דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

ואיבעית אימא, נפקא ליה -  מ"אחותו" דרישא.

שלא היה צריך הכתוב לומר אלא רק "בת אביו או בת אמו", ותיבת "אחותו" ברישא של הפסוק מיותרת היא, והיא באה ללמד על אחותו מאב ומאם [ומעיקר הדין הנאמר בפסוק זה, למדנו שאין חייבי כריתות לוקין, כדלעיל].

וחוזרת הגמרא שוב לבאר את שיטת רבנן:

ואידך, רבנן, מה יעשו עם יתור "אחותו" דרישא?

ומבארת הגמרא: ההוא "אחותו" דרישא, שהוא מיותר - מבעיא ליה כדי ללמד לחלק כרת, שיהיה עונש כרת לחוד למפטם שמן המשחה לעצמו במתכונת שהיתה במקדש, ועונש כרת לחוד למי שסך את שמן המשחה על גופו.

ויש לנו צורך ללמוד זאת מיתור הלשון בפסוק, לפי שהאיסור לפטם שמן המשחה במתכונתו שבמקדש, והאיסור לסוך שמן המשחה על גופו, הם אמנם שני לאוין חלוקים, אך הם נאמרו שניהם בפסוק אחד [שמות ל לא] "על בשר אדם לא ייסך, ובמתכונתו לא תעשו כמוהו", ונאמר בפסוק שלאחריו על שניהם עונש כרת אחד בלבד -

"איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר - ונכרת מעמיו".

ולכן, יש צורך בלימוד מיוחד מן הכתוב לחלק את הכרת שלהם, שיהיה חייב על כל אחד ואחד מהלאוים הללו כרת לחוד.

והלימוד שלומדים חכמים לחלק את הכרת של מפטם וסך מיתור המילה "אחותו", שהוא יתור בפסוק של ערות אחות אשה - הוא לפי הכלל "אם אינו ענין כאן - תנהו ענין למקום אחר", שהוא לימוד באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן.

ומבארת הגמרא לרבי יצחק:

ואידך, רבי יצחק, מהיכן הוא יודע לחלק את הכרת במפטם ובסך -

סבר לה כרבי אלעזר אמר רבי הושעיא.

דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: כל מקום שאתה מוצא שני לאוין חלוקים שעונשם כרת, ונאמר בענשם רק כרת אחד - חלוקין הם לקרבן חטאת, אם עברו עליהם בשוגג, שחייב להביא קרבן בפני עצמו על כל שגגת לאו שיש בו כרת, כי הלאוין החלוקים, הם עצמם מחלקים גם לחטאות ולכריתות.

ובמפטם שמן המשחה ובסך אותו נאמרו בתורה שני לאוין "על בשר אדם לא ייסך, ובמתכונתו לא תעשו". ועל שניהם יחד נאמר, בפסוק הבא, כרת אחד, "איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו - ונכרת". [1] ואי בעית אימא, רבי יצחק נפקא ליה [2] לחילוק כריתות למפטם וסך - מדכתיב בנדה "ואיש אשר ישכב את אשה דוה - ונכרתו שניהם מקרב עמם".

והכרת האמור כאן, כרת יתירא הוא, שהרי כבר ידעינן שחייבין כרת על כל נדה בפני עצמה מהכתוב "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב", שממנו למדנו לעיל לחייב כרת על כל אשה.

ויתור הכרת כאן, בא ללמד על כלל ענין הכרת, לומר, שלאוין חלוקים מחלקים גם לכרת, גם אם נאמר בהם רק כרת אחד, כגון מפטם וסך.

ואידך, רבנן, למה הם אינם לומדים שלאוין מחלקין לכרת מיתור הכרת בנדה? -

כי ההוא כרת - מיבעי ליה צריך אותו לכדרבי יוחנן!

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מנין שאין האשה טמאה בטומאת נדה עד שיצא מדוה הדם דרך ערותה ולא דרך חתך בדופן גופה? -

שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה, וגלה את ערותה". וגומר.

מלמד הכתוב שאין האשה טמאה, עד שיצא מדוה דרך ערותה.

שנינו במשנה: וטמא שאכל את הקדש.

והוינן בה: בשלמא אדם הבא למקדש כשהוא טמא, יודעים אנו שהוא לוקה, משום דכתיב בו עונש, וכתיב בו גם אזהרה.

עונש - דכתיב "את משכן ה' טמא, ונכרתה".

אזהרה - דכתיב "ולא יטמאו את מחניהם". [3]

אלא טמא שאכל את הקדש - היכן מצינו לו אזהרה, שילקה עליה?

בשלמא עונש, מצינו לו מקור, דכתיב "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו עליו - ונכרתה".

אלא אזהרה - מנלן?

ונחלקו במקור האזהרה רבי יוחנן וריש לקיש:

ריש לקיש אומר: מדכתיב ביולדת, הטמאה בטומאת לידה, "בכל קודש לא תגע". ולקמן מעמידים פסוק זה לאזהרה שלא יאכל אדם טמא בשר קדשים.

ואילו רבי יוחנן אומר: תני ברדלא [שם חכם]: אתיא, נלמד האיסור של אדם טמא לאכול בקדשים מהאיסור של טמא להכנס למקדש, בגזירה שוה "טומאתו - טומאתו".

כתיב הכא, בטמא שאכל את הקודש [ויקרא ז כ], "וטומאתו עליו, ונכרתה".

וכתיב התם, באדם טמא שבא אל המקדש [במדבר יט יג], "עוד טומאתו בו".

מה להלן, בטמא שבא אל המקדש, יש בו גם עונש וגם אזהרה למלקות -

אף כאן בטמא שאכל את הקדש, יש בו גם עונש וגם אזהרה למלקות.

ודנה הגמרא בביאור מחלוקתם:

בשלמא ריש לקיש, הלומד את האזהרה לטמא לאכול קודש מהכתוב "בכל קודש לא תגע", לא אמר כרבי יוחנן שלומד זאת מגזירה שוה, כי גזירה שוה "טומאתו טומאתו" - לא גמיר!

דהיינו, לא קיבלה ריש לקיש לגזירה שוה זו מרבו, ואין אדם יכול לדרוש גזירה שוה מעצמו!

אלא רבי יוחנן, מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? והרי כתוב בתורה לאו מפורש "בכל קודש לא תגע", ולמה לו לדרוש זאת מגזירה שוה!

אמר לך רבי יוחנן: ההוא "בכל קדש לא תגע", אינו אזהרה לטמא שלא יאכל בשר קודש, אלא הוא אזהרה לתרומה!

ולהלן יתבאר כלפי מה אמורה אזהרה זו בתרומה.

וריש לקיש, הדורש פסוק זה להזהיר טמא שלא יאכל קדש - אזהרה לטמא שלא יאכל תרומה, מנא ליה? -

נפקא ליה, לומד הוא זאת מדברי הכתוב [ויקרא כב]: "איש איש מזרע אהרן, והוא צרוע או זב - בקדשים לא יאכל".

כיון שאמר הכתוב "איש איש מזרע אהרן", כוונתו היא: אסור לזרע אהרן, כאשר הוא טמא, לאכול אכילת קדשים בדבר שהוא שוה בכל איש ואיש מזרע אהרן.

ואיזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן, שאוכלין בו כולם בשוה, אנשים ונשים, ואפילו כהנת שנישאה לישראל, והיא עתה אלמנה או גרושה ממנו, שהיא שבה לבית אביה [כשאין לה זרע מישראל]? -

הוי אומר זו תרומה, שהכל שוים באכילתה.

ולא בשר קדשים, שאין הכל שוים באכילתם.

לפי שבשר קדשי קדשים, כמו חטאת, אינם נאכלים אלא לכהנים זכרים, וחזה ושוק של קדשים קלים אינם נאכלים לכהנת שנישאת לישראל, ושבה לבית אביה.

ומכאן למד ריש לקיש שתרומה אסורה באכילה לטמאים.

ואידך, מעתה יש להסביר את שיטת רבי יוחנן, מדוע לא למד כריש לקיש שהאיסור של טמא לאכול תרומה נלמד מ"איש איש", וממילא הפסוק "בכל קודש לא תגע" נשאר פנוי לאסור טמא באכילת קדשים. ולמה לו לרבי יוחנן ללמוד את איסור הטמא באכילת קדשים בגזירה שוה, כשיש לו פסוק מפורש בתורה לאסור זאת!?

ההוא קרא של "איש איש" בא אמנם לאסור אכילה של תרומה לטמא, וכדריש לקיש.

ואולם, הא קרא "בכל קודש לא תגע", בא לנגיעה של טמא [בתרומה], ואין ללמוד ממנו איסור לטמא שאוכל קודש.

ועתה מקשה הגמרא לריש לקיש:

וריש לקיש, האם סבור הוא שהאי קרא "בכל קדש לא תגע" - להכי הוא דאתא, לאסור לטמא לאכול קדשים!?

והרי לשיטתו במקום אחר, ההוא קרא - מיבעי ליה ללמוד ממנו עונש לטמא שנגע בקדש.

דאיתמר: טמא שנגע בקדש -

ריש לקיש אומר, לוקה.

רבי יוחנן אומר, אינו לוקה.

ומבארת הגמרא במה נחלקו:

ריש לקיש אומר לוקה, משום דכתיב "בכל קודש לא תגע".

ואילו רבי יוחנן אומר אינו לוקה, משום שהוא סובר כי ההוא קרא "בכל קדש לא תגע" - אזהרה לנגיעת תרומה הוא דאתא, שלא יגע הטמא בתרומה, ולא מדבר הכתוב בטמא שנגע בקודש. [4]

ומוכח, שלפי ריש לקיש בא הכתוב "בכל קודש לא תגע" לומר שאסור לטמא לנגוע בקדשים. ואם כן איך למד ריש לקיש מהפסוק הזה לאסור לטמא לאכול קדשים.

ומתרצת הגמרא: ניתן ללמוד את שני הדברים מהפסוק הזה:

איסור טמא שנגע בקדש - נלמד מדאפקיה רחמנא לאיסור בלשון "נגיעה".

ואזהרה לאוכל קדש בטומאה - נלמד מכך שאתקוש בפסוק הזה קדש למקדש.

דכתיב "בכל קדש לא תגע, ואל המקדש לא תבא".

ודרשינן: מה הבא אל המקדש כשהוא טמא, ענוש כרת, אף האזהרה על קדש, היא בדבר שיש בו כרת.

וכיון שעל נגיעה אין כרת, שמע מינה שמלבד איסור הנגיעה יש גם אזהרת אכילה בטומאה, שעליו יש עונש כרת.

ואכתי, עדיין יש להקשות:

וכי האי קרא להכי הוא דאתא, לאזהרת טמא שאכל קדש?

והרי ההוא קרא, מבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים. [5] דאיתמר: טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים, שעדיין לא הותר הבשר לטהורים -

ריש לקיש אומר: לוקה.

רבי יוחנן אומר: אינו לוקה.

ומבארינן טעמייהו:

ריש לקיש אומר לוקה, משום דכתיב "בכל קדש לא תגע".

ופסוק זה משמע לרבות בכל ענין, לא שנא לפני זריקה, ולא שנא לאחר זריקה.

ואילו רבי יוחנן אומר אינו לוקה, משום שהולך רבי יוחנן לטעמיה, שלימוד האזהרה לטמא שאכל קדש, הוא מגזירה שוה מטמא הנכנס למקדש. דאמר קרא בעונש הטמא שאכל קדש, "טומאתו עליו", ונאמר בטמא הנכנס למקדש "עוד טומאתו בו".

וכי כתיב "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה', וטומאתו עליו", בעונש הכרת של טמא אשר אכל קדש, לאחר זריקה הוא דכתיב.

וכדילפינן בתורת כהנים, מהפסוק "כל טהור יאכל בשר", שרק הבשר שהותר לאכילת הטהורים חייבין הטמא האוכלו כרת משום טומאה, והיינו לאחר זריקה של הדם.

וכיון שביארנו כי ריש לקיש דורש את הפסוק "בכל קדש לא תגע" לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים, אם כן, כיצד למד מכאן גם לטמא שנגע בקדש.

ומתרצינן: ההיא הלכה, שאף על אכילת טמא קודם זריקת דמים לוקה - מ"בכל" קדש נפקא. ש"בכל" משמע בין קודם זריקה, ובין לאחריה.

תניא כוותיה דריש לקיש, החולק על רבי יוחנן, ולומד אזהרה לטמא שאכל את הקדש מ"בכל קדש לא תגע". [6]

דתניא: "בכל קדש לא תגע" - אזהרה לאוכל בשר קודש בטומאה.

אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע, שלא יגע בקודש כשהוא טמא?

תלמוד לומר "בכל קדש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא".

מקיש הכתוב קדש למקדש - מה ביאת מקדש הוא דבר שיש בו נטילת נשמה, שהבא אל המקדש כשהוא טמא עונשו בכרת -

אף כל קדש האמור בפסוק, דהיינו "בכל קודש לא תגע", הוא דבר שיש בו נטילת נשמה.

ואי, אם תרצה לומר שבא הכתוב "בכל קודש לא תגע" לאסור אדם טמא בנגיעה בקודש - מי איכא בו נטילת נשמה!? והרי אין כרת על טמא שנוגע בקדש!

אלא בהכרח, שבא הכתוב לאסור את הטמא באכילה מן הקדש, ועונשו בכרת.

ומוכח מברייתא זו כריש לקיש!

אמר רבה בר בר חנה: אמר רבי יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה, שנכתב קודם הלאו, ואפשר לקיימו גם לפני שעובר על הלאו.

לוקין עליו מפני שאינו מנתק את הלאו, שהרי לא בא לתקנו, ולהפטר בו אחר שעבר, אלא עשה בפני עצמו הוא, ועל הלאו לוקין. [7]

הערות

[1] ולפי התירוץ הזה, כל חייבי כריתות נחלקים על ידי הלאו שבאזהרתן, ושוב אין צורך ללימוד שהביאה הגמרא לעיל, מ"ואל אשה בנדת טומאתה", שממנו למדו הן רבי יצחק והן רבנן לחלק. רש"י. אך לפי התירוץ השני בסמוך, אין הבדל באופן דרשת הפסוקים [ועיין בתוס' שגרסו והבינו ברש"י מהלך שונה]. ותמה הריטב"א וכן הקשה רעק"א: הרי "ואל אשה" נחוץ למי שבא על ה' נדות, שחייב על כל אחת ואחת, שהוא לאו אחד וכרת אחד. אכן יש לומר, כמו שלגבי מלקות, לוקה חמש מלקויות בהתראה אחת משום גופין מחולקין [תוס' קידושין עז ב], כך אין צריך ללמוד על חילוק חטאות בה' גופין מחולקין מ"אל אשה", דסברא הוא כמו במלקות.

[2] לפי גירסת הב"ח.

[3] רש"י גרס "אזהרה", ולכן נקט לוקה [וכן כתב בזבחים לג ב]. ואילו התוס' ביארו שהוא רק פוסל את התרומה. ועיין ביבמות [עה א] דאמרינן "נגיעה כאכילה". ופרש"י כל האסור לאכול, אסור ליגע. ומשמע שאין סיבת האיסור משום שהוא מטמא את התרומה, אלא זהו איסור מגע, כאיסור אכילה. ובאחיעזר [יו"ד מ] נקט שאסור לגעת אף על ידי כלי, כי הטעם הוא שאסור לטמא את הקודש. וכן מבואר במאירי [שבת צ"א]. ולפי זה אף בפירות של תרומה שלא הוכשרו מותר לגעת, כיון שאין הם נטמאין. ועיין עוד בהערות על תוס'.

[4] הרמב"ם בספר המצוות [לא תעשה ע"ז] כתב שמהמקרא הזה נאסר הטמא לבא במחנה שכינה. אך במחנה לויה יש לאו אחר [שם בל"ת ע"ח] "ולא יבא אל תוך המחנה". וכמו כן כתב בפ"ג מביאת מקדש ה"ח. ובהלכה י' כתב: כשם ששילוח טמאים מן המקדש הוא מצות עשה, כך אם נכנסו, עוברים בלא תעשה, "ולא יטמאו את מחניהם". וכתב הכסף משנה בכוונת הרמב"ם "מן המקדש", שכוונתו לומר שמצווה לשלחו מכל שלשת המחנות. ודבר זה אמור אף על מצורע, שנכנס למחנה ישראל, שעובר על "ולא יטמאו מחניהם. אכן הא ניחא לגבי העשה. אך בלאו משמע שחלוק לאו ד"לא יטמאו", שהוא רק על מחנה שכינה, ואילו הלאו "אל יבא" אוסר מצורע להכנס למחנה ישראל. ולענין כמה מלקויות ילקה, עיין בזכרון שמואל [סימן ע"ט]. ועיין באשר לשלמה [תניינא ח] שיצא לחלק בין הלאו והעשה שבמטמא מקדש, שהוא מדין שילוח מחנות, לבין עונש הכרת, שהוא דין מיוחד של שלוח מן המקדש.

[5] ביאר הריטב"א, שלכך בעינן לשון "נגיעה", כיון שקודם זריקת הדם, כשהבשר עדיין אינו ראוי לאכילה, אינו אסור הטמא באכילתו מצד טומאה, אלא רק בנגיעה. ומקשינן שיתור לשון נגיעה אינו פנוי למגע של טמא. אך רש"י [בזבחים לד א] כתב דמקשינן היכי יליף תרתי. ועיין מהרש"ל כאן, שביאר מנין שאף קודם זריקה אסור לטמא לאכול? והלא בעי קרא לגופא, שלא יאכל טמא בקדשים.

[6] הרמב"ם [פי"ח מפסוהמ"ק פי"ב] פסק כריש לקיש, שטמא שאכל את הקדש אזהרתו משום "בכל קדש לא תגע". ותמה הלחם משנה [בפי"ט מסנהדרין ה"א], שאם כן האיך פסק שם הרמב"ם מאידך גיסא, שטמא שנגע בקדש ושאכל בשר קדש קודם זריקה אינו לוקה. ועיין שער המלך [פי"ב מתרומות]. והחפץ חיים בזבח תודה כתב [ליקוטים זבחים פרק ג'] שבסוגיא ביבמות עה א, ובתורת כהנים, יש הסוברים ש"בכל" מרבה תרומה. ומדובר בין בקדש ובין בתרומה. ולכן, אף שקיימא לן כריש לקיש, דקרא לאכילת קדש, אך לענין קודם זריקה פסק כסוגיא דהתם. ועיין עוד תירוץ בערוך לנר.

[7] כך פירש"י ועיין תוס' שמוכח כן מלאו דגזילה. ועיין בדבריהם לקמן ט"ז ד"ה והא. ועיין בפני יהושע שלרש"י צריך שיקדם בכתיבה ובמעשה. אך הריטב"א למד ברש"י שתלוי רק בקדימה במעשה. ופליג עליו, וסבר שקדימה בכתיבה בתורה חשוב קדמו ללאו.

מ"אחותו" דרישא [שבתחילת הפסוק] (ויקרא כ, יז), שהיה יכול להיכתב "כי יקח את בת אביו או בת אמו" בלי להזכיר את המלה "אחותו", ומייתור המלה הוא למד עונש לאחותו בת אביו ואמו.

ואידך [והאחר, חכמים] סבור: כיון שייתור המלה "אחותו" אינו מלמד לעניינו, יש ללמוד ממנו לענין אחר, ההוא [אותו] כתוב מיבעי ליה [נצרך לו] לענין אחר, לחלק שיהיה דין כרת נפרד, וחיוב קרבן חטאת נפרד בשגגה, גם למפטם (רוקח) שמן המשחה, וגם לסך משמן המשחה, למרות שהכתוב כולל את שניהם בכרת אחד, שנאמר לגבי שמן המשחה "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" (שמות ל, לג).

ואידך סבר [והאחר, ר' יצחק, סבור] בענין זה כדברי ר' אלעזר אמר ר' הושעיא. שאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: כלל הוא, כל מקום שאתה מוצא שני לאוין מחולקים, וכרת אחד שנאמר על שניהם, הכוונה היא שחלוקין הן לקרבן, שאם עשה את שניהם בשגגה מביא שני קרבנות. ולכן אין צורך בכתוב מיוחד בענין מפטם וסך.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: לא סבר לה [אינו סבור בענין זה] כר' אלעזר, ונפקא ליה [ויוצא לו] חילוק חטאות במפטם וסך בשמן המשחה מייתור אחר, והוא הכתוב "ואיש אשר ישכב את אשה דוה... ונכרתו שניהם" (ויקרא כ, יח) שנאמר בה עונש כרת בנפרד, למרות שהיא נכללת בתוך כל העבירות שחייבים עליהן כרת, ואם אינו ענין לגופה תנהו ענין למפטם וסך.

ואידך [והאחר, חכמים] מה הוא לומד מכאן — ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] לכמו שאמר ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מנין שאין האשה טמאה טומאת נדה עד שיצא מדוה (דם הנדה) דרך ערותה, שאם יצא דרך מקום אחר בגוף אינה טמאה? שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה" (ויקרא כ, יח), מלמד שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה דווקא, ולא ממקום אחר.

א שנינו במשנה: וטמא שאכל את הקדש, והבא למקדש טמא, שהם לוקים. ושואלים: בשלמא [נניח] בדין הבא למקדש טמא, שכן כתיב [נאמר] בתורה עונש לדבר זה, וכתיב [ונאמר] גם אזהרה (קביעת איסור) על כך. ומפרטים: עונש — דכתיב [שנאמר] "את משכן ה' טמא ונכרתה" (במדבר יט, יג). אזהרה, שיש איסור בדבר — שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג). אלא טמא שאכל את הקדש, בשלמא [נניח] עונש אכן כתיב [נאמר], "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה" (ויקרא ז, כ), אלא אזהרה, האיסור על כך, מנין?

ריש לקיש אומר: הדבר נלמד ממה שנאמר ביולדת, קודם שתטהר לגמרי, "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד), שכוונתו אינה נגיעה סתם, אלא אכילה.

ר' יוחנן אומר, תני [שנה] החכם ברדלא אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של "טומאתו" "טומאתו", כתיב הכא [נאמר כאן] בטמא שאכל קדשים "וטמאתו עליו ונכרתה", וכתיב התם [ונאמר שם] בטמא הנכנס למקדש "טמא יהיה עוד טמאתו בו" (במדבר יט, יג), מה להלן בטמא הנכנס למקדש — יש עונש ואזהרה (כמבואר לעיל), אף כאן בטמא האוכל קודש, למדים שיש עונש ואזהרה.

ומבררים את השיטות: בשלמא [נניח] מובן הדבר, מדוע ריש לקיש לא אמר כר' יוחנן, שמקור הדין הוא בגזירה שווה — כי גזירה שוה זו לא גמיר [קיבל במסורת] מרבו, ואין אדם למד גזירה שווה מעצמו. אלא ר' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש, שמקור האיסור לטמא שאכל את הקודש, הוא "בכל קדש לא תגע", שהרי זה לכאורה ראיה פשוטה יותר? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: ההוא [אותו כתוב] אינו אזהרה על אכילת קדש בטומאה, אלא הוא אזהרה לאוכל תרומה בטומאה.

ושואלים: וריש לקיש, באמת אזהרה לתרומה שלא יאכל בטומאה, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] הדבר ממה שנאמר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" (ויקרא כב, ד), והניסוח "מזרע אהרן" מורה שהאיסור חל על כל מי שמזרעו, גם נשים, ולפיכך יש לברר: אי זהו דבר שהוא שוה בכל זרעו של אהרן, שכן בקדשים יש דברים שאין בת הכהן אוכלת — הוי אומר זו תרומה. ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוחנן] מה הוא למד מכתוב זה? ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] נאמר לאיסור אכילה של תרומה, והא [וזה] הכתוב "בכל קדש לא תגע" — לאיסור נגיעה.

ושואלים: וריש לקיש האי [כתוב זה] "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד) להכי [לכך] הוא דאתא [שבא] ללמד, לטמא שאכל את הקודש? הלא ההוא [אותו] כתוב מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד כפשוטו, לטמא שנגע בקדש! דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בדבר זה: טמא שנגע בקדש, ריש לקיש אומר: לוקה על כך, ר' יוחנן אומר: אינו לוקה. ופירשו את שיטותיהם, ריש לקיש אומר: לוקה, שהרי נאמר "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד). ר' יוחנן אומר: אין לוקה, שלדעתו ההוא [אותו פסוק] אזהרה לתרומה הוא דאתא [שבא] ללמד!

ומשיבים: לדעת ריש לקיש, שני הדברים נלמדו מפסוק זה, דין טמא שנגע בקדש נלמד מדאפקיה רחמנא [ממה שהוציאה שכתבה אותו התורה] בלשון נגיעה, אזהרה לאוכל בטומאה נלמדה ממה שאתקוש [הוקשו הושוו] בפסוק זה קדש למקדש, כמבואר להלן.

ושואלים: ואכתי להכי [ועדיין, לכך, לצורך זה] הוא דאתא [שבא] הפסוק? הלא ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לריש לקיש, ללמד לענין טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים על המזבח, כשעדיין לא הותר בשר זה באכילה! דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה זו: טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים, ריש לקיש אומר: לוקה על כך, ר' יוחנן אומר: אינו לוקה.

ריש לקיש אומר: לוקה, שהרי נאמר "בכל קדש לא תגע", וכיון שנאמר הדבר בלשון כוללת, לא שנא [אינו שונה] לפני זריקה ולא שנא [ואינו שונה] לאחר זריקה. ר' יוחנן אומר: אינו לוקה. ומסבירים, ר' יוחנן לטעמיה [לשיטתו] לעיל, שמקור האיסור הוא בגזירה שווה, שאמר קרא [הכתוב] "טומאתו" "טומאתו", וכי כתיב [וכאשר נאמר] "טומאתו" בענין אכילת בשר קודש (ויקרא ז, כ) — לאחר זריקה הוא דכתיב [שנאמר]! ומשיבים: לדעת ריש לקיש, ההיא [אותה הלכה] מ"בכל קדש" נפקא [יוצאת], שלשון הריבוי "כל" באה לרבות גם בשר קדש לפני זריקה.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ריש לקיש: נאמר "בכל קדש לא תגע" — הרי זו אזהרה לאוכל. אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא כפשוטו אזהרה לנוגע? תלמוד לומר "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא ז, כ), מקיש (משווה) הכתוב באיסורו של הטמא קדש למקדש, מה מקדש — דבר שיש בו בעונשו נטילת נשמה (שהרי עונשו של הנכנס למקדש בטומאה הוא כרת) — אף כל שהוזכר באותו פסוק, הוא דבר שיש בו נטילת נשמה (עונש כרת), ואי [ואם] מדובר בנגיעה — מי איכא [האם יש בה] נטילת נשמה? אלא ודאי מדבר הכתוב באכילה.

ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה אינו בכלל "לאו הניתק לעשה" (שהוא לאו שיש אחריו מצות עשה המורה מה לעשות אחר כך כדי לתקן מה שעשה), ולכל הדעות לוקין עליו. ל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

from the term “his sister” at the beginning of the verse (Leviticus 20:17), as the verse could have been formulated: And a man who takes the daughter of his father or the daughter of his mother, and there is no need to mention a sister at all. Liability for intercourse with a woman who is the daughter of both his father and his mother is derived from the term “his sister.”

And according to the other opinion of the Rabbis, since nothing relevant to the topic of intercourse with one’s sister is derived from the term “sister,” that term is necessary in order to derive an unrelated matter, i.e., to divide the various prohibitions and establish liability for either one who blends anointing oil or for one who applies anointing oil to receive karet, if he performed either intentionally, and to bring a sin-offering if he performed either unwittingly, even though only a single punishment of karet is written in the verse: “A man who blends a mixture like it and who places any of it upon a non-priest, and he shall be excised from his people” (Exodus 30:33).

And the other, Rabbi Yitzḥak, holds in this regard in accordance with that which Rabbi Elazar says that Rabbi Hoshaya says, as Rabbi Elazar says that Rabbi Hoshaya says that there is a principle: Any place where you find two different prohibitions and one punishment of karet stated concerning them, they are distinct with regard to liability to bring an offering; if he performed both unwittingly, he is liable to bring two sin-offerings. According to Rabbi Yitzḥak, there is no need for an additional derivation to render one who unwittingly blends and applies anointing oil liable to bring two sin-offerings.

And if you wish, say instead that he does not hold in accordance with that which Rabbi Elazar says that Rabbi Hoshaya says in this regard, and he derives liability to bring two sin-offerings for one who unwittingly blends and applies anointing oil from a superfluous term elsewhere: “And a man who lies with a woman who is afflicted, and…both of them shall be excised” (Leviticus 20:18). Intercourse with a menstruating woman is already included in the verse: “For anyone who performs any of these abominations, the souls who do so shall be excised from among their people” (Leviticus 18:29). Since this verse does not introduce any nuance concerning the punishment of karet for one who engages in intercourse with a menstruating woman, an unrelated matter is derived, which establishes liability for one who blends anointing oil and for one who applies anointing oil to receive karet if he performed either act intentionally, and to bring a sin-offering if he performed either act unwittingly.

And according to the other opinion of the Rabbis, what is derived from the verse? That verse is necessary for him to derive the halakha in accordance with the statement of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: From where is it derived that a woman is impure as a menstruating woman only if the blood of menstruation is discharged through her vagina? Blood discharged from any other orifice does not render her impure. It is derived as it is stated: “And a man who lies with a woman who is afflicted, and uncovers her nakedness” (Leviticus 20:18), which teaches that a woman is impure only if the blood of menstruation is discharged through her vagina.

§ The mishna teaches: And a ritually impure person who ate sacrificial food, and one who entered the Temple while ritually impure, are flogged. The Gemara asks: Granted, one who entered the Temple while ritually impure is flogged, as a punishment is written and a prohibition is written. The Gemara elaborates: There is a punishment, as it is written: “He has rendered impure the Tabernacle of the Lord, and that soul shall be excised” (Numbers 19:13). And there is a prohibition, as it is written: “And they shall not render their camp impure” (Numbers 5:3). But with regard to a ritually impure person who ate sacrificial food, granted, a punishment is written: “And the soul that eats from the flesh of a peace-offering that pertains to the Lord and his impurity is upon him, and that soul shall be excised” (Leviticus 7:20). But from where is a prohibition derived?

Reish Lakish says: The prohibition is derived from that which is written with regard to a woman after childbirth who has not yet completed the purification process: “No consecrated item shall she touch” (Leviticus 12:4), and the reference is not merely to touching, but to eating.

Rabbi Yoḥanan says that a Sage named Bardela teaches: The matter is derived by means of a verbal analogy between the term “his impurity” written here, and the term “his impurity” written there. Here, with regard to a ritually impure person who eats sacrificial food, it is written: “And his impurity is upon him, and that soul shall be excised,” and there, with regard to a ritually impure person entering the Temple, it is written: “He shall be impure, his impurity is yet upon him” (Numbers 19:13). Just as there, with regard to a ritually impure person who entered the Sanctuary, there is a punishment and there is a prohibition, as noted earlier, so too here, with regard to a ritually impure person who ate sacrificial food, it is derived that there is a punishment and there is a prohibition.

The Gemara analyzes the dispute: Granted, Reish Lakish did not say that the source for the prohibition is a verbal analogy in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as he did not receive this verbal analogy as a tradition from his teachers and one may not derive a verbal analogy on his own. But what is the reason that Rabbi Yoḥanan did not say that the source of the prohibition is the verse “No consecrated item shall she touch,” in accordance with the opinion of Reish Lakish, as that appears to be a more straightforward source? The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan could say to you: That is not a prohibition for partaking of sacrificial food in a state of impurity; rather, it is a prohibition for partaking of teruma in a state of impurity.

The Gemara asks: And Reish Lakish, from where does he derive a prohibition against partaking of teruma in a state of impurity? The Gemara answers: He derives it from that which is written: “Any man from the descendants of Aaron who is leprous or a zav may not partake of the sacred food until he will be pure” (Leviticus 22:4). The phrase “descendants of Aaron” indicates that the prohibition applies to all descendants, including women. What, then, is an item whose status is equal with regard to all descendants of Aaron, as opposed to certain sacrificial foods that may be eaten only by males? You must say it is teruma. The Gemara asks: And according to the other opinion of Rabbi Yoḥanan, what is derived from this verse? The Gemara answers: This verse serves to prohibit partaking of teruma while impure; and that verse: “No consecrated item shall she touch,” serves to prohibit touching teruma while impure.

The Gemara asks: And according to Reish Lakish, does this verse: “No consecrated item shall she touch” (Leviticus 12:4), come to teach this prohibition concerning partaking of sacrificial food? He requires that verse in order to derive the prohibition of a ritually impure person who touched sacrificial food. As it was stated that there is an amoraic dispute with regard to a ritually impure person who touched sacrificial food. Reish Lakish says: He is flogged. Rabbi Yoḥanan says: He is not flogged. The Gemara elaborates: Reish Lakish says: He is flogged, as it is written: “No consecrated item shall she touch.” Rabbi Yoḥanan says: He is not flogged, because it is to teach a prohibition for touching teruma that this verse comes.

The Gemara answers: Reish Lakish derives both prohibitions from this verse. The prohibition concerning a ritually impure person who touched sacrificial food is derived from the fact that the Merciful One formulates the prohibition with the term touching. The prohibition for a ritually impure person who partakes of sacrificial food is derived because the matter of a ritually impure person eating sacrificial food is juxtaposed to the matter of entering the Temple while ritually impure, as the Gemara explains below.

The Gemara asks: And still, does the verse come for that derivation? Reish Lakish requires that verse in order to derive the prohibition for a ritually impure person who ate sacrificial meat before the sprinkling of the blood of the offering on the altar, when it is not permitted to partake of the meat. As it was stated, there is an amoraic dispute with regard to a ritually impure person who ate sacrificial meat before the sprinkling of the blood. Reish Lakish says: He is flogged for doing so; Rabbi Yoḥanan says: He is not flogged.

Reish Lakish says: He is flogged, as it is written: “No consecrated item shall she touch,” which is stated in general terms, indicating that it is no different whether one touches the consecrated item prior to sprinkling the blood, and it is no different if one touches the consecrated item after sprinkling the blood. Rabbi Yoḥanan says: He is not flogged. Rabbi Yoḥanan conforms to his standard line of reasoning, that the prohibition is derived by means of the verbal analogy cited above, as the verse states “his impurity,” written with regard to a ritually impure person who eats sacrificial food, and the meaning of that term is derived from “his impurity,” written with regard to a ritually impure person entering the Temple. And when “his impurity” is written, it is with regard to partaking of sacrificial meat after the sprinkling of the blood that it is written. The Gemara explains that according to Reish Lakish, that prohibition is derived from the term: “No [bekhol] consecrated item,” as the term bekhol is inclusive and prohibits one from partaking of sacrificial meat even before the sprinkling of the blood.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Reish Lakish. It is written: “No consecrated item shall she touch”; this is a prohibition for a ritually impure person who eats sacrificial food. Do you say that it is a prohibition for a ritually impure person who eats sacrificial food, or perhaps it is only a prohibition for a ritually impure person who touches sacrificial food? The verse states: “No consecrated item shall she touch, and to the Temple she may not come” (Leviticus 12:4). The verse juxtaposes the matter of a ritually impure person eating sacrificial food to the matter of entering the Temple while ritually impure. Just as entering the Temple is a matter that entails a punishment that involves the taking of a life, i.e., karet, so too, every matter in that verse entails a punishment that involves the taking of a life. The Gemara explains: And if the prohibition is with regard to touching sacrificial food, is there a punishment that entails the taking of a life? Rather, the prohibition is with regard to eating.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to any prohibition that has a positive mitzva that preceded it, everyone agrees that one is flogged for its violation, as it is not classified as a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכר' אלעזר אמר רבי אושעיא דאמר כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת [אחד] כגון המפטם והסך שמן המשחה שנאמר על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו קדש הוא הנה ב' לאוין וכתי' איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו הנה כרת על הרוקח ועל הנותן על זר (כי כל) [כל כי] האי גוונא חלוקין הן לקרבן.

ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא (ממנה) [מדוה] דרך ערותה.

הבא למקדש טמא אזהרתיה מולא יטמאו את מחניהם עונש את (מקדש) [משכן] ה' טמא ונכרתה. טמא שאכל את הקודש עונש שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה.

אזהרה ריש לקיש אמר מבכל קדש לא תגע.

דייק [מקדש] לא תגע תניא כותיה בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שכתב בו נטילת נשמה והיא כרת מפורש ביבמות פרק הערל (יבמות דף עה. ע"ש) אף קדש דבר שכתב בו נטילת נשמה והוא כרת למעוטי נגיעה דלא אשכחנן דכתי' ביה כרת. והא דאמר ריש לקיש טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דם לוקה דייק מבכל קדש. ועוד דייק מדאפקא רחמנא לאכילה בלשון נגיעה מיכן לנוגע בקדש והוא טמא לוקה.

ור' יוחנן לטעמיה שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ואינו ראוי לאכילה אלא לאחר זריקה דאי לפני זריקה למה לי משום טומאה תיפוק לי' אכתי לא נראה לאכילה.

זה שביארנו שכל שיש שם גופים מוחלקים או שמות מוחלקים חייב על כל אחת ואחת לא סוף דבר כשהוזכר כרת בכל אחד מן השמות אלא אפי' לא הוזכר אלא כרת אחד לשניהם הואיל ונתחלקו בלאוין מעתה מפטם וסך שאין שם אלא כרת אחד איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו וכו' הואיל ונתחלקו בלאוין שהרי נאמר על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו הרי הלאוין מחלקין את הכרת לחייב שני חטאות על שגגתן וכן כל העריות שנכללו בכרת אחד:

הנדה הרי היא כשאר עריות שבתורה ולעולם אין האשה טמאה נדה עד שיצא דמה דרך ערותה לא דרך דופן לא עוד אלא אפי' ביוצא דרך ערותה דוקא כשבא מן החדר והוא המקור אבל הבא מן העליה טהור שאינו אלא דם מכה שבמעים או שבכבד וכיוצא באלו כמו שיתבאר במקומו:

כהן טמא אסור לאכול בתרומה בין טהורה בין טמאה אלא שבטמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה אבל בטהורה לוקה שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל איזהו דבר ששוה בכל זרעו של אהרן ר"ל זכרים ונקבות הוי אומר זה תרומה שהקדשים אין נאכלין אלא לזכרי כהונה אע"פ שחזה ושוק נאכלין אף לנשים מ"מ כשחוזרת לבית אביה בלא זרע חוזרת לתרומה ולא לחזה ושוק:

טמא שנגע בקדש עבירה היא בידו שאסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה מפני שהוא פוסלם ומ"מ אינו לוקה בכך ומה שכתוב בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל הוא שנאמר בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף נגיעה דבר שיש בו נטילת נשמה ר"ל כרת וזו היא אכילה שהנגיעה מ"מ אינה בכרת לדברי הכל ואף התרומה אסור לטמאה שכל שבקדשים אסור להורידו למטה ממדרגתו ודוקא בתרומה של ארץ ישראל שהיא מן התורה אבל תרומת חוצה לארץ הואיל וכבר היא טמאה מדבריהם בטומאת ארץ העמים מותר לטמאה בטומאת התורה והוא שאמרו נדה קוצה לה חלה בחוצה לארץ שאע"פ שהוזהרה על האכילה לא הוזהרה על הנגיעה:

ולענין ביאור מיהא מה שאתה רואה מן הסוגיא לר' יוחנן שחמורה לו נגיעת תרומה ללקות עליה יותר מקדשים יראה הטעם מפני שתרומה קלה אצלו ויבא בה מנגיעה לאכילה:

טמא שאכל בשר קודש כבר ביארנו שהוא בכרת בין שהיה הקדש טהור בין שהיה הקדש טמא ואזהרתו מבכל קדש לא תגע כלומר לא תקרב לאכלו ואין חיוב כרת זה חל עד שיאכל ממנו אחר זריקת הדם אבל אכלה קודם זריקת הדם פטור מן הכרת וכן אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש כך פירשו בסדר קדשים כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר המותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה שאין מותר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה:

גמ' אתיא טומאתו טומאתו כתיב כו' הוא דאתא טמא שנגע בקודש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אזהרה מדאתקוש כו' ר"י לטעמיה דאמר אתיא טומאתו כו' לאחר זריקה הוא דכתיב כו' נשמה אף קדש דבר שיש כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ה"ג לה להך כו' ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו כו' עכ"ל דברים אלו הם כפי' הי"מ שכתבו התוס' ופי' הקונטרס שכתבו התוס' הוא פרש"י בפ"ק דכריתות ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה ההוא לתרומה כו' א"נ ע"כ צריך לאוקמא בתרומה דלקדשים נפקא ליה מג"ש כו' עכ"ל ק"ק דאימא דמג"ש דטומאתו טומאתו לא יליף אלא אכילה ואתא בכל קדש לא תגע אפי' לנגיעה דקדשים ודו"ק:

בד"ה כל לא תעשה כו' שניתק מאליו הוא אבל קדמו דקאמר הכא כו' כצ"ל:

גמ' ד"ה הכי גריס רש"י וכו' ואייתר ליה עיקר כרת בלאחותו לדונו בכרת ולא במלקות ואחותו דסיפא לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו וכו' כצ"ל:

גמ' בלשון נגיעה ואזהרה לאוכל איתקש כו' כצ"ל:

שם לא שנא לפני זריקה כו' נ"ב פירוש ומנין לו האי לא שנא מאחר דבעיא קרא לגופא לאזהרת אכילת טמא בקדשים ודו"ק [עיין במהרש"א]:

רש"י ד"ה ה"ג. ולא איצטריך כו'. ואל אשה. ר"ל דלא איצטריך לחלק בעריות אבל ודאי איצטריך לחייב על ה' נדות דאינן אלא לאו אחד:

גמ' כל לא תעשה שקדמו עשה. עי' פסחים דף צה ע"ב תוס' ד"ה לא תוציא:

כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו. פרש"י אפי' למ"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו הנ"מ בעשה הבאה אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא אחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתק הלאו ואפילו תקיימנה אחר עבירת הלאו לא נפטרתה מן המלקות. הרי שפי' שקדמו עשה היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו וכן פירשו התוס'. מיהו יש לפרש להאי קדמו לאו היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו אלא שהקדים רחמנא לכתוב העשה קודם הלאו כמו בא למקדש טמא דלקמן דהעשה דוישלחו כתיב קודם הלאו דולא יטמאו וכן אונס העשה דולו תהיה לאשה קדים בקרא דלא יוכל לשלחה ומה שהכריחו התוס' פירושם מדק"ל הא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה ואפ"ה אין לוקין עליו מש"ה פי' דשאני לאו דגזילה שאין יכול לקיים העשה אלא לאחר שגזלה הלכך לאו שניתק הוא אבל קדמו דקאמר הכא לאו דוקא קדמו אלא היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו. ולי אין זה הכרח דאפילו תימא האי שקדמו עשה היינו שנכתב בקרא העשה קודם ללאו מ"מ ל"ק מידי מהא דגזל דשאני גזל שאין הלאו והעשה סמוכין להדדי דהעשה דוהשיב כתיב בויקרא והל"ת דלא תגזול כתיב בפרשה קדושים ובתרי ענינא קא נ"ל בפ"ק דפסחים (דף ו') דאין מוקדם ומאוחר בתורה ונ"ל דל"ת קדמה לעשה הוא מספיקא אין לוקין עליו אבל בחד ענינא כמו הבא אל המקדש טמא וכן אונס דהעשה סמיכא לל"ת וקדמה לה אמרינן מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר כדאמרינן התם ה"ל שקדמו עשה ולוקין עליו וכ"ת הא בפ"ה דחולין (דף פ') ולילקי נמי שוחט קדשים אותו ואת בנו קדשים בפנים משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה ושני ר' זירא הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה מאי טעמא דאמר קרא מיום השמיני ירצה מיום הח' אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה והא הכא תרי ענינא נינהו דהא כמה פסוקים מפסקי בין לאו לעשה. לק"מ דאע"ג דבתרי ענינא אמרינן אין מוקדם ומאוחר ומש"ה אין דנין אותו בכלל ופרט כדאמרינן התם לאו משום דוודאי אין מוקדם ומאוחר פשיטא דלא אלא דאיכא למימר אין מוקדם ומאוחר ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא הלכך גבי גזל שהעשה קדם ללאו כיון דאין מוקומ"א בתרי ענינא והואיל ואפשר לומר דהלאו קדים לעשה מספיקא אין לוקין עליו וגבי מחוסר זמן דהלאו קדים לעשה אע"ג דאין מוקדם ומאוחר ואפשר לומר דהעשה קדים ללאו אפ"ה כיון דאפשר לומר דקראי כסדרן כתיבי והלאו קדים לעשה ה"נ מספיקא אין לוקין עליו מיהו אי ק"ל מההיא דפ"ק דתמורה (דף ד') דאמר כתנאי לא ישאר ממנו עד בוקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו ד"ר יהודא ר' יעקב אומר לא מן השם הוא אלא משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו מכלל דר"י סבר לוקין עליו ופריך ור"י האי והנותר באש ישרופו למאי אתי ופירשו התוס' אע"ג דאיצטריך להורות לנו דין שריפה י"ל דמן הסמיכות פריך למאי הלכתא כתביה הכא סמוך ללאו אי לא לנתוקי אתי לכתביה במקום אחר. משמע דלר' יהודא ניחא דמש"ה כתביה סמוך ללאו לנתוקי הא אפילו אי כתביה רחוק מן הלאו הו"ל נמי ניתק כמו עשה דגזל דאע"ג דבתרי ענינא אין מוקדם ומאוחר וא"ל עשה קדים מ"מ הואיל וא"ל דלאו קדים הו"ל שפיר ניתק לעשה ואינו לוקה מספק כדאמרינן גבי עשה דמחוסר זמן וגזל. אומר אני דלפרש"י ותוס' שפירשו דל"ת שקדמו עשה היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו אבל היכא דלא שייך העשה עד לאחר שעבר הלאו הו"ל שפיר ניתק אע"ג דלא סמיכי הלאו והעשה דמש"ה ה"ל גזל ניתק אכתי תקשה אפילו לר' יהודא למה סמיך קרא דנותר סמוך ללאו הא אי כתביה רחוק מן הלאו שפיר ה"ל ניתק דהא לא שייך העשה דנותר בשריפה עד לאחר שעבר הלאו שהותיר ואכתי אפילו לר' יהודא תקשה. ובסמוך יתבאר זה:

מאחותו דרישא. דמצי למכתב כי יקח את בת אביו או בת אמו: למפטם וסך. דהוו נמי שני לאוין וכרת אחד והוצרך לנו לחלק ביניהם כמו שהוצרך חילוק בעריות אם אינו ענין כאן תנהו ענין להו: ה''ג לה להך שיטתא ההוא מיבעי ליה לחלק כרת למפטם וסך ואידך סבר לה כר''א א''ר הושעיא כו' ואיבעית אימא נפקא ליה מואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' ואידך ההוא מיבעי ליה כו'. והכי פירושא ואידך ס''ל כר''א דאמר עלה שהלאוין מחלקין לחטאות ועל מפטם וסך אמרי' במס' כריתות (דף נ.) שהן שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו וכרת אחת איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו וגו' חילוק חטאו' ביניהם שהלאוין מחלקין לחטאות וכיון דאתו להכי בעריות נמי לא בעי חילוק ולא מצטריך ליה למדרש אל אשה דלעיל ואייתר ליה עיקר קרא דכרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ואחותו דרישא לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין מן הדין ואיבעית אימא אי נמי לא סבר לה לדר' אלעזר נפקא ליה חילוק בעריות מן ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' דכתיב ביה כרת יתירא לומר שחייבין עליה לעצמה וממנה תלמד כל הכלל ואם אינו ענין לגופה דהא נפקא לן מואל אשה לחלק על כל אשה תנהו ענין לשאר שני לאוין וכרת אחת כגון מפטם וסך: שיצא מדוה דרך ערותה. לאפוקי דרך דופן דלא: אלא אזהרה מנלן. ליכא למימר מבקדשים לא יאכל וגו' דלא מיירי בקדשים אלא בתרומה דכתיב ביה איש איש מזרע אהרן דבר השוה בזרעו של אהרן ומוקמינן ליה בתרומה שהיא שוה באנשים ובנשים ואף החוזרת שאינה חוזרת לחזה ושוק חוזרת לתרומה: מבכל קדש לא תגע. ודרשינן ליה לקמן אזהרה לאוכל: תני ברדלא. שם חכם: כתיב וטומאתו עליו. בטמא שאכל את הקדש וכתיב עוד טומאתו בו בבא אל המקדש טמא: גזירה שוה לא גמר. ולא למדה מרבו: ששוה בזרעו של אהרן. באנשים ובנשים אבל קדשים אינן נאכלין אלא לזכרים וכי תימא איכא חזה ושוק ליתא בחוזרת כגון אלמנה וגרושה וזרע אין לה דאמר מר חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק והכי מפרשינן לה ביבמות (דף פז.): ההוא אזהרה לתרומה. לנגיעת תרומה: טמא שנגע בקדש כו'. תירוצא הוא דמתרץ ר''ל: מדאיתקש קדש למקדש. בהאי קרא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא ודרשינן לקמן מה מקדש יש באזהרתו נטילת נשמה שהבא אל המקדש טמא בכרת אף אזהרת קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והיינו אכילה שענוש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת: ר' יוחנן לטעמיה. דאמר אזהרה לאוכל קדש בטומאתו נפקא מטומאתו טומאתו וההוא וטומאתו עליו דכתיב בעונש דקדש לאחר זריקה הוא דתניא בתורת כהנים ומייתינן לה במנחות בפ' שלישי (דף כה:) יכול יהו חייבין עליו משום טומאה קודם זריקה תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה: ההוא מבכל. מרבויא דבכל דריש ריש לקיש אף לפני זריקה: תניא כריש לקיש. דיליף אזהרה לטמא שאכל את הקדש מבכל קדש לא תגע: כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו. הא אתא לאשמועינן דאפילו למאן דאמר לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כדתניא לא תותירו והנותר תשרפו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו שנתק הכתוב את העשה להיות ענשו של לאו ותקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר ואשמעינן רבי יוחנן הני מילי בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפילו תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מן המלקות:

ההוא לתרומה הוא דאתא. ותימה דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים דבכל קדש לא תגע מוקי לה רבי יוחנן לנגיעת תרומה אלמא לקי ובנגיעה דקדש לא לקי ותירץ הר''ר שלמה מדרויי''ש נ''ע דהכי קאמר ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתאי לאשמועינן דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא כטבול יום ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה אבל מכל מקום קשה דאיך קאמר רבי יוחנן דקרא דכתיב ביה קדש דמיירי לתרומה וי''ל משום דגבי האי קרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובקדשים עד לאחר כפרה אי נמי על כרחך צריך לאוקמה בתרומה דלקדשים נפקא לן מגזירה שוה דטומאתו טומאתו גמיר ליה: כל לא תעשה שקדמו . עשה לוקין עליו. תימה דהא לאו דגזילה שקדמו עשה דוהשיב הגזלה אשר גזל ואפ''ה אין לוקין עליו וי''ל דשאני גבי לאו דגזילה שאין לקיים העשה אלא לאחר שגזלה והלכך לאו שניתק מעליו הוא אבל קדמו דקאמר הכא לאו דוקא קדמו אלא היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד