ברכות כו ע"ב

דף כו - ב

תנו רבנן: טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת - מתפלל בליל שבת שתים [תפלות] של שבת. ^[25]

טעה ולא התפלל מנחה בשבת - מתפלל במוצאי שבת ^[26] שתים של חול ^[27].

וכשהוא מתפלל במוצאי שבת שתים, הריהו מבדיל ואומר "אתה חוננתנו" בתפלה הראשונה. משום שאת התפילה הראשונה הוא צריך להתפלל לשם תפלת ערבית של מוצאי שבת, שבה נתקנה הבדלה בתפלה. ואינו מבדיל בשניה, משום שהיא אינה לשם תפילת ערבית אלא לשם תשלומי תפילת מנחה של שבת ^[28].

ואם הבדיל בתפלה שניה ולא הבדיל בראשונה - התפלה השניה עלתה לו לשם תפלת ערבית של מוצאי שבת. אבל התפלה הראשונה לא עלתה לו לשם תשלומין. שהרי מסתמא לא התכוון להקדים תשלומין לחובה, אלא התכוון בה לשם ערבית. ואף ידי ערבית לא יצא בה, משום שלא הזכיר בה הבדלה, כמבואר בסמוך.

[ואף שבראשונה התכוון לשם ערבית, לא אמרינן שהשניה היא לשם תשלומין. אלא מאחר והבדיל בה, גילה דעתו שנמלך בעצמו, וכעת רצונו שהשניה תהיה לשם ערבית] ^[29]

מקשה הגמרא: למימרא, דכיון דלא אבדיל בקמייתא - כמאן דלא צלי ערבית בראשונה דמי, ומהדרינן ליה, ולא עלתה לו ערבית אלא בשניה.

ורמינהו מברייתא: אם טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ["מוריד הגשם"] בברכת תחיית המתים, וכן אם לא הזכיר שאלה ["ותן טל ומטר"] בברכת השנים - מחזירין אותו, כיון שלא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל.

אבל אם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו, ויצא ידי חובת ערבית, מפני שיכול לאומרה [את ההבדלה] על הכוס.

ומקשה הגמרא, כיון שיצא בדיעבד ידי ערבית אף בלא הבדלה, למה לא תעלה לו הראשונה לשם ערבית. וממילא יצא בשניה ידי תשלומין.

ומסקינן: קשיא ^[30].

איתמר ^[31]: רבי יוסי ברבי חנינא אמר: שלש תפלותביום - שלשה אבותתקנום, כמבואר בברייתא בסמוך.

ורבי יהושע בן לוי אמר: תפלות - כנגד ^[32] תמידים תקנום ^[33] אנשי כנסת הגדולה ^[34].

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי.

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית. שנאמר [בראשית יט כז] "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ^[35] ואין "עמידה "אלא תפלה, שנאמר: [תהילים קו ל] "ויעמד פנחס ויפלל".

יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר [בראשית כד סג] "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין "שיחה" אלא תפלה. שנאמר: [תהילים קב א] "תפלה לעני כי יעטף, ולפני ה' ישפוך שיחו". ו"לפנות ערב" היינו זמן מנחה. ^[36]

יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: [בראשית כח יא] "ויפגע במקום וילן שם", ^[37] ואין "פגיעה" אלא תפילה. שנאמר [ירמיה ז טז] "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תשא בעדם רנה ותפלה, ואל תפגע בי".

ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: מפני מה אמרו תפלתהשחרעדחצות? - שהריתמיד של שחר קרב והולך עד חצות!

ורבי יהודה אומר: זמנה עד סוף ארבע שעות של היום. שהרי התמיד של שחר קרב והולך עד סוף ארבע שעות. ^[38] ומשמע שתפלת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, ולכן שורש מחלוקתם לענין זמן התפלה תלוי בזמן תמיד של שחר.

ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב? - שהרי תמיד של בין הערביים קרב והולך עד הערב, וכנגדו נתקנה תפלת המנחה. ^[39]

רבי יהודה אומר: זמן תפלת מנחה עד פלג המנחה. שהרי תמיד של בין הערביים קרב והולך עד פלג המנחה.

[ולאו דוקא התמיד עצמו, אלא קטורת של בין הערביים, שהיתה מוקטרת בפלג המנחה. וכנגדה תקנו את המנחה כדכתיב "תכון תפלתי קטורת לפניך"] ^[40].

ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע, וזמנה כל הלילה?

שהרי אברים של עולות, ופדרים, חלבים, של כל הקרבנות ^[41] שנזרק דמם ביום, ושלא נתעכלו על המזבח מבערב [קודם הערב] - קרבים ^[42] והולכים כל הלילה. וכנגדם נתקנה תפלת ערבית. ^[43]

ומפני מה אמרו, תפלות של מוספין, זמנן כל היום? שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום וכנגדן נתקנה תפלת מוספין ^[44].

רבי יהודה אומר: זמנה עד שבע שעות. ^[45]

שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות בלבד ^[46].

ושני זמנים מצינו בתפלת המנחה. זמן "מנחה גדולה", וזמן "מנחה קטנה". ומפרשת הגמרא זמניהם:

ואיזו היא עת מנחה גדולה?

משש שעות ומחצה ולמעלה. ונקראת "גדולה" משום שמתפללין אותה בעוד היום גדול. והיא תחלת זמן המנחה, שהרי אין מקדימין את תמיד של בין הערביים קודם לשעה זו.

משמעות "בין הערביים" היא, בין עריבת היום [התחלת נטית החמה למערב] לעריבת הלילה [שקיעת החמה בסוף מערב], שהיא בסוף היום. ובשש שעות ומחצה עומדת החמה באמצע הרקיע ^[47], ומתחילה לנטות לצד מערב. ומאז ואילך הוא זמן "בין הערביים". ואז מתחיל זמן הקרבת התמיד, והוא תחלת זמן "מנחה גדולה".

ואיזו היא עת "מנחה קטנה?"

מתשע שעות ומחצה ולמעלה ^[48]. שבפועל היו שוחטים את התמיד בכל יום בשמונה שעות ומחצה, והיה קרב למזבח בתשע ומחצה ^[49]. והתקינו כן, בכדי שיספיקו להקריב את כל הנדרים והנדבות של אותו היום. שהרי אין מקריבים שום קרבן לאחר תמיד של בין הערביים.

איבעיא להו: רבי יהודה - שאמר במשנתנו שזמן המנחה הוא "עד פלג המנחה" - האם עד זמן פלג מנחה קמא קאמר. כלומר, עד החצי הראשון של אותן שעתיים ומחצה שהן זמן מנחה קטנה [שהוא בין תשע שעות ומחצה עד הלילה].

או שמא עד זמן פלג מנחה אחרונה קאמר.

כלומר, עד חציו השני של אותם שעתיים ומחצה, והוא עד שעה ורביע קודם הלילה. ^[50]

תא שמע, דתניא: רבי יהודה אומר: "עד פלג המנחה האחרונה אמרו שיכול להתפלל תפילת מנחה, והיא י"א שעות חסר רביע!"

דנה הגמרא: נימא תיהוי מברייתא זו שמשמעותה כי תפלות כנגד תמידים תקנום - תיובתיה דרבי יוסי ברבי חנינא שסבר "תפלות אבות תקנום"? ^[51]

דוחה הגמרא: אין להקשות מברייתא זו, כיון דאמר לך רבי יוסי ברבי חנינא, לעולם אימא לך, תפלות אבות תקנום, ואחר כך אסמכינהו רבנן אקרבנות. ^[52]

מוכיחה הגמרא: דאי לא תימא הכי - שרבי יוסי ברבי חנינא מודה דאסמכינהו רבנן לאחר מכן אקרבנות - הרי יקשה לך, תפלת מוסף, לרבי יוסי ברבי חנינא, מאן תקנה?

אלא בהכרח, שאף רבי יוסי ברבי חנינא מודה כי תפלות - אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות, וכאשר חזרו ותקנו חיובם כנגד התמידין, הוסיפו חיוב תפילת מוסף. ^[53]

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר [זמן תפלת השחר] עד ארבע שעות!

איבעיא להו: האם כוונתו שמתפלל "עד ארבע שעות" - ועד בכלל, והיינו שגם השעה הרביעית עצמה היא מכלל זמן התפלה.

או דלמא "עד ארבע שעות" - ולא עד בכלל. שאין זמנה אלא עד תחלת השעה הרביעית. ^[54] פושטת הגמרא ממשנתנו: תא שמע: שנינו בסיפא "רבי יהודה אומר: זמן תפלת המנחה הוא עד פלג המנחה", [וכעת נוקטת הגמרא כי "פלג המנחה" הוא החצי השני של זמן המנחה, ולכן הוכיחה]:

אי אמרת בשלמא, עד ולא עד בכלל, ו"פלג המנחה" השני כבר אינו מזמן התפלה, היינו דאיכא בין רבי יהודה לרבנן. כי לרבנן, אף פלג המנחה השני הוא זמן תפלה, עד הערב. ולרבי יהודה, אין הוא בכלל.

אלא אי אמרת שמשמעות "עד פלג המנחה" הוא "ועד בכלל", נמצא כי גם לרבי יהודה מתפללין במשך כל זמן פלג המנחה עד הערב, ^[55] ואם כן נמצא כי רבי יהודה -

ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו. והכין קיימא לן. ואף על גב דאקשינן עלה מדתניא טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו וסלקא בקושיא, כיון דלא סלקא בתיובתא לא מדחיא מחמת כך, דדילמא אי אשגחו בה הוו אשכחו משכחי לה פירוקא. והלכך קיי"ל כי האי וכי האי, הדא בדוכתא והדא בדוכתא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל. ואיכא למימר דהוי טעמא דכיון דאבדיל בשניה גלי דעתיה דראשונה צלי אדעתא דתשלומין ושניה משום חובתו, ולא אבעי ליה לאקדומי תשלומין לשל חובת היום, והלכך שניה עלתה לו משום חובתו אלא שצריך לחזור ולהתפלל שלישית משום תשלומין, ורואין את הראשונה כמי שאינה כדי שלא תקדם של תשלומין לשל חובת היום. ומיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו דהא לא גלי דעתיה דראשונה לא תהא משום חובתו דשמא אע"פ שלא הבדיל בה טועה היה ואין מחזירין אותו. וכן כשהבדיל אף בשניה אפשר דטעה בשניה ושלא מדעת הבדיל בה. וכ"כ הגאון ז"ל.
כתבו בתוספות שאם שכח במנחה בראש חודש שלא הזכיר בה של ראש חודש, אינו חוזר ומתפלל ערבית שתים, דמה ירויח בחזרתו דאף בתשלומין אינו מזכיר של ראש חודש, והוא הדין למי שהתפלל במנחה בשבת שמונה עשרה ברכות ולא הזכיר של שבת. ודבר ברור הוא דהא טעה ולא התפלל בשבת במנחה קאמר, כלומר, שלא התפלל כלל הא התפלל אע"פ שלא הזכיר של שבת לא. וטעמא דידהו טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא מתפלל בתשלומין שתים של חול.

ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בע"ש מתפלל ערבית שתים של שבת. דכי היכי דלא אטרחוה בתפלת שבת הכי נמי לא אטרחוהו בתשלומין. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול דמחוייב הוא בכל הברכות בשבת נמי ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת אבל כיון שעברה שבת חוזר לדינו:

מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו לחובת היום ראשונה לא עלתה לו. מדקתני מבדיל בראשונה משמע דקסבר האי תנא דלעולם אין לו להקדים תפלת תשלומין לתפלה הבאה בזמנה. ומדקאמרינן ואם הבדיל בשניה עלתה לו משמע דסבר דטעה ולא הבדיל במוצאי שבת מחזירין אותו דאי הוה ס"ל דאע"ג דלא הבדיל יצא הוה ליה לאשמעינן רבותא טפי וליתני הכי אם טעה ולא הבדיל בשתיהם ונתכוין בראשונה לשם תשלומין שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו והוי רבותא טפי דמשכחת לה אפי' בלא הבדיל בשתיהם, והיינו דאקשינן למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהו וכו', ואף על גב דסלקא בקושיא הכי הלכתא דאם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו:

ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע. פיר' שהוא רשות כדמפרש לקמן, שהרי אברים ופדרים קרבים כל הלילה, כלומר בשלא נתעכלו מבעוד יום ומשום דלפעמים דליכא איברים כלל שכבר נתעכלו מבעוד יום ומפני כך אמרו דתפלת ערבית רשות:

איזו היא מנחה קטנה. שהיא זמן הקרבת התמיד מט' שעות ומחצה ולמעלה, ובזמן מנחה גדולה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה היה זמן שחיטת התמיד ולא היה להם רשות להקדים קודם לכן:

אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות. פירוש ודאי אבות תקנום אבל מפני תקנתם לא היינו מחויבים לאומרם ואתו רבנן ואסמכינהו אקרבנות כדי שיהו חובה:

[פיסק'] ר"י אומר עד ד' שעות. איבעיא להו עד ועד בכלל. פי' עד שעה רביעית ושעה רביעי' בכלל וכל ד' שעות הוא בקר או דילמא עד ולא עד בכלל ולא הוי שעה רביעית בכלל. ת"ש תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה וס"ד דעד פלג האחרון קאמר. אלא אי אמרת עד ועד בכלל מאי איכא בין ר' יהודה לרבנן דר' יהודה נמי הכי אמר דכל פלג אחרון שבמנחה יתפלל. אלא מאי עד ולא עד בכלל ואלא הא דתניא ושל מוספין כל היום וכו' אי אמרת בשלמא עד ועד בכלל וכו' אלא אי אמרת עד ולא עד בכלל דתפלת מוספין דקאמר ר' יהודה עד ז' שעות ולא שעה שביעית בכלל וא"כ לא הוי זמנה אלא שש שעות. אי הכי היכי משכחת תפלת מוספין ומנחה בהדי הדדי דבהתחלת שעה שביעית עבר זמן מוסף ותפלת מנחה לא מטי זימנה אלא בחצי שעה אחרונה שבשעה שביעית וא"כ הא עבר זמן מוסף כבר חצי שעה. לא מאי פלג ראשון ועד בכלל ואיכא בינייהו פלג אחרון וה"ק. פירוש משום הכי איצטריך ליה לתרוצי ברייתא דלא תימא דפלג המנחה דקאמר ר' יהודה הוא דמפרש ואזיל והוא פלג אחרון דהכי קאמר אימת נפיק פלג ראשון פירוש דמהתחלת פלג אחרון אתה למד אימת הוי סוף פלג ראשון דר' יהודה:

שכח תפלת מנחה בערבי ימים שנוסח התפלה מתחלף, כגון ערב שבת כשהוא מתפלל ערבית פעם שניה לתשלומי מנחת חול ששכח אינו מתפלל כנוסח מה ששכח אלא כנוסח שהוא בו עכשיו, טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל מנחה במוצאי שבת שתים של חול, אלא שאינו מבדיל בתפלה של תשלומין והילכך מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה גלה בדעתו שאותה של תשלומים הקדים וחוזר ומתפלל של תשלומים בלא הבדלה, אבל אם הבדיל בשניהם אע"פ שלא היה לו להבדיל בראשונה אין צריך לחזור ולהתפלל שהרי כל עצמה של תפלת ערבית במוצאי שבת אם טעה ולא הזכיר בה הבדלה בחונן הדעת אין מחזירים אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס, ומכל מקום כתבו בתוספות שאם שכח במנחה של שבת והתפלל בו י"ח ולא הזכיר של שבת שצריך לחזור ושכח ולא חזר שאינו מתפלל ערבית שתים שהרי מה שהוא חוזר עליו אינו יכול להזכירו וכן בראש חדש שטעה במנחה ולא הזכיר של ר"ח הואיל ובלילה כבר עבר החדש ואין יכול להזכירו ויפה כתבו, ויש חולקים לומר שכל שצריך לחזור הרי הוא כמי שלא התפלל ומתפלל ערבית שתים, ואין דבריהם נראין:

טעה ולא הגיע עדיין זמן תפלה הסמוכה לה אע"פ שעבר זמן תפלה הראשונה כגון שכח של שחרית ועבר חצות ולא הגיע לחצי שעה שביעית מתפלל של תשלומין תחלה אחר שלא הגיע זמן האחרת כמו שכתבנו, וכן פירשו הגאונים בתפלת ערבית שנזכר בה קודם הנץ החמה:

כל מה שביארנו עליו תורת תשלומין לא נאמרה אלא לתפלה אבל ק"ש וברכותיה כבר כתבנו שאין להם תשלומים ומה שאמרו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הקורא אף בברכות כבר יעדנו בזה זמן עד ד' שעות ואם כן של ערבית בשחרית לא יקרא, ומכל מקום לדעת גדולי הרבנים שכתבו שאין בזה זמן יש אומר שקורא מתורת תשלומין, וממה שאמרו בסוגייא זו בטל ק"ש שחרית וערבית בטל תפלה שחרית וערבית הרי זה מעוות לא יוכל לתקום אלמא דוקא בטל הא שכח לא אף בק"ש, ולדעתי אין זה ראה אדרבה תשמע מקמא דאמר טעה ולא התפלל ולא אמר טעה ולא קרא ובזה לא הזכיר לשון בטול אלא משום תפלה, וכן שיש לדון אם נעתק משחרית לערבית ומערבית לשחרית היאך יברך יוצר אור בערב או מעריב בשחרית ואם תאמר שיברך ברכות דהשתא כדין של ערב שבת בשבת או של שבת במוצאי שבת בזו אין הטעם אלא שחיוב י"ח אף בשבת הוא אלא שכבוד שבת מפקיעו, וכן יש באים בהפקעתה בשל שחרית לערבית מפני שהמנחה הפסיקה, אלא שזו לדעתי אינה ראיה הואיל ולא הפסיק זמן ק"ש אחר בנתים, ואין אומר שיהא הפסק אלא לתפלה אבל מנוסח הברכות מיהא יש לדון ומתוך כך אני מפקפק לומר שמשהגיע זמן האחרת אינו קורא אלא שבפרק ראשון במשנה ראשונה כתבנו שקורא ונסח הברכות אפשר לסמוך מפני שהם כלליות למציאות יום ולילה כמו שאמרו להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, ומכל מקום אף לדעת זה מכל מקום (מכל מקום שני נראה מיותר, המעתיק) קורא הוא מתורת רשות ולא מתורת תשלומים וכבר כתבנו בענינים אלו בפרק ראשון:

תפלת ערבית אע"פ שכללוה בתורת תשלומים לא מפני שעיקר הדין עליה שהיא חובה אלא רשות היא ומכל מקום עכשיו הוקבעה על כל העולם בחובה, ואחר שכן ישנה בדין תשלומין וכן בדין שאם טעה חוזר חוץ מיעלה ויבא של ר"ח כמו שיתבאר:

מה שכתבנו שמסוף י"א פחות רביע עד שקיעת החמה מי שהתפלל בו מנחה יצא ומי שהתפלל בו ערבית יצא, באמת כך יצא לנו ממה שאמרו דעבר כר' יהודה עבד דעבד כרבנן עבד כלומר דעבד כר' יהודה להתפלל בו תפלת הערב עבד, דעבד כרבנן להתפלל בו תפלת המנחה עבד, ומכל מקום כתבו הגאונים שאין לאדם אחד להתפלל מנחה וערבית בזמן זה, מה נפשך אם יום אין לילה אם לילה אין יום, ויש אומרים ששעה ורביע זה משמש ליום ולילה לענין תפלה ובדיעבד ואם התפלל בו מנחה וערבית יצא ונראה כדעת ראשון, ומכל מקום הרי מוסיפים לומר שאם התפלל בו פעם אחת מנחה שוב לא יתפלל בה ערבית שכבר קבלו עליו ביום וכן בהפך, ולמדו מכאן שמאחר שאנו נוהגים להתפלל מנחה בערב אין לנו להתפלל ערבית בפלג המנחה, ואותם שהיו מתפללים של שבת בערב שבת לא היו מאחרים מנחה לעולם עד זמן זה ואינו נסכם לדעת זה כלל אלא ביום אחד אין ראוי לו להתפלל בו מנחה וערבית, אבל מיום ליום אין לחוש כלל ואין כאן משום תרתי דסתרן אהדדי דבדרבנן לא חיישינן והרי זה כשני שבילים אחד טמא ואחד טהור והלכו שני בני אדם זה באחת וזה באחרת שאם באו לישראל בבת אחת שניהם טמאים ובזה אחר זה שניהם טהורים ומכל מקום דוקא לתפלה אבל לק"ש לא יקרא בתחום חמה לעולם כמו שביארנו בפרק ראשון:

מאחר שביארנו שאדם יכול להתפלל ערבית בפלג המנחה אם התפלל בו בערב שבת מתפלל בו ערבית של שבת ומקדש על הכוס ואסור במלאכה וכן מתפלל של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס, ויש אומרים שלא הותר לעשות כן בשבת אלא למי שרצה להחשיך על התחום לדבר מצוה או להציל מן הגייס וכיוצא בו שהרי על כל פנים הבדלה על הכוס סימן להיתר מלאכה וזו ודאי אסור הוא במלאכה עד הלילה ואף בשל סופרים לדעתי, ואף כאן תמהו רבים היאך נעשה קודש שבידינו חול ואם אמרו של שבת בערב שבת שהוא מתוספת חול על הקודש, של מוצאי שבת בשבת למה, ומכל מקום יש לסמוך שאף ההבדלה קדוש הוא לשבת ואחר שלא הגיע לו ממנה היתר מלאכה אין לנו, ומכל מקום קודם זמן זה אף בערב שבת אין ראוי לעשות כן מי"א שעות פחות רביע ולמעלה חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בני אדם אבל קודם לכן אין שם סרך לילה כלל:

התפלל של שבת בערב שבת קודם לכן אם בטעות היה כגון שהיה יום המעונן וחזרה חמה להראות ונמצא שהתפלל קודם זמן זה, יחיד חוזר ורשאי לחזור למלאכתו ויש לו לחזור ולהתפלל וצבור ראשין לחזור למלאכתן אבל אין חוזרין ומתפללים מפני הטורח, כך כתבוה גדולי המחברים וכן גדולי המפרשים בשם גאון, ומכל מקום יש חולקים לומר שמאחר שאין חוזרין להתפלל אסורין במלאכה ואם מדעת קבלוהו אסורין במלאכה בין יחיד בין צבור אבל מכל מקום יחיד חוזר ומתפלל מי"א שעות פחות רביע ולמעלה (נראה שצריך להוסיף "וציבור", המעתיק) אע"פ שבטעות קבלוהו אף יחיד אין חוזר ומתפלל ומכל מקום יש מתירים לו לחזור ואין נראה כן, ויש מפרשים שכל סוגיא זו בפלג המנחה אבל קודם לכן חוזרים ומתפללים אף צבור:

כשם שאמרנו בתפלה כן הדין בכל הדברים שהם מראים קבלת שבת כגון הדלקת הנר לנשים שנקראת קבלה על דעת קצת, אלא שיש אומרים שאין הדלקת הנר קבלה כלל ממה שאמרו במסכת שבת הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות בו דג קטן, ומכל מקום של מוצאי שבת בשבת אפילו הבדיל על הכוס אין מותר במלאכה עד הלילה:

לעולם אל יתפלל אדם אחורי רבו יש מפרשים הטעם שלא יראה כמשתחוה לרבו, ויש מפרשים שלא יראה כמדקדק בתפלת רבו ולפירושים אלו אפילו ברחוק כמה, ויש מפרשים שלא יטריח את רבו לעמוד אם סיים קודם לו ולפיכך זה אינו אסור אלא בשיעור ג' פסיעות של רבו ואם אירע לו כן הן עם רבו הן עם אחר יזהר הרב או האחר העומד לפניו שאם סיים קודם לשל אחריו לא יעשה ג' פסיעות עד שיסיים זה שאחריו כדי שלא יפסיקהו, וכן יזהר התלמיד שלא יתפלל כנגד רב ר"ל בצדו לגמרי שנראה כמשתחווה עמו אלא יתפלל רחוק ממנו ולא ישוה רבו עם שאר בני אדם בנתינת שלום ובהחזרת שלום אלא שיפליג בכבודו, ויש אומרים שאך להקדים לו שלום אף בלשון כבוד אסור אלא שיעמוד לפניו באימה עד שיתן הרב לו שלום והוא ישיבנו דרך כבוד, וראיה לדעתי בזו ממה שהביאוהו בתלמוד המערב מדכתיב ראוני נערים ונחבאו, ומה שאמרו בפרק שני פגע בו רבו וכו' בפרקים שואל אפשר בתלמיד חבר או שמא בזו אמרו שהרב נמנע שלא לקורא לו בשלום מצד שלא יפסיקהו ואמרו עליו שיפסיק הוא לכבודו לשאול, וכן יזהר התלמיד שלא יחלוק על ישיבתו ולא יאמר דבר בשמו שלא שמע מפיו, ומכל מקום בבית הכנסת יכול הוא להתפלל אחורי רבו וכנגדו, כל אימה בטלה במקום צבור שאימת הצבור גדולה מכלן וכן כתבו הגאונים ולעולם לא יעבור אדם לפני המתפלל בעמידה, ויש מתירים ברחוק ד' אמות מכח סוגיא זו:

טעה ולא התפלל מנחה בשבת. נראה דאם שכח ולא התפלל יעלה ויבא במנחה בר"ק לא יתפלל במוצאי ר"ח שתים כיון שאין לו להזכיר של ר"ח למה יחזור ויתפלל י"ח ברכות כיון שכבר התפלל אותם, ולא דמי להא דאמרינן הכא שמתפלל במוצאי שבת שתים של חול ויצא בה בשל שבת דשאני הכא דאף בשבת ראוי להתפלל י"ח אלא שמפני הטורח תקנו ז' ברכות הילכך כשלא התפלל במנחה ז' יוצא באותם י"ח ברכות שמתפלל במוצאי שבת דאינון נמי שייכי בשבת, וה"ה נמי אם התפלל במנחה בשבת י"ח ולא הזכיר של שבת אע"פ שלא יצא באותה תפלה ואם היה נזכר מבעוד יום היה צריך להתפלל שבע ברכות אפי' הכי לא יתפלל במוצאי שבת שתים כיון שהתפלל כבר י"ח:

מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא. וא"ת אמאי לא משני הך ברייתא דשוכח קודם שהעשירו וקבעוה על הכוס כדאיתא לקמן בפ' אין עומדין [דף ל"ג.], וי"ל דלא מצינו ברייתא שנשנית באותם ימים בין שתי התקנות בתפלה ועל הכוס, אע"ג דאותה ברייתא דשניה עלתה לו נשארה בקושיא כיון דלא קאמר תיובתא לא משבשתא היא כך כתב רב האי גאון, וטעמא דמסתבר הוא דכיון דאבדיל בשניה גלי אדעתיה דכיון בראשונה לשם תשלומין ושניה משום חובתו ואין להקדים של תשלומין לחובת הזמן וצריך להתפלל אותה של תשלומין פעם שנית, ומיהו אם לא הבדיל באחת מהן או שהבדיל בשתיהן אין מחזירין אותו דאין כאן גלוי דעת דראשונה לתשלומין, וכן משמע דפריך למימרא כיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי וכו' דמשמע דבעי למימר אע"פ שלא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה ראשונה עלתה לו לשם חובה ושניה עלתה לו לשם תשלומין:

יצחק תקן תפלת המנחה. וא"ת והא אמרינן ביומא [דף כ"ח:] בפ' אמר להם הממונה דצלותיה דאברהם אבינו מכי משחרי כותלי, וי"ל דלאחר דתקנה יצחק היה אברהם אומרה, אי נמי גם מתחלה אמרה דאפילו עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו כדאיתא בפ' אמר להם הממונה אלא שלא עשה קבע לכל בני ביתו עד שתקנה יצחק:

ואין שחה אלא תפלה שנאמר ולפני ה' ישפוך שיחו. וא"ת והא בפ"ק דעבודת כוכבים [דף ז.] אמרי' איפכא דמייתי קרא דלפני ה' ישפוך שיחו וקאמר אין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, וי"ל דתרוייהו ילפי מהדדי דהכא ילפי דויצא יצחק לשוח זו הוא תפלה ולא נימא שיצא לטייל או לדבר עם איש או לתקן אילנות כמו תחת (אחד] השיחים [בראשית כ"א ט"ו] ומ"מ אותו פסוק דלפני ה' ישפוך שיחו לא משמע תפלה קבוע אי לאו דשמעינן ליה מקרא דויצא, ומיהו כיוצא בזה במגלה [דף י"ג] גבי ויהי אומן את הדסה דקאמר אין הדסה אלא צדיקים שנאמר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ובאגדת חלק [דף צ"ג.] קאמר על קרא דוהוא עומד בין ההדסים אין הדסים אלא צדיקים וכו' שבא זה ולמד על זה וזה על זה:

שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות. תימא אמאי נקט שבע הוה ליה למימר שש או שש ומחצה דאין זמן המוספין אלא עד שש ומחצה שהוא עצומו של יום כדמוכח בפסחים בריש תמיד נשחט, וי"ל לפי שאין העולם בקיאין לכוין חצי שעה להכי נקט שבע. א"נ חצי שעה היו שוהין להתפלל על הקרבן אחר שהקריבו שיתקבל ברצון:

תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת - דכי היכי דלא אטרחוה בתפלת שבת הכי נמי לא אטרחוהו בתשלומין. טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול. דמחוייב הוא בכל הברכות בשבת נמי ורבנן הוא דלא אטרחוה משום כבוד שבת אבל כיון שעברה שבת חוזר לדינו:

מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו לחובת היום ראשונה לא עלתה לו - מדקתני מבדיל בראשונה משמע דקסבר האי תנא דלעולם אין לו להקדים תפלת תשלומין לתפלה הבאה בזמנה. ומדקאמרינן ואם הבדיל בשניה עלתה לו משמע דסבר דטעה ולא הבדיל במוצאי שבת מחזירין אותו דאי הוה סבירא ליה דאף על גב דלא הבדיל יצא הוה ליה לאשמעינן רבותא טפי וליתני הכי אם טעה ולא הבדיל בשתיהם ונתכוין בראשונה לשם תשלומין שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו והוי רבותא טפי דמשכחת לה אפילו בלא הבדיל בשתיהם. והיינו דאקשינן למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ורמינהו וכו'. ואף על גב דסלקא בקושיא הכי הלכתא דאם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו:

ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע - פירוש שהוא רשות כדמפרש לקמן. שהרי אברים ופדרים קרבים כל הלילה. כלומר בשלא נתעכלו מבעוד יום. ומשום דלפעמים דליכא איברים כלל שכבר נתעכלו מבעוד יום. ומפני כך אמרו דתפלת ערבית רשות:

איזו היא מנחה קטנה שהיא זמן הקרבת התמיד מתשע שעות ומחצה ולמעלה - ובזמן מנחה גדולה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה היה זמן שחיטת התמיד ולא היה להם רשות להקדים קודם לכן:

אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות - פירוש ודאי אבות תקנום אבל מפני תקנתם לא היינו מחויבים לאומרם ואתו רבנן ואסמכינהו אקרבנות כדי שיהו חובה:

[פיסקא] ר' יהודה אומר עד ארבע שעות. איבעיא להו עד ועד בכלל. פירוש עד שעה רביעית ושעה רביעית בכלל וכל ארבע שעות הוא בקר. או דילמא עד ולא עד בכלל ולא הוי שעה רביעית בכלל:

תא שמע תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה - וסלקא דעתין דעד פלג האחרון קאמר:

אלא אי אמרת עד ועד בכלל מאי איכא בין ר' יהודה לרבנן - דר' יהודה נמי הכי אמר דכל פלג אחרון שבמנחה יתפלל:

אלא אי אמרת עד ועד בכלל מאי איכא בין ר' יהודה לרבנן - דר' יהודה נמי הכי אמר דכל פלג אחרון שבמנחה יתפלל:

פירש"י בד"ה שניה עלתה לו כו' והשניה נמי לא עלתה לו לשל שבת הואיל והבדיל בה גילה כו' עכ"ל בלאו האי טעמא נמי שניה לא עלתה לשל שבת והיינו מטעמא דראשונה לא עלתה לו שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה אם השניה תעלה לו לשל שבת ע"כ שיהיה צריך להתפלל אחריה אחת של מ"ש אלא דהוצרך טעמא דהבדיל בה כדי שתחשב לשל ערבית ודו"ק:

תוספות בד"ה טעה ולא התפלל ע"ש כו' גלי דעתיה דהך בתרייתא היא חובה כו' ואי אבדיל בתרווייהו כו' לא מחייב לאהדורי כו' עכ"ל ולפי זה מתיישב קושיית התלמוד דהכא גלי דעתיה אבל התם לא גלי דעתיה ולכך אין מחזירין אותו כמו אם לא הבדיל בתרוייהו וא"צ להחזיר והם דברי רבינו האי שכתב הרא"ש בשמו אע"ג שנשאר בקושיא כיון דלא קאמר תיובתא לאו משבשתא היא דטעמא דמסתבר הוא כו' עכ"ל ע"ש:

בא"ד אלמא דמצריך להתפלל זימנא אחריתי אע"ג שלא כו' מתוך לשון האלפסי עכ"ל לכאורה דמתוך הגמרא נמי מוכח הכי כדקאמר כיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה להתפלל תפלה אחרת בלא הבדלה אע"ג דלא מרויח מידי שהרי כבר התפלל ולא הבדיל בראשונה וי"ל דלפי הגמרא אפשר למאי דמסיק קשיא קושטא דלא קאי הכי ולא מהדרינן ליה כיון דלא מרויח כלום אבל לדברי האלפסי לא סליק בקושיא כמ"ש רבינו האי וא"כ קאי שפיר הך סברא דמהדרינן ליה אע"ג שאינו מרויח כלום ודו"ק:

בד"ה קשיא תימה כו' דמיירי קודם שהעשירו דאמרינן לקמן כו' עכ"ל ר"ל דקודם שהעשירו לא היה אומר כלל על הכוס רק בתפלה לחוד ולכך מחזירין אותו והך דקתני אין מחזירין תוקמא אחר שהעשירו וחזרו והענו דאז קבעוה בתפלה ואמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אבל כשהעשירו ועדיין לא חזרו והענו לא קבעו אלא על הכוס כדמוכח פרק אין עומדין (לג.) ע"ש ודו"ק:

בד"ה יצחק תיקן תפלת מנחה כו' צלותא דאברהם כו' עכ"ל עיין בערוך בערך שחר:

בד"ה ואין שיחה כו' אלא צדיקים דכתיב והוא עומד בין ההדסים ובחלק כו' כצ"ל:

בד"ה יעקב תיקן כו' וקשה למתני' דפ"ק דקאמר כו' כצ"ל:

בד"ה עד פלג כו' בשלמא עד ט' כו' וי"ל דר"י ס"ל דתפלה כנגד קטורת כו' עכ"ל ר"ל דהכי קא קשיא ליה דבשלמא אי הוה קאמר ר' יהודה עד מנחה גופא הוה שיעור דתפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה דאז היו מקריבין תמיד של בין הערבים אבל פלג המנחה קטנה לענין תפלה מנליה האי שיעורא כיון דלא מצינו שום קרבן שהקריבו באותה שעה וקאמרי דתפלות כנגד קטורת תקנו דכתיב כו' וקטורת של תמיד בין הערבים היה משתהה אחר הקרבת התמיד עד פלג המנחה ומיהו למאי דבעי למימר פלג מנחה גדולה קאמר ר"י קשה הא מנליה דמה הקריבו באותה שעה ויש ליישב דאם הקדים תמיד של בין הערבים בזמן מנחה גדולה כדאיתא פרק תמיד נשחט (נח.) אפשר שלא היה משתהה הקטורת רק עד פלג מנחה גדולה והוא קרוב ברביעית שעה למנחה קטנה ודו"ק:

אברהם תקן כו'. לקמן קמסיק דלריב"ח נמי אסמכינהו אקרבנות דאלת"ה תפלת מוסף מאן תקנה וצ"ל דאיצטריך ליה למימר דאבות תקנום דאל"ה לא הוו תקנו תפלות כלל גם מוסף נגד קרבנות ולא שתקנו הם סדר י"ח ברכות דהא ביבנה נתקנה על הסדר אלא דמאבות למדנו שצריך לאדם להתפלל ג' תפלות בכל יום לקיים מה שנאמר ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו' ונראה עוד דודאי אברהם נמי היה מתפלל מנחה וערבית דאמרינן ביומא (כח:) דאפילו עירוב תבשילין קיים אלא דמכ"א מהאבות למדנו לפי מה שמצינו בו שהתפלל וכ"כ בספר יוחסין וכתב עוד אולי כ"א מהם היה יותר זריז כפי מדתו כו' ע"ש:

ואין שיחה כו'. כתבו התוס' תימה דבפרק קמא דמס' ע"ג מוכיח דשיחה תפלה מויצא וגו' כו' ע"ש ובפ"ק דע"ז (ז':) תירצו בזה דתרווייהו צריכי כו' ע"ש בתוס' והרא"ם כתב בפרשת חיי שרה על דברי התוס' דאינו מחוור דא"כ צ"ל דפי' אין שיחה כו' דפ' ת"ה שאין שיחה זו מלשון דבור אדם לחברו אלא תפלה ופי' אין שיחה אלא וכו' דפ' לפני אידיהן שאין שיחה זו תפלה בעלמא אלא קבועה ועוד כו' עכ"ל ואין זה כדאי לדחות דברי התוס' דבכ"מ מתפרשת אין שיחה כו' לפי ענינו דבפ' ת"ה דה"א ויצא יצחק לשוח וגו' כיון שלא נזכר עם מי היתה השיחה היה אפשר לומר דעם חבירו היתה שיחתו הביא מדכתיב לפני ה' ישפוך שיחו ובפ"ק דמס' ע"ז דלפני ה' ישפוך שיחו ודאי דמשמע לשון תפלה אלא דה"א שאינה קבועה הביא מדכתיב ויצא יצחק לשוח וגו' דהיינו קבועה ומ"ש שהרגישו התוס' בחולשת תירוצם ממה שהניחו הענין בתימה פ' ת"ה אין זו הראיה מכרעת דכן דרכם לכתוב תירוץ במקום אחד ולסמוך עליו במקום אחר:

ואין שיחה אלא תפלה כו'. ר"ל במקום הזה אינו אלא תפלה כמ"ש הרא"ם גבי אין נא אלא לשון בקשה כו' אבל גבי ויפגע אינו אלא תפלה כו' היינו דתרתי משמע ועיין בחידושינו פרק גיד הנשה:

גמרא במתני' נמחק רבי יהודה אומר עד שבע שעות ונ"ב התוס' לא גרסי כן עיין לקמן:

שם מתפלל בשחרית שתים שחרית מתפלל במנחה ב' כצ"ל ונ"ב אלמא דמושכת זמנה עד תפלת מנחה והיינו אחר חצות אבל מתשלומים שמתפלל תפלת מנחה שתים לא קדייק דהא תפלת ערבית כ"ע זמנה בלילה ומשלמת ביום ודו"ק:

רש"י בד"ה וכיון דעבר יומו בטל קרבנו כו' נ"ב דהכי אמרי' גבי קרבנות זבח ונסכים דבר יום ביומו מלמד שאם עבר יומו בטל קרבנו:

גמרא מתפלל בליל שבת שתים. וברי"ף וברא"ש הגירסא שתים של שבת וכצ"ל כאן והנה ה"ל להש"ס לסייעי' מהך ברייתא לר"ה בר"י ארי"צ ארי"ח דלעיל ועי' מש"כ בסוה"פ דלעיל:

שם והיא אחת עשרה שעות ח"ר. נ"ל דצ"ל מאחת כו' וכ"מ מרש"י כאן ויותר מדבריו לק' כ"ז א' ד"ה פלג ראשונה והוא מוכרח שם:

שם איב"ל ר"י פ"מ קמא קאמר כו'. ולק' ת"ש רי"א עד פה"מ אא"ב עד ול"ע בכלל כו'. לכאורה קשה מדוע לא נאמר דפלג פי' רגע חצות זמן משך המנחה כמו עד חצות דבדברי ת"ק דמתניתין (ומש"כ רש"י דלרבנן עול"ע בכלל נ"ל דקאי על עד הערב דקאמרי בתהמ"נ) ובריש מכלתין וחכ"א עד חצות עי' ש"א תשו' ה' ונ"ל משום שאם היה כוונת ר"י על רגע החוצצת הל"ל עד פלגות המנחה כמו שתרגם אונקלס על כחצות הלילה אבל לשון פלג מורה על כל משך זמן חצי המנחה ונ"ל דזהו החלוק בעצמו בין כחצות הלילה דהכוונה על רגע החוצצת ובין לשון ויהי בחצי הלילה דפי' במשך זמן חצי הלילה כמו חצי היריעה ודומיו וכדכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כו'. ונראה דהקב"ה בעצמו כביכול נתגלה ברגע חצות הלילה ממש וכמ"ש כחצות הלילה אני יוצא ובזה א"ש הא דאראב"ע (לעיל ט') ונאמר להלן ועברתי בא"מ בלילה הזה מה להלן עד חצות דשם אמר על עצמו ממש וכמו שדרשו באגדה ש"פ מקרא זה ובמשך חצי הלילה עד הבקר היו ע"י שלוחיו ומלאכיו כמו שכתב ויהי בחצי הלילה וה' כו' ואמרי' במדרש כ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו ולכן צום של"י איש מפתח ביתו עד הבקר מפני שניתן רשות למשחית כו' ובזה שוב לא נצטרך למה שנדחק הרמב"ן שם:

רש"י ד"ה שני'. עי' מהרש"א שנדחק בדבריו. ול"נ דדעת רש"י דאף אם עדיין לא התפלל כלל חובת שעתי' צריך להקדימה לתפלת תשלומין מ"מ אם כבר התפלל חובת שעתי' רק דטעה בענין שצריך לחזור ולהתפלל בכגון זה יכול להקדים תפלת תשלומין וכה"ג מחלקים התוס' לקמן כ"ט ב' דבור המתחיל טעה ע"ש. [אח"ז מצאתי להפר"ח בסי' ק"ח שפסק כן מדינא מסברא ע"ש] :

תוס' ד"ה טעה. שגם בשבת היה דין שיתפלל כל י"ח כו'. כדאיתא לעיל כ"ח א':

בא"ד ומיהו בר"א למ"כ כו'. עי' מהרש"א שכתב דלכאורה מתוך הגמרא נמי מוכח הכי כו'. נראה שהבין דמאי דקאמר הגמ' ומהדרינן ליה פי' דצריך להתפלל פעם הג' ושגה בזה במחכ"ת דפשוט דקאי בעלמא ר"ל דאם לא הזכיר הבדלה בח"ה מהדרינן ליה אבל הכא א"ל דבאמת הוה מעוות לא יוכל לתקן וכסברת רי"ה ועוד י"ל דלא היה בגירסתם תיבות ומהדרינן ליה כי גם בגי' הרא"ש ליתנייהו ועוד נ"ל דע"כ המקשה הוה ס"ל דתפלה הראשונה ודאי היתה כוונתו לשם חובת שעתי' כדינה להקדימה דאל"כ היכי דייק למימרא כו' ולכן לא מוכח מידי דהא לא התפלל כלל לשם תשלומין אבל מאלפסי מוכח שפיר דהוא ס"ל דלהכי לא עלתה לו משום דכוונתו היתה לשם תשלומין ודו"ק:

תוס' ד"ה עד פה"מ. נ"ל דקושייתם קאי על האיבעי' דאת"ל דר"י פ"מ גדולה קאמר (אבל באמת אינו ברור לי כוונת האיבעי' ראשונה אם הכוונ' לספוקי אם פ"מ גדולה אם קטנה או הספק הוא אם פלג ראשון ממ"ק אם פלג אחרון לצד הא' קשה דהל"ל פלג מ"ג קאמר או פלג מ"ק כשמותן בברייתא דלעיל בסמוך. ולצד הב' קשה דהל"ל פלג מנחה ראשונה כלשון הגמרא לקמן מי סברת כו' פלג ראשונה קאמר ובפירש"י לא מצאתי הכרע כ"כ) והיינו רבע שעה קודם מ"ק דהאיך יתכן זה דהא בכל יום היה קרב בט' ומחצה וא"כ עכ"פ עד זמן זה היה ראוי לתפה"מ וע"ז תירצו שפיר דתפלה נגד קטורת כו' ור"ל דקטורת שבכ"י היה בזמן זה דהא דקאמרינן דקרב בט' ומחצה היינו גמר הקרבתו כדפירש"י בר"פ ת"נ והיינו עם הקטורת ומנחת נסכים (ודברי רש"י פה ד"ה מ"ק אינם מדוקדקים) וקטורת של בה"ע היה קודם לנסכין כדאיתא ביומא (ל"א ב') ודברי מהרש"א בזה תמוהים ודחוקים:

בא"ד דכתיב תכון תפלתי קטורת. לעיל (ו' ב') מוקי לה ר"י להאי קרא בתפלת ערבית וצ"ל דהתם אליבא דרבנן וכן בירושלמי בפרקין מוקי לה בתפלת המנחה:

דאלת״ה תפלת מוסף כו' נ״ב בספר הזוהר משמע שהיא בסוד יוסף. מ"מ לא מצינו בהדיא. ולא סמך בכתוב:

תוס' ד״ה יצחק. ואע״ג כו'. נ״ב וי"ל ודאי גם אברהם התפלל מנחה לעולם שתפי' ע"ת קיים. מיהו קמי דתקנה יצחק בתורת רשות ונדבה. ויצחק קבעה חובה וכן ערבית עד דאתא יעקב:

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת, אָבוֹת תִּקְּנוּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת, כְּנֶגֶד תְּמִידִים תִּקְּנוּם. מקשים בשלמא למאן דאמר כנגד תמידין לכך ערבית רשות, מפני שהיא כנגד איברים ופדרים, ואין קרבן תמיד כנגדה, אלא למאן דאמר כנגד אבות, למה ערבית רשות, והלא יעקב הוא בחיר שבאבות? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית כח, יא) וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, ששקעה חמה קודם שתי שעות, נמצא אף על גב דהוה לילה כשהתפלל יעקב אבינו ע"ה ערבית, מכל מקום היו שעות דיממא שהם שעות של מנחה, ולכן תפלת ערבית בלילה הוא רשות, יען שהזמן שנתקנה בו מצד השקיעה שהיתה שלא בעונתה נעשה לילה, אבל מצד חשבון השעות הראוים ליום הוא משעות דיממא, ועל דרך זה אמרתי טעם לרבי יהודה דסבירא ליה תפלת ערבית מפלג המנחה בעוד השמש על הארץ. והנה בזוהר חדש איכא, תפלת ערבית נחית נוריאל לקבלה, ושחרית מיכאל, ומנחה גבריאל, וראשי תיבות מלאכים אלו הוא מג"ן, ובזה יובן הטעם שחותמין ברכת אבות ב'מגן', כי התפלות אבות תקנום, ולכן אמר דוד המלך ע"ה (שמואל ב' כב, לז) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ, ובמדרש נשא איתא, שחרית נקראת הגשה, שנאמר (בראשית יח, כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, ומנחה נקראת מנחה כמשמעו, ותפלת ערבית נקראת קטורת, עיין שם, נמצא מתתא לעילא הם ראשי תיבות הק"ם, והוא שם קדוש משמות ע"ב, ומועיל להקים המזל, וידוע שכל התפלות נקבצים ביסוד, ולזה רמז יוסף הצדיק ע"ה בחלומו (בראשית לז, ז) וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה שהוא היה בחינת היסוד, אבל דוד המלך ע"ה אמר וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ, שהוא רמז לשלש תפילות בתיבת מגן כאמור, היינו כי דוד המלך ע"ה הוא במלכות, שהוא שם אֲדֹנָי שעולה [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] תַּרְעָא [671] שהוא [פירוש שתרגומו] שַׁעַר שבו נכנסים התפלות תחלה, ועולים ונקבצים ביסוד, לכך קודם העמידה אומרים אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח.

גמ' תפלות אבות תקנום. עי' תענית (דף כ"ח ע"א) ברש"י ד"ה הללו:

שם ואין שיחה אלא תפלה. בשאלתות דרא"ג פ' לך לך איתא שנאמר אשפוך לפניו שיחי. וכן הוא בתוס' ע"ג (דף ז' ע"ב) ד"ה ואין:

תוס' ד"ה ואין כו' ובפרק חלק הוא אומר להיפך. וכן בסנה' (ד' צ"ו ע"ב) ואין כסף אלא צדיקים שנאמר ואכרה לי. ובחולין (דף צ"ב ע"א) אומר בהיפך:

בתוספות ד"ה טעה ולא התפלל כו' וא"ת והלא הוא מתפלל יותר. נראה כוונתן בזה דלפ"ז משמע דתפלה זו אינה לתשלומין ממש א"כ למה יתפלל יותר דא"כ אין זה כמו אותה עיקר התפלה ממש אע"כ דתשלומי תפלה אינה באה אלא משום תקנת חכמים בעלמא ולפ"ז משמע דה"ה בטעה ולא הזכיר של ר"ח במנחה דהו"ל כאילו לא התפלל לגמרי ושייך ג"כ תקנת חכמים שיחזור ויתפלל וע"ז מתרצים דאין בכך כלום כיון שגם בשבת היה הדין שיתפלל כל י"ח ואם כן שפיר הוה תשלומי תפלה ממש משא"כ בלא הזכיר של ר"ח כנ"ל בכוונתם ודו"ק:

שם בא"ד ומיהו ברב אלפס כו' עד סוף הדיבור. ואע"ג דבגמרא אסיקנא להך ברייתא בקושיא אפ"ה פוסק רב אלפס כיון שלא קאמר תיובתא כ"כ הרא"ש ז"ל בשם רב האי גאון ומה שלא הרגישו התוס' בזה נ"ל דמשמע להו דאפילו לשון תיובתא לא שייך אלא לדחות מימרא דאמוראי משא"כ לענין רומיא דברייתות לעולם אין לדחות שום ברייתא ממקומה לומר דחדא משבשתא היא אלא אית לן לתרוצי בכל מה דאפשר. אמנם לפי מה דפרישית לעיל בלא"ה א"ש הא דמסקינן בקושיא משום דעיקר פירושא דרב אלפס היינו דוקא למאי דקיי"ל תפלות כנגד תמידין תיקנום א"כ לפ"ז ודאי חייב להקדים אותה תפלה שהגיע זמנה והשניה לתשלומין כדאשכחן בקרבנות וכדפרישית משא"כ למ"ד תפלת אבות תקנום נראה דלא שייך בהו הקדמה כלל ואדרבה יותר היה נכון להתפלל תפלה של תשלומין והיינו כסדר אבות נמצא דלפ"ז לא שייך שינויא דרב אלפס א"כ שפיר מסיק הגמרא בקושיא והיינו למ"ד תפלות תפלות אבות תקנום כנ"ל ודו"ק:

בגמ' איתמר רבי יוסי בר"ח אמר תפלות אבות תקנום ורבי יהושע בן לוי אמר כו' לכאורה נראה דהך פלוגתא תליא בפלוגתא דתנאי לקמן אי תפלת ערבית רשות או חובה דמאן דסבירא ליה רשות ע"כ סבר דכנגד תמידין תקנום ומש"ה תפלת שחרית ומנחה חובה משא"כ תפלת ערבית שאינה אלא כנגד אברים ופדרים דלא מעכבי כפרה ועוד שעיקר מצותן להקטירן ביום ומש"ה הוי שפיר רשות ומ"ד תפלת ערבית חובה סובר דתפלות אבות תקנום דלפ"ז כולהו ג' תפלות כי הדדי נינהו דמ"ש ולפ"ז א"ש נמי הא דמקשינן בסמוך אדר"י ב"ח נימא תיהוי תיובתא מאידך ברייתא ואמאי לא מקשי נמי מברייתא קמייתא דאבות תיקנום דנימא תיהוי תיובתא דריב"ל. ועוד בפשיטות הוה ליה לאקשויי ברייתות אהדדי ולמאי דפרישית א"ש דלא מצי לאקשויי הכי כיון דפלוגתא דתנאי היא משא"כ אדר"י ב"ח מקשה שפיר כיון דבכולה מתניתין דתפלת השחר וכל התפלות איירי בהו ר' יהודא ורבנן ומסתמא קיי"ל כהני תנאי דמתני' ואינהו גופייהו קאמרי בברייתא ליתא טעם לדבריהם כנגד תמידין א"כ קשיא שפיר אדר"י ב"ח דמשמע דפשיטא ליה דאבות תיקנום ותיקשי ליה מתני' כך היה נ"ל לכאורה אלא לפי שמצאתי בירושלמי דריב"ל גופא דאמר הכא כנגד תמידין תקנום והתם קאמר דאבות תקנום ומשמע מזה דלמסקנא דשמעתין לא פליגי ריב"ל ור"י ב"ח כלל דלפי האמת אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות. ומיהו בירושלמי גופא מסיק דפלוגתא דאמוראי היא ועיין מה שאכתוב בסמוך דאף למ"ד אבות תקנום נמי מצי סבר דתפלת ערבית רשות וק"ל:

בתוס' ד"ה יצחק תיקן כו' ואע"ג דאמרינן צלותא דאברהם כו' וי"ל היינו אחר שתיקנה יצחק עכ"ל. ואע"ג דבשעת עקידה דהוי מקמי הכי אמר הקב"ה לאברהם וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי ודרשינן שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו עירוב תבשילין מ"מ י"ל דלענין תפלת המנחה מקום הניחו ליצחק מן השמים ומש"ה לא נתגלה אותה מצוה לאברהם עד שתקנה יצחק. ומיהו לענ"ד אין צורך לזה דהשתא דאתינא להכי מצינו למימר בפשיטות דהא דאמר רב ספרא במס' יומא צלותא דאברהם מכי שחרי כותלי היינו למאי דקיי"ל דתפלות כנגד תמידין תקנו ולפ"ז בודאי שהתפלל אברהם וכל האבות שלש תפלות בכל יום תמיד כמו שקיים כל התורה כולה והנך קראי דאבות לא משמע ליה דאיירי לענין תפלות כנ"ל וק"ל:

בד"ה ואין שיחה אלא תפלה כו' תימא דבפ"ק דעכו"ם מוכיח כו' י"ל דכיוצא בו כו' עד סוף הדיבור. ועיין בתוס' במסכת עכו"ם שם כתבו לתרץ בענין אחר דודאי על עיקר לשון לשוח דהיינו תפלה ולא שיחה בעלמא איצטריך למילף מקרא דתפלה לעני אלא דאכתי לא ידענא בתפלה לעני גופא אי האי ישפוך שיחו איירי בתפלה קבועה או מתפלת עראי מש"ה איצטריך למילף מיצחק ע"ש. ונראה דהכא לא משמע להו לתרץ כן מתרי טעמי חדא כיון דביצחק גופא לא ידענא שהתפלל תפלה קבועה אלא מדכתיב לפנות ערב שהיא זמן תפלת מנחה א"כ טפי הו"ל לאתויי התם לאסוקי קרא דלפנות ערב ומדלא מייתי התם אלא רישא דקרא דויצא יצחק לשוח בשדה אלמא דלאו לענין תפלה קבועה בעי למילף התם ועוד דמסברא נמי משמע הכי דהא למסקנא דהתם דטעמא דר"א דקאמר ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל היינו משום דלא יליף ממשה דעבד איפכא דשאני משה דרב גובריה. ופרש"י שם לשאר כל אדם מחזי כיוהרא. וא"כ לפ"ז ודאי שאין לחלק בין תפלה קבועה לשאר תפלה לכך תירצו כאן בע"א כן נ"ל:

בד"ה יעקב תיקן ת"ע. תימא דאמר בפ' ג"ה דהתפלל ערבית ביום וקשה למתני' דפ"ק כו' ולפ"מ שפירשנו דקי"ל כר"י ניחא כו' עד סוף הדבור. ולכאורה יש לתמוה שאם כוונתן במ"ש ולפ"מ שפירשנו היינו דלא כפרש"י בריש מכילתין א"כ לא א"ש דהא לפרש"י אדרבא ניחא טפי שהרי לפירושו עיקר זמן תפלה לא תליא כלל בק"ש דזמן ק"ש לא הוי אלא בצאת הכוכבים לתנא דמתני' אבל זמן תפלה הוי קודם לכן כמו שהביא רש"י להדיא לשון הירושלמי דמשמע הכי מיהו לפ"מ שכתבתי לעיל בריש מכילתין בשיטת רש"י יש ליישב דברי תוס' כאן. אלא דנראה דהתוס' לא נחתו להכי כדפרישית לעיל וא"כ צריך לפרש דברי תוס' כאן על כוונה אחרת. והיינו שרוצין להכריע כאן כשיטת ר"ת דלעיל דמנהגינו משום דקיי"ל כר"י. משא"כ לשיטת ר"י דריש מכילתין שכתב ליישב מנהגינו משום דסבירא לן כהני תנאי דברייתא. וכבר כתבתי שם בשיטת ר"י דהא דסמכינן אתנאי דברייתא לגבי סתם מתניתין היינו משום טורח הציבור שיתפללו תפלת מנחה ותפלת ערבית כאחד כמ"ש הפוסקים וא"כ לפ"ז משמע דלעולם עיקר מצות זמן תפלת ערבית היינו בצאת הכוכבים כתנא דמתניתין וא"כ לפ"ז שפיר קשיא להו הכא מפרק ג"ה דמשמע דיעקב התפלל ביום וא"כ לפ"ז ודאי דעיקר זמנה ביום כיון דיעקב תיקנה כנ"ל בכוונת התוס' ומה שסיימו בדבריהם שטוב להתפלל מבע"י קצת צריך לי עיון דהא למ"ש דקיי"ל כר"י ולקמן בשמעתין משמע דלר"י לאחר שעבר זמן תפילת מנחה מתחיל מיד זמן תפלת ערבית וא"כ משמע דעיקר זמן הוא מיד לאחר פלג המנחה ובאותו שעה טוב להתפלל דזריזין מקדימין דמסתמא נמי דיעקב התפלל באותו שעה כיון דהוי דעתיה למיהדר. ויש ליישב בדוחק:

מיהו כל זה כתבתי לשיטת התוספות אמנם לולי דבריהם היה נ"ל דתפלת יעקב באותו זמן לא היה בדעתו לקובעה תפלת ערבית אלא שרצה להתפלל דרך נדבה כדמשמע לישנא דהתם דאמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי אלא לאחר שראה יעקב ששקעה לו החמה שלא בעונתה מש"ה לאח"כ נקבע זמן תפלת ערבית לאחר שקיעת החמה והיינו כתנא דמתניתין דריש מכילתין. ונראה שמזה הטעם קי"ל תפלת ערבית רשות והוי קשיא לן מה"ת היא כיון דיעקב תיקנה ולמאי דפרישית א"ש כיון שהוא עצמו לא התפלל אותה התפלה אלא דרך נדבה ובדרוש הארכתי עוד להוכיח שבאותה שעה היה מתפלל תפלת מנחה לפי מה שמצאתי במדרש שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה שתי שעות ועוד הוכחות אחרות שלאחר ששקעה לו החמה חזר והתפלל תפלת ערבית וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא מ"ט אמרו תפלת מנחה עד הערב שהרי תמיד כו' קרב והולך עד הערב ר"י אומר כו' שהרי תמיד כו' קרב והולך עד פלג המנחה כו'. ויל"ד דלענין הקרבת התמיד במאי קמיפלגי ר"י ורבנן דנהי דלענין זמן תמיד של שחר שפיר פליגי בקרא דכתיב תעשו בבוקר דלרבנן עד חצות קרי בוקר ולר"י עד ארבע שעות כדמפרש בגמרא לקמן בסמוך משא"כ לענין תמיד של בין הערבים לא אתפרש טעמייהו במאי קמיפלגי ונהי דלענין התפלה כתבו התוס' דטעמא דר"י משום קטורת מיהו מלשון הגמרא משמע דבתמיד גופא פליגי. תו קשיא לי בהא דקאמרי רבנן שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב בע"כ היינו דנהי דעיקר זמן הקרבת התמיד מן התורה משש ומחצה ומדרבנן בח' ומחצה או בט' ומחצה כדאיתא בר"פ תמיד נשחט מ"מ כיון דבדיעבד כשר עד הערב מש"ה הוי זמן תפילה לרבנן עד הערב אלא דאכתי קשה דהא בזבחים דף נ"ו אמר ר"י בר אבדימי מניין לדם שנפסל משקיעת החמה כו' וכתבו שם התוס' דהיינו מתחילת שקיעה שהוא מהלך ד' מילין קודם צאת הכוכבים א"כ הוא קרוב ממש לשיעורו דר"י ומכ"ש להנך אמוראי דפרק מי שהיה טמא דסברי דמתחילת שקיעה עד צאת הכוכבים ה' מילין דא"כ הוי שיעורא דרבנן מוקדם מדרבי יהודא ולכאורה היה נ"ל לומר דשיעורא דתמיד לאו אשחיטת וזריקת התמיד קאי שנפסל בשקיעת החמה אלא נגד הקטרת התמיד הוי זמן תפלה דאע"פ דהקטרה כשרה כל הלילה מ"מ עיקר מצות הקטרה ביום דחביבה מצוה בשעתה דמש"ה דחי שבת ולפ"ז ממילא היינו צאת הכוכבים דהא קיי"ל עד צאת הכוכבים יממא הוא ודוקא גבי דם אמרינן דנפסל בתחילת שקיעה כיון דמייתרא קרא דביום הקריבו ע"ש בתוס' בזבחים אלא דאכתי קשה היאך אפשר לומר דזמן הקטרת תמיד ביום היינו עד צאת הכוכבים דהא ביומא דף ל"א תנן להדיא דקטורת של בין הערבים זמנה בין איברים לנסכים וא"כ לאחר הקטרת התמיד עדיין היו צריכין להקטיר קטורת ולהטיב הנרות שזמנם ג"כ ביום קודם צאת הכוכבים עכ"פ וכ"ש לשיטת התוס' כאן שכתבו שזמן קטורת הוא מפלג המנחה וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב אם לא שנאמר מה שאמרו חכמים שתמיד קרב והולך עד הערב היינו כל מה דשייך להקרבת תמיד והיינו נסכי התמיד שהן בכלל תמיד כדכתיב עולת התמיד ומנחתו ונסכו וכדפרישית בר"פ תמיד נשחט שאף הן קודמים לפסח שזמנם ג"כ ביום לכתחלה שהרי הלוים אומרים שירה עליהם ושירה דוקא ביום כדאיתא בערכין דאיתקש לשירות ועיין בזה בתוס' דר"ה דף ל' ובחידושינו שם א"כ לפ"ז א"ש טעמייהו דרבנן דתפילת המנחה עד הערב ממש בדיעבד עד צאת הכוכבים והיינו משום דזימנין דנסכי התמיד היו קריבין סוף היום סמוך לצאת הכוכבים כן נ"ל בטעמייהו דרבנן והא"ש נמי טעמא דר"י בין לענין תפלה בין לענין תמיד דאיהו לא אזיל בתר נסכים אלא שהכל תלוי בהקטרת התמיד שהוא קודם לזמן קטורת כדאיתא ביומא מש"ה קאמר עד פלג המנחה כמ"ש התוס' דזמן קטורת היה באותה שעה כן נ"ל נכון בעזה"י בטעמייהו דר"י ורבנן ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה עד פלג המנחה תימא מנ"ל הא כו' וי"ל דר"י ס"ל תפלה כנגד קטורת תקנו דכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דבפ"ק דף ו' ע"ב יליף רבי יוחנן מהאי קרא דתכון תפלתי קטורת לפניך שיהיה אדם זהיר אף בתפילת ערבית א"כ משמע להדיא דהאי קרא בתפילת ערבית איירי ולא בתפילת מנחה ונראה דוחק לומר דר"י פליג אדרבי יהודא בלישנא וטעמא דקרא מיהו יש ליישב לפי מה דאמרינן בסמוך דלר"י הוי פלג המנחה סוף זמן תפילת מנחה ותחלת זמן דתפילת ערבית אם כן שפיר מצינן למידרש האי קרא להכי ולהכי הא כדאיתא והא כדאיתא כיון דשניהם היו בזמן קטורת כן נ"ל בשיטת התוס' מיהו למאי דפרישית בסמוך אין צורך לכל זה אלא דבלא"ה א"ש טעמא דר"י דאמר עד פלג המנחה והיינו שא"א להמשיך זמן הקרבת התמיד יותר כיון שהיו צריכין להקטיר האברים קודם לקטורת ולהטבת הנרות ולנסכים ולשירה שכולם צריכין להיות ביום קודם צאת הכוכבים ומש"ה בעינן שיעורא דפלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה ועוד כיון שהדם נפסל בשקיעת החמה והיינו בתחלת שקיעה שהוא קרב לשיעורא דר"י כדפרישית וכיון דא"א לצמצם מש"ה אפילו בשעת הדחק היו צריכין להקדים קצת יותר מש"ה עד האי שעתא מיקרי שפיר זמן הקטרת התמיד ועי"ל דכיון שתקנו תפילת ערבית נגד הקטרת איברים מש"ה לא משמע ליה לר"י לומר שתקנו זמן תפילת המנחה נמי כנגד הקטרת התמיד עצמו אלא דתפילת המנחה תיקנו כנגד זריקת התמיד שהוא עיקר כפרה המעכבת וזמן זריקה ודאי הוי עד פלג המנחה שהיא קרוב לתחילת שקיעת החמה כמו שכתבתי מלשון התוספות בזבחים כן נראה לי נכון. מיהו בירושלמי משמע כדברי תוספות דלרבי יהודא תפלת המנחה כנגד הקטורת תיקנו אלא דבתר הכי מייתי דר"י בר חנינא הוי מצלי עם דמדומי חמה ולפמ"ש זה ממש שיעורו של רבי יהודא בתחלת שקיעה וזה נוטה למה שכתבתי. ולענין פלוגתייהו דר"י ורבנן בתפלת המוספין יבואר לקמן דף כ"ח ע"ש:

בגמרא פיסקא ר"י אמר עד ד' שעות איבעיא להו עד ועד בכלל כו' ופרש"י דלר"י הוא דקבעי דאילו לרבנן עד ולא עד בכלל עכ"ל. ויל"ד דא"כ מאי קמיבעיא ליה מה"ת נאמר דעד דרבנן הוי ולא עד בכלל ודר"י הוי בכלל ואי שמעית ליה הן ברייתא דלקמן דמייתי מתני' דעדיות דר"י בן בבא העיד על תמיד של שחר שקרב בד' שעות א"כ מאי קמיבעיא ליה פשיטא דהוי בכלל דאי ס"ד דלא עד בכלל הוי מתני' דעדיות דלא כר"י ולא כרבנן ואפשר דבעל האיבעיא הוי קים ליה הך ברייתא דהיו לפניו ב' תפילות דמייתי הש"ס בסמוך למידק מינה דעד דסיפא דר"י הוי עד בכלל וקס"ד דמסתמא ברישא נמי עד בכלל אלא דאכתי קשיא הך דעדיות אטו מי לא ידע בעל האיבעיא הך מתני' דבחירתא דלא מיתוקמא אלא כר"י וא"כ ודאי עד ועד בכלל. ונלע"ד ליישב דבמתני' דעדיות גופא מספקא ליה לבעל האיבעיא בהא דקתני שקרב בארבע שעות אי קאי אשחיטת התמיד וזריקתו או אהקטרה כדקתני בהאי לישנא בריש פרק תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה. וכיון דפשיטא ליה דלענין תפלה ודאי תיקנו נגד שעת שחיטת התמיד וזריקתו שהיא עיקר הכפרה וכדמשמע להדיא מלשון הגמרא ביומא בר"פ אמר להם הממונה דצלותא דמנחה דאברהם מכי משחרי כותלי אלמא דהיינו משעת שחיטת התמיד וזריקתו וכ"ש בתפלת השחרית דאברהם דמשמע מקרא גופא דכתיב וישכם אברהם בבוקר והיינו ע"כ מצפרא בהנץ החמה דהא ילפינן מהאי קרא דזריזין מקדימין למצות מצפרא. ומש"ה הוי משמע ליה לבעל האיבעיא דהא דקתני בעדיות קרב בד' שעות ע"כ אהקטרה קאי כדפרישית אבל תפלה שהיא בשעת שחיטה וזריקה אית לן למימר דעד ולא עד בכלל והיינו בג' שעות כדאשכחן במן דכתיב וילקטו בבוקר בבוקר וחם השמש ונמס אלמא דלא מקרי בוקר אלא עד שלש שעות כדס"ד דהמקשה לקמן בסמוך דאמר מאן תנא להא דתניא וחם השמש ונמס כו' והיינו כפרש"י דקס"ד דמהאי קרא משמע שאין נקרא בוקר אלא עד ג' שעות. ועוד נ"ל דאפילו לסברת התרצן לקמן דהא דבמן הוי הלקיטה עד סוף ג' שעות היינו משום דאליבא דר"י דרשינן הא דכתיב בבוקר בבוקר להקדים שעה א' ואם כן לפ"ז ממילא אית לן למימר דה"ה לענין דם התמיד דכתיב נמי תרי זימני בבוקר כדאיתא להדיא ביומא דף ל' דהא דכתיב בבוקר בבוקר בשני גזרי העצים דלא צריך שדינן לחד בבוקר לדם התמיד דליהוי בתמיד תרי זימני בבוקר א"כ לר"י דלא הוי בוקר אלא עד ד' שעות כדמשמע מתני' דעדיות ע"כ דבהקטרה איירי אבל דם התמיד ע"כ בסוף ג' הוי כיון דכתיב תרי זימני בבקר להקדים שעה אחת כן נ"ל נכון ומשום הכי מספקא ליה לבעל האיבעיא. ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת התוס' דתפלת המנחה לר"י הוי סוף זמנה בפלג מנחה קטנה נגד קטורת וא"כ אית לן למימר דבתפלת שחרית לר"י נמי הוי סוף זמנה בסוף ג' שהיא זמן קטורת לר"י דהא בקטורת כתיב בהדיא תרי זימני בבוקר כדאיתא התם ביומא דמש"ה קטורת קודמת לאברים ע"ש ולפ"ז מסתמא מקדמינן לה שעה אחת קודם הקטרת אברים שהיתה בסוף ד' כדמשמע מתניתין דעדיות והיינו דומיא דמפרשינן בסמוך דבוקר יתירא להקדים שעה אחת כן נראה לי נכון כפתור ופרח ועיין עוד בסמוך:

למימרא וכו' כמאן דלא צלי ומהדרינן לי'. נלע"ד דהיינו דמה דאמר ומהדרינן לי' היינו בשאר מוצאי שבתות אם שכח הבדלה בח"ה מהדרינן לי' דלדעת המקשה כיון דלא עלתה הראשונה לחובת שעתי' מכלל דכמאן דלא צלי דמי ואמנם עתה שני' עלתה לו לחובת שעתי' ולתשלומין שוב לא יתפלל לדברי רבינו יהודה בתוס' בד"ה טעה וכו' ולכך הוצרכו התוס' להביא ראי' מדברי רב אלפס שכתב בהדיא שעתה צריך לחזור ולהתפלל כדי להקדים חובת שעתי'. ומתורץ מה שנתקשה מהרש"א בדברי התוס':

ורמינהו וכו' קשיא. כתב הרא"ש בשם רבינו האי דאע"ג דקאמר קשיא כיון דלא קאמר תיובתא לא נדחית מהלכה דטעמא דמסתבר הוא דכיון דמבדיל בשני' גלי דעתי' דזו היא לחובת שעתא ולכך ראשונה לא עלתה מטעם שהקדים התשלומין לחובת שעתי' ואי לא אבדיל בשתיהן עלו לו וכן הוא בתוס' בשם רב אלפס. ונסתפקתי במי שלא התפלל שחרית ולא נזכר עד סמוך לערב ועדיין לא התפלל מנחה ואין שהות ביום רק לתפלה אחת ואם יתפלל אותה של מנחה נדחית של שחרית לגמרי לפי דברי התוס' בעמוד הקודם דאחר זמן שקל תפלות ליכא שוב תשלומין אם אמרינן דאלים חובת שעתא להקדימה אפילו במקום שיודחה התשלומין לגמרי או דלמא היכי שזו עוברת לגמרי היא קודמת לחובת שעתא שאינה עוברת לגמרי שהרי למנחה יהי' תשלומין בערבית. והנה הלבוש נתן טעם למה חובת שעתי' ברישא הוא משום דחובת שעתא מקרי תדיר לכך צריך להקדימה עיין בריש סימן ק"ח. ולפי"ז נראה דכאן יקדים התשלומין דבמקום שיודחה שאינה תדיר לגמרי דחינן מעלת התדיר שהרי פסק המג"א בס"ס רפ"ו שאם הוא סמוך לערב יקדים של מוסף לשל מנחה לפי שמנחה יש לה תשלומין בערבית והרי מנחה היא תדיר. ואמנם בלי דברי המ"א להביא ראי' מדברי רבי יהודה בברייתא לקמן דף ך"ח ע"א דסובר מתפלל של מוסף תחלה ואח"כ מנחה שזו עוברת וכו' הרי דר"י לטעמי' שמוסף היא עוברת דחינן מעלת התדיר שבמנחה דשאני התם שהתדיר עכ"פ לא יודחה מזמנו שהרי מנחה שמנה עד הערב. משא"כ נדון שלפנינו יודחה מנחה מזמנה. אבל מדברי המג"א הוא ראי' שגם בדברי המ"א נדחה מנחה לערבית. ואין לדחות דשאני מוסף דהוא אז חובת שעתי' כמו מנחה לכך דחינן מנחה שיש לה תשלומין שלא יודחה מוסף לגמרי משא"כ בנדון שאנו עוסקים שכבר נדחה משעתי' שוב לא דחינן מנחה שהוא חובת שעתי' מזמנו כלל. דהרי לדעת הלבוש כל מעלת חובת שעתא הוא משום תדיר דזה מחשב תדיר והרי מנחה כנגד מוסף הוא תדיר ממש ואפ"ה לא משגחינן בתדיר במקום שיודחה שאינו תדיר לגמרי וכ"ז לדעת הלבוש. אבל המע"מ בר"פ דחה טעם הלבוש וכתב טעם אחר על הקדמת חובת שעתי' נדחה סברה זו וא"כ אפשר דדחינן שחרית לגמרי כדי שלא להקדימה לחובת שעתי':

ת"כ דריב"ח אברהם תקן וכו'. הנה לא קאמר הש"ס כאן על ברייתא זו נימא תהוי תיובתא דריב"ל כדאמר לקמן באידך ברייתא דתניא כותי' דריב"ל דאמר נימא תהוי תיובתא דריב"ח. ונראה משום דריב"ל סוף התנאים היו ולא שייך למימר עליו תיובתא מברייתא דאיהו תנא ופליג. ועוד נלע"ד דברייתא זו לא אמרה בפירוש שהאבות תיקנו תפלות הללו חובה לדורות רק אמרה שהמה תיקנו שלש תפלות הללו ואולי לעצמם תיקנו ולא לדורות ואנשי כה"ג שתיקנו לדורות נגד תמידין תיקנום וליכא תיובתא על ריב"ל. ובהכי ניחא דקאמר לקמן נימא תהוי תיובתא דריב"ח. ולכאורה קשה איך שייך תיובתא כיון דאיכא ברייתא דמסייע לי' ולפי מה שכתבתי ניחא דהך ברייתא אינו מסייע לי' לחלוטין:

שהרי אברים ופדרים וכו'. משמע מכאן שזמן תפלת ערבית כל הלילה דאף דלקמן דף כ"ז ע"ב קאמר מאי אין לה קבע וכו' לתני כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמ"ד ת"ע רשות וכו' מ"מ גם זה בכלל שזמנה כל הלילה וכ"כ רבינו יונה בהדיא כדמוכח כאן דקאמר ומ"מ אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי או"פ וכו' קרבים והולכים כל הלילה והנה לא מצינו שום סיג בתפלת הערב ואם כי ממילא הוא מסויג שהרי קיי"ל כר"י דף ד' ע"ב דגם ערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה וכיון שק"ש שצריך לקרות לכתחלה קודם חצות ממילא צריך לסמוך לה תפלת ערבית וק"ו לריב"ל דאמר תפלת באמצע תקנום א"כ צריך להקדים ת"ע לק"ש של ערבית מ"מ קשיא ברייתא זו דמשמע שזמנה כל הלילה וצ"ל דנ"מ לנשים דפטירי מק"ש ולדידהו זמן ת"ע כל הלילה וצריך טעם למה לא עשו סיג. ולדברי רש"י בריש מכילתין במשנה ראשונה שכתב רש"י שם בסוף המשנה דבהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות ולא עשו בו סיג ניחא כיון דת"ע הוא נגד הקטר או"מ כשם שנא עשו בהם סיג כך לא עשו בת"ע סיג. אבל לדעת הרמב"ם דגם בה"ח אמרו ע"ח ועיין מ"ש בחידושינו שם בריש מכילתין ואעפי"כ פסק בפ"ג מהל' תפלה הל' וי"ו שזמנה מתחלת הלילה עד שיעלה ע"ה. וצ"ל כיון שהיא רשות לכך לא עשו סיג. ואמנם זה ניחא לדידן דקיי"ל ת"ע רשות אבל לרבן גמליאל דסובר לקמן בדף הסמוך שהיא חובה א"כ גם בה ראוי לעשות סיג וקשה במשנה בריש מכילתין שבאו בניו מבית המשתה ואמרו לא קרינו את שמע ומסתמא גם תפלת ערבית לא התפללו ובפרט לר"י דגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפלה הרי שאם לא קראו את שמע גם ערבית לא התפללו ומדוע שאלו רק על ק"ש ולא שאלו על תפלה ומסתמא בזה ס"ל כאבוהון דת"ע חובה דבשלמא לענין ק"ש שאלו כיון דרבים פליגי על ר"ג במפורש בדף ט' ע"א אבל בת"ע דר' יהושע לחוד פליג מסתמא הם כאבוהון ס"ל וא"כ שיך גם בתפלה סיג ולמה לא שאלו על תפלה וצ"ל דעל תפלה ודאי ידעו שאינו אלא משום סיג כי מצד עצמה מהי תיתי לא יהי' זמנה כל הלילה כי או"פ מדאורייתא כשרים כל הלילה ולכן בדיעבד בודאי יש להם זמן אבל בק"ש שאלו אולי חכמים ס"ל דזמן שכיבה אינה אלא עד חצות. ועוד אפשר שלכך לא שאלו על תפלה לפי שיש לה תשלומין בשחרית שיתפלל שתים אבל ק"ש אין לה תשלומין להיש חולקים בס"ס נ"ח ובלימוד התלמידים הרחבתי הדבור בזה לפרש אריכות דברי ר"ג לבניו שאמר ולא זו בלבד וכו':

ואסמכינהו רבנן אקרבנות. נלע"ד דהיינו לענין זמנן שיהי' כפי זמן הקרבנות דאל"כ כיון שכבר תיקנום האבות למה הוצרכו שוב רבנן לאסמכינהו כלל על קרבנות:

רש"י בד"ה שני' עלתה וכו' הואיל והבדיל בה וכו'. עיין מהרש"א. ולענ"ד רש"י רמז בזה לדברי רבינו האי שמביא הרא"ש דמסיים בשמעתין קשיא ולא מסיק בתיובתא דלא משבשתא ושאני הכא דגילה דעתי' במה דאבדיל וכו' אבל אם לא הבדיל גם בשני' אז היתה זו עולה לשל שבת והראשונה לשל מוצאי שבת:

תוס' ד"ה טעה וכו' כתב רבינו יהודה וכו' אינו מרויח כלום וכו'. וכתב המג"א בס"ס ק"ח דאם בלילה ג"כ ר"ח לכ"ע יחזור ויתפלל דהא ירויח שיאמר יעלה ויבוא. ובספר בנין אריאל השיג עליו שהרי שני ימים ר"ח הוא מספק וממ"נ אם ביום הי' ר"ח איך יאמר יעלה ויבוא בלילה ואם בלילה הוא ר"ח א"כ ביום אינו ר"ח ולא טעה כלל בתפלתו ביום ואיך יתפלל עתה יעלה ויבוא בתשלומין של תפלת היום. ואני אומר שהתקנה שתיקנו שלא יהיו מקבלים עדות החודש אלא עד המנחה במס' ר"ה דף ל' ע"ב מפני שנתקלקלו הלוים היא לא על חודש תשרי לבד היתה כי אם על כל חדשי השנה שבכלם שייך תקלה זו שבודאי בכל ר"ח הי' שיר ובפרט לדברי הרמב"ם בפ"ג מקידוש החודש שהתקלה היתה בקרבן מוסף פשיטא ששייך בכל החדשים וכן משמע שם מדברי הרמב"ם שעל כל קבלת עדות החודש של כל חדשי השנה היתה תקנה שהרי לא הזכיר שם ראש השנה כלל ולא חודש תשרי אלא סתם דבריו על כל קבלת עדות החודש ואף ששוב אחר החורבן התקין ריב"ז שיהיו מקבלים עדות החודש כל היום מ"מ כי היכי דאמרי' במס' ביצה דף ה' ע"ב דאף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה דמי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ה"נ אמרינן כן בכל חדשי השנה וכל ראשי החדשים שהם שני ימים הם קדושה אחת לענין תפלה ושפיר קם דינו של המג"א ואמנם בשני ימים טובים של גליות אם טעה בשביעי של פסח או ביו"ט ראשון של שבועות או בשמיני עצרת במנחה והתפלל תפלת חול לא יתפלל ערבית שתים:

ובסוגיא זו יש לי תמי' על בעל הלבושים דאיהו כתב דהא דחובת שעתא קדים הוא מטעם תדיר ואיהו פסק בסי' תרפ"א כדעת המחבר ורמ"א דנר חנוכה קודם להבדלה וא"כ הטעם דאפוקי שבת מאחרינן דוחה מעלת התדיר וא"כ כיון דבסוגיא מבואר דבחובת שעתי' מבדילין ובתשלומין אין מבדילין א"כ ראוי שהתשלומין תוקדם לחובת שעתא מטעם דאפוקי שבתא מאחרינן וא"כ למה אמרי' כאן דמבדילין בראשונה ולא בשני':

ד"ה יעקב וכו' תימא דאמר בפרק ג"ה וכו'. עיין בחידושינו למס' חולין ישוב לזה:

ד"ה איבעי' להו תימא וכו' וי"ל אי אמרינן עד ועד בכלל וכו' ולא אמרינן עבר זמנו וכו' אפי' במזיד. ויל"ד בדברי הרא"ש שכתב שאף דליתי' לדרבנן דאמרי עד חצות וכו' אם טעו וצלו אחר ד' שעות שכר תפלה יהבי לי' שכר תפלה בזמנה לא יהבי לי'. א"כ הדק"ל מה חומרא יש אם אמרינן עד ועד בכלל הלא גם בתר כן מצי להתפלל. ואי לענין שכרו אם כמו בזמנה דינו מסור לשמים איזה שכר יתן לו. ואמנם הרא"ש כתב היכי דטעו וא"כ י"ל דבמזיד לא מצי מצלי כלל ושפיר קם תירוץ של התוס'. אבל הטור בסי' פ"ט כתב אם עבר וכן הרמב"ם בריש פ"ג כתב ואם טעה או עבר והתפלל אחר ארבע שעות יצא ידי חובת תפלה. צ"ל דבדיעבד קאמרי שהתפלל אחר ד' שעות אבל לכתחלה אסור לו להתפלל:

ורמינהו טעה וכו' קשיא. התוס' כתבו תימא אמאי לא משני וכו' וי"ל דלא אשכחן ברייתא שנשנית בין שתי תקנות עכ"ל דברי התוס' הללו קשים מינם ובם וגם דאשכחן בעלמא ברייתא בין שתי התקנות. וכבר עמד עליהם הרב הגדול מהר"ש אלגאזי זלה"ה בסוף ספר לחם סתרים דף קכ"ט וכתב שם מה שהעלה עם הרב כנסת הגדולה זלה"ה בפירוש דבריהם דרך חריף וישר אלא שהרב ז"ל גמגם עוד בלשונם עיין דבריהם הקדושים באורך. ואני מצאתי בתוס' ישנים כ"י שכתבו וז"ל וא"ת אמאי לא משני דהך ברייתא נשנית קודם שהעשירו וקבעוה על הכוס כדאיתא לקמן פ' אין עומדין י"ל שלא מצינו ברייתא שנויה בין שתי תקנות דתפלה ועל הכוס עכ"ל והמעיין יראה שבנסח זה דתוס' כ"י מרווח דרך הרבנים ז"ל ונהיר וצהיר טפי וגם הגמגום שגמגם בסוף הרב מהרש"א נסתלק והדבר מבואר למעיין ודוק היטב:

אתמר ר' יוסי בר חנינא אמר תפלות אבות תקנום וכו' ראיתי להרב המוסמך מהר"י פינטו זלה"ה שכתב בפירושו דנפקא מינה אם תפלת ערבית רשות או חובה דלמ"ד אבות תקנום חובה וכו' ע"ש באורך. ועם האדון הסליחה דסוגיין לא רהטא הכי אלא מוכח דהוי פלוגתא באפי נפשה דאף מ"ד רשות אתי גם למ"ד אבות תקנום. ותו נעלם מהרב ז"ל דברי התוס' ביומא דף פ"ז ע"ב והרא"ש והמרדכי ריש פרקין והרשב"א בחידושיו לקמן גבי תפלת ערבית רשות שמדברי כולם הוכ"ח תוכי"ח דאף אם יעקב תקנה היה רשות למ"ד וכן מפורש בהדיא בדברי תוס' ישנים כ"י בריש פרקין. וכן מפורש בזהר הקדוש פ' חיי שרה דף קל"ג ע"א ע"ש. ומשם בארה דאף מ"ד כנגד תמידין תקנום מודה דאבות תקנום ע"ש ועיין מה שכתבתי אנכי עפר בס' הקטן מחזיק ברכה סי' פ"ט בס"ד. ואחר זמן ראיתי שהרב שדה יהושע בפרקין ומהר"ר אליהו בפירושו כתבו כדברי מהר"י פינטו הנז' וקשה עליהם כקושיין.

יצחק תקן תפלת מנחה. התוס' כתבו דאע"ג דאמרינן צלותא דאברהם מכי משחרי כתלי היינו אחר שתקנה יצחק עכ"ד ובתוס' כ"י כתבו תירוץ זה בשם רבינו יעקב ואח"כ כתבו א"נ היה אברהם אבינו אומרה מתחילה אלא שלא עשאה קבע לכל בני ביתו עד שתקנה יצחק דאפי' עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו עכ"ל. שוב ראיתי שכ"כ בתוס' ישנים ריש פ"ג דיומא תירוץ ראשון בשם ר"ת וכבר הבאתי אנכי תולעת שם דברי ר"ת כהווייתן בס' הישר כ"י. ושוב כתבו כתירוץ השני הנז' ע"ש וכחדא סלקי דברי התוס' דמכילתין ישנים ודיומא כמבואר. ואחר זמן ראיתי ביפ"מ שתי' שאברהם ידע בנבואה שיצחק ויעקב יתקנו מנחה וערבית והתפלל אותם וכתב דביפ"ת האריך וקרובים דבריו לתירוץ שני של התוס' ישנים:

גמ'. וז"ל ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו למימרא דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה ורמינהו טעה ולא הזכיר וכו' הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס קשיא עכ"ל. עיין בהגהות הב"ח שפירש דבברייתא מיירי שהתפלל הראשונה על דעת שהיא חובה ולא עלתה לו משום שלא הזכיר בה הבדלה, ועל זה הקשו בגמ' דהזכרת הבדלה בתפלה אינה מעכבת משום שיכול לאומרה על הכוס. ולפי"ז מבואר בגמ' שהחפצא של תפלה נקבעת ע"י כוונת המתפלל ולא במטבע ונוסח התפלה, ומכיון דהתפלל התפלה הראשונה על דעת שהיא תפלת ערבית לשם חובתו חל בה דין ערבית, והקשו בגמ' דאמאי לא יצא אם לא הבדיל בה, והרי הבדלה אינה אלא אזכרה בעלמא, וכדמוכח מזה שנאמרת על הכוס ואינה חלק מעצם מטבע ונוסח התפלה של ערבית במוצ"ש. אלא דלפי"ז קשה מדוע הקשה הגמ' רק אמאי אין תפלתו הראשונה עולה לו, דהו"ל להקשות נמי מדוע עלתה לו השניה לשם חובה, דהרי מסתמא כיון בה לשם תשלומין, ועי"ז חל עליה חלות שם תשלומין, ומכיון דעדיין לא יצא יד"ח תפלת חובה (דלא הבדיל בראשונה וס"ד דהבדלה מעכבת) אף השניה לא תעלה לו לשם תשלומין, דאין להקדים תשלומין לתפלת חובה, ויצטרך לחזור ולהתפלל עוד תפלה לשם תשלומין אחרי שיתפלל תפלה לשם חובה, וצ"ע.
והנה יש לחקור ביסוד הדין שאם חיסר תפלה שמתפלל תשלומין, האם הביאור בזה הוא שמתפלל התפלה הראשונה לשם חובה והשניה לשם תשלומין, ותפלת התשלומין הוי דין מסוים וחפצא בפ"ע של תפלה, או דילמא דמתפלל ב' תפילות של חובה, והחידוש של תשלומין הוא שהתפלה השנייה לשם חובת הזמן עלתה לו לתשלומין לתפלה שחיסר. ולמשל מי שחיסר תפלת מנחה שמתפלל ערבית ב' האם תפלתו הראשונה היא תפלת ערבית לשם חובה, והתפלה השנייה הויא חפצא בפני עצמה של תפלת תשלומין ואין עליה חלות שם תפלת ערבית כלל. או דילמא דמתפלל שתי תפילות של ערבית, ואחת עולה לו לחובת הזמן והשנייה עלתה לתשלומין למנחה שחיסר.
ונראה דהגמרא לכתחילה סברה שמקיים דין תשלומין עי"ז שמתפלל ב' תפילות לשם חובת הזמן, והתפלה השניה לחובת הזמן הויא תשלומין לתפלה שחיסר. ולפי"ז מיושבת קושייתנו למה לא הקשה הגמרא דיצטרך להתפלל עוד פעם תפלת התשלומין, די"ל דאע"פ שמסתמא כוון שהתפלה השנייה היא לתשלומין, מ"מ לא כוון להתפלל חפצא בפ"ע של תפלת תשלומין אלא דכוון להתפלל לשם חובת ערבית פעם שנית, ותפלת ערבית השנייה לשם חובה עולה לו לתשלומין לתפלת שבת שחיסר. ומכיון שכוון בשניה לתפלת ערבית לשם חובה והבדיל בה, השנייה עלתה לו לשם חובתו ויצא בה יד"ח ערבית דמוצ"ש, ואילו הראשונה לא יצא בה דלא הבדיל בה. ועל זה הקשה הגמרא דהרי הבדלה אינה אלא אזכרה בעלמא ואינה חלק מגוף המטבע של התפלה, וא"כ למה לא עלתה לו הראשונה.
אמנם יעויין ברי"ף (דף יח.) שכתב וז"ל ואם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה, שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו, דמיבעי ליה לאקומי תפלת חובת שעתיה ברישא, וכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי אדעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה, הלכך בעי למיהדר צלויי אחריתי כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא, ואי אבדיל בתרווייהו ואע"ג דלא מיבעי למיעבד הכי לא מחייב לאהדורי ואי נמי לא אבדיל בחדא מינייהו לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאלה בברכת השנים מחזירים אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס עכ"ל.
ונראה דלשיטת הרי"ף חלות שם התפלה נקבעת ע"י המטבע וצורת התפלה ואינה תלויה רק בכוונת המתפלל. ולפיכך סובר הרי"ף דכשהבדיל בשניה ולא בראשונה חל בשניה חלות שם תפלת חובה ועלתה לו, ואילו הראשונה הויא חפצא של תפלת תשלומין מדלא אמר בה הבדלה, ולא עלתה לשם תשלומין משום שאין להקדים תפלת תשלומין לתפלת חובה¹⁵.
והנה מעשה אירע בוולאזין באדם אחד ששכח במוצאי שבת להתפלל ערבית, ולא הבדיל על הכוס, והוצרך להתפלל ביום ראשון ב' תפילות של שחרית אחת לחובת הזמן ואחת לתשלומין, ושאל את הגר"ח זצ"ל באיזה תפלה צריך לומר אתה חוננתנו, והשיב הגר"ח זצ"ל, "בשנייה. לא, בראשונה". וביאר הגר"ח זצ"ל סברתו דבמושכל ראשון י"ל שחייב לומר אתה חוננתנו בשנייה משום שהיא באה בתורת תשלומין לתפלת ערבית דמוצ"ש שחיסר, אלא דשוב נתיישב לומר שדין אמירת אתה חוננתנו אינה תלויה בחלות שם תפלת ערבית של מוצאי שבת, אלא דהוא דין בתפלה הראשונה של חול, ולו יצוייר שיום ראשון היה חל לפני מוצ"ש היינו צריכים לומר אתה חוננתנו בתפלת יום ראשון, ואצל היהודי הזה כך אירע שחל אצלו יום ראשון לפני מוצ"ש, וע"כ צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה שמתפלל ביום ראשון לשם חובת הזמן דשחרית. עכ"ד הגר"ח זצ"ל¹⁶.
ויש להעיר על פסקו של הגר"ח זצ"ל דלכאורה זה תלוי ביסוד דין אמירת אתה חוננתנו, דיש לחקור בדין אתה חוננתנו אי הוי קיום הבדלה ודין אזכרה בעלמא הנאמרת במסגרת של תפלה, או דילמא דאתה חוננתנו הוי חלק מעצם טופס ומטבע הברכה דברכת אתה חונן בשמונה עשרה דערבית במוצ"ש. דבשלמא אי נימא שאמירת אתה חוננתנו הויא רק קיום הבדלה ודין אזכרה בעלמא ואינה חלק מגוף טופס הברכה דתפלת ערבית, ניחא דברי הגר"ח זצ"ל שיאמר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה של יום ראשון - דאמירת אתה חוננתנו אינה דין בתפלת ערבית דמוצ"ש, אלא בתפלה הראשונה של חול. אמנם אם נאמר שאתה חוננתנו מהווה חלק מגוף טופס הברכות דשמונה עשרה של ערבית במוצ"ש, וכדקא סלקא דעתן בסוגיין (לפירוש הב"ח) - דמשום הכי סד"א דכשלא הבדיל בראשונה שצריך לחזור ולהתפלל, אזי היא חלק מעצם החפצא של שמונה עשרה של ערבית דמוצ"ש, וא"כ לכאורה צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה השנייה של שחרית דיום ראשון, שהיא תשלומין לערבית של מוצאי שבת, וכהו"א של מרן הגר"ח זצ"ל.
ובחקירה הנ"ל לכאורה יש נפק"מ לדינא עד מתי יכול לומר אתה חוננתנו, דאם אתה חוננתנו הוי קיום הבדלה ואזכרה בעלמא, כמו הבדלה על הכוס, י"ל דיכול לאומרה עד יום שלישי וכדין הבדלה על הכוס. משא"כ אי נימא דהוי חלק מעצם החפצא דתפלת ערבית דמוצאי שבת י"ל דאינה נאמרת אלא במוצ"ש בלבד. ועיין במחבר שפסק (או"ח סי' רצ"ד סע' א') שאם טעה ולא הזכיר אתה חוננתנו ויש לו יין להבדלה אינו חוזר ומתפלל, ולכאורה מוכח דאתה חוננתנו הויא הזכרה וקיום הבדלה בעלמא ואינה חלק מעצם טופס הברכה, דאי הוי חלק מעצם טופס הברכה דשמו"ע במוצ"ש א"כ לכאורה היה צריך לחזור ולהתפלל¹⁷. ולכאורה זוהי ראייה לדברי הגר"ח זצ"ל דאתה חוננתנו אינו חלק מטופס הברכה דשמו"ע דמוצ"ש אלא קיום הבדלה ואזכרה בעלמא היא שתיקנוה בתפלה ראשונה של חול.
ויש להקשות על דברי הגר"ח זצ"ל מסוגיין, דלשיטת הרי"ף הטעם שאם הבדיל בשניה, התפלה הראשונה לא עלתה לו, הוא משום שעי"ז שהבדיל בשניה גילה דעתו שהתפלל הראשונה בתורת תשלומין ואין מקדימים תפלת תשלומין לתפלת חובה. וצ"ע דלפי דברי הגר"ח זצ"ל אמירת אתה חוננתנו הוי דין בתפלה הראשונה שמתפלל בחול, וא"כ אפילו אם כוון שהשנייה היא לחובתו דמוצ"ש והראשונה היא תשלומין למנחה של שבת היה צריך לומר הבדלה בראשונה שהיא התפלה הראשונה שהתפלל בחול. ועכצ"ל דמה שלא הזכיר אתה חוננתנו בראשונה הוא משום שטעה ואינו יודע ההלכה שאתה חוננתנו נאמרת בתפלת חול הראשונה, וא"כ ליכא כאן שום גילוי דעת לקבוע דהשניה לתפלת חובה באה והראשונה לתשלומין, די"ל שסתם טעה בדין אמירת אתה חוננתנו, ואולי באמת התפלה הראשונה באה לשם חובת מוצ"ש והשניה לתשלומין. דבשלמא אי נימא שאתה חוננתנו הוי חלק מגוף הטופס של ברכת אתה חונן בערבית דמוצ"ש, אזי י"ל שאם השמיט אתה חוננתנו מהתפלה הראשונה שהתפלל ואמרה בשניה דהויא גילוי דעת שתפלתו הראשונה היא לשם תשלומין והשנייה לשם חובה. אמנם אי נימא דאמירת אתה חוננתנו אינה אלא קיום הבדלה ואזכרה בעלמא¹⁸, צ"ע דאיזו גילוי דעת איכא בזה שהשמיט אתה חוננתנו מתפלתו הראשונה לקבוע דהתפלל הראשונה לשם תשלומין, די"ל שטעה בדין אתה חוננתנו, ואין הוכחה שלא התפלל הראשונה לשם חובה.
ועוד יש להקשות על דברי הגר"ח זצ"ל, דיעויין בדברי רבינו יונה שכתב בשם הבה"ג (דף כ. בדפי הרי"ף, וכן כתב הרשב"א בדף לג. ד"ה אלא אימא בשם רס"ג) שאם טעה ולא הבדיל בחונן הדעת ואין לו כוס שצריך לחזור ולהתפלל, דהטעם שאם טעה ולא הבדיל אינו חוזר ומתפלל הוא משום שיכול לפטור את עצמו בהבדלה על הכוס, והיכא דאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל. וצ"ע לפי דברי הגר"ח זצ"ל, דהרי מה מועיל מה שיחזור ויתפלל והרי אין זו התפלה הראשונה של חול, וקיום הבדלה דאתה חוננתנו הוא דין בתפלה הראשונה של חול, ולמה צריך לחזור ולהתפלל.
וצריך לומר דמה שאמר הגר"ח זצ"ל שיאמר אתה חוננתנו בתפלה הראשונה של חול הוא היכא שאינו מתפלל במוצ"ש, אבל אם מתפלל במוצ"ש יש דין לומר אתה חוננתנו בתפלת חובה דערבית דמוצ"ש ואע"פ שאינה התפלה הראשונה של חול.
תוס' ד"ה טעה. וז"ל כתב רבינו יהודה אם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה לא יתפלל עוד בלילה דלמה יתפלל עוד הרי כבר התפלל כל תפלת המנחה מבעוד יום לבד ר"ח שלא הזכיר א"כ אין מרויח כלום אם יחזור ויתפלל במוצאי ר"ח הרי לא יזכיר עוד תפלת ר"ח עכ"ל.
בענין אזכרת יעלה ויבוא
א.
גדר דין אזכרת יעלה ויבוא
ועיין בדברי רבינו יונה (דף יח. בדפי הרי"ף ד"ה טעה ולא התפלל מנחה בע"ש) וז"ל ומזה הטעם אומרים ג"כ שאם טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה ולא נזכר ביום אינו מתפלל בערב שתים וכו' שכיון שהתפלל כבר י"ח והחזרה אינה צריכה אלא מפני זכירת ר"ח הואיל ועבר היום ולא נזכר בעוד שהיה ר"ח לחזור ולהתפלל אינו חוזר עכשיו דמה תועלת אחר שעבר ר"ח להתפלל פעם אחרת כיון שאינו מזכיר ר"ח עכשיו והי"ח כבר התפלל אותה, אבל חכמי פרובינצ"א ז"ל אומרים דכיון שבאותה תפלה לא יצא ידי חיוב שלא התפלל אותה כדינה כמי שלא התפלל כלל דיינינן ליה ומתפלל שתים לערב ואע"פ שכבר עבר ר"ח ואינו מזכיר ענין ר"ח בתפלה עכ"ל. ומבואר דנחלקו רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א בדין מי ששכח יעלה ויבוא במנחה אם צריך לחזור ולהתפלל ערבית שתים, וצ"ב ביסוד פלוגתתם.
ונראה דרבינו יהודה סובר דאמירת יעלה ויבוא בתפלה אינה חלק מגוף המטבע וחפצא של תפלת שמונה עשרה בר"ח המעכבת בקיום תפלת שמו"ע, אלא דאמירת יעלה ויבוא מהווה קיום בפני עצמו של אזכרת קדושת היום בתפלה. אמנם לכאורה פשיטא דיעלה ויבוא מהווה קיום בתפלה ואינו סתם דין אזכרת קדושת היום בעלמא, דאין מצוה להכריז סתם באמצע תפלה שהיום ראש חודש, אלא יסוד הדין של אמירת יעלה ויבוא בתפלת שמו"ע הוא שחל דין מסוים לצרף אזכרת קדושת היום לתפלה. ולפי"ז נראה דלשיטת רבינו יהודה הטעם שצריך לחזור ולהתפלל כששכח לומר יעלה ויבוא בתפלתו אינו כדי לקיים את עיקר הקיום של תפלת י"ח, דאף אם לא אמר יעלה ויבוא קיים עיקר דין תפלה מאחר דהתפלל עצם החפצא של תפלת שמו"ע, אלא שחוזר ומתפלל כדי לקיים הקיום המסוים של אזכרת קדושת היום בתפלה. ולכן סובר רבינו יהודה שחוזר ומתפלל רק היכא שבתפלה השניה יזכיר יעלה ויבוא ויקיים קיום אזכרת קדושת היום בתפלה, משא"כ במוצאי ראש חודש שאי אפשר להזכיר יעלה ויבוא ולא יקיים הקיום דאזכרת קדושת היום בתפלה, אינו חוזר ומתפלל שתים מאחר דכבר קיים את הקיום דתפלת י"ח, ותו אינו יכול להשלים קיום אזכרת קדושת היום בתפלה. ומאידך חכמי פרובינצ"א ס"ל דאמירת יעלה ויבוא בר"ח הויא חלק מעצם החפצא ומטבע של התפלה, ואם לא הזכיר יעלה ויבוא הרי זה כמי שדילג ברכה וכמי שלא התפלל דמי, ולכן חייב להתפלל ערבית שתים במוצאי ר"ח מדין תשלומין דהרי הוא כמי שלא התפלל מנחה כלל¹⁹.
והנה פעם היה מעשה דהגר"מ זצ"ל שכח לומר יעלה ויבוא בתפלת שחרית בשבת ראש חודש, והגר"מ רצה מיד לחזור ולהתפלל שחרית עם יעלה ויבוא, אך אביו הגר"ח זצ"ל א"ל שאינו צריך לחזור ולהתפלל שחרית אלא שיתפלל מוסף ויצא יד"ח אזכרת יעלה ויבוא דשחרית ע"י מוסף שמזכירין בה קדושת היום דר"ח.
ובביאור פסק זה אמר הגר"ח זצ"ל דאיתא בגמ' לקמן (דף ל:) "טעה ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין וכו' בצבור שנו". ועיין ברש"י (ד"ה בציבור) וז"ל ובה"ג מפרש לה בשליח ציבור, משום טירחא דציבורא, אבל יחיד הדר עכ"ל. ועיין בשו"ע (או"ח סי' קכ"ו סע' ג') שפסק וז"ל כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל ש"צ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ראש חודש, שאם שכח ש"צ ולא הזכיר יעלה ויבוא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח הציבור, שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ר"ח עכ"ל. וכתב המג"א שם (ס"ק ג') וז"ל אי לאו דמסתפינא הייתי אומר, יחיד שלא הזכיר ראש חודש בשחרית והתפלל מוסף, אין צריך שוב להתפלל שחרית ולא גרע דיעבד ליחיד מלכתחילה לרבים וכו' עכ"ל.
והקשה הגר"ח זצ"ל דאי נימא דאם שכח יעלה ויבוא בשחרית מחזירין אותו משום דלא יצא יד"ח שחרית, צ"ע בדברי המג"א שפסק דבדיעבד יצא ידי חובת אזכרת קדושת היום ע"י תפלת מוסף, דאיך יוצא תפלת שחרית ע"י תפלת מוסף, ואיך נעשית תפלת שחרית תפלה למפרע.
וביאר הגר"ח זצ"ל דתרי חיובים נכללים בתפלה דראש חודש, חדא חובת התפלה, ועוד חובת הזכרת מעין המאורע, שהוא קיום מסוים של אזכרת קדושת היום בתפלה. ובהתפלל שמונה עשרה ולא אמר יעלה ויבוא, יצא ידי חובת תפלה, אלא שלא יצא ידי חובת הזכרת מעין המאורע, ולזה אמרו חכמים שמחזירין אותו, שחייבוהו לחזור ולהתפלל עוד הפעם כדי לקיים חובה זו דהזכרת מעין המאורע. והוסיף הגר"ח זצ"ל דלפי"ז י"ל שהתפלה השנייה היא תפלת נדבה דהרי כבר קיים חובת תפלת שחרית בתפלתו הראשונה, ורק מתפלל שוב תפלת נדבה כדי לקיים קיום הזכרת מעין המאורע.
ולפי"ז ביאר הגר"ח זצ"ל את דברי המג"א שפסק שאף היחיד אם כבר התפלל מוסף מכיון שהזכיר ענין קדושת היום במוסף, יצא בזה ידי חובת הזכרת מעין המאורע של שחרית, ואינו חייב להתפלל שחרית עוד הפעם, כי חובת התפלה דשחרית כבר יצא אפילו בלי הזכרת מעין המאורע, וחובת הזכרת מעין המאורע בתפלה יצא במה שהזכיר את קדושת היום במוסף. ומה שחייבו חכמים את היחיד ששכח יעלה ויבוא בשחרית להתפלל עוד הפעם שחרית ולא לסמוך על מה שיזכיר ר"ח במוסף, היינו משום דכיון דיחיד יכול להתפלל תפלת נדבה עדיף לו לחזור ולהתפלל תפלת נדבה ולכלול בה הזכרת מעין המאורע, ומ"מ אם היחיד כבר התפלל מוסף בדיעבד יצא ידי חובת אזכרת ר"ח. ולפי"ז אמר הגר"ח זצ"ל דיוצא חידוש לדינא, שבראש חודש שחל להיות בשבת ושכח היחיד יעלה ויבוא בשחרית, מכיון דקיי"ל דאסור להתפלל תפלת נדבה בשבת ויו"ט (או"ח ריש סי' ק"ז), אינו מתפלל שחרית עוד הפעם כדי להזכיר מעין המאורע ויוצא חובת הזכרת מעין המאורע דראש חודש בתפלת מוסף. ולכן פסק הגר"ח זצ"ל לבנו הגר"מ זצ"ל שלא יחזור על שחרית אלא יסמוך על תפלת מוסף לצאת יד"ח אזכרת קדושת היום דר"ח. והוסיף בזה הגר"ח זצ"ל ואמר, דלפי"ז בזמן הזה שאין מנהגנו להתפלל תפלת נדבה, אף היחיד לכתחילה ינהג כהש"צ ויסמוך על מה שיזכיר קדושת היום דר"ח במוסף, ולא צריך להתפלל שחרית עוד פעם ואפילו בימות החול.
ונראה שכל זה נכון לפי שיטת רבינו יהודה, שסובר דיסוד דין אמירת יעלה ויבוא הוא משום קיום הזכרת מעין המאורע בתפלה, וע"כ פסק שאם שכח לומר יעלה ויבוא במנחה דר"ח שאינו מתפלל ערבית שתים במוצאי ר"ח, דמה ירויח דעיקר התפלה כבר יצא, ובמוצאי ר"ח אי אפשר לקיים עוד קיום הזכרת מעין המאורע בלילה שאינו יכול לומר אז יעלה ויבוא. ולפי"ז י"ל דאע"פ שהחסיר יעלה ויבוא מ"מ קיים עיקר מצות תפלת י"ח וכשחוזר ומתפלל צריך להתפלל תפלת נדבה כדי לצאת יד"ח הזכרת מעין המאורע בתפלה, והוא הדין בזה"ז דיכול לסמוך על מוסף לכתחילה לצאת יד"ח הזכרת מעין המאורע. אמנם לפי שיטת חכמי פרובינצ"א דס"ל דיעלה ויבוא מהווה חלק מעיקר החפצא ומטבע דהברכות של תפלת ר"ח, ואם דילג יעלה ויבוא חשיב כאילו לא התפלל אותה תפלה כלל, אי אפשר ליחיד לצאת יד"ח שחרית עם אזכרת קדושת היום בתפלת מוסף, ודברי המג"א והגר"ח זצ"ל הם אליבא דשיטת רבינו יהודה.
ב.
קיום יעלה ויבוא ע"י חזרת הש"ץ
והנה מבואר בגמ' (לקמן דף כט:) "טעה ולא הזכיר של ר"ח בעובדה חוזר לעבודה". ועיין בתוס' (שם ד"ה טעה) וז"ל ובהלכות גדולות פירש דוקא ביחיד אבל בציבור אינו חוזר מפני ששומעה מש"צ וכו' ואע"ג דאמרינן התם לא פטר ר' גמליאל אלא העם שבשדות משום דאניסי טרידי אבל טעה לא, יש לומר היינו שלא התפלל כלל וה"ה לכל דבר שמחזירין אותו אי הדר שמע ליה משלוחא דציבורא מראש ועד סוף נפיק. והרב ר"מ פסק דוקא שכח להזכיר של ר"ח אבל שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח ציבור עכ"ל.
ודבריהם צ"ב, דסברי שש"צ אינו מוציא את הבקי רק בגוונא שלא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל ורק שצריך לחזור ולהתפלל אז שפיר מוציא ש"צ אף את הבקי, וצ"ע דהרי קיי"ל דאין ש"צ מוציא את הבקי וא"כ מאי שנא היכא שכבר התפלל הבקי ורק דצריך לחזור ולהתפלל דאזי מוציאו הש"צ. ועוד צ"ע בסברת הר"מ (שבתוס' הנ"ל) דמאי שנא היכא שדילג ברכה שאין ש"צ מוציאו מהיכא שלא אמר יעלה ויבוא דסומך על חזרת הש"צ.
ונראה לבאר בזה, דהנה יש לעיין מהו גדר הדין דחזרת הש"צ. ונראה דיסוד הדין דחזרת הש"צ אינו חל מדין שומע כעונה דעלמא, דהיינו שע"י חזרת הש"צ מוציא הש"צ את הרבים ידי חובתם ופוטר את הרבים מחיוב תפלה בלחש שלהם, דא"כ היאך פוטר הש"ץ את העם שבשדות שלא שמעו אותו. אלא דיסוד הדין דחזרת הש"צ חל מדין שליחות, וכדמשמע מלשון המשנה (דף לד:) "המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם ש"צ הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו". וכן יש להוכיח מדברי הגר"א (או"ח סי' תקפ"א סעיף א') שפסק הרמ"א (שם) "מיהו כל ישראל כשרים [להיות ש"צ] רק שיהיה מרוצה לקהל אבל אם מתפלל בחזקה אין עונים אחרין אמן", וכתב הגר"א (בביאור הגר"א שם ד"ה רק שיהא) שהמקור לדין זה הוא מהמשנה בתרומות (פ"א מ"א) דהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה, דבשליחות בעינן שיהא מרוצה לדעת הבעלים דדרשינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ומשמע מדברי הגר"א דדין חזרת הש"צ חל מדין שליחות דעלמא.
אמנם נראה דאין חזרת הש"צ דין שליחות דעלמא להוציא כל יחיד ויחיד ולהוי כאילו התפלל היחיד בעצמו תפלה בלחש, דהרי אף היכא שכולם התפללו בלחש עבדינן חזרת הש"צ²⁰. אלא נראה דיש ב' דינים בתפלה: א) קיום תפלה בלחש, שהיא חלות תפלת יחיד, ברם אם מתפללים עשרה אנשים ביחד בלחש חל על תפלתם חלות שם תפלה בציבור, וכדמבואר ברמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"א) וז"ל תפלת הציבור נשמעת תמיד, אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור עכ"ל. ומבואר דחל קיום תפלה בציבור כשעשרה מתפללים ביחד תפלה בלחש. ב) קיום תפלת הציבור המתקיימת ע"י חזרת הש"צ, וכדפסק הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ד) וז"ל כיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעין עכ"ל. והגדר דתפלת הציבור היינו דהחזן הוי שליח של הציבור להתפלל תפלה בעד הציבור כולו, וחלה על תפלתו חלות שם תפלת הציבור, ודומה לדין קרבן ציבור שהוא חפצא של קרבן שקרב עבור כל הציבור²¹. ולכן אי אפשר לצאת יד"ח תפלה בלחש ע"י תפלת הש"צ שהיא חפצא של תפלה בפ"ע דתפלת הציבור.
ונראה להביא ראיה לזה, דהנה עיין ברמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"ב) וז"ל אבל אם טעה ש"צ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל פעם שניה מפני טורח צבור אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם והוא שלא טעה בשלש ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר עכ"ל. ולכאורה מדברי הרמב"ם נראה דבאמת מעיקר הדין היה צריך לחזור, אלא דמשום טרחא דצבורא פטרוהו, וצ"ע מדוע מעיקרא דדינא לא יצא הש"צ ידי חובתו בתפלתו בקול רם, דהניחא ביחיד שטעה שאינו יכול לצאת מן הש"צ משום דש"צ אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, וממילא אי אפשר ליחיד לסמוך על חזרת הש"צ. אבל מדוע הש"צ בעצמו לא יסמוך על תפלתו, ולמה אנו צריכים לקולא של טרחא דצבורא.
ולפי מה שכתבנו נראה דהדין שאין ש"צ מוציא את מי שבקי יד"ח, הוא דין בעצם חובת תפלה בלחש, דאין תפלת קול רם פוטרת אותה, דהויין ב' קיומים נפרדים של תפלה. ודין זה חל בין בנוגע לקהל ובין בנוגע לש"צ עצמו. ולכן מעיקר הדין אפילו הש"ץ אינו יכול לצאת ידי חובתו בתורת יחיד להתפלל תפלה בלחש ע"י תפלת חזרת הש"ץ שהיא חפצא של תפלה בפ"ע דהויא תפלת הציבור כולו. דיש שני קיומים וחפצאות נפרדים של תפלה, חפצא וקיום דתפלת היחיד וחפצא וקיום דתפלת הציבור, ואי אפשר לצאת יד"ח תפלת היחיד ע"י חפצא וקיום של תפלת הציבור. ומשום כך הוצרך הרמב"ם לומר דמשום טירחה דציבורא הקילו שאין הש"צ צריך לחזור להתפלל עוד פעם בלחש. ויש להביא עוד ראיה לזה, דהנה עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"ג) וז"ל ואחר וכו' והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן עכ"ל. והנה לכאורה דין עמידה ועניית אמן לתפלת הש"צ הוא דין למי שאינו בקי דבכדי לצאת חובת תפלה הוא צריך לענות אמן לחזרת הש"ץ. אכן מדברי הרמב"ם מבואר דאפילו אלו שכבר התפללו בלחש חייבים בזה, והוא משום דבעצם תקנת חזרת הש"צ נאמר דכל הצבור חייבים לעמוד, לשמוע, ולענות אמן אחר כל ברכה וברכה, והיינו משום דעצם תפלת הש"צ חלה לכל הצבור, שזוהי עצם תקנת חזרת הש"ץ, דלא רק הש"צ מתפלל אלא דכל הצבור מתפללים, וחזרת הש"ץ הויא חפצא של תפלת הציבור.
וכן מוכח מהא דלרוב הראשונים סדר תקיעות שעל סדר הברכות מתקיים בחזרת הש"צ, וכן הוא מנהגנו (דלא כהערוך הובא בתוס' ר"ה דף ל"ג ד"ה שיעור). ולכאורה צ"ע דהרי כל הציבור כבר התפללו ואמרו את הברכות דמזו"ש, וא"כ איך יש להם קיום תקיעה על סדר הברכות בחזרת הש"ץ. ונראה דמוכח מזה, דחזרת הש"צ חלה עבור כל הציבור מדין תפלת הציבור, דכל הציבור מיקרי מתפללים ע"י הש"צ, דחזרת הש"ץ הויא תפלה של כל הציבור כולו, וממילא נחשב שתוקעים הקהל על סדר הברכות. והנה תקנת חזרת הש"צ אינה תקנה מיוחדת בר"ה ויוה"כ של יובל בלבד, ועל כרחך דבכל השנה כולה ג"כ חל הדין דחזרת התפלה בקול רם חלה לכל הצבור, והויא חפצא של תפלת הציבור.
ונראה להוסיף עוד דלא שייך לקיים חלות שם תפלת הציבור אא"כ כבר חל קיום של תפלה בלחש, וקיום של תפלה בציבור. והטעם לזה משום שחלות קיום תפלת הציבור מתקיימת ע"י חזרת הש"צ, ואם לא התפללו הציבור מקודם תפלה בלחש בציבור לא מיקריא חזרת הש"צ. דחלות שם תפלת הציבור חלה על חזרת הש"צ רק אם לפני כן התפללו הציבור תפלה בלחש והצטרפו יחד לקיים תפלה בציבור, דאזי הש"צ נעשה שלוחם להתפלל חפצא של תפלת הציבור²².
ולפי"ז נראה לבאר את דברי התוס' (דף כט: ד"ה טעה) דאין הש"צ מוציא את הבקי שלא התפלל כלל דמכיון שלא התפלל בלחש לא הוי חלק מן הציבור ולכן אין הש"צ שלוחו ותפלת הש"ץ אינה מתייחסת אליו כלל. משא"כ באופן שהבקי התפלל תפלה בחלש בציבור אלא שחייב לחזור ולהתפלל שנית וכגון ששכח יעלה ויבוא, שפיר יוצא ע"י חזרת הש"צ. והביאור בזה הוא כמו שנתבאר אליבא דרבינו יהודה דבשכח ולא הזכיר של ר"ח, התפלה שהתפלל הויא חפצא של תפלה, אלא דצריך לחזור ולהתפלל כדי לקיים אזכרת מעין המאורע בתפלה, ומכיון שהתפלל בלחש תפלה בציבור והוי חלק מן הציבור וקיים עיקר מצות תפלה משו"ה תפלת הש"צ מתייחס אליו ויוצא ע"י חזרת הש"ץ חובת אזכרת מעין המאורע. ואע"פ שאין יוצאים ע"י חזרת הש"צ חובת תפלה של כל יחיד ויחיד, מ"מ לענין קיום דין אזכרת מעין המאורע בתפלה שפיר יוצאים ע"י תפלת הש"צ. דלא בעינן שתהא אזכרת מעין המאורע וקדושת היום בחפצא של תפלת שחרית שיוצא בה יד"ח, אלא בעינן רק אזכרת מעין המאורע בחפצא של תפלה, דהא גם ע"י תפלת מוסף יוצא בדיעבד, ולפיכך גם קיום תפלת הציבור דחלה בחזרת הש"צ עבור כל הציבור מהווה קיום תפלה עם אזכרת קדושת היום ויוצאים בה ידי חובת אזכרת היום. ולפי"ז מבואר נמי שיטת הבה"ג (המובא בתוס' הנ"ל) דיחיד שהתפלל בלחש בציבור ושכח לומר יעלה ויבוא אינו חוזר ומתפלל אלא סומך על הש"צ, משום דתפלת הש"צ חלה ליחיד שהתפלל בציבור, והבה"ג סובר דאע"פ ששכח לומר יעלה ויבוא מ"מ קיים עיקר קיום תפלת שמונה עשרה ע"י התפלה שהתפלל בלחש בציבור, דלא חיסר אלא קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא (וכשיטת רבינו יהודה), ולכן תפלת הש"ץ מתייחסת אליו. ויוצא ידי חובת אזכרת קדושת היום ומעין המאורע בתפלה ע"י חזרת הש"צ.
ולפי"ז מתבאר היטב דברי הר"מ (בתוס') דבלא הזכיר ברכה אחת אינו יוצא בשל ש"צ, משום דאז עצם התפלה חסרה, דלא התפלל תפלת י"ח, ולא יצא כלל ידי חובת תפלה, ודינו כמו שלא התפלל כלל, דהש"צ אינו מוציא את הבקי שלא התפלל כלל, דאינו חלק מהציבור ואין הש"צ נעשה שלוחו, ותפלת הציבור אינה מתייחסת אליו²³.
ג.
גדר דין יעלה ויבוא בברכהמ"ז
והנה בדומה לזה יש להסתפק לענין אמירת מעין המאורע ויעלה ויבוא בברכת המזון אי הוה חלק ממטבע דברהמ"ז דראש חודש, או דאינו אלא קיום אזכרת ר"ח בברכת המזון, דזמן אמירת הזכרת מעין המאורע הוא בברכת המזון. ועיין בדברי חמודות (על הרא"ש, פרק שלשה שאכלו, אות ע"א) וז"ל ואם התחיל לאכול בשבת וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב באורחות חיים בשם תוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון שהכל הולך אחר התחלת הסעודה והוא הדין בראש חדש ופורים וכו', ואע"פ שרבינו הרא"ש כתב בתשובה (כלל כ"ב) שאין להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם שכחה מתפלל למוצ"ש שתים של חול, בתשובה אשכנזית כתוב דלא דמי דזמן תפלת מנחה עבר ואין מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין והאיך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע עכ"ל. ונראה לומר שהרא"ש ותשובה אשכנזית נחלקו אם הזכרת מעין המאורע בברכת המזון הוי חלק מעצם מטבע הברכה דברהמ"ז דשבת ור"ח או דאינה אלא הזכרה בעלמא, דהרא"ש סובר שהזכרת מעין המאורע הויא הזכרה בעלמא הנאמרת בברכת המזון, ואע"פ שבהתחיל סעודתו בשבת או בר"ח חל חיוב לברך ברהמ"ז של שבת או של ר"ח, מ"מ מכיון שעבר היום אין מקום להזכיר מעין המאורע, דהזכרת מעין המאורע אינה חלק ממטבע של ברכת המזון דר"ח, אלא שחל דין הזכרת מעין המאורע דר"ח כשמברך ברכת המזון בר"ח, ומכיון שעבר היום תו ליכא הזכרת מעין המאורע. משא"כ אליבא דהתשובה אשכנזית דס"ל שהזכרת מעין המאורע הוי חלק ממטבע של ברכהמ"ז דשבת ור"ח, וכיון שהתחיל הסעודה בשבת או בר"ח, חל חיוב לברך חלות שם ברכהמ"ז דשבת ור"ח, וע"כ אע"פ שכבר עבר היום צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.
והנה הרא"ש הוכיח את שיטתו מהא דקיי"ל דבשכח להתפלל מנחה בשבת מתפלל בערבית שתים של חול, והוא הדין דכשלא בירך ברכת המזון בשבת כשמברך במוצאי שבת אינו מזכיר אזכרת שבת. והתשובה האשכנזית דחה את ראייתו דשאני תפלה שעבר זמן תפלת מנחה והאיך יתפלל של שבת במוצאי שבת, משא"כ בברכת המזון עדיין יכול להזכיר מעין המאורע על סעודתו שאכל. ועלינו להבין את השייכות בין דין תשלומין בתפלה לבין ברכהמ"ז.
ונראה בביאור יסוד פלוגתתם, דנחלקו ביסוד דין תשלומין כששכח להתפלל מנחה בשבת שמתפלל ערבית שתים, האם יסוד הדין הוא דחל על תפלת התשלומין שם מנחה, או דילמא דחל עליה שם תפלת ערבית, ומתפלל שתי תפילות של ערבית אלא דדין תשלומין הוא שאחת עלתה לתשלומין דמנחה. וי"ל דהרא"ש סובר דבתשלומין במוצ"ש מתפלל חלות שם מנחה, וע"כ מוכיח הרא"ש דמהא שאין מתפלל בנוסח תפלת מנחה של שבת מוכח שאע"פ שגדר חלות התפלה דתשלומין הוא התפלה שחיסרה דהיינו מנחה של שבת, מ"מ נוסח ומטבע התפלה אזיל בתר זמן אמירתה, ומכיון שעבר יום השבת שוב אינו מזכיר של שבת בתפלה. ולפי"ז הוא הדין כשהתחיל סעודתו בשבת ולא בירך עד מוצ"ש דאינו מזכיר בברכהמ"ז מעין המאורע דשבת, ואע"פ דהזכרת מעין המאורע דשבת הוי חלק ממטבע של ברכת המזון דשבת מ"מ הזכרת מעין המאורע תלויה בזמן אמירתה. וע"ז חולק התשובה האשכנזית דסובר שאין לדמות דין תשלומין בתפלה לברכת המזון, דבתשלומי תפלה מתפלל חפצא של תפלת אותו הזמן פעמיים, דהיינו שמתפלל פעמיים ערבית של חול ועולה לתשלומין דמנחה של שבת, ומכיון שיסוד חלות התפלה הויא תפלה של חול אין מזכיר בה של שבת. משא"כ בברכת המזון דחלות שם ברהמ"ז תלויה בסעודה, דסעודת שבת מחייבת ברכת המזון דשבת ואע"פ שנמשכת הסעודה אחרי לילה אומר בה רצה ומזכיר שבת, דהא מברך חפצא של ברכהמ"ז דשבת.
ד.
ביאור המחלוקת בין הר"י וחכמי פרובינצ"א
ועוד נראה לומר בביאור המחלוקת בין רבינו יהודה וחכמי פרובינצ"א דתרווייהו ס"ל שאם לא הזכיר יעלה ויבוא יצא יד"ח תפלה, וקיים עצם החפצא של תפלה אלא דחל חסרון בקיום התפלה שלא קיים מצות תפלה בשלימותה, וחייב בתשלומין מחמת חסרון זה. וחכמי פרובינצ"א סוברים שאע"פ שבמוצאי ר"ח אינו מזכיר יעלה ויבוא מ"מ חייב להתפלל תשלומין במוצאי ר"ח כדי להשלים מצות תפלה להתפלל תפלה בשלימותה כדינה. משא"כ רבינו יהודה סובר דצריך להשלים את עצם הדבר שחיסר, וחובת התשלומין חל עליו להשלים את הקיום המיוחד של אזכרת מעין המאורע בתפלה, ומכיון שבלילה אי אפשר להשלים חסרון זה אינו חוזר ומתפלל²⁴.
ברם לפי"ז צ"ע קצת בדברי הגר"ח זצ"ל דס"ל דבשכח יעלה ויבוא חוזר ומתפלל תפלת נדבה כדי להשלים הקיום דהזכרת מעין המאורע בתפלה, דהרי לפי רבינו יהודה הטעם שחוזר ומתפלל הוא בכדי להשלים החסרון המסוים בתפלתו הראשונה שהתפללה שלא כדינה בשלימותה, ולכאורה לפי"ז אזכרת מעין המאורע הוי דין בקיום מצות תפלת חובה בשלימותה וא"כ אי אפשר להשלים החסרון בתפלת חובה ע"י תפלת נדבה, דתפלת נדבה הויא חפצא של תפלה בפני עצמה ואינה משלימה חסרון בגופה של תפלת החובה. אמנם מבואר להדיא בלשון רבינו יונה דלשיטת חכמי פרובינצ"א הטעם דמתפלל ערבית שתיים הוא משום דכששכח יעלה ויבוא נחשב כאילו לא התפלל כלל. ומשמע דלרבינו יהודה כשהתפלל ושכח יעלה ויבוא קיים עצם החפצא של תפלה ורק חיסר קיום בפ"ע של אזכרת מעין המאורע בתפלה, ולפי"ז י"ל דשפיר יכול לקיים קיום הזכרת מעין המאורע בתפלה אף ע"י תפלת נדבה, וכדברי הגר"ח זצ"ל.
ע"כ ענין אזכרת יעלה ויבוא
בענין תפלת מנחה
גמ'. וז"ל ואיזו היא מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה עכ"ל.
א.
גדר דין חצות ומחצה
עיין ברש"י (ד"ה מנחה גדולה) וז"ל אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש ומחצה דבין הערבים כתיב ביה מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב דהיינו משש ומחצה ולמעלה דאמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע עכ"ל. ומפשטות לשון רש"י משמע דזמן מנחה גדולה משש ומחצה הוי מה"ת, דמשש ומחצה הוי בין הערבים.
והנה בעיקר הדין דזמן תפלת מנחה נקבע בחצות ומחצה ולא בחצות ממש, איתא ביומא (דף כח.): "אלא אמר רבא רב יוסף, הא קא קשיא ליה, דתנן חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, ונשחטיה מכי משחרי כותלי", ופירש רש"י (ד"ה חל להיות בערב שבת) וז"ל הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום, ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד משש ומחצה, ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחילת שבע, עכ"ל. וממשיכה הגמרא "מאי קושיא, ודילמא כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי משום דלא מכווני טובא, אי נמי שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו", ופרש"י (ד"ה דלא מכווני) "לא היו זקופים בצמצום, ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה, ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב". ולכאורה מבואר בגמרא דעיקר זמן שחיטת התמיד מדאורייתא הוא מחצות ממש, והא דבפועל זמן הקרבתה הוא משש ומחצה הוא מדרבנן מכיון דכתלי המקדש לא מכווני, ואיכא למיחש שמא מחמת עיקום כותלי בית המקדש לא יכוונו הזמן בדקדוק. וכמבואר בגמ' דמשום הכי התפלל אברהם אבינו תפלתו מחצות כיון שאיצטגנינות גדולה היתה בו שידע לכוון בדיוק זמן חצות, ומשום הכי אוקמה אברהם לזמן התפלה אעיקר זמן מן התורה שהוא משעת חצות ממש דהיינו בתחילת שעה שביעית, ולא בשש ומחצה. והנה עיין בגמ' פסחים (דף ה.) דמבואר דרבא סובר שחמץ אסור משש שעות למעלה מחמת האיסור דלא תשחט על חמץ דם זבחי. ופרש"י (ד"ה לא תשחט) וז"ל ושחיטת פסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה והכי אמרינן בפ' אמר להם הממונוה צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות ואילך וגמרינן מיניה דשחיטת התמיד מתחלת שבע וקשיא לן התם מתני' דתמיד נשחט בשש שעות ומחצה, ומשני לן שאני כותלי בית המקדש דלא מיכווני רחבין תחתיהן מאד ולא משתחרי עד שש ומחצה עכ"ל. ומשמע שמה"ת זמן התמיד הוא משש שעות ולמעלה ומשו"ה איסור חמץ חל בשש שעות ומעלה, והדין שאין התמיד נשחט עד שש ומחצה הוא דין מדרבנן משום דכותלי המקדש לא מיכווני.
אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' תמידין ומוספין הל' א' - ב') שכתב וז"ל מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום, והם הנקראים תמידין אחד בבקר ואחד בין הערבים וכו', ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה וכו', תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשעה ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים, חוץ מקרבן פסח לבדו שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע דחצות ומחצה הוי דינא דאורייתא, וכדחזינן דהשוה זמן תמיד של שחר לתמיד של בין הערבים וכלל לזמנים אלו בעיקר זמן מצות עשה דהקרבת תמידין מן התורה, ומשמע מדבריו דזמן דשש ומחצה מדאורייתא הוא, וכמו שזמן תמיד של שחר מה"ת, הוא הדין דזמן שש ומחצה האמור לגבי תמיד של בין הערבים נמי חל מן התורה.
ונראה לפרש בכוונת הרמב"ם (פ"א מהל' תמידים ומוספים ה"א) שכתב דזמן תמיד של בין הערבים משש ומחצה דזהו זמן שיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, דזמן שחיטת התמיד הוא משיוודע לכל שהוא כבר אחרי חצות וזהו בחצות ומחצה. ולזה נתכוין הרמב"ם כשכתב משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, ומשמע שהרמב"ם סובר דיש דין מה"ת דזמן שחיטת תמיד של בין הערבית הוא בזמן שכבר ידוע לכל שהאריך הצל, דהיינו שידוע לכל שהוא אחרי חצות וכל זמן שיש באנשים ספק בדבר אסור מה"ת לשחוט את התמיד ולכן פסק שזמנה מה"ת בשש ומחצה.
אך צריך עיון בשיטת הרמב"ם וברש"י בסוגיין, דלכאורה מבואר להדיא מהסוגיא ביומא דחצות ומחצה הוי זמן התמיד מגזירה דרבנן מחשש שמא יטעו, ואילו מדאורייתא זמן התמיד הוי מחצות. ובאמת דכבר הקשה כן הגרעק"א זצ"ל בגליון הש"ס ריש פרק תמיד נשחט על מה שכתב רש"י שם (ד"ה אלא) וז"ל דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשירות דהיינו מכי ינטו צללי ערב דהיינו מחצי שבע ואילך שהחמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו עכ"ל. והקשה שם בגליון הש"ס דהא בגמ' יומא מבואר להדיא דזהו רק דינא דרבנן משום כתלי המקדש המעוקמין, אבל מדאורייתא זמן התמיד הוי משש ומעלה, וצ"ע בדעת רש"י והרמב"ם שמדבריהם מבואר דזמן התמיד מדאורייתא הוא משש ומחצה.
והנה יש לחקור בגדר תקנת החכמים דמקריבין התמיד בשש ומחצה מטעם כתלי המקדש, האם תקנו שמדרבנן זמן חצות גופיה מתחיל משש ומחצה, והתקנה הויא הגדרה בחצות גופא. או"ד דרבנן תיקנו דין בפני עצמו שמוסיפים חצי שעה על חצות. ונפקא מינה לענין מי שהתפלל בדיעבד מנחה באותה חצי שעה שבין חצות לשש ומחצה, האם צריך להתפלל עוד פעם או לא. דאי מדרבנן חצות אינו מתחיל אלא משש ומחצה, דהתקנה דרבנן שמקריבין התמיד בשש ומחצה הויא הגדרה בעצם הזמן דחצות אם כן דיינינן ליה כמתפלל לפני חצות, וקודם זמנו אין תפלתו תפלה. אבל אם החצי שעה הוי תוספת בפני עצמה אף דלכתחילה אין להתפלל עד אחרי החצי שעה, אבל מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד שהרי המחייב דחצות חל בשש²⁵. והנה המאירי (ברכות דף כו. ד"ה נחלקו בגמ') כתב שיכול להתפלל שחרית עד שש ומחצה. וחזינן דס"ל דהמחייב של מנחה חל בשש ומחצה, דאם הזמן דשש ומחצה הוי רק גזירה מדרבנן בפני עצמה להוסיף חצי שעה, א"כ הרי המחייב של מנחה חל כבר בשש ואיך אפשר להתפלל תפלת שחרית לאחר שש עד שש ומחצה. ועל כרחך צ"ל דס"ל למאירי דהרבנן קבעו שזמן חצות חל בשש ומחצה ולפני שש ומחצה ליכא מחייב של מנחה כלל, דחלות שם חצות חל מדרבנן בשש ומחצה, ומשו"ה שפיר מתפלל שחרית עד שש ומחצה. ויתכן עוד נפקא מינה בזה לענין מחלוקת הפוסקים²⁶ אי החצי שעה הוי לפי שעות זמניות או לפי שעות שוות, דאי שש ומחצה הוי דין בחצות פשיטא דצ"ל שש ומחצה שעות זמניות דכל הזמנים הוי זמניות, אבל אי הוי רק גזירה של הוספת חצי שעה אפשר לומר דבענין רק חצי שעה משעות רגילות.
ויתכן דזוהי כוונת רש"י (ביומא כח: ובפסחים ה א) דאף דהוי רק תקנת חכמים, מכל מקום אין זה גזירת חכמים בפני עצמה להוסיף עוד חצי שעה אחר חצות כדי שלא יטעו, אלא דהתקנה חלה בזמן חצות גופא, שמדרבנן חצות אינו מתחיל עד שש ומחצה.
ב.
גדר דין חצות ומחצה לפי הרמב"ם
והנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ח) שכתב וז"ל אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעת שביעית ביום וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר (דברים ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן הפסח כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם דאיסור חמץ מתחיל בתחילת שבע שהוא זמן שחיטת הפסח, וצ"ע דאי חצות ומחצה הוי זמן תמיד של בין הערבים דאורייתא, אם כן לענין זמן איסור חמץ נמי היה מן הדין לומר שאין זמן איסורו חל מן התורה אלא משש שעות ומחצה, דאין מקריבים הפסח עד לאחר שחיטת התמיד של בין הערבים, וקשה למה כתב הרמב"ם דאיסור חמץ חל מחצות משום שהוא זמן שחיטת הפסח.
ונראה דלפי הרמב"ם זמן המחייב של קרבן פסח הוא חצות, אבל זמן הכשר וקיום הקרבת הקרבן חל רק אחרי חצות ומחצה²⁷. והרמב"ם סובר שאיסור חמץ תלוי בזמן המחייב של הקרבן דהיינו בחצות, ולא בשעת הכשר הקרבת הקרבן שהוא בחצות ומחצה. דלשיטת הרמב"ם האיסור דלא תשחט על חמץ דם זבחי חל בזמן המחייב את הקרבן, ולא בזמן מעשה הבאת הקרבן, ומשו"ה מחצות ואילך חל האיסור. ודוגמה לזה יש להביא משיטת בן בתירא (פסחים י א) דפסח ששחטו שחרית כשר, ומ"מ פשיטא דלא יחול איסור חמץ אפילו לפי בן בתירא עד לאחר חצות, דהאיסור דחמץ תלוי בזמן המחייב דפסח ולא בזמן הכשר הבאת הפסח, ואף לבן בתירא דמכשיר פסח ששחטו שחרית המחייב דפסח הוא בחצות ומשו"ה איסור חמץ חל בחצות.
אמנם עיין ברמב"ם בריש הלכות קרבן פסח וז"ל מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות עכ"ל. וכן עיין שם בהלכה ד' שכתב וז"ל שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול עכ"ל. ופשטות לשון הרמב"ם משמע דפסח קרב בחצות ולא בחצות ומחצה, וצ"ע דלכאורה סותר למה שכתב בהלכות תמידין ומוספין, וצריך לדחוק ולפרש את כוונתו במש"כ אחר חצות דהיינו בחצות ומחצה, וסמך על מה שכתב בהלכות תמידין ומוספין, דאי לאו הכי אפילו אי נימא דחצי שעה אחר חצות אינו אלא מדרבנן, מכל מקום היה לו להרמב"ם להזכירו, וצריך עיון (ועיין בפרי מגדים או"ח סי' רל"ג)²⁸.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' תפלה ה"ב) וז"ל כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה תמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה תשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא ומשהגיע זמן חובה וזה היא הנקראת מנחה גדולה עכ"ל.
ועיין בכסף משנה (שם) דמקור דברי הרמב"ם הוא מהברייתא בברכות (דף כו:) איזו מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה, וכתב שם הכס"מ וז"ל ומפרש רבנו דהיינו טעמא כדתנן פ"ה דפסחים תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה בערב פסח נשחט בז' ומחצה וקרב בט' ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו עכ"ל. ונראה דס"ל דתפלת מנחה היא בשש ומחצה שהיא כנגד זמן הבאת קרבן תמיד של בין הערבים בשש ומחצה, משא"כ איסור חמץ דלא תשחט על חמץ דם זבחי תלוי בזמן המחייב של הקרבן בחצות, ומשו"ה אם התפלל מנחה לאחר שש שעות מקודם לשש ומחצה לא יצא יד"ח.
ג.
שיטת הרמב"ם ביסוד דין מנחה גדולה ומנחה קטנה
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' תפלה הל' י"ב - י"ג) וז"ל כבר אמרנו שתפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב פסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה אמרו שהמתפלל אחרי שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה וזו היא הנקראת מנחה גדולה. נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום. ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות עכ"ל.
והנה מדברי הרמב"ם מבואר דיש שני מחייבים נפרדים במנחה, מחייב של מנחה גדולה ומחייב של מנחה קטנה. ונראה שאע"פ שבחובת הגברא יש רק חיוב להתפלל מנחה פעם אחת, ועל ידי תפלת מנחה אחת יוצא החובה של תפלת מנחה ואין נ"מ בין מנחה גדולה ומנחה קטנה לענין חובת תפלת מנחה, מכל מקום מנחה גדולה ומנחה קטנה הויין שתי חפצי תפלה בפ"ע, ומשו"ה יכול אדם להתפלל את שתיהן, וע"כ כתב הרמב"ם שנהגו להתפלל מנחה גדולה וגם מנחה קטנה. והנה זה פשוט דבתפלת שחרית ליכא למימר הכי, שהרי אינו יכול להתפלל שחרית פעמיים אלא אם כן התפלל את התפלה השניה בתורת נדבה, והתפלה השנייה בעי חידוש דבר, ואי אפשר להתפלל שחרית פעמיים משום דאיכא רק מחייב אחד להתפלל שחרית. משא"כ לגבי מנחה גדולה ומנחה קטנה דמותר להתפלל מנחה פעמיים אף בלי חידוש דבר משום דשתיהן חלין כחפצא בפ"ע של תפלת מנחה, דאיכא ב' מחייבים נפרדים להתפלל חפצא של מנחה, ולכן שפיר אפשר להתנדב ולהתפלל שתי תפילות מנחה. ונראה דמה שכתב הרמב"ם דהאחת היא רשות, אין כוונתו דהויא תפלת נדבה, דהחפצא של תפלה הויא תפלת חובה, אלא דבחובת הגברא תפלה אחת הויא רשות דליכא עליו חיוב להתפללה, אבל בחפצא שתי התפילות הן חפצא דתפלת חובה דמנחה.
ועוד נראה לדקדק ולהוכיח דמה שכתב הרמב"ם דתפלת מנחה גדולה היא רשות אין הכוונה דתפלת מנחה גדולה היא בגדר תפלת נדבה בעלמא, דהרי זה פשוט שיכול להתפלל מנחה גדולה בתורת רשות גם בציבור, ולא דמי בזה לתפלת נדבה, שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"י) דאין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן ציבור. ומכאן דתפלת רשות חלוקה מתפלת נדבה בעצם החפצא של התפלה, דתפלת רשות הויא חלות שם חפצא של תפלת חובה, אלא דליכא חיוב על הגברא להתפללה דרק בחיוב הגברא שאני חובה מרשות. ונמצא דדין תפלת רשות במנחה הוא כעין דין תפלת ערבית רשות, דבנוגע לחיוב הגברא תפלת ערבית הויא רשות ואילו לגבי החפצא של התפלה ערבית הריהי חפצא של תפלת חובה. והראייה דערבית אינה תפלת נדבה בחפצא, שהרי הציבור מתפללין ערבית, אע"פ שאין הציבור מתפללים נדבה, ומוכח שהחפצא דערבית הויא חפצא דתפלת חובה ורק לגבי חובת הגברא רשות היא. וכן מוכח ממה שמתפללין ערבית בשבת אע"פ שפסקו הגאונים (מובא ברמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"י) שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים²⁹. וכן יש להוכיח מהא דמתפללין מנחה גדולה וקטנה אף בשבת ויום טוב, אע"פ שאין תפלת נדבה בשבת ויו"ט. ומוכח דהחפצא דתפלת מנחה גדולה הויא תפלת חובה ומשו"ה מתפללין אותה בשבת ויו"ט.
ד.
תפלת מנחה אחרי פלג
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' תפלה ה"ד) וז"ל הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה עכ"ל.
וצ"ע דממה שכתב הרמב"ם "וזמן מנחה קטנה מט' שעות ומחצה עד שיישאר מן היום שעה ורביע", מבואר דפסק כר' יהודה (ברכות דף כ"ו) דזמן מנחה הוא עד פלג המנחה, וא"כ צ"ע במה שכתב "ויש לו להתפלל עד שתשקע החמה", כיון שעבר זמן פלג המנחה.
ונראה לומר דהרמב"ם סובר דהמחייב של תפלת מנחה היא עד פלג המנחה, ומכל מקום כיון שעדיין לא הגיע הלילה יכול לקיים תפלת מנחה עד שתשקע החמה, דעדיין הוא זמן המוכשר לקיום תפלת מנחה. וראיה ליסוד זה דיש זמן המחייב של תפלה, וזמן קיום התפלה ממה שפסק הרמב"ם לגבי ערבית (פ"ג מהל' תפלה ה"ז) וז"ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה עכ"ל, ומבואר שחל קיום תפלת ערבית קודם ללילה. ברם הרמב"ם סובר דהמחייב של ערבית הוא בלילה, וכדפסק הרמב"ם בהלכה ו' וז"ל תפלת הערב אף על פי שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שעלה עמוד השחר עכ"ל. ומבואר מזה דאע"פ דהמחייב של ערבית הוא מתחילת הלילה, אבל מכל מקום יכול לקיים הקיום דתפלת ערבית אף קודם הלילה מפלג המנחה, וזה מה שכתב הרמב"ם דכיון דתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, דהיינו דיכול להתפלל ערבית אף לפני שהגיע זמן המחייב דחל קיום תפלת ערבית אף בלי המחייב דערבית משום דתפלת ערבית רשות.
והנה עיין בתוס' (דף ב. ד"ה מאימתי) שהקשו היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה לאחר פלג המנחה, וכתבו דהיינו משום דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב, ומכל מקום אנו מתפללין מעריב אחר פלג המנחה קודם שקיעה, וצריך לומר דזהו כרבי יהודה, ואם כן הוא הוי כתרי קולי דסתרי אהדדי, עיי"ש. והנה לפי הרמב"ם יקשה קושית התוספות, שהרי פסק דיכולין להתפלל גם מנחה וערבית אחרי פלג קודם שתשקע החמה, וצ"ע דהרי הוי תרתי דסתרי.
ויש לומר דהרמב"ם סובר דמה שיכולין לקיים קיום תפלת מנחה וערבית באותו זמן לא הוי תרתי דסתרי מכיון דאין כאן סתירה במחייבים של התפלה. והרמב"ם סובר דהחיוב והמחייב של מנחה חל רק עד פלג, ולאחר פלג אין מחייב של תפלת מנחה, אלא דיכול לקיים תפלת מנחה באותו זמן אע"פ שהמחייב של מנחה נשלם בפלג המנחה. והוא הדין במעריב דמה שמתפלל קודם הלילה זהו משום דמפלג המנחה ואילך הוי זמן הראוי לקיום תפלת ערבית אך בלי חלות המחייב, ונתחדש שחל קיום תפלת מעריב אפילו קודם שחל המחייב להתפללה, מכיון דערבית הויא תפלת רשות. ברם באמת המחייב של ערבית הוי תחילת הלילה, ולכן אין סתירה בקביעות הזמנים של המחייבים של תפילות מנחה ומעריב, ומה שיכולין לקיים שתי מצוות תפלה באותו זמן אחרי פלג ולפני שקיעה"ח לא הוי תרתי דסתרי³⁰.
ע"כ ענין תפלת מנחה
¹⁵ ואם הבדיל בשניהם הראשון עלתה לחובתו ושנייה לתשלומין ואינו חוזר, וכן אם לא הבדיל בשניהם אינו חוזר דיכול להבדיל על הכוס דהבדלה אינו אלא אזכרה בעלמא.
¹⁶ ועיין בחידושי הגר"ח על הש"ס בענין הבדלה בתפלה, ועיין בהגהות הגרע"א זצ"ל לשו"ע או"ח סימן רצ"ד ובמ"ב סימן רצ"ד ס"ק ב' ובביאור הלכה שם.
¹⁷ לכאורה י"ל דיש ב' דינים באמירת אתה חוננתנו: א) דין הבדלה, ב) דין תפלת ערבית. ואם הבדיל על הכוס הרי כבר יצא מצות הבדלה ותו א"א לו לומר אתה חוננתנו מדין תפלה מאחר דתו אינה חלות הבדלה משהבדיל על הכוס.
¹⁸ וכדצ"ל לפי"ד מרן הגר"ח זצ"ל וכדנתבאר לעיל.
¹⁹ עיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' ל"ה ד"ה ואשר דמוכח וכו'. ועיין בקהלות יעקב סימן ט"ז. ברם לכאורה קשה לומר דלשיטת חכמי פרובנציה הוי כמי שלא התפלל כלל וברכותיו הויין ברכה לבטלה. ויתכן דסברי דקיים מצות תפלה אף אם לא הזכיר יעלה ויבוא, אלא שלא קיים תפלה בזמנה כחובתה, ומשו"ה חוזר ומתפלל כדי לקיים חובת התפלה כמצותה. ונ"מ למי שהתפלל מעריב במוצאי יו"ט ואמר אתה חוננתנו ושכח יעלה ויבוא דחוזר ומתפלל משום ששכח יעלה ויבוא האם חייב לחזור ולומר אתה חוננתנו בתפלה השניה, דאם חוזר ומתפלל פעם שנית משום דכששכח יעלה ויבוא כאילו לא התפלל כלל אזי צריך לומר אתה חוננתנו בתפלה השניה. משא"כ אם חוזר ומתפלל פעם שנית כדי לקיים מצות תפלה כחובתה, ובאמת חל קיום תפלה בתפלה הראשונה שהתפלל אע"פ ששכח להזכיר בה יעלה ויבוא, י"ל דשפיר יצא יד"ח אתה חוננתנו משום שהזכיר אתה חוננתנו בתפלה ראשונה של חול וכדאמר הגר"ח זצ"ל.
²⁰ עיין בתשובות הרמב"ם (פאר הדור סימן קמ"ח).
²¹ וכן מבואר מדברי האור זרוע הל' תפלה סימן קי"ד וז"ל דמרוצה לעם דקתני היינו בכל השנה דהאיך יצאו בתפלתו והם אינם מסכימים לתפלתו ותדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא כהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שיקריב קרבנו וכי ס"ד שיתכפר לו וכו' הא למדת שאין לכהן להקריב אלא בהסכמת הבעלים והכי נמי אין לשליח ציבור להתפלל אלא בהסכמת כולם וכשהוא מתפלל אז מקריב קרבן ציבור דתפלה היינו עבודה וכו' הא למדת כששליח ציבור מתפלל אז הוא מקריב קרבן ציבור עכ"ל. ולפי"ז נראה דאם הש"ץ למנחה חייב בתשלומי שחרית שאינו יוצא את התשלומין בחזרת הש"ץ, דאין קרבן ציבור מהווה תשלומין לקרבן יחיד.
²² ואמר רבינו זצ"ל דמכיון דבתפלת הש"צ חלה חלות שם תפלת הציבור ואין הש"צ מתפלל בעד עצמו והציבור יוצאים על ידי תפלתו, יש לדקדק שכל הציבור יעמדו ברגליים מכוונות בשעת חזרת הש"צ כאדם העומד בתפלה, וכן משמע מדברי ההגהות מיימוניות פ"ט מהל' תפלה אות ב' וז"ל כתב בשם רב שרירא ורב האי שצריך לכוון לכל מה שאומר ש"ץ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין וכו' ופוסעין ג' פסיעות לאחוריהם עכ"ל. וכן נהג רבינו זצ"ל. ועוד אמר רבינו זצ"ל שבכדי להחשב כ"תפלת הציבור", בעינן שיהיו תשעה שומעים המקשיבים לברכת הש"צ, ובעינן נמי שיאמר הש"צ ד' שפתי תפתח בתחילת חזרת הש"צ ויהיו לרצון אמרי פי בסוף תפלתו ג"כ בקול רם, דהרי מבואר בגמ' (ד:), דאין בזה משום הפסק בין גאולה לתפלה, דכיון דתקינו רבנן למימר ד' שפתי תפתח, כתפלה אריכתא דמיא, ולכאורה אי אמירת ד' שפתי תפתח אינה חלק מעצם התפלה ולא הוי אלא דברי פתיחה ובקשת רשות להתפלל בלבד, י"ל דמכיון שהש"ץ כבר אמר ד' שפתי תפתח בתפלת לחש שלו שוב אינו צריך לאומרו לפני חזרת הש"ץ, ומוכח דהוי חלק מעצם התפלה, וע"כ הש"ץ צריך לאומרו בקול רם כשאר התפלה. דכל מה שאומר הש"צ בלחש ואין שמה תשעה השומעים ומקשיבים לברכותיו, איננו נחשב כחלק מ"תפלת הצבור". ולפי"ז יש לש"צ לדקדק לומר כל ברכת מודים בקול רם, באופן שישמעו הצבור את כולה, דכדי להיחשב תפלת הצבור בעינן שישתתפו הצבור ע"י ששומעין את תפלתו. וכן דקדק רבינו לומר כל הנוסח של ברכת מעין שבע בקול רם.
ברם עיין בבעל המאור (מס' ר"ה דף יב. בדפי הרי"ף ד"ה ואנו אומרים) שסובר דתקיעות דמיושב היינו התקיעות שתוקעים בחזרת הש"צ, ואמר רבינו זצ"ל שמדבריו מוכח שאין הציבור צריכים לעמוד בחזרת הש"ץ ומשום הכי קרי להו תקיעות דמיושב. ולפי מה שנתבאר י"ל שהבעל המאור חולק על תוס' והרמב"ם וסובר דחזרת הש"צ אינה חלות קיום תפלת הציבור אלא היא רק תפלת הש"צ, שמוציא את הציבור על ידו. ואמר רבינו זצ"ל דלפי מנהגנו שתוקעים בשעת חזרת הש"צ יש לדקדק עכ"פ בר"ה לעמוד ברגליים מכוונות בשעת חזרת הש"צ, שעי"ז חשיב כאילו עומד בתפלה כדי לקיים קיום תקיעות על סדר הברכות. וכן היה נוהג רבינו זצ"ל.
²³ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"י מהל' תפלה ה"ב אות א'.
²⁴ עיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' ל"ו ד"ה ובאמת אפשר לומר וכו'.
²⁵ ויעויין בגבורת ארי (יומא שם) שדן בזה, ויעויין בפרי חדש (סי' רל"ג) שהסיק דאפשר דגם אם עיקר זמן הקרבתה הוא מחצות ממש, מכל מקום יש לדחות דכי היכי דבתמיד מגזירת חכמים לא היה נשחט עד שש ומחצה הוא הדין לתפלת מנחה שכנגד התמיד תקנוה. ויעויין בזה במג"א ובברכי יוסף ובחק יעקב (או"ח סי' תנ"ח) ובמ"ב הביא מחלוקת האחרונים בזה, ובשעה"צ נשאר בצ"ע למעשה.
²⁶ עיין בשעה"צ או"ח סימן רל"ג ס"ק ו'.
²⁷ ודומה לדין אין לילה מחוסר זמן ודין אין מחוסר זמן לבו ביום, דהמחייב חל בלילה אבל הכשר הקרבן וקיום הקרבתו היא ביום.
²⁸ ובשולחן ערוך (או"ח סי' תנ"ח ס"א) פסק וז"ל נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב פסח עד אחר שש שעות שהוא זמן הקרבת קרבן פסח. ועיין שם בדברי המגן אברהם שכתב וז"ל אף על גב שזמן הקרבת הפסח הוא אחר ו' שעות ומחצה, מכל מקום עיקר זמנו הוא מחצות עכ"ל. אולם בחק יעקב שם חולק על המגן אברהם והביא מהב"ח דעיקר הזמן הוא חצות ומחצה, וז"ל ולא מקרי בין הערבים אלא משעה שינטו צללי הערב והוא מו' ומחצה, על כן לענין תמיד וזמן מנחה קיימא לן דהוי מו' שעות ומחצה, ואם כן הוא הדין לעינן הקרבת הפסח, עכ"ל.
²⁹ ועיין לעיל בשיעורים דף כא. ד"ה בענין תפלת נדבה אות א'. ועיין בתוס' דף כו. ד"ה טעה דאפילו למ"ד תפלת ערבית רשות מ"מ חל חיוב להתפלל ערבית אלא דהויא רשות לגבי מצוה אחרת.
³⁰ עיין אגרות הגרי"ד הלוי על הרמב"ם (פ"ה מהל' תפלה ה"ד). ועיין לעיל בשיעורים דף ב. בתוס' ד"ה מאימתי.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.