עירובין כב ע"ב

דף כב - ב

אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור [צור = שם מקום] מהך גיסא, שמקיף את ארץ ישראל משני צדדים כצורת גאם, ך', סלע הר שיש בגובהו עשרה טפחים סביב לעלות בו לארץ ישראל [והיינו, שמשני צדדים, הצפוני והמזרחי, מוקפת ארץ ישראל בהרים שיש בגובהם עשרה טפחים זקופים, היוצרים מחיצה סביבה], ומחתנא [מורד] דגדר [שם מקום] מהך גיסא הדרומי, מקיף אותה מורד - חריץ שיש בעומקו עשרה טפחים וברוחבו ארבעה טפחים, וכיון שהיא מוקפת מחיצות אינה רשות הרבים. ^[60]

הא אי אפשר לומר כן.

דאם כן בבל נמי לא ליחייב עלה משום רשות הרבים.

דהא מקיף לה הנהר פרת מהך גיסא [כלומר: משני צדדים כמין ך'] והנהר דיגלת מקיפה מהך גיסא!

וביותר יש להקשות, לדבריך: רשויות רבים דכולא עלמא נמי - הא מקיף להו האוקיינוס, ולא ליחייב עלייהו משום רשות הרבים!

אלא על כרחך, מחיצות שאין העומד בתוכן רואה עצמו מוקף מחיצות, לאו מחיצות נינהו, ואם כן ליחייב נמי ארשויות הרבים שבארץ ישראל?! [נתבאר על פי הריטב"א, וראה תוספות וגאון יעקב].

והוסיף אביי וקאמר: דילמא אין כוונתך, דבכל ארץ ישראל אין רשות הרבים, אלא על מעלות ומורדות [עליות וירידות] שבארץ ישראל - שהם זקופין ולא ניחא תשמישתייהו - הוא דקאמרת משמיה דרבי יוחנן שאין חייבין עליהן משום רשות הרבים [ויתבאר יותר הטעם בהמשך הגמרא].

אמר ליה רב דימי לאביי: קרקפנא [בעל הגולגולת] כלומר: אדם חשוב ! חזיתיה לרישך בי עמודי [ראיתי את ראשך בין עמודי בית המדרש של רבי יוחנן] כי אמר [כשאמר] רבי יוחנן להא שמעתא!

ונחלקו הראשונים בפירוש וכוונת הדברים:

בתוספות פירשו: ד"רישך" היינו רבה, רבו של אביי וראשו, ואמר לו רב דימי: שכיון שהיה רבו של אביי בבית המדרש, תמה הוא על אביי שלא שמע מימרא זו דרבי יוחנן מפי רבו [על פי מהרש"ל בשם רשב"ם].

והריטב"א פירש [וכתב, דהפירוש הקודם אינו מדברי ר"י בעל התוספות]: שאמר לו דרך צחות, שכיון אביי מדעתו לאמת, עד שכמדומה לו לרב דימי שהיה אביי בבית מדרשו של רבי יוחנן כשאמר שמעתא זו.

ומסייעינן להך פירושא:

איתמר נמי, כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, ואמרי לה, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מעלות ומורדות שבארץ ישראל, אין חייבין עליהן משום רשות הרבים, לפי שאינן כדגלי מדבר, כלומר: דמלאכות שבת והוצאה ילפינן ממלאכות המשכן שהיו במדבר - לישראל החונה שם לדגליו - וזה אינו כדגלי מדבר.

ונחלקו הראשונים בפירושא דמילתא:

רש"י כתב: שבמדבר היתה ארץ חלקה, שכן הענן החליק לבני ישראל כל המעלות והמורדות, וכיון שמעלות ומורדות אינו בדומה לו, אין חייבין עליו משום רשות הרבים. ^[61] בעא מיניה רחבה מרבה [משכנות יעקב]:

תל גבוה עשרה טפחים או יותר, שדינו כמוקף מחיצות על ידי דפנות התל, והיה לתל שיפוע לעלות רבים עליו שהיה משופע ביותר, עד שהוא מתלקט [מתאסף] לגובה עשרה טפחים, מתוך ארבע אמות [עד שמגיע אורך השיפוע למשך ארבע אמות, מתרומם התל לגובה עשרה טפחים או יותר, והוא שיעור זקיפה של תל שאינו נוח להילוך רבים] ומכל מקום רבים בוקעין בו,

האם אמרינן, דאתו רבים הבוקעים דרך המדרון ומבטלים המחיצות שבראשו של תל וחייבין עליו משום רשות הרבים, שהרי בטלו המחיצות? [ומיירי שבראשו של תל יש רוחב שש עשרה אמה כשיעור רשות הרבים, ודורסין שם ששים ריבוא - ריטב"א, וראה גאון יעקב].

או אין חייבין עליו משום רשות הרבים, דבקיעת רבים בדרך שאינה נוחה להילוך לא מבטלי מחיצות.

ומפרשינן לאיבעיא דרחבה: אליבא דרבנן דאמרי במתניתין שאין דרך הרבים מבטלת מחיצות הפסין [כיון דאיכא שם ארבע מחיצות, וכדמפרשינן לה לעיל] לא תיבעי לך גבי תל [דאית ליה נמי ארבע מחיצות, שכל גובה עשרה טפחים חשוב מחיצה - ריטב"א] דאין בקיעת הרבים מבטלין מחיצות התל, ואין חייבין עליו משום רשות הרבים, ומקל וחומר:

השתא, ומה התם גבי פסין דניחא תשמישתיה, אמרי רבנן: לא אתו רבים ומבטלי לה למחיצתא, הכא גבי תל דלא ניחא תשמישתיה, לא כל שכן, דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות התל, ואינו רשות הרבים.

כי תיבעי לך, אליבא דרבי יהודה דאמר במתניתין גבי פסין: דאתו רבים ומבטלי מחיצות הפסין [כיון שבוקעין בו מכל רוחותיו - לדעת הריטב"א שהובא לעיל], בהא תיבעי לך גבי תל [שאף בו בוקעין מארבע רוחות - ריטב"א] מאי?

מי נימא: התם הוא גבי פסין דסבירא ליה לרבי יהודה דבטלי מחיצות משום דניחא תשמישיה של דרך הרבים, אבל הכא הוא גבי תל דלא ניחא תשמישתיה, לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא,

או דילמא לא שנא?

אמר ליה רבה לרחבה: חייבין על התל משום רשות הרבים, דבטלי מחיצות.

והדר בעא מיניה רחבה מרבה: ואפילו זקוף התל עד שעולין לו בחבל - חייבין?

אמר ליה רבה לרחבה: אין, [כלומר: חייבין עליו משום רשות הרבים].

והדר בעא מיניה רחבה מרבה: ואפילו עולין על גבי התל כדרך שהיו עולים במעלות בית מרון [שם מקום], שהיו המעלות זקופין מאד ורוחב המעלה קצר, ואין יכולין שנים כאחד לעלות עליהם אלא בזה אחר זה?

אמר ליה רבה לרחבה: אין [כלומר: חייבין עליו].

ועיין בעיונים ובמבוא ביחס לדין תל המתלקט.

איתיביה: חצר שהרבים נכנסין לה בפתח או בפירצה זו שבצד אחד, ויוצאין בזו שבצד אחר, [מכל צדדי החצר - תוספות], דין רשות הרבים לה, לטומאה, שאם נולד בה ספק טומאה, הרי הוא טהור כדין ספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, שהרי הולכין הרבים בה. ודין רשות היחיד לה, לענין שבת כיון שמוקפת היא מחיצות, וחזינן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות.

והאי ברייתא מני?

אילימא רבנן דמתניתין גבי פסין, הא ליתא,

דהשתא ומה התם גבי פסין דניחא תשמישתיה, אמרי רבנן: לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, הכא גבי חצר דאית לה גידודי [שאין הכותל פרוץ עד תחתיתו, ונשאר למטה שארית מן הכותל שהיה שם] ומתוך כך לא ניחא תשמישתיה לא כל שכן, ופשיטא היא, ולמה לי לאשמועינן?!

אלא לאו, רבי יהודה היא, דאף על גב דסבר גבי פסין דאתו רבים ומבטלי מחיצות, הכא גבי חצר דלא ניחא תשמישתיה לא מבטלי המחיצות מכח בקיעת הרבים. ותיקשי, היכי אמרת דחייבין על התל דלא ניחא תשמישתיה, משום רשות הרבים, ובטלי מחיצות?!

ודחינן: לא. לעולם רבנן היא, ולשיטתייהו אזלי דלא בטלו מחיצות. ודקשיא לך פשיטא, לא תיקשי, דרשות הרבים לטומאה הוא דאיצטריכא ליה לאשמועינן, אבל הא דהוי רשות היחיד לשבת, פשיטא!

תא שמע: מבואות המפולשות בבורות בשיחין ובמערות, רשות היחיד הן לשבת, ורשות הרבים לטומאה.

ותמהינן עלה לפרושי ברייתא: מבואות המפולשות "ב"בורות - דמשמע שהמבוי הוא בתוך הבור - סלקא דעתך, בתמיהה?!

אלא הכי קאמר: מבואות המפולשות [שתי וערב - ריטב"א], שמצדן האחד רשות הרבים, ומצדם השני פתוחין הן "ל"בורות, והרוצה לעבור צריך לצמצם עצמו לילך על שפת הבור, או שהן פתוחין "לשיחין ולמערות", רשות היחיד הן לשבת, דלא אתו רבים ומבטלין מחיצות המבוי, ורשות הרבים לטומאה, שהרי מהלכין שם רבים, הרי חזינן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות בדלא ניחא תשמישתיה, כי הכא שביציאתם עוברין הם על שפת הבור בצמצום.

והא ברייתא מני?

אילימא רבנן, תיקשי פשיטא?! דהשתא ומה התם גבי פסין דניחא תשמישתיה אמרי רבנן: לא אתו רבים ומבטלי לה למחיצות, הכא במבואות המפולשין לבורות דלא ניחא תשמישתיה, לא כל שכן!

אלא לאו, רבי יהודה היא, ומשום דלא ניחא תשמישתיה מודה רבי יהודה דלא בטלי מחיצות. ותיקשי, היכי אמר רבה דחייבין על התל משום רשות הרבים?!

ודחינן: לא, לעולם רבנן היא, ורשות הרבים לטומאה איצטריכא ליה לאשמועינן, ולא תיקשי לך, פשיטא היא.

תא שמע: שבילי בית גלגול [דרך עולה זקופה וגבוהה - שאינה נוחה להילוך רבים - בארץ ישראל] וכיוצא בהן, רשות היחיד הן לשבת, שאין הרבים מבטלין מחיצות שיש שם [שהרי דרך עולה היא], ורשות הרבים לטומאה, כיון שמהלכין שם רבים.

ואיזהו שבילי בית גלגול, דחשיבי רשות היחיד לשבת? אמרי דבי רבי ינאי: כל שאין העבד יכול ליטול סאה של חיטין בידיו או על כתפיו, ויהיה יכול לרוץ לפני סרדיוט [שוטר].

והא ברייתא דהוי רשות היחיד לשבת ולא אתו רבים ומבטלי מחיצות, מני?

אילימא רבנן, למה לי למימר, והא פשיטא,

דהשתא ומה התם גבי פסין דניחא תשמישתא אמרי רבנן, לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא, הכא דלא ניחא תשמישתא, לא כל שכן דלא מבטלי מחיצתא!

אלא לאו, רבי יהודה היא דסבר גבי פסין דאתו רבים ומבטלי מחיצות כיון דניחא תשמישתיה, אבל הכא דלא ניחא תשמישתיה לא מבטלי מחיצות, ותיקשי לרבה, דאמר: דאף על גב דלא ניחא תשמישתיה אתו רבים ומבטלי מחיצות - לרבי יהודה?!

ומשנינן: אמר ליה רבה לרחבה: שבילי בית גלגול שהם בארץ ישראל קאמרת - בתמיהה?!

בארץ ישראל פשיטא דהוו רשות היחיד ולא מבטלי רבים מחיצות, שיהושע אוהב ישראל היה, עמד ותיקן להם לישראל דרכים וסרטיא [דרך הילוך בני אדם - רש"י לעיל ז:], כל היכא דניחא תשמישתא מסרה לרבים.

כל היכא דלא ניחא תשמישתא מסרה ליחיד, ואם רצו בעלי השדות הסמוכים לדרך דלא ניחא תשמישתיה ליטלה לעצמם, הרשות בידם, וכיון שכן לא חשוב אלא כבקעה שהיא כרמלית - ריטב"א.

מתניתין:

כיון שלא הותרו פסי ביראות אלא למימיהם של עולי רגלים, חששו חז"ל שמא יפסקו המים אחר שיעשה להן פסין, ויבואו לסמוך עליהן ולטלטל אף בלי מים, לפיכך:

אחד בור [מים מכונסין ממי גשמים] של הרבים ובאר הרבים, ובאר היחיד עושין להן פסין, דבבאר ליכא למיחש שיפסקו המים שאין דרכם לפסוק. וכן בור הרבים נמי מותר, כיון דאי פסקי מים בבור יזכירו זה לזה שלא לטלטל.

אבל לבור היחיד דאיכא למיחש שיפסקו המים אין עושין לו פסין, אלא עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים ולא פסין, דברי רבי עקיבא.

רבי יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, כיון שיש בה תרתי למעליותא, שאין דרך שתפסוק, ואף אם תפסוק יזכירו הרבים זה לזה. ולשאר, עושין חגורה היקף של חבלים שאין ביניהם שלשה טפחים [אבל לרבי עקיבא לא שרינן חבלים אלא מחיצה של שתי וערב - ריטב"א] גבוה עשרה טפחים, וכי הא דחנניא בריש פירקין: שעושין "חבלין" לבור [ריטב"א].

אמר ר' יוחנן ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים אמר ליה רב דימי מאי טעמא אי נימא (דא"י כגון מוקצה שאמרנו) [משום] דחד גיסא דסולמא דצור גבוה וחד גיסא מחתנא דגדר בבל נמי חד גיסא מקף לה פרת וחד גיסא מקף לה דיגלת כל העולם כולו מקף ליה אוקייאנוס. פי' בחר אלמוחים.

דלמא מעלות ומורדות דא"י שהן מוקצין [אין חייבין] עליהן משום רשות הרבים א"ל קרקפנא כלומר גולגולת גדולה מבין העמודין של בית המדרש ראיתי ראשך כשאמר ר' יוחנן זו השמועה וכן א"ר אבהו אמר רבי יוחנן מעלות שבארץ ישראל כמו תל שהוא מוקצה וכיוצא בו ומורדות כגון חריצין מרווחין וכיוצא בהן אין חייבין עליהן משום רה"ר לפי שאינן כדגלי מדבר שהיו העגלות מהלכין בהן והיו הדרכים משוין בלא רצפין ובלא נקבין ובלא פתחים.

בעא מיניה רחבה מרבה תל המתלקט י' טפחים גובה מתוך ד' אמות ורבים בוקעין בו כלומר עוברין ושבין ע"ג התל ההוא מהו.

אליבא דרבנן דפטרי בפסין אע"ג דפסקי להו רבים לא תיבעי לך דהא לא חיישינן להפסק' ורה"י היא כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה דאמר יסלקנה לצדדין דהפסקה מבטלת למחיצות מאי התם בפסין דניחא תשמישתיה אמרינן דהפסקה מבטלת דהא דשו בה רבים לפיכך היא כרה"ר. אבל הכא דלא ניחא תשמישתיה אפי' (היא) [דמפסקי] אפסקוה אמרינן בטלה דעתיה ואסיקנא אפסקת דר' יהודה מבטלת למחיצות ואפי' לא ניחא תשמישתיה אלא עולין לאותו התל ולכל (מוציא) [כיוצא] בו בחבל וכן אפי' מעלות של בית חורון ומותבינן עליה מהא חצר שהרבים נכנסין בו בצד זה ויוצאין בצד אחר כנגדו רה"י לשבת ורה"ר לטומאה שספק נגע בה ספק לא נגע בה טהור דקיי"ל ספק טומאה ברה"י טמא ברה"ר טהור.

מאי לאו ר"י היא וקתני רה"י לשבת ודחינן לא רבנן היא ורה"ר לטומאה אצטריכא ליה:

ת"ש מבואות המפולשין לבורות שיחין ומערות כו' כגון שיש חוץ למבוי בור או שיח כו' שנכנסין למבוי מצד זה ויוצאין מצד האחר למלאות מים מן הבור או מן השיח או מן המערה שחוץ למבוי על פני המבוי רה"י לשבת ורה"ר לטומאה. פי' שביל מקום מעבר צר כדמתרגמי' במשעול הכרמים בשביל כרמיא (משעול משעול) כלומר אין זה יכול ליכנס עד שיצא חבירו כלומר אין מכיל המעבר שני בני אדם. בית גדגד. מלשון גידוד חמשה ומחיצה חמשה.

ואמרינן דבי ר' ינאי כל שאין העבד יכול ליטול סאה של חיטין וירוץ לפני סרדיוט זהו שביל בית דגדגד כל מקום צר.

ופרקינן יהושע אוהב היה לישראל ותיקן להם דרכים וסרטאות כל היכא דניחא תשמישתיה מסרה לרבים. וכל היכא דלא ניחא תשמישתיה לא מסרה לרבים:
[מתני'] ר' יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבור ברה"ר בלבד אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בבא.

אילימא משום דמקיף לה סולמא דצור מחד גיסא וכו' אי הכי כולי עלמא נמי. ואם תאמר למאי דסלקא דעתין השתא הוה ליה לאקשויי מדר' יוחנן גופיה דאמר ירושלם אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים. יש לומר אי מההיא הוה אמינא דדלמא ר' יוחנן כרבנן אמרה להא דארץ ישראל. ואי נמי תרי אמוראי אליבא דר' יוחנן.

אי הכי כולי עלמא נמי דקא מקיף ליה ים אוקינוס. מהא שמעינן דמקום המוקף גדר עשרה יש לו שיעור עד היכן קרוי רשות היחיד. ויש לעיין דהא א"ר יוחנן בפרק הדר (עירובין סז, א) קרפף יתר מבית סאתים אפילו כור ואפילו כוריים הזורק לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. וא"כ עד כמה יהא שידון משום רה"י. והדבר צריך תלמוד.

מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהם משום רשות הרבים לפי שאינן כדגלי מדבר. קשיא לי מדקאמר שבא"י ודאי שבא"י דוקא קאמר, והיינו שבילי בית גלגול דקאמרינן בשלהי שמעתין הא בחוצה לארץ חייבין עליהן דאלמא רה"ר היא, והדר קאמר לפי שאינן כדגלי מדבר, וכיון שכן אפילו בחוצה לארץ נמי, דרשות הרבים מדגלי מדבר גמרין לה כדאיתא בפרק הזורק (שבת צא, א) וכל שאינו דומה לדגלי מדבר אינו נידון משום רה"ר. עוד ראיתי לראב"ד ז"ל שהקשה מהא דאמרינן בשבת פרק הזורק (שבת ק, א) א"ר יהודה תל המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גבו חייב. פירוש דרשות היחיד הוא, תניא נמי הכי מבוי ששוה לתוכו ועשה לו מדרון לרה"ר וכו' עד ר' [חנינא] בן גמליאל אומר תל המתלקט עשרה מתוך ארבעה וזרק ונח על גביו חייב. שמע מינה דהיכא דלא ניחא תשמישתיה נדון משום רה"י. ותירץ הוא ז"ל דאיכא לאוקומה לההיא בשאין הרבים בוקעין בו. ועם תירוצו זה אפשר לי לתרץ גם כן דהא דקאמר הכא לפי שאינן דומין לדגלי מדבר הכי קאמר: מעלות ומורדות אלו מצד שהן מתלקטין עשרה מתוך ארבע אי לאו דרבים בוקעין בהן היה רה"י לפי שאינן דומין לדגלי מדבר, אבל בקיעת הרבים משוי להו רה"ר. ולפיכך בחוצה לארץ חייבין עליהן משום רה"ר לדעת ר' יוחנן, אבל בארץ ישראל הואיל ומצד עצמן אינן דומין לדגלי מדבר לא מסרן יהושע לרבים ומסרן ליחידים.
אלא שעדיין צריך לי עיון דמה שאינו דומה לדגלי מדבר היאך בקיעת הרבים משוי ליה כדגלי מדבר, אם כן אפילו גשרים המפולשין שאמרו (לקמן עירובין צה, א) שאינן רשות הרבים לפי שאינן דומין לדגלי מדבר מפני שהם מקורין (שבת צח, א), יהו נידונין משום רה"ר הואיל ובקעי בהו רבים.

בעא מיניה רחבה מרבה תל המתלקט עשרה מתוך ארבעה כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה. וא"ת לפשוט ליה מדר' יוחנן דאמר מעלות ומורדות שבארץ ישראל אין חייבין עליהן, ומשמע הא שבחוצה לארץ חייבין עליהן משום רשות הרבים. תירצו בתוס' (ד"ה תל) דלא שמיע ליה לרבה הא דר' יוחנן.

איתביה חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת וכו'. איכא למידק ומאי קושיא דבכי הא אפילו ר' יהודה מודה דהא איכא שתי מחיצות מעלייתא וארבע נמי איכא, ואילו לר' יהודה כל היכא דאיכא שתי מחיצות גמורות לא מבטלא להו בקיעת הרבים וכדאמרינן לעיל. ויש שמתרצין דקס"ד השתא דחצר זו נכנסין לה שתי וערב כפסי ביראות ואין מחיצותיה חשובות, דאי לא צריכא למימר דרה"י היא לשבת. ותירץ ליה (ד)למאי דקס"ד רבנן היא, ורה"ר לטומאה איצטריכא ליה. ומיהו לדידן לא ס"ל הכי אלא בחצר שיש לה שתי מחיצות גמורות היא ואפילו ר' יהודה היא, וקא משמע לן דרשות היחיד גמורה היא ואפילו לטלטל וכדאמרינן לעיל (עירובין ז, ב) בשמעתתא דמבוי שכולה לרחבה. והלכך ההיא מתניתין דחצר הלכתא היא. ועוד דהא ודאי לר' יוחנן אפילו דבקיעת רבים מבטלת מחיצות הני מילי בקיעת רשות הרבים, אבל בקיעת הרבים בחצר היחיד, אי נמי במבואות המפולשין לא וכדאמרינן לעיל (עירובין כא, ב ד"ה הכא).
והא דמותיב נמי ממבואות המפולשין לבורות שיחין ומערות מצד זה מותיב מהא נמי דקא סלקא דעתין מפולשין שתי וערב, דאי לא לא צריכא למימר דרשות היחיד לשבת הן.
והראב"ד ז"ל הקשה כיון דשאני לך בין בקעי רבים [ברה"י] לרה"ר ממש [מאי האי] דאקשי ליה רחבה לרבה מחצר שנכנסין בזו ויוצאין בזו, אמאי לא שאני ליה הכי [דרה"י נינהו]. הא ודאי לאו קושיא היא דכיון דאמר רבה דאפילו במעלות בית מרון אמר ר' יהודה דמבטלי רבים מחיצתא, ההיא ר"ה כבקיעת רבים דמי משום דלא ניחא תשמישתיה, ע"כ.
עוד כתב הרב ז"ל: י"ל דרחבה המקשה הכי מוקי למילתיה דר' יהודה בתרי תנאי אליבא דר' יהודה ולא מפליג בין מחיצות מעליתא למחיצות דלאו מעליתא, אלא תנא דפסין סבר דאפילו ד' מחיצות אתו רבים ומבטלי להו וכי איבעיא ליה לרחבה לתנא דפסין איבעיא ליה, ורבה נמי למאי דס"ל לרחבה קא מתרץ ליה ע"כ. וזה נראה יותר נכון וכל השמועה מיושרת על הדרך הזה.

רשות הרבים לטומאה אצטריכא ליה. ולא הוה מצי לתרוצי דקמ"ל דרשות היחיד גמורה היא ואפילו לטלטל דרשות היחיד לגמרי משמע, דהא בפרקין קמא בשמעתתא דמבוי שכלה לרחבה (ח, א) אקשינן מינה עליה דרב דאמר מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור ואמרינן משנתינו היא זו חצר שנכנסין בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת, ופרקינן (שם ע"ב) אי מהתם הוה אמינא הני מילי לזרוק אבל לטלטל לא קמ"ל, דאלמא [הא] דקתני רשות היחיד לשבת לא משמע רשות היחיד גמורה אפי' לטלטל.

שבילי בית גלגול קאמרת וכו'. וא"ת אמאי לא שני ליה בהא נמי דרשות הרבים לטומאה אצטריכא ליה. י"ל דכל היכא דאשכח תירוצא חדתא קמתרץ ואזיל. ועוד דקושטא דמלתא קאמר ליה.
אבל בתוספות תירצו דמדנקט שבילי בית גלגול משמע ליה דע"כ לאו רבנן היא, דא"כ מאי שנא שבילי בית גלגול שבא"י אפילו שבכל מקום, אלא לאו אפילו ר' יהודה מודה בה ושבילי בית גלגול שאני דיהושע אוהב ישראל היה.

אילימא משום דמקיף ליה סולמא דצד מהאי גיסא ומחסנ׳ דגדר מהאי גיסא והם כשתי מחיצות כמין גם דאי בשאינו כמין גם מאי קאמר דהיינו רשות הרבים גמורה דמבוי המפולש אלא ודאי כדאמרן. וק״ל ולמאי דס״ד השתא אמאי לא פריך ליה מדרבי יוחנן דאמר שיש רשות הרבים בירושלים: וירושלים ארץ ישראל היא ומפק ליה האי סולמא ומחסנא. י״ל דהא עדיפא ליה למיפרך דא״כ אפילו בבל נמי וכדאפריקא הא אפריקא אידך דר׳ יוחנן ואלו הוה מקשי׳ מדר׳ יוחנן דילמא הוה דחי דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן:

דהא מקיף ליה פרת מחד גיסא ודגלת מחד גיסא. פי׳ כמין גם. וכולי עלמא נמי לא ליתיי׳ דהא מקיף ליה אוקיינו׳ פי׳ דכל שהוא עמוק עשרה טפחי׳ חשיבא מחיצה כדאית׳ בפ״ק דשבת ובכל דוכתא ולהכי פרכי׳ דכיון דאמרת דאפי׳ המחיצות מרוחקי׳ כל כך דין רשות היחיד א״כ אין רשו׳ הרבים בעולם א״א וק״ל עד מ״מ עד אימתי והא מרוחקי׳ שיהו חשובו׳ מחיצות לשוייה רשות היחיד דהא אמרי׳ דקרפף יותר מבי׳ סאתי׳ שהוקף אפילו שלא לדירה רשו׳ היחיד הוא מן התורה וכמה יהא שיעו׳ אותו יותר מבית סאתי׳ או׳ רבי׳ הרב הגדול ז״ל דהיינו כל שרואה עצמו תוך המחיצות דאע״ג דלגבי שבת לא בעי׳ מחיצות הניכרות לדירתו כדאי׳ בפ״ק דסוכה אפ״ה בעי׳ שיראה עצמו תוך מחיצות:

דילמא מעלות ומורדות קאמרת. פי׳ שמעלות ומורדות שבארץ ישראל אע״פ שהם רחבים י״ו אמה ובקעי בהו רבי׳ אין בהם דין רשות הרבים א״ל קרקפיה כלו׳ אדם גדול וראש חזיתי לרישיך ביני עמודא כדאמרה ר׳ יוחנן להא שמעת׳ דאין חייבין עליהם משום ר״ה פי׳ כתוב האחרונה דמשום רבה שהיה רבו של אביי אמר חזיתי לראשך כלומ׳ ראיתי לרבך רבו שהיה לומר שם לפני ר׳ יוחנן דרבה למד לפני ר׳ יוחנן כדאי׳ בפ׳ שני דייני גזירו׳ ודמי׳ להא דא׳ במס׳ שבת רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי. אבל אביי לא מצי׳ בשום מקום שהלך בארץ ישראל ללמוד תורה אצל רבי יוחנן. ואין פירוש זה מחוור כדבעי׳ למימר בסמוך ואינו שטת ר״י ז״ל אלא הכא דרך צחות קאמר ליה כל כך כוונת ההלכה עד שכמדומה לי שהיית בבית המדרש כשאמר ר׳ יוחנן כן. מפני שאינם כרגלי מדבר. פירש״י ז״ל כי רגלי מדבר בארץ מישור וחלק היו מהלכין כי ענני כבוד היו מושכין כל העקלקלות ואינו נכון דא״כ מאי איריא שבארץ ישראל אפי׳ שבבבל נמי דכל רשו׳ הרבים דעלמא מרגלי מדבר ילפי׳ להו כדאי׳ בפרק הזורק אבל הנכון דכולי האי לא גמרי׳ מרגלי מדבר. והכא קתני שמעלות ומורדות אלא כיון דלא ניחא תשמישתייהו לא מסרם יהושע לרבים כדאמרי׳ לקמן גבי שבילי בית גלגל וא״כ אינם דומים לרגלי מדבר שהיו מסורי׳ הדרכים לרבים והיינו דנקט שבארץ ישראל מ״ר:

בעא מיניה רחבה מרבה כל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד׳ אמות ורבים בוקעין בו. פי׳ והוא רחב ט״ז אמה ועשוי לדריסת ששים רבוא מהו וא״ת ותפשוט ליה מדרבי יוחנן דלעיל דמעלות ומורדות שבארץ ישראל תרצו בתוס׳ דרבה לא שמיעא לי׳ ההיא דר׳ יוחנן ומינה דלא הוה ביה מדרשא כדאמרה רבי יוחנן. ויש מתרצים דמהתם דפשט ליה כשא״ל אין חייבין אלא שלא פירש ואינו מחוור. התם דניחא תשמישתיה אמור רבנן דלא אתו רבים ומבטלי ליה מחיצות פיר׳ גבי פסי ביראות דאיכא שם ד׳ מחיצות הכא לכ״ש ואיכא למימר ואדרבה נדמייה לאידך דרבנן דאמרו שאין מערבין ר״ה י״ל דלא דמי חדא דסתם ניחא תשמיתייהו ועוד דהתם ליכא שם ד׳ מחיצות דאורייתא אבל בכל זה כיון שהוא גבוה י׳ ניפחים מכל צד הרי יש לו שם ד׳ מחיצו׳ דאורייתא דכל גובה י׳ טפחים חשיב מחיצה ומיהו הרבים בוקעים בו מכל רוח ורוח כעין פסי ביראות והיינו דמדמי׳ לה והדרי שפירש ואפי׳ במעלות בית חורין פי׳ שאין יכולי׳ לעלות במדרונו אלא א״א. אבל למעלה רחב הוא ויש ט״ז אמה:

איתיביה חצר שהרבים בוקעין בו כו׳. עד אלא לאו רבי יהודא וק״ל ודילמא שאני התם דאיכא ב׳ מחיצות מעלייתא י״ל דהא ליתא דא״כ מאי קמ״ל רבי יהודא הא אפי׳ בדניחא תשמישתיה אשמעי׳ רבי יהודא דלא מבטלי רבים מחיצת׳ וכ״ש בזה אלא על כרחך הכא כשהפרוץ מכל ארבע רוחותי׳ ולא איצטריך לפרושי תנא הכא דהא לא סגי דאיירי אלא בהכי ורשו׳ הרבים לטומאה איצטריכא ליה. וא״ת ולימא ליה דלעולם רבנן הוא וקמ״ל דהוי רשו׳ היחיד אפי׳ לטלטל ולא מחמרי׳ בה מדרבנן י״ל דהא לא משמע ממתניתא תדע דבפ״ק אמרי׳ מאי קמ״ל דבמתניתא היא ופרקי׳ דאי ממתניתא ה״א לזרוק אין לטלטל לא קמ״ל רב דאפי׳ לטלטל ואי הוה מוקמי׳ לה בדקאמרת א״כ תקשי לן מאי קמ״ל רב התם:

בבירוה ס״ד. פירוש היאך אפשר לעשות רשות הרבים בבור ופרקי׳ דה״ק לבורות פי׳ שבפתחיהן של מכוונת היו בורות לתשמיש הרבי׳ והיינו דנקט בור משו׳ דבהכי מסתמ׳ דחשבי לה דבקעו בהו רבים ומיהו כיון שיש שם בור אפילו היה הדרך רחב הרבה אי אפשר דליהוי ניחא תשמישתיה כי בני אדם מתרחקים ונשמרי׳ משפת הבור. אלא לאו רבי יהודה פי׳ וכשהם מפולשין שתי וערב דאי לא מאי קמ״ל רבי יהודא וכדפריש׳ לעיל כל היכא דלא ניחא תשמישתיה לא מסרה לרבים. פי׳ ואם רצו המצרנים של שם לסתמן וליטלן לעצמן הרשות בידם וכיון דכן לא חשיב אלא כבקעה שהיא כרמלית. וא״ת ואמאי לא שני ליה הכא דרשות הרבים לטומאה אצטריכ׳ ליה. וי״ל דהא דפריך ליה הכא עדיף טפי וה״ל קושטא דמילתא ולעיל דלא הוה ליה תירוצא אחרינא שני ליה הכי. והאי דקתני בור לאפוקי מדר׳ עקיבא פי׳ דלא קתני בור הרבים למעוטי בור הרבים אלא למעוטי באר היחיד וה״ק כי אע״פ שהוא באר נובע אין עושין לו פסין אא״כ הוא של רבים. מאי קאמר דאמר ועוד פי׳ דמסתמא ליכא למימר ועוד אלא היכא דמיירי במידי שהוא עניינא גופיה דאיירי לעיל הת׳ במלתי׳ אפסקו׳ הכא במילתא אחריתי פי׳ גבי סוכה במילתיה גופי׳ אפסקוה דאתו לאפלגי עליה שאין חייבין לאכול בסוכה אלא לילה הראשונה וכה״ג לא חשיבא הפסקה אבל הכא במשנתינו במלתא אחריתי אפסקו׳ כשנגמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לקרפף אבל דיר וסהר כו׳ ואע״פ שהפסקה היתה להביא ראיה שאין לרבי יהודה לומר מה שאמר מכל מקום הפסקה חשיבא דלא מצי למימר ועוד: והקשו בתוס׳ דהא במס׳ ביצה פ׳ המביא קתני רבי אליעזר אומר ניטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק. וחכמים אומ׳ מגבב משלפניו ומדליק וקתני נמי בבא אחרת אין מוציאין את האור לא מן העצים כו׳ והדר קתני ועוד אמר ר׳ אליעז׳ עומד אדם על המוקצה כו׳ והא התם דאפסקוה במילת׳ אחריתא וקתני תירץ ר״ת ז״ל דשאני התם דקאמר ועוד לקולא דהוי רבותא יתירתא א״ל אפי׳ שהפסיקוה במילתא אחריתי והכי איתא לקמן בפרק כל גגות. עוד תירץ הראב״ד ז״ל דבהפסקה דהתם רבי אליעזר מודה בה וסתמא היא לדברי הכל ולא חשיבא הפסקה מה שאין כן במשנתינו דקא מייתי לה לאותובו עלה מדיר וסהר דהשתא חשיבא הפסקה במילתא אחריתי:

מתניתין אבל לבור היחיד עושין מחיצה כו׳. רבי יהודא בן בבא או׳ עושין חגור׳ פי׳ היקף סביב כעין חגור׳ ואפשר דנקט חגורה משום דשרי׳ ליה ע״י חבלים וכדקתני בברייתא חנניה אומר חבלים לבור ורבי עקיבא דנקט מחיצה לא שרי ע״י חבלים אלא במחיצה של שתי וערב:

העיירות והמדינות שלא הוקפו בחומות אעפ״י שהיו הרים או בקעות או ימים או נהרות מקיפים אותם לא הופקעו מידי רשות הרבי׳ שאם כן אף העולם כלו מוקף בים אוקינוס. ומכל מקום מעלות ומורדות שהן קצרות ואין תשמישן נוח לבריות אינן רשות הרבים קרובה לכרמלית מפני שאינן כדגלי מדבר. ויש מפרשים שלא אמרוה אלא לענין לשון ולא להפקיע חיובן על דרך שאמרו בתלמוד המערב בפרק משתתפין בשם ריש לקיש אין רשות הרבים עד שתהא מפולשת מסוף העולם ועד סופו וכן אין רשות הרבים בעולם הזה אלא לעתיד לבא שנ׳ כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו ואעפ״י שאמרו קשיא מתניתי׳ אדריש לקיש איזהו רשות הרבים וכו׳ ומכל מקום נראין הדברים שאף הוא לא אמרה אלא לענין לשון ומכל מקום בסוף הסוגיא נראה שלענין חיוב נאמר ובארץ ישראל דוקא מפני שיהושע אוהב את ישראל היה וכל שניחא תשמישתיה מסרה לרבים ודלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד אעפ״י שהיה ברשות הרבים אבל בחוצה לארץ הואיל ובקיעת רבים לשם רשות הרבים הוא אע״ג דלא ניחא תשמישתיה ברחבים שש עשרה אמה ושיש שם בקיעת רבים שאם לא כן אף בחוצה לארץ אינו רשות הרבים שהרי תל המתלקט נקרא רשות היחיד (אין) [ואין] בקיעת רבים מבטלתו:

תל המתלקט עשרה מתוך ארבע כבר ביארנו שהוא רשות היחיד ואפי׳ בקיעת רבים אינה מבטלתו שכל שהיא רשות היחיד גמורה אין בקיעת רבים מבטלתו כלל כמו שביארנו:

חצר שרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו דרך פתחים או פרצות של עשר רשות היחיד לשבת ואפי׳ היתה דריסתם נוחה להם. ולענין ספק טומאה הרי היא רשות הרבים כמו שיתבאר:

מבואות המפולשין לבורות שיחין ומערות עד שאי אפשר לעבור שם אלא על שפה קצרה של בור הרי הן רשות היחיד לשבת שאין כאן פלוש והכשר צורת פתח מכשירו לענין טומאה הרי היא רשות הרבים. ויש פוסקי׳ באלו שבקיעת רבים מבטלתן. ואין נראה כן שהרי נראה מן הגמרא שאף ר׳ יהודה מכשיר בהן ואעפ״י שהמוקשה מתרצם לדעתו שינויי נינהו:

בד"ה אילימא משום כו' ושמא התם הוי אליבא דר"י כו' והכא אליבא דרבנן עכ"ל ולפום הך סברא המ"ל לעיל כאן וסבירא ליה וכדאמר רבי יוחנן הכא אלא דלפי האמת דהכא במעלות ומורדות דא"י קאמר ואליבא דר' יהודה הוא ולכך קאמר שפיר לעיל כאן ולא ס"ל קאמר וק"ל:

בד"ה דלמא מעלות כו' ולר' יוחנן דאמר בפרק הדר כו' ה"ה אפילו לאלף כו' עכ"ל ר"ל לפי שיטתו דרבי יוחנן בפ' הדר דמחיצה שאינה מוקפת לדירה הוי מחיצה מדאורייתא ולאפוקי לרב הונא ב"ח דסבר התם דלא שמה מחיצה כלל ולא הוה א"י רה"י בהנהו מחיצות דסולמא דצור כו' כיון דלא הוקף לדירה וק"ל:

בד"ה אלא לאו ר"י וא"ת ולוקמא כגון שיש ב' מחיצות כו' וי"ל דע"כ כו' אפילו ניחא תשמישתיה נמי כו' עכ"ל מיהו ה"מ לאוקמא כרבי יהודה בשתי מחיצות ור"ה לטומאה אצטריכא ליה אלא דניחא ליה לאוקמא בהכי ואפילו כרבנן אך קשה דלוקמא בב' מחיצות גמורות וכרבנן ולא פליגי אדר"י לעיל אלא היכא דניחא תשמישתיה אבל הכא דלא ניחא תשמישתיה מודה דאתי רבים ומבטלין מחיצה ויש ליישב דכך לי שם ד' מחיצות לר' יהודה כמו ב' מחיצות לרבנן וא"כ מרבנן גבי ב' מחיצות נשמע לר"י בשם ד' מחיצות וק"ל:

גמ' חזיתיה לרישך בי עמודי כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש חזיתיה לרבה בר נחמני שהוא רבך בתוך מדרשו של רבי יוחנן כי אמר להאי שמעתא ותמה אני שלא שמעת מפומיה דרבה כי הוא שמע כמוני פי' רשב"ם:

שם ויוצאין בזו רה"י לשבת ורה"ר לטומאה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה סולמא כו' סביב לעלות בו לא"י והוא גבוה עשרה טפחים כצ"ל והס"ד:

בד"ה ומחתנא מורד חריץ עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה סביב א"י מאידך גיסא והוי לה כו' כצ"ל.

בד"ה לבורות כו' ובשפה קצרה מהלכין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה קרקפנא כו' תורה שם ועוד שלא ראה אביי את רבי יוחנן אבל רבה תלמידו של רבי יוחנן הוה כצ"ל והס"ד:

גמרא אליבא דרבנן ל"ת לך כו'. קשה לפמ"ש התוס' בסד"ה דילמא. דבמחיצה שאינה עשויה ביד"א מודו איכא למיבעי גם אליבייהו:

תוס' ד"ה תל. לא הוה שמיע ליה כו'. לכאורה י"ל דריו"ח מיירי באינן גבוהין עשרה דליכא מחיצה. ואולי משום דמפני זה ליהויין כרמלית כמו כל מקום מוקף מחיצות פחותות מעשרה. וגם לא הוה מקשה משבילי בית גלגל:

תד"ה יהושע. להכי [לא] קאמר אלא כו'. לכאורה י"ל משום דכי הני דוקא בא"י קאמר הלא סתמא תנינהו ולא חילקו [אבל נ"פ דהא דקאמר יהושע כו' ר"ל דכשחלקו את הארץ אותן דרכים שהיו בכל חלק מחלקי השבטים דניחא תשמישייהו מסרן לרבים שיהיו לכולם חלק בהם בשוה ודלא ניחא תשמישייהו מסרן ליחיד ר"ל שלא יהו שייכים אלא לאותו שבט שנפלו בגורלו ולא הויין ר"ה ולכן חצרות ומבואות אפי' דבחו"ל כיון דאינם שייכין רק לבני החצר והמבוי לא הוויין כר"ה. ועי' לקמן (צג ב) תד"ה חייב] :

רש"י (במשנה) [ד"ה] חגורה. היקף של חבלים. והוא כחנניא לעיל בר"פ דקאמר חבלין לבור וא"ש דשינה מלישנא דר"ע דאמר מחיצה. ודלא כהרר"י שכתב דחגורה ומחיצה דב"א הם וכן התוספות דפירשו חגורה מחיצה:

גמרא שבילי בית גלגול. נ"ב הם שבילים ההולכים בסבוב על הר זקוף מאד שאין יכולין להגיע לראשו ולעבור לצדו אחר אלא דרך מסבה על ההר סביב סביב. להכי קרי להו שבילי בית גלגול. ובזה אין מקום לדיוק התוס' דמה צריך לאתויי דר' ינאי. דהכא לא שייך מתלקט כו' שאי אפשר להלוך במעלה ההר דרך זקיפתו אלא סביב לו ואין לשער בו במתלקט י' מתוך ד׳ הלוך כלפי מעלה ביושר:

אִיכָּא קוּרְמֵי בְּאַגְמָא. נראה שהוא על אותו הגדל באגמים הנמצאים במדינות אלו שקורין אותו בערבי בשם כ'י'רי'ט והוא נאכל על ידי בישול ותיקון.

כִּבְיָכוֹל כְּאָדָם שֶׁנּוֹשֵׂא מַשׂאוּי עַל פָּנָיו, וּמְבַקֵּשׁ לְהַשְׁלִיכוֹ מִמֶּנּוּ. נראה לי בס"ד הענין בנמשל דידוע ששם אלקים פועל בטבע לכן אלקים [86] בגימטריא הטבע [86] מה שאין כן שם הוי"ה פועל למעלה מן הטבע ולכן תמצא שלפני אותיות שם אלקים יש אותיות במוכן כי כח הטבע הוא מוכן ומזומן בעולם הזה מששת ימי בראשית ושם אלקים שולט 'במוכן' הזה של עולם הזה לכן שם אלקים הוא למעלה מאותיות הטבע וזהו שנאמר (דברים ז, י) וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו רוצה לומר במוכן של עולם הזה הרמוז באותיות לפניו.

"הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם. "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" וּלְמָחָר לִטֹּל שְׂכָרָן. נראה לי בס"ד הכונה על פי מה שכתב המפרשים ז"ל הא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא מטעם דקיימא לן (בבא מציעא סה.) אין שכירות משתלמת אלא לבסוף וכל ימיו של אדם הוא כפועל, וכשימות שנעשה חפשי מן המצות אז יקבל שכרו וכל זה בשכר מצות שיש להם סוף בזמן המיתה, אבל עסק התורה אין לו סוף ואין לו הפסק שגם אחר פטירה מעולם הזה הוא נוהג אצל הנפש שעוסקת בתורה בישיבות הצדיקים כמו שאמרו בגמרא (ברכות סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פד, ח) 'יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן' וגם הגוף בקבר שפתותיו דובבות בתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שיר השירים ז, י) דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.
וזהו שאמר הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם איירי על מעשי המצות שיש להם סוף בזמן מה שאין כן בלימוד התורה ולכן אמר לַעֲשׂוֹתָם ולא אמר לְלַמְּדָם וכיון שיש להם סוף והפסק כי למחר נעשה חפשי מן המצות לכן הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּלְמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, מה שאין כן שכר תורה אפשר שישתלם גם בעולם הזה ואין לה הפסק.

(כב ב תוס') ד"ה קרקפנא וכו' ומצינו שהלך רבה לא"י בסוף פ' שני דייני גזרות.—כבר העיר בהפלאה שבערכין ערך קרקף, שבכתובות שם (קיא א) איתא, שאחי רבה שלחו אליו שיעלה לא"י, אבל אינו מפורש שרבה שמע אליהם ועלה לא"י. אלא שבשבועות יו"ד ע"ב איתא, שרב חסדא אמר לרבה: מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך. אבל גם מזה אין ראייה דמשום שהיה ר' יוחנן גדול מרבה, ורבה אמר שם הלכה בשם ר' יוחנן אמר לו רב חסדא "ר' יוחנן רבך".

[לעלות בו לא''י והוא גבוה י' טפחים: ומחתנא. מורד חריץ עמוק י' טפחים ורחב ד' סביב א''י מאידך גיסא] והוי לה מחיצה ונהי דאסור לטלטולי מדרבנן מיהו לאו רה''ר דאורייתא היא לאחיובי עליה: מעלות ומורדות שבה קאמרת. שאין חייבין עליהם משום רה''ר דלא ניחא דריסה דידהו ולא הוי רה''ר: קרקפנא. בעל הגולגולת כלומר אדם חשוב: עמודי. של בית מדרש של ר' יוחנן: שאינן כדגלי מדבר. דארץ חלקה היתה שהענן משוה אותה: ואפי' עולין לו בחבל. בעיא היא ורחבה קאמר לה: מעלות בית מרון. זקופין מאד ומעלה קצרה ומהלכין בה בזה אחר זה ולא שנים יחד כדאמרי' בר''ה (ד' יח.) כבני מרון כמעלות בית מרון: חצר שהרבים נכנסין לה. דרך פתחים או פרצות של עשר: דלא ניחא תשמישתי'. לרבים לדריסה שהפתחין קצרין וגידודין יש באסקופה ופשיטא דלא מבטלה בקיעת רבים למחיצות: אלא לאו ר' יהודה. ואשמעינן דהיכא דלא ניחא תשמישתיה מודי: בבורות סלקא דעתך. היכי הוי מבוי בתוך הבור: לבורות. שיש בור בראשו אחד ובשפה אחת קצרה מהלכין שם עד שעוברין: שבילי בית גילגול. מעלה גבוהה וזקופה היא בארץ ישראל: יהושע אוהב ישראל היה. ובמעלות ומורדות דארץ ישראל מודינא לך דאין חייבין עליהן וכי אמינא לך דחייבין בשאר ארצות קאמינא: מתני' בור הרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי: באר היחיד. נמי שרי דהא לא פסקי מיא: לבאר הרבים. דאיכא תרתי למעליותא: חגורה. היקף של חבלים:

אילימא משום דמקיף סולמא דצור. הוה מצי לאקשויי מר' יוחנן גופיה דאמר לעיל ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה''ר ושמא התם הוי אליבא דר' יהודה דאית ליה דאתו רבים ומבטלי מחיצה והכא אליבא דרבנן: דילמא מעלות ומורדות קאמרת. ודווקא בארץ ישראל כדמפרש טעמא בסמוך יהושע אוהב ישראל היה אבל בחוצה לארץ חייב ואליבא דר' יהודה אבל לרבנן אפי' בחוצה לארץ פטור דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה ותימה דלרבנן כל ארץ ישראל תעשה רה''י ע''י סולמא דצור ומחתנא דגדר ובבל נמי דמקיף לה דיגלת ולא אתו רבים ומבטלי מחיצתן ולר' יוחנן דאמר בפרק הדר (לקמן ד' סז:) קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כוריים הזורק לתוכו חייב והוא הדין אפי' לאלף כורים דמה שיעור יהיה וי''ל דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבא מחיצה כולי האי ואפי' רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה: קרקפנא חזיתיה לרישך. רישך היינו רבה שהיה רבו של אביי והוי כמו רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי (שבת ד' נה.) ומצינו שהלך רבה לארץ ישראל ללמוד תורה לפני ר' יוחנן בסוף פרק שני דייני גזירות (כתובות ד' קיא.) אבל אביי עצמו לא מצינו שהלך ללמוד תורה שם [ועוד שלא ראה אביי את ר' יוחנן אבל רבה תלמידו של רבי יוחנן הוה]: תל המתלקט כו'. לא הוה שמיע ליה הא דא''ר יוחנן מעלות ומורדות שבארץ ישראל כו' אבל בחוצה לארץ חייבין: מני אילימא רבנן. וא''ת לימא לעולם רבנן וקמשמע לן דאפילו לטלטל שרי דמפסי ביראות לא שמעינן דבעולי רגלים הקילו וי''ל דעדיפא קא משני: אלא לאו ר' יהודה. וא''ת ולוקמא כגון שיש שתי מחיצות גמורות דבההיא ודאי מודה ר' יהודה וי''ל דע''כ בשנפרצה מד' רוחות דאי בנפרצה מב' רוחות מאי איריא דלא ניחא תשמישתיה אפי' ניחא תשמישתיה נמי כדפריך לרבנן: תא שמע מבואות המפולשות. במסכת טהרות (פ''ו מ''ו) גרסי' בגיתות והיינו בורות שתחת הגיתות פי' רבינו חננאל וכגון שהבור רחוק מן הכותל ג' טפחים מכל צד והולכין דרך כאן וכאן וקא משמע לן דאפי' הכי לא בטלי מחיצה דאי בור הולך מכותל לכותל פשיטא דהוי רה''י והא דנקט בור ולא נקט מחיצה מופלגת ג' מן הכותל משום דבבור הוי חדוש טפי דאע''ג שרשות הרבים נמי מהלכת בתוכו אפי' הכי הוי רשות היחיד לשבת: ואיזהו שבילי בית גלגול כו'. ואם תאמר והא ע''כ שבילי בית גלגול היו מתלקטים עשרה מתוך ארבע הואיל והוי רשות היחיד לשבת וא''כ מה צריך הכא לאתויי דר' ינאי ועוד קשיא דאמאי לא משני רשות הרבים לטומאה איצטריכא ליה כדמשני לעיל ויש לומר דמשום הכי מייתי מדר' ינאי דמשמע דעיקר חידושא הוי שהוא רשות היחיד לשבת מדלא אמרינן אפילו אין העבד יכול לרוץ כו' אפ''ה הוי רשות הרבים ואם תאמר ולמה לי אין העבד יכול לרוץ אפי' יכול נמי הוי רשות היחיד כיון שמתלקט עשרה מתוך ארבע ויש לומר דבעינן שלא יהא ניחא תשמישתיה שלא יהא עשוי כעין מדרגה דלא תהוי מחיצתא נדרסת דאמר בפרק כל גגות (לקמן ד' פט:) דלא הויא מחיצתא: יהושע אוהב ישראל היה. דוקא שבילי בית גלגול דלא ניחא תשמישתיה כלל כדמפרש ר' ינאי שאין העבד יכול לרוץ אבל מבוי מפולש לבורות וחצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאין בזו הוי רה''ר לר''י אע''ג דהוו של יחיד הואיל וניחא תשמישתיה וראוי למוסרו לרבים הוו רה''ר לר' יהודה ע''י בקיעת רבים ולהכי לא קאמר אלא דמשמע דצריך עדיין לשנויא דלעיל: חגורה. פירוש מחיצה: