דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

מתניתין:

מצות עשה מן התורה לאכול מרור "בלילה הראשון של פסח, עם קרבן הפסח. כדכתיב "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". וכל ירק שיש בו מרירות, יוצאים בו ידי חובת "מרור".

ואלו הם הירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח למצות מרור: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור [ירק ששמו כן]!

ויוצאין בהן, בין כשהם לחין ובין כשהם יבישין!

אבל לא יוצאים בהם, לא כשהם כבושין בחומץ, ולא כשהן שלוקין [מבושלים הרבה עד שנימוחו], ולא כשהם מבושלין כדרך בישול הרגיל.

ושיעור אכילת המרור הוא בכזית. ואין צריך לאכול כזית שלם ממין אחד בלבד, אלא מצטרפין כל המינים הללו לכזית [1]! שאם אכל חצי כזית ממין זה וחצי כזית ממין אחר [2], יצא ידי חובתו [3].

ולא בעלים בלבד, אלא יוצאין אף בקלח שלהן!

ויוצאים אף במרור של דמאי [4]! אבל לא במרור טבל. ואף על פי שמעשר ירק אינו אלא מדרבנן, מכל מקום אין יוצאים בו משום דהוי לה מצוה הבאה בעבירה.

וכן יוצאים במרור של מעשר ראשון שנטלה תרומתו שנטלה תרומתו [תרומת מעשר]! ואף אם הקדימו בשבלים, ולא נטלה ממנו תרומה גדולה, יוצאין בו. כמבואר לעיל לגבי מצה.

וכן יוצאים במעשר שני והקדש שנפדו! ואף על פי שלא נפדו כדינם לכתחלה. וכמבואר לעיל לגבי מצה.

גמרא:

שנינו במתניתין: בחזרת, בתמכא, בחרחבינא, ובעולשין, ובמרור! וקא מפרש ואזיל.

"חזרת", היא חסא [חסה].

"עולשין", הם הינדבי [מין עשב].

"תמכא" - אמר רבה בר בר חנא: תמכתא שמה! והיא הקרויה בזמננו "חזרת".

"חרחבינא" - אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא! כלומר, סיב הגדל ונכרך סביבות הדקל. ומין זרעים הוא [תוספות].

וב"מרור" - הוא מרירתא.

תני בר קפרא: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בעולשין, ובתמכא, בחרחלין, בחרחבינין, ובחזרין [חזרת]! רבי יהודה אומר: יוצאין אף בעולשי שדה, ובעולשי גינה, ובחזרת!

והוינן בה: הרי עולשי גינה [דהיינו "עולשין" סתם] וחזרת, הא כבר תנא ליה ברישא דברייתא. ומה הוסיף בזה רבי יהודה?

ומשנינן: לא בא רבי יהודה להוסיף אלא עולשי שדה. שיוצאים בהם, על אף שיש להם שם לואי. שהרי אינם קרוים "עולשין" סתם, אלא "עולשי שדה". והכי קאמר: אף עולשי שדה הרי הם כעולשי גינה וכחזרת, ויוצאים בהם.

רבי מאיר אומר: אף יוצאים בעסווס, ובטורא, ובמר ירואר! וכולם מיני ירקות הם.

אמר לו רבי יוסי לרבי מאיר: עסווס וטורא, מין אחד הוא. וירק מר הוא. וזה הוא אותו המין שקרוי מר ירואר! וכולם ירק אחד הם, שיש לו שלשה שמות.

תני דבי רבי ישמעאל: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בעולשין, ובתמכא, ובחרחבינין, ובחרגינין, ובהרדופנין [5]!

רבי יהודה אומר: אף חזרת יולין וחזרת גלין הן כיוצא בהן! ויוצאים בהן ידי חובת מרור, על אף דשם לואי יש להן, ואינן קרויות "חזרת" סתם.

רבי אילעא אומר משום רבי אליעזר: אף יוצאים בערקבלים! והיינו "אצוותא דחרזייתא" המפורש בעירובין. והוא סיב גדול ועב. ומין צמח בפני עצמו הוא, המטפס על גבי הדקל, בצורת מחרוזות, כמו ענפי גפן.

ואמר רבי אילעא: חזרתי על כל תלמידיו של רבי אליעזר, ובקשתי לי חבר לסייעני, שאף הוא שמע כן מפיו, ולא מצאתי. וכשבאתי לפני רבי אליעזר בן יעקב, הודה לי שהכשיר רבי אליעזר אף "ערקבלים".

רבי יהודה אומר: יוצאים ידי חובת מרור בכל ירק שיש לו שרף! שכשסוחטים אותו במקום חיתוכו, יוצא ממנו שרף לבן כחלב.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: יוצאים בכל ירק שאינו ירוק מאוד ככרתי, אלא שפניו מכסיפין, והוא בהיר מעט.

אחרים אומרים: כל ירק מר יש לו את הסימנים האלו. ולעולם יש לו שרף, ופניו מכסיפין.

אמר רבי יוחנן: מדברי כל התנאים כולן שפירשו את כל שמות הירקות השונים, נלמד, שכל ירק מר יש לו שרף, ופניו מכסיפין! שבכל הירקות האמורים יש את הסימנים הללו.

אמר רב הונא: הלכה כאחרים! ויוצאים בכל ירק שיש לו את כל הסימנים האלו.

רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא, דהוה מהדר אמרריתא [שחיזר לצורך המצוה אחר הירק הקרוי "מרור"].

אמר ליה: מאי דעתיך דמרור עדיף על שאר הירקות? אם משום דמרירין טפי [שהוא מר ביותר], מכל מקום אינן עדיף ביותר. דהא "חזרת" תנן בתחלה.

וכן תנא דבי שמואל: חזרת עדיפה מכולם!

וכן אמר רבי אושעיא: מצוה בחזרת יותר מן השאר!

וטעמא כדאמר רבא: מאי חזרת? - חסא!

ומאי טעמא קרויה היא "חסא"? - משום שזכר הוא לכך, דחס רחמנא עילוון [שהקדוש ברוך הוא חס עלינו]! אלמא, עומדת היא החסה למצות מרור. ולכך קראו כן את שמה, לזכר רחמי ה' עלינו בהוציאנו ממצרים.

ואמר רב שמואל בר נחמני: למה נמשלו סבלות המצריים כמרור [כדכתיב "וימררו את חייהם"]?

לומר לך: מה מרור זה, שתחילתו [בתחילת גידולו] הוא רך, ובסופו נעשה הקלח שלו קשה כעץ - אף המצריים כן. תחילתן רכה, וסופן קשה! שבתחלה נהגו בישראל ברכות. ולא שיעבדום אלא תמורת שכר, כדי לפתותם לעבודה. ולבסוף רדו בהם בפרך [6]. אלמא, מצות מרור מן המובחר היא בחסה, שיש בה את התכונה האמורה.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבינא: הדרי בי! חוזרני בי, ולא אוסיף עוד להדר אחר "מרירתא" [7].

אמר ליה רב רחומי לאביי: ממאי דהאי מרור שציותה עליו התורה, מין ירק הוא? אימא דהוא מרירתא דכופיא [מרה של דג ששמו "כופיא"].

אמר ליה: מרור הוקש למצה. הלכך בעינן מרור שהוא דומיא דמצה. מה מצה באה מגידולי קרקע, אף מרור אינו בא אלא מגידולי קרקע.

והוסיף לשואלו: ואימא הירדוף הוא [עץ מר שבו המתיק משה את המים במרה]! ומנלן דירק הוא?

והשיבו: דומיא דמצה בעינן. מה מצה באה ממין זרעים [שאינה באה אלא מחמשת מיני דגן], אף מרור אינו אלא ממין זרעים. והוסיף לשואלו: ואימא הרזיפו הוא [זרע שהוא סם המות לבהמה, ואינו אוכל], ומנלן דירק מאכל הוא [8]?

והשיבו: דומיא דמצה בעינן. מה מצה באה מתבואת מאכל שניקחת בכסף מעשר שני [שאין מחללים כסף מעשר אלא על אוכל, כדכתיב "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו'"], אף מרור אינו אלא אוכל שניקח בכסף מעשר שני [9].

אמר ליה רבה בר חנין לאביי: אימא, אין יוצאין למרור אלא בחד מין בלבד! ונצריך דוקא את המין המר שבכולם. ואמאי יוצאים בהרבה מיני ירקות?

אמר ליה: הרי "מרורים" כתיב. דמשמע הרבה מינים.

ושוב שאלו: ואימא, "מרורים" היינו תרי מינים בלבד. דמיעוט רבים שנים.

אמר ליה: מדאיתקש למצה, הרי הוא דומיא דמצה. מה מצה באה ממינין הרבה [חמשת מיני דגן], אף למרור יוצאים במינין הרבה.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב: כל הירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, הרי הם נזרעים בערוגה אחת! וקא סלקא אדעתין, דאינם כלאים זה בזה, משום שכולם ממין אחד הם. ולא אסרה תורה אלא זריעת שני מינים יחד.

והוינן בה: למימרא דלית בהו משום כלאים? -

מתיב רבא: תנן: חזרת רגילה וחזרת גלין, מין אחד הם. לפיכך הם נזרעים יחד, ואינם בזה משום איסור כלאים. וכן עולשין ועולשי שדה, כרישין וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי, ודלעת המצרי ודלעת הרמוצה [דלעת מרה, שצריך למתקה ברמץ] - כל זוג וזוג מהם בפני עצמו נזרע יחד. לפי ששני הירקות שבו, אינם כלאים זה בזה! ואף ששם האחד הוא שם הירק עצמו בלא שם לואי. והשני קרוי בתוספת שם לואי [כגון "חזרת גלין" או "עולשי שדה"], מכל מקום מין אחד הם.

אלמא, דוקא שניים שבכל זוג, כגון "חזרת" ו"חזרת גלין", אין [אינם כלאים זה בזה]. אבל חזרת ועולשין שמשני זוגות שונים הם, לא מין אחד הם. ועל אף ששניהם הם בכלל הירקות שיוצאים בהם ידי מרור, הרי הם כלאים זה בזה. וקשיא לרב.

וכי תימא לתרץ, דכולהו מינים השנויים במשנה הנ"ל, בהדדי קתני להו, ואף אם אינם מאותם הזוג, אינם כלאים זה בזה - הא ליכא למימר הכי.

דהא אמר רב עצמו: זוגות זוגות קתני במשנה. ודוקא שנים שמאותו זוג אינם כלאים זה בזה.

ומשנינן: מאי "נזרעין בערוגה אחת" דאמר רב [בכל הירקות היוצאים בהם למרור]? - לא קאמר שנזרעים בערבוביה. אלא נזרעין כהלכתן! ולעולם, מינים שונים הם. ואין לזורעם אלא כהלכות כלאים. דהיינו במרחק כזה שבו שאין הם יונקים זה מזה. כגון בפיזור של חמשה מינים על שטח של ששה טפחים על ששה טפחים.

הערות

[1] ואף במצה הוא כן, דמצטרפים כל חמשת מיני דגן לכזית. והא דלא תני כן התם, היינו משום דפשיטא הוא. אבל הכא איצטריך. משום דהוה אמינא, דהקפידה תורה על טעם המרירות, ונימא דטעם האחד מבטל את טעם חבירו. קא משמע לן, דכיון שיש לכולם טעם מר, הרי הם מצטרפים. ר"ן. והמהר"ם חלאווה כתב, דבמצה הוא פשיטא, משום דכולהו מין דגן. אבל ירקות שהם מינים הרבה, הוה אמינא דלא יצטרפו. ויעוין לעיל לה א, שכן היא הסכמת רוב הראשונים לבי מצה. ויעוין עוד במנחת חינוך [מצוה י] שדן מזה באורך.

[2] ונסתפק השפת אמת, האם דוקא במחצה על מחצה הם מצטרפים, אבל אם הרוב הוא ממין אחד והמיעוט הוא ממין אחר, לא יצא. משום שנתבטל ברוב, ובציר לה משיעור כזית. [ולכאורה תליא בדברי הר"ן והמהר"ם חלאווה, הובאו לעיל בהערה 1].

[3] רש"י. ומדבריו יש לדקדק דלא כדברי הרא"ש לקמן [קיד ב], שכתב דהא דבעינן כזית במרור, הוא משום שמברכים עליו "על אכילת מרור". ואין אכילה פחות מכזית. דמשמע מדבריו, דדוקא משום הברכה הוא דבעינן כזית. אבל לעצם המצוה סגי אף בפחות מכך, משום דלא כתיב בה "אכילה" [דהא דכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו", קאי על הפסח]. ואילו כאן כתב רש"י, דבעינן כזית כדי "לצאת ידי חובתו". וצריך לומר, דאף דלא כתיב ביה אכילה, בעי כזית. משום דהוקש למצה. שאגת אריה סימן ק. ובדעת הרא"ש דלית ליה הך היקשא, יש לומר דהוא משום דסבירא ליה דאין מרור מצוה בפני עצמה. אלא דין הוא בפסח, שיאכל עם מצה ומרור. ובאמת מצד חיוב זה, אף במצה לא בעינן כזית. ומה דבעינן בה כזית, אינו משום חיוב מצה הכלול במצות הפסח. אלא הוא מצד חיוב בפני עצמו דאיכא במצה, דילפינן ליה מקרא ד"בערב תוכלו מצות". ומעתה יש לומר, דלא הוקש מרור אלא לדין מצה הנכלל במצות הפסח. דאף בו אין צריך כזית. גר"ח.

[4] ולעיל גבי מצה נסתפקו התוספות, אם עשיר יוצא אף לכתחלה בדמאי. משום דאכילת מצה היא אכילת עניות, ודין עני לו בזה. ולכאורה טעם זה לא שייך במרור. וכאן יודו דאין יוצא בו אלא בדיעבד. שפת אמת.

[5] וקשה, הא הירדופני הוא סם המות לבהמה, כדאיתא בחולין. ונימא דמשום כן לא יצאו בה, משום "דרכיה דרכי נועם". וכדאיתא לגבי הדס, דמהאי טעמא אין יוצאים בהירדוף. ופירש רש"י שם, דהיינו משום שהוא סם המות לבהמה. תוספות. והר"ן כתב דהתם לאו משום דסם המות הוא. אלא הוא עץ מלא קוצים, ואין זה "דרכי נועם" ליטלו ולאוחזו. אבל הכא לגבי אכילה, יכול לתקנו שלא יזיק. והמהר"ם חלאווה תירץ, דהכא כיון שהוא רמז לשעבוד מצרים, הוה אמינא דאף דאית ביה היזק יוצאים בו.

[6] ואיתא בירושלמי, שמתחלה היה פרעה עושה מלאכה עמהם, והיה נושא אבנים בכתיפו. והיו אומרים המצריים לישראל, ראו המלך עצמו עושה מלאכה, וכל שכן אתם שיש לכם לעשות. וכן מוכח מלישנא דקרא, דכתיב "וישימו עליו", בלשון יחיד, דהיינו על פרעה. רבינו פרץ.

[7] ולכאורה לא היה לו לחזור לגמרי. אלא רק להעדיף חזרת על מרור. אבל כשאין לו חזרת, אכתי יש לומר דמרור עדיף, משום דמרירא טפי. אך לא משמע כן, אלא חזר בו לגמרי. משום דאחר דאמרינן דהחסה מרמזת על כך דחס רחמנא עלן, וכן על כך שתחלת השעבוד היה רך, יש להעדיף טפי מה שאינו מר כל כך. שפת אמת.

[8] והוה מצי לשנויי, דאין יוצאין בה משום "דרכיה דרכי נועם". דהא הוי סם המות. ואין זה "נועם". וכדאיתא לגבי הדס. תוספות.

[9] והרמ"א בסימן תעג סעיף ה כתב בשם האגור, דאם אין לו אחד מירקות השנויים במשנה יקח לענה. ויעוין בביאור הלכה שם שנתקשה, שכפי הנראה מכמה כתובים, לענה אינה ראויה לאכילה. ומסוגיין משמע דאין יוצאים אלא בירק הראוי לאכילה, דומיא דמצה הנקחת בכסף מעשר. וכתב, דאפשר שלא כתב הרמ"א שיוצא בה, אלא שיקחנה לזכר בעלמא. והפרי מגדים שם, נסתפק בדין זה, אם יוצאים במרור שאינו ראוי לאכילה. וצריך עיון מסוגיין. וברש"י בסוכה יג ב איתא, דמרור לאו מאכל אדם הוא. אלא שכבר כתבו התוספות שם, דהגהה היא בדברי רש"י, וטעות היא. שהרי להדיא כתב כאן דאוכלא בעינן.

א משנה ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור. יוצאין בהן בין שהיו לחין בין שהיו יבשין, אבל לא כבושין במים או בחומץ ולא שלוקין ברותחים ולא מבושלין.

וירקות שונים אלה כולם יחד מצטרפין לכזית ואין צורך לאכול כדי שיעור דווקא מאחד מהן ויוצאין ידי חובה בקלח שלהן ולאו דווקא בעלים. ויוצאים בהם ידי חובה גם בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ונתנה לכהן ומעשר שני והקדש שנפדו.

ב גמרא תחילה מזהים את שמות הצמחים. חזרת היא חסא. עולשין הם הקרויים הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: בארמית תמכתא שמה. חרחבינא, אמר ר' שמעון בן לקיש: זוהי אצוותא דדיקלא (צמח המטפס מסביב לדקל), ובמרור הוא הצמח הקרוי מרירתא.

תני [שנה] בר קפרא: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור: בעולשין, ובתמכא, בחרחלין, בחרחבינין, ובחזרין (חזרת). רב יהודה אומר: אף עולשי שדה, ועולשי גינה, וחזרת.

ותוהים: מדוע אמר אף עולשי גינה וחזרת? הא תנא לה רישא [הרי שנה אותה בתחילה]! ומפרשים: הכי קאמר [כך אמר] כך היתה כוונתו: אף עולשי שדה דינם כעולשי גינה וחזרת ויוצאים בהם ידי חובת מרור. ר' מאיר אומר: אף הצמחים עסווס וטורא ומר ירואר. אמר ליה [לו] ר' יוסי: עסווס וטורא צמח אחד הוא ויש לו שני שמות. ומר זה הוא הקרוי ירואר, כלומר גם כאן יש שני שמות של צמח אחד.

תני דבי [שנה חכם בית מדרשו] של ר' שמואל: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בעולשין, ובתמכא, ובחרבינין, ובחרגינין, ובהרדופנין. ר' יהודה אומר: אף חזרת יולין וחזרת גלין כיוצא בהן.

ר' אילעא אומר משום [בשם] ר' אליעזר: אף ערקבלים יוצאים בהם משום מרור, וחזרתי על כל תלמידיו של ר' אליעזר ובקשתי לי חבר ששמע אף הוא דברים אלה מפיו, ולא מצאתי. וכשבאתי לפני ר' אליעזר בן יעקב, הודה לדברי.

ר' יהודה אומר: כל צמח שחותכים אותו ויש לו במקום החתך שרף לבן ראוי למרור. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כל שפניו מכסיפין [חוורים], כלומר שצבעו ירוק בהיר. ואחרים אומרים: כל ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר ר' יוחנן: מדברי כולן נלמד אם נסתכל בירקות שהזכירו: ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

ג רבינא אשכחיה [מצא] את רב אחא בריה [בנו] של רבא דהוה מהדר אמרירתא [שהיה מחזר על מרור] לצאת דווקא בו חובת מרור. אמר ליה [לו]: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה מחזר אחריה? משום דמרירין טפי [שהם מרים ביותר], והא [והרי] חזרת תנן [שנינו] ראשונה במשנה, משמע שהיא ראשונה במעלה. וכן תנא דבי [שנה חכם בית מדרשו] של שמואל: חזרת בראשונה, ואמר ר' אושעיא: מצוה יתרה בחזרת לצאת בה חובת מרור. ואמר רבא: מאי [מה היא] חזרת — חסא.

מאי [מה היא] חסא, כלומר מה משמעות שם זה לענין פסח — שחס רחמנא עילוון [הקדוש ברוך הוא עלינו]. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור? שהכתוב אומר "וימררו את חייהם", לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה שהיו משלמים שכרם, וסופן קשה שנשתעבדו בהם כעבדים, ודבר זה נכון לגבי החסה שבסופה נעשית מרה. אבל אינו כן לגבי הצמחים האחרים שהם מרים מתחילתם. אמר ליה [לו]: הדרי [חוזר אני] בי, ואף אני אהדר לצאת ידי חובת מרור בחזרת.

אמר ליה [לו] רב רחומי לאביי: ממאי דהאי [ממה, מנין לנו שזה] המרור מין ירק הוא? אימא מרירתא דכופיא [ואולי אומר שהוא מרתו של דג הכופיא] המרה ביותר, ולא רק מין צמח? ענה לו: דומיא [בדומה] למצה, מה מצה נעשית מגידולי קרקע בלבד — אף מרור גידולי קרקע בלבד. ושואלים בכל זאת: מדוע דווקא ירקות ואימא [ואולי אומר] שיצאו ידי חובת מרור בצמח ההירדוף שהוא מין עץ מר? ומשיבים: דומיא [בדומה] למצה, מה מצה מין זרעים ולא אילן, אף מרור מין זרעים.

ושואלים: ואימא [ואולי אומר] הרזיפו שהוא מין זרעים! והשיב: דומיא [בדומה] למצה, מה מצה הנעשית מצמחים כאלה שניקחת בכסף מעשר שהם מוגדרים כמאכל אדם, אף מרור צריך להיות מין שניקח בכסף מעשר ולא ירק בר.

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנין לאביי: אימא [אומר] מרור שכתוב במקרא חד [אחד] בלבד הוא, שיוצאים ידי חובה רק בצמח אחד המר ביותר! ענה לו: "מרורים" כתיב [נאמר] ונלמד מכאן שכל המינים המרים כשרים. והקשה לו: ואימא [ואומר] "מרורים" — תרי [שניים], ונצא ידי חובה רק בשני מינים ולא יותר! אמר לו: דומיא [בדומה] למצה, מה מצה — מינין הרבה יוצאים בהם משום מצה, אף מרור מינין הרבה.

ד אמר רבה בר רב הונא אמר רב: ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור, כולן נזרעין בערוגה אחת. ושואלים: האם דבר זה בא למימרא [לומר] דלית בהו [שאין בהם] משום כלאים? שכולם מינים קרובים כל כך, שאפשר לזורעם בערוגה אחת ואין בעירובם משום כלאי זרעים?

על כך מתיב [מקשה] רבא: שנינו, חזרת וחזרת גלין, עולשין ועולשי שדה, כרישין וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי, ודלעת המצרי והרמוצה (מין דלעת) — אינם כלאים זה בזה. ומכאן נלמד: חזרת וחזרת גלין — אין [כן] מותר לזרעם יחד, אולם חזרת ועולשין — לא, שהם כלאים!

וכי תימא כולהו בהדדי קתני להו [ואם תאמר כולם יחד שנה אותם], שכל הצמחים המנויים כאן כולם יחד אין בהם משום כלאים זה בזה. והא [והרי] אמר רב עצמו: זוגות זוגות קתני [שנינו] כלומר, שכל אחד מזוגות הצמחים ששנינו במשנה מותר לזרעו יחד עם בן זוגו, כי רק הם בני אותו מין, ואם כן ברור שאי אפשר לזרוע חזרת ועולשין יחד, וכיצד אמר רב שכולם נזרעים בערוגה אחת!

ומתרצים: מאי [מה משמעות] נזרעין שאמר רב — הכוונה נזרעין כהלכתן, כלומר שאפשר לזרוע אותם כפי שמתירה ההלכה לזרוע זרעים שונים בערוגה אחת בהפסק ראוי, בלא לעבור על דיני כלאים. ותוהים: אם בזריעה כהלכתן, הלוא כבר תנינא [שנינו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: And these are the vegetables with which a person can fulfill his obligation to eat bitter herbs on Passover: One can fulfill his obligation with ḥazeret, with chervil [tamkha], and with field eryngo [ḥarḥavina], and with endives [olashin], and with maror. One fulfills his obligation with them whether they are fresh or whether they are dry. However, one does not fulfill his obligation if they are pickled in water or vinegar, nor if they are over-boiled [shaluk] in hot water, nor if they are boiled [mevushal].

The mishna adds: And all these different types of vegetables join together to the measure of an olive-bulk, i.e., it is not necessary to eat this amount from one specific type of vegetable. And one fulfills his obligation by eating their stalk, as it is not necessary to eat the leaves. And one fulfills the obligation with doubtfully tithed produce, with first-tithe produce whose teruma has been taken and given to a priest, and with both second-tithe produce and consecrated property that were redeemed.

GEMARA: The Gemara identifies the plants mentioned by the mishna by their Aramaic names. Ḥazeret is lettuce. Olashin is called hindevi. With regard to tamkha, Rabba bar bar Ḥana said: It is called temakhta in Aramaic. As for ḥarḥavina, Rabbi Shimon ben Lakish said: This is the plant that grows around the palm tree. The mishna taught: And with maror. The Gemara explains: This is a plant called merirata.

Bar Kappara teaches: These are the vegetables with which a person can fulfill his obligation to eat bitter herbs on Passover: With endives, chervil, ḥarḥallin, field eryngo, and ḥazeret. Rav Yehuda says: Also wild endives, garden endives, and ḥazeret.

The Gemara asks: Why does Rav Yehuda mention garden endives and ḥazeret? These were already taught in the first clause. The Gemara explains that this is what Rav Yehuda is saying: Even wild endives are equivalent to garden endives and ḥazeret and may be used as bitter herbs on Passover. Rabbi Meir says: The plants asvas, and tura, and sweet myrrh [mar yero’ar] can also be used to fulfill this obligation. Rabbi Yosei said to him: Asvas and tura are two names for one plant, and mar is the same plant as yero’ar.

A Sage of the school of Rabbi Samuel teaches: These are the vegetables with which a person can fulfill his obligation to eat bitter herbs on Passover: With ḥazeret, endives, chervil, field eryngo, ḥarginnin, and hardofannin. Rabbi Yehuda says: One can also fulfill his obligation with ḥazeret yolin and ḥazeret gallin, as they are similar to the aforementioned vegetables.

Rabbi Ile’a said in the name of Rabbi Eliezer: One can also fulfill his obligation with arkablim. And I went around all of Rabbi Eliezer’s students looking for a colleague who agreed with me that Rabbi Eliezer said this, but I did not find anyone who remembered this ruling. But when I came before Rabbi Eliezer ben Ya’akov, he conceded to my statement.

Rabbi Yehuda says: Any plant that has white sap when it is cut may be used as bitter herbs. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Anything whose surface is light green may be used as bitter herbs. Aḥerim say: Any bitter herb that has sap and whose surface is light green is fit for this mitzva. Rabbi Yoḥanan said: From the statements of all these Sages, we can learn that a bitter green herb has sap and its surface is light green. Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Aḥerim.

Ravina found Rav Aḥa, son of Rava, searching for merirata to use as bitter herbs. He said to him: What is your opinion, that you seek this particular herb? If you are looking for that which is most bitter, but we learned ḥazeret first in the mishna, which indicates that this is the preferred choice. And likewise, a Sage of the school of Shmuel taught ḥazeret first, before the other types of bitter herbs. And Rabbi Oshaya said: The optimal fulfillment of the mitzva is with ḥazeret, and Rava said: What is ḥazeret? It is lettuce [ḥassa].

The Gemara explains: What is the meaning of lettuce [ḥassa]? It refers to the fact that God has mercy [ḥas] on us. And Rabbi Samuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: Why are the Egyptians likened to bitter herbs in the verse: “And they embittered their lives” (Exodus 1:14)? This comparison serves to tell you that just as these bitter herbs are soft at first and harsh in the end, so too, the Egyptians were soft at first, when they paid the Jews for their work, but were harsh in the end, as they enslaved them. This idea applies solely to ḥazeret, which has a bitter aftertaste, but not to other types of bitter herbs, which are bitter from the beginning. Rav Aḥa, son of Rava, said to Ravina: I retract my position and concede that it is preferable to use ḥazeret for bitter herbs.

Rav Reḥumi said to Abaye: From where is it known that this bitter herb that must be eaten on Passover night is a type of vegetable? Perhaps one could say that the mitzva should be performed with the bile of a kufya fish, which is very bitter, but not necessarily with a type of plant? He answered: Bitter herbs are similar to matza; just as matza must be prepared only from food that grows from the ground, so too, bitter herbs must be from food that grows from the ground. The Gemara asks: How do we know that a bitter herb is specifically a vegetable rather than the bitter oleander bush? The Gemara answers: Bitter herbs are similar to matza; just as matza is prepared from a type of plant, but not including a tree, so too, bitter herbs must be from a type of plant that is not a tree.

The Gemara asks a similar question: Perhaps I can say that one may use harzipu, a vegetable that poisons animals, as the bitter herb. The Gemara answers: It must be similar to matza; just as matza is prepared from plants that are fit for human consumption and can be purchased with second-tithe money, so too, bitter herbs must be from a species that can be purchased with second-tithe money.

Rabba bar Rav Ḥanin said to Abaye: I can say that the bitter herb mentioned in the Torah includes merely one species, i.e., only the bitterest plant can be used for this obligation. Abaye responded: For this reason it is written: “Bitter herbs” (Exodus 12:8) in the plural, indicating that many types of bitter herbs are fit for this purpose. Rabba retorted: But one can say that “bitter herbs” refers to two different species, but no more. Abaye explained: Bitter herbs are similar to matza; just as matza can be prepared from many types of grain, so too, bitter herbs can be taken from many different types of vegetables.

Rabba bar Rav Huna said that Rav said: With regard to the vegetables that the Sages said a person can fulfill with them his obligation to eat bitter herbs on Passover, they may all be planted in one garden bed. The Gemara concludes: That is to say that the prohibition against planting diverse kinds of seeds does not apply to them? Rav’s statement indicates that all these species are so similar that they may be planted together without violating the prohibition against planting different species of crops in one area of a field.

Rava raised an objection from a mishna: Ḥazeret and ḥazeret gallin; endive and wild endive; leek and wild leek; coriander and wild coriander; mustard and Egyptian mustard; and Egyptian gourd and harmutza, a type of gourd, are not considered a mixture of diverse kinds when planted together. This indicates that ḥazeret and ḥazeret gallin, yes, they may be planted together; however, ḥazeret and endives, no, they may not be planted together.

And lest you say that all these species are taught together, and the mishna is actually saying that any of these species may be planted together, but didn’t Rav himself say that these plants were taught in pairs, i.e., one may plant each plant only with its pair that is listed in the mishna, due to their similarity; however, one may not, e.g., plant lettuce and endive together. It therefore remains unclear what Rav meant when he said that vegetables fit for use as bitter herbs may be planted in a single garden bed.

The Gemara explains: What is the meaning of the term planted, which Rav said? It means that these plants may be properly planted. In other words, they may be planted together provided that there is an appropriate amount of space between them, so that there is no violation of the prohibition against planting diverse kinds of seeds. The Gemara asks: If he wishes to inform us about planting them properly, we already learned this in a mishna:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו וכו' חזרת חסא עולשין הנדבי תמכה כך שמה חרחבינא אסוא דדיקלא ומרור מרריאתא:

אמר רבי יוחנן מדברי כולן נלמוד ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין אמר רב הונא הלכה כאחרים דאמרי ירק מר ופניו מכסיפין ויש לו שרף זהו מרור רב אחא בריה דרבא הוה מהדר אמררייתא דדברא אמר ליה רבינא מאי דעתיך דמרירן טפי והא אנן חזרת תנן וכן תאני בר קפרא ור' שמואל חזרת ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת וכו' אמר ליה (אמרי בי) [הדרי בי] ש"מ דכולי עלמא מצוה בחזרת דהיא חסא:

אימא מררתא דכופיא יש מי שאומר המרה של בהמה ויש מי שאומר מרה של דג ששמו כופיא והיא שיבוטא והוא קוליס האספנין ודחי' בעינן מרור גידולי קרקע כמצה דהא הקישו הכתוב (במדבר ט י"א) על מצות ומרורים פי' הרדוף הרזיפא ואסיקנא מרורים כתיב מינין הרבה:

אמר רבה בר רב הונא אמר רב ירקות ששנינו כגון חזרת ועולשין ותמכה וחרחבינה וכיוצא בהן שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח משום מרור כולן נזרעין בערוגה אחת דוקינן מינה כי אלו כולן מין אחד הן ואין בהן משום כלאים ומותיב רבא עליה חזרת וחזרת גלין עולשין ועולשין שדה כרישין כו' ואמרינן בסופה כולן נזרעין בערוגה אחת ודייקי' דוקא חזרת וחזרת גלין דתרוייהו מין חזרת נינהו הני הוא דליתנהו כלאים בהדי הדדי הא חזרת ועולשין אע"ג דתרוייהו מין מרור אינון כלאים הוו וכי תימא הכי קתני כל מין חזרת וכל מין עולשין וכל מין כרישין וכל מין כוסבר וכל מין חרדל וכל מין דלעת אלו כולן ביחד נזרעין בערוגה והא רב הוא דאמר זוגות זוגות שנינו כלומר חזרת וחזרת גלין הנה זוג עולשין ועולשי שדה זוג אחד כרישין וכרישי שדה זוג אחד כי האי גונא זוגות זוגות בפני עצמן אינן כלאים הא כולהו בהדדי כלאים נינהו ושנינ' מאי נזרעין דקאמר רבה בר רב הונא כהילכתן כלומר אם בא לזרען בערוגה אחת נותן לכל אחד כדי עבודתו שלא יהא זרע אחד יונק מגבול חברו ואמרינן הא פשיטא מתני'.

מתני' ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובמרור. פי' הרא"ה ז"ל כי לשון כלל הוא כלומר ובמרורים כיוצא באלו שראויים לאכילה קצת לאפוקי דברים המרים לגמרי דלא חזו לאכילה ולא לשום ברכה. והרי"ט ז"ל כתב דבגמ' משמע דמרור שם פרטי הוא וכ' שהוא מין חזרת אלא שהוא*:

המשנה השביעית והיא מענין החלק הרביעי והוא שאמר אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין ובתמכה ובחרבינה ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין מצטרפין בכזית ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו אמר הר"ם כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה כך אכילת מרור מצות עשה בזמן שכבש הפסח נאכל והוא מה שאמר ית' על מצות ומרורים יאכלוהו ואמרו מרורים נופל על אלו שמנה חזרת חסא עולשין ידוע תמכה מין ממיני העולשין אלא שהוא גדל בגנות חרבינא פי' רבי' יצחק אלקרצעינה מרור מן כוסברתא מר ביותר ואמרו בין לחין בין יבשין רוצה בו הקלח שלהן כאשר הודיעך ויוצאין בקלח שלהם אבל בעלין אינו יוצא בהן ידי חובתו אלא אם כן היו לחים:

אמר המאירי אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחזרת והיא הנקראת חסא והוא אותו מרור שאנו נוהגים בו ושעליו אמרו מצוה בחזרת וכן אמרו עליה בגמ' והא אנן חזרת תנן ופירושו שנשנית תחלה במשנתנו וי"מ בה במשנת סדר הפסח הביאו לפניו מצה וחזרת ועליו אמרו למה נקראת חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן ואף היא נקראת מרור וכמו שאמרו למה נמשלו מצרים למרור לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה אף מצריים כן ורך וקשה פירושו על שאין בכל העשבים שיתקשה כל כך בסופו כחזרת שהקלח שלו מתקשה כעץ ובתלמוד המערב פירשו תחלתו מתוק וסופו מר והוא שאמרו והרי חזרת מתוק הוא והיאך הוא קרוי מרור [ואמר] ר' אושעיא אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחלתו מתוק וסופו מר אף כך עשו מצריים לאבותינו תחלה אמרו במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה וי"מ בתחלתו רך שבתחלה אמרו שיעבדום על ידי שכר:

בעולשין והם הנקראים לייטיצונא"ס ותמכא זו שקורין לה קרישפילא"ה והחרבינא פירשו בגמ' אצווא דדיקלא ופירשו גדולי הרבנים סיב הגדל ונכרך סביבות הדקל ומקשים עליהם שהרי לפי הסוגיא מין של זרעים בעינן ומתוך כך פירשו בו שהם עשבים שקרויין כן ודומים להם:

ובמרור ר"ל כלל כל העשבים המרים וגדולי המחברים פירשו בפירושי המשנה מין כוסברתא שהוא מר ביותר:

ויוצאין בהם בין לחים בין יבשים ופי' בגמ' דוקא בקלח וכמו שאמרו בסמוך שיוצאין בקלח שלהם ולימד שהקלח יוצאין בו אף ביבש שאי אפשר שלא יהא שם לחות אבל עלין לחין אין יבשים לא ומ"מ בכמושים מיהא יצא אבל לא כבושין ר"ל בחומץ ולא שלוקים ר"ל מבושלים הרבה עד שימוחו ולא אף במבושלים ר"ל מבושלין כדרך בישולן ולא שנימוחו:

ומצטרפין לכזית ר"ל שאם צירף כזית בין הרבה עשבים הואיל וכלם מרים הם הן מאותן שהוזכרו הן מכיוצא בהן אע"פ שאין שם כזית ממין אחד ואף טעם מרירותו של זה אינו דומה לשל זה וכן הדין למצה כזית שמחמשת המינין יצא:

ויוצאין בהם בדמאי ובמעשר [ראשון] שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו אבל לא בשכנגדן על הדרך שביארנו במצה שאע"פ שמעשר ירק דרבנן מ"מ הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ובגמ' יתבאר שיוצאין במרור של מעשר שני בירושלם הואיל ויש בו צד פדיה כמו שביארנו למעלה במצה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

כסף מעשר שני אין לוקחין בו אלא מאכל אדם ושגידולו או גידולי גידוליו מן הארץ וירקות המרים עד שאינן ראויים לאכילה אינן ניקחות בכסף מעשר והחזרת הרי הוא ראוי לאכילה וניקחת בכסף מעשר וכן כל כיוצא בה משאר ירקות:

יש דברים בירקות שהם מין אחד אלא שאותו המין נפרד לצורות הרבה עד שנראין כשני מינין והם לפי שנוי הארצות ושנוי עבודת האדמה ומ"מ נקראים הם בשם אחד אלא שיש לאחד שם לווי וכל שהוא כיוצא בזה אינם כלאים זה בזה כיצד חזרת סתם וחזרת גלים והוא מין חזרת שנקרא כן על שעלים שבה עשויין כגלים או שהיא ממקום ששמו גלים וי"מ בה חזרת מדברית וכן עולשין סתם שהן עולשין של גנה עם עולשי שדה וכן כרישין וכרישי שדה כוסבר וכוסבר שדה חרדל וחרדל שדה דלעת המצרית והיא הראויה לתבשיל עם דלעת רמיצה והוא שהיו טומנין אותה ברמץ לבשלה שם מעט בעצמה קודם שיעשו ממנה תבשיל וכן כל כיוצא בזה בדברים אלו אינן כלאים זה בזה כמו שיתבאר במקומו:

גמרא אף מרור מין זרעים כו' לאו דוקא אלא מין ירקות הן כדקתני במתני' וכדמסיק לקמן אלא דקרו להו נמי מין זרעים כדלקמן במתני' ה' זרעונין והיינו ה' ירקות וק"ל:

תוס' בד"ה ואימא הירדוף כו' ה"נ ה"מ לשנויי הכי אלא דמשני שפיר טפי כו' עכ"ל וכן הא דמשני גבי הרזיפי מה מצה שנקחת בכסף מעשר ה"ה דה"מ לשנויי הכי לפי פירש"י דהרזיפי סם המות לבהמה הוא וגבי הירדוף נמי ה"מ לשנויי כדמשני גבי הרזיפי דאינה נקחת בכסף מעשר שני אלא דמשני שפיר טפי וק"ל:

מאי חסא דחס כו' פרש"י מ"ט קרינן ליה חסא עכ"ל. וק"ק אכל אינך דקתני במתני' וקרי ליה בתלמודא בל"א אמאי לא קאמר נמי מ"ט כגון עולשין הינדבה כו' ונראה לפרש דה"ק אמאי מצוה בחסא שהוא חזרת טפי מכל הנהו דמתני' וקאמר משום דחס כו' וק"ל:

מה חזרת כו' אף מצרים תחלתן רכה כו' מפורש פ"ק דסוטה (דף יא:) בפרך בפה רך ופרש"י שם משכום בדברים כו' ור"ל כמפורש שם וישימו עליו שרי מסים על פרעה שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה כו' כלום איסתניס אתה יותר מפרעה וק"ל

בגמ' ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת וכו'. משום דרבי יונתן דבסמוך אמר ועיין בהר"ן:

אמר רבי יונתן למה נמשלו מצריים למרור לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה וכו' כצ"ל והיינו חזרת שסופו מתקשה כדלקמן עיין בהר"ן וכן הוא באלפסי כמו שהגהתי:

גמ' ר"מ אומר אף עסווס וטורא ומר ירואר א"ל ר"י עסווס וטורא אחד הוא ומר זה הוא ירואר תנא דבי כו' כצ"ל. ונ"ב כך היא הגירסא ברוב הספרים וכן הביאו בערוך בערך טורא אכן בס"א מצאתי וז"ל עסווס וטורא חד הוא ומר הוא וזהו מר ירואר ע"כ:

שם מה מצה מינין הרבה כו'. נ"ב והאמת שמכוון הדבר כמה מינין שיש במצה דהיינו ה' מיני דגן כך ה' מיני מרור במתניתין:

רש"י בד"ה אלו ירקות כו' חובתו הס"ד:

בד"ה ערקבלין כו' אצוותא חרזיתא כו' כן צריך להיות. נ"ב ונקרא חרזייתא לפי שתכופין הרבה יחד כמחרוזות וטעם מרור יש בו לשון רש"י בעירובין:

במשנה ומצטרפין לכזית. וכ' הרע"ב וה"ה בה' מיני דגן כו'. ואתרווייהו קאי. ולא מחוור דיותר ה"ל למתני' שם כמו ששנה אבל לא בטבל כו' והכא סמיך אדהתם והר"ן נתן טעם אחר בזה ע"ש. ול"נ משום דתנן בפ"ג דחלה מ"ז העושה עסה מן החטים ומן האורז כו' ויוצא בה יד"ח בפסח. ולרוב הפוסקים בכזית בלבד יוצא. עי' בהגר"א סי' תנ"ג ולכן לא תני בהם ומצטרפין דהוה משמע דה' המינין לחוד ולא זולתם:

בגמרא רבי יהודה אומר אף עולשי כו'. כצ"ל:

גמ' ואמר רבא מאי חסא כו'. כ"ה ברא"ש ומלות מאי חזרת חסא ליתא:

גמ' מה מרור זה כו' אף מצרים כו'. עפרש"י אבל בירושלמי איתא מה חזרת תחלתה מתוק כו' כן עשו המצריים כו' בתחלה במיטב הארץ כו':

במשנה ולא שלוקין ולא מבושלין כו' נ"ב דבור תוס' המתחיל לא שלוקין שמע"ל צ"ל כאן בעמוד א' על דברי המשנה לא שלוקין:

רש"י ד"ה שלוקין הרבה מאד כו'. נ"ב עי' לח"ש תרומות פ"י מ"י:

תוס' ד"ה אצוותא דדיקלא כו' אף מרור מין זרעים. נ"ב י"ל דהיינו זרעים הנאכלין לאפוקי הירדוף שאינו נאכל כזרעים ובהכי ניחא נמי מאי דק"ל לתוס' בסמוך דלא משני הכא נמי דרכיה דרכי נועם כתיב דהיינו הך שאינו נאכל ומאי דמשני תלמודא בלישניה התם ה"ט משום דהתם לא לאכילה קבעי ליה מ"מ לא מקרי דרכי נועס מחמת מרירותו החזק שמא גם ריחו נודף באף האדם וקשה לו ולא משום דס"מ הוא לבהמה דמאי איכפת לן בהא להושענא דלאו לבהמה קיימא והרודפני חזי לאדם ולא חיישינן לה אפי' לאכילה דמצוה אע"ג דהוי ס"מ לבהמה ולאו היינו הירדוף דלא חזי לאדם כלל. הירדוף והרדופני תרי מילי נינהו ודאי:

מַאי 'חֲזֶרֶת'? 'חָסָא'. נמצא הירק שעושין בו זכר לגלות מצרים נקרא חֲזֶרֶת ונקרא חָסָא ושם חֲזֶרֶת מורה שעתיד לחזור עליהם הגלות על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה יג, ה) למה נקרא חזיר שעתיד לחזור, וכן כאן לא יצאו בזמנם אלא עתידין להשלים המנין בשעבוד מלכיות ולכן אמר לו אמור להם 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה' (שמות ג, יד) ושם חָסָא מורה מה שעשה באופן זה להוציאם קודם הזמן בשביל שיחזור עליהם הגלות בשעבוד מלכיות היינו משום דחס רחמנא עלייהו דאם היו יושבין כל סך הגלות במצרים היו נטמעין והולכים וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד.

אַף מִצְרִיִּים, תְּחִלָּתָן רַכָּה וְסוֹפָן קָשֶׁה. נראה לי בס"ד קודם אותיות 'מצרים' יש אותיות קל פלט והיינו קל קלות ופלט פליטה, וסוף 'מצרים' יש אותיות נקשן לשון קושי ונקישה.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירשו לכן מצרים לקו בתחלה עשר מכות ועל הים לבסוף לקו חמשים מכות ולכל חד בדאית ליה, יען כי הם היו תתלתן רך וסופן קשה ונעשה מדה כנגד מדה, עד כאן דבריו נר"ו.

במשנה ואלו ירקות כו' אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. הא דלא מקשינן מהכא למ"ד בפרק כיצד מברכין דשלקות במילתייהו קיימי מ"מ אין יוצאין בהן דכ"ע טעם מרור בעינן וליכא דבכה"ג מסיק הש"ס התם בפ' כ"מ דהך פלוגתא דר"מ ור"י לענין מצה מבושלת לא תליא בהך פלוגתא דאמוראי לענין שלקות אלא דפליגי אי טעם מצה בעינן אי לא והיינו דלא תנא לה תנא דמתניתין דידן לענין מצה במשנה דלעיל כיון דבמחלוקת שנויה משא"כ במרור כו"ע מודו דטעם מרור בעינן ועיין בזה בחידושי הרשב"א שם בכיצד מברכין ובחידושינו שם:

מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת ובתמכא ובעולשי' ובחרחבינא ובמרור. כולהו מפרש בגמ': כבושין. בחומץ: שלוקין. מבושלין הרבה מאד עד שנימוחין: מבושלין. כדרך בישול: ומצטרפין לכזית. אם אין לו מאחד מהן כזית אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית מצטרפין זה עם זה כדי לצאת ידי חובתו: ובדמאי ובמעשר ראשון כו'. אבל בטבל לא ואף על גב דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן בפירקין: גמ' חסא. ליטוג''א: הינדיבי. עשב שקורין קרישפל''א: תמכתא. מרוביי''א: אצוותא דדיקלא. סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל''א: מררייתא. אמירפויי''ל והיא פופר''ץ: חרחלין. לא איתפריש שמו: ובחזרין. חזרת: עולשי שדה. אע''ג דיש להן שם לווי הרי הן כעולשי גינה: עסווס וטורא ומר ירואה. מיני ירקות: הירדופנין. יש מפרשין אלוישנ''א: חזרת גלים. שם לווי הוא: ערקבלין. מפרש בסוף פ' שני דעירובין אצוותא חרזייתא הוא סיב גדול ועב ומין לעצמו הוא: וחזרתי על כל תלמידיו. של ר' אליעזר ובקשתי לי חבר לסייעני ששמע דבר זה מפיו ולא מצאתי: שרף. כשסוחטין אותו במקום חיתוכו יוצא ממנו שרף לבן כחלב וקורין לייטו''ן: מכסיפין. אינו ירק מאד ככרתי אלא פלד''ש: כל ירק מר. תרווייהו אית ליה יש לו שרף ופניו מכסיפין והן הן סימני מרור: מדברי כולן. כל המפרשין שמות הירקות כגון מתני' ותנא דבר קפרא ורבי יהודה ור' מאיר ותנא דבי שמואל מכולן למדנו שהמרור יש לו שרף ופניו מכסיפין שבכל הירקות הללו רואין אנו בהן הסימנין האלו: אמררייתא. פופר''ץ: והא. אנן רישא דכולהו חזרת תנן: ותנא דבי שמואל. נמי חזרת תנא ברישא אלמא היא קדמי לכולהו: מצוה בחזרת. כדמפרש טעמא כדרבא ור' יונתן: מאי חסא. מאי טעמא קרינן ליה חסא משום דזכר הוא דחס רחמנא עלן אלמא להכי קיימא: למה נמשלו כמרור. דכתיב (שמות א) וימררו את חייהם: תחילה רכה. בתחילה נשתעבדו להן ע''י שכר שהיו שוכרין אותן: מרור סופו קשה. הקלח שלו מתקשה כעץ: הדרי בי. לא אוסיף עוד: מרירתא דכופיא. מרה של דג ששמו כן: כי מצה. שהרי הוקשו: הירדוף. עץ שהמתיק בו משה את מי מרה ואמרינן (בסוטה) (מכילתא פרשת בשלח) נס בתוך נס שהוא היה מר והוא הירדוף: הרזיפו. מין זרע וסם המות לבהמה הוא הרזיפו אינו ניקח בכסף מעשר דאינו פרי מאכל ואנן אוכלא בעינן דומיא דיין ושכר ובקר וצאן כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו': ואימא מרור חד. מינא הוא מהנך ירקות ולאו כל הני אלא מר שבכולן: כרישין. כרתי כרישין של גינה: כרשי שדה. שלוויי''ש: והרמוצה. מין דלעת הוא ובמסכת נדרים (דף נא.) מפ' קרא קרקוזאי: אינן כלאים זה בזה. אע''ג שיש שם לווי לאחד אינו כלאים בחבירו: חזרת בחזרת גלין. וכן עולשין בעולשי השדה (זוגות זוגות כמו שהן שנויין): וכי תימא כולהו בהדי הדדי קתני. דבכל הני קאמר דאינן כלאים זה בזה חזרת עולשין וכרישין: זוגות זוגות. חזרת וחזרת גלין או עולשין ועולשי שדה וכן כולן שנינו דאין כלאים זה בזה אבל חזרת בעולשין לא: מאי. כולן נזרעין בערוגה אחת דאמר רב לעיל נזרעין כהלכתן קא אמר כדי שלא יינקו זה מזה כגון חמשה זרעונין בערוגה של ששה על ששה טפחים כדתנן במסכת שבת (דף פד:):

אצוותא דדיקלא. צ''ל דהוי מין זרעים דהא לקמן אמרינן מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים: ואימא הירדוף כי מצה וכו'. בפ' לולב הגזול (סוכה דף לב:) פריך גבי הדס ואימא הירדוף אמר אביי דרכי' דרכי נועם ופ''ה דלא הוי נועם כיון דהוי סם המות לבהמה הכא נמי ה''מ לשנויי הכי אלא דמשני שפיר טפי אבל קשה לרשב''א דלעיל אמר דהירדופני כשר למרור ובפרק אלו טרפות (חולין דף נח:) משמע דהוי סם המות לבהמה דאמר בהמה שאכלה הירדופני כשירה ופריך היינו הירדפוני היינו סם המות ומשני תרי גווני סם המות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד