פסחים מ ע"א

דף מ - א

אמר רב יוסף: אין החליטה ברותחין מועילה למנוע מחימוץ, אלא כשהוא נותן לתוך הרותחין כל חיטה בפני עצמה. אבל לא ליחלוט [יחלוט] איניש  תרי גרעיני חיטי בהדי הדדי. דלמא אזלא חדא חיטה, ויתבא בציריא דחברתה [תשב על הסדק של החטה השניה] ותכסנה. ונמצא דלא סליק להו דיקולא דמיא [לא מגיעה רתיחת המים] מארבע רוחתא [מארבעת צידי החיטה], וממילא אתי לידי חימוץ.

ואמר אביי: לא ליחרוך [לא ישרוף] איניש על האש תרי שבולי בהדי הדדי. דלמא נפקי מיא מהאי שבולת, ובלע אידך שבולת מהמים שנפלטו מהראשונה. וקודם שתספיק להחרך, אתיא לידי חימוץ.

אמר ליה רבא: אי הכי, אפילו שבולת חדא נמי לא יחרוך. משום דניחוש, דלמא נפיק מים מהאי רישא [מקצה אחד של השבולת], ובלע אידך רישא ממים אלו, ויחמיץ מחמתם.

אלא אמר רבא: אין לחשוש כלל שהמים היוצאים מהשבולים עצמם יגרמו לחימוץ.

משום דמי פירות נינהו. ומי פירות אין מחמיצין! הלכך מותר לחרוך אף שני שיבולים יחד.

והדר ביה אף אביי מההיא, וחזר להתיר. ולא מטעמיה דרבא, אלא מטעם אחר. משום דכל מים אגב מדלייהו [אגב נפילתם], לא מחמצי! שאין המים מחמיצים אלא כשהם קיימים ועומדים על החטים. אבל תוך כדי דרך נפילתם, אינם מחמיצים.

דהא אמר אביי: האי חצבא דאבישנא [כד שמייבשים בו חיטים בתנור, ועושים מהן "קליות"] - אם הכד סחיפא [הפוך כשפיו למטה], שרי! ומותרות הקליות שנעשו בו בפסח. משום שהמים הנפלטים מן החטים על ידי חום התנור, נופלים מחוץ לכד. ואין הם מחמיצים בדרך נפילתם.

אבל בחצבא זקיפא [כשהכד זקוף ופיו למעלה], אסור! לפי שהמים נופלים חוזרים ונבלעים בחיטים, ומחמיצים אותן. שהרי הם קיימים ונשארים בתוך הכד.

אלמא, סבר אביי, כל שהמים הם באמצע נפילתם, אינם מחמיצים. והדר ביה ממה שאסר לחרוך שתי שבולים יחד.

ורבא אמר: אפילו אם נתן את החטים בחצבא זקיפא, נמי שרי לאוכלן. משום שהמים הנפלטים מהן, מי פירות נינהו. ומי פירות אין מחמיצין!

תנו רבנן: אין לותתין [שורים במים] שעורין בפסח קודם טחינתם! משום שעלולות הן בכך לבוא לידי חימוץ, אם יתבקעו ^[1].

ובדיעבד, אם לתת - אם נתבקעו השעורין מחמת ניפוח המים, ודאי ממהרות הן להחמיץ, ואסורות.

אבל אם לא נתבקעו, הרי הן מותרות.

רבי יוסי אומר: אם הוא רואה שנתנפחו והן עומדות להתבקע, הרי הוא שורן בחומץ, ובכך הן ניתרות. לפי שהחומץ צומתן [מחזק אותן], ואינו מניחן להחמיץ ^[2].

אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי! ואם נתבקעו לבסוף, אין החומץ מצילן מחימוץ.

אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: הא דשנינו "נתבקעו אסורות", לא רק אם נתבקעו ממש נאסרו. אלא כל שהתנפחו במדה כזו שאילו הוא מניחן על פי חבית של יין ומחמת ריח היין הן נתבקעות מאליהן, הרי הן באות לידי חימוץ ^[3].

ושמואל אמר: אין השעורים נאסרות אלא אם נתבקעו ממש.

שמואל עבד עובדא בדורא דבי בר חשו [בכפר של איש ששמו "בר חשו"], והתיר שם שעורין שהתנפחו על ידי שרייתן, ועדיין לא נתבקעו. ואפילו שאילו היה מניחים אותן על חבית היו מתבקעין מאליהם. ולא אסר אלא כשנתבקעו ממש.

אמר רבה: בעל נפש [חסיד, ירא שמים החרד על נפשו] לא ילתות בפסח! וקא סליק אדעתין דבשעורין איירי.

ותמהינן: מאי אירייא "בעל נפש", דמשמע דאינו אלא חומרא בעלמא? והא מעיקר הדין הוא. ואפילו לכולי עלמא נמי אסור ללתות שעורין, ולא דוקא ל"בעל נפש". דהא תניא: אין לותתין לכתחלה שעורין בפסח!

ומשנינן: הכי קאמר: מן הדין אין אסורה לתיתה אלא בשעורים. אבל בעל נפש, אפילו חיטין דשרירי [שהן קשות יותר משעורים ואינן באות במהרה לידי חימוץ], נמי לא ילתות.

אמר ליה רב נחמן לרבה: מאן דציית ליה לאבא [הוא "רבה". וקראו "אבא" שהוא לשון רבנות], ולא ילתות חטים בפסח, הרי אכיל נהמא דעיפושא [פת מעופשת]! לפי שבלא לתיתה, אי אפשר להסיר יפה את קלפת החטים, ואין סולתם נקיה.

וקסבר רב נחמן, שאין שום חשש בלתיתת חטים. ואף לבעל נפש ראוי לעשות כן. דהא בי רב הונא לתתי חטים בפסח. וכן בי רב אבין לתתי חטים בפסח.

ורבא אמר: לא לבעל נפש בלבד אין ראוי ללתות, אלא מעיקר הדין אסור לכל אדם ללתות חטים בפסח.

ומקשינן: אלא הא דתניא "אין לותתין שעורין בפסח", הרי משמע, דוקא שעורין הוא דלא לותתין, הא חיטי שרי ללתות. וקשיא לרבא דאסר אף בחטים.

ומשנינן: על דרך לא מיבעיא קאמר כן תנא דברייתא. לא מיבעיא למימר בחיטין דאסור ללותתן. דכיון דאית ביה בחטים ציריא [סדקים], עיילי בהו מיא ובאות לידי חימוץ. אבל שערי [שעורין] דשיעי [שהן חלקות בלא סדקים] ואין נבלעים המים בתוכן, אימא שפיר דמי [מותר] ללתותן. קא משמע לן, דאף שעורין לא ילתות! משום שעל ידי הניפוח, עלולות הן להתבקע ולהחמיץ.

לבסוף, הדר [חזר בו] ואמר רבא: מותר ללתות חטין לכתחלה! והוכיח כן מהא דתניא: יוצאין בין בפת נקיה, ובין בהדראה [פת קיבר]! ושפיר קרינן בתרוייהו "לחם עוני".

והרי לא משכחת לה פת נקיה, בלא שלתתו את החיטין קודם טחינתם. אלמא, לותתין חטים לכתחלה ^[4].

איתיביה רב פפא לרבא: הקמחין והסלתות [קמחים נקיים] של נכרים, אם הם של כפרים, הרי הם טהורים! לפי שאין בני הכפרים מקפידים על סולת נקיה ביותר, ואינם לותתים במים את החיטים קודם טחינתם. וכיון שלא ניתנו במים, אין הם מקבלים טומאה. שאין האוכל מקבל טומאה, אלא אם כן הוכשר על ידי משקין.

אבל קמחים וסלתות של כרכים, טמאין! שדרך בני הכרכים ללתות את החטים במים. וכיון שהוכשרו במשקין, חיישינן שמא נטמאו.

ואסיק רב פפא לקושייתו: קמחים וסלתות דכפרים, מאי טעמא טהורים הם? - וכי לאו משום דלא לתתי ולא הוכשרו במשקין? ואפילו הכי קא קרי להו "סולת". וסולת היינו קמח נקי. אלמא, אף בלא לתיתה משכחת לה "פת נקיה". ואם כן, איך הוכיח רבא דלותתים חטים מדקתני "יוצאין בפת נקיה"? והא מיתוקמא שפיר אף בלא לתיתה. וכגון שעשאה מסולת.

והשיבו רבא: לעולם לא משכחת "פת נקיה", אלא בחיטין שנלתתו. אבל בלא לתיתה אינה קרויה "סולת". והא דקתני "של כפרים טהורים", תרגומא אקמחא! ולא קאי אלא על "קמחים", ולא על "סלתות". והא דקתני "סלתות", על של כרכין קאי, שדרכם ללתות.

בתר דנפיק רבא מבי מדרשא, נצטער רב פפא ואמר לעצמו: מאי טעמא לא זכרתי לדחות את דברי רבא ממקום אחר? ואמאי לא אימא ליה [לא השבתיו] מהא דאמר רבי זירא, אמר רב ירמיה, אמר שמואל: חיטין של מנחות אין לותתין אותם! כדי שלא יבואו לידי חימוץ. והמנחות אינן באות אלא מצה.

והרי המנחות באות מן הסולת. ואף על גב דאין לותתין אותן, קא קרי להו "סולת"! אלמא, משכחת לה פת נקיה אף בחיטין שלא נלתתו ^[5].

הדר אמר רבא: לא די שמותר ללתות את החיטים לצורך המצות בפסח, אלא מצוה ללתות אותן. לפי שנאמר "ושמרתם את המצות". ודרשינן, שתהא המצה משתמרת מחימוץ לשם מצה. ואי לא דבעי לתיתה במים, שימור החיטין לשם מאי איצטריך ליה? והרי בלא מגע מים, אינן יכולות לבוא לידי חימוץ, ולא שייך בהן שמירה מחימוץ.

ואי תאמר דעל שימור דלישה קאמר קרא שישתמר לשם מצה - הא ליכא למימר הכי. דהא שימור דלישה לאו שימור הוא! כלומר, לא די בשימור הבצק בלבד. שהרי מוכח מדברי רב הונא, דאף שימור החיטין קודם שנילושו צריך להיעשות לשם מצוה.

דאמר רב הונא: בצקות של נכרים [שנילושו על ידי נכרים, ואפאן הישראל], אדם ממלא כריסן מהן בליל פסח! ולא חיישינן בהם שמא החמיצו. לפי שאפשר להכיר על פי סימנים, שלא באו לידי חימוץ ^[6]. שאם לא הכסיפו, ואין בהם קרני חגבים, בידוע שלא החמיצו ^[7].

ובלבד שיאכל כזית מצה שנשתמרה לשם מצוה באחרונה! שאף על פי שאין בבציקות הנכרים משום חשש חמץ, אין יוצאין בהם ידי חובת מצה. שהרי לא נעשו לשם מצוה ^[8].

ואותו כזית מצה השמורה לשמה, יאכל באחרונה. לפי שעיקר חובת אכילת המצה היא עם קרבן הפסח. כדכתיב "על מצות ומרורים יאכלהו". והפסח נאכל על השובע. כדתנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן! שצריך לאוכלו בסוף הסעודה, ואין לאכול אחריו שום דבר ^[9].

ומסיק רבא לראייתו: באחרונה, אין! דוקא אם אכל לבסוף כזית מצה השמורה לשמה יצא. אבל באכילה הראשונה שאכל מבציקות הנכרים, לא יצא ידי מצה.

מאי טעמא? הלא הוא משום דלא עבד בהו שימור לשמה.

ואי אמרת דסגי בשימור הבצק, אמאי אין יוצא בהן? והא מצי לעביד ליה לבצק שימור לשם מצוה לאחר שבאו ליד הישראל, ממלאכת האפייה ואילך! וכגון בעריכת הבצק, ובקיטופו [החלקת פניו], ובהכנסתו לתנור ^[10].

אלא לאו, שמע מינה, אף שימור מעיקרא [בחיטים עצמן] בעינן לשם מצוה! אלמא, צריך ללתות אותן. שהרי בלא לתיתה אינן יכולות לבוא לידי חימוץ. ולא שייך שימור אלא רק בדבר שעלול להחמיץ. ובלא שימור לשם מצה, אינו יוצא בהן ^[11].

ודחינן: וממאי דבעינן שימור אף בחיטין? דילמא סגי בשימור הבצק. ושאני התם בבציקות הנכרים דאין יוצא בהן, משום דבעידנא דנחית הבצק לחשש חמץ והוא כבר צריך שימור, לא עבד לה הישראל שימור לשמה! ואף אם ישמור את הבצק מכאן ואילך, לא סגי בזה. וצריך שימור לשמה מנתינת המים לקמח, לפי שמאז מתחיל חשש החימוץ ^[12]. אבל היכא דבעידנא דנחית הבצק לתורת שימור, עביד לה שימור, אין הכי נמי דבשימור דלישה בלבד הוי שימור, ואין צריך שימור אף בחיטים.

ואף דנדחתה ראית רבא, אפילו הכי לא הדר ביה רבא ממה שאמר דבעינן שימור אף קודם הלישה ^[13].

שהרי מצינו, דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי [לאותם שהופכים את העומרים, ומאלמים אותם לאלומות]: כי מהפכיתו את החיטין של מצות הפסח, הפיכו אותן ^[14] לשום מצוה ^[15] דמצה ^[16]!

אלמא, קסבר רבא: הא דכתיב "ושמרתם את המצות" - שימור מעיקרא בעינן, אף בעודן חיטים. ומתחלתו של עסק המצה ועד סופו, בעינן שתהא המצה משתמרת לשם מצוה ^[17].

הא דאמר רב יוסף לא נחלוט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי כו' אלו הן כגון קליות והא דאמר אביי לא נחריך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי לית הלכתא כותיה אלא כרבא דאמר מי פירות אין מחמיצין וכן חצבא דאבישנא שהן שיבולי דשערי רטיבתא אמר אביי כשנותנין זה החצבא בתנור בימות הפסח ופיה למטה כל זיעה שיוצא מאותן השעורים נשפכין בתנור (ואם לאו) אסורין אלא אם ישארו אותן המים היוצאין מהן בחצבא מחמיץ ולית הלכתא כאביי וקיימא לן כל מי פירות אין מחמיצין:

ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתתן נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ואמרי' לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחין על פי הביב של קלאים והן כלים מאיליהם וכן הלכתא ור' יוסי דאמר שורן בחומץ מפני שהחומץ צומתן לית הלכתא כותיה דהא בהדיא אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי והא דעביד שמואל עובדא נתבקעו ממש לא סמכינן עליה.

אמר רבה בעל נפש כלומר המתרחק מריח עבירה ומדקדק הרבה על עצמו לא ילתות אפילו חטין דשרירן פי' שהן חזקים מן השעורים ולא אתי לידי חימוץ הא לא ילתות כל שכן שעורים:

אמר רב נחמן מאן דצאית לרבה אוכל פת מעופשת. פי' כגון פת קיבר שאין בה סלת דהא (בר) [בי] רב הונא ובי רבה בר אבוה לתתי ורבה אמר אסור ללתות. ומותבינן עליה אין לותתין את השעורים בפסח הא חטין שרי כו'. פי' צריא כגון סדק באמצעה של חטה אבל השעורים שייעו אין בהן סדק:
איכא דאמרי אמר רבא מותר ללתות דתנן יוצאין בפת נקיה והדראה ואי אפשר לפת נקיה בלא לתיתה כלומר אם אין שורין את החטים לא יצא מהם סלת ומותיב רב פפא מהא דתאני הקמחין והסלתות של נכרים של כרכים טמאים ושל כפרים טהורים ש"מ מדקתני טהורין מכלל דלא הוכשרו וקרי להו סלתות הנה סלת בלא לתיתה ודחי רבא האי דקתני של כפרים טהורין אקמחים בלבד ולא אסלתות והא דאמר רבא אי אפשר לפת נקיה בלא לתיתה דחויה היא דהא משמא דשמואל אמרו חטים של מנחות אין לותתין וקרי להו התורה סלת הנה נמצאת בלא לתיתה.

הדר אמר רבא מצוה ללתות דכתיב ושמרתם את המצות ואין שמור אלא שמור דחטים בלתיתה [דשימור דלישה לאו] שימור מדרב הונא דאמר הבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ואי הוה שמור דלישה שמור היה עושה שימור לבצק של נכרי ואינו צריך כזית אחר ודחי' הני בצקות של נכרים משום דלא אתחיל בהו ישראל בשמור דנכרי לאו בר שימור הוא אבל ישראל דבר שימור הוא אם התחיל מתחלה להשמר אפילו שימור דלישה הוי שימור אפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר רבא להנהו דהוו מהפכי לגורן והן העומרין הפכו לשם מצה כלומר הזהרו מהכשרת המים והפיכו להו למקום שאין בו הכשרת המים שיהיה שימור לשמו לשם מצה:

מר בריה דרבינא מנקטא ליה בארבי.

ואפ"ה לא הדר ביה רבא דא"ל רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפיכתו כיפי הפיכו לשום מצוה. פירשו ראשונים שלא תבא עליהן מים אלמא קסבר בעינן שימור מתחלה ועד סוף. קשי' לי כיון דשמור שלא תבוא עליהן מים שימור הוא היכי אמר רבא מצו' ללתות משום דכתי' ושמרתם ואי לאו משום דבעי' לתיתה שימור למאי הא כל זמן שמשמרה שלא תבא עליהן מים שיחמיצו שימור הוא. ועוד קשי' דודאי כל זמן שאין שם שימור הצריך להם אין אדם יוצא ידי חובתו בהם כדמייתי' עלה בצקות של א"י וכיון דאמר רבא אי לאו דבעיא לתיתה שימור למאי נימ' דכל זמן שלא ליתת אין כאן שימור ואין אדם יוצא בהן.
ואלו שתי קושיות האחת מתרצת לחבירתה דודאי אף רבא מודה שאין עיקר שימור אלא שישמור שלא יבאו לידי חמוץ אלא הכי אמר רבא כיון דכתב רחמנ' ושמרתם מותר להביא אותן לידי צורך שימור וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות ושמרתם הילכך מכיון דסביר' לי' מותר ללתות דאיפשר לשמרן מחמוץ מצוה נמי הוא ואקשו עלה בגמ' ודילמא שימור דליש' דושמרתם את המצות כתיב ולא חטים של מצות דליתנהו בכלל מצות שימור ואפי' לכתחלה ומהדר שימור דלישה לאו שימור הוא דאי ס"ד שימור הוא בצקות של א"י כיון שקיים בהן מצות שימור בלישה למה אינו יוצא בהן אלא ש"מ שימור מתחלה נמי בעינן לדיעבד וכיון שכן למצוה בעי לתיתה כדי שיקיים בהן יותר מצות ושמרתם ואקשי' עליה ממאי דילמא לעולם אימא לך שימור דלישה הוא וקודם לכן ליתיה ככלל ושמרתם את המצות כלל והכא מאי טעמא לא נפיק משום דבעידנ' דנחית לשמור דהיינו משתטיל לה מים לא עביד לה שימור ומש"ה אין אדם יוצא בהן אפי' בדיעבד אבל הכא דבעידנ' דנחית לשמור עביד ליה שימור ה"נ דשימור דלישה הוי שימור דאפילו לכתחלה ואין להם שימור קודם לכך כלל ואפ"ה לא הדר ביה רבא דסבר דשימור מעיקרא נמי בעינן היינו שלא תבא עליהן מים כלל משעת קצירה.
ואיפשר שאפי' בדיעבד נמי בעינן שימור זה משעת קצירה ולא דמי לשימור דלתיתה דליתיה אלא למצוה לקיים בהם יותר מצות שימור אבל הכא אפי' דיעבד נמי וי"ל שאף זו למצוה דעיקר שימור בדיעבד ליתיה אלא משיטיל לה מים תדע מדאמר רב הונא בצקות של א"י כו' ואי ס"ד שימור משעת קצירה בעינן בדיעבד לישמעי' חטים וקמחים של א"י נמי מדאמרי' רבינא מנקטא ליה אימיה בארבי ש"מ שאר רבנן לא זהירי כה ומפקי נפשייהו בחטי דעלמא וכן מצינו לגאון ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובחו אבל לכתחלה בעינן שימור.
ונראה שרש"י ז"ל מפרש בצקות של א"י שלשן לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן משום שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו. וזה דבר קשה לנו היאך לא נחוש לכליהן או שמא עירב בהן חמץ ולא נשתהו עדיין שיהא בהן שיאור וסידוק. ברם נראין דברי רבי חננאל ז"ל שפירש בצקות של א"י שלשן וערבן בפני ישראל וראה שכל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצוה. ולזה הפירוש הא דאיתמר בשלהי פרקי' עברה ולשה אסור לאו קנסא הוא אלא רבא משום חשש חימוץ שאין שיאור וסידוק אלא במצה אבל הלש בחמין מיד ואע"פ שאינו ניכר חוששין:

תנו רבנן אין לותתין את השעורין בפסח. פי' לתיתה הוא שמזלפין עליהם מים כדי לכתשן ולהסיר קליפתן וישאר הקמח סולת נקייה ואסרוהו בפסח שמא לא יזהרו בדבר כל הצורך ויבא לידי חימוץ ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחן על פי החבית ומתבקעות מאיליהן. פי' מפני חוזק ההבל כך גורס הרב בעל העיטור ז"ל. ובספרים נמצא על פי חביב ויש מפרשין מלשון בודיא שאופין כן ויש מפרשין כיבי ששופכין לתוכו שופכין ומתבקעות מחוזק ההבל והרא"ה גם בתוספת גורסין על פי אבוב והוא כלי שעושין בו הקליות והוא מנוקב והם מתבקעות מכח האור. וכתב הרי"ט ז"ל וכולו אסחו וכולהו פירושי לחדא מילתא וכולהו איתנהו:

ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא בנתבקעו ממש. פי' שהתיר היכא דלא נתבקעו ממש. ולענין פסק כתב הרי"ט ז"ל נראה כדברי הפוסקים כשמואל דעבד בה עובדא דאי לא דקים ליה לא הוי עבד בה עובדא. רבי' אלפסי ז"ל פסק כמר עוקבא משום דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא וכתב הוא ז"ל ודוקא לענין מכילינהו להני שערי בעינייהו אבל היכא דמשתכחי בתבשילא לא אסרי תבשילא עד דנתבקעו ממש דאסור תערובות זה דרבנן הוא דמדאורייתא כל דליכא טעמא שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי שלא דיקדק בה רבינו ז"ל כל הצורך דלעולם לא בעיא נתבקעו אלא בלתיתא שהיא דבר מועט אבל אם נשרו במים לגמרי פעמים מתחמצים מרוב השרייה עד שלא יתבקעו והיינו עובדא דארבא דחיטי דטבעא בחישתא שאסרום ודמו אותם לבגד שאבד בו כלאים ואם נתבקעו הרי החימוץ ניכר בהם אלא ודאי לא אמרו אלא בלתיתא אבל לא בשרי' אפי' בצונן וכן פי' הר' אפרים ז"ל וכן הסכימו גדולי המפרשים ז"ל גבי ההיא ארבא דבסמוך וכ"ש לחיטי או שערי שנפלו בתבשיל שהם מחמיצות לאלתר: והיכי דאשכח איניש חיטי בזפק העוף בפסח לבתר בישולו בקדרה ודאי אסור כל התבשיל באכילה אבל אם לא היה העוף אלא מליח או צלי אינו נאסר ודיו בקליפה ע"כ להרי"ט ז"ל. ויש שהיו אומרים דחטה הנמצאת בעוף אפי' היא עצמה מותרת לפי שנתעכלה ואין עליה תורת חטה וראייתם מכל גבי טומאה אמרינן כן. והרי"ט ז"ל וכן בתוס' דחו דבריהם דאיסורא מטומאה לא גמרינן וכתב עוד הרי"ט ז"ל ומ"מ כל דבר שנאסר בפסח במשהו מותר להשהותו עד לאחר הפסח ולאוכלו או ליהנות ממנו וכן לדעת האומרים דאינו אוסר בהנאה במשהו מותר למוכרו או ליהנות ממנו אבל אינו לפי דעתינו כמו שכתבנו למעלה ע"כ:

איתביה רב פפא לרבא הקמחים והבצקות וכו'. ולענין קמחן של גוים אם מותר בפסח כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דקמחן של גוים אסור בפסח דהא ע"י טחינה ברחים של מים ריעותא שכיח למיעל מים וכן דעת הרא"ה ז"ל. ואפי' קמח שלנו הנשאר משאר ימות השנה שלא נזהרו בו כראוי כתב בשם רבותיו שאסור. וכתב עוד וחסידים ואנשי מעשה נזהרים בקמח של פסח בבית הרחיים והם עצמן הולכין שם לשומרו וכן מצריכין לגרור כל סביבות הרחיים יפה מפני הקמח הנשאר שם ומתחמץ כמו שנרא' לעיין שלא יתערב בקמח שלנו כי אעפ"י שחמץ לפני זמנו בששים זהו בשאינו מינו או בדברים אפוים במינו אבל בשנופל בקמח אין כחו מתבטל כלל אלא גורר ומחמיץ כל מה שאיפשר לו ואעפ"י שאין בו כח להחמיץ מ"מ אינו מתבטל ובפסח אוסר במשהוא ולפי' כשמביאין אותו מבית הרחים מביאין אותו בשק נקי ושומרין אותו שלא יעבור במים במקום שיתנו עליו מים אלא אם הוא מכוסה יפה זו היא מדת החסידים אבל מ"מ לא אסרינן בדיעבד קמח של ישראל שלא שמרוהו כן אבל בשל גוי אוסרים דההיא ודאי מניחין אותה במקום התורפה כמו שאיפשר לו וכתב עוד בשם רבותיו דאפי' בשעת הדחק אין מתירין כלל. והגאונים ז"ל כתבו ז"ל דמותר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ולא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו. וכתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דלית ליה קמחא אחרינא בשום צד כלל עושה מצה מקמח של גוי ואוכל ממנה כזית למצוה דהאי חששא מאיסור משהו דרבנן הוא ובמקום מצות מצה של תורה לא חיישינן ואעפ"י שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו דוקא היכא דאיכא איסורא ודאי אבל הכא חשש רחוק הוא ואיפשר דליכא איסורא ע"כ:

הדר אמר רבא מצוה ללתות וכו'. עד כי מהפכיתו (כפי) הכינו (צ"ל הפיכו, המעתיק) לשם מצוה. כתב הרי"ט ז"ל ולענין פסק נראה דאין מעכב אלא שמור בלישה כפשטא דלישנא דרב הונא וכן דעת הרא"ה ז"ל אבל רבינו אלפסי ז"ל סמך אדרבא ואמר ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפיסחא וכו'. וכתב הרי"ט ז"ל ומלשונו משמע שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה תדע שהרי התירו הגאונים ז"ל ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ושיוצא בה ידי חובתו הילכך כך נראה המסקנא דלכתחילה עבדינן ליה שימור משעת קצירה ומיהו בדיעבד בשימור דלישה סגי ומיהו ודאי אסור לנו ללתות דהא לא בקיאינן בלתיתה דאפי' לרבא אינה חובה אלא מצוה. ועכשיו שיש חשש עבירה אסור וכדעת ר' אלפסי ז"ל:

והא דאמר רב הונא בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם פרש"י דברים כפשוטן שלשן הגוי לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שיאור וסידוק וכתב הרי"ט ז"ל וזה אינו כלל כי האיך לא נחוש לכליהם או שעשה בפושרין או על ידי שאור שהרי לא אמרו שיאור וסידוק אלא בשלש בצונן וכמצות חכמים. ור"ח ז"ל פי' בתשובה בציקות של גוים שלש וערבן גוי בפני ישראל וראה שהיו כל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצוה. וכתב הרי"ט ז"ל ונר' מדברי רבי' ז"ל שאם עמד ישראל עליו ושמר אותה לשם מצה בהכי סגי ואני דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל דודאי אפי' ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל היכא דבעיא לשמה גוי אדעתיה דנפשי' עביד ולא סגי בישראל עומד על גבו כדאמרינן גבי גט ואע"ג דגבי מילה אשכחן דסגי שאני מילה דסתמא היא לשמה דאין שום טעם אחר לקציצת הערלה אבל לישה דעיסה זו סתמא לאו לשם פסח קיימא ובודאי דלגבי ישראל כיון דכל דקא עביד לפסח קא עביד זהו כפירש לשום מצוה ומיהו היינו בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור להפך לשם מצוה כדאמר רבא אבל גוי שאין לו חלק במצוה אפי' בשעת לישה לא עביד לשם מצוה. וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שכתב ז"ל לישת גוי חש"ו לא נפיק ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבלי אסירי למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי והכי חזינן לכהן צדק ע"כ אבל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות כך היה דן מורי הרא"ה ז"ל להלכה ולא למעשה ע"כ לרי"ט ז"ל והרא"ש ז"ל כתב בפי' דמילתיה דרב הונא ז"ל ויש תמהים על פירש"י ז"ל דלא מסתבר להקל כולי האי לאכול בצק שלש הגוי שלא בפנינו דחיישינן דלמא לשו בחמין ומפרשי בצקות של גוים כגון שלש הגוי בפנינו. ולא נראה לי דא"כ הוה ליה קמחים של גוים כיון דרואה אותו הקמח ביד הגוי ולשה הגוי בפנינו הלכך נ"ל כפרש"י ז"ל דאעפ"י שלשה הגוי שלא בפנינו כיון שאנו רואין שאין לו לא שיאור ולא סידוק מותר ע"כ:

הא דנקט רב הונא כזית מצה באחרונה. כתב הרי"ט ז"ל ה"ה אפי' בראשונה ולרבותא נקט באחרונה ע"כ:

מותר לחרוך שני שבלים זו אצל זו ולעשותם קליות ואע"פ שאפשר שיוצאים מים מן האחת וחברתה בולעתם מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין ומעתה חצבא דאבישונא והוא כד שמיבשין בו הקליות בתנור אין צריך לומר אם פי הכד למטה שנמצאו המים היוצאים מהם זבים למטה ואינם מתעכבים וכל שכיוצא בזה אינו מחמיץ אלא אף אם היה זקוף הכד כדרכו והמים מתקבצים בשוליו ומתעכבים שם הרבה מותר שמי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין:

הלתיתה היא שהיו רוחצים החטים יפה יפה מפני העפר והאבק שעליהם ואח"כ היו מנגבין אותם בשמש וטוחנין אותם ולתיתה לכתחלה אסור לעשותה בפסח אפי' בחטים שהם שרירים וחזקים יותר מן השעורים שאף החטים הבקיעה שבהם מצויה הרבה להכנס המים בתוכם ולהתעכב שם ואם לתת נתבקעו אסורות ולא סוף דבר נתבקעו ממש אלא כל שנתפחו כל כך שאלו מניחן על פי הביב מתבקעות שכל כיוצא בזה חמץ הוא וביב זה י"מ החרס שאופין בה את החלות מלשון בוביא וי"מ פי חבית של יין חזק שחוזק היין מבקעם ויש פוסקים דוקא בנתבקעו ממש כשמואל ומפני שכבר עשה בה מעשה ומעשה רב וכן שמר עוקבא בר מחלקתו תלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:

וגדולי הפוסקים מכריעים בה להחמיר לענין אכילתם בעין מאחר שלא נתברר בגמ' אם הלכה כמר עוקבא שאמר לא נתבקעו ממש או כשמואל שאמר נתבקעו ממש שזהו ספק תורה וספק תורה להחמיר אבל אם נמצאו בתבשיל אין אוסרין את התבשיל אף בנתפח הרבה אלא בנתבקעו ממש שאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא בין במינו בין שלא במינו והוה ליה ספיקא דרבנן וי"א שלא נאמר חלוק בין נתבקעו ללא נתבקעו אלא בשעורים אבל בחטים הרי הם כמבוקעים מצד הבקיעה שבהם וקצת ראיה לדבריהם מיין נסך שנפל על החטים כמו שהתבאר באחרון של ע"ז אלא שאינו דומה לזו לגמרי וגדולי המחברים כתבוה אף בחטים וכבר כתבנוה בפרק ראשון בשמועת חטי קרדניאתא ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאם נמצאו שם הרבה גרגירים של חטים ושעורים כל שמארבעה ולמעלה איתחזק איסורא הוא ונוהגים לאסרו וכן בתולעים הנמצאים בתבשיל כמו שביארנו במקומו בשם הגאונים ואע"פ שסברא היא אין בזה כח לאסור מכח הלכה:

וחטים שנמצאו בתרנגולת אחר מליחה או אחר בישול כתבו גדולי הרבנים בתשובת שאלה שאם נתברר ששהו בזפק התרנגולת בכדי שיפול לאור וישרף פרשא בעלמא הוא ואם לא שהו כל כך בבישול אסור ובמליחה דיו בקולף את מקומו שלא אמרו מליח כרותח אלא כרותח דצלי וכל שבצלי דיו בקליפה אף באיסורי משהו שאין איסור משהו במשהו אלא בתבשיל אבל בצלי דיו בקליפה שהרי ר' יהודה סובר מין במינו במשהו והוא בעצמו אמר שבצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואם נמצאו אחר בישול שהכל אסור ובנתבקעו מ"מ מותר לשהותו אחר הפסח בקדרה עצמה שאף זה משהו בלוע הוא וגדולי המפרשים חלקו עליהם לאסור אף בשהה בכדי שיפול לאור וישרף שלא אמרו בשיעור זה שיצא לו מתורת אוכל אלא לענין טומאה אבל איסורי מאכלות לא שהרי דג טהור שבלע דג טמא אסור כמו שהתבאר בבכורות וכן חולקים לומר שבמליח צריך העמקה ונטילת מקום שהוא יותר מקליפה ויראה שלא אמרוה אלא להחמיר הא מן הדין דיו בקליפה ויש נזהרים שלא להבהב התרנגולת מפני חטים ושעורים שבזפק ואין צורך בכך שההבהוב אינו צלי גמור ואף אם היה צלי הרי עור הזפק מגין בינו לשאר בשר והרי הוא כנקלף:

ולענין הלתיתה יש חולקין להתירה ממה שאמרו בסוגיא זו יוצאין בפת נקיה ואין נקיות פת בלא לתיתה ואינו כן שהרי המנחות אין לותתין אותן ונקראות סולת ואף לדבריהם הגאונים הזהירו שלא ללתות ואף לאסרה בדיעבד מפני שאין אנו בקיאים בה:

הקמחים והסלתות של בני כפרים אין מקבלים טומאה שסתמן לא הוכשרו שאינם חוששים לפת נקיה ושל כרכים מקבלים טומאה סתמן נלתתו והוכשרו:

בצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ובצקות של גוים צריך לפרש שנילושה שלא בשימור ישראל שהרי בפירוש אמרו מדנחית לשימור לא עבד ליה שימור כלומר משירדה לצורך שימור שזהו משעת נתינת מים לא עשו לה שימור ואע"פ ששמרוה לשם מצה משעת אפייה אינו כלום הואיל ואין בה שימור לישה עד שישמרוה משעת לישה ומתוך כך יש לפקפק האיך ממלא כריסו מהם שאם תפרש בציקות של גוים שלשום בבתיהם והביאום לפנינו ולא הכרנו בהם קרני חגבים והכסף פנים שהוא סימן לשיאור ולסידוק וכמו שפירשוה גדולי הרבנים הרי יש לחוש שמא נילושה במים שלא לנו ואמרו למטה עברה ולשה אסור ואפשר שלא אמרו עברה ולשה אסור אלא מתורת קנס ואין קנס אלא לישראל ויש אומרים שלא הצריכו מים שלנו אלא למצת מצוה עד שבלישת חול המועד אין מזקיקים עצמם למים שלנו וכל אלו דברים מתמיהים שכל שהוא מחמת חשש חמוץ אסור בכל הפסח ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פירשוה בשלשוה גוים בבתינו ובמים שלנו אלא שנילושה שלא בפנינו אבל בצק שלהם לא וגדולי המפרשים פירשוה אף בפנינו וממה שאמרו חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו ועוד שאין שימור גמור אלא בלישה לשמה וכל מצוה שצריכה לשמה פסולה בגוי עד שמתוך כך מזהירין שלא להניח נכרית בלישת מצה של מצוה:

ולמדנו לדברי כלם שאם לקח ישראל חטים של גוים ולשוהו ואפוהו ישראלים אין לחוש בהם לאכילת מצה באחרונה שכל שנשמר משעת לישה על ידי ישראל דיו ואף הגאונים כתבו שבמקום הדחק מותר ליקח קמח בשוק ואין חוששין שנלתת או שנפל עליו מים כלל גדול אמרו אחזוקי איסורא לא מחזקינן:

וכן כתבו בחטים שנפלו עליהם מים שכל שאינם לחים ולא נשתנה מראיתם ושלא נתרכך קשיים מותר אלא שבזו אני מפקפק מצד שאין בחינה בדבר יפה לכמה גרעינין ולמצוה מן המובחר ראוי לקנות חטים ולשמרם לצורך הפסח ואם עשה שימור משעת קצירה הרי הפליג בדבר וראוי לעשות כן מיהא לכזית מצה שבאחרונה הואיל ויצא הדבר מפי אחרוני התלמוד וכמו שנזכר בסוגיא זו אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי ר"ל עמרים כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה אלא שמ"מ אין בזו סרך חובה:

מצה ישנה ר"ל שנעשית שלשים יום קודם לפסח ובסתם ר"ל שלא הזכיר בה לשם פסח אמרו עליה בתלמוד המערב בראשון של סוכה אף במצה כן כשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בסוכה ישנה כך הם חולקים במצה כלומר ולבית הלל מיהא כשרה אמר ר' יוסה דברי הכל אסורה מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה ולא יצא ידי חובתו:

גמרא אמר שמואל חטין של מנחות אין לותתין אותם וקא קרי להו סולת כו' יש לדקדק אמאי לא פריך בפשיטות כיון דחטין של מנחות אין לותתין משום דלתיתה בזריזין ולא במקום זריזין כדאמרי' לעיל אמאי שרי רבא לתיתה במצת מצוה דליתיה נמי בזריזין ולא במקום זריזין דלענין לישת פושרין מפלגינן לעיל בין מצת מנחות דאיתיה במקום זריזין ובין לישת פושרין דמצת מצוה לתיתה דמנחות דליתנייהו במקום זריזין אבל לתיתה בין הכא ובין הכא ליכא במקום זריזין ויש ליישב דרבא פליג אשמואל וסבר דלתיתה שרי נמי במנחות ודו"ק:

שם מצוה ללתות כו' אי לא דבעי לתיתה שימור למאי כו' דאי לאו דבעי לתיתה ובעי שימור משום דשרי לתיתה לא אצטריך לכתוב ושמרתם כיון דסגי בלא"ה לא ילתות ולא תיבעי ליה שימור וק"ל:

בתוס' ד"ה כי מהפכיתו ובו' אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו. פי' בעי שימור מתחלתן שלא יבואו עליהם מים ולא שמצוה ללתותן וליתן עליהם מים כדי שיהא צריך לשומרן שלא יחמיצו ומתרץ עיקר השימור שלא תחמיץ פי' כשיבואו עליהם כבר מים שצריך לשומרן שלא יחמיצו וק"ל:

רש"י בד"ה ציריה סדק כמו טייליא חריפא. נ"ב הוא מין יין חזק המבקע נודות שכנוס בתוכו:

בד"ה אמר רבה גרסינן כצ"ל והס"ד ונ"ב וברי"ף גריס רב:

בד"ה לאבא רבה הכי קרי ליה לשון רבנות מאן דצאית ליה לאבא יאכל כו' כן הוא בס"א והכל דבור אחד:

בד"ה בתר דנפק רבא מבי מדרשא הס"ד:

גמרא שעורין הוא דלא הא חיטי שרי ל"מ קאמר כו'. לכאורה איזה מהן ממהר להחמיץ הוא פלוגתא דתנאי לקמן (מח) בכמה שיעור עיסתן. אכן התם בקמח לא שייכי כ"כ הסברות דהכא:

גמ' דא"ר זירא אמר רבה בר ירמיה כו'. כצ"ל כאשר הובא לעיל:

גמ' באחרונה אין בראשונה לא. נ"ל דאשיגרת לישנא דלקמן (קכ) נקיט:

בגמרא רבא אמר אפילו זקיפא נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין. כבר כתבתי לעיל דף ל"ה ע"ב בלשון התוס' דבמנחות דף נ"ז כתבו דלשיטת רש"י מי פירות לחוד נמי נוקשה מיהא הוי יש לפרש דהא דשרי רבא הכא בזקיפא היינו משום דאינו אלא חששא בעלמא דאפשר שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין א"כ בנוקשא גרידא שאינו אלא מדרבנן ליכא למיחש להכי וזה דוחק ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י א"ש טפי וק"ל:

שם ת"ר אין לותתין שעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות ופרש"י דודאי ממהרות להחמיץ. ולכאורה לשון רש"י תמוה דאם כוונתו דנתבקעו סימן חימוץ הוא הו"ל לפרש דודאי נתחמצו ואם נפרש דכוונתו דנתבקעו ודאי לאו סימן חימוץ גמור הוא אלא התחלת חימוץ שעי"ז ממהרות להחמיץ אח"כ וכן נראה ממ"ש הרא"ש ז"ל להדיא דנתבקעו לאו חמץ גמור הוא אלא שזה דוחק דהרא"ש לא איירי אלא כשנמצא מבוקעת בשעת לישה ע"ש משא"כ בל' רש"י לא שייך לפרש כן ואם נפרש כוונתו במ"ש שממהרות להחמיץ היינו דמשו"ה נקיט שעורין טפי מחטין לפי שהשעורין ממהרות להחמיץ שכן הוא למסקנא דשמעתין אלא דאכתי ל' דודאי ממהרות אינו מדוקדק דבהדיא הוה ליה למימר דשעורין ממהרות להחמיץ וצ"ע:

שם הדר אמר רבא מותר ללתות דתניא יוצאין בפת נקייה והדראה כו' וקשיא לי דהא ע"כ הא דהדר אמר רבא דמותר ללתות היינו בחטין דוקא דאי בשעורין הא תנן להדיא דאין לותתין ודאי לא פליג רבא אברייתא אע"כ דבחטין איירי והדד ביה ממאי דקאמר מעיקרא לא מיבעיא קאמר וא"כ לפ"ז אכתי מאי דייק מהך ברייתא דפת נקייה דמותר ללתות דלמא לעולם דאסור ללתות כמו בשעורים ואפ"ה קתני שפיר דיוצאין בפת נקייה שאם לתת קודם פסח ולא נתבקעו יוצא בה ידי מצות מצוה דהא בשעורים נמי קתני להדיא שאם לא נתבקעו מותרות דמשמע אפילו לכתחילה מותרות לאוכלן ואפשר דהכי קאמר דאי ס"ד דבחטין נמי שייך הך חששא דלתיתה כמו בשעורין א"כ אפילו בדיעבד לא היו יוצאין י"ח בפסח דהא דתניא גבי שעורין לא נתבקעו מותרות היינו לאוכלן בעינייהו משא"כ לענין מצות מצוה לא הוי סמכינן אמה שלא נתבקעו דמ"מ אפשר דהתחלת חימוץ יש כאן וכשנתנן אח"כ בעיסה ולשן במים ממהרות להחמיץ אע"כ דבחטין ליכא שום חששא כלל בלתיתה כיון דשרירי כן נראה לי:

שם בתר דנפיק אמר מ"ט לא אמינא ליה מהא דאמר ר"ז אר"י אמר שמואל חיטין של מנחות אין לותתין אותן וקא קרי להו סולת כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דעדיפא מיניה הוה ליה לאקשויי אעיקר דינא דכיון דבמנחות קאמר שמואל דאין לותתין אף ע"ג דמנחות איתנייהו בזריזין ובמקום זריזין כ"ש דאין ללתות לצורך פסח שאינו בזריזין ע"ש שתירץ דלא פסיקא ליה לאקשויי מהך סברא דאפשר דאה"נ דלדינא פליג רבה אדשמואל משא"כ בהא דקרי ליה רבה סולת פריך שפיר וע"ש ולפ"ז כ"ש שצריך לומר כן לפי המסקנא דאמר רב' מצוה ללתות ועביד עובדא אם כן ע"כ דליתא לדשמואל לענין חטין של מנחות. אמנם לע"ד אין צורך לזה דודאי לענין פושרין דלעיל שפיר שייך לחלק בין מנחות לפסח מטעמא דזריזין דעיקר חשש בלישת פושרין לא שייך כלל בזריזין שיודע להבחין שיעור הפשרת המים אינו שוהה ג"כ בלישתה ואופהו ומטגנה מיד סמוך ללישתן משו"ה מותר במנחות דאין כאן חשש כלל משא"כ לענין חמץ בפסח שאינו מסור לזריזין שייך הך חששא טובא בפושרין דזימנין שהן חמין ביותר ומחמיצין לאלתר וכ"ש אם שוהה הרבה בלישתן ואינו נזהר לאפותן לאלתר ועוד שאם יראה בה קצת חימוץ של שיאור או סידוק או הכסיפו פניו אינו מכיר בהן מי שאינו זריז שהרי נחלקו ר"מ ור"י וחכמים הרבה בסימנים הללו אם כן אתי לידי חשש איסור אכילת חמץ בפסח שהוא בכרת משא"כ לענין לתיתה דשמעתין נראין הדברים להיפך דעיקר חשש חימוץ לא תליא בזריזות כלל אלא לפי ענין החטין שיש מהן שמתבקעות לאלתר יותר מחבירו ומשום הכי קאמר שמואל במנחות דאין לותתין שאסור לגרום למנחות לכתחילה שום חימוץ אפילו קודם שנתקדשו בכלי משא"כ לענין חמץ בפסח סובר רבה דמותר אפילו לכתחילה דהא סמיא בידן שכל אדם יוכל להבחין אם נתבקעו או לא נתבקעו ולא שייך זריזות ולפ"ז כ"ש דא"ש למאי דמסיק רבה דמצוה ללתות ויליף לה מקרא דושמרתם את המצות דהיא מצות עשה דליעבד לה שימור ואם כן במצות מצוה כ"ש שמסורה לזריזין שזריז ויודע לעשות לה שימור כראוי משא"כ במנחות כנ"ל נכון: