני ימים ולילה אחד אלמא משמע דההיא דלעיל איירי במותר הפסח שקרב שלמים: והאיך כוליה קרא לחגיגת י''ד. תימה לרשב''א כיון דכולי' קרא בחגיגת י''ד איירי ומאי בקר בקר שני א''כ תאכל לשני ימים ושני לילות דקרא משמע שאינה נפסלת עד בקר שני אבל ליל בקר שני נאכלת: כל היכא דכתב בקר סתמא בקר ראשון. תימה לר''י דבסוף ערבי פסחים (לקמן קכ:) דריש בקר בקר שני אף על גב דכתיב סתמא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד