דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

אמר רבה: משום דאמר קרא  "ושמרתם את המצות". ודרשינן, מצה המשתמרת לשם מצה בעינן! שכל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ, תכוין לשם מצה של מצות הפסח [1]. יצתה חלת תודה זו, שאף שהיא משומרת מחימוץ, אבל אין היא משתמרת לשם מצה של מצות הפסח, אלא לשום מצה של זבח. לפיכך, אין יוצאין בה [2].

רב יוסף אמר: טעם נוסף יש לכך שאין יוצאין בחלת תודה ורקיקי נזיר. משום דאמר קרא "שבעת ימים מצות תאכלו". ודרשינן, מצה הנאכלת לכל שבעת ימים יוצאין בה. יצתה חלת תודה זו, שאין יוצאים בה. משום שאינה נאכלת לשבעת ימים, אלא ליום ולילה! שדינה כדין בשר התודה, שנאכל ביום הקרבתו ובלילה שלאחריו בלבד. ולאחר מכן הוא נעשה נותר, ויוצא לשריפה.

ואף אם עדיין לא נשחט הזבח על החלה, ואכתי לא נתקדשה להפסל בנותר, מיהו נעשתה לשם שיקדשה הזבח ותפסל לאחר יום ולילה. ואנן בעינן שישמרה לשם מצה הראויה להאכל כל שבעה.

ואף רב יוסף מודה לטעמא דרבה, דבעינן שימור לשם מצה. אלא שהוסיף עוד טעם, לומר שאף אם שימרה גם לשם מצת מצוה [3], לא יוצאין בה. משום דבעינן שימור לשם מצה הנאכלת כל שבעה [4].

תניא כוותיה דרבה. ותניא כוותיה דרב יוסף.

תניא כוותיה דרבה: יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר? - תלמוד לומר: "ושמרתם את המצות". מצה המשתמרת לשם מצה. יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה, אלא לשום זבח!

תניא כוותיה דרב יוסף: יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר? - תלמוד לומר: "שבעת ימים מצות תאכלו". מצה הנאכלת לשבעה ימים. יצתה זו, שאינה נאכלת לשבעה ימים, אלא ליום ולילה!

והוינן בה: ותיפוק לה דאין יוצאין בה, מדכתיב "לחם עוני", וקרינן "אוני". ונדרוש, מי שנאכל באנינות [באבילות יום ראשוון שהיא מדאורייתא], יוצאין בו ידי מצה. יצא לחם תודה ורקיק נזיר זה שאינו נאכל באנינות, אלא בשמחה [5]! כשם שמיעט רבי יוסי הגלילי מהאי קרא מצת מעשר שני [6].

ואף לחמי תודה אינם נאכלים באנינות. משום שדינם כבשר הקדשים, דילפינן להו בקל וחומר ממעשר שני, שאינם נאכלים באנינות. מה מעשר שני הקל, אמרה תורה "לא אכלתי באוני ממנו", בשר קודש החמור לא כל שכן?!

ומשנינן: האי תנא סבר לה כרבי עקיבא, דאמר "עני" כתיב, בלא וי"ו. הלכך לא קרינן ביה "אוני". ולא בעינן לחם הנאכל באנינות. ויוצאים אף במצת מעשר שני. לפיכך איצטריך למעט חלת תודה, משום שאינה משתמרת לשם מצה, או משום שאינה נאכלת כל שבעה.

ותו הוינן: ותיפוק ליה דאין יוצאין בחלות תודה ורקיקי נזיר, משום דהוה ליה מצה עשירה! שהרי הם נילושים בשמן. וכבר דרש רבי עקיבא מ"לחם עני", דאין יוצאים בה. אם כן, למה לי לכל הטעמים האמורים לעיל בחלת תודה?

אמר שמואל בר רב יצחק: חצי לוג שמן מביאים לכל ארבעים הלחם הבאים עם התודה. וחוצהו לשנים. חציו [דהיינו רביעית הלוג] נילוש עם עשר החלות ועשרת הרקיקין, וחצייו נילוש עם עשר חלות הרבוכה. ובקרבנות נזיר, שלא היו מביאים עמהם רבוכה, היה מביא רביעית שמן בלבד, ועמה היה לש את עשר החלות ועשרת הרקיקין.

וכיון דרביעית הלוג שמן בלבד היא, ומתחלקת היא לכמה חלות [עשרים חלות] גדולות ששיעורן הכולל הוא שבעה עשרונים פחות שליש עשרון, אין בשיעור שמן כה מועט בכדי להחשיב את החלות למצה עשירה [7].

ותו הוינן: ותיפוק ליה דאין יוצאין בהן ידי מצה, משום דאינן נאכלות בכל מושבות, אלא בירושלים בלבד [8]! שהרי קדשים קלים הם, שאינם נאכלים אלא בירושלים. כדכתיב בהו "ואכלת לפני ה'".

אמר ריש לקיש: מדלא ממעטינן להו מ"בכל מושבותיכם", זאת אומרת, חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון! שלא הוקם בהן המשכן. אלא בית אבנים היה שם, והוקבע בו מזבח הנחושת. והיו קרויות "במה גדולה".

ודעת רבי שמעון היא, שלא קרבו בבמה גדולה, אלא חובות שקבוע להן זמן, כגון פסחים ותמידין ומוספין [9].

וכן איכא מאן דאמר, דלא קרבו שם אלא עולות ושלמים בלבד [שהיו קרבים אף בבמה קטנה שכל יחיד היה עושה לעצמו, בזמן היתר במות]. אבל קרבנות מנחה ונזירות לא קרבו בבמה.

ומכאן הוכיח ריש לקיש שלא כדבריו. אלא אף לחמי תודה ושלמי נזיר, היו קרבים בבמה גדולה של נוב וגבעון. ומשום כן שפיר חשיבי חלות תודה ורקיקי נזיר כמצה שיש לה היתר במושבות, וליכא למעוטינהו מ"בכל מושבותיכם". שהרי קדשים קלים שהיו קרבים בבמה גדולה, היו נאכלים בכל ערי ישראל [10]. לפיכך הוצרך למעטם משום דאינם משתמרים לשם מצה, או משום דאינם נאכלים כל שבעה.

[והא דאמר ריש לקיש "חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון", לאו דוקא הוא. אלא קרבים הם בנוב וגבעון. אבל נאכלים בכל ערי ישראל. ראשונים].

תניא: אמר רבי אילעאי: שאלתי את רבי אליעזר, מהו שיצא אדם ידי חובת מצה בחלות תודה ורקיקי נזיר?

אמר לי: לא שמעתי הלכה בזה!

באתי ושאלתי לפני רבי יהושע שאלה זו. ואמר לי: הרי אמרו, חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן כדי להביאן לחובת עצמו, אין אדם יוצא בהן. אבל אם עשאן כדי למכור אותן בשוק לבני אדם הנצרכים להביאם עם קרבנם, הרי הוא יוצא בהן!

וכשבאתי והרציתי דברים אלו שאמר לי רבי יהושע לפני רבי אליעזר, אמר לי: ברית [לשון שבועה]. הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני! שכן האמת כדברי רבי יהושע.

איכא דאמרי: בתמיה אמר לו כן רבי אליעזר: ברית, וכי הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני, ולא טעמא בעיא?! ומאחר שאין טעם לחלק בין אם עשאן לעצמו לבין אם עשאן למכור בשוק, אין לחלק בזה. שהרי אין זו הלכה למשה מסיני שיש לקבלה בלא טעם.

והוינן בה: וטעמא מאי יוצא בהן כשעשאן למוכרן בשוק, לרבי יהושע? והלא סוף סוף לא נשתמרו לשם מצה, אלא לשם זבח.

אמר רבה: כל שעושה אותן כדי למוכרן בשוק, אימלוכי מימלך. ואינו מחליט לגמרי שיהיו לשם זבח. אלא מתנה בלבו ואומר: אי מזדבן [אם אמצא להם קונים] לצרכי זבח, מזדבן. ויהיו לשם כן. ואי לא מזדבן, איפוק בהו אנא ידי חובת מצה! נמצא דאם לבסוף לא מכרן, הרי לשם מצה נעשו.

הערות

[1] ונחלקו הפוסקים בדין זה, אם הוא דאורייתא או דרבנן. החק יעקב בסימן תס, הביא ראיה מדברי הרמב"ם בפרק ו הלכה ח, דאינו אלא מדברי סופרים. וקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא. ויעוין בפרי מגדים שם, שדחה ראייתו.

[2] ומכאן משמע, דמותר לעשות את המצה בערב פסח קודם חצות. ואף על פי שהחמץ עדיין קיים. שהרי חלות תודה על כרחך עשויות קודם חצות. שהרי יש בהן גם מין חמץ. ואפילו הכי קאמר, דיוצא בחלות תודה של מצה אי לאו טעמא דשימור לשם מצה. ולאפוקי מהשיטות דהוקש מצה לפסח, מה פסח נשחט לאחר חצות, אף מצה נמי [והיא שיטת רש"י בספר הפרדס]. רבינו פרץ.

[3] וצריך עיון, מאי שנא מעשאן למכור בשוק דיוצא בהן, משום דאמר, אי לא מזדבני איפוק בה אנא"? והא הוי נמי משומר לשם תודה ולשם מצה כאחד. וצריך לומר, דשאני התם, דכשלקחה אחר כך למצה הוברר למפרע דנעשה רק למצה. אבל כשעשאה ממש לשם שניהם, לעולם אינו יוצא. אלא דלפי זה תליא בדין ברירה. שפת אמת. ויעוין בקובץ שיעורים, שכתב, דאינו ענין לברירה. משום דדין לשמה הוא התפסה בחפצא. ואינו ענין כונה בעלמא. ואפשר לקבוע שתחול ההתפסה לאחר זמן, לאחר שכבר יהיה מבורר שהיא למצה. ועדיין צריך תלמוד. ויעוין בנודע ביהודה [תניינא, אורח חיים סימן פב], שכתב מטעם סברה זו לחלוק על פירוש רש"י ותוספות בסוגיין [שהעמידו את משנתנו בשלא שחט עליהם הזבח]. וכתב, דאי לבסוף לא שחט, איגלאי מילתא למפרע דלא לשם תודה עשאן, אלא לשם מצה. [ולכאורה אין טענה זו אלא לרב יוסף. אבל לרבה, אף אי איגלאי מילתא דלא לשם תודה עשאן, מכל מקום אף לשם מצה לא שימר].

[4] רש"י. והר"ן פירש, דבהכי פליגי. לרבה, עצם מה דאין משתמר לשם מצת מצוה פוסל. אבל לרב יוסף, בזה ליכא פסול. אלא דוקא אם משתמר לשם מצה פסולה. ומצה שאינה נאכלת לכל שבעה היא פסולה. ואף שלא נשחט הזבח על לחמי התודה, מכל מקום נעשו לשם שישחט עליהם הזבח ויפסלו למצה. ויעוין ברבינו פרץ. והנראה מדבריו, שכל שמכוין לשם שני דברים שאינם סותרים, שפיר חשיב לשמה. אבל אם מחשב לשם שני דברים הסותרים זה את זה, לא הוי לשמה. קובץ שיעורים.

[5] ואף אם לבסוף לא נשחט עליהם הזבח והרי הן נאכלות באנינות, מכל מקום נשחטו לשם מצה שאינה נאכלת באנינות, שהיא מצה פסולה. ולתרוייהו פריך. שהרי אף רבה מודה לרב יוסף, שכל שנעשית לשם פסול אין יוצאין בה. אלא דלא סבר דמצה שאינה נאכלת לכל שבעה אית בה פסול. ר"ן.

[6] והוה מצי למיפרך, תיפוק ליה דאין נעשית לשם "מצתכם". אלא למיהוי מצת ממון גבוה. תוספות.

[7] ואף לא חיישינן מחמתם לחימוץ. ואף דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ, בשיעור מועט כזה אינם מחמיצים. עוד יש לומר, דבמקום זריזין לא חיישינן. מהרש" א.

[8] והיינו כמאן דאמר, דכל דבר שנידר ונידב, קרב בבמה. ואף רקיקי נזיר חשיבי כבאים בנדר ונדבה. שהרי הנזירות עצמה נדבה היא, אף שקרבנותיה חובה. רש"י ותוספות [ופלוגתא היא בתמורה]. ולפי זה צריך עיון, מאי רבותא דחלות תודה. הא כעולה ושלמים הם, ואינם מנחה. ובהא ליכא מאן דפליג דלא קרב בבמה. ולא פליגי אלא בקרבנות ציבור, או במנחה. הגהות רבי אלעזר משה הורוויץ.

[9] וקשה, איך ממעטינן ביכורים מ"בכל מושבותיכם". הא אפילו לרבי שמעון [דלא קרבו בנוב וגבעון אלא חובות שקבוע להם זמן], הרי ביכורים קבוע להם זמן. לפי שאינם באים אלא עד החג. ויש לומר, הואיל ויש להם זמן גדול כל כך, לא חשיב כזמן קבוע. ורשב"א מפרש, דלא חשיב זמן קבוע, משום שכשאין לו פירות אינו מביא ביכורים. תוספות. ויש לדקדק, הלא קושיה זו כבר הקשו לעיל [לו ב]. ותירצו דקאי הך מיעוטא על זמן בית עולמים, לאחר שנאסרו הבמות. מהרש"א. ויעוין שם באריכות דבריו. עוד צריך עיון, מה ראו להוסיף דקבוע להם זמן. והא אין חילוק בין קבוע לו זמן לאין קבוע לו זמן, אלא בקרבנות ציבור. אבל ביכורים חובת יחיד הם. ואולי סבירא להו, דחשיב חובת ציבור, כיון דאתי בכינופיא. כמו דאיתא לגבי פסח. הגהות רבי אלעזר משה הורוויץ.

[10] ואכתי צריך עיון, דמסתמא לא נתרבו אלא ערי ישראל. אבל בחוץ לארץ אינן נאכלים אף בזמן נוב וגבעון. ואם כן, אכתי לא נאכלים הם בכל מושבות. ומקידושין לז ב משמע, ד"כל מושבותיכם" כולל אף חוץ לארץ. שפת אמת.

"ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז), ולמד מכאן: מצה המשתמרת מחמץ לשם מצה — יוצאים בה בפסח, יצתה (יצאה) זו של נזיר או תודה שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום [לשם] זבח.

רב יוסף אמר, אמר קרא: הטעם הוא ממקרא אחר, שנאמר "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות יב, טו) ומכאן נלמד: מצה הנאכלת או ראויה להיאכל לשבעת ימים שלמים — יוצאים בה, יצתה זו של נזיר ותודה שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה בלבד.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבה, ותניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של רב יוסף. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבה: יכול יצא אדם ידי חובתו באכילת מצה בחלות תודה ורקיקי נזיר — תלמוד לומר "ושמרתם את המצות" מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום [לשם] זבח.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יוסף: יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר, תלמוד לומר "שבעת ימים מצות תאכלו" — מצה הנאכלת לשבעה ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה ימים אלא ליום ולילה בלבד.

ושואלים לשתי השיטות: ותיפוק ליה [ותצא לו] אותה הלכה עצמה מהמקרא "לחם עני" שפירשו ר' יוסי הגלילי שמשמעו: מי שנאכל אף באנינות (צער) יוצאים בו ידי חובת מצה, יצא זה כגון חלות תודה ורקיקי נזיר שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, שהרי האונן אסור לו לאכול מן הזבחים!

ומשיבים: סבר לה [סבר אותו חכם] כר' עקיבא, שאמר "עני" כתיב [נאמר] ואין למדים ממקרא זה לענין אנינות.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] אותה הלכה מזה דהוה ליה [שהרי היא] מצה עשירה, שכן חלות התודה ורקיקי נזיר נבללים בשמן, ומצה האפויה שלא במים בלבד הרי היא מצה עשירה!

אמר שמואל בר רב יצחק: זה אינו טעם מספיק, כי כל השמן המצוי בחלות וברקיקים הללו רביעית הלוג היא. ומתחלקת היא לכמה חלות — וכמות שמן קטנה זו בטלה בהן, ואינן קרויות משום כך מצה עשירה.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] אותה הלכה ממה שאינן נאכלות בכל מושבות, שהרי למדנו מהמקרא שהמצה צריכה להיות ראויה להיאכל בכל מושבות ישראל, וקודשים נאכלים רק בירושלים!

אמר ריש לקיש: מאחר שלא השתמשו בנימוק זה, זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון, כלומר בבמות הגדולות שנעשו לפני הקמת המקדש. ומאחר שראויות להיאכל בכל מקום, שהרי כל מקום כשר לבמה, ואינן כקרבנות מסויימים שלא הותרו להיות קרבים אלא "במקום אשר יבחר ה'", לכן חלות התודה נחשבות הן כראויות לכל מושבות ישראל.

מסופר, אמר ר' אילעאי: שאלתי את ר' אליעזר בן הורקנוס: מהו שיצא אדם ידי חובתו בפסח בחלות תודה ורקיקי נזיר? אמר לי: לא שמעתי. באתי ושאלתי לפני ר' יהושע, אמר לי: הרי אמרו בענין זה חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן אדם לעצמו לצרף לקרבנו — אין אדם יוצא בהן, אם עשאן למכור בשוק — יוצא בהן.

וכשבאתי וחזרתי והרציתי דברים ששמעתי לפני ר' אליעזר, אמר לי בהתפעלות: ברית (לשון שבועה)! הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני, כלומר, נשבע שכך היא אכן ההלכה המקובלת מדורות ונאמרה למשה מסיני. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר דברים אלה בתמיהה: ברית (שבועה) הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני?! ולא טעמא בעיא [וכי אינו צריך טעם] כלומר, כיצד אפשר לקבוע הלכה כזו בלא מסורת, כהלכה מסיני, בלא לתת בה טעם?!

ושואלים: ובאמת וטעמא מאי [וטעם הדבר מהו]? אמר רבה: כל דבר שנמכר לשוק הרי המוכר אימלוכי מימלך [נמלך בדעתו]. אמר: אי מזדבן [אם ימכר] — מזדבן [ימכר], אי לא מזדבן [אם לא ימכר לצורך הקרבנות] — איפוק בהו אנא [אצא בהם אני] לצורך מצה, וכיון שמתחילה חשב על האפשרות שישמשו לצורך מצה — יכול לצאת בהן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And you shall guard the matzot” (Exodus 12:17). This verse teaches that one may use only matza that has been guarded from becoming leavened for the purpose of matza, i.e., with the intention of fulfilling one’s obligation of matza with it. This explanation excludes this matza, which was prepared for a nazirite or a thanks-offering and which was not guarded for the purpose of matza but for the purpose of a sacrifice.

Rav Yosef said a different reason: One may not use matza prepared for a nazirite or a thanks-offering because the verse states: “Seven days you shall eat matzot” (Exodus 12:15), which indicates that one can fulfill his obligation only with matza that can be eaten for all seven days. This requirement excludes this matza, which is of nazirite’s wafers or the loaves of a thanks-offering and which cannot be eaten for seven days, but only for one day and one night.

The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabba, and it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yosef. The Gemara elaborates: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabba: I might have thought that one can fulfill his obligation to eat matza with the loaves of a thanks-offering or a nazirite’s wafers; therefore, the verse states: “And you shall guard the matzot,” indicating that one must use matza that has been guarded from becoming leavened for the purpose of matza on Passover. This requirement excludes this matza, which was not guarded for the purpose of matza but for the purpose of a sacrifice.

It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yosef: I might have thought that a person can fulfill his obligation to eat matza with the loaves of a thanks-offering or a nazirite’s wafers; therefore, the verse states: “Seven days you shall eat matzot,” from which it is inferred that one must fulfill this obligation with matza that can be eaten for all seven days. This requirement excludes this matza, as it cannot be eaten for seven days but only for a day and a night.

The Gemara asks a question of both opinions: And let him derive this halakha, that one cannot fulfill his obligation to eat matza with the loaves of a thanks-offering or a nazirite’s wafers, from the phrase “bread of affliction [leḥem oni]” (Deuteronomy 16:3). According to Rabbi Yosei HaGelili, this phrase means: One can fulfill his obligation to eat matza only with food that may be eaten in a state of acute mourning. This requirement excludes this matza, i.e., the loaves of the thanks-offering and the nazirite wafers, which is not eaten in a state of acute mourning but in a state of joy, as an acute mourner is prohibited from eating sacrificial foods.

The Gemara answers: Rabba and Rav Yosef both maintain in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that since oni, meaning poverty, is written, the matza must be bread of poverty. According to Rabbi Akiva, this phrase does not teach the halakha pertaining to consumption by acute mourners.

The Gemara asks another question: And let him derive this halakha, that one cannot fulfill his obligation to eat matza with the loaves of a thanks-offering or a nazirite’s wafers, from the fact that it is matza ashira, enhanced matza, as both the loaves of the thanks-offering and the nazirite’s wafers contain oil. Matza that contains ingredients besides flour and water is classified as matza ashira and cannot be used for the mitzva of eating matza on the first night of Passover.

Shmuel bar Rav Yitzḥak said: This is an incorrect definition, as the total amount of oil in these loaves or wafers is only a quarter-log, and as this small amount of oil is divided between several loaves, it is nullified in the mixture. Consequently, the loaves of the thanks-offering and the nazirite’s wafers are not matza ashira.

The Gemara again asks: And let him derive this halakha, that one cannot fulfill his obligation to eat matza with the loaves of a thanks-offering or a nazirite’s wafers from that fact that these types of bread cannot be eaten in every habitation. It was previously stated that the obligation to eat matza can be fulfilled only with food that can be eaten anywhere in Israel, whereas offerings may be eaten only in Jerusalem.

Reish Lakish said: That is to say, the loaves of the thanks-offering and the nazirite’s wafers may be eaten in Nov and Givon. In other words, the omission of this reason indicates that offerings could have been sacrificed on the communal altars during the period when improvised altars were permitted, before the Temple was built. These offerings are not among those that can be sacrificed only: “In the place that the Lord shall choose” (Deuteronomy 12:5). This means that during that period the loaves of the thanks-offering and the nazirite’s wafers could indeed have been eaten anywhere, as improvised altars were built in any place. Consequently, even after the Temple was built, the loaves of the thanks-offering and the nazirite’s wafers are still considered fit to be eaten anywhere in Israel.

It was taught in a baraita that Rabbi Ilai said: I asked Rabbi Eliezer ben Hyrcanus: What is the halakha with regard to the possibility that a person can fulfill the obligation to eat matza with the loaves of a thanks-offering or a nazirite’s wafers? He said to me: I did not hear anything about this issue. I went and asked Rabbi Yehoshua, who said to me: They said, concerning loaves for a thanks-offering or a nazirite’s wafers that one prepared for his own offering, that a person cannot fulfill his obligation with them. However, if one baked them to sell in the market, he can fulfill his obligation with them.

When I returned and recited these matters to Rabbi Eliezer, he said to me in excitement: By the covenant, these are the very matters that were stated to Moses on Mount Sinai. Rabbi Eliezer swore that this halakha had been transmitted over the generations going back to Moses on Mount Sinai. Some say he spoke in astonishment: By the covenant! Are these in fact the matters that were stated to Moses on Mount Sinai? And doesn’t this halakha require a reason? Since there is no explicit tradition in this regard, it is necessary to provide a reason for this distinction.

The Gemara asks: And indeed, what is the reason for this distinction between these loaves one prepared for himself and those he intended to sell in the market? Rabba said: With regard to anything sold in the market, the merchant may change his mind about it. He might say: If it is sold, it is sold; but if it is not sold for an offering, I will fulfill my obligation to eat matza with it. Since the merchant had in mind from the outset that these matzot might be used for the mitzva on Passover, he is permitted to use them to fulfill his obligation.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן מנא לן אמר רבא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו כו' דברי רבה ורב יוסף פשוטין הן התורה כתבה (ויקרא ז' ט"ו) ביום זבחכם יאכל וכן כל הלחם הקרב עמה ואמרי' פשיטא דהא אין נאכלות באנינות ודחי' מתני' ר' עקיבא היא דאמר עני כתיב למעוטי מצה עשירה ותיפוק לי' דחלות תודה על ידי משקה עשויות ושנינן רביעית שמן היא ומתחלק לכמה חלות:

ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. כלומר ודאי ברית פי' נשבע לו בשבועה הן הן הדברים למשה בסיני אע"פ כן לאו טעמא בעיא:

אמר רבא כל לשוק אימלוכי מימלך אי מזדבני מזדבני ואי לא אפיק בהו אנא ש"מ שכל הדברים המפורשים משנה הלכה למשה מסיני הן ואע"פ שהן שנויין סתמא. ללישנא קמא ר' אליעזר אמר לר' אילעאי [ברית] הן הן הדברים וללישנא בתרא ר' יהושע עצמו הוא שאמר ברית הן הן הדברים:

גמ' רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות כו' ואין להקשות כיון דלא היה בכמה חלות רק רביעית שמן ע"כ גם מים היו בו וא"כ ה"ל מי פירות עם מים דממהר יותר להחמיץ ואמאי יוצא בהן בפסח אם עשאן למכור די"ל דשאני התם דכהנים זריזין הן כדאמרי' לעיל גבי פושרין ועי"ל כיון דלא הוי רק רביעית לכמה חלות אינו ממהר להחמיץ בשביל דבר מועט כזה יותר מאילו היה הכל מים דמשום ה"ט קאמר דלא הוה מצה עשירה ודו"ק:

תוס' בד"ה זאת אומרת כו' דהא ר"מ דקתני בהאי לישנא כו' דאמר התם מ"ט דר"מ כו' ומנחה ונזירות ישרות כו' עכ"ל מדבריהם נראה דלא הוה גרסי בברייתא מנחה ונזירות קרבין אבל בנוסחת גמרות שלפנינו גרסינן בהדיא בברייתא הכי מנחה ונזירות קרבין דר"מ ע"ש וק"ל:

בד"ה נאכלין בנוב כו' היכי ממעט ביכורים מבכל מושבות והא ביכורים הוה חובה כו' עכ"ל יש לדקדק דהך קושיא גופה שהקשו הכא בשם הר"נ גאון הקשו התוס' כבר לעיל בפשיטות אמעשר שני דקתני התם בהדיא דנאכל בנוב וגבעון בכל ערי ישראל ול"ל לתלמודא למימר כדר"א וכן הקשו קושיא זו גופה לעיל בפשיטות גבי ביכורים וי"ל דהא דאמרי' התם מעשר שני בזמן נוב וגבעון נאכל בכל ערי ישראל היינו לר"ש דאמר חובות שאין קבוע להם זמן כגון מעשר בהמה לא קרבו בנוב וגבעון ואתקש מעשר דגן למעשר בהמה אבל לר' יהודה מסיק התם דבעי לאוכלן בנוב וגבעון והשתא לא קשיא לר"נ גאון לעיל במעשר שני כיון דלר"י אינו נאכל בכל מושבות אפילו בזמן נוב וגבעון ניחא ליה למימר לכ"ע דיש לו היתר במושבות כדר"א ולא קשיא ליה אלא גבי ביכורים דממעט ליה לכ"ע בין לר"י הגלילי בין לר"ע מבכל מושבות הא אפילו לר"ש דאין קרב בנוב וגבעון אלא חובות הקבוע להן זמן הא ביכורים נמי חובות הקבוע להן זמן הן כמו פסח קרבו שם ונאכל בכל ערי ישראל כמו פסח שהוא קדשים קלים ועוד נראה לפי גירסת ספרים שלנו דל"ג במתניתא התם ומעשר שני נאכל בכל ערי ישראל וכ"כ התוס' שם דיש ספרים דל"ג ליה ומסיק התם דמתני' אתיא כר"ש דמעשר בהמה שהוא חובות שאין קבוע להן זמן לא קרבו התם ואתקיש ליה מעשר דגן והשתא מה"ט דאתקש למעשר בהמה לא יהא נאכל כלל ומעשר שני אין לו תקנה אלא בפדיון כמו מעשר בהמה דלא קרבו ואין נאכלין אלא במומן לבעלים כמ"ש התוס' שם והשתא לר"ש לא תקשי ליה לר"נ כלל במעשר שני שהרי אינו נאכל כלל בזמן נוב וגבעון אלא מביכורים הוא דקשיא ליה דה"ל חובות הקבוע להם זמן כמו פסח דקרבו ונאכל בכל ערי ישראל ודו"ק:

רש"י בד"ה שאינה נאכלת כו' והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב בספרים מדוייקים אינו וטעות הוא להדיא ובס"א ראיתי שכתוב בתחלה פירוש זו דכשלא נשחט הזבח ס"ל לרב יוסף דיוצח בהן כו' עד סוף הפשט ובסוף כתיב אבל זה לשון הספר ועיקר וכן שמעתי והיכא דלא נשחט עליהן הזבח דעכשיו יש לה היתר כל ז' כו' שלמה לוריא:

רש"י ד"ה זאת אומרת. באו להן לנוב כו'. אלא בית של אבנים. תימה דבמשנה דזבחים פ' בתרא איתא כן גבי שילה ומפיק ליה מקרא בגמרא (דף קיח) אבל בנוב משמע שם דהיה א"מ שבמדבר. שוב מצאתי בתוי"ש יומא (מד) ד"ה שילה שתפסו עליו כזה על פירושו בסוטה (טו ב) ולשון הרמב"ם בפ"א מהל' בית הבחירה ה"ב ובאו לנוב ובנו שם מקדש כו'. גם כן צ"ע:

תוס' ד"ה נאכלים. הן לשני התירוצים לא היו בכורים נוהגים לר"ש בנוב וגבעון ונעלמו דבריהם מכ"ת הז"ר וז"א בפ' תבוא בפסוק והלכת אל המקום:

שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לז' ימים כו'. פרש"י ותו' דר"י סמיך נמי אדרשא דרבה דבעי' מצה הראוי' לז' ימים ובזה נ"ל ליישב ק' תו' קדושין ל"ח א' ד"ה אקריב עומר והדר אכל מקשי' מ"ט לא אתי עשה דמצה ודחי ל"ת דחדש ע"ש ולפי האמור בשמעתין ניחא דהך לא חזי אלא לכזית מצה זה דיש בי' עשה ודחי ל"ת אבל תו לא חזי למיכל מני' עד דאקרוב עומר ואינה נאכלת כל ז' ולא דמי למצה של טבל שכתבנו לעיל דאפשר דהוה אתי עשה ודחי ל"ת דהתם חזי שפיר לכל ז' כשיפריש ממנו תרומה ויהי' התרומה לכהן והחולין לישראל משא"כ הכא:

רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות ואין כאן עושר. הב"ח בא"ח סי' תע"א מייתי להתיר לצאת י"ח במצה שנילושה במי פירות עם מים בדיעבד עכ"פ ומג"א דחה משמעתין דא"כ ה"ל לשנויי דאצטריך קרא לדיעבד ולפע"ד אה"נ דהו"מ לשנויי הכי אלא משום דהיה קשה גם ק' מרש"א תי"ל דממהר להחמיץ והמקשן שלא הקשה כן משום דלר"ע קאי ור"ע אמר לעיל שבתי היה אצל ר"א ור"י ולשתי להם עיסה ביין שו"ד ודעת הרי"ף דההיא איירי בתערובות מים דקטוף המוזכר בברייתא שם נמצא דלר"ע אפשר לשמרו מחמוץ לכן לא הק' מזה אבל התרצן אה"נ דהומ"ל דבדיעבד מיהת יוצא משום מצה עשירה אלא דבעי לשנויי גם למ"ד דממהרת להחמיץ ואמר רביעית היא כו' וא"כ למסקנא דקי"ל כר"ע כמ"ש הרי"ף שם ואינו ממהר להחמיץ אסור לאכול ע"פ מצה עשירה עם תערובות מים אלא שהמג"א דחה שם דבריו בענין אחר:

(לח סע"ב) והרציתי דברים לפני ר' אליעזר וכו'.—עי' תוס' חלה פ"א ה"ו, שהנוסח שם "והרציתי דברים לפני ר"א בן עזריה*וגם יש שם נוסח אחר בדברי ר' אליעזר ור' יהושע, כ"כ הרד"ל בהקדמתו לפר"א., וכעין זה בתוספתא פיאה פ"ג ה"ב ובירושלמי שם פ"ו ה"ב [יט סע"ב], וכן צ"ל כאן*[וכ"ה הנוסח בכ"י מינכן ב'.].

ושמרתם את המצות עביד לה שמירה לשם מצה. כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה: יצאת כו'. דלאו לשם מצה של מצות פסח עביד לה אלא לשם מצה של זבח: שאינה נאכלת לשבעה. דלאחר יום ולילה הויא נותר כדכתיב (ויקרא ז) ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו וגו' והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע''ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראויה למצוה איתכוון דכי עבידה אדעתא לאיפסולי ביום ובלילה עבדה ואית ליה לרב יוסף הא דרשה (דרבא) דבעינן שימור לשם מצוה ואההוא קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימור לשום מצה כל שבעה: ותיפוק ליה דאינה נאכלת לאונן. ולמה לי קרא אחרינא דכל קדשים אסורין לאונן ביבמות (דף עג:) אתיא לן בק''ו מה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני בשר קודש חמור לא כל שכן: סבר לה כרבי עקיבא דאמר. לעיל (דף לו.) במצה של מעשר שני נפיק ואע''ג דאסור לאונן דלא דריש עוני לשון אוני אלא עני כמסורת: ותיפוק ליה. כיון דדריש עני הא לאו מצה ענייה היא דהא נילושה בשמן: רביעית היא. חצי לוג שמן מביא לתודה וחוצהו חציו לעשר חלות ועשר רקיקין וחציו לרבוכה במסכת מנחות בפרק שתי מדות (דף פט.) ובנזירות לא היתה רבוכה אלא חלות ורקיקין ולא היה מביא אלא רביעית כדאמרינן נמי התם הלכך רביעית שמן לעשרים חלות גדולות שנעשות משבע עשרונות פחות שליש עשרון שזה הוא שיעורן כדאמרינן התם בהתודה אין כאן עושר: ותיפוק ליה דאינן נאכלות בכל מושבות. אלא בירושלים דמחיצת קדשים קלים לפנים מן החומה כדכתיב (דברים יב) ואכלת לפני ה' וגו' וכל נדריך אשר תדור ואם יצאו נפסלין דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טרפה וגו' כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר: זאת אומרת. מדלא נפקא ליה מבכל מושבותיכם קסבר חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלות בנוב וגבעון ודלא כר''ש דאמר בפ''ק דמגילה (דף ט:) דלא קרב בנוב וגבעון דהיינו במה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן אבל חובות שאין להן זמן קבוע לא ודלא כמ''ד בפרק בתרא דזבחים (דף קיז.) כאן וכאן במה גדולה דנוב וגבעון ובמה קטנה שהיה עושה בראש גגו לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים ועל אותן שקרבו בנוב וגבעון הוצרך להביא ראיה מושמרתם את המצות וממצות תאכלו וגו' דלא נפקי מבכל מושבותיכם דאית להו היתר בכל מושבות שהיו יכולין להוליכן בכל מקום שירצו בתוך זמן אכילתן דתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן עבודה בכהנים ונאסרו הבמות עברו את הירדן והוקבעו בגלגל ז' שכבשו וז' שחילקו היו הבמות מותרות באו לשילה לאחר שחילקו והוקבע משכן שם נאסרו הבמות וכולהו מפרש מקראי בפרק בתרא דזבחים חרבה שילה בימי עלי כשנשבה הארון בארץ פלשתים באו להן לנוב ולא היה שם משכן אלא בית של אבנים היה והוקבע שם מזבח הנחשת אבל ארון לא היה שם שכשהחזירוהו פלשתים עמד בקרית יערים עשרים שנה עד שמלך דוד והביאו לציון ובציון עמד עד שבנה שלמה בית המקדש כדכתיב (מ''א ח) ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' וגו' ומזבח הנחושת היה בנוב כל ימי שאול ושמואל כדכתיב (ש''א כא) ויאמר אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש [וגו'] המוסרים מלפני ה' חרבה נוב על דבר זה שהרגם שאול מפני שנתנו לחם לדוד ובאו להם לגבעון וניתן שם מזבח הנחשת עד שבנה שלמה הבית כדכתיב בדברי הימים (א' כא): ברית. שבועה: ואיכא דאמרי. בתמיה אמר ליה וכי הן הדברים כו' דלא בעי טעמא כהלכה למשה מסיני: וטעמא מאי. גמרא בעי לה וטעמא מאי שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה יוצא בהן אם לא מכרן הרי לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח: איפוק בהו אנא. ידי חובת מצה:
זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר. פ''ה דלא אתי כר''ש דאמר בפ''ק דמגילה (דף ט:) לא קרבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן אבל שאין קבוע להם זמן לא וכפירושו משמע בפרק בתרא דזבחים (דף קיז.) דתניא התם כל הנידר ונידב קרב בבמה ושאין נידר וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לא קרבו אלא עולות ושלמים בלבד רבי שמעון אומר אף ציבור לא הקריבו אלא חובות הקבוע להן זמן משמע דמודה ר' שמעון לחכמים דלא קרבו מנחה ונזירות בבמה וקשה דבפ''ק דמגילה (דף ט:) תנן אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסח זה הכלל כל שנידר ונידב קרב בבמה שאין נידר וכו' ואמר בגמרא מני ר''ש היא א''כ לר' שמעון קרבה מנחה בבמה דנידר ונידב הוא ונזירות נמי קרב לדידיה בבמה דהא ר''מ דקתני בהאי לישנא כל שנידר ונידב קרב בבמה וסבר רקיקי נזיר איכא בבמה דאמר התם מאי טעמא דר''מ אמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו' אמר להו משה כי עליתון לארץ ישרות אקריבו חובות לא אקריבו ומנחה ונזירות ישרות נינהו דנזירות גופייהו נידר ונידב הוא אע''ג דהקרבנות חובה ורבנן מפרש התם דסברי אין מנחה בבמה ונזירות אע''ג דנידר הוא מ''מ הקרבן חובה ונראה לר''י דה''פ דמתניתין דמגילה דאין חילוק בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים זה הכלל כל הנידר ונידב הקרב בבמה גדולה קרב בבמה קטנה וכל שאין נידר וכו' ולא נחית אלא לפרש מה ששוה הגדולה לקטנה אבל יש נידר ונידב כמו מנחה ונזירות שאינן קריבין לא בזו ולא בזו: נאכלים בנוב וגבעון. הקשה רבינו נסים א''כ היכי ממעט ביכורים מבכל מושבות והא ביכורים הוו חובה הקבוע להן זמן בזמן שמחה דמעצרת עד החג מביא וקורא א''כ קריבים בנוב וגבעון כמו פסחים שהיו קריבים לכ''ע ויש לומר דביכורים הואיל ויש להם זמן גדול כל כך לא חשיב זמן קבוע ורשב''א מפרש דמשום הכי הוו ביכורים חובה שאין להן זמן קבוע כיון שאם אין לו פירות לא יביא ביכורים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד