פסחים מג ע"א

דף מג - א

וכדאמר רב יהודה אמר רב: בנות ישראל שיש להן שערות למטה כאילו  שהגיעו לפרקן, אך ולא הגיעו עדיין לשתים עשרה שנים, ומתביישות בכך -

בנות עניים טופלות מורחות אותן שערות בסיד, ועל ידי כך הן נושרות.

בנות העשירים טופלות אותן בסולת.

בנות מלכים טופלות אותן בשמן המור.

והוינן בה: מאי "שמן המור"?

רב הונא בר ירמיה אומר: הוא "סטכת". ולא התפרש מהו [רש"י].

רב ירמיה בר אבא אמר: הוא שמן העשוי מזית שלא הביא שליש [שלא הגיע לשליש גידולו].

תניא: רבי יהודה אומר: "אנפיקנין" הוא שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין אותו? - מפני שמשיר את השיער, ומעדן את הבשר.

שנינו במתניתין: זה הכלל, כל שהוא ממין דגן, הרי זה עובר בפסח.

תניא: אמר רבי יהושע: וכי מאחר ששנינו "כל שהוא מין דגן, הרי זה עובר בפסח", הרי כלולים בכך כל מיני החמץ. ואם כן, למה פירטו ומנו חכמים את כל המינים האלו האמורים במשנה?

[ואם כדי להשמיענו שחמץ נוקשה וחמץ בתערובת הם בלאו ולא בכרת, הרי די בכך שימנה מין אחד של נוקשה ומין אחד של תערובת. תוספות].

אלא, מנו את כולם, כדי שיהא כל אדם רגיל בהן ובשמותיהן, וידע ממה הם עשויים, ומתוך כך אינו בא לידי מכשול.

ומוסיפה הגמרא דוגמא ממעשה שהיה:

כי הא עובדא, דההוא בר מערבא [בן ארץ ישראל], דאיקלע לבבל. והוה בישרא [בשר] בהדיה אצלו לצורך מאכלו. אמר להו לבני המקום: קריבו הביאו לי מתכילתא [הביאו לפני לפתן].

שמע אותו בר מערבא, דקאמרי אנשי המקום זה לזה: קריבו הביאו לו ליה כותח.

כיון דשמע שמביאים לו כותח לליפתן - פירש ממנו לפי שאכל בשר לסעודתו, ובכותח יש חלב.

נמצא כי בזכות שהיה בקי במינים שאמרו חכמים, ניצל מידי איסור.

שנינו במתניתין: הרי אלו באזהרה.

כל המינים השנויים במשנתנו, יש מהם שהם חמץ גמור אך אינו בעין אלא מעורב במאכל אחר, כגון כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי. ויש מהם שהם חמץ בעין אלא שאינו חמץ גמור, כי אם חמץ נוקשה שהוא רע לאכילת אדם. כגון זומן של צבעים, ותכשיטי הנשים.

הקדמה לסוגיית חמץ נוקשה

א. החילוק בין שאור לשיאור:

יש לשים לב לחילוק בין "שיאור" עם יו"ד, ל"שאור" בלי יו"ד"!

ה"שאור" הוא חומר החמצה. וצורת עשייתו: תחילה בוללים קמח ומים, ואת הבליל טומנים בתוך קמח יבש עד שהוא נעשה קשה, ואז מוציאים אותו מהקמח, והוא משמש כחומר מחמיץ לעיסות אחרות.

והחמירה התורה באכילת השאור, לחייבו כרת על אף שאין דרך לאוכלו כמות שהוא, שהרי אינו מאכל אלא חומר מחמיץ.

ואילו "שיאור" הוא הגדרה לפת הנעשית מבצק שלא החמיץ לגמרי, אלא רק התחיל להחמיץ, ולכולי עלמא אין חייבים כרת על אכילתו.

סוגיתנו עוסקת בשיאור, ולא בשאור!

ב. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה - מהו שיאור, ומהו דינו.

"שיאור" הוא תחילת החמצת העיסה, והפת הנאפית מעיסה שכזאת היא בגדר "יצאה מכלל מצה ולכלל חמץ לא באה" [רש"י חולין כג ב ד"ה שיאור].

ומצינו בכמה מקומות שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בענין שיאור, הן ביחס לחמץ בפסח והן ביחס למנחות [שצריכות להעשות מצה ולא חמץ].

ומחלוקתם היא כפולה:

האחת, באיזה שלב של החמצת העיסה היא נקראת "שיאור".

השנית, מהו דינו.

בהגדרת השיאור נחלקו:

רבי מאיר סבר כי כבר מש"הכסיפו פניה" של העיסה היא קרויה "שיאור". ואילו רבי יהודה סבר שבצק במצב שכזה אינו קרוי "שיאור", אלא אפשר לאפות ממנו מצה כשרה לפסח או למנחות. ורק בשלב יותר מאוחר, משהתחיל הבצק להיסדק בסדקים דקים בצורת קרני חגבים, רק אז הוא קרוי שיאור.

ובדינו של השיאור, כל אחד לפי הגדרתו, נחלקו: לפי רבי מאיר חייבים מלקות על אכילת השיאור בפסח [שכאמור, לדבריו הוא פת הנעשית מבצק שהכסיפו פניו], וכמו כן אין יוצאים בו ידי אכילת מצה או ידי הקרבת מנחה.

ואילו לרבי יהודה אין חייבים מלקות על אכילת השיאור [אשר לדבריו הוא פת העשויה מבצק שהגיע למצב שנוצרו בו סדקים כקרני חגבים].

[ונחלקו הראשונים אם לרבי יהודה איסורו של השיאור הוא מהתורה או מדרבנן].

ג. חמץ נוקשה.

לא מצינו במשנה או בברייתא את המושג "חמץ נוקשה", אלא שהגמרא קוראת לכמה ממיני החמץ שבמשנתנו בשם "חמץ נוקשה", ומדמה את דינו לדין שיאור.

בדברי רבותינו הראשונים מצינו כמה וכמה לשונות בהגדרת ה"חמץ הנוקשה". רש"י [בד"ה מאן תנא] מגדירו כ"חמץ רע", ומשמע שהחסרון הוא בחימוצו, ואילו בהמשך [בסוף ד"ה שיאור] הוא מגדירו כדבר שאינו ראוי לאכילה.

ודנו האחרונים כיצד הוא דומה לשיאור, והרי שיאור הוא דבר הראוי לאכילה אלא שלא החמיץ כראוי. אמנם רש"י מבאר שאי החמצתו כראוי עושה אותו כמאכל שאינו ראוי לאכילה, אך נתקשו רבותינו האחרונים בדבריו, כי לכאורה חסרון ההחמצה אינו פוגם באכילת הפת. ^[1]

בביאורנו נלך לפי הסבר האחרונים, שיש צד שוה בין שיאור לחמץ נוקשה בכך ששניהם אינם נחשבים "חמץ גמור", זה מצד החסרון בהחמצת העיסה וזה מחמת שאינו ראוי לאכילה.

והוינן בה: מאן מי הוא התנא ששנה את משנתנו, הסובר את שתי ההלכות: דחמץ דגן גמור על ידי תערובת, וחמץ נוקשה בעיניה, אסורים בפסח באיסור לאו?

אמר רב יהודה אמר רב: משנתנו - אליבא דרבי מאיר היא.

דתניא: שיאור בפסח - ישרף.

ונותנו לשיאור זה לפני כלבו. ^[2]

והאוכלו - דינו בארבעים מלקות חסר אחת.

והוינן בה: הא גופא דברייתא קשיא מיניה וביה.

מצד אחד אמרת "שיאור ישרף".

אלמא, אסור שיאור בהנאה.

ואילו הדר תני "ונותנו לפני כלבו", אף שהנאה היא לו.

אלמא, מותר הוא בהנאה. אלא שבהכרח הכי קאמר התנא בברייתא:

א. שיאור ישרף - מדובר בשיאור דרבי מאיר, שהוא בצק שהכסיפו פניו, ולפי שיטת רבי מאיר, הסובר שהוא חמץ שלוקים עליו וגם אסור בהנאה, ולכן דינו בשריפה.

וכמו כן שיאור דרבי יהודה, כשכבר נסדק הבצק כקרני חגבים, ישרף אף לפי שיטת רבי יהודה.

ב. ונותנו לפני כלבו, את השיאור דרבי מאיר, שהכסיפו פניו, לשיטת רבי יהודה, כי הוא סובר שבמצב הזה, כאשר עדיין לא נסדקה העיסה, אין זה חמץ כלל והוא מותר בהנאה [אך אין לאכלו, מגזירה דרבנן, ולכן רק נותנה לפני כלבו].

ג. והאוכלו לחמץ זה שלפי רבי יהודה הוא מותר בהנאה לוקה בארבעים ואתאן לרבי מאיר, שלפיו כל בצק שהכסיפו פניו הוא "שיאור", ולוקה על אכילתו.

ומסביר רב יהודה בשם רב מדוע משנתנו רבי מאיר היא:

הרי מברייתא זו שמעינן ליה לרבי מאיר שחמץ נוקשה הנמצא בעיניה ולא בתערובת, על אף שאינו חמץ גמור, וכמו ששיאור אינו חמץ גמור - אסור בלאו.

ואם כן, כל שכן שסובר רבי מאיר כי חמץ דגן גמור כשהוא על ידי תערובת אסור לאוכלו בלאו מן התורה.

שסובר רב יהודה, שחמץ גמור בתערובת הוא יותר חמור מחמץ נוקשה, על אף שהוא בעין.

ולכן משנתנו, האוסרת את תערובת החמץ ואת החמץ הנוקשה בלאו - רבי מאיר היא. ^[3]

רב נחמן אמר: מתניתין - רבי אליעזר היא!

דתניא: על אכילת חמץ דגן גמור, ענוש האוכלו בעונש כרת.

על עירובו [תערובת חמץ], האוכלו עובר בלאו - דברי רבי אליעזר.

ואף שכאשר הוא אוכל רק כזית מן התערובת, הוא אינו אוכל כזית שלם מהחמץ עצמו, אלא מעורב בו גם מן ההיתר, בכל זאת מצטרף ההיתר להשלים את האיסור לשיעור כזית. ^[4]

וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור, ענוש כרת. על עירובו ^[5] אינו ^[6] עובר ^[7] בלא כלום. ^[8]

ומסיק רב נחמן דבריו:

ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר "חמץ דגן גמור על ידי תערובת, מוזהר עליו בלאו". ואם כן, כל שכן חמץ נוקשה בעיניה שיהא מוזהר עליו בלאו. לפי שסובר רב נחמן כי חמץ נוקשה בעין הוא חמור מחמץ גמור בתערובת, ולכן, משנתנו - רבי אליעזר היא.

והוינן בה: ורב נחמן - מאי טעמא לא אמר כרב יהודה, דמתניתין רבי מאיר היא?

ומשנינן: משום דאמר לך רב נחמן: דילמא, עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם דעובר בלאו, אלא רק בשיאור, לפי שהוא חמץ שאינו גמור הדומה לחמץ נוקשה, והוא בעיניה. אבל בחמץ דגן גמור על ידי תערובת לא קאמר רבי מאיר שעובר עליו בלאו. ודילמא אינו עובר עליו כלל, לפי שהוא קל מחמץ נוקשה בעין.

ותו הוינן בה: ורב יהודה [בשם רב] - מאי טעמא לא אמר כרב נחמן, דמתניתין רבי אליעזר היא? -

משום דאמר לך רב יהודה: עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם שעובר בלאו, אלא בחמץ דגן גמור על ידי תערובת. אבל בחמץ נוקשה בעיניה לא קאמר. ודילמא אינו עובר עליו כלל. לפי שהוא קל מחמץ גמור בתערובת.

בפרשת בא [בפרק טו] נאמרו שלשה פסוקים בענין אכילת חמץ בפסח.

א. [פסוק טו] כי כל אוכל חמץ - ונכרתה הנפש ההיא.

ב. [פסוק יט] כי כל אוכל מחמצת - ונכרתה הנפש ההיא.

ג. [פסוק כ] כל מחמצת לא תאכלו.

שני הפסוקים הראשונים עוסקים בעונש על אכילת חמץ או "מחמצת" [כפי שיבואר], ואילו הפסוק השלישי עוסק בלאו עצמו.

בשני הפסוקים הראשונים נאמר הריבוי "כל" ביחס לאדם האוכל את החמץ, ואילו בפסוק השלישי נאמר "כל" ביחס לחמץ הנאכל.

בסוגיה דלהלן יבואר:

מהי ה"מחמצת" האמורה בשני הפסוקים האחרונים.

מה דינה של אשה באיסור אכילת חמץ, ובעונש כרת עליו.

מה הוא העונש על אכילת תערובת חמץ או חמץ נוקשה - מלקות או כרת?

תניא כוותיה דרב יהודה שחמץ גמור בתערובת הוא יותר חמור מחמץ נוקשה, ולכן אי אפשר לומר שלפי רבי אליעזר האוסר חמץ גמור בתערובת יש לאסור גם חמץ נוקשה:

דתניא: כתיב "כל מחמצת לא תאכלו" - לרבות כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי. שאף על גב שאינם חמץ בעין אלא תערובת חמץ, הרי הם אסורים בלאו. כי לשון הכתוב "מחמצת" [ולא "חמץ"] בא ללמד איסור אכילה אף בחמץ בתערובת. ^[9] יכול אף יהא ענוש כרת על אכילתם?

תלמוד לומר: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל".

בא הכתוב ללמדך כי רק על "חמץ" שמשמעותו דוקא כשהוא בעצמו בעין חייבים כרת ולא על תערובתו. ^[10]

ולכן, על אכילת חמץ דגן גמור בעין ענוש כרת. אבל, ועל אכילת עירובו של חמץ בדבר אחר אינו עובר אלא בלאו. ^[11]

ומזה שנקט התנא בברייתא רק את ארבעת מיני החמץ האלה, שהם תערובת חמץ, משמע שרק הם בלבד באיסור לאו.

אבל יתר המינים האחרים האמורים במשנתנו, כגון זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים, שהם חמץ נוקשה בעין, אינם אסורים בלאו.

ומוכיחה הגמרא: מאן שמעת ליה דאמר על עירובו של חמץ גמור עוברים בלאו? רבי אליעזר היא.

ומדלא אסר התנא בברייתא [הסובר כרבי אליעזר] אלא רק חמץ גמור בתערובת, ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר התנא שאסור בלאו - שמע מינה:

חמץ נוקשה בעיניה - לרבי אליעזר לית ליה שהוא בלאו.

ומוכח כמו שסובר רב יהודה. שלפי רבי אליעזר רק חמץ גמור בתערובת אסור ולא חמץ נוקשה. ולכן לא העמיד רב יהודה את המשנה שאוסרת בלאו גם את החמץ הנוקשה כרבי אליעזר, אלא כרבי מאיר.

ומבארת הגמרא את שיטת רבי אליעזר:

יש להקשות: ורבי אליעזר, הרי זה שעירובו של חמץ הוא בלאו - מנא ליה? פשיטא שמקורו הוא מדכתיב "כל מחמצת לא תאכלו", דמשמע מלשון הכתוב שנקט "מחמצת" במקום "חמץ" שהכונה היא לתערובת חמץ.

אי הכי - כרת נמי לחייב על תערובת חמץ, דהא כתיב בענין העונש על אכילת מחמצת "כי כל אוכל מחמצת - ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל". ולפי רבי אליעזר הרי "מחמצת" משמעותה חמץ בתערובת.

ומשנינן: "מחמצת" האמורה גבי עונש כרת, אין משמעותה תערובת חמץ.

אלא, הכתוב ההוא של "כל אוכל מחמצת, ונכרתה" - מיבעי ליה, יש בו צורך כדי ללמוד ממנו, לכדתניא:

אין לי שחייבים כרת על אכילת חמץ אלא על חמץ שנתחמץ מאליו.

חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר [כגון שחימצוהו על ידי שמרי יין] - מנין שהוא בכרת?

תלמוד לומר: "כל אוכל מחמצת, ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל".

ש"מחמצת" משמעותה חמץ שלא התחמץ בעצמו אלא נתחמץ מחמת דבר אחר.

ושוב מקשינן: אי הכי, שהוצרך הכתוב לכתוב פסוק מיוחד לעונש כרת על אכילת חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר, וקרא לו הכתוב "מחמצת", הרי גם ביחס לאיסור לאו הוצרך הכתוב לכתוב פסוק נוסף כדי לאסור חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר.

ואם כן, נימא שהפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" דכתיב גבי לאו - נמי להכי הוא דאתא. שבא הכתוב להשמיענו שעוברים בלאו אף על חמץ בעין שנתחמץ מחמת דבר אחר. ומנא ליה לרבי אליעזר שיש לאו בתערובת חמץ?

ומשנינן: לעולם, לא ממשמעות "מחמצת" יליף רבי אליעזר לתערובת חמץ.

אלא, טעמא דרבי אליעזר הוא מדכתיב "כל מחמצת לא תאכלו". שהריבוי "כל" בא לרבות אף תערובת חמץ. ^[12]

ושוב מקשינן: אם דורש רבי אליעזר את המילה "כל" כריבוי לתערובת חמץ, אם כן, התם, בפסוק של עונש כרת, נמי - הכתיב ריבוי "כל אוכל מחמצת ונכרתה". ואם כן, יתרבה עירובו של חמץ אף לעונש כרת!?

ומשנינן: ההוא "כל" דכתיב בפסוק "כל אוכל מחמצת ונכרתה" - מיבעי ליה לרבות את הנשים לאוסרן באכילת חמץ.

ותמהה הגמרא על כך שצריך את הריבוי לאסור נשים בחמץ:

והרי זה שנשים אסורות באכילת חמץ - מדרב יהודה אמר רב נפקא!

דאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא לגבי קרבן אשם גזלות "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה'" - השוה כאן הכתוב אשה לאיש, לכל עונשין שבתורה.

ומכך שענש הכתוב את הנשים כמו האנשים במלקות, מוכח שהנשים אסורות בכל הלאוין שבתורה כמו האנשים.

וכיון שמכאן יש ללמוד שנשים אסורות באכילת חמץ, מיותר הריבוי "כל" שבפסוק "כל אוכל מחמצת ונכרתה".

וחוזרת הקושיה, שנרבה ממנו לרבי אליעזר שחייבים כרת אפילו על אכילת תערובת חמץ.

ומשנינן: איצטריך בחמץ ריבוי מיוחד לנשים לאוסרן באכילתו.

תניא אמר ר' יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כותח הבבלי ושכר המדי ושאר המנויין במשנה והלא בכלן יש בהן מין דגן אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כי ההוא דאמר להו הבו לי מידי למכלא ביה רפתא שמע דקאמרי הבו ליה כותחא הוה בהדיה בשרא כיון דשמע כותח פירש דידע דאית ביה נסיוביה דחלבא:

הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת. אמרינן מאן האי תנא דאית ליה חמץ דגן גמור על ידי תערובות כגון כותח הבבלי וכיוצא בו ונוקשא בעיניה כגון עמילן של טבחים וזומן של צבעין וקולן של סופרים בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר"מ הוא דתניא שיאור ישרף וכו' ואוקימנא [דשיאור] דקרי ליה ר"מ שיאור והוא הכספת פנים תני ישרף וכן שיאור דקרי ליה ר' יהודה שיאור והוא כקרני חגבים תני ישרף ושיאור דר' מאיר דהוא הכספת פנים כגון נוקשא בעלמא הוא אומר ר' יהודה נותנו לפני כלבו כלומר מותר בהנאה. ור' מאיר אומר האוכלו בארבעים מיהא שמעינן לר' מאיר דאמר נוקשה בעיניה בלאו פי' נוקשה שאינו חמץ גמור וכל שכן חמץ על ידי תערובות.

רב נחמן אמר מתני' ר' אליעזר היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים על עירובו בולא כלום שמעי' ליה לר' אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו וכש"כ נוקשא בעיניה רב יהודה לא אמר כרב נחמן אמר לך רב יהודה ר' אליעזר לא אמר אלא ע"י תערובות שהוא בלאו אבל נוקשא בעיניה לא:

תניא כרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל מחמצת לא תאכלו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה בהדיא על עירובו בלאו ר' אליעזר ואלו הני דפשיטנא דאינון נוקשא בעיניה זומא של צבעין ועמילן של טבחים וקולן וזיתום שיירינהו ש"מ דלית ליה לר' אליעזר נוקשה בעיניה בלאו ואיתוקמא דמתני' ר"מ היא. ואפי' הכי דרשינן טעמא דר' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה ופשטי' מדוקיא דקרא מדהוה ליה למכתב מחמצת לא תאכלו וכתב כל מחמצת לא תאכלו ואפי' ע"י תערובות בלאו ואם תאמר אי הכי אפי' כרת נמי ליחייב דהא כתיב מחמצת ונכרתה ודחי' ההוא (מחמץ) [מחמצת] דכרת מיבעי ליה להכין אין לי חמץ שנתחייב עליו [כרת] אלא חמץ שנתחמץ מאיליו נתחמץ ע"י ד"א כגון ע"י שאור וכיוצא בו מנין ת"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לרבות את שנתחמץ מחמת ד"א אי הכי מחמצת דלאו נמי להכי הוא דאתא ושנינן טעמא דר' אליעזר דדריש מכל מחמצת ואפילו עירובו אי הכי כרת נמי הכתיב ביה כל ההוא כל לרבות הנשים שחייבות בחמץ ודייקי' דוקיא דהני קראי בלאו דחמץ כתיב כל מחמצת לא תאכלו כתב כל מחמצת לרבות כל המחמיצין ואפי' ע"י תערובת לא תאכלו לאוקמיה בלאו. וכרת דחמץ כתיב ביה (לא תאכל) [כי כל אוכל] מחמצת בא ללמד לכל בני אדם שהן האוכלין שנאמר כי כל מחמצת ונכרתה (ולא) [ועוד] כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה חד כתיבא לרבות כי כל מי שיאכל ואפי' נשים וראיה מדלא כתיב אוכל כל מחמצת ונכרתה אלא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ש"מ לאוכלין קא מזהיר ואפילו נשים חייבות באכילת חמץ ומוזהרות באכילת מצה בפסח:

גמרא מאן תנא חמץ דגן ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו. פי' כל שאין חימוצו יפה או שאינו ראוי לאכילה נקרא חמץ נוקשה ואסקינן דרבנן סברי חמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה דלאו כלום הוא פי' שאין לוקין על אכילתן. ולענין פסק רבי' אלפסי' ז"ל פסק הלכתא כרבנן דלית להו (נ"ל דחסר כאן תיבת לאו, המעתיק) לא בנוקשה בעיניה ולא בחמץ דגן גמור על ידי תערובת אלא היכא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ור' זרחיה ז"ל פסק כר' מאיר ור' אליעזר דאית להו נוקשה בעיניה וחמץ גמור על ידי תערובת בלאו. והרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם הרמב"ן ז"ל פסקו עיקר כפסקו של רבי' אלפסי ז"ל שפסק כרבנן. וכתב רבי' אלפסי ז"ל אע"ג דאמרי רבנן על עירובו ולא כלום מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא איכא ע"כ ואיכא מאן דסבר דאיסורא דרבנן קאמר אבל איסור' דאורי' ליכא ואע"ג דקיל"ן חצי שיעור אסור מן התורה הני מילי בעיניה אבל ע"י תערובת לא ואיכא מ"ד דאיסורא דאוריית' קאמר והרי הוא בכלל חצי שיעור דאסור מן התורה. וכתב הרי"ט ז"ל והכי משמע טפי לישנא דרבי' ז"ל ע"כ:

יתבאר למטה שהשיאור הוא שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו וכשהגיעו לשיעור זה אינו חמץ גמור והרי הוא כנוקשה ואסור ומתוך כך ישרף ולא יהנה ממנו אף ליתנו לכלבים שלא יבא בו לידי מכשול ומ"מ אם אכלו פטור ומתוך כך לאחר הפסח מותר לדעת קצת כמו שביארנו אבל סידוק והוא שנסדק כקרני חגבים וכל שכן אם רבו סדקיו עד שנתערבו זה בזה האוכלו חייב כרת ואם התרו עליו למלקות לוקין עליו:

איסור חמץ אין בו הפרש בין שחמצו על ידי דבר אחר בין שנתחמץ מאליו וכן אין באיסורו הפרש בין אשה לאיש שהרי כל מצות לא תעשה שבתורה נשים חייבות בהם חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצה מיהא לילה הראשון חייבות כך שנו רבותינו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול:

שמעי' לי' לר"מ דאמר נוקשה בעינייהו בלאו פי' אבל שיאור דר' יהוד' לר' יהדוא קתני פטרו אלמא לית לי לר' יהוד' חמץ נוקשה בלאו אבל ר"מ בשיאור דידי' מחייב לאו:

בפירש"י בד"ה לענין כרת לא כתיב כל מחמצת אלא כל אוכל חמץ כו' עכ"ל מדברי הר"ן דהאי קרא כי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת ענוש כרת דהיינו נתחמצת מחמת ד"א כל שכן שנתחמץ מאליו ל"ל למיכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמעינן כל האוכל הוא בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר"א כו' עכ"ל [*] וכך הם דברי בעל המאור ע"ש באורך אבל קשה לפי זה דאי מיתורא דקרא דכל אוכל חמץ כו' קא ממעט תערובת חמץ א"כ מאי פריך לקמן ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו' הא ליכא למימר דאתי כל לרבות עירובו שהרי מיעטו מיתורא דקרא דכל אוכל חמץ כו' דלא משמע מיניה למעט נשים ועוד דלא אצטריך למעוטי דמהיקשא דחמץ למצה נמי אמעיטו נשים ועו"ק במה שהקשו התוס' אהא דמשני כל לאתויי נשים תימה לר"י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ וגו' וכי כל אוכל מחמצת ונרביה עירובו לכרת כו' עכ"ל הא ע"כ ליכא למימר הכי דע"כ ההיא יתורא דקרא דכי כל אוכל חמץ אתא למעוטי תערובות דאל"כ לא נכתוב כלל ההוא קרא כמ"ש בעל המאור והר"ן וע"כ הנראה לשיטת התוס' דהא דיליף בברייתא נתחמץ מחמת ד"א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף ליה וכן מוכחת הסוגיא דפרק כל שעה דקאמר ור"י מחמת ד"א מנליה מדאפקיה רחמנא בל' מחמצת משמע דלתנא דברייתא דאתי כר"ש לאו מלשון מחמצת קא יליף ליה ועוד אי לשון מחמצת משמע מחמת ד"א היאך ס"ד למימר מעיקרא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו אלא דה"פ דברייתא מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' ותאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת ד"א מנין להכי אצטריך מקרא דכל מחמצת לרבות מחמת ד"א והשתא ניחא דכל אוכל חמץ וגו' לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כי כל אוכל חמץ וגו' הוה מוקמי' כי כל אוכל מחמצת וגו' לנתחמץ מאליה דוקא ובברייתא לאו למעוטי תערובת נקט האי קרא דהא ודאי איצטריך לגופיה כמ"ש אלא דה"ק יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ וגו' ולא שמעינן מההוא קרא אלא חמץ בעיניה וכן יש לכוון פרש"י עד"ז שכתבנו ותו לא מידי וק"ל:

תוס' בד"ה מאן תנא כו' משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי כו' אפי' איסור לא היה בו כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא משמע להו הכי דהא בתערובת חמץ דפליגי חכמים דאינו בלאו מ"מ איסורא איכא כמ"ש כל הפוסקים שכן מוכח מתוך הסוגיא וכן שיאור דר"י לר"י דפטור ממלקות ואיסורא איכא כדקתני לקמן במתני' דישרף ודו"ק:

בד"ה ואלו וכו' וי"ל דאי כ"ש הוא ה"ל למיתני לאשמעי' דלית ביה כרת עכ"ל ובהא יתיישב דמייתי ת"כ דרב יהודה מדלא קאמר נמי נוקשה בעיניה אמאי לא הוכיח כך מהך ברייתא גופא דאייתי רב נחמן דקתני בה רא"א על עירובו בלאו ולא קאמר נמי הכי בנוקשה בעיניה משום דהתם לא נחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובת אלא דמיהת לאו אית ביה ואיכא למימר שפיר דכ"ש בנוקשה דהוא בלאו לפי סברת ר"נ אבל הכא דקתני יכול יהא ענוש כרת כו' דנחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובת א"כ לפי סברת ר"נ ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' בנוקשה ליכא כרת וניחא נמי לסברת ר"נ ליכא לאקשויי דתני במתניתין זו ואצ"ל זו דברישא קתני באיסור לאו ד' מיני מדינה שהן תערובות חמץ ובתר הכי קתני ג' מיני אומניות שהן חמץ נוקשה דיש לומר דבמתני' נחית נמי למיתני שאלו אינן בכרת והוה ליה נוקשה לא זו אף זו לסברת רב נחמן ודו"ק:

ודע דבכל נוסחות שלפנינו בגמ' בדברי ר"נ קאמרי' ושמעינן ליה לר"א דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וה"ה נוקשה בעיניה וקושטא דכ"ש הוא כדברי התוס' כדקאמר בסמוך לסברת ר"נ ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ כו':

בתוס' ד"ה מאן תנא וכו' הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה וכו' שאני חמץ בפסח דרביה קרא למלקות ואר"י וכו' כצ"ל:

בא"ד אין מחמיצין בתפוחים וכו' פירוש אחלות תודה קאי שצריכין להיות חמץ אין מחמיצין אותן בתפוחים דלא הוי אלא חמץ נוקשה אלמא דחמץ נוקשה לא הוי חמץ ומשמע דהוה לכ"ע ומשני היינו לכתחלה וכו' דלכתחלה צריך להחמיץ בחמץ גמור לכ"ע אפילו לר' מאיר ע"ש:

ד"ה ואלו נוקשה וכו' הוי ליה למיתני לאשמעינן דלית ביה כרת. אין להקשות דלמא אין ה"נ ס"ל דאית ביה כרת דא"כ לא אשתמיט שום תנא דאית ליה דנוקשה הוי בכרת כדלקמן בתוספות ע"ב:

גמ' והאוכלו במ' אתאן לר"מ כצ"ל. ונ"ב אבל ר' יהודה פוטר אפי' שיאור שלו ממלקות כדלקמן במתני' (פסחים דף מ"ט) ע"ש:

רש"י בד"ה התם נמי גבי כרת כצ"ל והס"ד:

רש"י ד"ה שיאור. ולהחמיץ עיסות כו'. כצ"ל בו':

תוס' ד"ה ואלו. וא"ת כו'. ולעד"נ משום דהכא חשיב פרטי ד' מיני תערובות אע"ג דהוי סגי בחד. מכ"ש דה"ל לחשוב מין חדש דהיינו נוקשה אם איתא דאית ליה:

רש"י ד"ה ר"נ ס"ל נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור ע"י תערובת. נ"ב עי' ב"י סי' תמ"ב:

תד"ה מאן תנא. משמע דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות וכו', וא"ת הא דאמר פ"ק דחולין וכו'. רבים נלאו למצוא פתח לפתוח בכוונת תוס' דהאיך תלי' הקושיא בדבריהם שלפניו. גם האיך משמע כן בסוג'. והעולה על כולם קשה מאי ס"ד יש לומר דבלא רבוי' הייתי אומר דמלקות ליכא ואיסורא איכא. ממנ"פ אם הוא חמץ הוי ג"כ מלקות. ואם לאו גם איסור לית בו. ומנין להמציא איסור בלא מלקות:
ונלע"ד עפ"מ דאמרינן בריש פרק כל המנחות באות מצה וכו' מתקיף לה רב חסדא ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור וכו' מצה תהי' הכתוב קבעו חובה ע"ש. מבואר מזה דנוקשה לר"י נפקא מיד מצה ולכלל חמץ לא בא, וכמ"ש בפ"י בפסחים דשיאור דומה לחמץ נוקשה דעלמא והדין אם עשה מנחות של שיאור פסולי' דנפקא מידי מצה והכתוב קורא מצה תהי', אבל אינו לוקה דאינו בכלל לא תאפה חמץ. וכיון שכן י"ל גם בפסח כן בשיאור מסברא לא הוי חמץ רק דנפקא מכלל מצה. וא"כ י"ל דאיסור דאורייתא יש בו מקרא דכתיב שבעת ימים תאכל מצות. ובאמת מצוה ליכא רק בליל ראשון כדכתיב בערב תאכלו מצות. אלא דכוונת הכתוב דאין לאכול עיסה רק מצה. אבל בהחמיץ שיצא מכלל מצה לא תאכל. וגם נוקשה בכלל שיצא מכלל מצה. והוי לאו הבא מכלל עשה. אבל מלקות ליכא בלא ריבוי דאינו בכלל לא תאכל חמץ.
אמנם נראה דזהו תלי' במה שפלפלו האחרונים לר' מאיר אם מסברא הוי חמץ, והא דצריך ריבוי דכל. היינו משום דהתורה מיעט' מכרת הייתי ממעט גם ממלקות. משום הכי צריך ריבוי. או להיפוך דמסברא לא הוי חמץ ומש"ה צריך ריבוי' למלקות והייתי מרבה גם לכרת מש"ה צריך מיעוט בכרת. והנה נראה דדינא הנ"ל תלי בזה אם נאמר דמסברא הוי חמץ רק בלא ריבוי הייתי ממעט ממיעוט' דכרת, מ"מ בלא ריבוי הי' עכ"פ איסור דאורייתא דממיעוטא דכרת לא שמעי' רק דלא הוי חמץ אבל לא שמעי' דהוא מצה. וכיון דמסברא הוי חמץ אין למעט רק דלזה הוי חמץ אבל לא דלהוי מצה, אבל אם נאמר דמסברא לא הוי חמץ, י"ל דמסברא הוי אפי' מצה. ועפ"ז מיושב דברי תוס'. והיינו דבל"ז לא הו"מ להקשות מההיא דחולין, דהי' אפשר לומר דמסברא הוי חמץ, ואצטריך רק ריבוי' דלא נמעט ממעוטא דכרת, וא"כ במנחות ילפי' הלאו כמו הסברא שבחוץ. ולזה כתבו תוס' דמשמע דנוקשה אפי' איסור דאורייתא לית בו בלא ריבוי, ומוכח כן מדסבר ר"י דתערובות חמור מנוקשה, ואם איתא דבנוקשה איסור דאורייתא יש בו דלא נקרא מצה כנ"ל, א"כ בודאי יש לריבוי מכל נוקשה דמסברא יש בו ג"כ איסור דאורייתא אע"כ דמסברא אף איסור דאורייתא לית בו, ומעתה אם איתא דמסברא הוי חמץ ואצטריך ריבוי שלא נמעט מכרת הי' הדין דבלא ריבוי איכא איסור דאורייתא וכנ"ל, אע"כ דמסברא הוי חמץ ושפיר קשה מההיא דחולין, וק"ל:

בגמרא תניא אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא כו' למה מנו חכמים את אלו כו'. ותמיהא לי טובא דלכאורה משמע דלא קאי האי כללא אלא אהנך פרטי דנוקשה ובתערובות לא שייך לישנא דכל שהוא מין דגן כדאיתא להדיא בפרק כיצד מברכין דף ל"ו ע"ב בהא דאמרי רב ושמואל כל שהוא מחמשת מינים מברכין במ"מ וקאמרי נמי כל שיש בו ומסקינן התם דאיצטריכו תרווייהו דאי איתמר כל שהוא הו"א בעיניה קמ"ל כל שיש בו דאפילו ע"י תערובת מיהו משום הא לא איריא דאפשר דאמורא צריך לפרש דבריו יותר אבל בלשון תנאים הכל בכלל בין נוקשה בין תערובת אלא דיותר קשה אי לענין תערובת מאי כללא הוא דאכתי לא ידעינן במאי איירי אי בכזית בכא"פ או בנותן טעם או במשהו וליכא למימר דסמיך בהא אסברא מאי דשייך בכל האיסורין הא ודאי ליתא דהא משמע מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל דאדרבה הנך דמתניתין אין בהן בנותן טעם דבנ"ט אפילו רבנן מודו וכדמסיק הטור וכל האחרונים דהנך לקיוהא בעלמא עבידי וא"כ ודאי לא שמעינן להו מכללא דהא בכל חדא מינייהו איצטריך לאשמעינן היא גופא דלקיוהא עבידא ומכל זה היה נ"ל לכאורה שזה דחקו לר"ת לפרש במתניתין דעוברין היינו מעל השלחן ואם כן הא דקתני נמי כל שהוא ממין דגן ה"ז עובר היינו מעל השולחן ואפילו נתערב במשהו נמי עוברין מהשולחן מדרבנן וכן לענין נוקשה כל שיש בו שום חשש נוקשה אסורים מדרבנן מיהא באכילה כדאשכחן בשיאור דר"מ לר' יהודה דאע"ג דלא חשיב ליה נוקשה דקאמר נותן לפני כלבו אפ"ה מודה דאסור באכילה מדרבנן כמ"ש התוס' בסמוך ולפ"ז קאמר רבי יהושע שפיר וכי מאחר ששנינו כלל גמור דכולן עוברין מהשולחן אם כן למה מנו את אלו וקתני בהן נמי לישנא דעוברין גופא. ולפ"ז קאמר גם כן דהרי אלו באזהרה לאו אכללא קאי אלא מילתא באפי' נפשיה כמ"ש בסמוך בלשון התוס' ולפ"ז נצטרך ג"כ לומר דכל מידי אסור במשהו אפילו נתערב קודם פסח אפ"ה אסורין לאכלן בפסח דחזר וניעור וכל זה דוחק ועוד הניחא לפר"ת אלא דאכתי לשיטת רש"י וריב"א דמתניתין קשה וצ"ע:

בתוספות בד"ה למה מנו תימא לרשב"א כו' ותירץ ר"י כו' ועוד הקשה כו' דהאיכא תכשיטי נשים כו' אלא ר"א הוא דקאמר לה עכ"ל. לכאורה נראה שעוד הקשה היינו הרשב"א ומסיק דר"א קאמר לה א"כ משמע מזה דהרי אלו באזהרה שייך אזה הכלל וסיומא דמלתא הוא דאל"כ אין מקום לקושיית הרשב"א הראשונה אע"כ כדפרישית ומסיק דכולה ר"א מסיק לה אלא דלפ"ז יש לתמוה בהא דמקשה הש"ס בסמוך מאן תנא ואי ס"ד דר"א מסיק לה תו לא שייך להקשות מאן תנא דהא קמן דר"א אמרה וסוגיא זו לא מצינו לכך נ"ל לפרש דהאי ועוד הקשה היינו ר"י שרוצה לפרש עוד תירוץ אחר אקושיית הרשב"א והיינו משום דעוד הקשה ר"י הא ת"ק לית ליה האי כללא דהאיכא תכשיטי נשים אע"כ דזה הכלל רבי אלעזר אמרה והא דקתני הרי אלו באזהרה ע"כ אתאן לת"ק כדחזינן בשקלא וטריא דשמעתין וממילא נמי דע"כ רבי יהושע אמילתא דר"א קאי דקאמר להאי כללא ור"י קאי בשיטת ר"א בהא ואם כן אין מקום לקושיית הרשב"א דהא לא שמעינן מהא דהרי אלו דאיירי לענין לאו או כרת כיון דהרי אלו באזהרה תנא אחרינא מסיק לה והא דמשמע לתלמודא דלאו ר"א מסיק לכולה מילתא דהרי אלו באזהרה היינו משום דאם לא כן לא הוי צריך למיתני הרי זה עובר בפסח אלא זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא על כרחך דהרי אלו באזהרה באמת אתאן לתנא קמא נמצא דכל זה לפירוש ר"י דקאי בשיטת רבינו תם דעוברין היינו לענין אכילה אבל הרשב"א שהקשה קושיא הראשונה סובר כשיטת רש"י וריב"א דלעיל וסובר גם כן דהאי זה הכלל ת"ק גופא מסיק לה לכולה מלתא ואי משום דהאיכא תכשיטי נשים איכא למימר דלא חייש להאי דיוקא דבלא"ה ע"כ לאו כלל גמור הוא דהאיכא כמה מיני נוקשה דשרו להשהותן כגון עריבת העבדנים ופת שעיפשה ומלוגמא וכן שיאור דר"מ לר"י אע"כ דהאי כללא לא איירי אלא במידי דחזי לאכילה כיון דת"ק סבר תכשיטי נשים לא חזי לאכילה כמ"ש התוס' לעיל דמאיס טפי א"כ ממילא דלא שייך בהאי כללא אלא דמי' למלוגמא ופת שעיפשה כנ"ל נכון ומוכרח בפי' התוס' ושיטת הגמ' ודוק היטב. עוד מצאתי בס' תמים דעים סי' רמ"ה בשם הראב"ד ז"ל דת"ק ור"א לא פליגי לענין תכשיטי נשים אלא דת"ק לא חש לשנותו ור"א מוסיף על דבריו דכיון דמסקינן שלא הוצרכו לשנות אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כדי שיזהר לפרוש א"כ סבר ת"ק דכיון דמאיס ממילא פריש מיניה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ודו"ק:

בפירש"י בד"ה מאן תנא כו' ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה דאינו ראוי לאכילה כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ג"כ מפרש כשיטת הראב"ד שכתבתי בסמוך דת"ק ור"א לא פליגי לענין תכשיטי נשים והא דנקיט רש"י בלישניה תכשיטי נשים טפי מאינך נראה דכיון דמלשון המקשה דקאמר מאן תנא דנוקשה בלאו ולא קאמר מאן תנא דאין בו כרת אלמא דפשיטא ליה טובא דנוקשה לאו חמץ מקרי ומאי פשיטות דהא לענין מי פירות אשכחן תנאי טובא דישרף מיד היכא שהוא נוקשה ובמס' מנחות איכא דנפקא ליה מקרא לרבות מנחת נסכים לחימוץ והיינו מי פירות דנוקשה הוא וכן לענין תודה כתבו התוס' כאן דאיכא קרא אע"כ דעיקר קושיית המקשה אנוקשה דאין ראוי לאכילה אמאי לקי הא קי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן כדמוכח לקמן במסקנא דכותח הבבלי ואם כן עיקר הקושיא מתכשיטי נשים דמאיס טפי כמ"ש התוס' לעיל והיינו דמקשה אסיפא דהרי אלו באזהרה ולא מקשה מרישא דקתני ואלו עוברין משום דרישא איירי לפרש"י לענין בל יראה ולא תליא בדרך אכילתן כן נ"ל ומזה הטעם עצמו הוצרך רש"י לפרש בתערובת חמץ שאינו בעין שנימוח כי היכי דתיהוי קושיית הגמרא מאן תנא דלקי דרש"י לשיטתו דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו דהיכא שנימוח גוף האיסור אע"ג שיש בו טעם כזית כא"פ אפ"ה לא לקי כמ"ש בס' פרי חדש בהל' פסח סימן תמ"ב בשיטת רש"י ז"ל ע"ש אלא דמאי דפשיטא ליה דכותח הבבלי נמי מיקרי טעמו ולא ממשו לדעתי אין זה מוכרח כמו שאבאר לקמן ומשו"ה נקיט רש"י כאן כגון כותח הבבלי ושכר המדי וא"כ עיקר הקושיא משכר המדי דודאי טעמו ולא ממשו משא"כ לשיטת הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא אפילו בנימוח היכא שיש כזית בכא"פ וטעמו ולא ממשו דקי"ל דאין לוקין היינו היכא שאין בו כזית בכא"פ ולפי זה קושיית הגמ' דהכא לאידך גיסא מאן תנא דבלאו ולא בכרת דהא בהנך עירובי חמץ דמתניתין משמע דאיכא כזית בכא"פ כדמקשה הש"ס לקמן בפשיטות אי בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן אדר"א בכותח הבבלי ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי ודו"ק:

בתוספות בד"ה מאן תנא כו' משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכן משמע להו הכי אדרבה כל הפוסקים כתבו דאיסורא איכא וכדמוכח נמי מההיא דשיאור ישרף ולענ"ד במחילת כבוד תורתו דמהרש"א ז"ל אגב חורפא ושיטפיה כתב כן שאם רוצה לומר בכוונת התוס' דאפילו איסור דרבנן אין בו הא ודאי ליתא שהרי כתבו להדיא דאפילו איסור לא היה בו ומדלא כתבו אפילו איסור ליכא אלמא דפשיטא להו דודאי לכ"ע אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' להדיא בסמוך בד"ה ונותנו לפני כלבו דאפילו שיאור דר"מ לרבי יהודה דלא חשיב ליה נוקשה אפ"ה מודה ר"י דאסור מדרבנן כ"ש בנוקשה גמור וכמ"ש התוס' ג"כ בההיא דחיטי קורדנייתא דנוקשה הוא ואין חוששין לקידושין ועיין לעיל בלשון התוס' בפ"ק וכן בנוקשה דמי פירות כתבו התוס' דלכ"ע אסור מדרבנן משום נוקשה וכך הסוגיא פשוטה אלא דעיקר כוונת התוס' כאן דמאן דלית ליה מלקות בנוקשה ה"ה דלא היה בו שום איסור דאורייתא אלא איסור בעלמא מדרבנן והיינו דקשיא להו מסוגיא דחולין דאיירי לענין תודה אי מיקרי חמץ מדאורייתא או לא וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ולפ"ז אזלו להו כל הראיות דמהרש"א ז"ל דמ"ש כל הפוסקים דעירובו איסורא מיהא איכא היינו מדרבנן כמו שדקדק הכ"מ בהדיא מלשון הטור שכתב דלחכמים ליכא אלא איסורא בעלמא והיינו מדרבנן וכן במה שהביא משיאור ישרף נמי היינו מדרבנן כמו שכתבו התוס' להדיא במנחות דף נ"ג ויבואר לקמן ואם כוונת מהרש"א ז"ל נמי לענין איסורא דאורייתא ומ"ש שכ"כ כל הפוסקים היינו כמ"ש הב"י מסברא דנפשיה לדקדק דלא כמשמעות לשון הטור אלא דלכ"ע איסורא דאורייתא נמי איכא ומשמע ליה נמי דההיא דשיאור ישרף היינו מדאורייתא מדאסור להשהותן ולא שת לבו לדקדק בל' התוס' דמנחות דכתבו דמספקא להו אי שיאור דר"י אסור מדאורייתא או מדרבנן אלא כוונת מהרש"א ז"ל לדברי התוספות דריש מכילתין שכתבו להדיא דאע"ג דשיאור נוקשה היא ומותר לאחר פסח אף לרבי יהודה דליכא אלא חד קרא אפ"ה אסור להשהותו מדרבנן וא"כ משמע לכאורה דשיאור דר"י מיהא תוך הפסח אסור מדאורייתא אף ע"ג דליכא מלקות דקתני והאוכלו פטור וכמו שאבאר בזה בסמוך אלא דלפ"ז יש לתמוה ביותר כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכא משמע להו משמעתין דהא ודאי מסוגיא דשמעתין יפה כתבו דמשמע דליכא איסורא דאורייתא דמהיכי תיתי ממ"נ אי ס"ל דחמץ נוקשה מיתרבו מכל מחמצת אם כן מלקי נמי לילקי ואי ליתא בכלל מחמצת דלא דרש כל אם כן איסורא מהיכא וכ"ש למאן דדריש כל לענין עירובו לחוד דחמירי ולא לענין נוקשה דקיל ולא הוי בכלל ריבוי דכל ואם כן איסורא דאורייתא היכא רמיזא ולכאורה היה נ"ל משום הא לא איריא דאיכא למימר דאפילו מאן דלא דריש כל היינו לענין חיוב מלקות אבל לענין איסורא לכ"ע דרשי כל כמ"ש התוס' לקמן ריש דף הסמוך בד"ה לענין חמץ נמי לענין דרשת כל דחצי שיעור וכמו שאפרש דבריהם שם דה"ה לענין דרשת כל מחמצת ודלא כפירוש מהרש"א ז"ל שם מ"מ מהרש"א ז"ל וודאי לא נחית להכי כדמשמע מתוך פירושו שם ולקמן וכמו שאבאר במקומו אי"ה. ועוד דאכתי מוכחי התוספות שפיר משמעתין והיינו מדאמרינן בסמוך תניא כוותיה דרבי יהודה וכו' ואילו נוקשה לא קאמר אלמא נוקשה לר"א לית ליה וא"כ ע"כ דאפילו איסור אין בו מדאורייתא דממ"נ אי דריש כל נמי לענין נוקשה מלקי נמי לילקי דהא ר"א ע"כ דריש ריבוי דכל אף לענין מלקות כדס"ל בעירובו אע"כ דלא דריש כל לענין נוקשה אלא לענין עירובו וא"כ איסורא דאורייתא בנוקשה מהיכא תיתי ואם כן יפה כתבו דמאן דל"ל מלקות בנוקשה והיינו ר"א דברייתא אפילו איסורא דאורייתא אין בו וכ"ש לחכמים דמקילי טפי מדר"א אף לענין עירובו כ"ש בנוקשה דקיל. כנ"ל ליישב להוציא מידי ספיקא דמהרש"א ז"ל שכתב דלא ידע מנא להו ולמ"ש הוכחה גמורה היא. מיהו בעיקר כוונת התוס' אפרש בענין אחר בסמוך ודוק היטב:

שם מאן תנא כו' משמע בשמעתין כו'. כבר כתבתי בסמוך דהכי משמע טובא מסוגיא דשמעתין אלא מדסמכו התוס' דבריהם אלשון המקשה גופא דקאמר מאן תנא צריך לפרש דבריהם דמלשון המקשה גופא דייקו ויש לפרש דבריהם כמ"ש בס' ט"ז בא"ח סי' תמ"ב דאי ס"ד דאיכא איסורא דאורייתא לכ"ע לא שייך להקשות מאן תנא דהא מתניתין לא איירי במלקות ע"ש אלא שבספר חק יעקב קרא מלא בתמה תמוה על בעל הט"ז דהרי אלו באזהרה היינו ממלקות ולענ"ד אין בזה שגיאה לבעל ט"ז דוודאי אשכחן טובא דהרי אלו באזהרה היינו אע"ג דליכא מלקות אלא איסור דאורייתא גרידא והכי איתא להדיא בברייתא דריש פ' יוה"כ דאיתיביה ר"י לר"ל כל חלב לא תאכלו יכול כל שישנו בעונש ישנו באזהרה וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב אלמא דבחצי שיעור אע"ג דליכא מלקות אלא איסור גרידא אפי' הכי קתני בהן דישנה באזהרה וכהנה רבות בתלמוד דעונש לחוד ואינו מלקות ואזהרה לחוד לאו גרידא ומהא דקתני במתניתין ואין בו כרת ולא קתני ואין בו מלקות נמי ליכא למישמע מיניה כיון דעיקר מיעוט היינו מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה דבעינן חמץ גמור משו"ה קתני ואין בו כרת וממילא דלאו נמי ליכא ואשכחן נמי כה"ג טובא בש"ס דקתני פטור מכרת אף ע"ג דליכא נמי מלקות דהא בהא תליא וצא ולמד מלשון הרמב"ם ז"ל בהא מילתא גופא שכתב דשיאור שהכסיפו פניו הרי זה אסור לאכלו ואין בו כרת ומדהשמיט דין המלקות אלמא דליכא מלקות דפוסק כסתם מתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ואין להאריך כאן בזה ויבואר במקומו ואף ע"פ שפוסק צריך לפרש דבריו יותר אפ"ה סמך עצמו דבמ"ש דאין בו כרת נשמע דמלקות נמי ליכא ועוד דאכתי קשה לרב נחמן דלא מוקי למתניתין כר"מ דע"כ לא קאמר אלא בנוקשה אבל בתערובת לא ואי ס"ד דאיסורא דאורייתא איכא לכ"ע שפיר מצי לאוקמי מתני' כר"מ ומתני' מילי מילי קתני דזה הכלל כל שהוא מין דגן בין עירובו בין נוקשה לעולם איכא אזהרה דהיינו איסורא אבל אין בהן כרת בשניהם אבל לענין מלקות בעירובו ליכא ובנוקשה איכא אע"כ דהיכא דליכא מלקות איסורא דאורייתא נמי ליכא למאן דלא דריש כל להא מילתא וכדפרישי. כ"ז כתבתי ליישב לפי שיטת בעל ט"ז:

אמנם כן נלע"ד כשנדקדק בהמשך ל' התוס' ובעיקר קושיית ר"י נ"ל לפרש בפשיטות בדרך היותר קרוב משום דמסוגיא דחולין דקאמר הש"ס אי לר"מ מדלקי עליה חמץ מעליא הוא אע"ג דליכא כרת אע"כ משמע מזה דהש"ס חושב לסברא פשוטה כיון דשיאור לר"מ נוקשה הוא ממילא חמץ גמור הוא דנוקשה מיקרי חמץ אלא הא דפטור מכרת היינו מגזירת הכתוב דבעינן חמץ גמור טפי לענין כרת מיתורא דקרא והיינו דקשיא ליה לר"י דבשמעתין לא משמע הכי מדמקשה הש"ס מאן תנא דעירובו נוקשה בלאו ולא קא מתמה לאידך גיסא מאן תנא דאין בו כרת אע"כ דמסברא לא מיקרי חמץ כלל ואפילו איסור לא היה בו אי לאו דרבייה קרא למלקות כדמשמע בשמעתין נמי בסמוך ואם כן קשיין סוגיות אהדדי דכיון דמצרכינן קרא יתירא לענין חמץ אלמא דליתא בכלל חמץ כלל מסברא אלא דהכא מרבינן לה מכל מחמצת דמיקרי נמי מחמצת וא"כ בתודה דכתיב חמץ ולא מחמצת ולא כל משמע דאין נוקשה בכלל וקשיא סוגיא דחולין כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד ותימא לר"י דבפ"ק דחולין כו' ע"ש. לכאורה אין קושיית ר"י נמשך לדברי התוס' הקודמין לא מיבעיא למאי דמשמע מפי' מהרש"א ז"ל דמ"ש התוס' דמשמע בשמעתין היינו דאיסורא דרבנן נמי ליכא א"כ אין זה ענין לקושיית ר"י דאפילו אי איכא איסורא דרבנן נמי שייכא קושיית ר"י דהתם ודאי לענין תודה דאורייתא איירי אלא אף אם נפרש ל' התוס' כמ"ש לענין איסור דאורייתא אפ"ה מצי ר"י להקשות בפשיטות דאף אי אית ביה איסורא דאורייתא לכ"ע או אפילו מלקות משום דהוי בכלל מחמצת או בריבוי דכל אפ"ה לא מקשה מידי מפ"ק דחולין דכיון דליכא כרת בנוקשה ולא הוי בכלל חמץ גמור איכא למימר דלא מיקרי נמי חמץ לענין תודה וכ"ש לפי' מהרש"א ז"ל בשמעתין בסמוך דלאו מיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן להו מכרת אלא מפשטא דקרא דלא מיקרי חמץ אם כן קשה מתודה דפ"ק דחולין אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש שזה בעצמו קושיית ר"י דפ"ק דחולין משמע דנוקשה מיקרי חמץ גמור אי לא דמעטיה קרא מגזירת הכתוב לענין כרת ומייתורא דקרא כמו שאפרש ובשמעתין משמע איפכא דלמלקות ולאיסורא נמי צריכא קרא משום דלא הוי בכלל לשון חמץ כנ"ל. מיהו קשיא לי מאי מקשה ר"י מסוגיא דפ"ק דחולין דלמא סוגיא דהתם אמסקנא דהכא קאי דתניא כוותיה דר"י דלר"א נוקשה לית ליה וא"כ ע"כ דמתניתין דהכא ר"מ היא וסבר דתרווייהו בעירובו ונוקשה הן באזהרה וקשה מנ"ל לר"מ לרבות תרווייהו דלמא רבוי דכל מחמצת לא אתי אלא לרבות עירובו לחוד כדס"ל לר"א או נוקשה לחוד אי ס"ל דנוקשה חמיר טפי ול"ל דלר"מ מרבינן תרווייהו מכל ולר"א חדא דאכתי במאי קמיפלגי אע"כ דבהא גופא פליגי דלר"א נוקשה לא הוי בכלל חמץ כלל ולא שייך לרבות מריבוי דכל ומשו"ה מוקי לה בעירובו דאשכחן מיהא בעלמא איסור דאורייתא אי משום דחצי שיעור אסור מן התורה אי משום דטעם כעיקר וכ"ש למאי דמסקינן דאית בהו כזית בכא"פ וכמו שיבואר אי"ה ור"מ סבר דאדרבא נוקשה לא צריך קרא לרבויי דחמץ גמור הוא אלא דמעטינהו רחמנא מכרת וריבוי דכל נמי לעירובו כר"א ואם כן מקשה הש"ס שפיר בפ"ק דחולין לר"מ מדלקי עליה ולא מוקי לקרא לעירובו דס"ל נמי דלקי אלמא דנוקשה חמץ גמור הוא ולא צריך קרא אלא למעטו מכרת ובלא"ה קשיא לי על תמיהתו של ר"י ועל תירוצו דהתם איכא נמי שום קרא וסתם דבריו ולענ"ד בפשיטות מצינן למימר דמה"ט גופא דמרבי ר"מ נוקשה בפסח מריבוי דכל כמו שפרש"י ומה"ט אמרינן דכ"ש עירובו והיינו משום דתרווייהו מכל נפקא או משום דעירובו לא צריך קרא אם כן מה"ט גופא מצינן למימר דמרבי ר"מ נמי נוקשה לענין מנחות מרבויא דכי כל שאור דמפיק לה לקמן אליבא דר"א לעירובו אם כן לר"מ מוקי לה לנוקשה ולעירובו כיון דשקולין הם או משום דעירובו ל"צ קרא כמו לענין פסח. וכ"ש דלמאי דמסקינן בפרק כל המנחות דף נ"ז ר' יוחנן אליבא דר"ע דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ והיינו משום דמגבלה במים והוי מי פירות עם מים דנוקשה מיהא הוי כדאיתא התם ע"ש ובתוס' דף נ"ג אם כן הרי לפנינו דאדרבא במנחות איכא ריבויא טפי לענין נוקשה מלענין פסח ויש ליישב ודו"ק ועיין לקמן בסוף הסוגיא. ובהכי הוי א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ור"א עירובו בלאו מנ"ל ולא מקשה הכי לר"מ נוקשה בלאו מנ"ל אע"כ דנוקשה לר"מ מסברא אית ליה וממילא מוקי לרבויא דכל לענין עירובו וה"ט דר"י דקאמר שמעינן לר"מ דנוקשה בלאו וה"ה לעירובו דברוב הספרים גרסינן ה"ה כמ"ש מהרש"א ז"ל:

בא"ד ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה עכ"ל. ובפ"ק דחולין ביארו יותר דאיכא שום יתור לריבויא דנוקשה. ולענ"ד אף שאיני כדאי להשיב על דברי ר"י מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דאי ס"ל דאיכא קרא לרבויי נוקשה אם כן אכתי מאי קמבעיא ליה לרבי זירא בפ"ק דחולין בשיאור דר"י דהיינו אי לר"י ספיקא הוי ונפיק ממ"נ אי בריה הוי ולא הוי בכלל חמץ ולא בכלל מצה ואמאי הא איכא יתורא דקרא דנוקשה לענין תודה חמץ מיקרי ומסתמא דאין לחלק בין שאר נוקשה לנוקשה דשיאור כדמשמע בשמעתין וכמ"ש כל הפוסקים שפסקו דלא כסתם משנתינו דאלו עוברין לא לענין עירובו ולא לענין נוקשה משום דאידך סתמא דלקמן עדיף דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דבנוקשה ליכא מלקות ואי ס"ד דנוקשה דשיאור דרבי יהודה לא חשיב כשאר נוקשה וכ"ש שיאור דר"מ אם כן אמאי דחינן לסתם מתניתין דאלו עוברין מהלכה משום אידך סתמא דלקמן דהא לא קשיין אהדדי דלעולם בעירובו ונוקשה דקחשיב במתניתין דאלו עוברין הן באזהרה והא דקתני לקמן שיאור ישרף היינו דשיאור דר"י נמי לא חשיב נוקשה אלא איסורא דרבנן. ועוד דא"כ רבי יהודה בהאי יתורא דתודה מאי דריש ביה דהא לא שייך בתודה שום נוקשה אחרינא אלא נוקשה דשיאור לחוד אם לא שנאמר דעיקר הריבוי היינו לענין מחמיצין בתפוחים כדמוקי התוס' דהיינו נוקשה דמי פירות וכ"ז דוחק גדול ועוד דכיון דמרבינן מיהא בתודה דנוקשה מיקרי חמץ אם כן אמאי קסבר ר"א בסמוך דעירובו בלאו ומרבי ליה מכל ואילו נוקשה לא קאמר ואדרבה טפי אית לן לרבויי נוקשה דאשכחן דמיקרי חמץ לענין תודה דקדשים ואף לקולא כ"ש דיש להחמיר ולקרותו חמץ להחמיר לענין פסח משא"כ עירובו לא אשכחן דחייב מלקות בשום דוכתא כדמשמע בשמעתין וכמו שיבואר וצ"ע גדול ליישב תירוץ ר"י דהא למאי דפרישית בסמוך בלא"ה נתיישב קושיית ר"י כדפרישית ודוק:

בגמרא אמר רב יהודה אמר רב ר"י היא שמעינן לר"מ דאמר נוקשה בלאו וכ"ש עירובו כו'. לגירסא זו דגרסינן כל שכן ובסמוך נמי במילתא דרב נחמן איפכא נוקשה וכ"ש עירובו ואם כן הסוגיא תמוה דהו"ל סברות הפוכות אלא דאף אי גרסינן בתרווייהו ה"ה נמי קשה מהיכי תיתי הוי ה"ה כיון דהאי מילתא לחוד והאי לחוד ואי משום דתרווייהו מרבינן מכל אם כן מאי דחי ר"נ ע"כ לא קאמר ר"מ הא שפיר קאמר ר"י דמרבינן תרווייהו מכל כדאית ליה לר"נ גופא אליבא דר"א ועוד דמאי מייתי תניא כוותיה דר"נ דר"א נוקשה בעיניה לא קאמר וע"כ דלאו הא בהא תליא אם כן מאי קאמר ר"י נמי דר"מ הוא דלמא ר"מ לא קאמר אלא בנוקשה לחוד כדדחי ר"נ ואי משום דהוי סברות הפוכות ר"מ ור"א אדרבה השתא קשה טפי במאי קמיפלגי דר"א לא מרבי מריבוי דכל אלא חדא ור"מ מרבי תרווייהו ואדרבא טפי אית לן למימר דכ"א מרבי חדא דדמי ליה טפי מסברא ולא הוי סברות הפוכות כיון שאין ענין זה לזה אלא בטעמים שונים וכ"ש לתירוץ ר"י דלר"מ מרבינן נוקשה בתודה שלר"א ע"כ לית ליה כדפרישית איכא למימר דלענין דרשא דתודה לחוד פליגי דר"מ דריש לה משו"ה מרבי ליה נמי לענין פסח מריבוי דכל כיון דאשכחן מיהא דאיקרי חמץ ור"א לית ליה האי דרשא וניחא ליה לאוקמי ריבוי לענין עירובו דאשכחן מיהא צד איסור אי משום חצי שיעור או היתר מצטרף לאיסור כדאשכחן בנזיר וחטאת או משום טעם כעיקר כמו שאבאר אי"ה באריכות. ותחלה אבא ליישב הסוגיא לפי שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל שכתבתי במשנתינו דאלו עוברין היינו בבל יראה וכתבתי גם כן דלפ"ז מצינן למימר דר"א דמתניתין ור"א דברייתא בסמוך חד ר"א הוא ואם כן מצינן לפרש דהא דקאמר בגמרא מאן תנא ומצינן בפיסקא דהרי אלו באזהרה ולא בזה הכלל היינו משום דהא גופא מספקא ליה אי הרי אלו באזהרה נמי מדברי ר"א הוא וכדמשמע להרשב"א ז"ל בד"ה למה מנו אלו דהרי אלו באזהרה אתאן לת"ק והיינו סתם משנה דר"א היא ואהא קאמר ר"י אמר רב ר"מ היא דאשכחן ליה בעלמא דאיירי לענין איסור אכילה במלקות לענין נוקשה ואם כן ממילא אית לן למימר מסתמא דהרי אלו באזהרה נמי ר"מ היא וקתני דה"ה לעירובו ולית לן לאוקמי דהרי אלו באזהרה ר"א קאמר לה דהא נוקשה בעיניה לענין אכילה לית ליה כדתניא כוותיה לקמן ורב נחמן לא ניחא ליה לאוקמי דהרי אלו באזהרה אתאן לת"ק ור"מ היא דע"כ לא קאמר אלא לענין נוקשה ולא לענין עירובו דהא בעירובו פליגי חכמים עליה דר"א ומסתמא הלכה כחכמים וממילא דר"מ נמי ס"ל כחכמים כיון דע"כ הרי אלו באזהרה יחידאה היא דרבנן פליגי א"כ טפי אית לן למימר דר"א הוא דקאמר זה הכלל ומסיק נמי דהרי אלו באזהרה השתא מסיק הש"ס שפיר תניא כוותיה דר"י דהא ר"א נוקשה בעיניה לא קאמר ואי ר"א דמתניתין הוא אם כן אמאי לא קאמר נוקשה ועכ"פ הול"ל רבותא בתכשיטי נשים לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה אע"כ דר"א גופא מחלק בין איסור בל יראה דשייך אפילו בתכשיטי נשים ובין איסור אכילה דתליא בראוי לאכילה כמו בכל האיסורין דבעינן דרך אכילתן כדפרישית במתניתין ואם כן ממילא דעוברין בפסח והרי אלו באזהרה לאו הא בהא תליא ואם כן ממילא אית לן למימר דסתם מתניתין ר"מ היא ולא לאוקמי לבר מהלכתא. ועפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הטור בסי' תמ"ב שכתב דכל אלו לר"א בלאו והקשו כל המפרשים עליו דהוי דלא כתניא כוותיה דר"י דר"א נוקשה בעיניה לא קאמר ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקא דתניא כוותיה היינו לענין תכשיטי נשים דלא נימא דמתני' אתיא דוקא כר"א דקאמר זה הכלל דמשמע אף תכשיטי נשים ובהא קאמר דליתא דהא ר"א גופא מיהא מודה בתכשיטי נשים דלא מיתסרא באכילה למלקות אע"כ דהרי אלו באזהרה כר"מ נמי אתיא והשתא דמוקמינן לה אפילו כר"מ צ"ל דר"א נמי הכי ס"ל אלא בתכשיטי נשים לכ"ע אית להו מלקות בתכשיטי נשים וכיון שהטור השמיט תכשיטי נשים אם כן יפה כתב דלר"א כולהו בלאו וניחא ליה למינקט ר"א טפי מדר' מאיר כיון דר"א פריט להו בהדיא כותח הבבלי ואינך כנ"ל נכון לפי שיטת רש"י דמפרש לשקלא וטריא דשמעתין לענין תכשיטי נשים ודוק היטב:

ובדרך אחר נ"ל לפרש דרבי יהודה ורב נחמן פליגי בפלוגתא דאביי ורב דימי לקמן דף הסמוך דר"י אמר רב ס"ל כרב דימי דכזית בכא"פ אפילו ע"י תערובת הוי דאורייתא בכל האיסורין אלא הא דפליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי ואינך היינו משום דלית בהו כזית בכא"פ דאי משטר שטיר בטלה דעתו וה"ה לשכר המדי נמי אין דרך לשתות בכא"פ ובטלה דעתו כפרש"י לקמן ואם כן שפיר קאמר כיון דר"מ אית ליה דנוקשה בלאו אע"ג דאין ראוי לאכילה כפרש"י דשמעתין לענין שיאור ואפ"ה מרבינן לה לענין חמץ דלא אמרינן בטלה דעתיה אלא באוכל תליא מילתא אם כן שפיר קאמר כ"ש לעירובו דכותח הבבלי ואינך דהאיכא כזית בכא"פ וא"כ היכא דאכיל להו בכא"פ כמו כל האיסורין חייב מלקות ולא אמרינן בטלה דעתו במכ"ש דהנך דלאו בני אכילה נינהו כקולן של סופרים ותכשיטי נשים ומדמדמה להו לשיאור אלמא דשיאור נמי אין ראוי לאכילה לרוב אדם כ"א למי שדעתו יפה כ"ש בהנך ורב נחמן סבר דבכא"פ ע"י תערובת לא הוי דאורייתא למאן דלית ליה טעם כעיקר או אפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר אלא דהנך לאו לטעם עבידי אלא לקיוהא כמ"ש המפרשים ויבואר לקמן אלא דמגזרת הכתוב מרבינן להו לר"א וא"כ שפיר קאמר ר"נ דע"כ לא קאמר ר"מ אלא בנוקשה דמרבינן ליה מכל מחמצת משא"כ עירובו לא שייך לרבויי לענין חמץ טפי מלענין שאר איסורין כנ"ל נכון ובזה יתיישבו גם כן דברי הטור ואין להאריך והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ונותנו לפני כלבו כו' מדאורייתא אפילו באכילה שרי כו' אלא מדרבנן אסור עכ"ל. ולכאורה נ"ל להכריח מכאן דרבי יהודה אית ליה נמי דנוקשה איסורא דאורייתא אית ביה ומשו"ה קאמר בשיאור דידיה שהוא כקרני חגבים דישרף והאוכלו פטור דנהי דפטור ממלקות היינו משום דספיקא הוי או משום דבריה הוי ולאיסורא ולא למלקות והיינו דאיבעיא לן בפ"ק דחולין ולא איפשטא ומשמע דבכל נוקשה שייך למיבעי הכי ומשו"ה ישרף משא"כ בשיאור דר"מ לר"י דלא הוי אלא מדרבנן משו"ה לא מחמיר לאוסרו בהנאה אלא באכילה לחוד. אבל אם נאמר דשיאור דר"י גופא נמי לא מיתסר אלא מדרבנן משום דלית ליה נוקשה כלל וא"כ כיון דהכסיפו פניו וכקרני חגבים תרווייהו מדרבנן לרבי יהודה מאי שנא דבקרני חגבים ישרף ובהכסיפו פניו נותנו לפני כלבו אם לא שנאמר דלענין אכילה כיון דאשכחן צד כרת בחמץ גמור החמירו חכמים בהכסיפו פניו אטו קרני חגבים וקרני חגבים אטו חמץ גמור משא"כ בהנאה דליכא אלא איסור לאו אלא דבעלמא אמרינן בגמרא מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ועמ"ש בזה לעיל בפ"ק בהא דקאמר רבי יהודה תולין כל חמש ועי"ל כדפרישית בסמוך דר"י לא פליג לענין נוקשה אדר"מ דאסור מדאורייתא דלוקין עליו אלא דבנוקשה דשיאור דרבי יהודה גופא לחוד הוא דמספקא ליה אי ספיקא הוי או בריה הוי כדאיתא בפ"ק דחולין ובכלל הספק ובריה היינו אי דמי לשאר נוקשה או לא מיהו לשון בריה לא משמע הכי אלא דבכל נוקשה דרמיזא באורייתא לר"מ הוא דמספקא לגמרא אי לר' יהודה ספיקא הוי אי מרבינן להו מכל או לא או משום דרבינהו רחמנא למלקות ולא לכרת איכא למימר דבריה הוי כן נ"ל לפי משמעות הסוגיא דחולין ובר"פ כל המנחות דף נ"ג משמע דלרב חסדא פשיטא ליה דשיאור דר"י לר"י בריה הוי ע"ש ועמ"ש שם בתוס' ובדף נ"ד שם כתבו התוספות דיש להסתפק בשיאור דר"י לר"י אי ס"ל דאסור מדאורייתא או מדרבנן וכמדומה לי שנעלם כל דברי התוספות שם ממרן הב"י סימן תמ"ב ומבעל טורי זהב וממהרש"א ז"ל ודוק היטב:

בגמרא תניא כוותיה דר"י כו' ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר ועיין מה שהקשו בתוספות למאי דמשמע דגירסתם בדרב נחמן דכ"ש הוא ולא ה"ה מיהו מה שתירצו דהו"ל למיתני לאשמעינן דלית ביה כרת נראה דחוק קצת דמאי דמסיים ר"א בברייתא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ממילא משמע דליכא כרת אלא בחמץ גמור ולא בנוקשה דלא מיקרי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה ומכ"ש למאן דגריס בדר"נ ה"ה לא שייך לתרץ כתירוצם. וכבר כתבתי ליישב לפי שיטה ראשונה למאי דבעינא למימר דלשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל ר"א דמתניתין ור"א דברייתא חד ר"א הוא ואם כן שפיר קאמר ואילו נוקשה לא קאמר דהיינו תכשיטי נשים כדקאמר במתניתין דלא שייך לומר דכ"ש הוא או ה"ה דהא חכמים פליגי בהא וכ"ש לפי' הר"ן דתכשיטי נשים היינו נוקשה ע"י תערובת אם כן הו"ל למיתני לרבותא דודאי לקושטא דמילתא לא שייך לחלק אלא אי מרבינן תרווייהו מריבויא דכל ה"ה דמרבינן נמי נוקשה דע"י תערובת דמדאורייתא לא שייך לחלק בין חדא לריעותא או תרתי לגריעותא דכולהו מריבויי אתיין אי כל ריבוי גמור משמע אע"כ דר"א לא מרבי אלא חדא והיינו ע"י עירובו לחוד:

מיהו נ"ל לפרש עוד בדרך אחר לכל הפירושים אף לשיטת התוס' דר"א דבריית' לאו ר"א דמתני' הוא והיינו משום דבלא"ה קשיא לי דהא דקאמר ואילו נוקשה לא קאמר דאטו כי רוכלא ליתני כל דיני חמץ דלמא לא איצטריך לומר עירובו בלאו אלא לאפוקי מחכמים דפליגי עליה ואמרו בלא כלום משא"כ לענין נוקשה לא איצטריך ליה לאשמעינן דבלא"ה שמעינן לה מדר"מ דקאמר שיאור ישרף והאוכלו בארבעים וכ"ש למאי דפרישית דלפי' התוס' ע"כ במתני' גרסינן רבי אליעזר שהוא חבירו של רבי יהושע דקאמר וכי מאחר ששנינו כו' ור"א דברייתא ע"כ ר"א בן שמוע שהוא תלמידו של ר"מ או חבירו דרבי יהודה בן בבא סמכינהו כדאיתא פ"ק דסנהדרין וא"כ ר"א בן שמוע אדר"מ סמיך אע"כ דאכתי שפיר קאמר ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר דהול"ל לאפוקי מדרבי יהודה דפליג אדר"מ והיינו אם נאמר דטעמא דר"י דאמר אף בשיאור דנפשיה האוכלו פטור היינו משום דלית ליה מלקות בשום נוקשה. אלא דאף לאידך גיסא שכתבתי דאיכא למימר דר"י גופא מודה בשאר נוקשה דבמלקות ולא בכרת כר"מ ולא פליג אלא בשיאור אי מיקרי נוקשה או לא כדפרישית דאכתי לפי זה נ"ל דכ"ש דשפיר קאמר אר"י אמר רב דמתניתין כר"מ דנוקשה בלאו וה"ה לעירובו דכיון דמרבי אפילו הכסיפו פניו דהוי נוקשה ולר"י אפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה ולא אשכחן פלוגתא רחוקה כזו אע"כ דבהא פליגי דר"מ סובר דריבוי דכל מחמצת הוי ריבוי גמור וכל מאי דמצינן למימר שיש בו צד מחמצת מרבינן מינה ומשו"ה מרבינן אף הכסיפו פניו שהוא בכלל מחמצת קצת וכ"ש לעירובו דמרבי מכל דהא אשכחן צד איסור בעירובו בשאר איסורים בנזיר וחטאת כדלקמן והוי נמי בכלל לשון כל מחמצת אלא דרב נחמן דלא נחית להאי סברא וקאמר ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בנוקשה ולא בעירובו היינו משום דס"ל דר"מ נמי לא מרבי מריבויא דכל אלא חדא והיינו נוקשה והכסיפו פניו בכלל נוקשה הוא לכ"ע אלא ר' יהודה דפליג היינו משום דלית ליה נוקשה כלל דלא דריש כל ואם כן שפיר מסיק הש"ס תניא כוותיה דר"י ולאפוקי מדרב נחמן דאי כר"נ דס"ל דר"י פליג בכל נוקשה אם כן הוה ליה לר"א למימר נמי נוקשה לאפוקי מדר"י דפליג אדר"מ ואי משמע לן דר"י לא פליג ומודה בנוקשה אלא דס"ל דאפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה דריבוי דכל חדא משמע והיינו שאר נוקשה כגון מי פירות דראוי לאכילה וכן זיתום המצרי ואינך ור"מ מרבה אפילו הכסיפו פניו משום דכל ריבוי גמור הוא לכל מילי אם כן ה"ה לעירובו. כנ"ל נכון. ובזה נתיישב היטב הדק לשון הטור סימן תמ"ב שכ' דלר"א כל אלו בלאו אפילו נוקשה והיינו משום דלקושטא דמילתא לא איצטריך לר"א למיתני נוקשה דליכא מאן דפליג דע"כ רבי יהודה נמי מודה בנוקשה כדמשמע מסוגיא דפ"ק דחולין דהא דפטור בשיאור ממלקות היינו משום דספיקא הוא או בריה והיינו דמספקא ליה נמי בברייתא כדמוכח מאיבעיא דרבי זירא וכ"ש למאי דפשיטא ליה לרב חסדא בפרק כל המנחות דשיאור דר"י לר"י מדאורייתא הוא מדמקשה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור אלמא דבריה הוא והיינו נוקשה ואם כן ע"כ אית ליה לר"י נוקשה אלא כיון דפטור מכרת משמע דבריה הוא. ובזה צדקו דברי הטור דמאי דאמרינן תניא כוותיה לאפוקי ממאי דדחה רב נחמן הוא ממ"נ כדפרישית. והדברים ברורים למבין בעז"ה ודוק היטב:

שם לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאיליו מחמת ד"א מניין כו' לעיל פ' כל שעה כתב ריב"א דע"כ דבר אחר היינו דלאו מינו דאי ע"י שיאור הוי חמץ טפי מנתחמץ מאליו אלא דלפ"ז איכא למידק א"כ מנ"ל לרבויי מחמת ד"א דלאו מינו דלמא מחמצת איצטריך לנתחמץ מאליו דלא תימא דוקא נתחמץ ע"י שאור מיהא לר"מ דר"פ כל המנחות לא קשיא מידי דהא לא שני ליה כלל בין נתחמץ ע"י שאור או מאיליו אף לענין מנחות משא"כ לר"י דאמר התם דע"י עצמו אינו מן המובחר לענין מנחות אלא דוקא ע"י שאור אם כן סד"א דעל חמץ גמור שע"י שאור קפיד רחמנא ולא נתחמץ מאליו משו"ה איצטריך מחמצת ואכתי ע"י ד"א דלאו מינו מנ"ל ובזה היה נ"ל ליישב קושיית התוס דשמעתין בד"ה ההיא כל דקשיא להו תרי כי כל כתיבי ולמאי דפרישית א"ש דאי לאו ריבוי דכי כל הו"א דמחמצת לא אתי אלא לנתחמץ מאיליו ולא ע"י ד"א דלאו מינו משו"ה איצטריך כי כל לרבויי ולר"מ דלא איצטריך להכי איכא למימר דמיתורא דכי כל מרבי ר"מ שאור דרבי יהודה לכרת דהיינו כקרני חגבים כנ"ל. ובמ"ש מהרש"א ז"ל דמגופא דחמץ דרשינן ולא מיתורא כבר כתבתי דלכאורה א"א לפרש כן בשמעתין אלא מייתורא כפי' בעל המאור והר"ן ז"ל או מדשני בלישניה כמ"ש בשם הראב"ד ז"ל בס' תמים דעים ובמ"ש עוד מהרש"א ז"ל דלר' יהודה ודאי מדשני בלישניה ידעינן לה משא"כ לת"ק ילפינן מפשטא ולא ידענא מה הועיל בזה דאכתי קושייתו דמהרש"א ז"ל במקומו דמאי מקשה לקמן ומאי חזית למעט עירובו מכרת אימא איפכא ומאי קושיא דלמא ר"א גופא כר' יהודה דמדאפקיה בלשון מחמצת ושני בלישניה הוא דשמעינן למעט עירובו מכרת ויש ליישב ובעיקר קושייתו מסוגי' דלקמן דמאי חזית אבאר במקומו ודו"ק: