שבועות ח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

ותו הוינן בה: גילוי עריות נמי קשיא היכי דמי? איך היה לנו הוה אמינא ששעיר הפנימי יכפר על כך? והרי אי איירי במזיד - בר קטלא הוא. אי בשוגג - בר קרבן יחיד הוא!?

ומתרצינן כדלעיל: במזיד ולא אתרו ביה. או בשוגג ולא אתיידע ליה שחטא!

וכן הוינן ביה: שפיכות דמים נמי קשיא היכי דמי? אי במזיד - בר קטלא הוא, אי בשוגג - בר גלות הוא!?

ומתרצינן: מצינו שלשה אופנים: במזיד ולא אתרו ביה, בשוגג ולא אתידע ליה, אי נמי, בהנך דלאו בני גלות נינהו, [כגון שזרק אבן, ולאחר שזרקה הוציא הנהרג את ראשו ועל ידי כך נהרג].

אמר מר: יכול על שלש טומאות הללו יהא שעיר מכפר? תלמוד לומר "מטומאות" ולא כל טומאות. מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות - בטומאת מקדש וקדשיו שחייבים עליהקרבןעולה ויורד, אףכאןבכפרת שעיר הפנימי, בטומאת מקדש וקדשיו, דברי רבי יהודה. ומבארת הגמרא: מאי חלק הכתוב טומאה זאת? - דמייתי עליה קרבן חטאת בעולה ויורד, ואילו על שאר עבירות מביא קרבן חטאת קבוע.

אך דנה הגמרא: אימא, אולי נאמר שהשעיר הפנימי בא לכפר על חטא של עבודה זרה. ומאי חלק חטא זה משאר חטאים -

[סימן ע"ז, יולדת, מצורע, נזיר]

בכך דמייתי על חטא עבודה זרה שעירה בלבד, ולא כשבה. ואילו על שאר החטאים מביא או כשבה או שעירה!?

אמר רב כהנא: אנן, חלק הכתוב להקל קאמרינן, שיש לנו ללמוד במה מצינו שחלק הכתוב למקום שהקל בו הכתוב, כמו שעיר הפנימי, שהוא קולא ליחיד, שאינו צריך להוציא מממונו אלא מתכפר בקרבן הציבור. והאי, קרבן חטאת של עבודה זרה, חלק להחמיר הוא, שהחמיר הכתוב בו יותר משאר חייבי כריתות, להביא על שגגת עבודה זרה שעירה בדוקא, ואם לא ימצא שעירה אלא בדמים יקרים, יביאנה על כרחו.

ואכתי הוינן בה: ואימא על טומאת יולדת בא השעיר לכפר, שמצינו שחלק אותה הכתוב להקל משאר טומאות, דמייתא קרבן עולה ויורד, ולא קרבן קבוע. וכפרת השעיר ביום הכיפורים תועיל לה, ^[1] שאם עבר עליה יום הכפורים ועדיין לא הביאה את קרבנה, יהיה לה מותר לאכול בקדשים, ולא תצטרך להביא קרבן!?

אמר רב הושעיא: "לכל חטאתם" כתיב, ולא "לכל טומאותם". שהשעיר בא לכפר או להגן מעונש על חטא ואינו בא לטהר, ואילו יולדת, קרבנה אינו בא על חטא אלא כדי לטהרה לאכול בקדשים.

ומקשינן: ולרבי שמעון בן יוחאי, דאמר יולדת נמי חוטאת היא [שבשעה שכורעת ללדת נשבעת שלא תזקק לבעלה], וקרבנה בא על חטא, מאי איכא למימר? ונאמר לפיו שהשעיר הפנימי בא לכפר על יולדת, לפי שמצינו שהקל בה הכתוב בקרבן עולה ויורד.

ומתרצינן: רבי שמעון לטעמיה, דאמר בברייתא - ממקומו הוא מוכרע שכפרת השעיר הפנימי היא על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב "וכפר על הקודש מטומאות"

- מטומאות של קודש!

ואכתי הוינן בה: ואימא מצורע הוא זה שמתכפר בשעיר הפנימי, ^[2] כי מצינו שהקל בו הכתוב להביא קרבן עולה ויורד? ומתרצינן: אמר רב הושעיא: "לכל חטאתם" כתיב, ולא "לכל טומאותם". ומצורע אינו חוטא, אלא זקוק לטהרה כדי לאכול בקדשים.

אלא שעדיין יש לשאול: ולשמואל בר נחמני, דאמר על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים וכולי, ולפיו מצורע חוטא הוא, מאי איכא למימר, שהרי קרבנו על חטא הוא בא, ואם כן, דלמא עליו מכפר השעיר הפנימי?

ומתרצינן: אמנם הוא נהיה מצורע בגלל חטאיו, אך קרבנו אינו בא לכפר על החטאים האלו כי התם, נגעיה הוא דאכפר ליה, צער הנגע הוא זה שמכפר על העוון, וקרבן בא רק כדי לאישתרויי למצורע בקדשים, להתירו באכילת קדשים, ושוב אפשר לדרוש - לכל חטאתם, ולא לכל טומאתם! ושוב הוינן בה: ואימא נזיר טמא הוא זה המתכפר בשעיר הפנימי, שאם לא הביא את קרבן החטאת שהוא חייב בו עד יום הכיפורים, תועיל לו כפרת השעיר שלא יצטרך להביא את קרבן היחיד שלו? ומצינו דחלק בו הכתוב להקל, דמייתי תורים ובני יונה!?

אמר רב הושעיא: "לכל חטאתם" כתיב, ולא "לכל טומאותם". ואילו קרבן החטאת של נזיר שנטמא בא כדי שתחול עליו נזירות טהרה, ולא בתור כפרה על חטא.

ופרכינן: ולרבי אלעזר הקפר, דאמר נזיר נמי חוטא הוא משום שציער את עצמו מן היין, מאי איכא למימר?

ומשנינן: רבי אלעזר הקפר סבר לה כרבי שמעון, שאינו לומד בבנין אב, אלא דאמר - ממקומו הוא מוכרע שכפרת השעיר היא על טומאת מקדש וקדשיו בלבד.

אמר מר: רבי שמעון אומר - ממקומו הוא מוכרע, שהרי הוא אומר "וכפר על הקודש מטומאות", ופשטיה דקרא משמע - מטומאתו של קודש!

והוינן בה: הרי שפיר קאמר רבי שמעון, ואמאי פליג עליו רבי יהודה?

ומשנינן: ורבי יהודה, אמר לך - ההוא קרא ד"וכפר על הקודש מטומאות", מיבעי ליה למילתא אחריתא, ללמדנו שכפרת ההיכל תהיה ככפרת קודש הקדשים, כי היכי דעביד לפני ולפנים, כמו שמזה מדם הפר ומדם השעיר אחת למעלה ושבע למטה בבית קדש הקדשים, הכי נעביד נמי בהיכל, מול הפרוכת!

ורבי שמעון סבר - ההוא דין שיש להזות בהיכל כמו בקודש הקדשים, מ"וכן יעשה לאהל מועד" נפקא!

ורבי יהודה אמר - אי מההיא ד"וכן יעשה לאהל מועד", הוה אמינא שאין מזים בהיכל מול הפרוכת משארית הדם שנותרה מההזאה בקודש הקדשים, אלא ניתי פר ושעיר אחריני, ונעביד מדמם כשם שנעשה בראשונים. לכן קא משמע לן קרא ד"וכפר על הקודש", שאין מביא פר ושעיר אחרים, אלא מזה מהדם שנשאר מההזאה בקודש הקדשים.

ורבי שמעון סבר - הא דכתיב "וכן יעשה לאהל מועד", משמעותו היא מיניה, הזאה מאותו הדם שנעשתה ממנו ההזאה בפנים, משמע! ולפיכך מיותר הכתוב של "וכפר על הקודש מטומאות", ללמד שכפרת השעיר הפנימי היא על טומאת מקדש וקדשיו בלבד.

אמר מר: יכול על כל טומאות שבקודש יהא שעיר זה מכפר? תלמוד לומר "מפשעיהם לכל חטאתם" - חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים, במזיד, שאינן בני קרבן, אף חטאים, בשוגג, שאינן בני קרבן.

והוינן בה: הרי מאי ניהו מה הם החטאים של טומאת מקדש וקדשיו שהתמעטו מכפרת השעיר משום שהם חייבים בקרבן יחיד? - אלו החטאים על טומאה אשר יש בה בטומאה ידיעה בתחילה, ויש בה ידיעה בסוף.

והרי האי חוטא, בר קרבן יחיד הוא! וזוהי כפרתו האמורה בתורה. ומדוע היה מקום לומר שיתכפר בשעיר הפנימי, עד שהוצרך התנא להשמיענו שאינו מתכפר בו?

הערות

^[1] את שאלת הגמרא "ואימא יולדת", מבאר רש"י, שאם עבר עליה יום הכיפורים, אוכלת בקדשים בלא להביא קרבן. והקשו התוס', הרי מי שמחוייב קרבן אינו יכול להתכפר בלי להביאו! ? וביארו התוס', כיון שעיקרו של קרבן יולדת אינו בא לכפרה, אלא להכשירה לאכול בקדשים, היא איננה נחשבת כחייבת קרבן יחיד, ולכן די לה בשעיר של יום הכיפורים. אך הקשו התוס', שהיה לגמרא לענות כמו שעונה הגמרא במסכת כריתות על השאלה ששעיר המשתלח יפטור את היולדת מקרבן, שבכל זאת היא צריכה להביא את הקרבן, כדי להתירה באכילת קדשים. וגם כאן, היה לגמרא לענות שלא די לה בכפרה של השעיר הפנימי, אלא היא עדיין צריכה היתר לאכילת קדשים, והיתר זה הוא רק באמצעות קרבן יולדת, שהיא חייבת בו. ובספר "באר יעקב" [למסכת שבועות] ביאר, שכאן הגמרא מדברת ביולדת ודאי, ואילו במסכת כריתות מבואר שהגמרא עוסקת ביולדת ספק, שחיובה הוא "עולת העוף הבאה על הספק". ויש חילוק מהותי ביניהם, לפי המבואר בחידושי הגרי"ז [הלכות מחוסרי כפורים פרק א], שחטאת העוף הבאה על הספק, [כמו ביולדת ספק] עיקר דינה הוא הכשרת המביא את הקרבן לאכילת קדשים, בעוד שבמחוסרי כפרה ודאי [כמו יולדת ודאי], עיקר דין הבאת קרבנם הוא עצם החובה שחייבתם התורה להביא את הקרבן, אלא שבכך הם גם נכשרים לאכול בקדשים. והסבר זה הוא רק לשיטת הרמב"ם [וכן מוכח ברש"י], שחטאת העוף הבאה על הספק היא רק במחוסרי כיפורים. ולפי זה, רק במסכת כריתות ענתה הגמרא שהשעיר המשתלח, שבא לכפרה על חטא, אינו פוטר את ספק יולדת מלהביא את חטאת העוף הבאה על הספק, כיון שעיקר חיובה הוא הכשרתה לאכילה בקדשים, ואילו השעיר המשתלח בא לכפרה. אך כאן, שמדובר ביולדת ודאי, כיון שעיקר חיובה הוא הבאת הקרבן [אלא שהיא גם מוכשרת בו לאכול בקדשים], שפיר הקשתה הגמרא, שתיפטר מהבאת קרבנה, כיון שיולדת נקראת חוטאת, והיא חייבת כפרה על חטאה, והרי היא מתכפרת בשעיר הפנימי. אך לעומת זאת, שיטת התוספות היא, שחטאת העוף הבאה על הספק היא גם על ספק חטא סתם, ונמצא שחיוב של חטאת העוף הבאה על הספק הוא אפילו במקום שאין צורך בהכשרה לאכילת קדשים, ולכן הקשו התוספות מדוע לא מתרצת הגמרא כאן כמו במסכת כריתות.

^[2] רש"י כתב שאין לגרוס "ואימא מצורע דמייתי ציפורים", משום שצפרי מצורע אינם קרבים, ולבד הקרבן הם באים, ז' ימים לפני הקרבן. אך הר"ן מיישב את הגירסא, כי על אף שאין הצפרים קרבות למזבח, מכל מקום הן נחשבות "כעין קרבן". ובהגהות הרשב"א כאן, ציין הרב המגיה לדברי המהר"ם חלאוה [פסחים כה], שצפורי מצורע הן הקדש, וכן לדברי התוס' בזבחים [קטז א, ד"ה ודילמא] שכתבו שצפרי מצורע הן כעין קרבן. ובמסכת נזיר [ג ב] אומרת הגמרא "ודלמא הרי עלי כצפרי מצורע, קאמר", וביארו התוס' והרא"ש שכוונת האדם לקבל על עצמו להביא צפרי מצורע עבור חברו. והקשה הגרי"ז [בכתבים], כיון שצפורי מצורע הן חולין, כיצד נדר להתחייב להביאם מצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כאשר אין בהן תורת קדשים! ? אך מכל המקורות לעיל מבואר שהן "כעין קרבן".

ועוד שואלים: גילוי עריות נמי [גם כן] היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] במזיד עשה — בר קטלא [בן עונש מיתה] הוא, אי [אם] בשוגג — בר [בן] קרבן הוא!

ומשיבים: אפשר לומר שהיה הדבר בשני האופנים, או במזיד ולא אתרו ביה [התרו בו] קודם לעבירה, ולכן אינו חייב מיתה, או בשוגג ולא אתידע ליה [נודע לו].

ועוד שואלים: שפיכות דמים נמי [גם כן] היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] במזיד — בר קטלא [בן מיתה] הוא, אי [אם] בשוגג הרג — בר [בן] גלות הוא, שהרי ההורג אדם בשוגג חייב לגלות לעיר מקלט!

ומשיבים: מדובר או במזיד ולא אתרו ביה [התרו בו], או בשוגג ולא אתידע ליה [נודע לו]. אי נמי [או גם כן], בהנך דלאו [באותם שלא] בני גלות נינהו [הם], שיש מקרים שההורג אדם בשוגג אינו חייב גלות, כגון שהיתה השגגה קרובה לאונס או לזדון.

א וממשיכים לדון בדברי הברייתא. אמר מר [החכם]: יכול על שלש טומאות הללו יהא שעיר הפנימי מכפר? תלמוד לומר: "וכפר על הקודש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), ולא "כל טומאות", מה מצינו (מצאנו) דבר שחלק אותו הכתוב מכלל כל הטומאות? הרי זה בטומאת מקדש וקדשיו, אף כאן שמדובר בחלק מן הטומאות, הרי זה בטומאת מקדש וקדשיו, אלו דברי ר' יהודה.

ושואלים: מאי [במה] חלק אותו מכל השאר, דמייתי [שמביא אותו] בעולה ויורד? שיש הבדל בקרבן אם הוא עני או עשיר, והרי הוא חלוק בכך משאר העבירות שהקרבן עליהם הוא אחד וקבוע? ואולם אם זו ההבחנה אימא [אמור] שמדובר כאן בעבודה זרה, ומאי [ומה] חלק בה?

(סימן: עבודה זרה יולדת מצורע נזיר (וכו')) שעל עבירה זו מייתי [מביא] דווקא

שעירה לחטאת ולא כשבה!

אמר רב כהנא: אנן [אנחנו] חלק להקל קאמרינן [אומרים אנו], והאי [וזה] בעבודה זרה חלק להחמיר הוא.

ושואלים: אימא [אמור] שמדובר בטומאת יולדת, שחלק אותה הכתוב משאר טומאות, דמייתא [שמביאה] עולה ויורד, שגם בה יש הבדל אם עשירה או עניה היא! אמר רב הושעיא: נאמר שם "לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), ולא "לכל טומאתם", ואילו הקרבן של היולדת הוא כדי להיטהר מן הטומאה ולא מן החטא.

ושואלים: ולדעת ר' שמעון בן יוחאי שאמר: יולדת נמי [גם כן] חוטאת היא, והיא מביאה חטאת משום שבזמן צער הלידה היא נשבעת שבועה שאינה מקיימת, שלא תלד עוד, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: ר' שמעון לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר בענייננו: ממקומו הוא מוכרע ואינו נזקק לדרשה זו של "חלק הכתוב".

ושואלים עוד: אימא [אמור] שמדובר במצורע, שיש הבדל בקרבנו אם עשיר או עני הוא! אמר רב הושעיא: נאמר "לכל חטאתם" ולא "לכל טומאתם", וקרבנו של המצורע אינו בא על חטא אלא על טומאה.

ושואלים: ולדעת ר' שמואל בר נחמני שאמר: על שבעה דברים של עבירה נגעים באין, משמע שלדעתו צרעת קשורה בחטא, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: התם נגעיה דאכפר ליה [שם נגעו הוא זה שגרם שנתכפר לו], שהנגע כשלעצמו הוא הכפרה על החטא, וקרבן שהוא מביא לאישתרויי [להתיר אותו] בקהל הוא בא, שלא יהיה עוד בנידוי.

ושואלים עוד: ואימא [ואמור] שמדובר בנזיר טמא, שחלק אותו משאר טומאות, דמייתי [שמביא] הנזיר העני תורים ובני יונה! אמר רב הושעיא: גם פה צריך לומר את דיוק הכתוב: "לכל חטאתם" ולא "לכל טומאתם", והרי לא מפני החטא הנזיר מביא את קרבנו.

ושואלים: ולדעת ר' אלעזר הקפר שאמר: נזיר נמי [גם כן] חוטא הוא, שההינזרות מן היין חטא היא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כר' שמעון, שאמר בענייננו: ממקומו הוא מוכרע.

ב ובהמשך ביאורה של הברייתא שהבאנו, אמר מר [החכם], ר' שמעון אומר: ממקומו הוא מוכרע, כיצד? הרי הוא אומר: "וכפר על הקדש מטמאות" (ויקרא טז, טז), לומר שהוא מכפר מטומאתו של קודש, והרי זו ראיה מגוף הכתוב שבענין זה מדובר. ושואלים: הלוא שפיר קאמר [יפה אמר] ר' שמעון והדבר מוכרע באמת ממקומו, ולמה צריך לראיה אחרת? ומסבירים, ור' יהודה אמר לך [יכול לומר לך] בתשובה: ההוא [אותו פסוק] "וכיפר על הקודש" מיבעי ליה [נצרך לו] לענין אחר, ללמדנו: כי היכי דעביד [כמו שהוא עושה] לפני ולפנים, שהוא מזה מדם הפר והשעיר בקדש הקדשים, הכי נעביד [כך יעשה] בהיכל, שהמילים "וכיפר על הקודש" משמען שהוא עושה הזיה על ההיכל.

ומן הצד האחר, ור' שמעון, מה הוא משיב על כך? לדעתו ההוא [אותו דין] מ"וכן יעשה לאהל מועד" נפקא [יוצא, נלמד]. ולעומתו ר' יהודה, מה הוא משיב על הסבר זה? אי מההיא [אם ממנו], אם היה כתוב רק "וכן יעשה", ולא היה כתוב "וכיפר על הקודש", הוה אמינא [הייתי אומר] ש"וכן יעשה" משמעו: ניתי [שיביא] פר ושעיר אחריני [אחרים] ונעביד [ויעשה] אותם בהיכל, קא משמע לן [משמיע לנו] "וכיפר על הקודש" שנאמר תחילה, שמאותו דם שכיפר בו בקדש הקדשים מכפר על ההיכל. ושואלים: ור' שמעון, מה הוא אומר על כך? לדעתו לא היה מקום לטעות בכך, שכן "וכן יעשה לאהל מועד" — מיניה [ממנו] משמע, שמאותו קרבן הוא עושה גם באוהל מועד.

ג ועוד בפירוש הברייתא, אמר מר [החכם]: יכול על כל טומאות שבקודש יהא שעיר זה מכפר? תלמוד לומר: "מפשעיהם לכל חטאתם", חטאים בדומה לפשעים, שאינם בני קרבן. ושואלים: מאי ניהו [מה הם] אותן טומאות שבקודש, שסבור היית ששעיר הפנימי מכפר עליהן — טומאה שיש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף. אולם מדוע יכפר עליו השעיר? והרי האי [זה] בר [בן] קרבן הוא, שהרי עליו אמרה תורה שצריך להביא קרבן עולה ויורד על שגגתו, ואין יום הכיפורים פוטר אדם מלהקריב חטאתו!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאתידע ליה [שנודע לו] חטאו רק סמוך לשקיעת החמה לפני יום הכיפורים, ולא הספיק להביא קרבן. ובמקרה זה סלקא דעתך אמינא [יעלה בדעתך לומר]: אדמייתי [עד שהוא מביא] את הקרבן בפועל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks further: With regard to forbidden sexual relations, for which one might have thought the goat offering would atone as well, what are the circumstances? If you say the reference is to a case where he transgressed intentionally, then one can counter that he is subject to the death penalty and so no offering will atone for his sin. And if you say the reference is to a case where he transgressed unwittingly, then one can counter that he is liable to bring his own sin-offering for his transgression, and so the goat will not atone for him.

The Gemara answers: The goat offering atones in a case where he transgressed intentionally but witnesses did not forewarn him about his transgression, so he is not liable to receive the death penalty. It also atones in a case where he transgressed unwittingly, but by the time Yom Kippur arrived he had still not become aware of his transgression, so he was not liable to bring an offering.

The Gemara asks further: Concerning the bloodshed for which one might have thought that the goat would atone as well, what are the circumstances? If you say the reference is to a case where he transgressed intentionally, then one can counter that he is subject to the death penalty, so no offering will atone for his sin. And if you say the reference is to a case where he transgressed unwittingly, then one can counter that he is subject to go into exile, so the goat offering will not atone for him.

The Gemara answers: The goat offering atones in a case where he transgressed intentionally but witnesses did not forewarn him about his transgression, and so he is not liable to receive the death penalty. It also atones in a case where he transgressed unwittingly, but by the time Yom Kippur arrived he had still not become aware of his transgression, so he was not liable to bring an offering. Alternatively, it is referring to those cases for which the perpetrator is not subject to exile, e.g., where the death was caused in a way that was almost unavoidable, or where it was very close to being considered intentional.

§ The Gemara continues to analyze the next part of the baraita: The Master said: One might have thought that the goat offering would atone for these three types of impurities. To counter this, the verse states: “From the impurities of the children of Israel” (Leviticus 16:16). The restrictive term “from” indicates that it atones for some impurities but not for all impurities. What do we find is the impurity that the verse differentiates from all other impurities? We find it with regard to the defiling of the Temple or its sacrificial foods. It is specifically for this transgression that the Torah provides one with the means of achieving atonement, i.e., by bringing a sliding-scale offering. So too here, since the verse limits the atonement of the goat offering to transgressions involving impurity, it is logical that it can also atone only for the defiling of the Temple or its sacrificial foods. This is the statement of Rabbi Yehuda.

The Gemara asks: In what way does the Torah differentiate the impurity of this transgression from other types of transgressions? It is differentiated in that one brings a sliding-scale offering to atone for it. But if that is a sufficient distinction, then say instead that the goat offering atones for idol worship, and in what way does the Torah differentiate it from other types of transgressions?

Before answering, the Gemara interjects with a mnemonic that summarizes which cases it will suggest the goat offering should atone for: Idol worship, a woman after childbirth, a leper, a nazirite, etc.

The Gemara returns to answer its question: It is differentiated in that he brings a she-goat as a sin-offering and not an ewe, which is the animal brought as a sin-offering for other transgressions.

Rav Kahana said: We said that the goat offering should atone for a transgression that the Torah differentiates in order to be lenient relative to other transgressions, but this case of idol worship is one that the Torah differentiates in order to be stringent relative to other transgressions. Accordingly, the verse cannot be referring to idol worship.

The Gemara asks: Why not say instead that the goat offering atones for a woman after childbirth, as the Torah differentiates her from other people who must bring a sin-offering following a period of impurity in that she brings a sliding-scale offering, whereas others bring a fixed sin-offering? Rav Hoshaya said: The verse states: “For all their sins” (Leviticus 16:16), and not: For all their impurities. Accordingly, since the offering brought by a woman after childbirth is not to atone for a sin, but due to the fact that she went through a period of ritual impurity, the goat offering will not atone for her.

The Gemara asks: But if so, according to Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says: A woman after childbirth brings an offering because she is also a sinner, what is there to say? Under the intense pain of childbirth a woman is apt to take an oath not to engage in intercourse in order to avoid becoming pregnant again. This is regarded as a sin because she will certainly violate that oath. The Gemara answers: Rabbi Shimon conforms to his line of reasoning, as he said in the baraita: From its own place, i.e., from the verse about the atonement of the goat offering itself, it can be determined what the goat offering atones for.

The Gemara asks: Why not say that the goat offering atones for a leper, as the Torah differentiates him from other people who must bring a fixed offering following a period of impurity in that he brings a sliding-scale offering? Rav Hoshaya said: The verse states: “For all their sins” and not: For all their impurities. Accordingly, since the offering brought by a leper is not to atone for a sin, the goat offering will not atone for him.

The Gemara asks: But if so, according to Rabbi Shmuel bar Naḥmani, who says: Leprous marks come upon a person for seven matters, i.e., seven different sins, what is there to say? The Gemara answers: There, it is his leprous mark that atones for his sin, and the offering is brought in order to permit him to reenter the congregation, after having been ostracized while he was a leper.

The Gemara asks: But why not say that the goat offering atones for a nazirite who became ritually impure, as the Torah differentiates him from other people who must bring an offering following a period of impurity in that he brings doves or young pigeons? Rav Hoshaya said: The verse states: “For all their sins” and not: For all their impurities. Accordingly, since the offering brought by a nazirite is not to atone for a sin, the goat offering will not atone for him.

The Gemara asks: But if so, according to Rabbi Elazar HaKappar, who says: A nazirite is also a sinner because he unnecessarily ab-stained from wine, what is there to say? The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says in the baraita: From its own place, i.e., from the verse about the atonement of the goat itself, it can be determined what the goat offering atones for.

§ The Gemara continues to clarify the next part of the baraita: The Master said: Rabbi Shimon says: It is not necessary to derive which transgressions the goat offering atones for by comparing the verse written concerning it to a different verse. Rather, from its own place, i.e., from the verse about the atonement effected by the goat itself, it can be determined, as it states: “And he shall effect atonement upon the Sanctuary [hakodesh] from the impurities of the children of Israel,” which should be interpreted as saying that it atones for the defiling of anything sacred [kodesh], i.e., the Temple or its sacrificial foods. The Gemara explains Rabbi Yehuda’s opinion, asking: Rabbi Shimon is saying well; why does Rabbi Yehuda disagree? The Gemara answers: Rabbi Yehuda could have said to you: That verse is necessary to teach that in the same manner that he performs the blood presentation in the innermost sanctum, i.e., in the Holy of Holies, that is how he shall later perform them in the Sanctuary.

The Gemara asks: And how does Rabbi Shimon derive that halakha? That halakha is derived from the continuation of the verse: “And so shall he do to the Tent of Meeting,” i.e., the Sanctuary. The Gemara asks: And what does Rabbi Yehuda derive from that part of the verse? The Gemara explains: He holds that if this halakha would be derived only from that part of the verse, I would say that he should bring another bull and goat, slaughter them, and perform the blood presentations in the Sanctuary with their blood. Therefore, the first part of verse: “And he shall effect atonement upon the Sanctuary,” teaches us that all the presentations are made with blood from the same bull and goat. The Gemara asks: And why does Rabbi Shimon not need the first part of the verse to derive this? The Gemara explains that the verse: “And so shall he do to the Tent of Meeting,” itself indicates that the blood used in the Tent of Meeting, i.e., in the Sanctuary, is from the same bull and goat.

§ The Gemara cites the next part of the baraita: The Master said: One might have thought that this goat offering would atone for all cases of the defiling of the Temple, even where there was awareness at the beginning and at the end. To counter this, the verse states: “And from their acts of rebellion, for all their sins” (Leviticus 16:16), which indicates that the goat offering atones only for transgressions with regard to which the perpetrator is not subject to bring an offering brought by an individual to atone for himself. The Gemara asks: What is the case for which the goat offering does not atone? Where one had awareness at the beginning and had awareness at the end. The Gemara objects: But the person in that case is subject to atonement through an offering. If so, even without this verse it would be obvious that the goat offering would not atone for him and absolve him from his obligation to bring an offering.

The Gemara explains: No, the verse is necessary to teach that the goat does not atone for him in a case in which he became aware of his transgression close to sunset before the onset of Yom Kippur and was unable to bring his offering before Yom Kippur. In such a case it might enter your mind to say that until he brings his sliding-scale offering the day after Yom Kippur,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי היא חלוקת טומאת מקדש וקדשיו מכל חייבי קרבן דאינון בעולה ויורד. ואימא ע"ז דחלוקה טומאתה דהיא בשעירה. ודחינן אנן חלק להקל קאמרינן. וחלוקה דטומאת ע"ז להחמיר עליה היא. מפורשת בספרי. ואימא יולדת ואליבא דר' שמעון דאמר יולדת חוטאת היא. כי בשעה שכורעת לילד נשבעת שלא תזקק לבעלה. ודחינן ר' שמעון לטעמיה דאמר ממקומו הוא מוכרע. ואימא טומאת מצורע שהוא חוטא דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן על שבעה דברים נגעים באים.

על שפיכות דמים. ועל שבועת שוא. ועל גילוי עריות. ועל גסות הרוח. [ועל הגזל.] ועל צרות העין. על לשון הרע שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית. ואין צמיתות אלא צרעת דמתרגם לצמיתות לחלוטין. ואמרינן מצורע מוחלט. זו השמועה מפורשת בסוף כריתות. ואמר שאני נגעים דהתם כפר ליה נגעיה.

ואימא נזיר וכר' אלעזר הקפר דאמר במסכת תענית כי כל נזיר חוטא הוא.

אמר מר מצינו שחלק הכתוב כו', מאי חלק. איכא דקשיא ליה וליקשי אימא שפיכות דמים ומאי חלק דגלי בשוגג ומפרק האי חלק להחמיר הוא וכיון דמפרקינן הכי גבי ע"ז לא איצטריך תו לאהדורה אי נמי כיון דאוקימנא בהנך דלאו בני גלות נינהו אפי' איתידע ליה לאו חלק הוא אי נמי חלק בקרבן קאמרי' מה מצינו שחלק הכתו' בענין קרבן מכלל כל הטמאות אף כאן חלק מכללו בכפרת קרבן זה אבל חלק דשפיכות דמים שלא חלק בקרבנו לאו חלק הוא.

ואימא יולדת. פי' הרב הלוי ז"ל כיון דשלמי ימי טוהר שלה ביום הכפורים שתהא פטורה מלהביא קרבן יולדת וזה אינו מחוור שתהא פטורה לעולם שאין שעיר הנעשה בפנים לעולם מכפר על חייבי חטאות ואשמות ודאין אלא שיתלה לה קאמרי' כלומר כשם שקרבנה מכשיר לאכול בקדשים וליכנס למקדש כך שעיר זה יהא תולה לה עד שתביא קרבנה, ותאכל בקדשים ותהא מותרת ליכנס למקדש עד מחרתו של יום הכפורים שתביא קרבן ובודאי דהא נמי מחטאתם דומיא דפשעיהם נפקא אלא ארישא דדינא פירכא מיקמי דנסיים דרשא מנא ליה לתנא הכי ורש"י ז"ל כתב כן שאם עבר עליה יום הכפורים אוכלת בקדשים בלא קרבן, ואינו מחוור.
ויש מפרש יולדת דלא איתידע לה כגון שלא ידעה אם רוח הפילה אם נפל הפילה וכן הא דאקשי' ואימא מצורע ספק מצורע קאמר כגון שכשהחליטו הכהן לא ידע דנגע גמור הוא כדאמרי' במס' נזיר (נט,ב <ע"ש בפי' המפרש>) ויכשיר שעיר זה לאכול בקדשים (בקרבן) עד שיודע לו ודאו ויהא מביא קרבן ונכון הוא.

ה"ג רש"י ז"ל: ואימא מצורע. ולא גריס דמייתי צפרים שאין זה חלק להקל שאין הצפרים קרבין ומקודם הקרבן הם באים שבעה ימים אלא ה"ג אימא מצורע וחלק דידיה לא איצטריך לפרושיה דהא פריש גבי יולדת ומאן דגריס ליה אמר דאיצטרי' למימר הכי משום דקרבן היורד דבמצורע כבש הוא ושתי תורין ועשרון סלת ולוג שמן נמצא שהיורד שלו בקרבן גדול שבטומאת מקדש לפיכך הוצרך לומר דמייתי צפרים ואע"ג דלא קרבן הוא מכל מקום כעין קרבן הוא וזה אינו נכון אלא מפני שכתוב כן בכל הנסחאות וי"ל נמי צפרים היינו תורים ובני יונה דהכי קרו להו במסכת נזיר ופרקי' אמר קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאותם ואפר למאן דאמר חוטא הוא הא כפר ליה נגעיה והוה לה מכשיר ולא מכפר.
וכתב הרב הלוי ז"ל וכיון דקאמר רחמנא בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מכלל דהאי חטא מידי דצריך כפרה הוא ומצורע לא צריך כפרה וזה אינו נכון דאי הכי למה לי למימר לכל חטאתם ולא לכל טומאותם נימא כפרה כתיב בה ועוד דגבי מצורע כתיב וכפר הכהן על המטהר לפני ה' אלא משום לכל חטאתם קאמרי' והאי לאו חוטא הוא אע"ג דכתי' ביה כפרה.

ה"ג בעיקר נסחי: טומאה שבקדש מאי ניהי יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא. והכי פי': טומאה שבקדש שיש לך להביא בכאן שיכפר שעיר הנעשה בפנים מאי ניהי שיש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף דהנהו אתו לכלל חטאת וקרינא בהו חטאתם וקרינא בהו נמי אחת בשנה דיש ידיעה בתחלה וידיעה בסוף ושיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף תרוייהו חייבי חטאות נינהו ובתרוייהו תולה עד שיביא קרבן הילכך כפרה אחת קרינא בהו אבל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ודאי שעיר הנעשה בחוץ מכפר ולא שעיר הנעשה בפנים מכפר דהא כתיב ביה חטאתם וכתיב ביה נמי אחת בשנה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות ואלו שתי כפרות הן שזה מחייבי חטאות וזה אינו מחייבי חטאו' ובזה תולה ובזה צרי' לכפר חטאם כפרה גמור' הילכך אין אתה יכול להביא אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף עם אלו ומה יש לך לרבות יש בה ידיעה בתחלה ויש לך ידיעה בסוף שיתלה האי בר קרבן הוא וכיון שמעתה צריך להביא קרבנו היאך יתלה לו א"כ אתה פוטרו מחיוב קרבנו וקי"ל חייבי חטאות ודאין שעבר עליהם יום הכפורים חייבין ואוקימנא כגון דאתידע ליה בין השמשות.
ורש"י ז"ל לא גריס טומאה שבקדש אלא מאי ניהי ופירש דהכי קאמר מאי ניהי טמאות דאמעוט מחטאתם דומיא דפשעיהם והכל עולה כאחד אלא שלא ידעתי טעמו בגרסא שהרי איפשר לפרש כן טומאה שבקדש מאי ניהי דאימעיט מהכא יש בה ידיעה בתחלה ובסוף ואין ראוי למחוק הגירסא מפני שהיא כתובה כן בכל הנוסחאות.

שפיכות דמים היכי דמיא אילימא במזיד האי בר קטלא הוא. כתוב בנמוקי הרמב"ן ז"ל דהכי קא מקשה אי במזיד בר קטלא הוא וקשיא לכל חטאתם ואי בשוגג בר קרבן הוא וקשיא מפשעיהם, ותימה הוא בעיני וא"כ מאי קא מתרץ איבעית אימא במזיד ולא אתרו ביה, דמ"מ אכתי קשיא לכל חטאתם דהא לא אתי לכלל חטאת, אלא נ"ל דהשתא לא קשיא מחטאתם ומפשעיהם, אלא ה"ק אי במזיד בר קטלא הוא ושעיר ... ... בפנים לא מכפר מיתות ב"ד, ואי בשוגג ואתידע ליה בר קרבן הוא ושעיר זה אינו מכפר אלא תולה, ופריק איבעית אימא במזיד ובדליכא קטלא וכגון דלא אתרו ביה, וא"ת מ"מ היאך אפשר לאוקמיה במזיד דהא בעי לכל חטאתם, י"ל דהני קשיאתא מעיקרא פרכי' להו מקמי דנסיים דרשא דמכל פשעיהם לכל חטאתם, כנ"ל, וא"ת א"כ מנ"ל דלא מכפר בני קרבן כיון דלא ידעי' דרשא דמפשעיהם לכל חטאתם, ראיתי בתוס' דעד שלא ידע' דרש' זו ידענו מסברא מידי דהוה אשעיר המשתלח שאינו מכפר אבני קרבן אלא מאשמות תלויין כדקאמר התם עד שיודע להם הט' בשעיר הנעשה בפנים אינו מכפר אלא תולה עד שיודע להם.

אימא יולדת. הקשה הרב ר' יוסף ן' מיגש ז"ל אמאי לא הקשה ואימא ש"ד שחלק הכתוב שיגלה, ותירץ משום דשוגג בשפיכות דמים לאו בר קרבן הוא כלל, ויש מי שתירץ דהאי חלק להחמיר הוא שגולה, וכיון דפריקו הם גבי ע"ז, תו לא אצטריך לאהדורה.

ואימא יולדת. פי' הרב ר' יוסף ן' מיגש ז"ל כגון כשלמו ימי טוהר דידה ביום הכפורים שתהא פטורה תו להביא קרבן יולדת, ואף רש"י ז"ל כן פי' אימא יולדת שאם עבר עליה י"ה אוכלת בקדשים בלא קרבן. ואין פי' מחוור שא"א לפטור אותה מקרבן, שאין שעיר הנעשה בפנים מכפר אלא תולה וכדתנן שעיר הנעשה בפנים תולה, וכדאקשינן נמי לעיל גבי טומאת ע"ז ה"ד אי בשוגג בר קרבן הוא וכתי' לכל פשעיהם שאינו ענשו בר קרבן.
אלא יש לפ' אימא יולדת שיתלה לה ולומר כשם שקרבנה מכשירה לאכול בקדשים וליכנס במקדש, כך שעיר של י"ה יהא תולה לה עד שתביא קרבנה ותאכל בקדשים ותכנס למקדש עד מחרת יום הכפורים שתביא קרבנה, ואף פי' זה אינו מחוור דהא חטאים דומיא דפשעי' בעינן.
וי"מ דהכא ביולדת דלא אתידע לה קאמר וכגון שהפילה ואינה יודעת מה הפילה, וכי אקשי' נמי ואימא מצורע, במצורע דלא אתידע ליה קאמרי', כגון שהחליטו כהן ולא ידע דנגע גמור היה וכדאמרי' בתוס' נזיר (נט, ב) ויכשיר שעיר זה לאכול בקדשים וליכנס למקדש עד שיודע לו ודאו ויהא מביא קרבן.

גיר' הספרים: ואימא מצורע דמייתי צפרים. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסי' ליה, דאין זה חילוק להקל, שהצפרים אינן קרבין, ולבד הקרבן הם באים ג' ימים לפני הקרבן, אלא ה"ג אימא מצורע, וחלק דידיה לא אצטריך לפרושי דהא פריש גבי קושיא דיולדת, ומאי חלוק דמייתי בעולה ויורד, והיא גופה אית' במצורע, ויש מעמידין הגיר' הואיל וישנה בכל הספרים, ופי' מאי צפרים תורים ובני יונה, דהכי קרא להו במסכת נזיר (ג, ב), ואף זה קשה בעיני קצת דמ"ש דקרו להו לתורים וני יונה צפרים, וכי אקשי' לימא נזיר אמרי' דמייתי תורים ונבי יונה, מ"ש דהכא קרי להו בשמיהו והכא קרי להו בלשון צפרים, ושמא משום דגבי מצורע מייתי צפרים ממש קרי להו לתורים ובני יונה צפרים.
ואפי' למ"ד חוטא הוא, הא איכפר ליה נגעיה, וה"ל מכשיר ולא מכפר, וכת' הריא"ם ז"ל דכיון דקאמ' רחמנא (ויקרא טז, טז) בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש, מכלל דהאי חטא מידי דצריך כפרה הוא, ומצורע לא צריך כפרה דהא אכפר ליה נגעיה, וזה אינו, דא"כ למל"ל אמ' קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאותם, נימא כפרה כתו' בה. ועו' דגבי מצורע נמי כתי' כפרה דכתי' (שם יד, לא) וכפר הכהן על המיטהר. אלא ודאי טעמי' משום דכתיב לכל חטאתם והאי לאו חוטא הוא אע"ג דכתי' ביה כפרה. הרמב"ן.

הא דאקשי' ואימא נזיר טמא דחילק דמייתי תורין ובני יונה. קשיא להו לרבו' בעלי התוספות(זה) שאין זה חילוק דהא בעי שיהא דומיא דעולה ויורד והכא אינו עולה ויורד, דלא מייתי כלל אלא תורים ובני יונה, ועמדה להם בקושיא, ולא ירדתי לסוף קושיתם דבכולה שמעתין לא מייתי' אלא כל שחלוקי' משאר מחוייבי' או בקרבן או בענשי' אחרים, וכדאקשי' מע"ז ד... דמייתי שעירה בין עשיר בין דל, ואי לאו דאמרי' דחלק להקל קאמרי' והאי להחמיר הוא היה מרב' ליה, והילכך נזיר טמא הואיל וחלק בו והקיל שלא לחייבו אלא בתורין ובני יונה חלוק להקל הוא ונרבה..

ה"ג בספרים: כל טומאת שבקדש מאי ניהו יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא. ה"פ איזו טומאה שבקדש יש לך להביא עוד אי כשאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, האי שעור הנעשה בחוץ מכפר ולא שעיר הנעשה בפנים, דהא כתי' ביה חטאתם, כלו' אותה שבאה לכלל חטאת, משא"כ באין ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף. ועוד דבשעיר שבפנים כתי' (שמות ל, י) לכפר אחת בשנה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, ואלו שתי כפרות הן, שאינן דומין זה לזה, שזה מחייבי חטאות וזה אינו מחייבי חטאות וזה תולה בלבד וזה מכפר כפרה גמורה, ושאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף האי או שנים ראשי חדשים או שעירי רגלים מכפרי', ועוד דלכל חטאתם כתיב לאותן דאתו לכלל חטאות כדאמרי' בסמוך וכפרה אחת מכפר וכמו שכתבנו, אלא ע"כ אין לרבות ולהביא אלא טומאה שבקדש שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף, דלא ממעטי' לה מכפרה אחת דכפרה אחת היא הואיל ותרוייהו דיני קרבן ובתרוייהו תולה עד שיביא קרבן, ולהביא זה א"א דהאי בר קרבן הוא עכשו וכל שמעכשו חייב להביא קרבן אינו תולה, שא"כ אתה פוטרו מקרבן, ושעיר שנעשה בפנים אין מכפר כפרה גמורה חייבי חטאות ואשמות ודאין אלא תולה, ואוקימנא בדאיתידע ליה סמוך לשקיעת החמה, סד"א כיון דלא אפשר לאתויי השתא תלי ליה קמ"ל דלא. ורש"י ז"ל לא גריס טומאה שבקדש, אלא מאי ניהו, ו(א)פי' דה"ק מאי ניהו דאמעיט מחטאתם דומיא דפשעיהם, והכל עולה לטעם א'.

א"נ בהנך דלאו בני גלות פירוש כגון דרך עלייה או כל אותן שהן אונסים דלא בעי גלות או שקרובין למזיד דלא מפטרי בגלות כדאיכא טובא בפ' אלו הן הלוקין:

מאי חלק דמייתי בעולה ויורד פי' משא"כ בשאר חייבי חטאת:

אימא ע"ז ומאי חלק וכו' דמייתי שעירה פירוש משא"כ בשאר עבירות דמייתי כשבה או שעירה והא דלא פריך מש"ד ומאי חלק דלא מחייבי על שגגתו קרבן אלא גלות משום דאנן חלק בענין קרבן בעינן:

א"ר כהנא אנן חלק להקל קאמרינן פירוש דחילוק קרבן עולה ויורד שהיה להקל לפוטרו מחטאת קבועה כשאר שזדונם כרת ולא עוד אלא שעיקר כפרת השעיר הוה להקל הוא מה שהוא בא משל צבור וכדפירוש רש"י ז"ל והאי חלק להחמיר הוא שאין נפטר אלא בשעירה:

אימא יולדת פירשה רש"י ז"ל וכן הרב ר' יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל ביולדת ודאית כפשוטה דיולדת ודאית שעבר עליה יום הכפורים קודם שתביא כפרתה ואע"פ ששלמו ימי טוהר שלה שתהא נפטרת מלהביא כפרתה ותהא מותרת בקדש ומקדש אבל אין זה נכון דהא להדיא פרכינן לעיל שאין שעיר מכפר על חייבי קרבנות ודאין וכמשנת מסכת כריתות לכן הנכון כמו שפי' בתוס' דמספק יולדת פרכינן כגון ספק רוח הפילה או ולד הפילה דהויא לה כעין חייבי אשמות תלויין שהם פטורין הלכך אע"ג דמביא חטאת העוף הבא על הספק כדאיתא בדוכתא מ"מ לא חשיבא בר קרבן ופריק לכל חטאתם ולא לכל טימאתם פירוש דלכל חטאתם משמע דבר שבא על חטא וקרבן יולדת אינו בא אלא להכשרה ולטהרה וא"ת ותיפוק לי' דגבי שעיר כתיב וכפר י"ל דההוא איכא למימר דבעינן לומר והכשר דומיא דכתיב ביולדת וכפר עליה הכהן אבל חטאתם לא משמע לן לשום חטוי והכשר אלא לשון חטא דומיא דלכל פשעיהם:

ר"ש לטעמיה וכו' ק"ל ודארי לה מאי קארי לה וי"ל דס"ד דמודה ר"ש בדרשא דת"ק והכי קאמר אף ממקומו מוכרע ופרקינן דממקומו דוקא קתני:

אימא מצורע פירוש ספק מצורע שאינו בר קרבן ואין ספקו אם שער לבן קודם לבהרת או כיוצא בו קודם שהוזקק לטומאה דההוא ספיקו טהור לרבנן מדכתיב לטהרו או לטמאו פתח בו הכתוב תחלה לטהרה אלא לספק שנולד בהסגרו והחליטו אחר שהוזקק לטומאה כדאיתא בנזיר. גירסת הספרים ומאי חלק דמייתי צפרים ורש"י ז"ל מחקו והדין עמו חדא דצפרים חומרא הוא דהא לסוף ז' מחייב להביא קרבנותיו וזה חומר הוא עליו ועוד דחלוק מצורע הוא ידוע דמייתי קרבן עולה ויורד. ויש מקיימין הגירסא לומר דצפרים היינו תורים כי הא דאמרי' בריש נזיר וליתא דהתם ליכא למיטעי והכ' איכא למיטעי בצפרים ממש:

ולר' שמואל בר נחמני דאמר על שבעה דברים נגעים באים פירוש אלמא קרבן מצורע על חטא הוא וא"ת ואי משום דנגעים באים על אותם ז' דברים קרוי מצורע חוטא כל שחטא באותם ז' דברים יהא חייב קרבן וי"ל דלא חייבו הכתוב אלא לאחר ששרש בחטא עד שנצטרע:

התם נגעיה איכפר ליה פירוש הרב ן' מיגאש ז"ל ואלו בשעיר הפנימי כתיב וכפר ולא נהירא דבמצורע נמי כתיב וכפר אלא שפירוש והכשיר כדכתיבנא לעיל לכן הנכון כדפירוש רש"י ז"ל הא איכפר ליה בנגעיה דבשעת קרבן אין כאן חטא דהכי כתי' לכל חטאתם משמע דאיתיה לחטא בשעת קרבן:

ואימא נזיר פירוש ספק נזיר כדכתיבנא לעיל ונזיר לאו חוטא הוא ומאי דכתיב מאשר חטא על הנפש לרבנן לשון חסרון הוא שחסר שמירת (כפרתו) [נזירתו] וניטמא לשון אני ובני שלמה חטאים כן פירוש בתוספת:

ולר"א הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא פירוש דמשמע ליה מאשר חטא על הנפש לשון חטא ממש לפי שציער עצמו מן היין כדאיתא התם ואע"ג דשאר מצער עצמו מן היין אינו חייב קרבן הא פריק התם דשאני נזיר שחזר ושנה בחטא:

(עיין בפירש"י בד"ה מאי ניהו) טומאת שבמקדש מאי ניהו פירוש איזו טומאה שבמקדש היינו יכולין להביא יותר שיכפר בה שעיר הפנימי שהוצרך הכתוב למעוטה. יש בה ידיעה בתחלה ובסוף פירוש שבא לכלל חטאת והוו תרווייהו כפרה א' כיון דתרווייהו אית בהו ידיעה בתחלה מה שאין לו' באין בה ויש בה ורש"י ז"ל גור' מאי ניהו ופי' מאי ניהו דאימעוט מתטאתם דומיא דמפשעיהם אם אתה מביא יותר והכל דרך א':

דאיתידע ליה סמוך לשקיעת החמה פירש רש"י ערב יו"הכ פי' דכה"ג מכפר שעיר המשתלח ומשום הכי ס"ד שיכפר זה גם כן ונפקא מינה אם נטרפה שעה קמ"ל קרא דמפשעיהם דומיא דחטאתם דממעט ליה דשאני שעיר המשתלח שמכפר על עבירות טובא:

הא דאמרינן ואימא יולדת דחלק דמתיא בעולה ויורד שיהא שעיר זה מכפר פי' כגון ששלמו ימי טוהר שלה ביום הכפורים שתהא פטורה מלהביא קרבן יולדת אמר רב הושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאותם פי' מטומאות בני ישראל לכל חטאתם אמר רחמנא טומאה שיש בה חטא יצאה יולדת שעל טומאתה היא מביאה ולא על חטא:

ודייקינן ולר"ש בן יוחאי דאמר יולדת נמי חוטאת היא מאי איכא למימר פי' קסבר ר' שמעון בן יוחאי שהאשה בשעה שכורעת לילד ומצטערת בצירי יולדת נודרת היא שלא תזקק עוד לבעלה ולפיכך הצריכה הכתוב להביא קרבן להתכפר בה על אותו נדר והויא לה חוטא ר"ש אומר לטעמיה דאמר ממקומו הוא מוכרע וכו' ועיקר מימריה דר' שמעון בפרקין:

ודייקינן ואימא מצורע דחלק דמייתי צפורים שלא מצינו כן בכל הקרבנות שאפילו בקרבן עולה ויורד נמי תורים ובני יונה הוא שהכשיר הכתוב אבל בצפורים לא. אמר קרא לכל חטאתם ולכל טומאתם והמצורע טומאה הוא דאיכא אבל חטא ליכא:

ודייקינן ולר"ש בר נחמני דאמר בערכין דף י"ו על שבעה דברים נגעים באים דאלמא הצרעת על חטא היא באה מאי איכא למימר ומהדרינן איכפר ליה נגעיה מעיקרא כלומר הצרעת כבר כיפרה על אותו החטא והאי דמייתי קרבן לאישתרויי בקהל הוא דמייתי דהוה ליה מכשיר ולא מכפר וכיון דקאמר רחמנא בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל לכל חטאתם מכלל דהאי חטא מכי דאכתי צריך לכפרה הוא ומצורע הא דלא צריך לכפרה על אותו החטא דהא כבר התכפר לי' בצרעת מעיקרא:

ודייקינן ואימא נזיר טמא דחלק דמייתי תורים ובני יונה שלא מצינו כן בכל הקרבנות שאפילו מי שהוא מתחייב בקרבן עולה ויורד עיקר חיובא בקרבן עשיר הוא ואין ידו משגת מביא קרבן עני שתי תורים ובני יונה אבל נזיר טמא עיקר חיוביה בתורים ובני יונה הוא. ומהדרינן לכל חטאתם ולא לכל טומאותם:

ודייקינן לר"א הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא ומאי איכא למימר. ומהדרינן סבר כרבי שמעון דאמר ממקומו הוא מוכרע וכו' ועיקר מימריה דרבי אלעזר הקפר במסכת תענית בפרק ראשון דף י"א דגרסינן התם תניא ר"א הקפר אומר אני כל השרוי בתענית נקרא חוטא קל וחומר מנזיר דכתיב וכפר עליו הכהן מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא מתוך שציער עצמו מן היין ומה המצער עצמו מדבר אחד נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר אל אחת כמה וכמה. ר"ש אומר ממקומו הוא מוכרע הרי הוא אומר וכפר על הקדש מטומאתו של קדש:

ודייקינן ר' יהודה שפיר קאמר ר"ש ומהדרינן ההוא מאי קאמר רחמנא כי היכי דמזה מדם הפר ומדם השעיר בפנים שהיא בית קדש הקדשים כדכתיב והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת מזה נמי בהיכל ולהכי כתב רחמנא וכפר על הקודש שהוא ההיכל ור' יהודה ההוא מוכן יעשה לאהל מועד נפקא וכו':

אמר מר יכול על כל טומאות שבקדש אפילו יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף יכול יהא שעיר זה מכפר עליו תלמוד לומר ומפשעיהם לכל חטאתם מה פשעים שאינן בני קרבן שהרי מזידין נינהו אף חטאתם חטאים שאינן בני קרבן:

ודייקינן ההוא בר קרבן הוא כלומר כיון דבר קרבן הוא צריכה לומר דלא מכפר שעיר הנעשה בפנים אלא קרבן דיליה הוא מכפר ומהדרינן לא צריכה דאתידע ליה סמוך לשקיעת החמה סד"א אדמייתי ליה כלומר ואם מת קודם שיביא קרבן יהא מת בלא אותו עון קמ"ל.

בד"ה ואימא יולדת כו' מכל מקום עיקרו אינו אלא להכשיר בקדשים אבל קשה מאי פריך דאי פריך כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור ונראה לי לפרש דבריהם דלפרש"י דאיירי הכא בקרבן יולדת ומצורע ונזיר דהשתא ע"כ תקשי לן מאי פריך מנייהו הא בר קרבן הוא וע"כ אית לן למימר אפילו לרבי [שמעון] דעיקרו אינו אלא להכשיר בקדשים ולא על חטא ואהא קשיא להו דאי פריך שלא תצטרך להביא קרבן כלל דהיינו כפירוש רש"י הכא וכפירושו התם פ"ב דתמורה הוה ליה לשנויי נמי הכא כדמשני התם ביולדת ובנזיר לרבי [שמעון] וה"ה דאי הוה מפרשינן הכא דיתלה לה השעיר ואחר יום הכפורים תביא קרבן גמור דהשתא נמי הוה קשיא להו ע"כ דעקרו להכשירה בקדשים דאם לא כן בר קרבן הוא ואם כן אמאי לא משני הכא כי התם אלא דנקטו בדבריהם קושטא דמלתא כפירוש רש"י דפריך הכא שלא תצטרך להביא קרבן כדפריך התם וכתבו לכך נראה לרבינו תם דהכא מספק יולדת פריך כו' וסבירא ליה דעיקרו על חטא בא לרבי [שמעון] ומיהו מכשירה נמי בקדשים והא דלא חשיב בר קרבן היינו כיון דאין באין אלא על הספק והשתא ניחא דלא משני הכא כי התם דהתם פריך שלא יביא כלל ויהיה שעיר משתלח מכפר עליו ומיני' דאע"ג דקושטא הוא דבא הקרבן עיקרו על חטא לרבי [שמעון] מכל מקום תצטרך להביאו אחר יום הכיפורים כדי להכשירה בקדשים אבל הכא דפריך לרבי [שמעון] דאימא דהשעיר הפנימי יתלה לה עד אחר יום הכפורים שתביא אז חטאת עוף שמכשירה נמי בקדשים ע"כ דלא מצי לשנות הכא כו התם גבי יולדת ונזיר דנהי דמביאה חטאת עוף כדי להכשירה בקדשים מכל מקום אימא דעיקרו על חטא בא לר' [שמעון] והשעיר תולה לה וע"כ הוצרך לתרץ הכא דרבי [שמעון] לטעמיה כו' והא דמשני בשנויא דהכא גבי מצורע התם מנגעיה מכפר ליה וקרבן כו' והתם משני בפשיטות כי קמייתי קרבן לאשתרויי בקדשים כדמשני גבי יולדת ונזיר ניחא נמי לפירוש ר"ת דהתם פריך דלא ליתי קרבן כלל משני בפשיטות דהוצרך לאתויי כדי לאשתרויי בקדשים אבל הכא דפריך דאימא דהשעיר תולה על חטא עד שמביאה הקרבן הוצרך לשנויי דאין כאן חטא דמנגעיה אכפר ליה ואין השעיר תולה לו ולא הקרבן מכפר עליו ולפירוש רבינו תם צ"ל דלית ליה הך סברא שפירש רש"י התם גבי יולדת דמצער לידה איכפר לה וכן גבי נזיר דמתכפר ליה שנתנוול בגידול שיער כו' עיין שם דאם כן הוה משני נמי ביולדת ונזיר הכא כדמשני גבי מצורע דמצער לידה וניוול אתכפרו וקרבן לאשתרויי לקהל ואבן ל"ב ובעל ש"י פירשו בזה ואין דבריהם ברורים ואין להאריך ודו"ק:

בד"ה ולר' אלעזר הקפר כו' והשעיר אינו בא לכפר אלא על הטומאה כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו הכי גבי יולדת ומצורע דחטאם אינו הטומאה והשעיר אינו בא לכפר אלא על הטומאה יש לומר דביולדת חטאה בטומאתה היא וכן מצורע טומאתו על ידי חטאו ומקרי שפיר לכפר על הטומאה כמו יכול בשלשה טומאות הללו כו' דקתני בברייתא אבל בנזיר אין חטאו שציער עצמו מן היין בטומאה שנזיר טהור נמי ציער עצמו מן היין ותירצו ששנה בחטא לצער עצמו מן היין דהיינו נזיר טמא וק"ל:

גמ' כר"ש דאמר ממקומו הוא מוכרע אמר מר ר"ש אומר ממקומו הוא מוכרע הרי הוא אומר וכפר על הקודש מטומאת מטומאתו של קודש כו' כצ"ל:

גמרא דאתיידע ליה סמוך לשקה"ח. משמע דכל היום יכול להביא ול"ח בחטאת להבאת קדשים לבה"פ דאמרי' בפסחים (י"ג ב') לענין תודה בע"פ:

תד"ה ואימא יולדת. ועוד דהאיכא עולת העוף שאין מביאין עה"ס. בכריתות (ז' ב') במשנה פרש"י דמייתא נמי עולת העוף ומתנה וכ"מ בכ"ד ועי' תוי"ט בפ"ח דנזיר מ"א ד"ה אלא ובמש"כ שם בס"ד:

תוס' ד"ה על כו' ואיולדות לא קשיא להו משום דקופצת ונשבעת ואשבועות בטוי אתי' קרבן בלא"ה. מיהו מ"מ צ"ע דאין בידה לאסור עצמה דמשעובדת לבעלה וה"ל שבועות שוא ועיין ר"ן סוף מסכת נדרים. גבי נטולה אני מן היהודים:

ד"ה ולר"א הקפר כו' ששנה בחטא כו' פי' ואחד מהן שלא במקום מצוה אבל אותן ימים שעולין לנזירתו לא מחשבי' חטא וא"ש מה שהאריכו בזה כל הספרים ועי' מס' תענית:

בגמרא ואימא יולדת ופירש"י שאם עבר עליה יה"כ אוכלת בקדשים בלא קרבן. וכוונתו מבואר דהא דמקשה ואימא יולדת היינו כיון דמסתמא כבר טבלה לטומאתה קודם ימי טוהר שלה וא"כ היא טהורה ומגעה טהור אלא כיון שהיא טבולת יום ארוך מגזירת הכתוב עד מלאת ימי טהרה מחמת שהיא מחוסרת כפרה דאשכחן דקרייה רחמנא טמא מקרא דטמא יהיה עוד טומאתו בו א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר שהיא ג"כ בכלל האי קרא דיה"כ דכתיב וכפר מטומאתו כיון שחלק הכתוב קרבנה להקל בעולה ויורד מש"ה י"ל דיה"כ מכפר עליה במכ"ש דשאר טומאות מקדש וקדשיו שהם טמאין גמורין וכיון דפטורה מקרבן ממילא דמותרת לאכול בקדשים ואהא משני הש"ס שפיר אמר קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם שאין יה"כ מכפר אלא על קרבן שבא מחמת חטא וזה ברור בכוונת רש"י אלא שהתוס' הקשו על פירושו מסוגיא דשילהי כריתות וכתבו לכן פירש ר"ת דהכא מספק יולדת פריך ועיין במהרש"א שנדחק מאד והאריך בהבנת דברי התוס' ע"ש ולולי שהתוס' כתבו כן בשמו של ר"ת הייתי אומר שמעולם לא יצאו דברים כאלו מפה הקדוש של ר"ת אלא גליון מאחד מהתלמידים דמלבד שפירושו דחוק מאד לפרש לישנא דתלמודא דהכא בספק דספק מאן דכר שמיה בשמעתין אלא בשילהי כריתות והתם עיקר השקלא וטריא היינו אהא דאמרי' דאשם תלוי שעבר עליו יה"כ פטור וילפי לה מדכתיב לכל חטאתם לפני ה' אלמא דשעיר המשתלח מכפר על חטא שאינו אלא מספק ואין מכיר בו אלא המקום ועל זה מקשה הש"ס התם א"כ ספק יולדת שעבר עליה יה"כ תיפטר מקרבן כיון שאינו אלא מספק ומחוייבת להביא קרבן חטאתה ואינו מכיר בספק זה אלא המקום א"כ מש"ה קשיא ליה מתניתין דלמאי דקתני אשמות תלויין ליתני נמי יולדת בהדייהו משא"כ הכא דלא איירי כלל מספק קרבן אלא מודאי קרבן וגרסינן נמי ואימא יולדת סתמא ולא קאמר ואימא ספק יולדת כדפריך התם א"כ אין לך פירוש דחוק גדול מזה ומכ"ש לפירוש מהרש"א ז"ל אלא דמלבד זה יש לתמוה בעיקר קושיית התוס' משילהי כריתות דהמעיין שם יראה שאין זו קושיא כלל דהתם בשעיר המשתלח כיון דלא כתיב לשון טומאה כלל אלא לכל חטאתם א"כ משני שפיר דאפילו למ"ד דיולדת חוטאת היא משעת לידה איכפר לה וכן בספק נזיר וספק מצורע וא"כ לא היו בכלל לכל חטאתם משא"כ הכא בשמעתין דאיירי לענין שעיר הפנימי דכתיב וכפר מטומאות בני ישראל וכתיב נמי לכל חטאתם וכיון שסתם הכתוב ולא פירש ע"כ דלא איירי קרא אלא באותן הטומאות דאשכחן עולה ויורד דחלק להקל ושייך בהו נמי לשון חטאת א"כ מקשה שפיר ולא שייך לשנויי דמשעת לידה היא דמתכפרת דמאן יימר דהכי הוא דסוף סוף כיון דקריה רחמנא בלשון חטאת א"כ יש לנו לומר דשפיר הוי בכלל מטומאות בני ישראל ולכל חטאתם כיון דעיקר השקלא וטריא דהכא בלשון מטומאות תליא טפי מבחטאת אלא דבעינן נמי שיהא שייך ביה קצת לשון חטאת וזה אין צריך לפנים ומלבד זה א"ש טפי לפי המסקנא דהתם משקלא וטריא דאו הודע ומג"ש דמצות מצות ואין להאריך כאן:

שם אמר מר יכול על כל טומאות כו' מאי ניהו כו' האי בר קרבן הוא וכתבו התוס' לעיל בד"ה אי בשוגג דהא דמקשה הכא בפשיטות האי בר קרבן הוא אפי' בלאו הך דרשה דחטאים דומיא דפשעים היינו משום דפשיטא ליה דאתיא מק"ו דשעיר המשתלח כו' ע"ש ולפ"ז לא הוי משני הכא שפיר דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה כמו שהקשו התוס' בעצמם דהא נמי לילף משעיר המשתלח ותירצו בדוחק ולכך הוצרכו ג"כ לדחוק בסמוך בד"ה ונכפר כפרה גמורה וכמו שאבאר שם אלא דלע"ד בלא"ה לא ידענא במאי פשיטא ליה להמקשה האי ק"ו דהא ודאי איכא למיפרך מה לשעיר הפנימי שכן דמה נכנס לפני ולפנים ועבודתה בכה"ג משא"כ בשעיר המשתלח דחוץ הוא מש"ה לא מכפר אבר קרבן ואי משום שאנו מכניסין הפירכא בתוך הק"ו דאע"ג דשעיר המשתלח דחוץ הוא אפ"ה מכפר על כמה עבירות וכה"ג אשכחן שכתבו התוס' בכמה דוכתי מ"מ אכתי קשה טובא דבהאי נמי איכא למיפרך דהא דלא מכפר השעיר המשתלח אשאר עבירות דבר קרבן היינו משום שקרבנם חמור שכן בקבוע וכתיב להדיא או הודע כדאיתא בשילהי כריתות ועוד דבשאר עבירות השוגג חמור דלא בעי ידיעה בתחילה משא"כ בטומאת מקדש וקדשיו דהאיסור קל דחלק להקל בעולה ויורד ובעי נמי ידיעה בתחילה מש"ה איכא למימר דמכפר אפי' אבר קרבן כיון שהאיסור קל והקרבן חשוב. לכך נ"ל לפרש בענין אחר בפשיטות קושיית המקשה דהכי קשיא ליה מאי האי דקאמר יכול על כל טומאות יהא השעיר מכפר ואיצטריך קרא דחטאים דומיא דפשעים ומה"ת נאמר כן כיון דאיכא לאוקמי קרא בדדמי במידי דלאו בר קרבן הוא דלשון מטומאות נמי משמע הכי אע"כ דמש"ה לא בעי למימר הכי משום דלישנא דקרא לכל חטאתם הוה משמע ליה הכי ומש"ה איצטריך ליה קרא חטאים דומיא דפשעים והא ודאי ליתא דהא אדרבה מסיפא דברייתא גופא מוכח להיפוך מדכתיב לכל חטאתם ולא כתיב מחטאתם משמע דלעולם אין השעיר הפנימי מכפר כפרה גמורה אלא שתולה כמו שפירש"י שכל זמן שלא הביא קרבנו הוא בפשעו וא"כ כיון דאפילו במידי דאתי לכלל חטאת אינו אלא תולה מכ"ש היכא שכבר נתחייב חטאת גמור וע"ז משני שפיר אין ה"נ דהא דקאמר יכול על כל טומאות יהא מכפר לאו מכפר ממש קאמר אלא לתלות אפילו ביש בה ויש בה היכא דאתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה כנ"ל נכון וברור בעזה"י:

אי נמי בהנך דלאו בני גלות. הרבה שנויין במסכת מכות (פ''ב) כגון שהרגו דרך עלייה או מי שיצאה אבן מתחת ידו והוציא הלה ראשו וקבלה: מה חלק. בטומאת מקדש משאר טומאות: דמייתי עולה ויורד. ושאר שגגת עבירה בקרבן קבוע: דמייתי שעירה ולא כשבה. ובשאר כריתות או כשבה או שעירה: חלק להקל קאמרינן. האי מה מצינו שחלק חילוק שהוא להקל מיבעי לן לאשכוחי דומיא דשעיר הפנימי דקולא הוא שיחיד מתכפר בקרבן צבור שלא חסר בו ממון משלו: והאי חלוק להחמיר. שאם לא ימצא שעירה אלא בדמים יקרים יביאנה בעל כרחו: ואימא יולדת. שאם עבר עליה יום הכפורים אוכלת בקדשים בלא קרבן: ולא לכל טומאתם. וקרבן יולדת אינו בא לכפרה אלא לטהרה מטומאתה לאכול בקדשים: ולרבי שמעון דאמר כו'. במסכת נדה בפרק המפלת (דף לא:): יולדת חוטאת היא. שכשכורעת לילד נשבעת . שלא תזקק לבעלה. ממקומו הוא מוכרע. ואיהו לא צריך להך דרשה דחלק: מה חלק דמייתי צפרים לא גרסינן שאין זה להקל שהצפרים אינן קריבין ולבד הקרבן הם באין ז' ימים לפני הקרבן והכי גרסינן אימא מצורע וחלק דידיה לא מיצטריך לפרושה דהא פריש גבי קושיא דיולדת ומאי חילוק דמייתא בעולה ויורד והיא גופה איתא במצורע: ז' דברים. מפרש במסכת ערכין בפרק יש בערכין אלמא על חטאת אתי קרבן דיליה: התם מנגעיה איכפר ליה. בצער נגעו נתכפר לו העון: ואימא נזיר טמא. דכתיב (במדבר ו) וביום השמיני יביא שתי תורים: ולא לכל טומאתם. וכי מייתי נזיר קרבן למיחל עליה נזירות טהרה מייתי כדכתי' (שם) . והזיר לה' את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו וגזרת הכתוב הוא דלא חיילא נזירות עד דמייתי קרבן: דרבי אלעזר הקפר. במסכת תענית (דף יא.): חוטא הוא. שציער עצמו מן היין: כי היכי דעביד לפני ולפנים. דמפרש לעיל במנינא אחת למעלה וז' למט' מדם הפר וכן מדם השעיר ואתא האי וכפר על הקדש לאיתויי היכל שיעשה כמו כן על הפרוכת מבחוץ: נייתי פר ושעיר אחריני קמ''ל. וכפר מההוא גופיה והדר כתיב וכן יעשה לפרושי מה היא כפרה שהכתוב מצוה עליו שיהא ככל אשר עשה לפנים: מיניה משמע. ואייתר ליה וכפר על הקדש לדרשה: ה''ג מאי ניהו יש בה ידיעה כו' ולא גרסינן טומאה במקדש מאי ניהו והכי פירושא קתני מה פשעים שאינן בני קרבן אף חטאים ומאי ניהו טומאה דממעיט מהאי קרא ההיא דבת קרבן ואיזו זו שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף: האי בר קרבן. עולה ויורד הוא ולמה לי למימר דלא ניכפר האי שעיר עלה: סמוך לשקיעת החמה. ערב יום הכפורים ולא היה שהות להביא קרבנו:

גילוי עריות כו' אי במזיד בר קטלא הוא. ובהנך דליכא קטלא אלא כרת ליכא לאוקומה דהא איכא למיפרך בר מלקות הוא כדפרישית: ואימא יולדת. פירש הקונטרס יולדת שעבר עליה יום הכפורים תאכל בקדשים ואין צריכה להביא קרבן ואף על גב דאם כן לא אתי לכלל חטאת אין לחוש כיון דבטומאת מקדש וקדשיו אתי לכלל חטאת כדפרישית לעיל ולא מקרי נמי פעמים בשנה הואיל ואין זמנה קבוע אלא פעם אחת בשנה אבל קשה דהא בר קרבן הוא ואיך יכפר על בר קרבן וי''ל דהואיל וקרבן יולדת לא אתי לכפרה אלא להכשיר בקדשים אין זה בר קרבן אפילו לר' שמעון דאמר יולדת חוטאת היא מכל מקום עקרו אינו אלא להכשיר בקדשים אבל קשה מאי פריך דאי פריך שלא תצטרך להביא קרבן כלל הוה ליה לשנויי כדמשני גבי שעיר המשתלח בפרק בתרא דכריתות (דף כו.) דיולדת כי קמייתי קרבן לאישתרויי בקדשים ואנזיר נמי משני דלא מייתי אלא כדי למיחל עליה נזירות טהרה לכך נראה לרבינו תם דהכא מספק יולדת פריך כגון ספק אם נפל הפילה אם רוח הפילה ולא הוחזקה עוברה דאי הוחזקה בתר רובא אזלינא כדמוכח בפרק המפלת (נדה דף כט.) או לא הרגישה שהפילה דלאו בת קרבן היא ואע''ג דמייתא חטאת העוף על הספק כדאמרינן בסוף נדה (דף עב.) לא חשיב בר קרבן מידי דהוה אחייבי אשמות תלויין דלא חשיבי בני קרבן בפרק בתרא דכריתות (דף כה:) כיון דאין באין אלא על הספק ועוד דהא איכא עולת העוף שאין מביאין על הספק והשתא פריך הכא דיתלה לה השעיר עד לאחר יוה''כ שתביא חטאת העוף וכן כל הני דבסמוך אבל בפרק בתרא דכריתות (דף כו.) פריך דלא תביא כלל דהשתא אתי שפיר דלא משני הכא כדמשני התם: אמר קרא לכל חטאתם. וא''ת קרבן יולדת נמי איקרי חטאת וי''ל דבעי שבא על חטאת דומיא דפשעים ולא מצי לשנויי אמר קרא וכפר דביולדת נמי כתיב וכפר והיינו שמכפרה ומטהרה לאכול בקדשים: ואימא מצורע. ומאי חלק וכו'. ואם תאמר והא מייתי נמי אשם וי''ל בחטאת שלו מיהא חלק להקל: על ז' דברים נגעים באין. תימה והא לא מייתי בעלמא קרבן אהנך עבירות אלא כשהוא מצורע והיכי תיסק אדעתין דאחטאה קמייתי ונראה לריב''ן דס''ד דאתרוייהו מייתי לכפרה ולאשתרויי בקהל ומשני דלאו לכפרה מייתי אלא לאשתרויי בקהל: אימא נזיר טמא. פירוש ולא ידע שנטמא ומאי חלק דמייתי תורין אע''ג דמייתי נמי אשם מכל מקום הקרבן שחייבו הכתוב לבד מאשם חלק להקל: ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא כו'. ואם תאמר והא לא איקרי חוטא אלא לפי שציער עצמו מן היין והשעיר אינו בא לכפר אלא על הטומאה ויש לומר כיון שעל ידי הטומאה בא לו שציער עצמו מן היין פעם שניה כדאמר בנזיר (דף ג. ע''ש) ששנה בחטא קרינן ביה וכפר מטומאתו ודוקא לרבי אלעזר הקפר אבל לרבנן אפילו נטמא במזיד הקרבן אינו בא על החטא דהא אפילו נטמא באונס דלאו חוטא הוי לרבנן מביא קרבן ומאשר חטא על הנפש הוי לרבנן לשון חסרון כמו (מלכים א א) והייתי אני ובני שלמה חטאים וכמו (שופטים כ) אל השערה ולא יחטיא ולכל חטאתם ליכא לפרושי הכא לשון חסרון הוה דהא דומיא דפשעים כתיב: דאתידע ליה סמוך לשקיעת החמה. ואם תאמר הא נמי נילף משעיר המשתלח דבדידיה נמי דרשינן חטאים דומיא דפשעים ויש לומר דלא דרשינן ביה דומיא דפשעים אלא לענין אם נודע לו מבעוד יום שראוי להביא קרבן אבל סמוך לשקיעת החמה ל''א חשיב בר קרבן להכי אייתר בשעיר הפנימי חטאים דומיא דפשעים דאפי' אתיידע ליה סמוך לשקיעה לא תלי:

דף ח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד