דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

ומשנינן: מהו דתימא, הואיל וכתיב בלחמי תודה, "והקריב ממנו  אחד מכל קרבן תרומה לה'". [שמביא ד' מיני לחמים, עשרה מכל מין. ומכל מין הוא נותן אחד לכהן, והשאר נאכלים לבעלים]. ודרשינן, "אחד" - שיהיה הלחם שלם, ולא יטול פרוס ויתנו!

והוה אמינא, דהכא במצא הינא, כיון שלא נאפתה כל צרכה, כמאן דפריסא דמיא. קא משמע לן רבא, דאינה כפרוסה.

מיתיבי: תנן: המעיסה [קמח שנחלט במים רותחין] - בית שמאי פוטרין אותה מן החלה.

ובית הלל מחייבין אותה בחלה.

החליטה - בית שמאי מחייבין אותה בחלה.

ובית הלל פוטרין בה.

איזהו ה"מעיסה", ואיזהו ה"חליטה"? ה"מעיסה" נעשית על ידי שמניח קודם מים רותחים, ואחר כך נותן את הקמח על גבי המוגלשין [הרותחין]. ואילו ה"חליטה" נעשית על ידי שקודם נותן את הקמח, ואחר כך נותן את המוגלשין על גבי הקמח [1].

רבי ישמעאל בן רבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה, בין המעיסה ובין החליטה, דינן לפטור מן החלה! שמאחר ונתבשל הקמח קודם אפייתו, תו אינו קרוי לחם, ואף אם נאפה אחר כך בתנור.

ואיכא דאמרי לה משמו: זה וזה דינן להתחייב בחיוב חלה! ואף שנתבשל הקמח ברותחין, הרי הוא חוזר להחשב "לחם" לאחר שנאפה [ואף אם נעשה באלפס. תוספות].

וחכמים אומרים: אחד זה [המעיסה], ואחד זה [החליטה] - אם לבסוף עשאן [אפאן] באילפס, הרי הוא פטור מן החלה. ואם לבסוף עשאן [אפאן] בתנור, הרי הוא חייב בחלה.

והוינן בה: אמאי מחלק תנא קמא בדעת בית שמאי ובית הלל, בין חליטה למעיסה? מאי שנא המעיסה, ומאי שנא חליטה [2]? אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יהודה, ואיתימא, כן אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם, לא שנא בין המעיסה לחליטה, ודין אחד להם. וכמחלוקת בית שמאי ובית הלל בזו, כך מחלוקת בזו! ומאן דפטר בחליטה פטר במעיסה. והמחייב, מחייב בשתיהן. והא דקתני ברישא, בית שמאי פוטרין במעיסה ובית הלל מחייבין, ובסיפא [לגבי חליטה] קתני איפכא, לא תנא אחד שנאן. ותברא [לעולם, רישא וסיפא לאו בשיטה אחת נשנו]. אלא מי ששנה רישא זו, לא שנה סיפא זו. ותנא דרישא סבר, שבית שמאי פוטרין בין בחליטה ובין במעיסה, ובית הלל מחייבים. ותנא דסיפא סבר שהשיטות הפוכות הן.

ומסקינן לקושיין: קתני מיהת, "וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה - שעשאן באלפס, פטור. שעשאן בתנור, חייב! אלמא, מעשה אלפס אינו קרוי לחם. ותיובתא דלרבי יוחנן דמחייב באלפס.

ומשנינן: אמר לך רבי יוחנן, פלוגתא דתנאי היא!

דתניא: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה? - תלמוד לומר בה: "באכלכם מלחם הארץ"! והללו אינן קרויות "לחם".

רבי יהודה אומר: אין קרוי "לחם" אלא דבר האפוי בתנור! הלכך, המעיסה והחלוטה אינן לחם, ופוטרות מן החלה.

והוינן בה: רבי יהודה היינו תנא קמא! דהא תרוייהו פוטרים במעיסה וחלוטה.

אלא לאו, מעשה אילפס איכא בינייהו. דתנא קמא לא פטר אלא במעיסה וחלוטה. שלפי שנתבשלו ברותחין קודם לישתן, אינן לחם. אבל סבר, דמעשה אילפס שלא נאפה אלא באלפס שעומד על גבי האש, דמי למאפה תנור, וחייבין.

ורבי יהודה סבר, אף שלא נתבשלו, אלא נעשו מעשה אילפס, הרי הם פטורין.

ואף חכמים בברייתא דלעיל, סברי כרבי יהודה. אבל רבי יוחנן דפטר במעשה אילפס, סבר כתנא קמא.

ודחינן: לא בהכי פליגי תנא קמא ורבי יהודה. אלא דכולי עלמא סברי, מעשה אילפס פטורין [3] . והכא פליגי, בכגון שעשאו מעשה אילפס, ואחר כך חזר ואפאו בת נור.

ובהכי קא מיפלגי. דתנא קמא סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור, "לחם" קרינן ביה.

ורבי יהודה סבר: אין לחם אלא דבר האפוי בתנור מעיקרא. ומעשה אילפס זה, כיון דמעיקרא לאו בתנור אפייה אלא באילפס, לאו לחם הוא! ותו לא מהני ליה ליחשב לחם, אף על ידי שיחזור וייאפה בתנור.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה, דתו לא מהני ליה אפיה? - משום דכתיב, "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד". דבר האפוי בתנור אחד בלבד, קרוי לחם. אבל מי שאין אפוי בתנור אחד בלבד, אלא הוא אפוי גם באילפס וגם בתנור, אין הוא קרוי לחם [4]!

יתיב רבה ורב יוסף אחוריה דרבי זירא. ויתיב רבי זירא קמיה דעולא. אמר ליה רבה לרבי זירא: בעי מיניה מעולא, אם הדביק את הלחם בתוך האילפס [5] מבפנים, והרתיח את האילפס מבחוץ באש, מהו דין הלחם לחיוב חלה?

אמר ליה רבי זירא: מאי אימא ליה לעולא? וכי מה יש לי לשואלו בדבר זה? דהא אי אמינא ליה שאלה זו, הלא ודאי אמר [יאמר] לי: הי ניהו [זה הוא] מעשה אילפס, שבו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש.

ובאותו מעמד אמר ליה רב יוסף לרבי זירא: בעו מיניה מעולא, אם הדביק את הלחם באילפס מבפנים, ואבוקה כנגדו [כנגד הלחם] מלמעלה, וחום האש לוהט בתוך האילפס וממהר את אפייתו, מהו דין לחם זה לענין חיוב חלה?

אמר ליה רבי זירא: מאי אימא ליה לעולא? הרי אין בזה מקום לשאלה. דהא אי אמינא ליה שאלה זו, ודאי אמר לי: גם זה הוא מעשה אילפס. שהרי רוב עניים עושים כן במעשה אלפס! שלפי שאין להם הרבה עצים, הם ממהרים את האפיה על ידי האבוקה. ואף זה הוא בכלל מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש.

שנינו בקידושין: המקדש אשה במעשר שני, לא קידש - דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר קידש! ומבואר התם, דרבי מאיר סבר, מעשר שני ממון גבוה הוא, ואינו ממונו של הבעלים. לפיכך, אינו יכול לקדש בו. ורבי יהודה סבר, מעשר שני ממון הדיוט הוא! שבעל הפירות שמהם הופרש המעשר חשוב כבעלים אף על המעשר.

אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני - לדברי רבי מאיר, הרי היא פטורה מן החלה! לפי שאין העיסה שלו, אלא של גבוה. ועיסת גבוה פטורה מן החלה, כדילפינן בסמוך.

ולדברי חכמים, הרי היא חייבת בחלה! שהרי ממון הדיוט היא.

הערות

[1] ומדברי תוספות בסוגיין נראה, שלאחר שחלטן, אפאן באלפס או בתנור. אבל מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות לעדויות נראה, שגמר לבשל את הקמח על ידי רתיחת המים. ולדברי המחייבים, אף זה חשוב לחם. שפת אמת.

[2] תימא, אמאי לא משני דפליגי באם עילאי גבר או תתאי גבר. דבית שמאי סברי, תתאה גבר. ולכך, אם נתן את הקמח על המוגלשין, גובר חום המים התחתונים ומבשל את הקמח. ולכן נפטר מחלה. אבל איפכא, גובר הקמח על המים ומצננם, ואינו מתבשל מחמתם. ובית הלל סברי, עלאי גבר. ומשום כן, במעיסה מחייבין ובחליטה פוטרין. ויש לומר, דאיירי בשיעור חלה מצומצם. הלכך, בין אם עלאי גבר ובין אם תתאי גבר, אי אפשר שלא יתבשל מעט מהקמח. ואותו מעט נפטר מחלה. ואם כן, נחסר משיעור חלה. תוספות.

[3] ומכאן פסק רבינו חננאל כריש לקיש. דהא מסקינן, "דכולי עלמא מעשה אלפס פטורים". אבל לר"י נראה דהלכה כרבי יוחנן. וכשמבשלו באלפס בתוך משקים, מודה רבי יוחנן דאינו "לחם", ולא פליגי אלא בשנותנו באלפס בלא משקין. וכן איתא בירושלמי תוספות.

[4] אבל בלילה עבה חייבת, אף בלא מאפה תנור. דסגי במה שהיא עיסה שדרכה להיאפות בתנור אחד. תוספות על פי דרכם שהובאה בעמוד א, הערה 4.

[5] רש"י. וקשה לפירושו, אם כן רבה דסבר דלא תליא בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, בהכרח יפרש פלוגתתם בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים. ואם כן, מאי מיבעיא ליה בסמוך "הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו מהו"? והא היינו הך הוא. לכך פירש ר"י, דבהדביק בתנור איירי. ומיבעי ליה, האם כיון דתנור הוא, לא חשיב מעשה אלפס. או דלמא לא שנא. וכיון שהדביק ולבסוף הרתיח, אינו קרוי "לחם". ואיבעיא דרב יוסף היא, בהדביק בתנור ולא הסיקו. אלא מתבשל מהיסק שכנגדו.

אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" (ויקרא ז, יד), "אחד" משמעו שלם שלא יטול פרוס. והכא [וכאן] כיון שאין הלחם עשוי כתיקונו — כמאן דפריסא דמיא [כמי שהוא פרוס נחשב], שהרי אינו מוצק כראוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הוא קרוי לחם.

ועוד מיתיבי [מקשים]: שנינו המעיסה (בצק שחלטו אותו במים), בית שמאי פוטרין מלהפריש ממנה חלה ובית הלל מחייבין. והחליטה, בית שמאי מחייבין בחלה, ובית הלל פוטרין. ושואלים: איזהו המעיסה ואיזהו החליטה? המעיסה נוצרת כאשר שמים קמח שעל גבי מוגלשין (מים רותחים), החליטה — על ידי מוגלשין שעל גבי קמח.

ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: זה וזה לחיוב, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אם עשאן באילפס — פטור, ואם עשאן בתנור — חייב.

ושואלים: ותנא קמא אשר שנה כי יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בענין זה מאי שנא [במה שונה] המעיסה ומאי שנא [ובמה שונה] החליטה שבאחת מהן בית הלל פוטרין ובאחרת מחייבים? אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' יהודה ואיתימא [ויש אומרים] בשם ר' יהושע בן לוי: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ובית הלל הקלו או החמירו בשוה בשני המקרים, ותברא [ושבורה] ראשיתה של ברייתא זו והיא צירוף של שני מקורות, ואין ליחס את שני הקטעים לחכם אחד מי ששנה זו לא שנה זו.

ולענייננו, קתני מיהת [שנינו על כל פנים] כי חכמים אומרים אחד זה ואחד זה שעשאן באילפס — פטור מחלה, ואם עשאן בתנור — חייב, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן המחייב מעשה אילפס בחלה. ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: דבר זה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה — תלמוד לומר "לחם",

ר' יהודה אומר: אין לחם אלא האפוי בתנור. לכאורה שיטת ר' יהודה היינו [הרי היא] שיטת תנא קמא! אלא לאו [האם לא] מעשה אילפס איכא בינייהו [יש ביניהם שבו נחלקו], תנא קמא סבר: מעשה אילפס חייבין בניגוד למעיסה וחליטה, ור' יהודה סבר: מעשה אילפס פטורין כדין מעיסה וחליטה, שאין לחם אלא האפוי בתנור ממש.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] מעשה אילפס פטורין מחלה, והכא [וכאן] מדובר כגון שחזר ואפאו בתנור, ובזה קא מיפלגי [נחלקו]. דתנא קמא [שהתנא הראשון] סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור — לחם קרינן ביה [קוראים אנו בו] וחייב בחלה, ור' יהודה סבר, אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא [מתחילה], וכיון דמעיקרא לאו [שמתחילה לא] בתנור אפייה [אפאו], לאו [לא] לחם הוא,

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שכן נאמר] "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" (ויקרא כו, כו), ובדרך אגב נלמד מכאן: לחם האפוי בתנור אחד — קרוי לחם, ושאין אפוי בתנור אחד אלא בכלים שונים — אין קרוי לחם.

יתיב [ישבו] רבה ורב יוסף אחוריה [אחרי] ר' זירא, ויתיב [וישב] ר' זירא קמיה [לפני] עולא לשמוע תורה מפיו. אמר ליה [לו] רבה לר' זירא: בעי מיניה [שאל ממנו] מעולא: הדביק פת מבפנים בתוך אילפס והרתיח מבחוץ מהו לענין חיוב חלה? אמר ליה [לו]: מאי אימא ליה [מה, למה, אומר אשאל לו] לעולא דבר זה? דאי אמינא ליה [שאם אומר לו שאלה זו] אמר [יאמר] לי: הי ניהו [מה הם] מעשה אילפס? הלוא אלה הם, וידועה המחלוקת בהם!

אמר ליה [לו] רב יוסף לר' זירא: בעו מיניה [שאל ממנו] מעולא: אם הדביק פת מבפנים בתוך האילפס ואבוקה בוערת כנגדו מהו? אמר ליה [לו]: מאי אימא ליה [מה, למה, אומר אשאל לו] דאי אמינא ליה [שאם אומר לו] אמר לי: רוב עניים עושין כן מעשה אילפס שלהם, ואף זה בכלל מעשה אילפס.

אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני לדברי ר' מאיר — הסבור שמעשר שני דינו כדין הקדש, ואף שניתן לבעלים להשתמש בו, מכל מקום אין הוא נחשב כרכושם — הריהי כעיסה של הקדש שפטורה מן החלה, לדברי חכמים הסבורים שממון הדיוט הוא — חייבת בחלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one out of each offering for a gift to the Lord; it shall belong to the priest who sprinkles the blood of the peace-offerings” (Leviticus 7:14), and the word “one” indicates that it must be a whole loaf, i.e., that one should not take a broken piece, and here the bread has not been properly baked, it might therefore have been thought that it is considered as though it were broken. Consequently, the baraita teaches us that this is nevertheless classified as bread.

The Gemara raises an objection: With regard to me’isa, dough that was boiled in water, Beit Shammai exempt one from separating ḥalla, and Beit Hillel obligate one to do so. As for dough that has undergone the process of ḥalita, Beit Shammai obligate one to separate ḥalla from it, and Beit Hillel exempt. The Gemara asks: What is me’isa and what is ḥalita? The Gemara explains: Me’isa is dough prepared by pouring flour on boiling water [muglashin], whereas ḥalita is formed by pouring boiling water on flour.

Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said in the name of his father: From both this, me’isa, and that, ḥalita, one is exempt from separating ḥalla. And some say that he said: With regard to both this and that, one is obligated to separate ḥalla. And the Rabbis say: With regard to both this and that, if one prepared them in a pot, he is exempt from the mitzva of ḥalla; however, if he prepared the bread in an oven, he is obligated to separate ḥalla.

The Gemara asks: And according to the first tanna, who taught that Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to these two cases, what is different about me’isa and what is different about ḥalita? Why do Beit Shammai and Beit Hillel reverse their opinions with regard to these types of bread? Rav Yehuda said that Shmuel said, and likewise Rabbi Yehuda said, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who said: As is the dispute with regard to this type of bread, so is the dispute with regard to that one; i.e., Beit Hillel are either lenient or stringent in both cases. And the variation in the baraita is due to a break in its text, which is actually a combination of two sources, because he who taught this baraita did not teach that one, as the two statements were taught by different Sages.

The Gemara now states the objection: In any event, the baraita is teaching that the Rabbis say: With regard to both this and that, me’isa and ḥalita, if one prepared them in a pot he is exempt from the mitzva of ḥalla, but if he prepared them in an oven he is obligated to separate ḥalla. This is apparently a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan, who claims that one is obligated to separate ḥalla from bread cooked in a pot. The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan could have said to you: It is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: I might have thought that one is obligated to separate ḥalla from me’isa and ḥaluta; therefore, the verse states “bread” to inform us that this is not the case.

Rabbi Yehuda says: Bread is nothing other than that which is baked in an oven. The Gemara asks: The opinion of Rabbi Yehuda is the same as that of the first tanna. Rather, is it not the case that the practical difference between them is in the case of bread prepared as pot-boiled stew? The first tanna maintains that one is obligated to separate ḥalla from bread prepared as pot-boiled stew, unlike bread prepared by me’isa and ḥalita. And Rabbi Yehuda maintains: Similar to me’isa and ḥalita, one is exempt from separating ḥalla from bread prepared as pot-boiled stew, as it was not baked in an oven.

The Gemara rejects this suggestion: No, it is possible to say that everyone agrees that the owner of bread prepared as pot-boiled stew is exempt from ḥalla, and here they disagree with regard to a case where one subsequently baked it in the oven. The first tanna maintains that since one subsequently baked it in the oven, it is called bread, and one must separate ḥalla from it. And Rabbi Yehuda maintains that bread is nothing other than that which is initially baked in an oven, and since this food was not initially baked in an oven, it is not classified as bread.

Rava said: What is the reason of Rabbi Yehuda? As it is written: “And ten women shall bake your bread in one oven” (Leviticus 26:26). Rava learns from this verse that bread baked in one oven is called bread, and that which is not baked in one oven, but rather in several different vessels, is not called bread.

Rabba and Rav Yosef sat behind Rabbi Zeira and Rabbi Zeira sat before Ulla to hear him teach Torah. Rabba said to Rabbi Zeira: Raise the following dilemma of Ulla: If one pasted bread inside a pot and heated it from the outside, what is the halakha? Is one obligated to separate ḥalla from this bread? He said to him: Why should I say this question to Ulla? For if I say this to him, he will say to me: What is the halakha with regard to bread prepared as pot-boiled stew? In other words, he will reply that my question is effectively the same as that well-known case.

Rav Yosef further said to Rabbi Zeira: Raise the following dilemma of Ulla: If one pasted bread inside a pot and lit a torch opposite it, what is the halakha? He again said to him: Why should I say this question to Ulla? As if I say this to him, he will say to me: The majority of poor people do this when they use a pot for cooking, and therefore this too should be considered the same as bread prepared like pot-boiled stew.

Rav Asi said: With regard to dough of second-tithe produce, in accordance with the statement of Rabbi Meir, one is exempt from separating ḥalla from it. The reason is that Rabbi Meir considers second tithe to be consecrated property, which means that although its owner is entitled to use this produce, it does not in fact belong to him. By contrast, in accordance with the statement of the Rabbis, who maintain that second-tithe produce is the property of its owner, one is obligated to separate ḥalla from it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש המעיסה שהיא קמח על גבי מוגלשים [פי' מוגלשים] מים רותחים בית שמאי פוטרים וב"ה מחייבים החליטה שהיא מוגלשים על גבי הקמח ב"ש מחייבים ב"ה פוטרים ר' ישמעאל אומר משום אביו כו' קתני מיהת וחכמים אומרים בין מעיסה בין החליטה עשאן באילפס פטורים בתנור חייבים קשיא לר' יוחנן אמר לך ר' יוחנן תנאי היא וכך סידורא במסקנא המעיסה ב"ש פוטרים וב"ה מחייבים והוא הדין לחליטה ותנא אחר שונה החליטה ב"ש מחייבים וב"ה פוטרים וזהו פי' תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלא תרי תנאי וכל חד מינייהו רישא וסיפא חדא קתני לה ופשוטה היא ודחי' לא כולי עלמא מעשה אילפס פטורה והכא בשחזר ועשאן בתנור ת"ק סבר כיון שחזר ואפאו בתנור לחם קרינא ביה ור' יהודה סבר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד מעיקרא:

אמר רבא מאי טעמיה דר' עקיבא כו' ואסיקנא הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ היינו מעשה אילפס הדביק במפנים ואבוקה כנגדו רוב עניים עושין כן:

אמר רבא מאי טעמא דר' יוחנן (נ"ל דצ"ל ר' יהודא, המעתיק) וכו' ולענין פסק כתב רבי' אלפסי ז"ל דאיכא מאן דפסק כר' יהודה שאין לחם אלא האפוי בתנור בלבד והוא ז"ל דחה סברא זו. וכתב הרי"ט ז"ל דיפה דחאה ואנן קי"לן כרבנן ור' יוחנן ור"ל איפליגו אליבא דרבנן ואילו בשהרתיח ולבסוף הדביק כ"ע לא פליגי שהוא לחם לכל דבר כדאיתא לעיל כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח ר' יוחנן מחייב וריש לקיש פוטר. ואיכא מרבוותא מאן דפסק כר' יוחנן וכן פסק רבי' אלפסי ז"ל ואיכא מאן דפסק כר' יהודא. והרמב"ן ז"ל הכריע כדברי רבי' אלפסי ז"ל דפסק כר' יוחנן. והרי"ט ז"ל כתב ז"ל לפי ע"ד אין לנו הכרע גמור בפסק זה אלא מספקא מילתא כדכתב הר' אפרים ז"ל תלמידו של רבי' אלפסי ז"ל ולענין חלה נקטינן לחומרא וחייבים בחלה ולענין מצה אינו יוצא בה ולענין ברכה נמי לא מברכינן אלא מיני מזונות ולבסוף מעין ג'. והמחוור שיאכל עמהם כזית לחם כדי שיברך ג' ברכות דפטור ממעשה אילפס זה: [הא דתנן הא]: (לא ידעתי המשך אלו התיבות:)

עיסה של מעשר שני בירושלם חייבת בחלה הואיל ואם נטמאת פודין אותה וכן יוצאין בה ידי חובת מצה בפסח הואיל ויש בהם צד פדייה ולא עוד אלא שהכהנים יוצאין בחלה שלה ואע"פ שאינה בת פדיון שהרי אם נטמאת דינה בשריפה הואיל וכל שלא קרא עליה שם יוצא בה אף משקרא עליה שם יוצא בה:

פירות שנלקחו בכסף מעשר צריך לאכלן בטהרה בירושלם כמעשר עצמו ואם נטמאו בירושלם יפדו כדין מעשר ואין הלכה כדברי האומר כסף ראשון ולא כסף שני אלא שיש קצת הפרש בדין טומאה זו בין מעשר עצמו ללקוח ממנו כמו שיתבאר במקומו ומ"מ הואיל ויש בהם צד פדיה יוצאין בו על הדרך שביארנו במעשר:

מאי שנא המעיסה ומ"ש חליטה פי' שאין לומר דקמח ע"ג מוגלשין הוי כלי ראשון ומוגלשין ע"ג קמח הוי כלי שני וקיי"ל דכלי שני אינו מבשל דודאי אי הוה מערה מוגלשין בכלי שני והוה יהיב קמח הוי כלי עלייהו הוי חשיב כלי שני אבל כיון דמכלי ראשון מערה ושופך ע"ג הקמח כלי ראשון חשיב שהרי לא הורקו הרותחין מכלי אל כלי וכך דומה כאלו שם הקמח ע"ג מוגלשין בכלי ראשון ומיכן תשובה לומורה שחילק בשריית המורסין כדכתבית בה' י"ו דספר הלקט:

לא דכ"ע מעשה אילפס פטורין והכא כגון שחזר ואפאו בתנור כו' פי' משום דקשיא לך ר' יהודא היינו ת"ק אתה מוסיף דפיגי במעשה אילפס לעולם אימא לך במעשה אילפס לא פליגי דפטורין כדתני' בבריית' קמיית' והכא כגון שחזר ואפאו לחלוט בתנור פליגי דת"ק לא פטר מעיסה וחליטה אלא כשלא חזר ואפאו בתנור כגון שעשה עוגה וחלטה ברותחין ואכלה כך אבל אם אחר שחלט האפאה בתנור לחם הוי חייב בחלה ור' יהוד' סבר אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא ודברי המורה שפירש דאמעשה אילפס שחזרו ואפאו קאי אינו נראין לי דמה צורך לכל זה הדוחק ולא מ"ש במהדורא תנינא:

רוב עניים עושין כן פי' העניים שאין להם רוב עצים להסיק התנור יפה ואח"כ לאפות בו משימין הפת בתנור לצד אחד ובצד אחד מסיקין את העצים ובעוד שהן דולקין הפח נאפת וכיון דבתנור עבדי הכי כי עבד באילפס נמי במעשה תנור לחם הוי דומיא דהרתיח ולבסוף הדביק:

תוס' בד"ה ות"ק מ"ש כו' (ואמר)[צ"ל וא"א] שלא יתבשל מעט ממנו וחסר ליה משיעוריה עכ"ל דאי הוו פליגי בתתאי גבר ועילאה גבר ע"כ דהוי תליא מלתא בנתבשל קודם האפיה באלפס או בתנור אלא דלא אכפת לן כלל בבישול מקודם כלל אם נאפה אח"כ למר במעיסה ולמר בחליטה דמקרי לחם ודו"ק:

בד"ה א"ל ר"י תנאי כו' אבל ללישנא דזה וזה לחיוב איכא תנאי כו' א"כ ר"י ב"ר יוסי כו' עכ"ל ומהני תנאי דרישא דקאמר ת"ק דב"ה מחייבין בזה ובזה ותנא בתרא קאמר דב"ש מחייבין בזה ובזה לא ה"מ לדקדק כן דע"כ דמחייבין אפילו באלפס דאי באלפס פטור א"כ היינו חכמים די"ל דבהא חכמים פליגי אתנאי דרישא ואמרי דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אלא לכ"ע באלפס פטור ובתנור חייב ותדע דהא ר' ישמעאל ב"י בין ללישנא דזה וזה לפטור ובין ללישנא דזה וזה לחיוב היינו או כב"ה או כב"ש לתנאי דרישא אלא דקאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אבל מר"י בר יוסי דקדקו שפיר ללישנא דזה וזה לחיוב אי הוה פוטר באלפס א"כ היינו חכמים וללישנא דזה וזה לפטור ע"כ צ"ל נמי היינו אפילו אם אפאו אח"כ בתנור דאל"כ היינו חכמים דהכי קאמרי' לר' יהודה לקמן ודו"ק:

בד"ה דכ"ע מעשה כו' אבל בלילתו עבה כ"ע מודו דחייב בחלה כו' עכ"ל ולעיל דפריך לר"ל מההיא דקתני יוצאין במצה הינא ובמצה העשויה באלפס הא דלא אוקמא בעבה משום דא"כ לא הוי לחם עוני כמ"ש התוס' לעיל אההיא דפרט לחלוט כו' וק"ל:

בא"ד ואע"ג דטריתא כו' דחייב בחלה ומברכין עליו במ"מ כו' עכ"ל האי ואע"ג כו' קאי אדלעיל שכתב ר"ת בתחלתה עיסה וסופה סופגנין דה"נ מברכין עליו המוציא כו' כיון דחייב בחלה דלא תקשה ליה מטריתא כו' וק"ל:

בד"ה לחם שאין כו' וא"ת מנלן לחלק בין בלילה רכה ובין בלילה קשה כו' עכ"ל דמסתמא הך מתני' דמחלק בין תחלתה סופגנין ובין תחלתה עיסה אתיא נמי כר' יהודה ולמ"ד מעשה אלפס פטורין ויליף ליה נמי מהאי קרא אין לחם אלא האפוי בתנור כפרש"י לעיל ניחא דבענין מעשה תנור קאמר דהיינו בלילתו עבה אפילו במים ובלילתו רכה בחזר ואפאו בתנור אבל לר' יהודה ע"כ לאו כעין מעשה תנור קאמר כיון דבלילתו רכה בחזר ואפאו בתנור לא מקרי לחם אלא באפאו בתנור א' ודו"ק:

בד"ה הדביק כו' דפליגי ר"י ור"ל כו' ע"כ בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים א"כ מאי כו' עכ"ל דהדביק מבפנים והרתיח מבפנים הוי טפי מעשה תנור כדאמרינן לעיל דתנור הסיקו מבפנים משא"כ מעשה אלפס הוא כל שהאור מהלך תחתיו כמ"ש התוס' בשם הירושלמי והשתא קשיא להו מאי קא מבעיא ליה לרב יוסף בהדביק מבפנים ואבוקה כו' דאפי' אם נפרש כמ"ש התוס' לקמן דלא הסיקו אלא מתבשל מהיסק שכנגדו כו' מ"מ הא ודאי לא עדיף מהדביק מבפנים והרתיח מבפנים דהוה טפי כעין מעשה תנור ואפ"ה הוה סבר רבה דפליגי ביה ולמאי דמסיק ר' זירא נמי בהדביק מבפנים והרתיח מבחוץ דהיינו מעשה אלפס דפליגי ביה מסתמא דסברת רבה נמי קאי דפליגי נמי בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים ודו"ק:

בא"ד ומיבעי ליה כיון דתנור הוא לא חשיב מעשה אלפס כו' ולרב יוסף מבעיא כו' עכ"ל ר"ל כיון דתנור הוא לא חשיב מעשה אלפס אע"ג דדרך התנור להיות היסקו מבפנים וזה הוה היסקו מבחוץ א"ד ל"ש וחשיב מעשה אלפס אף בתנור כיון שהיה היסקו מבחוץ כעין אלפס ורב יוסף מבעי ליה בהדביק בתנור ולא היסקו כו' דאי היסקו מבפנים היינו ממש מעשה תנור דמשום דאבוקה כנגדו ודאי דלא גרע ודו"ק:

בתוס' ד"ה ות"ק וכו' אי אפשר שלא יתבשל מעט וחסר ליה משיעוריה ר"ל אי הוי אמרי' עילאה אי תתאי אי אפשר שלא יחסר אלא ודאי לא אמרי' הכי עילאה ותתאה דלא שייך הכא כלל דהכל עיסה אחת היא וא"כ לא חסר משיעורי' ולכך מוכרח לפרש [כן] דאל"כ היכי אתי לפי התירוץ דמשני כמחלוקת בזו וכו' וק"ל:

תוס' בד"ה דכ"ע כו' ואמר רבי יוחנן ובלבד כו'. נ"ב כלומר בהא מודינא לך אשר"י:

תוד"ה ות"ק. עי' כה"ד ותמיהני על לשון הרא"ש בפרקין סי' כ' בשם ר"ש ז"ל אע"פ שחלוט אין בא לידי חימוץ ומוגלשין ע"ג הקמח היא החולטת דהא אנן קיי"ל דתתאה גבר לקמן (עו) ע"ש ברש"י ד"ה ושמואל:

אחד מכל קרבן. תרומה לה' לכהן הזורק וגו' ארבעת מינין היו בה של עשר עשר חלות ומכל מין ומין נותן אחד לכהן והשאר לבעלים וכתיב אחד שלא יתן לו פרוסה: המעיסה. החליטה: פוטרין. מן החלה: מוגלשין. רותחין: ותנא קמא כו'. ברישא מהדר גמרא לפירושא דברייתא דלא תהוי משבשתא והדר מסיים מילתיה ומותיב תיובתא מינה לרבי יוחנן: כמחלוקת בזו. כלומר המחייב בזו מחייב בזו והפוטר בזו פוטר בזו ורישא דמפיך פלוגתייהו לאו חדא תנא אמרינהו וקשיין אהדדי ומי ששנה זו לא שנה זו האי תנא אית לי' דמחומרי בית שמאי ומקולי בית הלל היא ותנא חליטה והוא הדין למעיסה והאי אית ליה דמקולי בית שמאי וחומרי בית הלל היא ותנא המעיסה והוא הדין לחליטה: תברא. קשיין אהדדי: תנא קמא סבר מעשה אילפס חייבין. והכי קאמר יכול תהא המעיסה והחליטה חייבין בחלה ת''ל לחם והני לאו לחם נינהו דקודם לישתן מבושלין ברותחין הן אבל מעשה אילפס שלא נאפו אלא על האור קרובין הן למעשה תנור ולחם נינהו וחייב ואפי' הדביק ולבסוף הרתיח ואמר ליה ר' יהודה מעשה אילפס נמי פטורין דאין לחם אלא האפוי בתנור: שחזר ואפאן בתנור. למעשה אילפס והכי קאמר תנא קמא ת''ל לחם והני לאו לחם נינהו דמבושלים במים הן והוא הדין למעשה אילפס נמי שהדביק ולבסוף הרתיח נמי לאו לחם נינהו אבל חזר ואפאו בתנור לחם קרינא ביה: ור' יהודה סבר. אפוי בתנור אחד בעינן ולא בשני תנורים כגון אילפס ותנור: הדביק מבפנים. הלחם באילפס: והרתיח מבחוץ. שנתנה על האור כמו שאנו עושים: מהו. מי הוי לחם: הי ניהו. אלו הן מעשה אילפס שנחלקו בו חכמים ר' יוחנן וריש לקיש: ואבוקה כנגדו. מלמעלה וחום האש לוהט באילפס וממהר אפייתו מהו מי הוי כעין תנור או לא: רוב עניים עושין. כל מעשה אילפס כן שאין להם עצים ובכך הוא ממהר לאפות: לדברי רבי מאיר. דאמר בפרק שני דקדושין (דף נד:) מעשר ממון גבוה הוא פטורה מן החלה כדמפרש דעריסותיכם כתיב ולא של גבוה:
ותנא קמא מאי שנא החליטה תימה לר''י מאי קבעי מינה נימא דמר סבר עילאה גבר ומר סבר תתאה גבר ותירץ ר''י דקפסיק ותני אע''ג דלית ביה אלא שיעור חלה מצומצם ולהכי קבעי מ''ש דבין עילאה גבר ובין תתאה גבר אי אפשר שלא יתבשל מעט ממנו וחסר ליה משיעוריה: אמר לך רבי יוחנן תנאי היא .. דתניא. לא איצטריך לאשכוחי תנאי אלא ללישנא דאמרי לה זה וזה לפטור אבל ללישנא דזה וזה לחיוב איכא תנאי בהך ברייתא גופא דע''כ הא דמחייבא היינו באילפס דאי בתנור אבל באילפס פטור א''כ ר' ישמעאל ברבי יוסי היינו חכמים: דכולי עלמא מעשה אילפס פטורים. פסק ר''ח כר''ל מדקאמר דכולי עלמא מעשה אילפס פטורין ועוד דיתיב רבה ורב יוסף אחוריה דר' זירא אליבא דר''ל מיירי ולר''י נראה דכר' יוחנן קיי''ל מדלא חשיב לה בהחולץ (יבמות לו.) בהדי ג' דהלכה כריש לקיש לגבי רבי יוחנן ואומר ר''י דעל ידי משקה מודה ר' יוחנן דמעשה אילפס פטור' ואין מברך עליו המוציא כדמוכח בירושלמי דמסכת חלה בפרק קמא דחלה אמר ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ריש לקיש אמר אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ואמר ר' יוחנן ובלבד שיהא על ידי משקין ואומר רבינו תם דדווקא בבלילתו רכה פליגי דר' יוחנן סבר אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה ור''ל סבר אין עושהו לחם ופטור אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה אפי' על ידי משקה דהא חיוב חלה הוי משעת גלגול כדמוכח בכמה דוכתי וכן משמע במס' חלה (פ''א מ''ה) דתנן עיסה שתחלתה וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה סופגנין וסופה עיסה תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה ונראה לרבינו תם דהכי נמי מברכין עליו המוציא ומביא ראיה ממנחות (דף עה:) ומכיצד מברכין (ברכות לז:) דאמר היה עומד ומקריב מנחה בירושלים אומר שהחיינו נטלו לאוכלו אומר המוציא וקפסיק ותני כל המנחות אפי' מנחת מחבת ומרחשת אע''פ שמטוגנת בשמן ואין סברא לחלק בין מים לשמן א''כ על לפנצול''י ופניטלט''י אומר בורא מיני מזונות ועל גלטונ''י וירבל''י מברך המוציא ועל אופלטק''י נראה שאין מברך המוציא אף על פי שעושין אותו בלא משקה דאין עליהם תוריתא דנהמא תדע שהרי אין מפרישין ממנו חלה אפילו יש הרבה בסל אחד כשיעור חלה אע''פ שהסל מצרפן לחלה ואע''ג דטריתא אמרינן בכיצד מברכין (שם) דחייב בחלה ומברכין עליו בורא מיני מזונות ההוא כדמפרש התם דגובלא בעלמא הוא ואינו סועד הלב ורבינו תם היה אומר דאף על גרימזל''י אין מברך המוציא דלית בהו תוריתא דנהמא אף על גב דמסתמא חייב בחלה: לחם שאין אפוי בתנור אחד. ואם תאמר מנלן לחלק בין בלילה רכה ובין בלילה קשה והלא אינו תלויה לר' יהודה אלא באפוי בתנור אחד ואומר רבינו תם דהכי פירושו לר' יהודה לחם האפוי . בתנור וכו' לחם שרגילין לאפות בתנור היינו בלילתו קשה: הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו. לפ''ה דמפרש דמיירי באילפס תימה אם כן במאי סבר רבה דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש ע''כ בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים אם כן מאי מיבעיא ליה לרב יוסף בתר הכי הדביקה מבפנים ואבוקה כנגדו מהו ונראה לר''י דהכא בהדביק בתנור מיירי ומיבעיא ליה כיון דתנור הוא לא חשיב מעשה אילפס או דילמא לא שנא ולרב יוסף מיבעיא כשהדביק בתנור ולא הסיקו אלא מתבשל מהיסק שכנגדו וכן פירש רבינו חננאל:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד