פסחים מב ע"ב

דף מב - ב

פת נקיה - פת  דסמידא [העשויה סולת].

בשר שמן - הוא בשר צפירתא דלא

אפתח [של עז שעדיין לא ילדה].

יין ישן - הוא יין עתיק עתיקי. יין העומד שלש שנים.

כל מילי דמעלי [שמועילים] לריפוי האי חולי, קשה הוא להאי חולי אחר. וכל מה דקשה להאי חולי, מעלי להאי חולי אחר. שדבר המרפא את חולי העינים קשה לחולי הלב, וכדומה. בר [חוץ] מזנגבילא רטיבא, ופילפלי אריכתא, ופת נקיה, ובשר שמן, ויין ישן. דכל אלו מעלי [מועילים] לרפואת כולי גופיה.

שנינו במתניתין: שכר המדי.

ומפרשינן: שכר סתם היה עשוי בימיהם מתמרים. ואילו "שכר המדי" הוא שכר דרמו ביה שערי [שהטילו בו שעורים בתהליך עשיית השיכר כדי ליתן בו טעם], ולכן הוא חמץ בתערובת.

והוא נקרא שיכר ה"מדי", כי במדי היו עושים כך את השכר.

שנינו במתניתין: וחומץ האדומי.

ומפרשינן: היינו חומץ שנעשה מיין דשדו ביה שערי, הוטלו בו שעורים כדי לעשותו לחומץ, והחמיצוהו.

והוא נקרא חומץ האדומי היות שהיין הבא מארץ אדום הוא משובח, ואין הוא בא לידי חימוץ אלא על ידי שעורים.

והוא אסור בפסח מחמת טעם השעורים המחומצות שבו, כדין תערובת חמץ.

אמר רב נחמן: בתחלה, כשבית המקדש היה קיים, היו מביאין יין נסכים למזבח מהיין שביהודה, לפי שיין משובח היה. ולא היה יינם של יהודה מחמיץ, עד שהיו נותנין לתוכן שעורין.

והחומץ שהיה נעשה מיין שהחמיץ על ידי שעורין, היו קורין אותו "חומץ" סתם.

ועכשיו, אין ביין יהודה מעלה זו, אלא הוא מחמיץ מעצמו.

שבזמן הזה אין יין של אדומיים מחמיץ מחמת טיבו, עד שנותנין לתוכן שעורין.

ולכן כיום, יין שהחמיץ על ידי שעורים אין קורין אותו "חומץ" סתם, אלא קורין אותו חומץ האדומי. לפי שעתה אין סגולה זו קיימת, אלא ביין אדומי.

והגורם לעליית טיב יינה של אדום במקביל לירידת טיב יינה של יהודה, הוא כדי לקיים את מה שנאמר: "יען אשר אמרה צור על ירושלים, האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי, אמלאה החרבה".

שאמרה צור: אני אתמלא מחורבנה של ירושלים! מכאן, שאם מלאה זו [ירושלים], חרבה זו [צור]. ואם מלאה זו, חרבה זו! וצור היא מממלכת אדום.

רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא ילפינן שעליית קרנה של אדום תלויה בירידת קרן יהודה: דכתיב "ולאם מלאם יאמץ". כשעשו גובר, יעקב נחלש, וכן להיפך. ואין מלכות שניהם מתקיימת יחד.

תניא: אמר רבי יהודה: ביהודה, בראשונה [בזמן שבית המקדש קיים], כל הלוקח חומץ מעם הארץ, אינו צריך לעשר אותו.

על אף שפירות הלקוחים מעם הארץ, חייבים מדרבנן במעשר. והיא מגזירת "דמאי".

כי חומץ שנלקח מעם הארץ ביהודה, לא היה בו משום איסור דמאי, מפני שחזקה עליו, שאינו בא אלא מן התמד [מים שנשרו בהם זגים וחרצנים]. והתמד פטור ממעשר.

ולא היה נעשה החומץ מהיין גופו. לפי שבזמן המקדש, היה יין יהודה משובח, ולא היה מחמיץ.

ועכשיו, הלוקח חומץ מעם הארץ, צריך לעשר אותו, משום גזירת דמאי. מפני שחזקתו שאינו בא אלא מן היין! שעתה אין יין יהודה משובח כל כך, ובסופו הוא נעשה חומץ. וחומץ העשוי מיין חייב במעשר.

ומקשינן: וכי סבר רבי יהודה דתמד לאו בר עשורי הוא? והא תנן: המתמד [השורה פסולת ענבים במים], ונתן מים בכלי במדה מסוימת, ולאחר שסיננם מהפסולת מצא שיש בכלי מים כדי מדתו [כמדת המים שנתן בתחלה], הרי הוא פטור מן המעשר! שכיון שלא נוסף במים כלום, אף שיש בהם טעם ומראה יין, לא נתערב בהם אלא קיוהא דפירא בעלמא. וכיון שאין בהם כלום מגוף הענבים, לאו בני מעשר הם. ^[1]

ורבי יהודה מחייב את התמד, אף שנשארה מדת המים שבו כמו שהיתה. שהולך רבי יהודה אחר הטעם והמראה.

וקשיא, איך קאמר רבי יהודה לעיל, דחמץ הבא מן התמד אין בו משום דמאי?

ומשנינן: לא פטר רבי יהודה חומץ זה כשהוא טבל ודאי. אלא הכי קאמר: כשלוקחו מעם הארץ, אינו צריך לעשרו. משום שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר התמד. שלפי שאינו חשוב בעיניהם, סמכינן עליהם שודאי עישרוהו.

איבעית אימא: לעולם נחשדו אף על מעשר של דבר בלתי חשוב. ובאמת פטר רבי יהודה את התמד. אלא ששני מיני תמד הם.

הא דמחייב בו רבי יהודה, איירי בתמד העשוי מדרווקא [שמרי יין]! דתלינן ביה, דמסתמא נתערב מגוף השמרים בתוך מים. וכיון דממשות של ענבים היא, חייב לעשר.

ומה שלא נוסף על המים כלום, הוא משום שנבלע מעט מהם בשמרים. ובאותה מידה שנחסרו, כן נתערב בהם מהשמרים. ולכך נשארו באותה מדה.

והא דפוטר רבי יהודה, איירי בתמד העשוי מדפורצני [חרצני ענבים]! שהמים שנשרו בתוכם חרצנים, תוססין לבסוף והופכים לחומץ. והחרצנים עצמם אינם מתערבים במים, אלא נותנים בהם את טעמם ומראיתם בלבד. וכיון דאינם ממשות פרי, הרי הם פטורים ממעשר.

ובראשונה היתה חזקתו של היין, שהוא בא מתמד דפורצני הפטור מן המעשר. ולא היה בא מתמד של דרווקא. לפי שהתמד ההוא משובח כיין עצמו, ואף הוא אינו בא לידי חימוץ. תוספות.

שנינו במתניתין: וזיתום המצרי וכו'!

והוינן בה: מאי "זיתום המצרי"?

תנא רב יוסף: זה הוא משקה העשוי מתלתא מידות של שערי [שעורים], ותלתא מידות של קורטמי [כרכום], ותלתא מידות של מלחא [מלח].

רב פפא מפיק [מוציא] את השערי ממרכיבי הזיתום, ומעייל [ומכניס] במקומם חיטי.

וכדי שלא תטעה בשיטות אלו, יהיה סימניך, "סיסני" [כלי מסוים]. שכשם שיש בו שני אותיות סמ"ך יחד, כן הוא בנידון דידן. רב יוסף שיש בשמו סמ"ך, הוא האומר שזיתום מורכב מדבר שיש בו סמ"ך, דהיינו "שעורים" [ששי"ן שמאלית מתחלפת עם סמ"ך].

וממשיך רב יוסף לבאר את אופן הכנת הזיתום: תרו להם [שורים את השעורים והכרכום והמלח], וקלו להו [שורפים אותם], וטחני להו. ושתו להו מדיבחא ועד עצרתא [מפסח ועד שבועות].

והוא רפואה גם לשלשול וגם לעצירות. מאן דקמיט [עצור בנקביו], הזיתום מרפי ליה [משלשלו]. ומאן דרפי [שיש לו שלשול], הזיתום מקמיט ליה [עוצרו].

ולחולה ולאשה עוברה, הזיתום הוא סכנתא. לפי שהוא משלשלם יותר מדאי.

שנינו במתניתין: וזומן של צבעים וכו'

ומפרשינן: הכא תרגימו [תרגומו של זה] מיא דחיורא, דצבעי בהו לבא [מי סובין, שמשתמשים בהם לצביעת עור אדום]. והסובין של התבואה מחמיצים בתוך המים. ואף שאינו ראוי למאכל אדם, הרי הוא אסור בפסח, כדין חמץ נוקשה.

שנינו במתניתין: ועמילן של טבחים.

ומפרשינן: היא פת של תבואה שלא הביאה שליש [שלא הגיעה לשליש גידולה]. שהטבח מניחה על פי הקדירה, כדי שתהיה שואבת לתוכה את הזוהמא של הבישול.

וחמץ בעין הוא, אלא שהוא נוקשה. כלומר, חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם. ודינו כדין תערובת חמץ. שהוא אסור משום "בל יראה", ויש לאו על אכילתו, ולא כרת. ^[2]

שנינו במתניתין: וקולן של סופרים וכו'!

ומפרשינן: הכא תרגומא, פרורא דאושכפי [דבק של רצענים], שבו הם מדבקים את העור שנקרע, או שמחברים בו שתי שכבות של עור זו על גבי זו. ונותנים לתוכו קמח של שיפון שהוא ממיני דגן, ובא לידי חימוץ. ואף זה הוא חמץ נוקשה. ^[3] רב שימי מחוזנאה אמר: "קולן" - זה הוא טיפולן של בנות עשירים, שמשיירות אותו לבנות עניים. ^[4] שדרך בנות עשירים לעשות משחה מסולת, ולמורחה על בשרן, כדי להשיר ממנו את השיער ["טיפול" הוא מלשון הטפלה והדבקה].

והא דקתני "קולן של סופרים" - "סופרים" היינו מלמדי תינוקות, שהם עניים. ואף שבנות עניים אינן עושות טיפול זה מסולת אלא מסיד, מכל מקום הן משתמשות בקולן של בנות עשירים, שמשיירות להם ממנו. ^[5]

ומקשינן: איני, והא תנא רבי חייא: כל מיני החמץ האמורים במשנתנו, ארבעה מהם הם מיני מדינה. ואלו הם: כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, וזיתום המצרי. שארבעתם עשויים לצורך כל בני המדינה, ולא לאומנים בלבד.

ושלשה מהם, הם מיני אומנות. ואלו הם: זומן של צבעים, עמילן של טבחים, וקולן של סופרים. ששלשתם עשויים לשימוש האומנים בלבד.

ואי אמרת דקולן של סופרים הוא טיפולן של בנות עשירים, הרי אינו ענין למין אומנות. ומאי שלשה מיני אומנות איכא?

ומהדרינן: ואלא מאי פירושו? אם תאמר כתרגומו, דהוא פרורא דאושכפי, הא נמי קשיא. אמאי קרי ליה להאי דבק הרצענים "קולן של סופרים"?

והלא "קולן של רצענין" מיבעיא ליה למימר.

אמר רב אושעיא: לעולם, פירושו "פרורא דאושכפי".

ודקא קשיא לך, אמאי קרי ליה "קולן של סופרים", לא קשיא. משום דאף הסופרים נמי מדבקין בהו את ניירותיהן. שהיו עושים נייר מעשבים הדבוקים על ידי קולן זה שמשתמשים בו הרצענים.

שנינו במתניתין: רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי הנשים אסורים בפסח.

והוינן בה: וכי תכשיטי הנשים סלקא דעתך דאסורין? והרי אינם אלא כחל ושרק שמצטבעות בו, ובשמים שתולות בצואריהן להריח. ושום חמץ אין בהם.

ומשנינן: אלא אימא, אף טיפולי הנשים אסורים. לפי שיש בהם סולת, והיא מחמיצה.

שכר המדי רמי ביה שערי חומץ האדומי אין יינם של אדום מחמיץ עד שנותנים בו שעורים. פי' תמד דפורצני אחר שסוחטין הענבים נותני' שם על החרצנים שנים שלש' ימים ואחר כן סוחטין אותן היוצאת מהן נקראת תמד דפורצני והנותן מים בשמרי יין ומסננן היוצא מהן נקרא תמד דדוחקא:

זיתום המצרי' משום שערי דאית בהו:

זומא של צבעין. משום מיא דחיורא:

עמילן של טבחים. הפת שעושין לשאוב הזוהמא של בשר נקרא עמילן של טבחים:

קולן של סופרים. ויש מי ששונה קולה והדבר אחד הוא והוא אל נשי שמדבקין בו הסופרים ניירותיהם. אלו כולן השנויי' במשנתנו במקום שיש בתוכן מים אבל אין בהן מים הא קיי"ל מי פירות אין מחמיצין ומצאנוהו מפורש בתלמוד ארץ ישראל אלו עוברין בפסח וכו' אמר ר' מונא וכולהו על ידי מוי:
כותח הבבלי הוא דיהיב בגויה קמחא דשערי. תאני ר' חייא שלשה מיני מדינה הן הכותח והשכר והחומץ וארבעה מיני אומנות זיתום מעשה אומנות הרופאים וזומא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים.

ר' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים תריצנא טיפולי נשים:

שכר המדי רמו ביה מיא דשערי. חומץ האדומי נותנים לתוכו שעורים. זיתום המצרי שליש כרכום שליש מלח שליש חיטין או שעורין ואילו הד' הם חמץ ע"י תערובת אבל כולם ראויות לאכילה ושתיה וכותח הבבלי מפרש בגמ' כי יש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס שהוא ד' בצים אבל אינו נאכל בעיניה ומאן דאכל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם ולפי' אינו חייב עליו משום חמץ בעיניה וכשנאכל ע"י תערובת כגון שמטבלין בו אוכלין אינו נאכל כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה חמץ ע"י תערובת. וכתב הרי"ט ז"ל דכן י"ל בזיתום המצרי דהוי תלתא שערי וכן בשכר המדי יש לו' דאפי' בתערובתו ליכא כזית בכדי אכילת פרס דהא משרף שרפי ליה ואפשר שכן הוא בחומץ האדומי או אפשר דחומץ האדומי בטבול אוכלין אותו מעט ע"כ:

וזומן של צבעים. פי' בקמדי מיא דחיורי ופירש"י ז"ל מי סובין שצובעין עור אדום:

ועמלן של טבחים פי' בגמ' פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על הקדרה ששואבת הזוהמא:

וקולן של סופרים פי' בגמ' פרורא דאושכיפי ופרש"י ז"ל גלוד בלע"ז שעושין הרצענין ודרכן לתת בו קמח של שיפון וסופרים מדביקין בו ניירותיהן ומשום הכי קרו ליה קולן של סופרי':

ר' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים. פי' בגמ' טיפולי נשים שעושות להשיר השער והוא עשוי בסולת ואלו האחרוני' נקראים נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה והוא בעיניה ותרי גווני חמץ איירי במתני' חמץ גמור על ידי תערובת וחמץ נוקשה בעיניה. ופי' אלו עוברין פרש"י ז"ל אלו עוברין עליהן בבל יראה ובל ימצא. ורת"ם ז"ל דחה פירושו כי לעולם אין חובת ביעור אלא כשיש כזית בכדי אכילת פרס דכחמץ בעיניה חשיב אבל היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס אינו חייב לבער ופי' הוא ז"ל אלו עוברין עליהם באזהרת אכילה. והרי"ט ז"ל הכריע כפרש"י ז"ל וכתב הוא ז"ל ומיהו לפום מאי דפסקי רבוותא ז"ל דהלכתא כרבנן דאמרי על עירובו ולא כלום וה"ה לנוקשה בעיניה אין הלכה כמשנתנו לענין ביעור אלא כל שיש בו תערובת חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס חייב לבער מן התורה ואם לאו כיון דתערובת הוא ואיסורא דרבנן אף מדרבנן אינו חייב לבער והיינו טעמא דחמץ בפסח אוסר במשהוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ומיהו בחמץ נוקשה כיון שהוא בעין חייב לבער מדבריהם ויש שפירשו משנתנו דלענין איסור אכילה קתני הרי אלו עוברין וה"פ הרי אלו עוברין מן השלחן ולהאי פירושא יש לפרש דרישא דברי הכל ואפי' לרבנן דנהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא. וכן נראה דעת רבי' אלפסי ז"ל שכתב ולרבנן מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא גרסינן בירושלמי וכלתו על ידי מיא. וכן כתב רבי' אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל דאי ליכא מיא מפירות (נ"ל דצ"ל במי פירות, המעתיק) אינן מחמיצין והא דאמרינן בזוהמא של צבעים וחביריו לרש"י ז"ל דבעי ביעור דווקא בשלא עשה בהם מלאכתו דאי לא הוו להו כמלוגמא שנסרחה ואינו חייב לבער. כן כ' הרי"ט ז"ל וגם הר"י קרקושא ז"ל:

חומץ הבא מן היין חייב במעשר כיין עצמו אבל התמד חיובו תלוי בחיוב התמד שכל שהוציא יותר מכדי מדתו ופירושו דרמא תלתא ואתא ארבעה שזהו שיעור מזיגה וכמו שהתבאר בב"ב פרק פירות חייב במעשר וכן בחומץ הבא ממנו ואם לא הוציא יתר מכדי מדתו בשיעור זה ר"ל ארבעה מתלת פטור וכן בחומץ הבא ממנו ותמדים אלו פרשוה בנותן מים על השמרים ומערבן והוא הדין בתמד הנעשה בחרצנים שלא הפליגו כאן ביניהן אלא לר' יהודה שהיה מחייב בשל שמרים אף בלא הוציא יתר מכדי מדתו וכל שהוא כן בחרצנים אינו כלום אבל בהוציא יתר מכדי מדה אף בשל חרצן כן וכבר הורו הגאונים באלו שאף בהוציא פחות מכדי מדה מברכין עליהן בורא פרי הגפן וכבר ביארנוה בראשון של חולין ותמדים אלו כל שחייב בהם במעשר חייב בהם בדמאי שכל שנחשדו בו ביין נחשדו בו בתמד ויש חולקין בזו לפסוק שלא נחשדו על התמד כדין הקלים שבדמאי הנזכרים במקומם במס' דמאי ולא יראה לי כן שהרי לא אמרו בקלין שבדמאי אלא מפני שחזקתם שאדם מפקירם ואינו נושא ונותן בהם:

שמרים אלו שפטרנו מן המעשר יין היוצא מהן עד שיצאו ארבעה משלש יש מפרשים בשיצאו מחבית של טבל ומקשים לעצמם היאך פטרו חכמים בזו שהרי השמרים נתנו טעם והטבל בכלל שאר איסורין הוא לאסור בנותן טעם שהרי במינו חמור משאר איסורין לאסור במשהו הא בשאינו מינו בנותן טעם והרי יש כאן טעם ותירצו בה שאין זה קרוי טעם שאינו אלא קיוהא בעלמא וכן שהוא פסולת אוכלין וכבר אמרו באחרון של תרומות שמורסן של תרומה מותר לזרים ואין נראה לי כן שהרי בשמרים של תרומה שתמדן וחזר ותמדן אמרו ראשון ושני אסור שלישי מותר ואפילו לא הוציא כדי מדה כמו שבארנו בששי של בתרא אלא שנראה לי כאלו שמפרשים אותה כשיצאו מחבית מתוקנת ואעפ"כ צריכות לעשר שלא היה דעתו מתחילה להפריש אלא על היין הצלול ופנים חדשות באו לכאן ומ"מ דוקא במעשרות אבל בתרומה אינו צריך לחזור ולתרום שדעתו היה מתחילה על הכל וכן היא שנויה באחרון של מעשרות ואף בברייתא של תרומות התורם את הבור צריך שיכוין על מה שבחרצנים ושבזגים לא כיון תנאי בית דין הוא שתרם על הכל ואחר שכן אף שיטה ראשונה אפשר לקיימה שאפשר שבתרומה החמירו יותר בטעם זה יותר מבטבל הואיל ושם תרומה חל על הכל:

בפירש"י בד"ה טיפולן של בנות עשירים כו' עניים לא מצי למימר דעניות אין להן סולת אלא סיד כו' עכ"ל ומיהו קשה אמאי תלי ליה במתני' בבנות סופרים מה שמשיירות להן בנות עשירים ולמה לא נקט טיפולן של בנות עשירים גופיה שהוא של סולת ולפי דברי בעל המאור שכתב לתרץ הך קושיא דא"כ ר"א היינו ת"ק דיש לחלק שהעשירות הסולת מעורבת בטיפולין אחרות וכשמשיירות לבנות עניים מתוך ששאר הטיפולין יקרים תוזרות ונותנות בה סולת מרובה וזה נוקשה בעיניה דאיירי ביה ת"ק ור"א הוסיף טיפולן של בנות עשירות דלא הוה רק תערובת נוקשה ניחא דנקט ת"ק סופרים אבל התוס' ע"כ דלא מפלגי בהכי דא"כ לא הוו צריכין לחלק אהך קושיא דא"כ ר"א היינו ת"ק בין על פניהם ממש בין על פניהם של מטה ויש לפרש לדברי התוס' אדרבה דטיפול דבנות עשירות לכ"ע חמץ גמור הוא שכולו סולת אבל מה שמשיירות לעניות הם מערבות בתוכו סיד ופליגי ביה ת"ק ור"א דת"ק סבר דווקא מה שמטפל בה פניה של מעלה ור"א הוסיף אף פניה של מטה אע"ג דמאיס ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה וסמניך כו' והכא לא מצי למימר הכי משום דשערי בשי"ן כתיב עכ"ל אבל סיסני במבטא שי"ן של שמאל הוא שוה לסמ"ך וק"ל:

כשהיו מביאים נסכים מיהודה כו'. דבר זה מבואר כי הברכה והקללה של ישראל תלוים בזכות וחובת ישראל כמ"ש יצחק והיה כאשר תריד ופרקת וגו' ולזה בהיות מקדש על מכונו בזכות הנסכים שהיו מביאין בבהמ"ק היה להם הברכה שלא היה יינם מחמיץ כי שם היה מקור הברכה במקום השיתין כמפורש במסכת סוכה אבל כשחייבו חובת הגלות ובטלו הנסכים באה אותה הברכה לאדום לקיים מה שנאמר אמלאה החרבה וגו' כמפורש פ"ק דמגילה ע"ש:

גמ' דצבעי בהו לבא כצ"ל. ונ"ב פי' צובעין בו עורות אדומים ואותו הצבע קרוי לבא וכן פירש"י להדיא בריש השוחט גבי השוחט וצריך לדמו כו':

רש"י בד"ה פרורא דאושפכי ולקמיה מפרש כו' כצ"ל והשאר נמחק:

בד"ה טיפולן כו' עניים ומטיפולן של כו' כצ"ל:

גמרא אר"נ בתחלה כו' והיו קורין אותו חומץ סתם. משמע דלא היה חומץ אחר זולת מן היין הניתנין לתוכו שעורים וא"כ אמאי אר"י בברייתא הסמוכה בראשונה הלוקח חומץ כו' א"צ לעשר. ואולי רוב חומץ היה עשוי מן יין ע"י שעורים לכך היה נקרא חומץ סתם. ומ"מ פטור מן הדמאי דרוב ע"ה מעשרין ומצטרף ג"כ מיעוטא דנעשה מן התמד לכן אקילו בי' אולם לשון שחזקה א"ב אלא מן התמד קשה:

גמ' מיא דחורא. בערוך הביאו בערך חיזרא וכן בס"פ הזהב הגי' בגמרא דחיזרא [וחיורא בוי"ו הוא קמח נקי כדפירש"י לקמן (עד ב) ובגיטין (נו)] :

גמ' פת תבואה שלא הביאה שליש. לכאורה לר"א דס"ל בפ"א דחלה מ"ג דתבואה שלא הביאה שליש פטורה מה"ח ה"ה דא"י בה יד"ח בפסח דהא גמרי' לחם לחם. וכיון דא"י בה יד"ח ה"ה שא"ח עליה משום חמץ כדקס"ד דר"פ לעיל (לה) בטעמא דר"ל ואף למאי דאיפרך שם מהא דהמחהו כו' נידן דידן דמי לאורז ודוחן דממעטינן מאותו היקש ועי' לקמן (מג ב) בתוד"ה סד"א. ומתניתין תני רא"א אף תכשיטי נשים משמע דמודה במאי דחשיב ת"ק וכן לקמן מוקי ר"נ רישא דמתניתין כר"א ועי' תוספות במתניתין ד"ה ר"א. וי"ל דההיקש אינו אלא לענין כרת אבל לא ללאו. תדע דהא ר"ל לא קאמר שם אלא אח"ע כרת והתוס' דייקו שם דלאו אית ביה:

גמ' בשר שמן דצפירתא כו'. נ"ב נקבת הצפיר:

שם תני רב יוסף תלתא שערי תלתא קורטמי ותלתא מלחא כו'. נ"ב בפת"ח ככתוב (דניאל ה טז) ותלתא במלכותא תשלט:

שם ודרפי מקמט ליה לחולה ולאשה עוברה סכנתא. נ"ב ש"מ שלשול קשה לחולה ולמעוברת והא דאמרינן בהרואה (נ"ז ב') שלשול סימן יפה לחולה היינו הבא מאיליו הוא סימן יפה לו שיבריא אבל ע"י סם ותרופה מעשיית מזיק לחולה ולמעוברת:

שם זומן של צבעים כו' דצבעי בהו לבא. נ"ב כמדומני צ"ל לכא בכ"ף דוגמתו בחולין (כ"ח א'):

רש"י ד״ה אמלאה החרבה כו' וצור מאדום הוא. נ"ב לבסוף נתיישבו בה אדומים אבל תחלת ישיבתה מפלשתים:

שם ד"ה ועכשיו בטל טעם היין. נ"ב כמ"ש שלהי סוטה:

בפירש"י בד"ה דרמו בו שערי שמטילין לתוכן מי שעורין כגון שכר שלנו כו' עכ"ל. לכאורה נראה דלאו דוקא כעין שלנו דהא לקמן ד' מ"ד גבי הנח לכותח הבבלי כ' רש"י להדיא דסתם שכר עיקרו מתמרים או מתאנים אלא שבמדי מערב עמהם מי שעורים קצת ואם כן אין זה כמו שכר שלנו וכמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא דשכר שלנו שעיקרו משעורין חמץ גמור הוא ומשמע דלכ"ע חיוב כרת נמי אית ביה כיון שיש בו כזית בכא"פ ואי משום דמשקה הוא הא מרבינן בפ' העור והרוטב מדכתיב בחמץ נפש לרבות השותה והיה נראה לכאורה דמ"ש רש"י ז"ל כאן כגון שכר שלנו היינו שבמדי מערבין בו מאותן מי שעורין שהוא כעין שכר שלנו אבל לעולם דעיקרו מתמרים או מתאנים כמ"ש רש"י ז"ל לקמן אלא שבסוף לשונו שכתב כאן ובמדי עושין אותו שכר ממי שעורין כעין אותו שלנו אם כן משמע להדיא דעיקרו משעורין וקשיא לשונות רש"י אהדדי. והנלע"ד ליישב דלקמן בשקלא וטריא דאביי ורב דימי רוצה רש"י לפרש למאי דמשמע התם דאין לחלק בין טעמו וממשו לטעמו ולא ממשו כדמוכח מהא דמקשה א"ה אמאי פליגי רבנן אדר"א בכותח הבבלי וכמ"ש שם בשם בעל פרי חדש דכותח מקרי טעמו ולא ממשו וא"כ ע"כ אזלי האי סוגיא דלקמן כמ"ד טעם כעיקר דאורייתא היכא דאיכא כזית בכא"פ דהכי ס"ל לאביי בעלמא דיליף מבשר וחלב ואם כן לא שני לן בין טעמו וממשו ובין טעמו ולא ממשו דהא טעם כעיקר משו"ה הוצרך לפרש דשכר המדי מערבין בו מי שעורים קצת משא"כ הכא כתב רש"י בפשיטות למאי דס"ל לרש"י בכמה דוכתי דטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אפילו בדאיכא כזית בכא"פ דלא שייך כזית אלא בדבר שלא נימוח דמיקרי טעמו וממשו ועיין בלשון רש"י בסוף מס' ע"ז שכ"כ להדיא והיא שיטת הרשב"א והר"ן ז"ל כמ"ש הפוסקים ואם כן יפה כתב כאן דאפילו בשכר שלנו ליכא כרת ורבנן פליגי אף לענין מלקות דאע"ג דיש בו כזית בכא"פ אפ"ה כיון דטעמו ולא ממשו היא שהשעורין נמחו לגמרי ומיקרי מי שעורין אם כן הא קמ"ל דאין לוקין עליו כדאית' להדיא בסוף מסכת ע"ז וכ"כ רש"י ז"ל בחולין ומבואר ג"כ מלשונו בסוגיא דשמעתין לקמן כמו שאבאר בעז"ה. כנ"ל נכון ודוק היטב. ועוד אבאר ליישב שתי הלשונות לקמן גבי הנח לכותח הבבלי וק"ל:

בגמרא זיתום מצרי תני רבי יוסף תלתא שערי כו' וצ"ל דאפ"ה אין בו כזית בכא"פ למאן דס"ל דהוי דאורייתא ואע"ג דבפ' שמונה שרצים משמע דאין שותין זיתום המצרי בשבת משמע דלאו לשתיה קאי אלא לרפואה וכ"כ הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשניות אפילו הכי צ"ל דחזי נמי לשתיה ולא הוי כחמץ נוקשה דהא לקמן בברייתא דר"א קחשיב נמי זיתום המצרי ומסקינן דר"א נוקשה לית ליה וע' בתוס' פרק שמונה שרצים ועיין כאן בבעל המאור:

בתוספות בד"ה טיפולין של בנות עשירים וא"ת א"כ היינו תכשיטי נשים כו' עכ"ל. ועיין במהרש"א מיהו לפי גירסת ספרים שלנו דגרסינן טיפולן של בנות עשירים שמשיירות לבנות עניים אם כן לא שייך להקשות אם כן היינו תכשיטי נשים ואדרבה הוה ליה לפרש החילוק שביניהם. אלא שראיתי בספר תמים דעים בסי' רמ"ה שכתב הראב"ד ז"ל דלא גרסינן שמשיירות לבנות עניים אלא טיפולן של בנות עשירים לחוד ונראה שכן הוא ג"כ גירסת רש"י ותוספות:

דסמידא. סולת: דצפירתא דלא אפתח. עז שלא ילדה: עתיק עתיקי. ישן של שלש שנים: כל דמעלי. לחולי זה קשה לזה המועיל ללב קשה לעינים או לאחד מתחלואי שאר האברים: זנגבילא. זינזיבר''א: דרמו ביה מי שערי. שמטילין לתוכו מי שעורין כגון שכר שלנו ועושין אותו במדי שכר המדי. לפי שבאותן הימים אין נוהגין לעשות שכר אלא מתמרים ובמדי עושין שכר ממי שעורין כעין אותן שלנו קרי ליה שכר המדי: דרמו ביה מי שערי. ביין נותנין שעורין שלמים כדי להחמיצו לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חימוץ עד שנותנין לתוכו שעורין: בתחילה. כשבית המקדש קיים היו מביאין נסכים מיהודה ובזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ כו': אמלאה החרבה. רישא דקרא יען אמרה צור לירושלים האח וגו' אתמלא מן חורבנה של ירושלים וצור מאדום היא: ולאם מלאם יאמץ. כשעשו גבור יעקב חלש אין מלכות שניהם מתקיים יחד: תמד. בופי''ט לפי שהיין היה טוב ואינו מחמיץ וסתם חומץ שלהם מן תמד היה בא: ועכשיו. בטל טעם היין וממהר להחמיץ: פטור. מלעשר שהרי אין כאן אלא מים שלא מצא אלא כדי מדתו ואע''ג דחזותיה וטעמא חמרא קיוהא דפירא בעלמא הוא דעייל ביה: ורבי יהודה מחייב. דאזיל בתר חזותא וטעמא: הכי קאמר. מתניתא קמייתא לא נחשדו עמי הארץ מלעשר את התמד לפי שאינו חשוב בעיניהם לפיכך הלוקחו ממנו פטור מן הדמאי: ואי בעית אימא נחשדו ורבי יהודה במתניתא קמייתא טעמיה משום דפטור אפי' ממעשר ודאי ובתמד דפורצני קאמר שנותנין מים בחרצנין והוא מחמיץ ומרתיח לאחר זמן כיין התוסס והיינו תמד ולית ביה אלא קיוהא דפירא והא דקתני ר' יהודה מחייב בדרווקא שנותנין בשמרים מים והוא נמי תמד בההוא מחייב ר' יהודה אע''ג דלא מצא אלא כדי מדתו לפי שהיין של שמרים מעורב בו ומן המים נשאר בשמרים: קורטמי. מוריק''א קרו''ג: וסימניך. שלא תטעה מאן אמר חיטי ומאן אמר שערי: סמ''ך סמ''ך. רב יוסף שיש סמ''ך בשמו אמר שערי לישנא אחרינא וסימניך סיסני כלי ששמו כן כדאמרינן (בכתובות) (ב''מ דף סז:) ואי אגבינהו בסיסני קנה ושם כלי זה יהא סימן לגירסא זו דרב יוסף אמר שערי שני סמכי''ן יחד: תרו להו. שורין אותן יחד: מדבחא ועד עצרתא. מפסח ועד עצרת: דקמיט. עצור מנקביו: מרפי ליה. משלשלו: ודרפי קמיט ליה. למי שיש לו שילשול מעצרו: סכנתא. שמשלשל יותר מדאי: מיא דחיורא. מי סובין: דצבעו בהו לבא. סרכ''א: פירורא דאושכפי. גלו''ד והרצענים מדבקין בו את העור כשמתחלק לשתים או מדבקין שתי עורות יחד לעשותן עבה ודרכן לתת בה קמח של שיפון ולקמיה מפרש מאי של סופרים: טיפולן של בנות עשירים. שהיא של סולת משיירות משיוריהן לבנות סופרים מלמדי תינוקות שהן עניים ומטיפולן של בנות עניים לא מצי למימר דעניות אין להן סולת אלא סיד טיפול לשון מטפל ומדביק אותו דבר או סיד או סולת על בשרן להשיר השער: והא תני ר' חייא. ויהיב סימנא בהני דמתני' ואמר ארבע מיני מדינה שנינו בהם הצריכין לכל אדם בין אומן בין לא אומן שהרי למאכל או לרפואה עשויין כותח שכר וחומץ וזיתום אבל זומן אינו ראוי אלא לצבעים וקולן של סופרים ועמילן של נחתומין נייר עשוי מעשבים ע''י דבק שקורין גלו''ד: תכשיטי נשים. הוא כחל ושרק ובשמים שתולות בצואריהן להריח ומאי חמץ איכא:

הא בדרווקא והא בדפורצני. והא דאמרינן שחזקתו מן התמד היינו מתמד דפורצני אבל דרווקני טוב מאד ואינם נעשים לעולם חומץ: וסימניך סיסני. בבמה אשה יוצאה (שבת סו.) גבי הקיטע יוצא בקב שלו רבי יוסי אוסר גרסינן וסימניך סמ''ך סמ''ך הוא סימן טוב יותר והכא לא מצי למימר הכי משום דשערי בשי''ן כתיב: טיפולן בנו' עשירי. וא''ת א''כ היינו תכשיטי נשים ותירץ הר''י דאורלינ''ש דהכא מיירי בפנים של מעלה דלא מאיס כל כך כשטופלים על פניהם ותכשיטי נשים היינו בפנים של מטה שטופלים להסיר השער דמאיס טפי: