ברכות לא ע"ב

דף לא - ב

ה. "ויאמר אליה עלי, עד מתי תשתכרין" - אמר רבי אלעזר: מכאן לרואה בחברו  דבר שאינו הגון, שצריך להוכיחו. ואף אם אינו איסור דאורייתא, שהרי הוכיחה על האיסור להתפלל בשכרות, שאינו אלא מדרבנן. ^[44]

ו. "ותען חנה ותאמר, לא אדוני" - אמר עולא ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא: כך אמרה ליה חנה לעלי: לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקודש שורה עליך, לפי שאתה חושדני בדבר זה שאני שיכורה, והרי טועה אתה בזה. ^[45]

איכא דאמרי: הכי אמרה ליה, בלשון תמיה: וכי לא אדון אתה, ולאו איכא שכינה ורוח הקודש גבך, שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות? ^[46]

וכי מי לא ידעת ד"אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי"!? ^[47]

אמר רבי אלעזר: מכאן לנחשד בדבר שאין בו, שצריך להודיעו לחושד, שחשד שוא הוא. ^[48]

ז. "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל" - אמר רבי אלעזר: מכאן למדנו לשכור שמתפלל, שנחשב כאילו הוא כאילו עובד עבודה זרה. שהרי כתיב הכא שעשאה כ"לפני בת בליעל", משום שחשדה שהתפללה בשכרות. וכתיב התם לגבי עובדי עבודה זרה [דברים יג יד] "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך", ודרשו בגזירה שוה, מה להלן מדובר בעבודה זרה, אף כאן מתפלל שיכור הריהו כעובד עבודה זרה.

ח. "ויען עלי ויאמר, לכי לשלום" - אמר רבי אלעזר: מכאן, לחושד את חברו בדבר שאין בו, שצריך לפייסו. ולא עוד, אלא שצריך לברכו, ^[49] שנאמר בסוף דברי עלי: "ואלהי ישראל יתן את שלתך". ^[50]

מבארת הגמרא את תפלת חנה: "ותדר נדר ותאמר, ה' צבאות, אם ראה תראה בעני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו".

אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא "צבאות", [דהיינו שהוא בורא "צבאות"] עד שבאתה חנה וקראתו "צבאות".

וכך אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד!? ^[51]

משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד ועמד על הפתח. אמר להם: תנו לי פרוסה אחת! ולא השגיחו עליו. דחק עצמו ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית, קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת!? ^[52]

"אם ראה תראה בעני אמתך" - אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם "ראה" אתה בעניי - מוטב, ואם לאו "תראה" בעניי - אלך ואסתתר עם אדם אחר בפני אלקנה בעלי, ויקנא לי, ושוב אלך ואסתתר בפני עדים, וכיון דמסתתרנא, משקו לי מי סוטה, ועל ידי כן אפקד בבנים. ^[53]

שהרי אי אתה עושה תורתך פלסתר [שקר], שהרי כבר נאמר בסוטה שהשקוה מהמים המאררים [במדבר ה כח]: "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, ונקתה ונזרעה זרע".

שואלת הגמרא: הניחא למאן דאמר שדרש מ"ונזרעה זרע" שאם היתה עקרה נפקדת, שפיר - אפשר לבאר כך את כוונת חנה.

אלא למאן דאמר שאינה היא נפקדת מעקרותה בכך, אלא המים מועילים לה ש"אם היתה יולדת בצער, יולדת מעתה בריוח, ואם היתה יולדת נקבות, יולדת מעתה זכרים, ואם היתה יולדת ולדות שחורים, יולדת מעתה לבנים, ואם היתה יולדת ולדות קצרים, יולדת מעתה ארוכים", לשיטתו - מאי איכא למימר בביאור דברי חנה?

ומצינו שנחלקו אמוראים בדרשת הכתוב בסוטה: דתניא: "ונקתה ונזרעה זרע" - מלמד, שאם היתה עקרה נפקדת, דברי רבי ישמעאל.

אמר לו רבי עקיבא: אם כן, ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו מפני בעליהן עם איש אחר, וזו שלא קלקלה תהיה נפקדת, ולא מסתבר כן.

אלא מלמד, שאם היתה יולדת בצער - יולדת בריוח, קצרים - יולדת ארוכים, שחורים - יולדת לבנים, ואם היתה יולדת ולד אחד, יולדת מעתה שנים. ^[54]

ואם כן, לרבי עקיבא מאי "אם ראה תראה", ולמה כפל הכתוב לשונו?

מתרצת הגמרא: דברה תורה כלשון בני אדם, שכן דרך בני אדם לכפול לשונם. ^[55]

בתפלת חנה נאמר שלש פעמים "אמתך": "אם ראה תראה בעני אמתך" ו"אל תשכח את אמתך", "ונתתה לאמתך".

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שלש אמתות ["אמתך", ו"אמתך" - לשון "מיתה" הוא] הללו למה נאמרו?

אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שלשה בדקי מיתה בראת באשה! שבשלשה דברים האשה נבדקת בשעת סכנה, ואם ימצא בה אחד מהם, נגזר דינה למיתה.

ואיכא דאמרי לה לשלשת דברים אלו שלשה דבקי מיתה, שמחמת שאינה נזהרת בדברים אלו, המיתה דבקה בה.

ואלו הן: שמירת הלכות נדה, והפרשת חלה, והדלקת הנר של שבת.

- כלום עברתי על אחת מהן? ^[56] והיינו שלש "אמתות" שהוזכרו בדבריה.

"ונתתה לאמתך זרע אנשים", מאי "זרע אנשים"?

אמר רב: בקשה בן שיהיה גברא בגוברין! כלומר, שיהיה חשוב להמנות בין אנשים.

ושמואל אמר: בקשה זרע שיהיה מושח שני אנשים למלוכה. ומאן אינון שנים שנמשחו על ידי זרעה? - שאול ודוד הם, שמשחם שמואל בנה למלכים.

ורבי יוחנן אמר: בקשה זרע שיהיה שקול כשני אנשים!ומאן אינון שנים שהיה שקול שמואל כמותם? - משה ואהרן הם. שנאמר [תהלים צט ו] "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו" ^[57] משמע, ששמואל שקול כשניהם. ^[58]

ורבנן אמרי: מאי "זרע אנשים" - זרע שמובלע בין אנשים.

כי אתא רב דימי, אמר לפרש דברי רבנן: מאי "מובלע בין אנשים" - לא ארוך מדי ולא גוץ [נמוך], ולא קטן [רזה] ולא אלם [עבה], ולא צחור [לבן] ולא גיחור [אדום], ולא חכם מדי ולא טפש, אלא ממוצע בכל מדות אלו! שאם יהיה יוצא דופן, יהיה תמוה בעיני הבריות, ומתוך שידברו ממנו, תשלוט בו עין הרע. ^[59] אמרה חנה לעלי "אני האשה הנצבת עמכה בזה" - אמר רב יהושע בן לוי: מכאן שאסור לישב ^[60] בתוך ארבע אמות ^[61] של מי שעומד בתפלה! ^[62] ולכן אמרה "נצבת עמכה", כי גם הוא היה צריך לעמוד ^[63] מחמת תפלתה ^[64].

"אל הנער הזה התפללתי" -

אמר רב אלעזר: שמואל, מורה הלכה בפני עלי רבו היה. שנאמר: "וישחטו את הפר, ויביאו את הנער אל עלי", וכי משום ד"וישחטו את הפר" הביאו את הנער אל עלי?" אלא אמר להן עלי: קראו לכהן דליתי ולשחוט את הפר!

חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? הרי שחיטה בזר כשרה!

אייתוהו לשמואל לקמיה דעלי, אמר ליה עלי: מנא לך הא ש"שחיטה בזר כשרה"? ^[65]

אמר ליה שמואל: וכי מי כתיב בתורה "ושחט הכהן"? והרי "והקריבו הכהנים" כתיב, דהיינו רק העבודות מקבלה ואילך, שהן נחשבות "מצות כהונה", ואינן כשרות בזר, אבל בשחיטה לא נאמר אלא "ושחט" סתם, ונסוב על הבעלים, מכאן לשחיטה, שכשרה בזר.

אמר ליה עלי: מימר שפיר קא אמרת, ואמנם הלכה כדבריך, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את, ^[66] וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ^[67].

אתיא חנה וקא צוחה קמיה עלי שלא יעניש את בנה. אמרה לו: אני האשה הנצבת עמכה בזה.

אמר לה עלי: שבקי לי, והניחיני דאענשיה לשמואל שימות, ובעינא רחמי ויהיב לך הקדוש ברוך הוא בן אחר דיהיה רבא [גדול] מיניה.

אמרה ליה חנה: "אל הנער הזה התפללתי!" ואיני חפצה בבן אחר תחתיו. ^[68]

"וחנה היא מדברת על לבה" -

אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: דברה חנה לפני הקדוש ברוך הוא על עסקי לבה.

אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה, לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים בראת - כדי לראות בהן, ואזנים - כדי לשמוע בהן, חוטם - כדי להריח בו, פה - לדבר בו, ידים - לעשות בהם מלאכה, רגלים - להלך בהן, דדים - כדי להניק בהן. ^[69]

אם כן, דדים הללו שנתת על לבי - למה נתת לי? וכי לא בשביל להניק בהן? תן לי בן, ואניק אותו בהן! ^[70]

ועוד מימרא אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: כל היושב בתענית חלום ^[71] בשבת, ^[72] קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואפילו נגזר עליו עונש מנעוריו, ^[73] מוחלין לו בזכות התענית, לפי שהכל מתענגים והוא מתענה. ^[74]

ואף על פי כן, כיון שלא עינג את השבת באכילה, כתענוג שאר בני אדם - חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת שביטל! ^[75] מאי תקנתיה שלא יענש על ביטול עונג שבת? - אמר רב נחמן בר יצחק: תקנתו היא, ליתיב אחר השבת תעניתא אחרת ^[76] לכפרת התעניתא שהתענה בשבת.

ואמר רבי אלעזר: חנה הטיחה [לשון "זריקה", כמו "מטחוי קשת"] דברים כלפי מעלה, שנאמר "ותתפלל על ה'" וטענה כלפי שמיא כדברים האמורים לעיל, ^[77] מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה.

ואמר רבי אלעזר: אליהו הנביא הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר בתפלת אליהו, [מלכים א יח לז] "ואתה הסבות את לבם אחורנית", שגרמת להם שיחטאו על ידי יצר הרע שבראת בהם. ^[78]

אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא בנבואת נביאים אחרים, והודה לו לאליהו על טענתו זו? ^[79]

אני האשה הנצבת עמכה בזה. אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. ואמרו הגאונים ז"ל: לא שנו אלא ביושב ודומם, אבל אם הוא עסוק בתפלה או קורא את שמע שפיר דמי, ושמעתי שכך אמרו בירושלמי.

מאי תקנתיה אמר רב נחמן בר יצחק ליתיב תעניתא לתעניתא. רב האי גאון ז"ל וכן רוב המפרשים פירשוה בתענית חלום, ומשום דאף תעניתו הרי זה עונג לו יותר מאכילתו מפני שהוא נבהל ולבו דוה על חלומותיו, וכשיושב עליהם בתענית ומקוה שתעניתו יפה לחלומו לבטלו וכדאמרינן (שבת יא, א) יפה תענית לחלום כאש לנעורת, הרי זה מתענג בתעניתו, ומכל מקום כיון שלא ענג שבתו באכילה כדין תענוג שאר בני אדם לפיכך הוא צריך שישב תענית על תענית.
ויש אומר דבשאר תעניות קא מיירי, דאי בתענית חלום, בפרק קמא דשבת (שם) דמסיק יפה תענית לחלום ואמר רב יוסף אפילו בשבת התם הוי ליה למימר וליתיב תעניתא על תעניתיה כדמסיק הכא, ומכל מקום רוב המפרשים כן הסכימו שבתענית חלום דוקא קא איירי. וכן היא במדרש תלים, ומסתברא דהא דאמרינן ליתיב תעניתא על תעניתו לאו חיובא היא להתענות יום ראשון שלאחר השבת מיד, אלא שראוי לעשות כן בשאפשר לו משום שלא יתאחר ויתעכב מבקשת הרחמים והסליחה, ומי שאי אפשר לו או שהוא תשש וירא להתענות שני ימים בזה אחר זה יכול הוא להתעכב עד יום אחר וישב בתענית על תעניתו.
ולענין תפלת עננו במי שיושב בתענית בשבת כתב בה"ג (סוף הלכות ט"ב ותענית) שאומר עננו באלהי נצור לשוני. ויש מפרשים שאומרה בעבודה, והכי משמע בירושלמי בפרק תפלת השחר (פ"ד, ה"א) דגרסינן התם: ראש חודש שחל להיות בתענית, כלומר כגון צבור שגזרו תענית ופגע בהן ראש חודש, וכדקיימא לן אם התחילו אין מפסיקין, היאך הוא מזכיר של ראש חודש, רבי זעירא אומר בהודיה, רבי בא בר ממל אומר בעבודה, רבי אבונא אומר אומרה ברכה רביעית, אמר רב בא מצינו בכל מקום אומרה ברכה רביעית אף כאן אומרה ברכה רביעית, וכן נפק עובדא כהדא דרבי אבא.
ונראה בודאי שיש בגירסא זו ירושלמית טעות ידי סופר במה שאמר היאך הוא מזכיר של ראש חודש, ולא של ראש חודש הוא אלא היאך הוא מזכיר של תענית, דאילו של ראש חודש מאי קשיא ליה, מזכירו בעבודה כשאר כל הימים דמאי שנא השתא, ועוד דאי בשל ראש חודש מאי קאמר רבי בא מה מצינו בכ"מ אומרה ברכה רביעית דהיכן מצינו שאומרה ברכה רביעית לשל ראש חודש אלא במוספים בלבד, הא שאר התפלות אינו אומרה אלא בעבודה, אלא של תעניות קאמר ובשליח צבור קאמר שאומרה ברכה בפני עצמה בכל יום, והכא ה"ק אומרה ברכה רביעית כלומר ברכה בפני עצמה ולאפוקי ממ"ד בעבודה ובהודאה, ואגב דאמר אומרה ברכה רביעית קאמר שכן אומרה ברכה רביעית בכל מקום ולאו דוקא ברכה רביעית אלא מה מצינו שאומרה ברכה בפני עצמה אף כאן כלומר במוסף של ראש חודש אומרה בפני עצמה, ואומרה ברכה רביעית נמי דקאמר טעותא היא אלא אומרה ברכה חמישית קאמר, וכיון שכן ביחיד שאינו אומרה ברכה בפני עצמה לעולם אף כאן אומרה בעבודה דצועק הוא להבא, ובעבודה היא כיון שאינו יכול לאומרה בשומע תפלה. ומיהו עדיין צריך עיון בירושלמי שכך מצאתיו גם בתענית פרק בשלשה פרקים (פ"ד, ה"א).

מימר שפיר אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו הוא. וקרא רמז מאי דהוי בתר הכי דשמואל ודאי בההיא שעתא לא הוה בר עונשין:

כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דין של שבעים שנה. פירוש בתענית תשובה מיירי כלומר כשאדם חטא ורוצה לשוב לה' בכל לבו ומתחרט מפשעיו ומתענה אפילו בשבת כשהאחרים מתענגים ודאי זו תשובה שלימה וראוי לקרוע לגזר דינו מפני כך ואע"פ שאסרו להתענו' בשבת תענית תשובה או תענית חלום התירו לו שתענוג הוא לו שיתכפרו פשעיו ויתבטל חלומו הרע וחוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת דמ"מ חייב הוא לענג שבת:

שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ואם היה מכיר בשכרותו והתפלל הרי הוא כעובד ע"ז, ובתלמוד עירובין [ס"ד ע"א] התבאר שהשתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה ואיזהו שכור ואיזהו שתוי, שתוי שיכול לדבר בפני המלך, ובברכת המזון אפילו שכור יכול לברך וכך היא שנויה בתלמוד המערב שבסדר זרעים כלל גדול בתורה ואכלת וברכת ולא חלקו בין ברכת מזון לתפלה אלא בזו הא לשאר דינים כגון מניעת לכלכך המקום ואזהרת נקיותו כל שבתפלה אסור אף בברכת המזון כן, וכן לענין שכור או שתוי שאר ברכות ותפלה הכל שוה וכבר הארכנו בה למעלה בפרק מי שמתו:

בתלמוד ר"ה התבאר שהמתפלל צריך שיסדיר תפלתו בינו לבין עצמו ואחר כך יתפלל בד"א בתפלות של ר"ה ויום הכפורים ושל פרקים אבל של שאר ימות השנה אינו צריך וכמה הוא פרקים כל תפלה הבאה מל' יום לל' יום:

בתלמוד שבת [קי"ח ע"ב] התבאר על אחד מגדולי החכמים שהיה אומר יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ואע"פ שאמרו הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף לא נאמר אלא בהלל של יו"ט ור"ח שהוא קוראו בברכות אבל הלל האמור כאן הוא מה שהיו מקצתם נוהגים לומר קודם ברכות ק"ש קצת מזמורים של תהלים מתהלה לדוד עד סוף הספר ותקנו הגאונים לברך בהם לפניהם ולאחריהם, מעתה אסור לשוח בתוכם ויש מי שמוחה אף להפסיק בין ברכה אחרונה שלהם רצוני לומר ישתבח ובין ברכה ראשונה של ק"ש ר"ל יוצר אור אלא אם כן באמן, ואין זה נראה:

אסור לאדם לישב תוך ד' אמות לחברו המתפלל מעומד, ויש מי שאומר שלא נאמר אלא ליושב ובטל אבל אם היה זה מתפלל מעומד וזה מיושב אין צריך להרחיק ממנו וכן הדברים נראים אלא שהמנהג להרחיק אף ליושב ומתפלל ודוקא סמוך לו מצדדיו אבל לאחריו אין נוהגין להקפיד שאין הכונה אלא שלא יתן לב עליו ותתבלבל תפלתו ונותנים סימן לדבר עמכה בזה זה בגימטריא י"ב ד' לפניו וח' משני צדדיו ובשם תלמוד המערב ראיתי בקצת תוספות ד' אמות של תפלה לכל רוח ורוח בין מלפניו בין מלאחריו ולשטה זו פירשו הטעם שמא יתפלל על צרכיו וחברו שומע ומתבייש:

כל היושב בתענית בשבת תשובתו מתקבלת אפילו חטא כל ימיו שזו ודאי היראת תשובה גדולה ויוצאה מן המקור ולא התירו בכך אלא למי שמתעורר לה מתוך חלום רע שאלו אסרנוהו שלא להתענות היתה אכילתו צער לו מתוך שהוא מקובל שהתענית לחלום כאש בנעורת ובו ביום, אבל לשאר דברים אין מתירים את הרצועה להתענות בשבת כמו שיתבאר אלא אם כן על דעת קצת מצד התשובה כמו שיתבאר בשני של יום טוב, ואף בזה יש למדת הדין עליו בטול תביעת עונג שבת באכילה ושתיה והוא צריך להתפשר עמה להתענות למחרתו, ויש אומר שלא נאמר להתענות יום אחד בתענית חלום הואיל וברשות התענה ושאם כן היה לו לומר דבר זה ר"ל ליתיב תעניתא על תעניתא בראשון של שבת סמוך לאותה שאמרו שם [י"א ע"א] ומפרשים שמועה זו בתענית שהיה אפשר לו לדחותו עד למחר, וגדולי הפוסקים כתבוה בראשון של שבת כשיטתנו, ובתפלת עננו של שבת כתב בהלכות גדולות שאומרו בתחנונים שאחר תפלתו, ובתלמוד המערב שבפרק שחר אמרו ר"ח שחל להיות בתענית פי' כגון שקבלו עליהם תעניות ופגע בהם ר"ח שאין מפסיקים כמו שיתבאר במקומו.
היכן הוא מזכיר של תענית פי' במוסף שאין בו י"ח ר' זעירא אומר בהודאה ר' בא אומר בעבודה ר' אבינא אומר אומרה ברכה רביעית ר"ל קודם ראשי חדשים נפק עובדא כר' בא והילכך אומרו בעבודה, ומכל מקום בתלמוד המערב שלנו אין גורסים בו היכן מזכיר של תענית אלא היכן הוא מזכיר של ר"ח, אלא שקצת גאונים כתבו שטעות סופר הוא של הזכרת ר"ח מה מקום לשאול היכן מזכירה והלא מזכירה במקומה כבשאר הימים, ומכל מקום לדעתי נראה לי שעל תפלת מוסף אמרה וכשליח צבור שקובעה לשל תענית ברכה בפני עמה ושאל בה אם מקדימה לראשי חדשים או מקדים לה ראשי חדשים והוא משיב מה מצינו לר"ח בכל מקום אמורה ברכה רביעית אף כאן כלומר ומקדים ראשי חדשים לשל תענית, ומכל מקום הם מפרשים אותה בתפלת תענית וקשה לי לדבריהם היאך מצינו כל שתהא אמורה ברכה רביעית כר' עקבא כמו שיתבאר במשנה הבאה, ופירושו מה מצינו בכל מקום שיארע בו ברכה מחודשת שהוא אמורה ברכה רביעית במקום שאין שם י"ח אף זו וכו', ויש מפרשים ברכה רביעית והיא אחר רביעית של אמצעיות והוא ששליח צבור אומרה אחר ברכת גאולה שהיא רביעית לאמצעיות, אף זו אחר רביעית ר"ל אחר ראשי חדשים, ומכל מקום קצת סעד נראה לי להלכות גדולות לאמרו אחר יהיו לרצון וכו' שאף דוד אמר אחר פסוק זה יענך ה' ביום צרה וכבר הוזכר בתלמוד המערב שלטעם זה הוקבע מקומו לשליח צבור אחר ברכת גאולה:

דבר שאינו הגון. אע"ג דליכא איסורא דאורייתא דאי איכא איסורא דאורייתא פשיטא הוכח תוכיח כתיב:

שלשה בדקי מיתה. כרבנן דאמרו בפ' במה מדליקין [דף ל"ב ע"א] על שלש עברות נשים מתות בשעת לדתן, ואמרי לה דבקי מיתה כר' אלעזר דאמר נשים מתות ילדות, דבקי כלומר שנדבק בהן מהרה:

מכאן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה בין מלפניו בין מן הצדדין צריך להרחיק ד' אמות. עמכה בז"ה בגמטריא י"ב דהיינו ד' אמות לג' רוחות. וכתב בתשובת הגאונים דוקא כשהוא יושב בטל אבל אם עוסק בתפלה כגון ק"ש וברכותיה וכיוצא בה אפילו יושב שפיר דמי. עמכה משמע בתוך ארבע אמות, וקאמרה הנצבת עמכה משמע שהיה נצב כמותה שלא היה רוצה, לישב בתוך ד' אמות שלה, וי"א עמכה מלא שלא היה יושב בתוך ד' אמות שלה כי אם בחמישית:

מורה הלכה בפני רבך את. ואע"פ שלא למד לפניו מ"מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו:

כל היושב בתענית בשבת. פר"ח בתענית חלום ופירש בה"ג שאומר עננו באלהי נצור, ואע"פ שקובע ברכה לעצמו כיון שאינו בתוך י"ח ברכות אין לחוש או שמא כוללו באלהי נצור, ובירושלמי דתפלת השחר ר"ח שחל להיות (בו תענית) בתענית] היאך לוא מזכיר תענית במוסף ר' זירא אמר בהודאה ר' אבא בר ממל אמר בעבודה ר' אבינא אמר אומרה ברכה רביעית ר' אבא אמר מה מצינו בכל מקום אומרה] ברכה רביעית אף כאן ברביעית וכן נפקא עובדא כהדא דר' אבא, ונראה שיש טעות סופר בירושלמי והכי יש לגרוס ר' אבינא אומר אומרה ברכה חמישית, פי' שיאמר עננו אחר ברכה של קדוש היום ר' אבא אמר מה מצינו בכל מקום ברכה רביעית כלומר שאומר קדושת היום בברכה רביעית אף כאן אומר קדושת היום בברכה רביעית ועננו יאמר בחמישית, ובש"ץ מיירי שקובע ברכה לעצמו וכמו שאומרה בין גואל לרופא בחול אבל ביחיד יכול להיות שאומרה באלהי נצור כמו שפי' בה"ג ואם הלכה כר' אבא בר ממל דירושלמי שאומר עננו בעבודה יכול להיות שגם יחיד בתענית חלום אומר בעבודה ודלא כפי' ה"ג, ובירושלמי שפוסק כר' אבא אין לעמוד עליו אם פוסק כר' אבא בר ממל דאמר בעבודה או כר' אבא דמסייע ליה, לר' אבינא דאמר בברכה חמישית:

אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף לא גנאי הוא לו - ואמר הרמב"ם ז"ל לא אמר והיו מקלסין אותו באלף דינרי זהב שיהיה המשל בין מועט למרובה אלא החילוק בין כסף לזהב שהם מינין חלוקין לגמרי כך כל השבחים שאנו יכולים לומר אינן כלל ממין שבח ותהלות הבורא יתעלה כי גבהו ויקרו למעלה למעלה מאלה. והני מילי לאדכורי מעין שבחיה הילכך שתיקותא עדיפא לן אבל לספר נפלאותיו ונסיו וגבורותיו כל המוסיף הרי זה משובח וזהו כל ספר תהלים ותשבחות הצדיקים:

מימר שפיר אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו הוא - וקרא רמז מאי דהוי בתר הכי דשמואל ודאי בההיא שעתא לא הוה בר עונשין:

כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דין של שבעים שנה - פירוש בתענית תשובה מיירי כלומר כשאדם חטא ורוצה לשוב לה' בכל לבו ומתחרט מפשעיו ומתענה אפילו בשבת כשהאחרים מתענגים ודאי זו תשובה שלימה וראוי לקרוע לגזר דינו מפני כך. ואף על פי שאסרו להתענות בשבת תענית תשובה או תענית חלום התירו לו שתענוג הוא לו שיתכפרו פשעיו ויתבטל חלומו הרע. וחוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת דמכל מקום חייב הוא לענג שבת:

תוספות בד"ה מכאן שאסור כו' בין מלפניו ובין מלאחריו כו' עכ"ל ובין מלאחריו בטור אינו וכצ"ל לפי הגי' [הגימטריא] זו מ"ש הרא"ש אבל צריך ליתן טעם אמאי לא חשיב מאחריו ויותר נ"ל שלא למחוק דברי התוס' אלא דתרתי מן הצדדין חשיב להו כחד כמו מלפניו ולאחריו ודו"ק:

בד"ה כל היושב כו' ואפילו קובע ברכה לעצמו כיון שאינו בתוך י"ח עכ"ל ר"ל דבחול בתוך י"ח אין היחיד קובע לעננו ברכה לעצמו וכוללה בש"ת אבל בשבת שאומר עננו אחר התפלה באלהי נצור אפ"ה קובע ברכה לעצמו וק"ל:

ע"ב לא אדון אתה בדבר הזה איכא דאמרי. כל זה בילקוט אינו וכן נראה מפירש"י בספר שמואל דלשון אחד הוא ודרשו כן משום דמלת לא כמיותר וק"ל:

מכאן לשכור כו' כאלו עובד עכו"ם כו'. וכמ"ש פ' בן סורר (סנהדרין ע:) אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין מה לך למלכים ששותין יין ומשתכרים ואומרים מה לנו אל ועיין בע"י ברשב"א:

שקראו להקב"ה צבאות כו'. מקודם זה מצינו שקראו הכתוב כן דכתיב ועלה האיש וגו' לזבוח לה' צבאות בשילה וגו' אלא דאדם שקראו כן לא מצינו עד שבאת חנה:

ואסתתר בפני כו'. סתירה בעדים בעי אחר שקינא לה בעלה אלא דה"ק אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי ויקנא לי ואח"כ אסתתר בפני עדים וכיון דמסתתרנא בעדים משקו לי כו' וכן יש לפרש הא דלקמן דקאמר ר"ע א"כ ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו כו' היינו אחר שיקנאו להן וק"ל:

ויסתתרו כו'. בסוטה פרק ארוסה הקשו התוס' דלימא לנפשיה יסתתרו כל יולדות בצער וילדו בריוח כו' ע"ש ויש ליישב דמשום דיולדות בצער לא תעשה את עצמה נחשדת ע"י סתירה לקנא לה בעלה אבל בעקרה משום בנים שיהיו לה תעשה כל מה שתוכל לעשות גם שתדע שיקנא לה בעלה וק"ל:

שלש אמתות כו'. פירש"י דריש להו מל' מיתה עכ"ל. ונראה דיש לקיים כפשטיה מל' אמה שע"כ נאמר ג"פ אמה שבג' דברים ומצות המיוחדים לאשה הנני אמתך קיימתים ולא עברתי עליהם להיות נענשת עליהם וג' בדקי מיתה כו' ודבקי מיתה כו' דנקט ע"פ הגמרא דפרק ב"מ דפליגי ביה תנאי ושם יפורש:

מאי זרע אנשים כו'. אם לאפוקי נקבות קאמרה הל"ל זרע זכרים ועוד מאי אנשים בלשון רבים אם על שני בנים בקשה הרי לא נתמלא שאלתה ועלי בישרה יתן את שלתך וגו' מיהו איכא מ"ד במדרש שהיה לה שבעה בנים ודו"ק:

ששקול כב' אנשים כו' ואהרן בכהניו וגו'. לפי פשט המקרא דבכהניו לשון יחיד לא קאי רק אאהרן שהיה כהן וקאמר קרא דמשה וכן אהרן בכהניו וכן שמואל בקוראי שמו כשהיו הם קוראים אל ה' והוא יענם ור"ל ששקול שמואל כמשה ואהרן כאחד מהם בהך מלתא דהיו קוראים אל ה' וגו' אבל במדרש ילקוט מפורש דבכהניו קאי נמי אמשה שהיה כהן בז' ימי המלואים ור"ל כהניו של כ"א מהם ולפ"ז נראה דקוראים אל ה' קאי אישראל שהיו בימי שמואל כמפורש בקרא שאמר שמואל ואתפלל בעדכם וגו' ויקבצו וגו' וישפכו לפני ה' ויצומו וגו' כת"י ושפיכו לבהון בתיובתא וגו' והוא פי' הכתוב שהיה שמואל בקוראי שמו להתפלל עליהם וגם הם קוראים אל ה' והוא יענם לישראל ויהיה שמואל שקול כמשה ואהרן דכמו שהם נענו על ידי כהונתם כן הוא נענה ע"י תפלתו ודו"ק:

שימשח ב' אנשים. לפי זה יהיה דבריה אלו כמתנבאה לעתיד דחנה אחת מז' נביאות היתה כדאמרי' פ"ק דמגילה (יד.) וק"ל:

הנצבת עמכה כו' מכאן שאסור כו'. עיין בתוספות ובטור פי' בע"א ע"ש:

מיהו מורה הלכה כו'. אע"ג דקטן מב' שנים היה שמואל כמ"ש וישב שם עד עולם דהיינו עולם של לוים נ' שנים וכל שנותיו לא היו רק נ"ב שנים (תענית כה) היינו בדיני אדם אבל בדיני שמים היה רוצה לעונשו דכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה בדיני שמים כדמוכח במס' עירובין (סג.) והא דקראו הכתוב נמי נער ע"ש מעשיו שהיה כנער ולא כקטן כמ"ש כה"ג סוטה (יב.) גבי משה והנה נער בוכה וגו':

א"ל אל הנער הזה וגו'. ר"ל דזה חביב לי שנולד לי ע"י תפלתי משיולד לי אחר ע"י תפלתך וק"ל:

על עסקי לבה כו'. משום דהאי לישנא על לב מצינו במדבר לנוכח כמו וידבר על לבה וגו' דברו על לב ירושלים וגו' אבל במדבר ללב עצמו לא מצינו לשון על אלא בלבו או אל לבו ולכך דרשו הכא במדברת לעצמה על עסקי לבה כו':

לא בראת ד"א לבטלה עינים כו'. חשיב הני אברים שהם כלים שמשתמשים לה' חושים:

כל היושב בתענית כו' מפורש בשבת פ"ק (יא.):

שהטיחה כו'. כמ"ש לעיל אם ראה מוטב ואם לאו תראה כו' א"נ הא דאמרה דדים הללו למה כו' ולשון הטיח בשמעתין ר"ל מי שאמר דבר נצוח כלפי שמיא:

אליהו הטיח כו'. שנא' ואתה הסבות את לבם וגו' מפורש פ"ק ע"ש:

גמרא ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור כו' כצ"ל ונמחק ולא עור ונ"ב נ"ל טעות דאל"כ ליחשוב נמי חיגר וגידם ועוד איך שייך עניני מומין כאן הלא לא איירי הכא אלא שיהא בינוני רחוק מהקצוות אלא תלמיד טועה הגיה שסבר אלם הוא מלשון אלם פה ואגב אלם כתב נמי עור ולא היא כי אלם מלשון עבות כמו דיקלא ואלים דב"ב וה"ק לא קטן כלומר שהוא דק ביותר ולא אלם שהוא עב הרבה אלא בינוני ודו"ק:

תוס' בד"ה מכאן שאסור כו' בין מלאחריו נמחק ונ"ב נ"ל טעות. הזה בגמטריא תריסר והיינו מלפניו ומצדדין וכן באשר"י ע"ש:

ד"ה עמך צ"ל עמכה:

בד"ה כל היושב כו' ואפילו קובע ברכה כו' נ"ב ומסקנת הא"ח בשם הרא"ש שלא לחתום אלא לכוללן בלא חתימה:

גמרא בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים קצרים כו'. כ"ה בסוטה ואחד יולדת שנים ליתא שם:

שם א"ל עלי קראו כהן ליתי ולשחוט כו'. נראה דעלי נמי ידע הדין דשחיטה בזר כשרה אלא דלכתחלה היו נוהגים בכהן עמש"כ לעיל (כ"ח א') להכי א"ל קראו כהן ושמואל חזי דהוו מהדרי בתר כהן ר"ל שהשתדלו ביותר בתריה דכהן לכן אמר להו למה לכו לאהדורי כו':

לא אדון אתה לאו איכא שכינה. נ״ב בתמיהא. וכי לבטלה אתה נושא חושן ואפוד. שכל כהן שאין רה"ק שורה עליו אין נשאלין בו באו"ת (יומא עג,ב):

שם לא ארון. נ״ב אריכא שמיטא סגיא:

שם ולא גוץ. נ״ב בעל חטוטרת:

שם ולא קטן. נ"ב ננס באבריו:

שם ולא חכם. נ״ב בקטנותו. וזה לא נתקיים בו כי היה חכם גדול בן שתי שנים כדאמר ר"א בסמוך:

מִי לָא יָדַעְתְּ דְּ"אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי"? פירוש רבינו האר"י ז"ל דְּרָחָב נתגלגלה בְּחֶבֶר הַקֵּינִי בעלה של יָעֵל, וחבר הקני נתגלגל בְּחַנָּה, לכך אמרה חנה (שמואל א' ב, א) רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, רמזה על רחב גלגולה הראשון, ועל חבר גלגול השני שנתגלגלו בה, ולכן אמרה אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, כי היתה גלגול רחב וחבר הקני עד כאן דבריו, גם אמר עוד שיעל נתגלגלה בעלי, נמצא לפי זה בגלגול הקודם היתה חנה איש שהוא חבר הקני, וְעֵלִי היה האשה שהיא יָעֵל, ולכך אמרה לו עתה, לא אדני, רצונו לומר אין אתה אדוני בעצם, כי בגלגול הקודם הייתי אני האדון, שהבעל אדון לאשתו, מִי לָא יָדַעְתְּ דְּאִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, והוא שרמזה על גלגול הקודם בזה כמו שכתב רבינו ז"ל.

מִכָּאן לְשִׁכּוֹר שֶׁמִּתְפַּלֵּל, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּתִיב הָכָא: "לִפְנֵי בַּת בְּלִיָעַל", וּכְתִיב הָתָם: (דברים י״ג:י״ד) "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ", מַה לְּהַלָּן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף כָּאן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. קשא לפי זה הוה ליה למימר 'כְּבַּת' בְּלִיָעַל ולמה אמרה 'לִפְנֵי' בַּת בְּלִיָעַל? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל דפיתוי הזנות בא מצד הנקבה דקליפה, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ז' י') וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב, נמצא המנאפים הם אנשי חברתה של פלונית שנקראת בַּת בְּלִיָעַל, והם סיעתה היושבים לפניה ומטין לפתויה ודבריה, וידוע מה שאמרו בגמרא אשה המשתכרת אפילו חמור תובעת בשוק, כי שכרות באשה מושך אותה לזנות, ואם כן לפי חשד זה שחשדה בשכרות, נתת אותה כמו אותם המנאפים היושבים לפני בַּת בְּלִיָעַל היא נוקבה דקליפה.

מִכָּאן לַחוֹשֵׁד בַּחֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ. קשא מנא לן הא, ודילמא אמר לה לכי לשלום אורחא דעלמא הוא לומר כן למי שנפטר ממנו? ונראה לי בס"ד דאם כן הוה ליה למימר דבר זה בסוף דבריו, דהכי הוה ליה למימר וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ לְכִי לְשָׁלוֹם, ועוד אפשר דלאו אורחא הכי באשה, דהא אין שואלין בשלום אשה, ונראה לי בס"ד באומרו לְכִי לְשָׁלוֹם, כי היא מספר שמה ס"ג [חַנָּה 63] ועם שע"ו [376] של שָׁלוֹם עולה תל"ט [439], שהוא ראשי תיבות תִּכָּתְבִי לְשָׁנָה טוֹבָה, כי אותו היום היה יום ראש השנה, ואיתא בשלחן ערוך שביום ראש השנה יאמר אדם לחבירו לשנה טובה תכתב, גם גימטריא תּוֹכֵחָה [439], רמז בעבור תוכחה שלך צריך לפייסיך.

"וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת" אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'צְבָאוֹת', עַד שֶׁבָּאתָ חַנָּה וּקְרָאַתּוֹ 'צְבָאוֹת'. הנה הגאון חיד"א ז"ל בח"א פירש, הבינה מן בת קול, שיתוקן הירך על ידי צדיק ששמו שמואל ואז יכולים להתנבאות מן הנצח, וידוע ששם צבאות בנצח והוד, ומשם יניקת הנביאים, יעויין שם. ואנא עבדא אוסיף בזה תוספות נופך בס"ד, על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער ההקדמות, דנצח והוד דדכורא נקראים ה' צבאות, ונצח והוד דנוקבא נקראים אלהים צבאות, יעיין שם. גם ידוע מה שכתב רבינו ז"ל בריש שער רוח הקודש, ששמואל הנביא ע"ה היה מתנבא מן הפנים של פרקא קדמאה דנצח דזעיר אנפין שזה הוא חצי מדרגת נבואת משה רבינו ע"ה עיין שם, ולפי זה מובן שפיר הטעם שאמרה 'ה' צבאות' ולא אמרה 'אלהים צבאות'. ובזה מובן שפיר מה שאמרה מכל צבאי צבאות לשון רבים, כי נצח נחלק לתלת פרקין, וכן ההוד, וכולם הם בחינת צבאות, ולזה אמרה שתתן לי בן אחד, כלומר בן המתנבא מפרק המיוחד שהוא פרקא קדמאה דנצח, ולזה אמרה 'והבאותיו' ונראה אֶת פְּנֵי ה', פְּנֵי דייקא שהיה מתנבא מן הפנים של פרקא קדמאה, ולזה אמר וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ, שהיה מתנבא מבחינת דכורא מן הנצח.

אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם רָאֹה, מוּטָב. וְאִם לָאו, תִּרְאֶה. אֵלֵךְ וְאֶסְתַּתֵּר בִּפְנֵי אֶלְקָנָה בַּעְלִי, וִיקַנֵּא בִּי, וְיַשְׁקֵנִי מֵי־סוֹטָה. מקשים מי התיר לה לעשות ב' איסורים יחוד, וגרמת מחיקת השם במי סוטה בחינם? ונראה לי בס"ד אין כונתה לומר שתעשה כך, אלא פתחה לעצמה סנגוריא בזה לומר אני אוכל לעשות כך, ולכן כיון שאין אני עושה כך משום איסורא, יש לי זכות בזה הדבר, וכדאי זה הדבר שתתן לי בן בעבורו, וזהו אם ראה באיזה זכות שיש לי מכבר, שתתן לי בעבורו בן מוטב, ואם לאו שאין לי זכות ראוי לכך, תראה רצונו לומר תביט במה שאני יש לי יכולת בידי לעשות ואיני עושה.

מַאי "אִם רָאֹה תִרְאֶה"? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אף על גב דדברים אלו של רָאֹה תִרְאֶה, בלאו הכי הם לשון בני אדם, כי הם דברי חנה, הוצרך לומר בזה דברה תורה, כי עדיין יש להקשות אם חנה אמרה לשון כפול כלשון בני אדם, למה נכתבו בספר הנביא בכפל, לכך משני דברה תורה כלשון בני אדם, שמייפה הדבור על ידי הכפל.

שָׁלֹשׁ אֲמָתוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? נראה לי בס"ד מלבד טעם הגמרא, זכרה ג' פעמים אֲמָתוֹת כנגד שלשה גלגולים, והיינו רָחָב שנשאה יהושע נתגלגלה בְּחֶבֶר הַקֵּינִי, וחבר הקני נתגלגלה בְּחַנָּה, נמצא היא שלישית, ומה שאמרו בדקי מיתה שהם נדה חלה הדלקה, זכרה ג' אלה כי מי שאין לו בנים חשוב כמת, וכמו שאמרה רחל (בראשית ל, א) הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, ולכן הנזהר בשלשה אלה שהם בדקי או דבקי מיתה, ראוי שיהיה מוצל מן המיתה של חסרון הבנים, גם אלו בלאו הכי מסוגלים לבנים, וכמו שאמרו במדרשי רבותינו ז"ל.

אָמַר רַב: גַּבְרָא בְּגוּבְרִין. צריך להבין בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים תיקון קין היה בזרעו של קרח, והוא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא ע"ה שיצא מבני קרח והיה מצד הטוב של קין, עיין שם, גם ידוע שקין הוא בסוד הגבורות לכך ראה קרח אש יוצא מאמתו, שהוא זרעו של שמואל הנביא ע"ה שיצא מבניו, ובזה שראה אש כי הוא היה מבחינת קין שהוא גבורות, והאש גבורה, ובזה מובן מה שאמר גבר בגוברין, כלומר גבר שהוא בְּגוּבְרִין, רצונו לומר בסוד הגבורות, ובסה"ק אדרת אליהו בהפטרת נשוא פרשתי בס"ד גבר בגוברין, כי חַנָּה היתה גילגול חֶבֶר הַקֵּינִי, נמצא שמואל הוא גבר שנולד משני זכרין, אביו אלקנה ואמו חַנָּה היתה גם כן גלגול זכר, ובזה יובן גם כן מה שאמרה זֶרַע אֲנָשִׁים, זֶרַע שֶׁמֻּבְלָע בֵּין אֲנָשִׁים, כי אביו איש וגם אמו נחשבת איש להיותה גילגול איש, ובזה יובן מה שאמרה חַנָּה לעיל אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, כלומר בגלגול העבר לא הייתי אשה, אך רק עתה אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בגלגול זה.

"זֶרַע אֲנָשִׁים", זֶרַע שֶׁמֻּבְלָע בֵּין אֲנָשִׁים. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שזכה ליקח נפש נָדָב וַאֲבִיהוּא השקולים כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (ויקרא י' ג') בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ.
אי נמי נראה לי נבואתו מובלעת בין מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה ובין אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי ע"ה, יען כי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה נתנבא מן הפנים דתרין פרקין קדמאין דנצח והוד, וכל שכן אל אחורים שלהם, אך שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא ע"ה נתנבא מן הפנים דפרקא קדמאה דנצח בלבד, וְאֲחִיָּה הַנָּבִיא ע"ה נתנבא מאחורים דתרין פרקין קדמאין דנצח והוד, ולא מן הפנים, נמצא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא ע"ה מצד נבואתו נבלע בין שני אנשים שהם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה וְאֲחִיָּה ע"ה. ובזה יובן בס"ד מה שאמר רב דמי לֹא צָחוֹר וְלֹא גִּיחוֹר, פירוש לא לבן ביותר כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה שזכה לפנים של תרין פרקין קדמאין דנצח והוד, וְלֹא גִּיחוֹר, דלא הוה כְּאֲחִיָּה הַנָּבִיא ע"ה שלא זכה אלא לאחורים דנצח והוד דתרין פרקין קדמאין, אלא בינוני, שיזכה אל פנים דפרקא קדמאה דנצח בלבד, וגם בזה מובן בס"ד מה שאמר לֹא קָטָן וְלֹא אַלָּם, פירוש לא קטן שאין לו אלא מאחורים, ולא אלם, כלומר עב שיש לו פנים של תרין פרקין קדמאין דנצח והוד.

לֹא אָרֹךְ וְלֹא גּוּץ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בריש שער רוח הקודש במדרגות הנבואה, כי מדריגה העליונה הוא קול בקול ושניהם שלו, ומדריגה הב' קול בדבור ושניהם שלו, ועוד כמה מיני מדריגות אחריהם, והמדריגה של קול בקול ושניהם שלו לא זכה שום נביא לזה אלא רק מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, ומדריגה של קול בדבור ושניהם שלו זכה לזה שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא ע"ה ולא זולתו, ושאר המדרגות זכו להם שאר הנביאים כל אחד כפי כוחו, עיין שם, ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר הכתוב (במדבר ז, פט) וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו, ודרשו רבותינו ז"ל 'קול לו קול אליו' והבן, ובזה פרשתי (שמות יט, יט) וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, 'בְ' קוֹל', וזה שאמר לֹא אָרֹךְ, כמו מדריגת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה אשר מעלה ארוכה לה, שהיתה קול שלו כקול שלו, וְלֹא גּוּץ, מעלה קצרה שהוא דבור בדבור או הבל בהבל, אלא מעלה בינונית, שהוא קול בדבור ושניהם שלו, וכאשר זכה באמת לכך ובזה יובן מה שאמר אֶלְקָנָה (שמואל א' א, כג) עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם הֳ' אֶת דְּבָרוֹ, נבואה נזרקה מפיו, יָקֵם הֳ' אֶת דְּבָרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, יעשה לו קימה להלביש בתוכו קול שתהיה מדרגתו קול בדבור, ונראה לי שְׁמוּאֵל [377] הַנָּבִיא ע"ה שע"ח [378] כמספר הקול יבא בדיבור [378], או שמואל כמספר קולו יהו בדברו [377].

חֲזִנְּהוּ שְׁמוּאֵל דַּהֲווּ מְהַדְּרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִשְׁחַט. אָמַר לְהוּ: לָמָּה לְכוּ לְאַהֲדוּרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִשְׁחַט? שְׁחִיטָה בְּזָר, כְּשֵׁרָה. אַיְתוּהוּ לְקַמֵּיהּ דְּעֵלִי. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? הדבר יפלא איך עלי שהיה שופט וכהן גדול לא ידע דין זה שהוא פשוט וגם רגיל תמיד, ואיך כל הכהנים היו טועין חס וחלילה בדין זה לחשוב ששחיטה פסולה בזר? ועוד יש קושיא גדולה ועצומה מאחר שעלי שהוא כהן גדול ושופט אמר להם קראו כהן לֵיתִי וְלִשְׁחֹט, איך הם עברו על הוראתו של עלי ועשו מעשה על פי הוראת שמואל, שהיה עודנו קטן בן שתי שנים, הנשמע כזאת?! ונראה לי בס"ד דלעולם ידע עלי דשחיטה כשרה בְּזָר, וידע נמי הטעם דאמר שמואל הנביא ע"ה, וגם הכהנים יודעים דמדינא כשרה בְּזָר, ורק הם היו נוהגים שלא לשחוט אלא כהן, כדרך שאמרו ביומא פ"ז על שעיר הכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים קבע ולא היו מניחין את ישראל להוליכו, אמר ר' יוסי מעשה והוליכו ערסילא ומצפירא מציפורי וישראל היה, עיין שם, וכן בזה כך היה מנהגם ולא מדינא, ולכן אמר להם עלי קראו כהן לֵיתִי וְלִשְׁחֹט לקיים המנהג, ולאו איכא חיוב מן הדין, ועל זה היו מחזירים אחר כהן, וכשראה אותם שמואל משהין שחיטת הקרבן עד שימצאו כהן הדיוט לשחוט, אמר להם לָמָּה לְכוּ לְאַהֲדוּרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִשְׁחַט?, כיון דמדינא שחיטה כשרה בזר, ורק מנהג בעלמא דאית לכו למשחט כהן, אין ראוי להשהות המצוה בעבור המנהג הזה, כיון דאין מצוי עתה לפניכם כהן היודע לשחוט ישחט זר, ויקבל כהן את הדם, ולא תחמיצו המצוה, והמה ראו דבריו טובים ונכוחים, דמשום מנהג בעלמא אין להחמיץ המצוה, ולא הוצרכו לשאל את פי עלי על דבר זה, אם יעכבו המצוה בעבור לקיים המנהג כי המה ראו דברי שמואל בזה נכוחים, דכל כהאי גוונא ודאי ליתא למנהג, ועשו מעשה בכך, ואחר כך כאשר הוגד לעלי הדבר הזה, אמר להם שיביאו הנער לפניו, ואמר ליה מְנָא לָךְ הָא? רצה לנסותו אם ידע טעמו של דבר מהיכא נפיק ליה דשחיטה כשרה בזר, והשיב מהכא נפקא, מִי כְּתִיב וְשָׁחַט הַכֹּהֵן, ואמר לו עלי מימר שַׁפִּיר קָא אָמַרְתָּ, כפל לשונו בזה, שלא אמר לו שפיר קאמרת בלבד, כיון בזה על שתי אמירות, הא' מה שאמרת שחיטה כשרה בזר, והא' מה שאמרת טעמא משום דלא כתיב ושחט הכהן, אי נמי רמז על שתי אמירות, הא' מה שאמר שאין להחמיץ המצוה משום מנהג בעלמא, והב' מה שאמר מוצא הדין מהיכא, נראה לי דשחיטה כשירה בזר, מִיהוּ, מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבָּךְ אַתְּ, ואף על גב דאותו היום הוא שהבאתו אמו, וכל התורה הזאת שהיה יודעי למדה מאביו, או מרב אחר בהיותו בעירו, עם כל זה יש לעלי דין רב עליו, משום שהיה שופט ורב מובהק, ואין רשות לשום אדם להורות הלכה במקומו, ועוד כיון שהבאתו אמו אותו היום להיות תלמיד לעלי ולשמשו, נעשה לעלי דין רב עליו תיכף מאותו היום, ובענין השגתו שהיה בן שתי שנים והיה חכם גדול, נתפרש דבר זה כדברי רבינו האר"י ז"ל. [בְּנָיָהוּ: מה שהקשיתי ותרצתי בדבר בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע, מצאתי כן בספר הגאון הצל"ח ז"ל ע"ש.]

אָמַר לָהּ: שַׁבְקִי לִי דְּאַעֲנִישֵׁיהּ, וּבָעִינָא רַחֲמֵי וְיָהִיב לָךְ רַבָּה מִינֵיהּ. קשא והלא אמרו רבותינו ז"ל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, ואם כן אם היא לא תרצה מן השמים יעשו משפט? ועוד אין צורך במעשה עלי כי דבר זה מסור בידי שמים? ונראה לי בס"ד מאחר שהיה קטן בן ב' שנים לא יענישוהו מן השמים, ולכך היה רוצה עלי לגזור עליו מיתה בפיו, מיהו קשא והלא גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב, ולמה כל כך היה משתדל להענישו, ואם מן השמים לא היו עושין בו דין משום דאינו בר עונשין, כל שכן הוא שצריך לרחם עליו? ונראה לי בס"ד דכונתו היתה לטובה, כי הוא ידע שבא לעולם על ידי תפלת אמו, וחשב שלא יהיה לו חיים הרבה אלא ימות קטן, דדמי להא שאמרו רבותינו ז"ל בזוהר הקדוש כל מי שהוא מסיטרא דנוקבא אין לו חיים ארוכים וימות קטן, וכדהוה בחבקוק וכיוצא, ולכן גם הוא שבא על ידי תפילת אמו כן יהיה לו, ומה הנאה לאמו אם בקרוב יפטר מן העולם, ולכן בקש להענישו כדי שיתחייב הוא להתפלל עליה שתתעבר בילד אחר, וזה ודאי יחיה כיון שבא על ידי תפלתו, ולזה אמר וְיָהִיב לָךְ רַבָּה מִינֵיהּ, כי זה זוטר בשנים, אבל הבא על ידי תפילתי יהיה רבא בשנים, והשיבה לו אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי! אֶל הַנַּעַר הַיָּדוּעַ, שהיתה בת קול אומרת 'עָתִיד צַדִּיק אֶחָד לַעֲמֹד וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל', וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל, וכיון שהיו רואין את מעשיו אומרים אין זה שמואל, וכיון שנולד זה ורואין את מעשיו אומרים כמדומין אנחנו שזה הוא, עד כאן לשון המדרש, ולזה אמר חַנָּה לְעֶלִי כיון שחכמתו ומעשיו מוכיחין שזה הוא שהכריזה עליו בת קול, אם כן ודאי יחיה ויאיר עיני ישראל, שהבת קול הכריזה על צדיק שיגדל ויהיה נביא ויאיר עיני ישראל, וכאשר היה כן באמת, ועל כן אין לחוש מחששה זו שלך, שאתה חושב שהוא יפטר עתה בלאו הכי בהיותו קטן, מפני שאין לו חיים, כי אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הַיָּדוּעַ ומפורש בבת קול הִתְפַּלָּלְתִּי, וזה ודאי יחיה ויאריך ימים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה, עֵינַיִם לִרְאוֹת, וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, חֹטֶם לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶם, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶם. קשה למה הוצרכה לפרוט איברים אלו, כי כל אלו נכללו במה שאמרה לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה? ונראה לי בס"ד זכרה חמשה אברים אלו שבהם תלוים חמשה חושים, שהם 'ראיה שמיעה ריח דיבור מישוש', שהם עיקרי פעולות הגוף, ורומזים למקום עליון שהיא נזהרה ולא פגמה בהם, כדי לעורר על עצמה הרחמים ומליצת יושר ברמז דק, וזכרה הדדים באחרונה כי מהם עיקר תביעתה וטענתה, ועוד כי חנה היא בסוד הבינה שהיא שם ס"ג כמנין חַנָּה [63], ואמרו רבותינו ז"ל נתן הקב"ה לאשה דדים במקום בינה שהם סמוכים ללב, ונאמר בפתיחא בינה ליבא.

דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי, לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶם? תֵּן לִי בֵּן וְאָנִיק בָּהֶן. קשא כיון שבא בטענת דַּדִּים הַלָּלוּ לָמָּה?, מנא לה לתבוע ולבקש בן זכר סגי לה בנקבה? ונראה לי בס"ד היא אמרה דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי, לָמָּה, הוסיפה דברים בחכמה במה שאמרה על לבי כדי לבקש בזה בן זכר, והיינו דאמרו רבותינו ז"ל חסד עשה הקב"ה שנתן באשה הדדים במקום בינה, כלומר סמוכים ללב ששם בינה, ובודאי תועלת החסד הזה עיקרו לזכרים שיש להם עסק התורה, וצריכים להבנה יתירה, וזה שאמרה דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל 'לִבִּי' דייקא, שהוא מקום בינה למה, על כן תן לי בן זכר שיינק ממקום בינה, כדי שיהיה לו הבנה לעסוק בתורה.

מְלַמֵּד שֶׁהִטִּיחָה דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. הנה כל דבר קושי שאינו אמור על דרך הכבוד נקרא טיחה, ולכן בפסוק (איוב א, כב) וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים, תרגומו ולא סדר מילי מטחא, אך צריך להבין מי התיר להם לדבר דברים קשים כנגד כבודו יתברך? ונראה לי בס"ד כי ודאי הם כיונו בדברים אלו כונה של כבוד, שיש לדברים אלו משמעות אחרת שהיא על דרך הכבוד והראוי, ואין בהם קושי כלל, ורק משמעות הגלויה שבהם היא נראית קושי, ולזה אמר הִטִּיחַ דְּבָרִים לשון טחו את התנור בשומן של בשר בזבחים, וכן להטיח גגו הוא צריך בגמרא דביצה, כלומר הם הוציאו מפיהם דברים מתוקנים, אך טחו אתם במשמעות שהוא קושי, כי זו המשמעות הנגלית בהם היא של קושי, ולזה אמר כלפי מעלה כי לפני אותיות מַעְלָה יש פָּגְמ"וּ, כלומר הדיבור טחו אותו בפגמו, דהיינו במשמעות הפוגמת אותו, אבל הם יש להם משמעות אחרת של כבוד נסתרת בדברים אלו, ואם תאמר גם בכהאי גוונא איך לא חשו מפני הכבוד, לשמע אוזן השומע שיבין הדברים כמשמעות הנגלות? ונראה לי דודאי דברים אלו לאו מדילהון אינון, אלא הקב"ה שם אותם בפיהם, כמו שנאמר (שמואל ב' כג, ב) רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי, כי רצה הקב"ה שיוציאו מפיהם דברים לטובת ישראל שהגלוי שלהם קושי, והוא יתברך יקבלם בחיבה וברצון, כדי שעל ידי כן גם המלאכים יתחזקו לדבר קושי נגד מידת הדין, בעבור טובת ישראל ולא יחושו על עצמן פן יהיו נענשים בכך.

לֹא אָדוֹן אַתָּה בְּדָבָר זֶה, וְלֹא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלֶיךָ, שֶׁאַתָּה חוֹשְׁדֵנִי בַּדָּבָר הַזֶּה. פירוש: יש מבין הנסתרות מכח חכמתו, דעל זה ארז"ל: חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא (בבא בתרא יב.), ויש יודע הנסתרות על ידי רוח הקודש, ולכן אָמְרָה לֵיהּ: לֹא אָדוֹן אַתָּה בְּדָבָר זֶה, שלא השגת כלום מחמת רבוי חכמה שיש לך, וְלֹא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלֶיךָ, כדי שתדע הנסתרות על ידי רוח הקודש.

וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר: לְכִי לְשָׁלוֹם (שמואל א' א, יז) אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִכָּאן לַחוֹשֵׁד בַּחֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְפַיְּסוֹ. קשה, הפיוס הוא שאומר לו: נעניתי לך מחול לי, וכאן לא אמר לה מהני מילי מידי, אלא רק ברך אותה? ונ"ל בס"ד, כיון שהיא דברה אתו קשות דנחשבים דברי בזיון שאמרה לו: לֹא אָדוֹן אַתָּה בְּדָבָר זֶה, וְלֹא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלֶיךָ, וטעמא דידה הוא משום דחטא לה שחשדה בדבר שאין בה, והוא השיב: לְכִי לְשָׁלוֹם, נמצא הודה לדבריה שחטא לה. ואמר לה לְכִי לְשָׁלוֹם, אין זו ברכה, אלא כונתו לומר: אני אמחול לך ואת תמחלי לי, וכיון דאנחנו מוחלים זה לזה, לְכִי לְשָׁלוֹם שיהיה ביני וביניך. גם יהיה אות למ"ד במקום בי"ת, כמו: בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי (שמואל א' כ, ל), וכמו: מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה (במדבר כ, כד). וכן כאן אמר לְכִי לְשָׁלוֹם שהוא ביני לביניך, נמצא פייסה שתמחול לו, דאם לא תמחול איך יהיה השלום?!
וכיון דאמר לה לְכִי לְשָׁלוֹם, בירך אותה שֶׁיִּתֵּן לָךְ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. כי ידוע מ"ש רז"ל (מדרש שמואל פ"ג) ארבעים שנה קודם שנולד שמואל היתה בת קול אומרת: עָתִיד צַדִּיק אֶחָד לַעֲמֹד וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, והיו כל הנשים וגם חנה בכלל מתפללות שיהיה צדיק זה ששמו שְׁמוּאֵל יוצא מהם, ולכך היו כל היולדות קורין את הולד בשם שְׁמוּאֵל. ולכן עתה שאמר לה לְכִי לְשָׁלוֹם, אמר לה: וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ, כלומר: יִתֵּן לָךְ אֶת שְׁמוּאֵל שֶׁאַתְּ שׁוֹאֶלֶת מֵעִמּוֹ, כי לכל מספר יש לו כולל אחד יותר, ואם כן לאותיות ה'שָׁלוֹם' יש אות א' יתר, ואם תניח אות א' עם אותיות שלום יהיה צירוף שְׁמוּאֵל, ולכן כתיב (שמואל א' א, יז) 'יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ' חסרה א', לרמוז על אות א' הנוסף על אותיות שָׁלוֹם, להשלים שמו של שְׁמוּאֵל.

תוס' ד"ה מורה וכו' ובא ללמוד לפניו. עי' תה"ד סימן קל"ח:

בגמרא ויען עלי ויאמר לכי לשלום אר"א מכאן לחושד כו' שצריך לפייסו. ויל"ד מנ"ל שדרך פיוס אמר לה לכי לשלום דלכאורה בלא"ה אורחא דמילתא למימר הכי למי שנפטר ממנו ונראה דר"א יליף הכי משום דאלת"ה דדרך פיוס הוצרך לומר כן א"כ איפכא הו"ל למימר להשיב על דברים שאמרה חנה אשה קשת רוח אנכי וגו' ואשפוך את נפשי לפני ה' ועל זה היה לעלי לומר לה אלקי ישראל יתן את שאלתך ואח"כ כשהיתה נפטרת ממנו היה לו לומר לה לכי לשלום ועוד שנראה מתוך הכתובים שדבר זה בכלות הרגל היה והיו צריכין לינה ולילך ביום המחרת כדכתיב וישכימו בבוקר וגו' ולפ"ז לא היו נפטרים ממנו עד יום המחרת כדאיתא במ"ק וא"כ ע"כ מדאמר ברישא לכי לשלום אלמא שהיה צריך לכך כדי לפייסה על מה שחשדה כן נ"ל וק"ל:

שם אם ראה תראה אמר ר"א אמרה חנה כו' אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי. ויש לתמוה חנה דנביאה היתה היאך אמרה אלך ואסתתר לעבור על איסור יחוד שאסור מן התורה. ואף את"ל שהיתה מטמנת עדים אחורי הגדר בענין שאותן עדים היו יכולים להרגיש ולראות שלא נעשה דבר וע"י עדים אחרים שראו סתירה גמורה היה מקנא לה אלקנה בעלה. אלא דאפ"ה מאן יימר דבכה"ג בדקו מיא כי בשיש עדים שהיא טהורה ובודאי לא גריעי עידי טהרה מעידי טומאה דאמרינן בסוטה אפי' כשיש עדים במדינת הים לא בדקו לה מיא וממילא דלפ"ז לא שייך בכה"ג ונקתה ונזרעה זרע. ועוד דהיאך היתה רוצה לגרום שימחוק השם בחנם על ידה כדאשכחן בסוטה שאמר לה הכהן תן תודה שלא ימחוק השם על ידך. לכן נראה דמה שאמרה ואם לאו אלך ואסתתר לאו שהיתה רוצה להסתתר באמת. אלא שאמרה כן דרך מליצה והטחת דברים אם ראה לשמוע תפלתי דרך מתנת חנם מוטב. ואם לאו תבוא בטענה זו לתבוע בדין שהרי אם היתה פרוצה והיתה מסתתרת היתה נפקדת ע"י השקאת מים וא"כ עכשיו שהיא צנועה למה תהא נפסדת. וא"ש נמי הא דמוקמינן בסמוך מימרא דר"א הכא כרבי ישמעאל. משום דמה"ט גופא לא חייש רבי ישמעאל להא דמקשה ליה ר"ע א"כ ילכו כל העקרות ויסתתרו כיון דליכא למיחש להכי מטעמא דפרישית. ועוד דרבי ישמעאל לטעמיה דס"ל ברפ"ק דסוטה וקינא את אשתו רשות א"כ ליכא למימר דילכו כל העקרות ויסתתרו דמאן יימר דמקנא לה בעלה. ואת"ל שתעשה כן ברשות בעלה הא ודאי ליתא דאיך יביאה בעלה לבוא לידי איסור יחוד וליכנס לספק דנשים דעתן קלות כדאשכחן בברוריה מיהו ר"ע לשיטתו דס"ל וקינא את אשתו חובה וא"כ בודאי יקנא לה בעלה כן נ"ל. מיהו בסוטה דף כ"ו הגירסא להיפך בהך דרשא דונקתה ונזרעה זרע ומחליף דר"י לר"ע ודר"ע לר"י וצ"ע:

שם א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו את כו' ונראה דודאי בהא דאמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן ודאי לא מקרי מורה הלכה לפני רבו כיון שלא הורה כן למעשה וליכא למימר נמי דאיהו גופיה הוי שחט שהרי קטן היה באותו שעה ואף שהקטן היודע הלכות שחיטה ויודע לאמן ידיו שחיטתו כשירה באחרים עומדין ע"ג היינו בדיעבד אבל לכתחלה לא לכך נראה שזרים אחרים שחטו ולאחר ששמעו משמואל דא"ל שחיטה כשרה בזרים כיון שראו דשפיר קאמר. ולפ"ז יש ליישב קצת לשון וישחטו בלשון רבים אע"ג דאין שוחט אלא א' וכ"ש בקדשים דכתיב תזבחו שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד ולמאי דפרישית א"ש דכיון שלא נשחט אלא ע"פ הוראתו שפיר שייך לשון רבים וישחטו והם סברו דשמואל לא מעצמו הורה כן אלא ע"פ עלי כן נ"ל:

בתוס' בד"ה כל היושב כו' פי' רבינו חננאל בתענית חלום כו' פי' בה"ג שאומר עננו ואפי' קובע ברכה לעצמו כיון שאינו בתוך י"ח עכ"ל. לכאורה שזה סותר למאי שכתבו התוס' לעיל דף י"ט בד"ה מפני שיכול דנראה שכל האומר בא"י ש"ת אחר שסיים תפלה מיושב מגונה דמשמע דאפילו לאחר י"ח אסור לקבוע בלשון ברכה וכדמשמע באמת בלשון הגמ' דרפ"ב דמגלה דמכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום והיינו שאין להוסיף על י"ח ברכות וכדאמרי' לעיל בגמרא תמני סרי תקון תשסרי לא תקון וא"כ כה"ג לענין עננו בשבת נמי שב תקון תמני לא תקון כדאמרינן לעיל שם. ונראה דוחק לומר דבה"ג שכתב אפי' קובע ברכה לעצמו היינו בלא הזכרת השם בסוף כמ"ש הרא"ש בשמעתין ובש"ע א"ח סי' רפ"ח אלא דהלשון קובע ברכה לא משמע כן. ועוד פשיטא דמותר בכה"ג. והנלע"ד בזה ליישב היינו לפי מה שכתבתי לעיל בלשון התוס' בד"ה מפני שיכול דלמאי דמדמו התוס' ברכה יתירה לתפלה יתירה היינו דוקא בלא חידוש אבל ע"י חידוש מותר וא"כ ה"נ כיון שמתענה בשבת תענית חלום אין לך חידוש גדול מזה ומש"ה מותר לבה"ג כן נ"ל בשיטת בה"ג ועיין בק"א:

לא אדוני אמר עולא וכו' אמרה לי' לא אדון אתה בדבר זה ולא רה"ק שורה עלך שאתה חושדני. הנה מה שאמרה לא אדון אתה אינו ענין לתשובתה. בשלמא מה שאמרה לא רה"ק שורה ניחא שאם הי' רה"ק עליו בדבר זה לא הי' חושדה. אבל מה שאמרה לא אדון אתה אינו דרך מוסר לומר כן לשופט וכה"ג כעלי. ונראה שברה"ק אמרה זה ורמזה לו אמתלא על מה שהתפללה בלחש שזה גרם לעלי לחשדה לשיכורה וכמוש"ל בשם רש"י אבל מה שכיונה בזה שלא ישמע עלי כלל את בקשתה כי עלי הי' שופט ושמואל הי' שופט אחריו ואין מלכות נוגעת בחבירתה ורגלוהי דשמואל דחקוה לעלי שימות. וזה שרמזה לא אדון אתה בדבר זה כלומר בדבר זה שהתפללתי הוא דבר שגורם להסיר אדונתך. ולאיכא דאמרי שאמרה בלשון בתמי' ג"כ נלע"ד שרמזה תירץ על שהתפללה בלחש לפי שהיא אמרה בתפלתה אם ראה תראה וכו' ומסיק כאן שאמרה אלך ואסתתר וכו' והנה בזה הי' סופה שתצטרך אל הכהן ועלי הוא הי' כהן הראש ואם עלי הי' יודע מזה לא הי' משקה אותה וזה רמזה וכי לא אדון אתה בדבר זה והלא אתה אדון של כל הכהנים ואיך לא אעלים תפלתי בזה ממך:

א"ל ר' עקיבא א"כ כל העקרות וכו'. וסוגיא זו איתא גם בסוטה דף ך"ו ע"א ושם הקשו התוס' נמרי' לנפשי' דכל יולדות בצער יספרו ע"ש. והי' נלע"ד לתרץ דלכאורה קשה איך תסמוך האשה להסתתר הלא הברירה ביה בעלה לגרשה וליתן לה כתובתה ולא ישקנה מי סוטה כלל ואמנם בעקרה שפיר יש מקום לזה ככלות עשר שנים שבלא"ה צריכה להתגרש ואז תסתתר אולי ישקנה מי סוטה ותלד בנים ולפי"ז אין מקום לקושייתו התוס' ואומר אני בזה אנו עומדים על כוונת רבותינו בעלי התוס' שכאן בברכות לא הקשו קושיא זו ובסוטה הקשו קושי' זו והלא ברכות היא המסכתא הראשונה. והנה יש הפרש בן הנוסחא בגמרא כאן בברכות ובין הנוסחא שם בסוטה שכאן הנוסחא וזו שלא קלקלה נפקדת והיינו שעכ"פ נסתרה והשקוה מי סוטה והיא לא קלקלה ונקתה ונזרעה זרע אבל עקרה שלא נסתרה כלל אינה נפקדת כי הפקידה היא תחת בושת שהי' לה בעת ההשקאה ובזה שייך התירץ שלי שעכ"פ כל זמן שלא שהתה עשר שנים מתיירא היא להסתתר פך יגרשנה הבעל ופשיטא שאינה עקרה כלל. אלא שיולדת בצער או נקיבות או שחורים שזו לא תסתתר כלל מפחד הגירושין ולכן לא הקשו התוס' כאן כלל. אבל בסוטה הנוסחא היא א"כ כל העקרות וכו' וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה ופירש"י וזו כל אשה צנועה עקרה משום דלא נסתרה הפסידה עכ"ל רש"י וא"נ כל העקרות ופקדו שעכ"פ אם היתה מחתתרת והיתה מכנסת עצמה בספק גרושין עכ"פ אם ה' בעלה משקה אותה היתה נפקדת ולמה תפסיד הצנועה שלא נסתרה. ובזה שפיר שייך קושיא זו גם על היולדת שחורים או נקיבות שלמה יפסידו הצנועות שהרי עכ"פ אם היתה פרוצה ומסתתרת היתה מרוחת להוליד זכרים לבנים ובלי צער וזו שלא נסתרה תפסיד. ולכן הקשו התוס' קושייתם שם בסוטה ודוק בדברי התוס' שם בסוטה שסיימו לשון קושייתם הואיל ולא נסתרה הפסידה שלכאורה סיום זה הוא אריכות לשון ודי במה שאמרו יסתרו כל יולדות בצער וילדו בריוח א"ו כוונתם למה שכתבתי:

אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט וכו'. כאן מצאה התמי' מקום איך דבר השכיח ונוהג תמיד מימות משה ועד עתה לא פסקו הקרבנות ואיך נשכח מכל הכהנים דבר זה שזר כשר לשחיטה עד שעלי הכהן טעה בזה. ואף שאחר שבאו לגלגל הי' ארבעה עשר שנים שהותרו הבמות קודם שבאו לשילה ואין כיהון בבמה ואולי אז נשכח דין זה. ואמנם הא ליתא דהא דאין כיהון בבמה היינו בבמה קטנה אבל בבמה גדולה לא הי' זר רשאי להקריב ולשחיטה הי' מותר. וא"כ אימת נתעלם דין זה מהכהנים. ונלע"ד דבאמת גם עלי ידע דשחיטה כשרה בזר אלא שבפר זה הי' סבור שצריך כהן ושמואל חידש לו טעמו של דבר למה שחיטה בזר כשרה וגם בפר זה כשרה בזר. ובזבחים ר"פ כל הפוסלין דף ל"ב ע"א ושחט שחיטה בזר כשירה שהשחיטה וכו' אפילו בקדשי קדשים או אינו אלא בכהנים אמרת וכי מאין באת מכלל שנאמר אתה ובניך וכו' יכול אף בשחיטה ת"ל ושחט וגומר והקריבו וגומר מקבלה ואילך מצות כהונה וכתבו התוס' בד"ה ת"ל והקריבו וכו' וא"ת תיפוק לי' מהקישא דסמיכה ושחיטה מה סמיכה בזרים וכו' כדדריש ר"ש בהקומץ רבה דף י"ט וי"ל דאי לאו דרשה דהכא הוה ממעטי' שחיטה מדכתיב תשמרו את כהונתכם דמשמע אפילו שחיטה עכ"ל התוס'. ולתירוצם קשה לר"ש דאיהו לא מצי למילף מוהקריבו דהרי איהו סבר וי"ו מוסיף על ענין ראשון כדאמרי' שם בהקומץ ולא נפקא לי' להכשיר שחיטה בזר רק מהקישא דוסמך ושחט ומדוע לא אמרינן לדידי' דתשמרו את כהונתכם אתי להצריך גם לשחיטה כהן. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה הצאן קדשים. ואני אומר אלמלא דברי התוס' הייתי אומר דר"ש לשיטתו ואיהו שפיר מצי למילף מהקישא אבל רבנן לא מצי למילף משם דהנה אי ילפינן מהקישא א"כ איכא למימר תינח קרבנות שיש בהם סמיכה אבל קרבנות שאין בהם סמיכה לא שייך למילף בהקישא ונימא דאהני קרא דתשמרו את כהונתכם ואהני קרא דושחט וסמך דמקשינן מה סמיכה בזרים. אמנם לר"ש דאיהו סובר נשים סומכות רשות ולדידי' מסתמא גם בקרבנות צבור שג"כ אין בהם סמיכה ב"כ היינו שאינו חובה אבל אם רצונם לסמוך הרשות בידם וא"כ שפיר שייך הקישא דושחט וסמך בכל הקרבנות. ורבנן לשטתייהו דס"ל דמי שאינו מחויב לסמוך אינו רשאי לכך איצטרך להו למילף מוהקריבו מקבלה ואילך וכו'. ויותר נראה דר"ש ורבנן בסברה פליגי וסובר ר"ש כיון דילפינן מהקישא בקצת קרבנות דשחיטה כשירה בזרים אגלי מלתא דשחיטה לאו עבודה וממילא אמרינן בכל הקרבנות שכשרה בזרים. ורבנן סברי דמה דגלי ר' מנא בהקישא גלי אבל שאר קרבנות דלא איתקשי פסול בזרים לכך איצטרך למילף מוהקריבו. והנה הפר הזה של שמואל קרבן נשים הי' שכן כתיב ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה וגו' ושחטו את הפר וכו'. ומעתה עלי הי' סבור מה ששחיטה כשרה בזר הוא מטעם וסמך ושחט והי' סבור דבקרבן נשים דלא שייך הך הקישא צריך כהן ושמואל חידש לו דילפינן מוהקריבו דזה שייך בכל הקרבנות:

ואמנם יען מה דקאמר לו עלי מימר שפיר קאמרת מיהא מורה הלכה לפני רבך את וכו'. יש לדקדק לדעת מהרא"י בפסקים סימן רל"ח הובא בהגהת רמ"א בסימן רמ"ב ס"ג דתלמוד יכול לחלוק על רבו אם יש לו ראי' ע"ש. והרי כאן שמואל הי' חולק על עלי בגוף הדין ושמואל ה' לו ראי' מוכרחת למה אמר לו עלי שהוא מורה הלכה בפני רבו. ולכן נלע"ד דרך מרווח וגם עלי לא טעה בדין זה כלל דהא באמת יל"ד דמה בכך ששחיטה כשירה בזר ואטו בשביל זה אינם יכולים להדורי בתר כהן והרי שליחות השעיר ביוה"כ כתיב בהדיא איש להכשיר תת הזר ואפ"ה עשו כהנים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו כמפורש במשנה ביומא דף ס"ו ע"א וגם שחיטת הקדשים גופי' שנינו שלש עשרה כהנים זכו בו והרי אחד מי"ג הללו הי' השוחט כמו ששנינו בפ"ב דיומא הרי שאף שכשר בזר הקפידו הכהנים ושחטוהו הם. ואמנם מצינו בפ' תמיד נשחט ששנינו שחט ישראל וקיבל הכהן וכו' הרי שישראל שחט ומזה הי' מקום להוכיח שש חילוק בין דברים של ציבור ובין של יחיד. דשחיטת התמיד וכן שליחת השעיר לעזאזל המה דברים של ציבור בזה הי' יכולת ביד הכהנים לעשות קבע שיעשנו דוקא אחד מהכהנים. משא"כ בקרבנות יחיד לא הי' כח ביד הכהנים לעשות קבע. ולכן בפסחים שהמה קרבנות של יחיד שנינו שחט ישראל. ואמנם אין זה הכרח ושפיר יש מקום לומר שגם בקרבן יחיד עשו קבע ופסח שאני שהפסחים היו רבים מאד והיו הכהנים טרודים מאד בעבודתו שאי אפשר כי אם בכהנים ולכן הניחו השחיטה לזרים. ואמנם אף שעשו הכהנים קבע היינו שאין כאן שיהוי מצוה שיש כאן לפנינו מוכן כהנים וישראלים הכהנים קודמים לישראל ולכן בשחיטת התמיד שהיו תמיד בכל אשמורת הבוקר מוכנים כל אנשי בית אב לפייסות והיו שם כהנים רבים לכן גם השחיטה שכשירה בזרים לא היו הכהנים מניחים את הזר ושחט כהן וכן שילוח השעיר ביוה"כ היו מכינים מאתמול את מי שישלחו בידו כדכתיב איש עתי לכן היו מכינים אחד מהכהנים. וכאן בשחיטת הפר דסוגיא זו אמר עלי קראו כהן ליתי ולשחוט כד לא כ"ע המה מומחים ומוחזקים לשחוט והי' צריך לקרוא את מי שהוא בקי לשחוט והי' עלי מצוה לקרוא לכהן כי הי' סבור מסתמא שכיחו כהנים הבקיאים כמו דשכיחי ישראל ואז עדיף הכהן מישראל. אבל שמואל ראה שהיו מהדרי בתר כהן שלא הי' כהן מזומן לפניהם והיו מהדרי' אחר כהן דוקא והי' בזה שיהוי מצוה ואז אמר להם למה להדורי בתר כהן למשחט שחיטה בזר כשרה. ודוק בדברי שמואל שלא אמר להם בקיצור למה לכם כהן למשחט כשרה בזר. אבל האריך לומר למה לכם לאהדורי דוקא אם הי' הכהן מזומן לפניכם יפה וטוב הוא ליתן לכהן לשחוט אבל לאהדורי לחפש אחריו אין צורך וגם עלי סובר כן. ומה ששאל עלי לשמואל מנא לך הא. לא בשביל שעלי לא ידע דרוש זה רק רצה להבחין חכמתו של שמואל כי לפי רוב חכמתו ראוי להענישו אף שקטן אינו בר עונשין זה שחכים טובא בר עונשין הוא לפי חכמתו:

חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר והתפלל על ה'. כל המפרשים נדחקו מה הכוונה בזה. עיין עליהם. ולי נראה באמרה על ה' רצונה בזה כי בני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ואם אין הפירוש שאין ח"ו יכולת ביד ה' לשדד המזל. רק הפירוש כי לזה צריך זכות גדול כמו אברהם אבינו שאמר לו הק"בה צא מאצטגינית שלך וכיוצא בזה ע"י זכות גדול. וחנה אמרה שאם ח"ו לא תענני בתפלתי יאמרו ח"ו מבלי יכולת וכאלו מסרת דבר זה לחלוטין ביד המזל וכאלו ח"ו דבר זה הוא למעלה מיכולתך וזה שהטיחה דברים כלפי מעלה. ואמנם כל דברי רז"ל המה בחידות וברמזים וחנה בשמה דייקא ושם רמז ומספר. ורמוז בפסוק ובמה יודע כי מצאתי חן וגומר ונפלינו וגו' ושם תראה כי מציאת החן הוא במופלא וע"ש בפירוש הרמב"ן. והתפללה על ה' ואם תזכה ותבין דברי הרמב"ן בפירוש התורה בפסוק היפלא מה' דבר. וסיום דבריו שם שרש"י הרכיב בו שני ענינים אז תבין יותר מה שאמרו שהטיחה דברים כלפי מעלה. גם דברי ר' אליעזר משום ר"י בן זמרא כאן בפסוק מדברת על לבה שאמרה דדים שנתת על לבי לא להניק בן שגם זה רמז היא שהתפללה להיות יונק משדי אמו ודי בזה והמשכיל יבין אמרי בינה. וידע גם טעם השנים שקיצבה לו שישב שם עד עולם שכ"ז רמוז במה שאמרו שהטיחה דברים כלפי מעלה:

אם ראה מוטב ואם לאו תראה וכו' הדברים קשים איך חנה נביאה מדברת כלפי מעלה בסגנון זה. ואפשר כי הסוטה סובלת יסורין קשים שהכהן עושה בה משפטים לטרף דעתה ומשביעה ומקללה לעיני הנשים ככל השנוי במשנתנו. ואם היא טהורה היה שכרה נגד כל הביזוי והצער שסובלת שתזכה להפקד וז"ש חנה אם ראה מוטב כלומר אם יש לי זכות ותראה בעוניי מוטב ואם לא אסתתר ובעלי ישקני מי סוטה ועל ידי אותו הביזוי והצער הגדול בפרהסי' יראה ה' בעוניי ויפקדני כדין הסוטה שאינך עושה תורתך פלסתר:

כלום עברתי על א' מהם פי' דחנה חו"ה במ"ק ונזהרה בהם לתקן חוה ורמוזות בר"ת חנ"ה חלה נדה הדלקה ואפשר שלכן היתה עקרה י"ט שנים בצער לתקן חו"ה גי' י"ט:

חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן וכו' עמ"ש בעניותי בספר הקטן ראש דוד פ' תרומה בס"ד:

מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה וכו' הקשה הרב עיר בנימין ח"א פ' אעפ"י דהא אמרינן התם דמורה הלכה בפני רבו טועה בדין והכא שמואל הורה כהלכה ואסיק בצ"ע וכבר אני בעניי שם בספר ראש דוד תירצתי לזה ע"ש ומשם באר"ה:
ובמ"ש התוס' ד"ה מורה הלכה התה"ד סימן חל"ק כתב דהוו תרי שינויי ומהר"י קולון שורש ק"ע פליג ועמ"ש בעניותי בברכי יוסף א"ח סי' תע"ב אות ו' בס"ד:

תוס' ד"ה מורה הלכה בפני רבך את. וז"ל ואע"פ שלא למד עדיין לפניו מ"מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו עכ"ל. יש לעיין בכוונת דברי התוס', האם ר"ל דמשום שבא שמואל ללמוד לפני עלי נחשב עלי כרבו או"ד דמשום שעלי היה גדול הדור נחשב עפ"י דין כרבן של כל ישראל.
ועיין בתוס' במס' ב"ק דף מא: (ד"ה לרבות ת"ח) דהקשו למה לן קרא דמפני שיבה תקום דתיפוק ליה מאת ה' אלוקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים. ותירצו התוס' וז"ל וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן מורא רבך כמורא שמים או ברב מופלג דהוי כעין רבו עכ"ל. ומבואר דרב מופלג שבדור נחשב עפ"י דין כרבו מובהק של כל א' וא' מישראל, וחל עליו הדין דיהא מורא רבך כמורא שמים. ולכאורה זוהי נמי סברת התוס' בסוגיין, דאע"פ דשמואל עדיין לא למד אצל עלי מ"מ חל עליו דין מורא רבך משום שעלי היה גדול הדור, וגדול הדור נחשב עפ"י דין כרבן של כל ישראל⁵.
ויתכן דלשיטת התוס' הפסוק דלא תסור אינו רק איסור שחייבין לשמוע לב"ד הגדול, אלא דכל מי שאינו שומע לגדולי הדור שבדורו עובר באיסור זה. וכשיטת החינוך (מצוה תצ"ה) וז"ל ובכלל המצוה ג"כ לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן מצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו וכו' ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו בטל מצות עשה זה וענשו גדול מאד שזהו העמוד החזק שהוראה נשענת בו עכ"ל⁶.
⁵ ובגליון הש"ס ציין הגרע"א זצ"ל לתשובת התרומת הדשן סימן קל"ח וז"ל שאלה בעה"ב הסועד בליל פסחים אצל תלמיד חכם מופלג בדורו בעי הסיבה הואיל ולא למד כלום לפניו או לא. תשובה יראה דלא בעי הסיבה וכו', דהא תלמיד פטור בהסיבה לפני רבו משום דמורא רבך כמורא שמים כדאיתא בפרק ערבי פסחים (קח.) ופריש רשב"ם שם דילפינן לה מאת ה' אלוקיך תירא לרבות ת"ח, א"כ כל ת"ח בכלל. וכן מצאתי בתוס' פרק שור שנגח דתלמיד חכם מופלג בכלל זה, אפילו לא למד כלום לפניו דהא מחויב במורא דאת ה' אלוקיך תירא, ואית ליה תורת רבו לענין דרש דהאי קרא דאת ה' אלוקיך תירא. וכ"ש אם הת"ח נחשב לגדול הדור, דחשיב לכל מילי כרבו אפילו לא למד כלום לפניו, והכי אמרינן במס' ברכות (לא:) דהא קאמר עלי לשמואל הנביא אתה מורה הלכה בפני רבך, ומקשו שם התוס' והא לא למד כלום לפניו. ומתרצין דגדול הדור היה, וגם בא ללמוד לפניו, נראה דתרי שינויי נינהו דלא שייכי אהדדי לצרף לחד שינוי', הא קמן דחשיב כרבו מובהק מדקאמר דהיה חייב מיתה על הוראתו בפניו עכ"ל. ועיין בשו"ע יו"ד סימן רמ"ד סעיף י' דפסק המחבר "אם הוא מופלג בחכמה אפילו אינו רבו דינו כרבו מובהק" וכתב הרמ"א "מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך נקרא מופלג בחכמה". ומבואר דגדול הדור נחשב כרבו מובהק של כל א' וא' מישראל.
⁶ אך עיין במנחת חינוך שם שכתב וז"ל מלשון הרמב"ם פ"א מהל' ממרים שהתחיל ב"ד הגדול שבירושלים וכו' כל שאינו עושה וכו' אחד דברים שלמדו מפי השמועה וכו' נראה דוקא בב"ד הגדול שבירושלים עוברים בעשה ובלא תעשה וכו' אבל לאחר שבטל ב"ד הגדול מלשכת הגזית בבית דין בכל דור אם עוברים על דבריהם אפשר אינו עובר בעשה ולא תעשה וכן הוא לשון הכתוב וקמת ועלית וגו' היינו לב"ד הגדול, ועשית ע"פ דבר וגו' מן המקום ההוא לא תסור וגו' דמיירי הכל בבית דין הגדול, אבל חכמי כל דור ודור מנין לנו עכ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.