דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - ב

ואף מר בריה דרבינא,  מנקטא ליה אימיה [החזיקה לו אמו] את החיטין לצורך הפסח, בתוך ארבי [עריבות, קערות]! שכבר מתחילת קצירתן שמרה את החיטין לשם מצוה.

ההוא ארבא דחיטי [ספינה הטעונה חיטים], דטבעה קודם הפסח בנהר ששמו "חישתא". והחמיצו החטים במים, ואחר כך נמשו. שריא רבא לזבוני חיטים לנכרים.

איתיביה רבה בר ליואי לרבא: תניא: בגד שנארג בו חוט של כלאים, ואבד בו [לא ניכר בו] אותו חוט הכלאים - הרי זה לא ימכרנו לנכרי! ואף על פי שכלאים דעלמא מותרים במכירה, הכא שאני. דכיון שאין ניכרים בו הכלאים, חיישינן שמא ימכור נכרי בגד זה לישראל אחר, ויכשל הישראל בלבישת כלאים.

וכן לא יעשנו לבגד זה, מרדעת לחמור! דכיון שאין ניכרים בו הכלאים, חיישינן שמא יחזור ויטלנו מהחמור, ויתפרו באחד מבגדיו [1].

אבל עושים את אותו הבגד שאבד בו כלאים, תכריכין למת! שמאחר ובגדי המת אסורים בהנאה, תו ליכא למיחש שיטלנו וילבשנו. ובמה שלובש המת לא קפדינן משום כלאים. שהרי אין מצוות נוהגות בו, כדכתיב "ולמתים חפשי". ודרשינן, כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצוות [2].

ומסיק רבה לקושייתו: לנכרי מאי טעמא גזרו דלא ימכור!

וכי לאו משום דחיישינן דהדר מזבין ליה הנכרי לישראל אחר?! אם כן, אף את החיטין שטבעו בנהר, יש לאסור למוכרן לנכרי. לפי שלא ניכר חימוצן. ושמא ימכרם הנכרי לישראל לצורך הפסח [3].

הדר אמר רבא: לזבינהו לאותן חיטין קודם הפסח, קבא אחד לישראל זה, וקבא אחרינא לישראל אחר! שלא ימכור הרבה מהם לאדם אחד. אלא מעט לכל אדם. כי היכי דכליא קמי פיסחא [כדי שיכלו קודם הפסח].

תנו רבנן: אין מוללין בקמח [נתינת קמח לתבשיל קרויה "מלילה"] את הקדירה בפסח! לפי שבא הקמח בתבשיל לידי חימוץ, קודם שירתחו המים שבו.

והרוצה שימלול, יעשה כסדר הזה. קודם יהא נותן את הקמח לתוך התבשיל, ואחר כך יהא נותן עליו את החומץ! שהחומץ מבשל את הקמח מיד, ואינו מניחו להחמיץ.

אבל לא יתן קודם את החומץ בתבשיל, ואחר כך את הקמח. משום שבאופן זה, כבר נתערב החומץ בתבשיל, קודם שניתן בו הקמח. ואין החומץ מבשל אלא כשהוא בעינו [4].

ויש אומרים: מותר לו למלול, אף אם הוא נותן קודם את החומץ בתבשיל, ואחר כך נותן בו את הקמח! שאף כשהחומץ מעורב בתבשיל, הרי הוא מבשל את הקמח הניתן בתוכו.

והוינן בה: מאן נינהו "יש אומרים"?

אמר רב חסדא: רבי יהודה היא דאית ליה, דאף החומץ המעורב במים מבשל את הניתן בתוכו.

דתנן: האילפס והקדירה שהעבירן מעל גבי האש כשהן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין בשבת! משום שכלי ראשון מבשל את הניתן בתוכו, אף לאחר שהסירוהו מהאש.

אבל הוא נותן את התבלין לתוך הקערה או לתוך התמחוי שעירו לתוכם את התבשיל מהקדירה! לפי שאינם אלא כלי שני, וכלי שני אינו מבשל.

רבי יהודה אומר: לכל כלי שני הוא נותן את התבלין. חוץ מלתוך דבר שיש בו חומץ וציר [משקה מלוח הנוטף ממליחות הדגים]! שהחומץ והציר מבשלים את התבלין אף בכלי שני [5].

אלמא, אף שהחומץ ניתן קודם בכלי, וכבר נתערב בתבשיל ואינו בעין, מכל מקום הוא מבשל. והיינו כ"יש אומרים", דמותר קודם לתת את החומץ, ואחר כך את הקמח.

והוינן: ונוקמה לשיטת ה"יש אומרים", נמי כרבי יוסי! שמצינו אף לרבי יוסי שאמר כדבריהם.

כדתניא: רבי יוסי אומר: שעורים שנשרו במים ונתבקעו - הרי הוא שורן בחומץ, והחומץ צומתן שלא יחמיצו! אלמא, החומץ מבשל את הקמח, אף אם קודם לכן נשרו השעורים במים [6].

ודחינן: מדברי רבי יוסי אין ראיה לדברי ה"יש אומרים". שהרי כי אשמעינן ליה לרבי יוסי דהחומץ מבשל, הני מילי היכא דאיתיה לחומץ בעיניה, ואינו מעורב בדבר אחר. אבל בחומץ שמעורב על ידי תערובת בתבשיל, לא קאמר דהוא מבשל.

עולא אמר: אחד זה ואחד זה, בין שנותן קודם את החומץ ובין שנותן קודם את הקמח, אסור למלול את הקדירה בפסח כלל, משום הרחקה מחשש עבירה. וכדאיתא: "לך לך" אמרינן לנזירא, סחור סחור [לך מסביב], לכרמא לא תקרב! שמשום הרחקה מדבר איסור, אומרים לנזיר להתרחק מהכרם. כדי שלא יכשל באיסור אכילת ענבים.

רב פפי שרי לבורדיקי [לנחתומים] של דבי ריש גלותא, לממחה קדירה בחסיסי בפסח! שהתיר להטיל לתוך התבשיל "קמחא דאבשונא". והוא קמח שנעשה מחיטים קלויות בתנור. לפי שכבר אינן באות לידי חימוץ [7].

אמר רבא: וכי איכא מאן דשרי לעשות כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי?! ואף שמן הדין מותר למלול את הקדרה בקמח זה, מכל מקום במקום כבית ריש גלותא, ששכיחים בו עבדים, אין להתיר זאת. שהרי העבדים מזלזלין בדבר איסור. ואם נתיר להם בקמחא דאבישונא, יבואו להתיר אף בקמח סתם.

איכא דאמרי: רבא גופא מחי ליה בפסח קידרא בחסיסי! ואף הוא לא חשש בקמחא דאבישנא לחימוץ.

מתניתין:

א. אין נותנין בפסח קמח לתוך חרוסת, או לתוך חרדל! שהחרוסת יש בה חומץ [8]. והיא עשויה לטבל בה בשר. ורגילים לתת בה קמח כדי להקהות את טעמה. והקמח מחמיץ לאחר זמן, ומקהה את טעם החומץ. וכן נותנים אותו בחרדל, כדי להקהות את חוזקו. ובפסח לא יעשה כן, משום שהקמח יבוא בכך לידי חימוץ.

ואם נתן לתוכן קמח, יאכלו מיד! קודם שיספיק הקמח להחמיץ בהן.

ורבי מאיר אוסר לאוכלן אפילו מיד! דקסבר, החומץ שבחרוסת וחוזק החרדל ממהרים את החימוץ, ומיד הוא מחמיץ [9].

ב. כתיב בקרבן פסח, "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו".

ולא במים בלבד אסור לבשלו, אלא אין מבשלין את קרבן הפסח אף בשאר משקין. ואף לא במי פירות [10]! והטעם יבואר בגמרא.

אבל סכין בהם את הפסח קודם צלייתו [11].

וכן מטבילין אותו בהן [בשאר משקין ומי פירות], בשעת אכילתו!

ג. מי תשמישו של נחתום, שבהם הוא מצנן את ידיו בשעת עריכת וקיטוף העיסה, ישפכו בפסח. מפני שהן מחמיצין מחמת פירורי הבצק שנופלין לתוכם.

גמרא:

שנינו במתניתין: ואם נתן יאכל מיד. ורבי מאיר אוסר! אמר רב כהנא: מחלוקת חכמים ורבי מאיר אינה אלא כשנתן את הקמח לתוך החרדל. דלחכמים אינו מחמיץ מיד. ולרבי מאיר, מיד הוא מחמיץ. אבל אם נתן את הקמח לתוך החרוסת, לדברי הכל ישרף מיד! שדוקא בחרדל התירו חכמים. לפי שהוא חזק, ומעכב את הקמח מלהחמיץ מהר [12]. אבל החרוסת מחמיצה את הקמח מיד.

ותניא נמי הכי: אין נותנין קמח לתוך החרוסת. ואם נתן, ישרף מיד!

ואם נתן את הקמח לתוך החרדל - רבי מאיר אומר: ישרף מיד!

וחכמים אומרים: יאכל מיד!

אלמא לא פליגי אלא בחרדל. אבל חרוסת, לכולי עלמא תשרף.

אמר רב הונא בריה דרב יהודה, אמר רב נחמן, אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים! ובדיעבד, אם נתן את הקמח, מותר לאוכלו מיד.

הערות

[1] ודוקא בכלאים אבודים אסור לעשות כן. אבל בכלאים ידועים מותר. ואף דמצעות של כלאים אסורים, התם היינו טעמא משום דחיישינן שמא תכרך לו נימא על בשרו. אבל מרדעת אין רגילה להכרך על בשרו. תוספות. ורבינו פרץ כתב, דאיירי הכא בבגדים קשים, דלא שייך בהם חשש זה.

[2] ואף משום לעג לרש אין בזה. ודוקא בציצית אמרו, דמהאי טעמא צריך ליתנה בבגד המת. משום ששקולה היא כנגד כל המצוות. תוספות. והריטב"א כתב, דלא שייכא בזה לעג לרש, משום דאף החיים אינם אסורים בכלאים אלא בדרך הנאה. והמת אינו נהנה מהם.

[3] והקשה רבינו אפרים [הובא ברא"ש], הרי סבר שמואל לעיל דכל שלא נתבקעו ממש אינן מחמיצות. ואם כן, למאי איכא למיחש? אם נתבקעו, לא יקנם הישראל. ואם לא נתבקעו, הרי הן מותרות. ותירץ, דחיטים שעוסקים בהם, אינן מחמיצות בלא ביקוע. אבל חיטים דמינח נייחא במים, ודאי מחמיצות אף בלא ביקוע. והרא"ה תירץ דדוקא בשעורים סבר הכי. אבל חיטים שהן סדוקות, מחמיצות אף בלא ביקוע. וכתב להוכיח כן מעבודה זרה סה ב. ויעוין בר"ן שדחה ראייתו. וכתב לתרץ, דלעולם בנתבקעו איירי. דאכתי איכא למיחש, דלמא יטחנם הגוי וימכרם לישראל, ולא ידע הקונה שקמח של חטים מבוקעות הוא.

[4] ואיירי שבשעת נתינת הקמח עדיין אין הקדירה רותחת. דאם לא כן, היינו חליטה. מיהו כשנותן בה חומץ הרי הוא ממהר את הבישול. ותו לא אמרינן דהקמח יחמיץ עד שיבוא לידי רתיחה. תוספות רי"ד. ורבינו דוד פירש שכן דרך המלילה, שנותן את הקמח בקדירה כשהיא רותחת על גבי האש, ואחר כך מסירה מן האש ונותן בה חומץ. וקאמר דיתן את הקמח קודם שמסירה מן האש. ולעולם משום חליטה הוא מותר. ולא יתן את הקמח לאחר שמסיר מן האש. ו"יש אומרים" סבירא להו, דאף לאחר שמסיר מן האש, חליטה מעליא היא. שכלי ראשון מבשל אף שלא על גבי האור. ולפי זה, הא דקאמר ד"יש אומרים" היינו רבי יהודה, הכי קאמר: אפילו לרבי יהודה דכלי ראשון אינו מבשל, מיהו כשיש בו חומץ הרי הוא מבשל. וכל שכן לחכמים, דאף בלא חומץ חליטה גמורה היא.

[5] רש"י. מיהו מסקנת הסוגיא התם, דאף כלי ראשון אינו מבשל אליבא דרבי יהודה. ויעוין בפני יהושע שביאר למה כתב רש"י כאן כהוה אמינא דהתם.

[6] וצריך עיון בסברת המקשן. הא רבי יוסי איירי בחומץ בעין, וכדדחי בסמוך. ודקארי, מאי קארי לה. ויש לומר, דסלקא אדעתין, דמצינו דלרבי יוסי אלים כח החומץ ביותר. ואף לאחר שהתחילו השעורים להתנפח וקרובות הן לחימוץ, מעכבן החומץ מלהחמיץ. ולכך סבר, דאף כשאינו בעין נמי מהני. פני יהושע.

[7] רש"י. ותמהו תוספות, הא לעיל אסרינן קמחא דאבישנא משום דחיישינן שמא לא נקלו יפה. ופירשו, דאיירי בקמח עדשים שהוא מין קטניות, שאינו בא לידי חימוץ כל כך. ויעוין בצל"ח שתמה בלשונם. דמשמע דקצת חימוץ יש בו. והא קיימא לן דקטניות אינם מחמיצות כל עיקר. וכבר ציין המהרש"א, דלשון הרא"ש יותר מדוקדק. שכתב "שאין בא לידי חימוץ". וכתב, דאף התוספות מודים לרש"י דאיירי בקליות. ולכך לא חיישינן שיחליפו בקמח של חיטים קלויות. שהרי אף חטים קלויות אינן מחמיצות כל כך. והחק יעקב כתב ליישב דברי רש"י, דלעיל איירי בחיטים קלויות. וכאן איירי מקמח שנתייבש בתנור. וחילוק זה מבואר כבר ברמב"ם פרק ה הלכה ג וה.

[8] והרא"ש והר"ן פירשו, דבחרוסת איכא אף מים. ולשיטתם אזלו, דמי פירות לבד אין מחמיצין. מיהו מלשון רש"י משמע, דאיירי אף בלא מים. ולשיטתיה אזיל, דאף מי פירות לבדם מחמיצים חמץ נוקשה. פני יהושע.

[9] ורבינו פרץ כתב, דמשום גזירה הוא. דכיון דהם דברים העשויים להשהותן לזמן מרובה, חיישינן שמא ישהה אותם. ולכך אסרו אף לאוכלם מיד. וכן איתא בירושלמי ["מפני שהוא משהה"].

[10] תימא, למה שנאו כאן? תוספות. ויש לומר, דהוא משום "אבל סכין ומטבילין אותו", דהיינו בחרוסת. מהר"ם חלאווה.

[11] רש"י. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב דבין סכין ובין מטבילין היינו לאחר צלייתו.

[12] והמהר"ם חלאווה כתב בשם רש"י, שחוזק החרדל אופה את הקמח, ושוב אינו בא לידי חימוץ אף אם ישהנו [ודלא כדמשמע ברש"י לפנינו, דרק גורם שלא יחמיץ מיד]. ובשם הירושלמי הביא, דבתרוייהו אסור להשהותן. אלא שדרך החרדל שלא להשהותו, משום שמפיג טעם. ולכך התירוהו לאכול מיד. אבל בחרוסת שהדרך להשהותה, חיישינן בה שיבוא להשהותה.

מנקטא ליה אימיה בארבי [היתה מביאה לו אמו חיטים בעריבות], שהיתה מכינה לו חיטים ומשמרתן מתחילת הקציר ומכניסה אותן בכלים כדי לשמרן עד פסח.

א מסופר: ההוא ארבא דחיטי דטבעא [ספינה אחת של חיטים שטבעה] לפני פסח בנהר חישתא, שריא [התיר] רבא לזבוני [למוכרה] לגוים בפסח.

איתיביה [הקשה לו] רבה בר ליואי לרבא: שנינו, בגד שאבד בו כלאים כלומר, שנארג בו חוט צמר בבגד פשתים, או להיפך, ואין ידוע היכן הוא — הרי זה לא ימכרנו לגוי, ואף לא יעשה בו מרדעת לחמור, שיש לחשוש שמא יטול ממנו חתיכה שבה הכלאים ויתפרנה בבגדו. אבל עושין אותו תכריכין למת, שאין לחשוש שמא יטול מן המת.

ונברר: לגוי מאי טעמא [מה הטעם] לא ימכרנו — לאו [האם לא] משום דהדר מזבין [שחוזר ומוכר אותו] לישראל, וכיון שאין הכלאים גלויים לכל — ישתמש בהם. ומטעם זה אף כאן יש לאסור למכור את החיטים הללו לגוים, שמא יחזרו וימכרו לישראל.

הדר [חזר] ואמר רבא: לזבינהו [שימכרו] את החיטים הללו קבא קבא [קב קב], כלומר כמויות קטנות לישראל ולא כמות גדולה לאדם אחד, כי היכי דכליא [כדי שיכלו] החיטים הללו קמי פיסחא [לפני הפסח] ולא יבואו להיכשל באכילתן בפסח.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מוללין את הקדירה בפסח. כלומר, אין נותנים קמח בקדירה כדי לספוג את הקצף והלכלוך העולים עליה בעת הבישול, והרוצה שימלול — נותן את הקמח, ואחר כך נותן את החומץ, והחומץ מעכב את החימוץ. ויש אומרים: אף נותן את החומץ, ואחר כך נותן את הקמח, שהחומץ מעכב את הקמח מלהחמיץ אפילו כשהוא מהול במים.

ושואלים: מאן [מי הם] יש אומרים אלה?

אמר רב חסדא: ר' יהודה היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: האילפס והקדירה שהעבירן (הורידם) מן האש כשהם מרותחין — לא יתן לתוכן תבלין בשבת משום שהוא כמבשל, אבל נותן תבלין לתוך הקערה או לתוך התמחוי (כלי גדול) ששופכים לתוכם מן האילפס. ר' יהודה אומר: לכל המאכלים שבכלי שהוסר מעל האש הוא נותן תבלין, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שמפני חריפותו הריהו כרותח. וכיון שלדעת ר' יהודה חומץ הריהו כרותח, אם כן כשם שמכניסים קמח במים רותחים אינו מחמיץ, אף כשמכניסים אותו בחומץ כן הוא.

ושואלים: ונוקמה [ונעמידה] את דעת "יש אומרים" כדברי ר' יוסי, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: ר' יוסי אומר לגבי חיטים שהיו במים: שורן בחומץ, וחומץ צומתן (מחזיקן, מצמצמן) ואינו נותן להן להחמיץ!

ומשיבים: כי אשמעינן ליה [כאשר שמענו אותו] את ר' יוסי, הני מילי דאיתיה בעיניה [דברים אלה אמורים כשישנו החומץ בעינו], ומפני חריפותו הוא פועל למניעת חימוץ, אבל על ידי תערובת — לא.

עולא אמר: אחד זה חומץ בין בתחילה ואחד זה בין בסוף — אסור, שיש להחמיר באיסורים ולהשתדל שלא להגיע לחשש עבירה, משום הפתגם הידוע: "לך לך" אמרינן נזירא, "סחור סחור, לכרמא לא תקרב" ["לך לך" אומרים אנו לנזיר, "סביב סביב, לכרם אל תקרב"]. שהנזיר האסור ביין ובפרי הגפן, מוטב שאף לא יכנס בכרם, שמא מתוך כך ייכשל באכילה, וכן הוא בשאר איסורים.

מסופר: רב פפי שרי ליה לבורדיקי דבי ריש גלותא [התיר להם לאופים שבבית ראש הגולה] לממחה [למחות] את הקדירה בחסיסי [בקמח קלי], אמר רבא: איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי [האם יש מי שמתיר דבר כמו זה במקום שמצויים העבדים]? שהעבדים מזלזלים באיסורים, ועלולים להטיל קמח רגיל, ויכשילו באיסור חמץ בפסח! איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי [עצמו היה ממחה את הקדירה בקמח קלי].

ג משנה אין נותנין קמח לתוך חרוסת (מאכל מתובל חריף) כדי להקהות את חריפותו או לתוך החרדל, שחריפותם של אלה מחישה את חימוץ הקמח. ואם נתן — יאכל מיד לפני שיחמיץ, ור' מאיר אוסר, שמא יחמיץ מיד.

ועוד אמרו: אין מבשלין את קרבן הפסח לא במשקין ולא במי פירות שהרי אמרה התורה שצריך לאכלו צלוי, אבל סכין אותו בשעת צלייתו ומטבילין אותו בשעת האכילה בהן.

ועוד אמרו: מי תשמישו של נחתום שהוא מצנן בהם את ידיו או רוחץ בהם את הכלים — ישפכו ולא ישתמשו בהם, מפני שהן מחמיצין, שהרי משהו מן הקמח והעיסה נכנס לתוכם.

ד גמרא אמר רב כהנא: מחלוקת ר' מאיר וחכמים כשנתן מקמח לתוך החרדל שהוא חריף ביותר ואינו מניח להחמיץ, אבל לתוך חרוסת שאינה כה חריפה — דברי הכל ישרף מיד, שאינה מונעת חימוץ.

ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: אין נותנין קמח לתוך החרוסת, ואם נתן — ישרף מיד. ואם נתנו לתוך החרדל, ר' מאיר אומר: ישרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל מיד לפני שיחמיץ. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים בענין זה. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה [בנו] של רב יהודה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that his mother would bring him wheat in a trough. In other words, she would guard the wheat grains from when they were harvested by placing them in vessels and guarding them until Passover.

The Gemara relates that there was a certain boat carrying wheat, which capsized before Passover in the Ḥishta River. Rava permitted its owners to sell the recovered grain to gentiles before Passover.

Rabba bar Levai raised an objection to the opinion of Rava from a baraita: With regard to a garment in which diverse kinds, a prohibited mixture of wool and linen, has been lost, i.e., a wool garment into which a linen thread was sewn or vice versa, one may not sell it to a gentile; and one may not even fashion it into a saddlecloth for a donkey. It is prohibited to do so lest one remove a piece of this garment and sew it onto his own clothing. However, one may fashion it into a shroud for a dead body, as there is no concern that he will remove it from the dead.

The Gemara clarifies this issue: What is the reason that one may not sell it to a gentile? Is it not due to the concern that the gentile will resell it to a Jew? Since the mixture of wool and linen is not visible, it is possible for a Jew to use this cloth unawares. The same concern applies to grain: It is not apparent that the grain that capsized in the river is prohibited. It should therefore be prohibited to sell this wheat to gentiles, lest they resell it to Jews.

Rava reconsidered and then said: He should sell this wheat one kav at a time, i.e., in small measures, each to a different Jew, but not to any one Jew in large quantities, so that all of this wheat will be used before Passover. By selling it in this manner, all the grain will be used quickly and no one will unwittingly eat these leavened grains on Passover.

The Sages taught: One may not stir flour into a pot of food on Passover to absorb the foam that has accumulated during the cooking process. And one who wishes to stir flour should add the flour and afterward add vinegar, which will prevent the flour from becoming leavened. And some say: One may even add vinegar and afterward add the flour, as vinegar prevents flour from becoming leavened even after the flour is diluted in water.

The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is introduced by the phrase some say?

Rav Ḥisda said: It is the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna: With regard to a stew pot or a pot of food that one removed from the fire when it was seething, one may not add spices to them on Shabbat. However, one may add spices to a dish or to the large plate into which the food is poured from the pot. Rabbi Yehuda says: One may add spices to any food that has been removed from the fire, except to a dish that contains vinegar or brine, as this food is considered as though it were still seething, due to the pungency of the vinegar or brine. Since Rabbi Yehuda maintains that vinegar has the same effect as boiling, he would agree that vinegar, like boiling water, prevents flour from becoming leavened.

The Gemara asks: And let us establish the opinion of: Some say, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As we learned in a mishna: Rabbi Yosei says, with regard to wheat grains that were soaked in water: One should soak them in vinegar, and this vinegar will cause the wheat to contract and prevent it from becoming leavened.

The Gemara answers: When we learn the opinion of Rabbi Yosei, this applies only to a situation where the vinegar is in its pure, unadulterated form, in which case its pungency prevents the wheat from becoming leavened. However, if the vinegar is added by means of a mixture, no, Rabbi Yosei’s statement does not apply to a case of this kind.

Ulla said: In both of these cases, whether the vinegar is added first or afterward, its use is prohibited, as one must avoid scenarios that might lead to a prohibition, as per the well-known adage: Go around, go around, and do not approach the vineyard, they say to the nazirite. Since a nazirite is prohibited from drinking wine and eating grapes, it is preferable for him to avoid a vineyard entirely. A similar principle applies to other prohibitions.

The Gemara relates: Rav Pappi permitted the cooks [burdikei] of the household of the Exilarch to mash roasted grains into a pot of food, to dissolve the accumulated foam. Rava said: Is there anyone who permits this matter in a place where servants are found? Servants are unlikely to be careful with regard to these prohibitions. They will use raw flour for this purpose, which will lead to a violation of the prohibition against leavened bread on Passover. Some say that Rava himself would add roasted grains into his own pot.

MISHNA: One may not add flour to ḥaroset, a seasoned, pungent food, or to mustard, to dull the sharp taste. In both cases, the pungency of these foods might accelerate the leavening of the flour. And if one added flour to either of these, the mixture may be eaten immediately before it is leavened; and Rabbi Meir prohibits this, lest the food be leavened immediately.

The mishna continues: One may not boil the Paschal lamb in ordinary liquids or in fruit juices, as the Torah explicitly states that it must be roasted. However, one may baste it while it is roasting and dip it into liquid while eating it.

The tanna further states: Water that has been used by a baker for cooling his hands or washing dishes should be poured out, because this water leavens the dough, as the water probably contains a small quantity of flour and dough.

GEMARA: Rav Kahana said: The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis concerns a case where one adds flour to mustard, which is extremely pungent and will not leaven the flour immediately. But in a case where flour is added to the less pungent ḥaroset, which will leaven the flour quickly, everyone agrees that the mixture must be burned immediately.

And that opinion was also taught in a baraita: One may not add flour to ḥaroset, and if one did add flour it should be burned immediately. With regard to flour that was added to mustard, Rabbi Meir says: It should be burned immediately, and the Rabbis say: It should be eaten immediately, before it is leavened. Rav Huna, son of Rav Yehuda, said that Rav Naḥman said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis concerning this issue. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Huna, son of Rav Yehuda:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' בעיקריתם היתה משמרת אותם לשם מצה מתחלה:

ההיא ארבא דטבעא בחישתא. כלומר טבעא ספינה בנהר התיר רבא למכור החטים שבספינה לנכרים ומותבינן ליה [מהא דתניא] הבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי חיישי' שמא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושין אותו תכריכין למת הדר ביה רבא ושרנהו לזבונינהו קבא קבא לישראל כי היכי דניכלו קמי פסחא:

ת"ר אין מוללין את הקדרה בפסח. פי' מלילות הקמח בקדרה והרוצה שימלול נותן הקמח ואח"כ החומץ ויש אומרים נותן החומץ ואח"כ נותן הקמח ואוקימ' יש אומרים ר' יהודה הוא דתאני בענין נתינת תבלין בשבת ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר כלומר החומץ והציר מבשל ומדלענין שבת מבשל ואסור לענין חמץ בפסח שרי דקדים ומבשיל ליה ולא אתי לידי חימועא ונוקמה מאן יש אומרים ר' יוסי דאמר שורן בחומץ וחומץ צומתן ודחי' אימור דאמר ר' יוסי בחומץ לבדו שצומת אבל על ידי תערובת מים וחומץ מי קאמר עולא אמר בין החומץ מקודם בין אחרי כן הכל אסור למלול משום הרחק איסור כמו שאמר לנזיר התרחק מן הכרם שלא תאכל מן הענבים ר' אבא מיחי ליה בחסיסי כעין ותיקא ולא מיחה על רב פפי דשרי לדבי ריש גלותא אלא משום דעבדי דלא מעלי ועבדי איסורא:

אין נותנין קמח לתוך החרוסת ולא לתוך החרדל ואם נתן לתוך החרדל יאכל מיד ור"מ אוסר אבל לתוך חרוסת דברי הכל ישרף מיד.

תניא נמי הכי אין נותנין קמח לתוך חרוסת ואם נתן ישרף מיד לתוך החרדל ר' מאיר אומר ישרף מיד וחכמים אומרים יאכל מיד ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כחכמים:

איתביה בגד שאבד בו כלאים. פי' שאפי' חוט א' אוסר בגד גדול ולא דמי לבשר בחלב דבעי נותן טעם דהתם דרך בישול אסרה תורה דהיינו נתינת טעם. לא ימכרנו לגוי פי' דכיון דאבד לא מינכר אבל אם היה ניכר מותר למוכרו לגוי וכן בגד צמר תפור פשתן מותר למוכרו לגוי דכי מזבן ליה בחזקת שעטנז זבין ליה ישראל מיניה הרי"ט ז"ל:

ולא יעשנו מרדעת לחמור. פרש"י ז"ל דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו בא' מבגדיו. וכתב הרי"ט ז"ל אבל משום חשש ישיבתו כדי לא נאסרה דהא תנן מרדעת החומר ותכריכי המת אין בהן משום כלאים. ועוד כתב הרי"ט ז"ל דיני כלאים בסוף פ"ק דביצה ביארתים באר היטיב כתבתים בילקוטים:

אבל עושה אותן תכריכין למת. יש שהקשו אמאי לא חיישינן משום לועג לרש כדאמרינן במס' ברכות פרק מי שמתו גבי תכלתא דר' יונתן דהויא שדיא אקברי וכתב רת"ם ז"ל דמתים פטורין מן המצות וליכא משום לועג לרש אלא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ואחרים תירצו דבכל המצות איכא משום לועג לרש אבל כלאים דדרך הנאה אסרה תורה כדכתיב לא תלבש והרי אינן נהנין ודכוותיה אפי' בחיים שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ועדיין יש מחלוקת גדולה בין המפרשים על הא דאמרינן במס' מנחות פ' התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא דמודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו כי יש למדין משם להטיל ציצית בתכריכי המת משום לועג לרש וקשיא להו א"כ למה אמרו בפ' מי שמתו דליוה וכתב ז"ל כי מעולם לא היה היתר לקשר זה כי הקשו ממה שמצאו במס' שמחות אבא שאול בן בטנית ציווה את בניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני והרמב"ן ז"ל בירר הדברים לאמיתן לפי שמצא במס' ציצית משבע מסכתות קטנות דתנינא התם אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא כשאמות התיר לי ציצית מאפליוני לפי שיש בה משום קדושה אלא נעשית תכריך למת ומרדעת לחמור ע"כ בברייתא וכתב הוא ז"ל דבהא פליגי דאבא שאול סבר כל מצוה שעבר זמנה כגון סוכה ולולב שעבר זמנה וחוטי ציצית שבלו נזרקים כדקי"ל תשמישי מצוה נזרקין אבל טלית מצוייצת שראוייה למצותה קסבר יש בה משום דחויי מצוה להטילו לאיבוד ולבטלו ממצותו ומשום הכי אין לקוברו עם המת והיינו דקאמר יש בו משום קדושה ורבנן סברי אין בו משום קדושה אלא כל זמן שרוצה לקיימו שמתחילה לא הקצהו אלא לכך ומעתה אפי' אבא שאול מודה בציצית חדשה שלא נשתמשו בה מעולם מתירין למת ואיהו ה"ק התירו תכלת מאפליוני ליתן אותו בטלית אחרת ורבנן סברי אין צריך והדבר פשוט שהלכה כחכמים דאבא שאול יחידאה הוא זו משיטת הרמב"ן ז"ל כפי מה שקבל הרי"ט מפי הרא"ה רבו ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל ומ"מ ברוב המקומות ראינו מנהג פשוט מלפנים שלא להטיל ציצית בתכריכי המתים אלא שעכשיו מקרוב התחילו לנהוג בדבר בקצת המקומות ואילו מההיא דמנחות משמע דמצוה להטיל לו וא"כ על מה סמכו הראשונים במנהגם ובתוס' תירץ דבר זה כי מתוך שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות היא כעדות לבעליה שקיים כל התורה כולה ואין אנו ראויים לעדות זה כמו שהיו ראויים רבותינו ועוד כי בימי רבותינו היו כולם לובשים טליתות מצוייצות מחיים ולפיכך מטילין להם כן במתים אבל עכשיו שיש הרבה בני אדם שאין להם ציצית מחיים האיך מטילין לו לאחר מיתה אין זה כבוד כי אם לועג גדול ומפני המחלוקת והבושה נמנעו מלהטילו אף למי שהוא זריז בו מחיים ועכשיו תהלה לאל כי רוב בני אדם זריזין במצות ציצית מחיים חזרו לדין התלמוד להטיל אחר מיתה למי שזריז בו מחיים ואין למחות בשום מנהג שנהגו בדבר זה והכל לפי מה שנהגו ע"כ:

הדר אמר רבא ליזבנהו קבא קבא לישראל. יש שפי' שמוכר סתם ואין צריך להודיעו אחר שהוא דבר מועט וזה דעת בעל העיטור ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו מחוור כי האיך סומך באיסור גדול כזה על חזקה שיאכלנו לאלתר אחר שהוא דבר מועט ואפי' אמרו בפי' שלוקחו לשעתו יש לחוש שמא ימלך להצניעו לאוכלו בפסח ופי' ודאי צריך להודיעו ודקאמר קבא אורחא דמילתא נקיט דליכא דזבין מיניה טובא ובמס' ע"ז איכא כי האי גונא בביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייא רבא לזבוני לגוים ואותביה רבא בר לואי מהא מתניתא והדר אמר רבא ליעביד מיניה פיתא ונזבניה לעכו"ם שלא בפני ישראל. וכתב הרי"ט ז"ל ובדין הוא דהכא מצי למימר נמי רבא הכי אלא דהך תקנתא לזבוני קבא קבא לישראל רויחא טפי והתם דלא איפשר למיעבד כי הכא אמר למפייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל ומיירי במקום שיש פלטר ישראל דפת של גוים אסור ואפי' של פלטר. א"נ אפי' במקום שאין פלטר ישראל. ובמוכרו לגוים בעלי בתים (של אותו חזקה למכור) בודאי לא חיישינן כולי האי שימכרם לפלטר ויחזור הוא וימכרם לישראל ומיהו בפני ישראל אסור דהשתא אתי ההוא ישראל למיכל מיניה כיון דידע דישראל אפייה שלא גזרו כלום בפת של ישראל אעפ"י שהוא ברשות גוי כיון שאפייתו ועשייתו בהיתר גמור אבל בפת של גוים גמור אעפ"י שעשאו פלטר במקום שאין פלטר ישראל אם בא לרשות גוי בעל הבית אסור הוא לישראל שלא התירו פת של פלטר אלא בשנוטלו ברשותו ואיפשר נמי בפת בעלי בתים אם נתנו לפלטר למכור מותר דלא פלוג רבנן וכן דעת הרא"ה ז"ל והרשב"א סובר דכולא מילתא תליא במקום אפייה וכשהיה פת של פלטר מותר אפי' מיד בעל הבית (דשם מותר הירה פת (נ"ל דצ"ל כשם שמותר תהיה בפת של ישראל, המעתיק) של ישראל וכתב הרי"ט ז"ל ואין הנדון דומה לראיה אבל נראה ודאי דפת של ב"ה שהוא ברשות ישראל אסור לישראל אחר ליטול מידו דאי לא משוית לגזרת חכמים כי חוכה ומיהו בשלא טרח ישראל אחריו אלא ששלחו לו דורון אפשר שלא גזרו שלא יוכל לשלחו לישראל או למוכרו לו ושלא יודיענו כלום אלא שיש להחמיר: ולענין חיטין שנפלו מים על מקצתן והוא מיעוט אם ניכרין נוטלן ואוכלן קודם הפסח ואם אינן ניכרין ודאי אסורין באכילה בפסח דלית לה ביטול בכי האי גונא שהרי החמץ שם ולזמנו מחמיץ השאר אבל מ"מ מותר להניחם עד אחר הפסח שהרי שמא לא החמיצו ואם החמיצו שמא לא החמיץ מהם כזית בכדי אכילת פרס ע"כ להרי"ט ז"ל:

הא דתנן האילפס והקדרה שהעבירן ברותחין. כתב הרי"ט ז"ל ליכא למידק מהכא אי עירו מכלי ראשון רותח לתוך שני מבשל לענין שבת או לא דאילו מרישא דייק דלא מבשל ומסיפא דייק דמבשל. וכבר כתבנו במקומו דעת רת"ם ז"ל בזה דעירוי ככלי ראשון ואעפ"י שלא מצינו ראיה גמורה לדברי רת"ם ז"ל מ"מ כדאי הוא לחוש לדבריו לחומרא לענין שבת ומ"מ לענין הגעלה אין להביא ראיה כלל מכאן ואפי' להכשיר כלי הראשון במי חם שהעבירו מרותח מע"ג האור וכ"ש בעירוי מכלי ראשון וברור ושלא כדברי רת"ם ז"ל ומיהו לענין בליעת איסורין יש דין אחר שאפי' שני יש לחוש וכדחזינן בפ"ק דחולין לענין בית השחיטה ויש שלשה דינים בדבר דלהגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולענין שבת כלי ראשון מרותח שהיד סולדת בו מבשל אפי' שאינו ע"ג האור אבל כלי שני אינו מבשל ואפי' הוא רותח כדתנן אבל נותן הוא לתוך הקערה אבל לענין בליעת האיסורין אינו כן אלא אפי' כלי שני מבליע כדי קליפה ושלא כדברי האומרי' דכיון דכלי שני אינו מבשל אף אינו מבליע. ע"כ להרי"ט ז"ל:

רבא מחי לה קידרא בחסיסי עיקר הפי' שהוא קמח הנטחן ממצה אפויה וקמ"לן דאפוי שבשלו מותר ואפי' לכתחילה ולא גזרינן ביה מידי אלא היכי דשכיחו עבדו דגזרינן דילמא אתי למיעבד בקמחא דעלמא:

חטים שטבעו בנהר הוזכר בסוגיא זו שאסורין בפסח ואפילו למכרן לגוים אסרוהו שמא יחזור וימכרם לישראל אלא שימכרם לישראל מעט לזה ומעט לזה עד שיכלו קודם הפסח ומכיון שהוא מוכרם מעט לזה ומעט לזה אינו צריך להודיע שמכירתו מעט לזה ומעט לזה מוכחת עליו וי"מ אותה בהודעה והכל לפי מה שריסי עיניו של לוקח מוכיחות אם רוצה אותם לאכילת עכשיו או בא ליקח אותם לפסח ולגוי מיהא יראה שאף מעט מעט אסור שמא יחזור וימכרם לישראל ומ"מ לגדולי המחברים ראיתי שמוכרם לישראל אף כלן כאחד ודוקא בהודעה ולגוים מעט מעט ונראה לי שהם מפרשים שרייה רבא לזבוניה לגוים פי' כלו כאחד והקשו לו מבגד שאבד בו כלאים עד שחזר בו והוא שאמרו הדר אמר רבא נזבנינהו קבא קבא לישראל כלומר אף לישראל שכל שהוא מוכרו מעט מעט בדרך שהוא ניכר שלשעתו הוא רוצה לאכלם מותר אף לישראל וכל שכן לגוי שכל לקיחה מעט מעט ניכר הוא שלאכילת עצמו הוא צריך לו ובהודעה לישראל אין בו חלוק בין רב למעט אחר שהוא מודיעו אלא שמן הסתם אין ישראל לוקחו אלא קבא קבא וקבא קבא מותר אף שלא בהודעה אלא שמתוך שלא הותר בישראל אף קבא קבא אלא בזמן שהדברים מוכיחים שלאכילה קודם הפסח הוא רוצה בה הם מזקיקים להודעה ומאחר שהצריכו בהודעה לא הוצרכו לקבא קבא והדברים ברורים:

ושמא תאמר והרי תלית את הדבר בנתבקעו וא"כ אם לא נתבקעו יהו מותרין אף לישראל ואם נתבקעו ימכרם לגוי שהרי אם יחזור וימכרם לישראל ניכרים הם אין זה כלום שמא נתבקעו והגוי טוחנם ומוכר לישראל את הקמח או שמא יש ביניהם שנתבקעו ומובלעים בין האחרים ואינם ניכרים ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שלא תלו הדבר בבקוע אלא בלתיתה שמאחר שאין שם מים הרבה וכן שהוא עוסק בהם אינו בא לידי חמוץ עד שיתבקעו אבל חטים שטבעו הואיל ויש שם מים הרבה וכן שנחו לשם מתחמצים אף בלא ביקוע ולדבריהם חטה הנמצאת בתבשיל נאסרת בלא בקוע אלא שהם מצדדים להשוות לתיתה לתבשיל ששתיהם הביקוע מצוי בהם זו מחוזק השטיפה וזו מחוזק החום וי"מ שלא אמרו דין ביקוע אלא בשעורים אבל בחטים אף בלא ביקוע כן וכמבוקעים הם כמו שביארנו למעלה:

זה שכתבנו לפי דרכנו בחטים שטבעו מפני שנחו לשם כך הדין בחטים שנפל עליהם גשם שהרי המים נחים לשם מאחר שנידושה התבואה וי"א אף משנקצרה ומ"מ שק של חטים שנפל בנהר ולשעת והוציאוהו ויבשוהו זה היה מעשה והתירוהו גדולי אשכנז וכן בגשם היורד שבתחלת ירידתו מזדרזין ומכניסין אותו ומיבשין אותו לשעתו:

בגד שאבד בו כלאים כגון חוט של פשתן שנבלע בבגד צמר ולא נודע מקומו לא ימכרנו לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור אף שלא במקום רכיבה שאע"פ שמרדעת החמור אין בו משום כלאים הואיל ובגד גמור הוא שמא יקרע בגדו ויטול ממנו טלאי לתקנו ולא עוד אלא שבמקום רכיבה אף בלא חשש נטילה אסור שלא הופקע מרדעת מדין כלאים אלא מצד שהוא קשה והקשה אין בו דין כלאים כמו שביארנו בראשון של ביצה אבל בגד רך במקום רכיבה אסור ואע"פ שמן התורה אף ברכים לא נאסר אלא דרך לבישה כל שברכים אסור מדברי סופרים אף בהצעה ורכיבה שמא תכרך נימא על בשרו כמו שהתבאר אבל עושה הוא תכריכין למת מצוה והוא הדין לשאר מתים אלא ששאר מתים אין צריכים לכך ואורחא דמילתא נקט ומפני שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ומ"מ כל שהוא ניכר אסור משום לועג לרש ובתוספות שאלו בדין זה למה אינו בטל ותירצו בה מפני שאין ביטול אלא באיסור המתערב בהיתר אבל מה שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בפני עצמו ועיקר איסורן הוא בתערובתן אינו בטל ואע"פ שבשר בחלב כן ואע"פ כן יש לו ביטול איסורי מאכלות שאני שאין איסורן אלא מפני הטעם וכל שאין בו טעם ראוי ליבטל:

מלילת הקדרות הוא מה שנזכר למעלה בענין לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא ונשנית בכאן בשביל דבר שנתחדש בה והוא שאם נתן חומץ על הקמח בלא מים ומלל יש בו צדדים שאף כשיחזרו המים ויבאו עליה אין מחמצת ונחלקו בה אם הוא בנתינת חומץ תחלה ואח"כ קמח או בנתינת קמח תחלה ואח"כ חומץ ובסוף הדברים אסרו את הכל משום לך לך לנזירא אמרין סחור סחור לכרמא לא תקרב ומ"מ בחסיסי מותר והם קמח של מצה אפויה וי"מ קמח של עדשים ואף בזו במקום פורצים אסור שמא יתפרצו להקל בכלן וגדולי הרבנים פירשו בחסיסי קמחא דאבישונא ואין הדברים נראין שהרי אמרו לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא:

האלפס והקדרה שהעבירן בין השמשות או משחשיכה מרתחים מעל הכירה לא יתן לתוכה תבלין שכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל הוא ואפי' לא היה בתבשיל חומץ וכיוצא בו מדברים החריפים אבל אם נתן התבשיל לתוך קערה או תמחוי הואיל ובכלי שני הוא נותן לתוכו תבלין שכלי שני אינו מבשל וכבר ביארנוה בשלישי של שבת:

המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת ולא תוך חרדל אם נתן יאכל מיד ר' מאיר אוסר אמר הר"ם מחלוקת תנא קמא ור' מאיר אינו אלא כשנתן לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד לפי שהוא ממהר להחמיץ ועוד יתבאר תערובת החרוסת מה הוא בפרק אחרון:

אמר המאירי אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת פי' חרוסת הוא כמין כותח עשוי במיני פירות על ידי מים ומטבילין בו בשר ונותנין לתוכו חומץ ולפעמים נותנין בתוכו קמח להחליש כח החומץ והחדות שבו ומתוך שיש שם מים הקמח בא לידי חמוץ וממהר בכך על ידי החומץ שבו ואע"פ שאמרו למעלה חומץ מצמת צמית פירושו בתבשיל חם אבל בצונן כל שכן שממהר להחמיץ וכן אין נותנין אותו לתוך החרדל מטעם זה בעצמו ואם נתן יאכל מיד ור' מאיר אוסר אלא שישרף והלכה כחכמים ופי' בגמ' לדעת רב כהנא דוקא לתוך החרדל אבל בחרוסת מיהא הכל מודים שישרף לאלתר שאין בו חדות כל כך שיעכבהו מלהחמיץ ומ"מ לדעת רב הונא בשניהם נחלקו כסתם משנתנו ועל שניהם נאמר שהלכה כחכמים וכן נראה לי אלא שגדולי הפוסקים פסקו כרב כהנא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה העשירית ובאה הנה אגב גררה ואמר אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות אבל סכין ומטבלין אותו בהן ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות אמר הר"ם אמר השם ית' בפסח ובשל מבושל במים ולפי ששנה הבשול בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בישולו במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהם אחר שנצלה ומי הבצק וכל הבצק ישפכו כמו שזכרו ובמקום מדרון כדי שלא יתקבצו וישארו במקום נמוך ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות ואע"פ שבאיסור בישול להדיא נזכר בו במים מ"מ כל בישול במשמע ושמא תאמר אף זו מה הוצרכה והלא בהדיא נאמר כי אם צלי אש מתוך כך יש מפרשים אותה בשצלאו מתחלה כהלכתו ואומר שאף בישול שאחר צלי אסרה תורה אע"פ שקדם צלי לבישול ואע"פ שכל שקדם צלי מ"מ צלי אש הוא הרי מ"מ חל עליו שם איסור בישול אח"כ והתורה אמרה ובשל מבושל מכל מקום כמו שיתבאר בגמ' וכל שכן שאסור במים אבל סכין אותו בשמן בשעת צלייה ובשאר מי פירות חוץ מן המים וכן מטבילין את הבשר בהם בשעת אכילתו כהטבלה בכותח שאין כאן הפגת טעם של צלי ומ"מ במים אסור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת פ'י אע"ג דאמרן לעיל בבריית' והרוצ' שימלול נותן את הקמח ואח"כ עושין את החומץ דמשמע שהחומץ מעכב החימוץ והכא משמע שממהר להחמיץ יש לומר דל"פ דהתם כשהקדרה ע"ג האור מפני שהקמח מתבשל אינו מחמץ ואע"ג דאיכא למימר אדמבשל לי' מחמע כיון שהחומץ אגב דחריף ממהר בישולו אינו מחמיץ כיון שהיא מתבשל מהרה אינו יכול להחמיץ אבל לעולם בחומץ צונן ממהר להחמיץ ביותר ומש"ה ישרף אבל ודאי ר' יוסי דאמר דאף חומץ צונן צומת ואינו מחמיץ פליג עם מתני' דאיהו אמר צומת ואינו מניח להחמיץ ובמתני' אמרינן דאדרבה ממהר להחמיץ מיד כ"ש דאינו צומת:

תוס' בד"ה אבל עושהו כו' ואנו מפטירין השמים כסאי וכן הוא בפסיקתא כו' עכ"ל אבל בפ' בני העיר לא כתבו התוס' כן ע"פ הפסיקתא שם וז"ל אהא דאמרי' ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם וגו' ואין אנו עושין כן אלא מפטירין בירמיה שמעו דבר ה' וגו' כו' ע"פ הפסיקתא כו' עכ"ל ע"ש ויש ליישב דבריהם דהכא ע"פ הפסיקתא דה"פ דנהגינן ע"פ הפסיקתא לומר בכל השנים חזון בשבת שלפני ט' באב ולא בר"ח אב שחל להיות בשבת ובהפטרת שמעו דבר ה' ג"כ ע"פ הפסיקתא נוהגין כן ברוב השנים אלא כשחל ר"ח אב בשבת נדחית מפני הפטרת ר"ח דהיינו השמים כסאי דתדיר ושאינו תדיר כו' ודו"ק:

בד"ה האלפס כו' ונראה דאפילו שמואל כו' ובשילהי מסכת עבודת כוכבים כו' ובירושלמי כו' עכ"ל כל דבריהם כאן אינן ברורין בזה ועיין במקומו בפרק כירה שם תמצא דבריהם מסודרים על נכון וק"ל:

בא"ד והא דאמרי' בפרק כירה דשרי חם לתוך צונן כו' י"ל כו' הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב כו' עכ"ל הלשון מגומגם דההיא דבפרק כיצד צולין חם לתוך צונן נמי איירי בכה"ג שהצונן שלמטה הוא דבר המתערב כגון חלב ואפ"ה קאמר דקולף אלא דר"ל דהצונן שלמטה שהוא מים עם החם של מעלה שהוא נמי מים הוא דבר המתערב זה בזה וע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה רבא מחו ליה כו' דאין דרכם לבא לידי חימוץ כ"כ עכ"ל ולשון הרא"ש מדוקדק יותר שאין בא לידי חימוץ ולא חיישינן דילמא אתי לאחלופי כו' עכ"ל ע"ש וק"ל:

בגמ' ויש אומרים או נותן את החומץ וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אבל עושהו כו' אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית וכו'. זה לשון הגמ' שם לפי נוסחאות שלנו מודה שמואל בזקן וכו' שפטורה מ"ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לכסויי עבידא בההיא שעתא וכו':

בא"ד אמר רב מודה שמואל בזקן ועשאו לכבודו שפטורה וההיא שעתא וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה האלפס כו' בלע בתמיה נ"ב מבואר בביאורי הסמ"ג שלי. בד"ה רבא מחו כו' בסופו לידי חמוץ כל כך. נ"ב ובאשר"י כתב בהאי לישנא שאינה באה לידי חמוץ ואפ"ה הלשון מגומגם שאפילו יבא לידי חמוץ הא אין איסור חמץ אלא מה' מיני דגן לבד וצ"ל דה"ק מאחר שאין דרכן לבא לידי חמוץ מש"ה לא גזרי' אטו שאר קמח דלא אתי לאיחלופי לפי שאינו בדומה וק"ל וכן משמע קצת באשר"י ע"ש והרי"ף פי' חסיסי הוא קמח הבא ממצה אפויה כמו שאנו עושין ע"ש:

במשנה ומטבילין אותו בהן. נ"ל דקאי על כל הנזכרים למעלה רצוני אף אחרוסת וחרדל דחריפי טובא וה"א דמבטלי טעם פסח קמ"ל ובזה א"ש דשנאו כאן עי' לקמן תוד"ה אין מבשלין:

תוס' ד"ה רבא. וקשה כו'. ול"נ ליישב דהכא מיירי ע"י חומץ וקאי על הא דעולא:

גמ' איכא דאמרי רבא גופה מחי ליה קידרה בחסיסי. נ"ב נראה דהיינו אשישים דמתניתין דפרק הנודר מן המבושל (דף נ"ב ב') וכ"מ מתוס' כאן ד"ה רבא בשם הערוך:

האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין כ' תוספות מכאן אין להוכיח דעירוי ככ"ש דאדרבא דוק מסיפא איפכא כו' ויל"ד בזה דלמא דיוקא דרישא אמת דמותר לערות והא דלא קתני בסיפא אבל מערה הוא היינו לאשמועי' רבותא דנותן לתוכו אע"ג דבשארי דברים אפי' בכ"ש אסור לשרות דמחזי כמבשל כמ"ש תו' לקמן קמ"ל דהכא מותר לתת לתוכו ולעולם ה"ה דלערות שרי כדמוכח מדיוקא דרישא וי"ל דאיכא למימר נמי בהיפך דוקי' דסיפא אמת דאסור לערות ודלא קתני ברישא לא יערה לתוכו משום דר"י דקאי ארישא כדמפרש הש"ס התם ומתיר אפי' לשרות לכן נקט נמי ת"ק לא יתן וק"ל:

לכל הוא נותן. פרש"י תמוה שהוא נגד הש"ס דשבת דהתם מסיק דארישא קאי ר"י אכ"ר וי"ל דהכא ע"כ מוכח דר"ח הוה ס"ל דר"י אסיפא קאי אכ"ש דאלת"ה ק' למ"ל חומץ כלל תי"ל דהקמח נחלט ברותחין ועכצ"ל דבכ"ש היה נותן הקמח כמ"ש רש"י לעיל גבי לא לימחי אינש קדירא בקמחא דאבישנא ע"ש וא"כ כיון דע"כ בכ"ש איירי הכא ור"ח מייתי עלה הא דר"י א"כ מסתמא ס"ל לר"ח דר"י נמי בהכי איירי ולמסקנא דמס' שבת ע"כ יש אומרים דהכא לאו היינו ר"י וק"ל וקרוב לזה מצאתי בשאילת יעבץ ח"ב סי' ק"ד:

בגמרא ת"ר אין מוללין כו' וי"א אף נותן את החומץ כו' ונוקמה כרבי יוסי. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה דלוקמי הנך י"א כרבי יוסי ותיפוק ליה דע"כ ת"ק די"א נמי ס"ל כרבי יוסי אלא שסובר דר"י לא קאמר שהחומץ צמית אלא כשהוא לבדו ולא כשהוא מעורב עם מים והיינו כדמשני הש"ס כי קאמר ר"י היכא דאיתיה בעיניה אם כן דקארי לה מאי קארי לה ונראה דאפ"ה מקשה שפיר משום דקס"ד דכיון דקסבר רבי יוסי דבשעורין שהתחילו לנפוח אפי' הכי חוזרין וניתרין ע"י ששורה אותן בחומץ ומותר לעשות מהן עיסה אלמא דצמיתת החומץ אלים לר' יוסי טובא אפי' בצונן שמועיל יותר מבישול והו"ל כחליטה א"כ שפיר יש לנו לומר דמה"ט גופא סברו היש אומרים דאפילו אם נותן החומץ תחילה לתוך המים אפ"ה מהני מיהא לענין שלא תחמיץ מתחילה הקמח שנותן אח"כ שהרי החומץ מבשלן ומחליטן וזה לפי סברת המקשה ובהא משני הש"ס דליתא להך סברא אלא דנהי דחומץ לבדו יש לו כח גדול להצמית אפ"ה עם מים אפשר דחמועי נמי מחמעא כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בזה לענין חרוסת בסוגיא דבסמוך:

בפירש"י בד"ה לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני כו' עס"ה. ויש לתמוה דפרק כירה מסיק הש"ס להדיא דר' יהודה אכלי ראשון קאי ומייתי התם ברייתא דקתני בהדיא דר"י אכלי ראשון קאי ע"ש ונלע"ד ליישב דרש"י הוצרך לפרש כן כאן לפי הסוגיא דהא מדמהדר הש"ס הכא וקאמר מאן יש אומרים ולא קאמר מאן ת"ק אלמא דטעמא דת"ק הוי משמע ליה מסברא פשוטה והיינו כדמסיק הש"ס בסמוך דנהי דאשכחן דרבי יוסי קאמר דחומץ מבשל וכ"ש דאינו מחמע היינו דוקא בחומץ לחוד אבל עם מים אפשר דחומץ לא הוי אלא כמשקין בעלמא משו"ה מקשה מאן י"א ובהא קאמר ר"ח דר"י היא דאשכחן דחומץ אפי' עם מים מבשל וכ"ש דאינו מחמע א"כ לפ"ז אי ס"ד דר"י אכלי ראשון דוקא פליג את"ק ולקולא לענין שאר דברים אבל לענין חומץ לא פליגי אם כן קשיא הכא איפכא מאן ת"ק די"א וכמאן ס"ל דהא כיון דלר"י חומץ אפילו עם מים מבשל ובהא לא אשכחן מאן דפליג עליו לא ת"ק דר"י ולא ת"ק דר"י דהא ת"ק דרבי יוסי לא איירי אלא לענין שאינו צמית )ועיין מה שאכתוכ בזה לקמן( לכך הוכרת רש"י לפרש דרבי יהודה לענין כלי שני נמי איירי ובין לקולא ובין לחומרא פליג דלקולא כדאשכחן בברייתא דפ' כירה ולחומרא דהכי משמע סתמא דלישנא דמתניתין דהא אסיפא קאי ואפ"ה סתמא קאמר לכל הוא נותן א"כ משמע דאכולה מילתא קאי ולפ"ז עיקר פלוגתא דת"ק ור' יהודה דלת"ק לא שני ליה כלל בין חומץ לשאר דברים אלא בכלי ראשון וכלי שני תליא מלתא ולר"י איפכא אם כן לפי זה א"ש דתנא קמא די"א היינו תנא קמא דרבי יהודה דחומץ עם מים לאו כלום הוא ויש אומרים כר"י כן נראה לי נכון בעזה"י. וראיה ברורה לדברי ממה עודקדקתי בחידושי בפ' כירה דאשכחן דרבי יהודא מחמיר טפי במתניתין דמיחם שפינהו מעל האור ומתוך כך העליתי דר"י בין לקולא ובין לחומרא פליג שכן מוכח ממתניתין דפרק קמא דמעשרות דנקיט ר"י האי לישנא גופא דלכל הוא נותן דע"כ איירי בכלי שני ע"ש בחידושינו ודוק היטב:

בתוס' בד"ה האילפס והקדרה כו' עיין מ"ש בחידושי שבת פרק כירה:

בד"ה רבא מחו ליה כו' פי' הקונט' קימחא דאבשונא וקשה הא דלעיל אסרינן כו' עס"ה. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל ליישב פירוש הקונט' דמשמע ליה דהאי דמחו ליה קידרא היינו בכה"ג דסוגיא דלעיל בסמוך דאיירי שנותן חומץ לתוך הקמח שכן משמע מלישנא דברייתא דאין מוללין שדרך מלילת הקדירה היינו ע"י חומץ אלא דפליגי הנך תרי לישני אם נותן החומץ בתחילה או בסוף וא"כ בחומץ בסוף לכ"ע שרי כ"כ מ"ז ז"ל בספר מג"ש ע"ש:

במשנה אין נותנין קמח לתוך חרוסת כו' וכתב' הרא"ש והר"ן ז"ל דחרוסת היינו שנותן לתוכו חומץ עם מים ואזלו לשיטתייהו שהסכימו לפי' התוספות לעיל דף ל"ה ע"ב דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל אפילו לזמן מרובה ואם כן ע"כ דהכא איירי עם מים והא דמשמע בשמעתין בסמוך דמדמה חרוסת לחומץ דאיירי בה רבי יוסי לעיל והתם בחומץ לחוד איירי יבואר בסמוך. מיהו מל' רש"י נראה לכאורה דחרוסת היינו שאין נותנין בו אלא חומץ לבד ואם כן משמע דאזיל לשיטתיה לעיל דף ל"ה במימרא דר"ל דמי פירות לחוד נוקשה מיהא הוי אלא דלפ"ז יש לדקדק על סתימת ל' התוס' דמדשתקו משמע דמודו לפרש"י ולפי שיטתם דלעיל ע"כ צריך לפ' דמיירי עם מים לכך נראה דמל' רש"י גופא נמי אין הכרע דאיירי בלא מים אלא דאפשר דסתם חרוסת כבר היו מגובלין ע"י מים וא"כ מ"ש שנותנין לתוכו חומץ היינו שנותן החומץ לתוך החרוסת שכבר היו בו מים וע"ש כך נקרא חרוסת ועוד שלטבל בו עשויין אלא שלא הוצרך לפ' אלא החומץ שעיקר הדין הסוגיא דחרוסת אי החומץ צמית כמו חרדל או מחמע וכן נראה מל' הרב הברטנורה ועיין בסמוך:

בגמרא א"ר כהנא מחלוקת לתוך חרדל אבל לתוך חרוסת ד"ה ישרף מיד תנ"ה כו' ולכאורה האי שמעתא דר"כ מרפסא איגרא דלישנא דמתניתין משמע להדיא דואם נתן אתרוייהו קאי דמה"ט כתבו התוס' לקמן בד"ה לא שמיע לי דקסבר דמתניתין פליגא אברייתא ואם נאמר דר"כ אברייתא סמיך הוה ליה למימר דתניא משא"כ לישנא דתנ"ה משמע דסתמא דתלמודא מסיק לה כסוגיית הש"ס והנלע"ד בזה דר"כ ממתני' גופא דייק לה דאי ס"ד דאחרוסת נמי קאמר יאכל מיד משום דחומץ מצמית צמית ועדיף משאר מי פירות אם כן תיקשי מתני' דאלו עוברין דקתני חומץ האדומי דחשיב חמץ דגן גמור ע"י תערובת משום דרמו ביה שערי ואי ס"ד דמיצמית צמית מאי הוי ואף לפמ"ש התוס' לעיל דרמו ביה שערי דהתם היינו שעורים מחומצות היינו לפי האמת דחומץ אינו צמית אלא דהוי כמי פירות בעלמא משו"ה מוקי רב נחמן לחכמים דמתני' כסתם מתני' דאלו עוברין והשתא א"ש נמי הא דאיצטריך שמואל בסמוך לומר הלכה כדברי חכמים אף ע"ג דבלא"ה קי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים ולמאי דפרישי' א"ש דאיצטריך לאשמעינן דלא נימא דאין הלכה כחכמים דמתני' אלא כסתם מתני' דאלו עוברין דקחשיב חומץ האדומי וקס"ד נמי דחומץ וחרדל שוין קמ"ל דלא אי משום דשמואל ס"ל כר"כ או אפי' אי פליג אדר"כ כדמשמע בלשון התוס' בסמוך אליבא דמסקנא אפ"ה א"ש משום דמוקי האי דחומץ האדומי דרמו ביה שעורים מחומצות דהא לפי המסקנא לא צמית כנ"ל ודו"ק וע' עוד בסמוך:

מנקטא לה אימיה. חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא: בארבי. מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדם לצורך הפסח: חישתא. שם הנהר. טבעה קודם הפסח והיו בה חיטין: שאבד בו כלאים. שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר: הרי זה לא ימכרנו לנכרי. דהואיל ואין כלאים שבו ניכרים אתי לזבוניה האי נכרי לישראל ולביש להו ישראל ולאו אדעתיה: ולא יעשנו מרדעת. דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו באחד מבגדיו: אבל עושה אותו תכריכין למת. דמהתם תו לא שקיל ליה דבגדי המת אסורין בהנאה ומת אין מצות נוהגות בו דכתי' במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (שבת ל.) והני חיטי כיון דלא מינכר חימוץ דידהו אתי האי נכרי והדר מזבין להו לישראל: קבא קבא. קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש אחד: מוללן. בקמח קרי מלילה כשנותנין קמח לתבשיל: ואחר כך נותן את החומץ. דאין החומץ מניחו להחמיץ לפי שמבשלו: ויש אומרים אף נותן חומץ תחלה. דאף על גב דחומץ כבר מעורב בתבשיל הוא מבשל את הניתן בתוכו: שהעבירן מעל האור. מרותחין ערב שבת עם חשיכה: לא יתן לתוכן תבלין. דכלי ראשון מבשל ונמצא מבשל תבלין בשבת: לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל: לכל הוא נותן. לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן ואע''ג שקדם: הני מילי בעיניה. כשהחומץ בעין אבל כשהוא מעורב בתבשיל אין כחו חזק: אחד זה ואחד זה. בין חומץ תחלה בין חומץ בסוף אסור: לבורדקאי. נחתומין: בחסיסי. קמחא דאבשונא: בדוכתא דשכיחי עבדי כגון בי ריש גלותא שהעבדים מזלזלין בדבר איסור יותר ויותר: מתני' חרוסת. אייגרו''ס ויש בו חומץ ועשוי לטבל בו בשר ורגילים לתת בו קמח וכל דבר שמקהה את טעמו וקמח לאחר זמן מחמיץ ומקהה את הטעם: אין מבשלין. דכתיב (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל וגו': לא במשקין. אע''ג דכתיב במים וטעמא מפרש בגמרא: סכין. בשעת צלייתו: ומטבילין. בשעת אכילתו: מי תשמישו של נחתום. שמצנן בו ידיו בשעה שהוא עורך ומקטף את המצה ישפכו: גמ' מחלוקת. דשרי ליה תנא קמא לאוכלו מיד בנותן לתוך החרדל לפי שהוא חזק ואין מניחה מהר להחמיץ:

לא יעשנו מרדעת לחמור. אומר ר''י דדוקא בכלאים אבודים אסור לעשות מהן מרדעת שמא יעשנו טלאי על בגדו ולא יזהר נמי שלא יגע בבשרו אבל בכלאים ידועים שרי כדאמרי' במסכת כלאים (פ''ט מ''ד) מרדעת החמור אין בה משום כלאים ומותר לעשות מהן כר וכסת ובלבד שלא יגע בבשר אע''ג דאמרינן בפ''ק דביצה (דף יד:) אפי' עשר מצעות זו על גב זו אסור שמא תכרך לו נימא על בשרו שמא כר וכסת ומרדעת אין רגילין ליכרך כל כך: אבל עושהו תכריכין למת. וא''ת והא איכא לועג לרש וגו' ובפרק התכלת (מנחות דף מא.) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית (אמר רב) ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש ומהאי טעמא נמי לא יעשה כלאים למת ואומר ר''ת דציצית שקולה כנגד כל המצות לכך איכא לועג לרש טפי כדאמרינן בהתכלת (שם דף מג:) וזכרתם את כל מצות ה' מלמד ששקולה ציצית כנגד כל המצות והא דאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף יח.) רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוי שדיא תכלת דרבי יונתן אמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באים אצלנו והיום מלעיגים אותנו ואף על גב דמתים נמי יש להם ציצית אומר ר''ת דמכל מקום שייך בהן ליעוג לפי שמראין עצמן כמצווין במצות והן אינן מצווין ואינו דומה מצווה ועושה למי שאין מצווה ועושה ומה שמסירים בזמן הזה מטליתות של מתים סומכין אהא דתניא במסכת שמחות (פי''ב) אבא שאול בן בטנית צוה לבניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מפליוני ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין גמרא שלנו דבפרק בתרא דמגילה (דף לא:) אמרי' ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם דהיינו חזון ישעיה ואנו מפטירין השמים כסאי וכן הוא בפסיקתא ובפר' ויחל אנו קורין בתענית שלנו אע''ג דתנן במגילה (גם זה שם) שקורין בתענית בקללות וברכות ואנן סומכין על מס' סופרים (פי''ז ה''ז): האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. מכאן אין להוכיח דעירוי ככלי שני מדלא אשמעינן רבותא שלא יערה על הקערה שהתבלין בתוכה דאדרבה דוק מסיפא איפכא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני אבל מערה על הקערה שיש בה תבלין ונראה דאפילו שמואל דאית ליה תתאה גבר ותניא בכיצד צולין (לקמן דף עו.) כוותיה אפ''ה מבשל העירוי כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח ואם עירו רותחין על התרנגולת צריך קליפה וכלי שנשתמשו בכלי ראשון לא יוכל להגעילו ע''י עירוי דאין מבשל אלא כדי קליפה והוא בלע יותר מכדי קליפה והא דאמרינן בפרק כירה (שבת דף מב.) דשרי חם לתוך צונן יש לומר כיון שאינו מבשל אלא כדי קליפה הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב אינו יכול להתבשל מחמת צנינות המים אבל דבר שאינו מתערב לא ובשילהי ע''ז (דף עו.) אמר מר עוקבא זבן יורה מנכרי ואהדר ליה גדנפא וכו' ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי ראשון הוא מאי איריא משום דבלע בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה פליט בניצוצות דהיינו עירוי אלא ודאי לא בשיל אלא כדי קליפה והא דתנן בפרק חבית (שבת דף קמה:) כל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת וכו' צריך לאוקמא בכלי שני דבכלי ראשון אפילו הדחה אסורה וקשה דקתני דוקא מדיחין אבל שורין לא והכא גבי תבלין קתני אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דהיינו אפילו שורין ואומר ר''י דהתם מיירי במידי דבר בישול וכששורין אותו אפילו בכלי שני מיחזי כמבשל אבל תבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ובירושלמי בפרק כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אומר אסור דעירוי ככלי ראשון הוא חיליה דר' יונה מן הדא וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח ודחי ר' אסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מבשל התיב ר' אסי בר בון והתניא אף בכלי נחשת כך אית לך למימר כלי נחשת בלע בתמיה: רבא מחו ליה קידרא בחסיסי. פ''ה קימחא דאבישונא וקשה דהא לעיל (דף לט:) אסרינן וליכא מאן דפליג ונראה לר''י כדפירש בערוך בחסיסי קמח של עדשים דאין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד