מכות יג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

ישנו בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי ישמעאל. ^[1]

רבי עקיבא אומר: רק חייבי כריתות [כשהותרו למלקות], ישנו בכלל מלקות ארבעים, לפי שיכולים הם להפטר מעונש הכרת, שהרי אם עשו תשובה - בית דין של מעלה מוחלין להן על עונש הכרת. ^[2]

שהרי יכולים הם להפטר מעונש הכרת אם ישובו בתשובה, ולכן ניתן לחייבם מלקות, כי אין זה מוחלט שיקבלו עונש כרת, ואין כאן את הפטור של "משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות".

אבל חייבי מיתות בית דין, אפילו אם התרו בהם למלקות, אינו בכלל מלקות ארבעים, שהרי אף אם עשו תשובה - אין בית דין של מטה מוחלין להן, אלא ממיתים אותם! ^[3]

וכיון שחייבים בית דין להמיתם אפילו כאשר שבו בתשובה, נמצא, שאם נלקה אותם ואחר כך נמית אותם, הם יתחייבו בשני עונשים, והתורה מחייבת על מעשה אחד רק משום עונש אחד ולא בשני עונשים.

ואילו רבי יצחק אומר: כל חייבי כריתות של עריות, בכלל אחד היו, שנאמר על כלם יחד בסוף פרשת העריות [ויקרא יח] "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ונכרתו".

ולמה יצאת כרת באחותו? מדוע הוציא הכתוב את עונש הכרת על ערות אחותו מכלל העריות, לכתוב את עונש הכרת שלה בנפרד, בפרשת קדושים? -

כדי ללמד על הכלל של חייבי כריתות כולו:

לדונו, את האדם העובר על איסור כרת, רק בעונש כרת, ולא בעונש מלקות -

לומר, שאף אם התרו בחייבי כריתות למלקות, אין מלקים אותם, אלא הם חייבים בעונש כרת בלבד.

עד כאן לשון הברייתא.

ונמצא, שמשנתנו היא כרבי עקיבא, הסובר שרק חייבי כריתות לוקין, ולא חייבי מיתות בית דין.

ומבארת עתה הגמרא את טעמם של שלשת התנאים החולקים בברייתא:

מאי טעמא דרבי ישמעאל, הסובר שבין חייבי כריתות ובין חייבי מיתות בית דין, לוקים?

משום דכתיב בקללות שבפרשת כי תבוא [דברים כח]:

"אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת".

וכתיב בסמוך לפסוק זה: "והפלא ה' את מכותיך"!

"הפלאה" זו שבדברי הכתוב "והפלא ה'" - איני יודע, ממשמעות הפסוק הזה, מה היא?

כשהוא [הכתוב] אומר בפרשת שופטים: "והפילו השופט, והכהו לפניו" - הוי אומר:

"הפלאה" זו - מלקות היא!

וכתיב בהפלאה הזאת: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת"!

ומכאן יש לנו ללמוד שכל חייבי מיתות, בין כרת ובין מיתת בית דין, מחוייבים גם במלקות.

ותמהה הגמרא: אי הכי, ש"והפלא" האמור בכתוב "אם לא תשמור", היינו מלקות לכל העובר על דבר מדברי התורה - חייבי עשה נמי ילקו! שהרי גם מצוות עשה הם בכלל "כל דברי התורה".

ומתרצת הגמרא: "אם לא תשמור" כתיב בפסוק הזה, ומשמעותו היא איסור לאו, וכדרבי אבין אמר רבי אילעי: דאמר רבי אבין אמר רבי אילעי: כל מקום בתורה, שנאמר בו איסור בלשון "השמר", "פן", ו"אל" - אינו אלא לא תעשה!

אך עדיין יש להקשות:

אי הכי, שעל כל דברי התורה האסורים בלאו אמר הכתוב הזה שלוקים -

לאו שאין בו מעשה - נמי, גם עליו ילקו [כגון לאו של בל יראה ובל ימצא חמץ]!

ומשנינן: "אם לא תשמור לעשות" כתיב, שמשמעותו: לאו שיש בו מעשה.

אך עדיין מקשה הגמרא: לאו שניתק לעשה [שקבעה לו התורה תיקון על ידי קיום מצות עשה, כגון מצות השבת גזילה, המתקנת את הלאו של גזילה] - נמי, גם עליו ילקו, ומדוע אמרינן בכמה מקומות שאין לוקים על לאו הניתק לעשה!?

ומתרצת הגמרא: כיון שהסמיכה התורה את פרשת מלקות ללאו של "לא תחסום שור בדישו", גילתה בכך התורה שאין לוקים אלא רק על לאו שהוא דומיא דלאו דחסימה, הדומה ללאו "לא תחסום שור בדישו", שאינו ניתק לעשה.

וממשיכה הגמרא ואומרת:

השתא דאתית להכי, עתה, כשהגענו למסקנה, שיש לחייב מלקות רק על איסור לאו הדומה ללאו של חסימת שור בדישו -

כולהו נמי, גם חייבי עשה, וגם חייבי לאו שאין בו מעשה, ששאלנו לעיל שילקו עליהם מהפסוק "והפלה ה' את מכותך", יש לתרץ לפי הכלל הזה, שהיות והם אינם "דומיא דלאו דחסימה", שאינם דומים לו, שהם אינם לאו שיש בו מעשה כמו לאו של חסימה - אין לוקין עליהם.

וכיון שלפי רבי ישמעאל יש ללמוד מ"והפלא ה' את מכותך", שגם חייבי מיתות לוקים, חוזרת הגמרא לדברי רבי עקיבא:

ורבי עקיבא - מאי טעמא? מדוע הוא סובר שחייבי כריתות בלבד לוקים, ואילו חייבי מיתות בית דין אינם לוקים? ומדוע שלא ייענשו חייבי מיתות בית דין גם במיתה וגם במלקות! ^[4]

ומסבירה הגמרא: משום דכתיב בפרשת שופטים בענין מלקות, "והכהו [השופט] כדי רשעתו".

מיעט הכתוב "כדי רשעתו", לומר - רק משום רשעה [עונש] אחת אתה מחייבו על מעשה אחד, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, שני עונשים על מעשה אחד! ^[5]

ולכן אין מלקין חייבי מיתות בית דין, לפי שאין עונשין אלא עונש אחד על מעשה אחד.

ומקשינן: ורבי ישמעאל, האיך הוא סובר שחייבי מיתות לוקין ומתים, ולא חש לדרשה המוסכמת של "כדי רשעתו", שאין מחייבים שני עונשים על מעשה אחד!?

ומבארינן: הני מילי שחשובין הם כ"שתי רשעיות" - כשהם שני עונשים של מיתה וממון, ^[6] או מלקות וממון.

אבל מיתה ומלקות, חשובין הן כ"רשעה אחת", לפי שהמלקות המתישות את גופו של אדם, מצטרפות הן לעונש המיתה - וכ"מיתה אריכתא" היא.

ומקשינן: ולרבי עקיבא, שטעמו הוא משום שמיתה ומלקות כשתי רשעיות הן נחשבות, ואין מחייבים ב"שתי רשעיות" על מעשה אחד משום שאמר הכתוב "כדי רשעתו" -

אי הכי, שאתה למד זאת מ"כדי רשעתו", חייבי כריתות נמי לא ילקו, היות וכרת ומלקות שתי רשעיות הן. ^[7]

שהרי לשיטת רבי עקיבא אין מענישים בשני עונשים, ולכן חייבי מיתות אינם לוקים לשיטתו.

ואם כן, גם חייבי כריתות לא ייענשו בשני עונשים, ולא ילקו, שהרי גם אם ילקו, הם עדיין יקבלו את עונש הכרת משמים.

מאי אמרת, שמא תאמר לחלק, כמו שרבי עקיבא נתן טעם לחלק בין כרת למיתה, "שאם עשו תשובה", שהיות ויכולים חייבי כריתות לפטור עצמן מעונש הכרת על ידי שיחזרו בתשובה, אין בהלקאתם משום "שתי רשעיות" -

עדיין קשה: הרי השתא מיהת, בכל זאת עתה, בשעה שלוקין, הם עדיין לא עבדי, לא עשו תשובה, ונמצא שהם מקבלים עונש מלקות בשעה שרובץ עליהם חיוב נוסף של עונש כרת, ויש בהלקאתן בשעה זאת משום הענשה ב"שתי רשעיות"!? ומתרצינן: אמר רבי אבהו: בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות! ^[8]

דגמר, שלימד הכתוב בגזירה שוה "לעיני"

- מ"לעיניך", מחייבי מלקיות לחייבי כריתות, שגם חייבי כריתות לוקים.

[דהיינו, שבחייבי כרת כתיב [דברים כה]: "ונכרתו לעיני בני עמם".

ובחייבי מלקות כתיב [שם]: "ונקלה אחיך לעיניך"].

מלמד הכתוב שחייבי כריתות לוקין עם הכרת. ^[9]

מתקיף לה, לתירוצו זה של רבי אבהו, רבי אבא בר ממל:

אי הכי, לדבריך, שחייבי כריתות לוקין משום שכתוב בם "ונכרתו לעיני בני עמם", ולומדים בגזירה שוה "לעיני" מ"לעיניך", מחייבי מלקות, שגם חייבי כריתות לוקים - חייבי מיתות בית דין נמי, נגמרם, נלמד בגזירה שוה דומה מחייבי מלקות, שגם חייבי מיתות בית דין ייענשו במלקות.

שהרי גם בעובדי עבודה זרה, החייבים מיתת בית דין, נאמר [במדבר טו] "אם מעיני העדה".

ואם כן, נלמד בגזירה שוה, "מעיני" האמור בעבודה זרה, שהם חייבי מיתות בית דין, מחייבי מלקות, שנאמר בהם "ונקלה אחיך לעיניך", וגם חייבי מיתות בית דין ילקו!

ומתרצת הגמרא: דנין בגזירה שוה רק חייבי כריתות, שנאמר בהם "ונכרתו לעיני בני עמם", מחייבי מלקות שנאמר בהם "ונקלה אחיך לעיניך".

כי הגזירה שוה היא "לעיני - לעיני", ותוספת האות כ"ף סופית במילה "לעיניך" אינה משמעותית להפריע ללימוד של גזירה שוה "לעיני - לעיני".

ואולם, אין דנין בגזירה שוה, חייבי מיתות בית דין, שנאמר בהם "מעיני העדה", מחייבי מלקות, שנאמר בהם "ונקלה אחיך לעיניך". כי יש חילוק משמעותי בין "לעיני" ובין "מעיני".

ולכן אין למדים חיוב מלקות אלא רק לחייבי כריתות, שכתוב בם "לעיני", ולא לחייבי מיתות בית דין, שכתוב בהם "מעיני".

אך דוחה הגמרא את החילוק הזה:

ומאי נפקא מיניה ללימוד של גזירה שוה אם כתוב "מעיני" או "לעיני"?

והא, הרי אין צורך בהשוואת המילים בשני הצדדים בגזירה שוה, אלא די בהשוואת הענין בשני הצדדים.

ומצינו שלמידין גזירה שוה אף כאשר אין המילים דומות אלא רק הענין שוה, שהרי:

תנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בנגעי בתים [ויקרא יד] שאם נראה נגע צרעת בבית, מסגיר הכהן את הבית שבעה ימים.

ובחלוף שבעת ימי ההסגרה הראשונים, אמרה תורה: "ושב הכהן ביום השביעי".

ואם הוא נוכח לראות, כששב אל הבית בחלוף השבוע הראשון, שפשה [התרחב] הנגע בבית - חולצים את האבנים המנוגעות מהקיר, ומקציעים את הבית, וטחים אותו מחדש, ומסגירים אותו שוב לשבעת ימים נוספים. ואם שוב חזר הנגע ופרח בבית, אזי נותצים את הבית כולו.

אך אם לא פשה [לא התרחב] הנגע בשבוע הראשון, אין חולצים את האבנים, אלא מסגירים את הבית למשך שבוע נוסף.

ובסוף השבוע השני להסגר, אמרה התורה "ובא הכהן"!

אך לא ביארה התורה במפורש מה לעשות אם בסוף השבוע השני פושה הנגע בבית -

האם נותצים את כל הבית, כדין בית שפשה בו הנגע בשבוע ראשון ובשבוע שני. או שמא, כיון שבשבוע הראשון לא פשה הנגע בבית אלא רק בשבוע השני - יש לנהוג בו כדרך שנוהגים במקרה שפשה הנגע בשבוע הראשון, שרק חולצים את האבנים המנוגעות, אך אין הורסים את כל הבית, אלא מסגירים את הבית שוב, לשבוע ימים [שלישי במספר השבועות].

ולמדו חכמים בגזירה שוה את דינו של נגע הפושה בסוף השבוע השני, שנאמר בו "ובא הכהן", מדינו של נגע הפושה בשבוע הראשון, שנאמר בו "ושב הכהן".

ולכן, אין נותצים את כל הבית אם פשה הנגע בשבוע השני, אלא רק חולצים ממנו את האבנים המנוגעות.

ואף על פי שאין המילים של "ושב הכהן" זהות למילים של "ובא הכהן", אפשר ללמוד בגזירה שוה, היות והענין של שיבת הכהן וביאת הכהן שווה הוא, כי זו היא "שיבה" וזו היא "ביאה".

ולכן, למדים בגזירה שוה, "ביאה" מ"שיבה", שאף בביאה בסוף השבוע השני, חולץ וקוצה וטח, ואינו נותץ את הבית, כמו בשיבה בסוף השבוע הראשון.

וכיון שמצינו לגזירה שוה גם כשאין המילים שוות, כמו כן נלמד גזירה שוה, "מעיני" מ"לעיניך", על אף שאין התאמה מוחלטת בין שתי המילים!?

ועוד מקשינן: הרי אפשר לגמור "מעיני"

דכתיב בחייבי מיתות מ"לעיני" הדומה לו, דכתיב בחייבי כריתות, וילקו חייבי מיתות כמו חייבי כריתות.

דהא גמור "לעיני" מ"לעיניך", שלוקין חייבי כריתות. ואם כן, שוב אפשר ללמוד מהם לחייבי מיתות, וכאן כבר אין מרחק גדול בין המילים, ובודאי אפשר לעשות מהן גזירה שוה.

קבלה מיניה רבי שמואל בר יצחק לטענה זו של רבי אבא בר ממל, שאם טעמו של רבי עקיבא כדאמר רבי אבהו משום גזירה שוה, יש ללמוד שאף חייבי מיתות לוקין. ולכן ביאר טעם אחר לרבי עקיבא. ^[10]

אמנם עיקר טעמו של רבי עקיבא הוא מהכלל "כדי רשעתו", משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אך הרי כלל זה, רק ברשעה המסורה לבית דין הכתוב מדבר, שלא יחייבוהו בית הדין בשתי רשעיות, דהיינו מיתה ומלקות, או מיתה וממון, או מלקות וממון. ^[11]

אך כרת אינו מתחייב על ידי בית דין אלא הוא רק עונש משמים, ולפיכך יכולין בית דין לחייבו במלקות, לפי שהם מחייבים רק רשעה אחת.

ומביאה הגמרא דעה אחרת בביאור המחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל:

רבא אמר: לעולם גם רבי ישמעאל מודה שאין אדם לוקה ומת על עבירה אחת, ולפיכך, אם אתרו ביה לקטלא, מיתת בית דין, כולי עלמא לא פליגי דאין לוקה ומת. ורבי ישמעאל מודה ש"כדי רשעתו" פוטר אף במיתה ומלקות, וכשתי רשעיות חשיבי. ^[12]

כי פליגי, דאתרו ביה רק למלקות ולא התרו בו למיתה -

רבי ישמעאל סבר, לאו שניתן לאזהרת איסור שחייבין עליו מיתת בית דין, אם אירע שלא התרו בו למיתה אלא למלקות, לוקין עליו. והיינו חייבי מיתות בית דין שלוקין, ואין כאן שתי רשעיות.

ורבי עקיבא סבר, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו כלל, אפילו כשהתרו בו רק למלקות, כיון שמטרת הלאו היא לאזהרת עונש מיתה, ולא כלולה בו אזהרה על מלקות. ^[13]

ועל כך אמר שחייבי מיתות בית דין אין לוקין, בכל מקרה.

ומקשינן: ורבי עקיבא, אי הכי, חייבי כריתות נמי למה לוקין? הרי אזהרתן הוי לאו שניתן לאזהרת כרת הוא, ולא למלקות!?

ומתרצינן: אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא:

חייבי כריתות, לא צריכי התראה. לא נאמר בהם הכלל שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. ^[14]

שהרי פסח ומילה, ענש הכתוב על ביטולן בכרת, אף על פי שלא הזהיר עליהן, שהרי לא נאמר בהן לאו.

ואם כן, אזהרת הלאו האמורה בכרת פנויה לאזהרה ללקות על איסורן.

ומקשינן: ודילמא נצרכת האזהרה באיסורי כרת לקרבן, שאם יעשה בשגגה יביא עליה קרבן. ^[15]

ומסתבר שחיוב קרבן צריך אזהרה, דהא פסח ומילה, שהם חייבי כריתות היחידים דלית בהו אזהרה של לאו, אלא הן מצוות עשה, ואמנם על שגגתן, לא מייתי קרבן.

ומשמע, שהיינו טעמא ששאר חייבי כריתות כן חייבין קרבן על שגגתן, היות שהוזהרו על כך בלאו. ואם כן, נמצא שאין הלאו פנוי למלקות.

ומתרצינן: התם, בפסח ומילה, לאו היינו טעמא שאין מביאין קרבן משום שלא הוזהרו עליהם. ^[16]

כי לעולם, גם לחיוב קרבן אין צריך אזהרה.

אלא הטעם שאין מביאין קרבן על ביטול מצות פסח או מילה, משום דאיתקש חיוב קרבן על עבירה בכל התורה כולה, לעבודת כוכבים [וההקש מבואר בכריתות דף ג א].

וילפינן מההיקש: מה עבודת כוכבים, נאמר בה שב ואל תעשה, וחיוב הכרת הוא על כך שהוא עמד ועשה, אף כל כרת שחייבין על שגגתו קרבן, הוא רק באיסור של שב ואל תעשה.

לאפוקי הני פסח ומילה, דמצוותן היא בקום ועשה,

ולפיכך אין קרבן על שגגתן. ואם כן, אין צריך את הלאו לאזהרת קרבן, ולכן לוקין עליו בחייבי כריתות.

רבינא אמר: לעולם, טעמיה דרבי עקיבא -

הערות

^[1] כעת, מניחה הגמרא, שהביאור הוא, שאם התרוהו למיתה ולמלקות - הרי הוא לוקה, ומת. ולכן אין דברי משנתנו כרבי ישמעאל, שלפיו לוקה גם כשחייב מיתה. אך לקמן טוען רבא שרבי ישמעאל מודה שאם התרוהו למיתה אינו לוקה. ולפיו מתבארת משנתנו גם כרבי ישמעאל, שגם לפיו אינו לוקה במקום מיתה.

^[2] בעל המאור מוכיח שמוחלים להם על עונש הכרת כששבו, אף אם לא לקו. ולכן, מספק, שיתכן וישובו, נחשב עונש הכרת כמי שאינו, ולוקים אף אם לא עשו תשובה. והרמב"ן השיג על דבריו.

^[3] והטעם שאין מוחלין להם, ביאר החיד"א (עין זוכר, מלקות כ') כי אין בי"ד יודעים צפונות לבו. והנודע ביהודה (או"ח לה) כתב שגזרת הכתוב הוא, ואלמלא כן, בטלו כל העונשים בכל אדם, כי תמיד יאמר ששב בתשובה.

^[4] ופשוט לגמרא שרבי עקיבא סובר את הדרשה של רבי ישמעאל, שיש ללקות גם מצד הפסוק "אם לא תשמור לעשות - והפלא ה' את מכותך", היות שגם לרבי עקיבא לומדים מפסוק זה שהמקלל חבירו אינו חייב מלקות אלא במקלל בשם. ואם כן, יתחייב גם מיתה וגם מלקות. בית הלוי [חלק א לה ז].

^[5] מכאן הקשה הגר"ש רוזובסקי, על המהר"ם, שיסד [בב"ק דף ד] יסוד, ששני עונשין שאמרה תורה על עבירה אחת נחשבים ל"רשעה אחת", ואין בהם את הפטור של קם ליה בדרבה מינה. ולדעתו לא נאמר הפטור של קם ליה בדרבה מיניה אלא כשעבר אדם בפעולה אחת שני לאוין חלוקים, כגון שהזיק את חברו וחילל שבת במעשה אחד, שהאחד מחייבו עונש קל והשני מחייבו עונש חמור, והרי הוא נפטר מהעונש הקל בקבלת העונש החמור. שהרי כאן מדבר רבי עקיבא בעבירת כרת או עבירת מיתות בית דין, שקבעה בהם התורה שני עונשים על עבירה אחת, ובכל זאת אין מענישים בשני העונשים. ועיין אור שמח ריש הלכות מעילה. ובמשך חכמה על הפסוק "כדי רשעתו" (דברים כה ב) כתב שמיעוט זה הוא מיעוט למלקות, ואינו פטור של קם ליה בדרבה מיניה.

^[6] קצת תמוה, שהרי מיתה וממון נפקא לן מפסוק אחר, מ"ולא יהא אסון", כמבואר בצריכותא במסכת כתובות (לז א). ובריטב"א כתב, שנקט זאת אגב מלקות וממון. ואמנם, הפטור שאינו לוקה ומשלם והפטור שאינו מת ומשלם, שני דינים חלוקים הם ביסודם, וכמש"כ רעק"א בסי' קס"ד, והגר"ח בסטנסיל. כי במיתה וממון, אמרה תורה שעונש המיתה פוטר מחיוב הממון. ואילו במלקות וממון, הפטור הוא רק מצד שאי אפשר לענוש בשני העונשים, אלא רק באחד מהם. ולכאורה זו היא דעת הרמב"ן הסובר שב"כדי רשעתו" לא נאמר שהמלקות פוטרות מן הממון, אלא רק שאין אפשרות להעניש שני עונשים. וכן משמע להדיא, מדמקשינן "השתא מיהת לא עשו תשובה", ופרש"י "ואתה מלקהו בעוד העונש עליו". ומשמע שלא פוטר עונש הכרת מהמלקות מצד "כדי רשעתו", שאם כך היה רש"י צריך לומר "ואתה מלקהו כשהוא פטור מהמלקות", ומוכח שלמרות העונש של כרת הרובץ עליו חייב הוא גם במלקות אלא שאין מלקים אותו מחמת שאין נותנים שני עונשים.

^[7] הרמב"ן במלחמות ה' בסוף המסכת הקשה, הרי נפטר על ידי מלקות מכרת, כדתנן שם, ואין כאן שתי רשעיות, שהרי כשמלקים אדם שחייב כרת, מתברר בעצם ההלקאה שאין סופו בכרת. ועיין בבעל המאור שכתב, שהוצרך רבי עקיבא להשמיענו שאין עונשי הכרת והמלקות המוטלים עליו, לקבל עונש מלקות ולהפטר, או לקבל כרת, נחשבים כשתי רשעיות, כיון שיכול לשוב בתשובה. ומשמע מדבריו, שלולי האפשרות לחזור בתשובה ולהפטר בדרך זו מהכרת, היו שני העונשים המוטלים עליו, נחשבים כשתי רשעיות, על אף שאם ילקה שוב לא ייענש בכרת. וכ"כ בחזו"א (חו"מ כ). והיינו שסבר הבעל המאור, שכאשר יש שתי רשעיות, הרי עצם החיוב של רשעה אחת פוטר את החיוב של הרשעה השניה, וכן משמע בדבריו בכתובות פרק ג' [וכמו שביאר בחידושי הגר"ח, כתובות דף לב. ואילו הרמב"ן סבר, שהדין שאין מחייבים על "שתי רשעיות", אינו מהווה פטור של הרשעה השניה, אלא דין הוא שלא להעניש שני עונשין. וברמב"ם משמע כבעל המאור שכתב (בפט"ז מסנהדרין ה"ה) במי שהתחייב מיתה ומלקות שאינו לוקה שהרי נתחייב בעונש גדול מזה, ומשמע מלשונו שזה אותו הדין של קים ליה בדרבה מיניה הנאמר במיתה וממון.

^[8] עיין במגיה למל"מ (פי"ז מסנהדרין ה"ז) שהקשה, כיון שגילתה תורה שחייבי כריתות לוקים, ילקו אף אלו שבטלו מצות פסח ומילה, שיש עונש כרת על אי קיומן. וכתב שאין הריבוי הזה מגלה אלא על כך שלוקין על לאו. ואמנם דבר זה תלוי תלוי בפלוגתא בבעל המאור ורמב"ן (בדף טו ב) אם לוקין על לאו שיש בו כרת שניתק לעשה. והיינו, האם נתחדש כאן דין מלקות הנלמד מ"לעינך", אף שאינו נוהג במקום שאין בו כרת, או לא. והריטב"א כתב שם בשם בעל המאור שלאו של כרת חמור הוא, והוא לא ניתק לעשה [כלומר, אין העשה מתקנו].

^[9] הרמב"ן כתב, שהטעם שנתן רבי עקיבא "שאם עשו תשובה", הוא טעם מדוע שלא ילמדו חייבי מיתות בי"ד במה מצינו מחייבי כרת. ועיין חזו"א (חו"מ כ') המבאר השקלא וטריא לפי בעל המאור. ובהגהות הב"ח כתב, שהוא טעם מדוע חייבה התורה מלקות בכרת ולא בחייבי מיתות בית דין.

^[10] פירוש נוסף ברש"י, שרבי שמואל בר יצחק, קיבל מרבי אבהו את התירוץ דלהלן, כתשובה על קושית רבי אבא בר ממל.

^[11] וריש לקיש שסובר שחייבי מלקות שוגגין פוטרין מממון, לכאורה חולק על סברא זו, באחיעזר (חלק אבה"ע), אך זה לפרש"י דהטעם מפני שאין בי"ד יכולים לחייב ב' רשעיות.

^[12] והיינו מטעם "כדי רשעתו". שגם רבי ישמעאל מודה שכשתי רשעיות חשיבי. כך ביאר מהרש"א. עיי"ש שהקשה מה הרויח רבא בזה, ובערוך לנר ביאר דבריו. אך הרש"ש כתב שרבא סבר שלא יתכן פה "כדי רשעתו", היות ו"מיתה אריכתא" היא, אלא שאם מת מאזהרה זו אינו יכול ללקות עליה. ועיין חזו"א חו"מ (סוף סימן כ') איך מפרש רבא לרבי עקיבא. ולענין הכלל דכדי רשעתו הוא רק ברשעה המסורה לבית דין, מוכח בכתובות (לה א) דרבא פליג, דסבר שם כריש לקיש דחייבי מלקויות שוגגין נפטרים מתשלומין, אף שבשוגג לא הווי מסור לבית דין. [כמש"כ תוס' ד"ה ברשעה לגבי לא התרו בו] ומבואר שתירץ באופן אחר לשיטתו.

^[13] כתב הגרעק"א (תנינא קי"ח), אין הטעם לפטור מפני שלא מצינו עבירה שחייבין עליה מיתה בלא לאו, אלא שכך קבלו חז"ל, שאי אפשר לענשו אלא אם כן הזהיר. עיי"ש שהוכיח כן מסברא. ובערוך לנר דן באיסור שיש עליו כמה לאוין, אם ילקה אף כשיש בו מיתה. ולמד שאזהרה למיתה אינה מופנית למלקות. אך יש לומר שאין אזהרה יכולה להזהיר שתי אזהרות ואף כשיש ב' לאוין הדין כן. ועיין תו"ס (ב"ק עב ב) בגדר פטור לאו הניתן לאזהרת מיתה.

^[14] עיין בר"ח. בספר המצוות (סוף שורש י"ד) כתב הרמב"ם, שכל כרת הוא מוזהר עליו בלא תעשה. ובפי"ח מסנהדרין ה"א כתב הרמב"ם שלוקין על לא תעשה שיש בו כרת. ותמה הלחם משנה, שלרבא חייבי כריתות הצריכים אזהרה אין לוקין עליהם, הרי הוי סתירה בדברי הרמב"ם. ובאור שמח יישב קושייתו. ועיין קהילות יעקב (י יב) שהביא מקור לרמב"ם מיומא (פ"א) דמייתי אזהרה לכרת בלי קרבן.

^[15] עיין לקמן לקמן שנחלקו הראשונים, אם יש בזה מחלוקת בין תירוצי הגמרא, אם קרבן צריך אזהרה או לא. ובשו"ת רע"א (תניינא קי"ח) הביא שיש אחרונים שכתבו שיש בכך תנאים, שהרי כתבו תוס' ביבמות (ט א) במחלוקת רבי ורבנן מהיכן לומדים חיוב חטאת לכל התורה אם מעבודה זרה או מאחות אשה, אם צריך לאו לחטאת או לא. וכ"כ תוס' בשבועות (יא:). ובאור שמח (שם) כתב לחלק בין חטאות שבהם חולקין אם צריך התראה, לאשמות דלכו"ע אין צריך. אך רעק"א דחה דבריהם וביאר סוגיין: דאין הוכחה מדמצינו לאו בכל חייב מיתות, שאין מיתה בלא אזהרה, אלא שכך קבלו חז"ל דאין עונשין אלא אם כן מזהירין. וכן לגבי קרבן, אין קושית הגמרא דילמא אזהרה לקרבן, אלא משום שמוכח דפסח ומילה שאין בהם אזהרה אין בהם קרבן, ואחר שנדחית הראיה מפסח, לא הוכח דאין צריך אזהרה, אלא כך קבלו, שקרבן אין צריך אזהרה. ואם כן, אף רבי שלמד מאחות אשה לכל החטאות, אין זה הוכחה שצריך לאו, אלא כלל הוא שעל אלו דברים חייבה תורה קרבן שיש בהם לאו וכרת.

^[16] הרמב"ם בשגגות (פ"א הב') כתב הטעם בפסח ומילה דאין מביאין קרבן אלא על מצות לא תעשה. וכתב האור שמח שלא נקט הטעם משום שהם בשב ואל תעשה, שהרי אף אם טימא עצמו בידים, אין חייב קרבן על ביטול העשה.

ישנו בכלל מלקות ארבעים, שכיון שעברו על לא תעשה שבתורה — לוקים, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים, ומדוע — שאם עשו תשובה על חטאם זה בית דין של מעלה מוחלין להן על עונש הכרת, ולכן אין לפוטרם ממלקות. חייבי מיתות בית דין — אינו בכלל מלקות ארבעים, שכן גם אם עשו תשובה — אין בית דין של מטה מוחלין להן, אלא דנים אותם למיתה, ואין אדם נענש פעמיים על אותה עבירה.

ר' יצחק אומר שיטה אחרת: אף חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין, אינם לוקים. וטעם הדבר — חייבי כריתות בכלל אחד היו, ככתוב "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח, כט), ובכללם גם הבא על אחותו, ולמה יצאת למה נתפרש במיוחד דין כרת באחותו, שנאמר שוב "ואיש אשר יקח את אחותו... ונכרתו לעיני בני עמם" (ויקרא כ, יז) — כדי להדגיש: לדונו את הבא על אחותו בכרת דווקא ולא במלקות, ומכאן למדים גם לכל חייבי הכריתות שאין לוקים.

א ומסבירים את השיטות. מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל שמחייב מלקות גם בחייבי מיתות בית דין? דכתיב [שנאמר] "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כח, נח) וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך בעונשו של העובר על כתוב זה "והפלא ה' את מכתך" (דברים כח, נט), והרי דרשו בענין זה: הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר בחייבי מלקות "והפילו השפט והכהו לפניו" (דברים כה, ב) — הוי אומר הפלאה זו מלקות היא, וכתיב [ונאמר] שהפלאה זו באה כעונש "אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת", משמע שמי שאיננו מקיים כל אחת מן המצוות — מלקים אותו, ואף חייבי מיתות בית דין בכלל זה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] מפרש ר' ישמעאל, חייבי עשה נמי [גם כן] ילקו, שהרי נאמר בכתוב זה "כל דברי התורה הזאת"! ומשיבים: "אם לא תשמר" כתיב [נאמר], וכשיטת ר' אבין אמר ר' אילעי, שאמר ר' אבין אמר ר' אילעי: כל מקום שנאמר בתורה לשון "השמר" או "פן" וכן "אל" — אינו אלא איסור לא תעשה. וכיון שנאמר בכתוב זה "אם לא תשמור" — הכוונה היא דווקא לעובר על מצוות לא תעשה שלוקה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], על לאו שאין בו מעשה נמי [גם כן] ילקה, והרי אין לוקים עליו! ודוחים: "אם לא תשמור לעשות" כתיב [נאמר], וזה לא עשה מעשה.

ושואלים: לאו שניתק לעשה שנלווית אליו מצות עשה (כגון שלא לקחת האם על הבנים, אלא לשלח את האם) נמי [גם כן] ילקה עליו, שהרי יש בו מעשה, והרי אין לוקים עליו! ודוחים: אין מלקים על לאו שכזה, משום שאין מלקות אלא דומיא [בדומה] ללאו של חסימה שאסור לחסום שור בדישו (דברים כה, ד). שלאו זה הובא בתורה בסמוך לדין המלקות, כחלק מאותה פרשיה עצמה, ומסמיכות זו אנו למדים שאין לוקה על מצוות לא תעשה אלא בדומה לזו, והרי היא אינה ניתקת לעשה.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] לתירוץ זה, את כולהו [כל] השאלות הקודמות נמי [גם כן] יש לתרץ באותו אופן, שאין לוקים עליהן משום שלוקים רק על לאו שהוא דומיא [דומה] ללאו של חסימה, שהוא לא תעשה דווקא, ויש בו מעשה.

ב ומבררים: ור' עקיבא מאי טעמא [מה הטעם] שלדעתו חייבי מיתות בית דין אינם לוקים? נאמר "והכהו כדי רשעתו" (דברים כה, ב) לומר: משום רשעה אחת אתה מחייבו בעונש, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, שאין אדם נענש בשני עונשים על חטא אחד, ודי לו שנענש במיתה.

ור' ישמעאל סבור בענין זה: הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין מיתה וממון, או מלקות וממון, שאין מענישים אותו בשניהם כאחת, אבל מיתה ומלקות אינם כשני עונשים, אלא מיתה אריכתא [ארוכה] היא, שקודם מלקים אותו ואחר כך הורגים אותו.

ושואלים: ולר' עקיבא, אי הכי [אם כך] חייבי כריתות נמי [גם כן], כיון שהם חייבים כרת לא יתחייבו בעונש נוסף של מלקות! מאי אמרת [מה אתה אומר] בתשובה לכך, שאם עשו תשובה הרי הם נפטרים מן המיתה? ואולם השתא מיהת לא עבדי [עכשיו בכל אופן עדיין לא עשו]!

אמר ר' אבהו: בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות, דגמר [שלמד] בגזירה שווה "לעיני" ("ונכרתו לעיני בני עמם" ויקרא כ, יז) מ"לעיניך" ("ארבעים יכנו... ונקלה אחיך לעיניך" דברים כה, ג). מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא בר ממל: אי הכי [אם כך] חייבי מיתות בית דין נמי נגמר [גם כן נלמדם] מגזירה שווה, ממה שכתוב "מעיני" ("אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" במדבר טו, כד) האמור בעבודה זרה, שחייבים עליה מיתת בית דין, מ"לעיניך" האמור במלקות, וילקו אף חייבי מיתות בית דין!

ודוחים: דנין לומדים בגזירה שווה "לעיני" מ"לעיניך" בגלל הדמיון בלשון, ואין דנין "מעיני" מ"לעיניך". ושואלים: והאם הבדל זה מונע מלדרוש גזירה שווה?

ומאי נפקא מיניה [מה יוצא מזה] מה משנה הבדל קטן זה? והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ושב הכהן" (ויקרא יד, יט) ונאמר "ובא הכהן" (במדבר טו, מד), זו היא שיבה וזו היא ביאה, ולמדים גזירה שווה מזה על זה, אף שהמילים כלל אינן זהות!

ועוד אפשר לומר: לגמר [שנלמד] גזירה שווה "מעיני" האמור במיתת בית דין מ"לעיני" האמור בכריתות, שבין מילים אלו יש דמיון, דהא גמור [שהרי כבר למד] דין מלקות בחייבי כריתות שנאמר בהם "לעיני" מ"לעיניך"!

ומעירים: קבלה מיניה [קבל ממנו] ר' שמואל בר רב יצחק שזה הוא טעם הדבר: מה שלמדים מהכתוב "כדי רשעתו" — משום רשעה אחת אתה (בית הדין) מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות — דווקא ברשעה בעונש המסורה לבית דין הכתוב מדבר, אבל עונש שבידי שמים איננו בכלל זה.

ג רבא אמר: את המחלוקת שבין ר' ישמעאל ור' עקיבא יש להגדיר ולהעמיד באופן זה: אם אתרו ביה [התרו בו] בשעת עבירה שהוא נענש לקטלא [למיתה] — כולי עלמא לא פליגי [הכל, ואף ר' ישמעאל, אינם חלוקים] שאין לוקה ומת. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כגון דאתרו ביה [שהתרו בו] למלקות בלבד, ר' ישמעאל סבר [סבור]: לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין — לוקין עליו, אם התרו בו רק למלקות. ור' עקיבא סבר: שכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין — אין לוקין עליו, שאין בו חיוב מלקות כלל, ורק לענין מיתת בית דין נאמר.

ושואלים: ולדעת ר' עקיבא, אי הכי [אם כך] חייבי כריתות נמי [גם כן] נאמר כי לאו שניתן לאזהרת כרת הוא, ולא למלקות! אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי [כך] אמר אבימי מהגרוניא משמיה [משמו] של רבא: חייבי כריתות כלל לא צריכי [צריכים] התראה בכתוב, כדי להיענש, שהרי המבטל מצוות פסח ומילה ענש עליהם הכתוב בכרת אף על פי שלא הזהיר, ומשום כך נותרת האזהרה שבחייבי כריתות לענין מלקות.

ושואלים: ודלמא [ושמא] אזהרה שנאמרה בחייבי כריתות נאמרה רק לענין קרבן, שאם עובר בשגגה על הלאו חייב להביא קרבן חטאת, אבל לא ילקה על כך. וראיה לדבר, דהא [שהרי] פסח ומילה דלית בהו [שאין בהם] אזהרה לא מייתי [מביאים] קרבן אם ביטלו אותם!

ודוחים: התם לאו היינו טעמא [שם, בביטול פסח ומילה, לא זהו הטעם] שאין מביאים קרבן, אלא משום דאיתקש [שהוקשה, הושוותה] כל התורה כולה לענין קרבן חטאת שמביאים על שגגה לעבודה זרה: מה עבודה זרה שהיא דבר שאומרים לו לאדם שב ואל תעשה — מביא עליה קרבן חטאת אם עבר ועשה מעשה בשוגג, אף כל עבירה שיש בה שב ואל תעשה, אם עבר ועשה מעשה בשוגג — חייב עליו חטאת, לאפוקי הני [להוציא את אלה], פסח ומילה, שיש בהן ציווי של קום עשה, והעבירה שהוא עובר היא בהימנעות בלבד.

רבינא אמר: לעולם טעמו של ר' עקיבא לחייב מלקות בחייבי כריתות, הוא ל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

are included in the category of those liable to receive forty lashes for violating a Torah prohibition. This is the statement of Rabbi Yishmael.

Rabbi Akiva says: Those liable to receive karet are included in the category of those liable to receive forty lashes, because if they repented, the heavenly court absolves them of the punishment of karet. Therefore, karet does not absolve them of the punishment of lashes. Those liable to be executed with court-imposed death penalties are not included in the category of those liable to receive forty lashes, as even if they repented, the earthly court does not absolve them of execution; and one is not punished by the court twice for performing the same transgression.

Rabbi Yitzḥak says that like those liable to be executed, those liable to receive karet are not flogged. Those liable to receive karet for incest were included in the generalization: “For anyone who performs any of these abominations, the souls who do so shall be excised [venikhretu] from among their people” (Leviticus 18:29). Included in that category is one who engages in intercourse with his sister. And why then did the halakha of karet with regard to intercourse with one’s sister emerge from the generalization and receive specific mention: “And a man who takes his sister…and they shall be excised before the eyes of the children of their people” (Leviticus 20:17)? It is in order to sentence one who engages in intercourse with his sister with karet, and not with lashes. This is the source for the opinion that those liable to receive karet are not flogged.

The Gemara elaborates: What is the reason for the opinion of Rabbi Yishmael, who holds that even those liable to be executed are liable to receive lashes? It is as it is written: “If you will not observe to perform all the matters of this Torah” (Deuteronomy 28:58), and it is written immediately thereafter, with regard to the punishment of one who violates that verse: “And God will make your plagues wondrous [vehifla]” (Deuteronomy 28:59). The Sages interpreted that verse: This term, hafla’a, I do not know what its meaning is. When the verse states concerning those liable to receive lashes: “And the judge shall cause him to lie down [vehippilo] and to be beaten before him” (Deuteronomy 25:2), you must say that this hafla’a is a term referring to lashes, and it is written that this hafla’a is administered in any case where one does not fulfill the verse “if you will not observe to perform all the matters of this Torah,” including those prohibitions punishable by death.

The Gemara objects: If so, and Rabbi Yishmael interprets the verses in that manner, those liable for failing to perform positive mitzvot should also be flogged, as those mitzvot too are included in “all the matters of this Torah.” The Gemara answers: Positive mitzvot are not included in this phrase, because “if you will not observe” is written, and this is in accordance with the principle that Rabbi Avin says that Rabbi Elai says, as Rabbi Avin says that Rabbi Elai says: Wherever it is stated in the Torah the terms: Observe, lest, or do not, it is nothing other than a prohibition. Since in this verse “if you will not observe” is written, only those who violate prohibitions are liable to receive lashes.

The Gemara objects: If so, one should also be flogged for violating a prohibition that does not involve an action, but the halakha is that one is not flogged in that case. The Gemara rejects that contention: “If you will not observe to perform” is written, and in violating a prohibition that does not involve an action, one performed no action.

The Gemara objects: One should also be flogged for violating a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva, where the Torah provides the means to rectify the transgression through performance of a positive mitzva, as it does involve an action. Yet the halakha is that one is not flogged for violating that type of prohibition. The Gemara rejects that contention: One is not flogged in that case because lashes are administered only for violation of prohibitions similar to the prohibition of muzzling an ox while it is threshing grain (see Deuteronomy 25:4). The Torah juxtaposed that prohibition to the halakhot of lashes in the same passage, from which it is derived that lashes are administered only for violations similar to muzzling, i.e., a prohibition that does not entail fulfillment of a positive mitzva.

The Gemara comments: Now that you have arrived at this understanding, all the previous objections can also be resolved in the same manner: No lashes are administered for failure to fulfill a positive mitzva or for violation of a prohibition that does not entail an action, because one is flogged for violation only of prohibitions similar to the prohibition of muzzling, which is a prohibition and involves an action.

The Gemara continues its analysis of the opinions cited in the baraita: And with regard to Rabbi Akiva, what is the reason he maintains that those liable to be executed are not flogged? It is written: “And the judge shall cause him to lie down and to be beaten before him, according to the measure of his wickedness” (Deuteronomy 25:2), from which it is derived with regard to one who commits one transgression: For one evildoing you can render him liable, but you cannot render him liable for two evildoings, i.e., one cannot receive two punishments for the same act. Therefore, execution suffices and he is not flogged.

And Rabbi Yishmael holds that this matter applies only with regard to one transgression punishable by both death and monetary restitution, or punishable by both lashes and monetary restitution. But death and lashes are not considered two separate punishments, rather both forms of physical punishment are together considered an extended death, with the lashes followed by the execution.

The Gemara asks: And according to Rabbi Akiva, if that is so, that one does not receive two punishments for one transgression, those liable to receive karet too should not be flogged. What did you say in response, that if they repented they are exempt from karet, and therefore they are flogged instead? Now, in any event, at the point when they are flogged they have not yet done so, i.e., repented.

Rabbi Abbahu says: The Torah explicitly included with regard to lashes those liable to receive karet, as is derived by means of a verbal analogy: “And they shall be excised [venikhretu] before the eyes of [le’einei] the children of their people” (Leviticus 20:17), from: “Forty he shall flog him…and your brother shall be dishonored before your eyes [le’einekha]” (Deuteronomy 25:3). Rabbi Abba bar Memel objects to this: If so, the inclusion of those liable to be executed with court-imposed death penalties should also be learned by means of a verbal analogy: “If from the eyes of [me’einei] the assembly it was performed unwittingly” (Numbers 15:24) stated with regard to idol worship, for which one is liable to be executed, from: “Before your eyes,” stated with regard to lashes. On that basis, one should derive that those liable to be executed with a court-imposed death penalty should also be flogged.

The Gemara rejects that objection: One derives by means of a verbal analogy le’einei from le’einekha, due to the similar prefix, but one does not derive me’einei from le’einekha.

The Gemara asks: And what significant difference is there between them that prevents derivation by means of a verbal analogy? But didn’t the school of Rabbi Yishmael teach a verbal analogy with regard to leprosy of houses? The verse states: “And the priest shall return [veshav] on the seventh day” (Leviticus 14:39), and another verse with regard to the priest’s visit seven days later states: “And the priest shall come [uva] and look” (Leviticus 14:44). This returning and this coming have the same meaning, and one can therefore derive by verbal analogy that the halakha that applies if the leprosy had spread at the conclusion of the first week applies if it had spread again by the end of the following week. Obviously, the less pronounced difference between me’einei and le’einekha should not prevent the teaching of a verbal analogy.

And furthermore, why not derive by means of a verbal analogy me’einei written with regard to court-imposed death penalties from le’einei written with regard to karet, since those two terms are more similar, just as a verbal analogy of le’einei from le’einekha was derived.

The Gemara answers: Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak received a tradition from Rabbi Abbahu that the reason those liable to receive karet are flogged and it is not considered two punishments for one transgression is that when the verse states: “According to the measure of his wickedness” (Deuteronomy 25:2), from which it is derived: For one evildoing you can render him liable, but you cannot render him liable for two evildoings, the verse is speaking with regard to an evildoing that is given to the jurisdiction of the court, not to an act of wickedness punishable at the hand of Heaven.

§ Rava says with regard to the dispute between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva: If the witnesses or other onlookers forewarned him that if he performs the transgression he will be sentenced to death, everyone, even Rabbi Yishmael, agrees that he is not both flogged and executed. When they disagree, it is in a case where they forewarned him that he will be sentenced to lashes. Rabbi Yishmael maintains that with regard to a prohibition in the Torah that potentially serves as a mandate for court-imposed capital punishment, one is flogged for its violation in a case where there is no actual death penalty, and Rabbi Akiva maintains that with regard to a prohibition in the Torah that potentially serves as a mandate for court-imposed capital punishment, one is not flogged for its violation even if no death penalty is imposed, as that prohibition is punishable only by death.

The Gemara asks: And according to Rabbi Akiva, if so, with regard to those liable to receive karet as well, they violated a prohibition in the Torah that serves as a mandate for karet and not for lashes. Rav Mordekhai said to Rav Ashi: This is what Avimi from Hagronya said in the name of Rava: Those liable to receive karet do not require forewarning, as in the case of one who fails to fulfill the positive mitzvot of the Paschal offering and circumcision the Torah punished them with karet even though it did not warn that it is prohibited to fail to fulfill the mitzva. Therefore, the prohibitions written in cases punishable with karet are written to teach that one can receive lashes for their violation, not to mandate the punishment of karet.

The Gemara asks: But perhaps the prohibition is written concerning those liable to receive karet with regard to liability to bring an offering for unwitting violation of the prohibition, not to teach that the transgressor will receive lashes, as for failure to fulfill the positive mitzvot of the Paschal offering and circumcision, for which there is no biblical prohibition, one does not bring an offering.

The Gemara rejects that suggestion: There, with regard to the Paschal offering and circumcision, that is not the reason that one does not bring an offering. Rather, it is due to the fact that all the mitzvot in the entire Torah whose unwitting violation requires the transgressor to bring a sin-offering are juxtaposed to and likened to idol worship. Just as idol worship is a prohibition about which the Torah commands: Sit and do not perform the transgression, and one who unwittingly performs the transgression is liable to bring a sin-offering, so too, with regard to any prohibition about which the Torah commands: Sit and do not perform the transgression, one who unwittingly performs the transgression is liable to bring a sin-offering. This serves to exclude these mitzvot of the Paschal offering and circumcision, concerning which the Torah commands: Arise and perform the mitzva, and one violates the mitzva by refraining from action. In those cases, one who unwittingly fails to perform these mitzvot is not liable to bring a sin-offering.

Ravina says: Actually, the reason Rabbi Akiva rules that those liable to receive karet are flogged is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דייקינן מדקתני חייבי כריתות במתניתין וחייבי מיתות לא קתני ש"מ מתניתין ר' עקיבא היא דתני ר' עקיבא חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן חייבי מיתות ב"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להן:
ותניא אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות ארבעים דברי ר' ישמעאל שנא' והפלא ה' הפלאה זו היא מלקות וכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת:
כל חיובין שבתורה שיש בהן לאו ישנן בכלל מלקות ארבעים חוץ מלאו שאין בו מעשה ולאו שניתק לעשה דבעינן לאו דומיא דלא תחסום שור בדישו וסמיך ליה קרא לחייבי מלקות וקסבר מלקות ומיתה מיתה אריכתא היא ואינה שתי רשעיות כגון ממון ומלקות.

ובא ר' אבהו ופירש טעמא דר' עקיבא ואמר בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות דגמר לה ג"ש לעיני מלעיניך. בחייבי מלקיות כתיב ונקלה אחיך לעיניך ובחייבי כריתות כתיב ונכרתו לעיני בני עמם מה לעיניך דכתיב התם מלקות אף לעיני דכתיב בחייבי כריתות מלקות ואקשינן ליגמר נמי ג"ש מעיני דכתי' באשת איש שזינתה דהיא חייבי מיתות ב"ד ונעלם מעיני אישה מלעיניך דמלקות ויהיו חייבי מיתות ב"ד במלקות:
ודחי' ואסיקנא כתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.

ברשעה המסורה בב"ד כגון מיתה ומלקות הכתוב מדבר אבל חייבי כריתות (שהיא) [היא] רשעה המסורה בידי שמים:

רבא אמר בחייבי מיתות ב"ד בדאתרו ביה למלקות ולא התרו ביה למיתה פליגי ר' ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ור' עקיבא סבר אין לוקין עליו. ואקשינן לר' עקיבא חייבי כריתות נמי לאו שניתן לאזהרת כרת הוא.

ודחו משמיה דרבא חייבי כריתות לאו בני אזהרה נינהו שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר:
ודלמא פסח ומילה משום דלא מייתי קרבן הוא דלא כתיבא בהו אזהרה דהא לא אתיא אזהרה אלא לחייב השוגג בקרבן. ודחי' לאו משום האי טעמא לא מייתי קרבן בפסח ומילה אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים שב ולא תעשה ועשה בשגגה (מי' חייב) [מיחייב] קרבן למעוטי פסח ומילה דקום עשה נינהו רבינא אמר (רבי) [טעמא דרבי] עקיבא לעולם שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן מאי קושיא הא לא עשו תשובה לא פסיקא מילתא דכרת דכל אימת דעשה תשובה מוחלין לו אבל מיתות ב"ד אינו כן:

גמרא: הא דאקשי' א"ה חייבי כריתות נמי מאי אמרת. ה"פ: אי אמרת בשלמא טעמיה דר"ע לאו משום דדריש כדי רשעתו אלא סברא הוא דחייבי מיתות כיון שאתה מקיים בו אותו הלאו שאתה ממיתו מאותו השם אין לך להלקותו שכבר קיימ' בו לאו שעבר עליו ובחייבי כריתות כיון שאם עשה תשובה אין ב"ד של מעלה ממיתין אותו אשתכח דלא מקיים ביה ההוא לאו הילכך מלקי' ליה. אלא אי אמרת טעמיה דר"ע משום דדריש ליה כדי רשעתו אפי' בחייבי כריתות נמי.
והא דאקשינן ליגמר מלעיניך ול"ק לן אמאי לא גמרינן מעיניך דכתיב גבי עדים זוממים לא תחוס עיניך ועדים זוממים בני מלקות נינהו היינו טעמא דלא אמרי' הכי משום דגבי ממון דכתיב יד ביד דהיינו דבר הניתן מיד ליד והתם לא לקו אלא בעדות בן גרושה וכיוצא בו שלוקין משו' והצדיקו.
ולהך לישנא דאוקימנא טעמא דר"ע משום ג"ש א"נ משו' רשעה המסורה לב"ד הא דקא נסיב לה תלמודא שאם עשו תשובה ה"ק מצינו חייבי כריתות למלקות ואין דנין חייבי מיתות מכריתות במה מצינו שאין דנין חמור מקל להקל עליך וחייבי כריתות קלין שאם עשה תשובה אין ב"ד שלמעלה ממיתין אותו וללישנא דרבא שאמר משום דאזהרת כרת לא צריך ברייתא לאו עיקר טעמא נסיב אלא טעמא דקרא הוא:

הא דאמרי' איתקש כל התורה כלה לע"ז. בתורת כהנים מפיק לה מדכתיב ועשה מא' מהנה אלא דילמא היינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דאליבא דר"ע מגדף אע"ג דלית ליה מעשה ורבנן ממעטי ליה כדאיתא בכריתות ומייתינן לה בפרק ארבע מיתות:

כבר ביארנו בכמה מקומות שכל שקבלו חכמים במקום אחד שיש בו גז"ש דנין אותה אע"פ שאין המלות שוות מכל וכל הואיל ודומות זו לזו בענין והוא שאמרו ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה וכבר ביארנו הענין בפירשנו ובחבור זה בראשון של יומא ובמקומות אחרים:

יש עבירות בתורה שנאמר בהן כרת ולא מיתת בית דין כגון חלב ודם וקצת עריות וכן הרבה ויש מהן שנאמרה בהן מיתת בית דין ולא כרת כגון מכה אביו ומקללו וגונב נפש וזקן ממרא וכן הרבה ויש מהן שנאמרה בהן מיתת ב"ד וכרת כגון עובד ע"ז ומחלל שבת וכל עריות שהן במיתה שהרי כלל כל העריות לכרת כדכתיב ונכרתו כל הנפשות העושות:

כל שעשה בשגגה דבר שאם עשאו במזיד היה בו כרת הן שהיה בדין כרת לבד הן שהיתה מצטרפת מיתת בית דין עם הכרת חייב חטאת ובלבד בשני תנאים אחד שהוא לא תעשה הא פסח ומילה שהן בעשה ויש בהן כרת אם נמנע מעשייתם בשגגה אין שם חטאת שנאמר אשר לא תעשינה והשני שיהא דבר שיש בו מעשה הא המגדף בשוגג אין בו חטאת שנאמר לעושה בשגגה וכבר ביארנו בהוריות שחמש וארבעים עבירות הם שמביאין על שגגתן חטאת על מ"ג מהם חטאת קבועה ועל שתים מהם עולה ויורד והם טמא שאכל את הקדש וטמא שנכנס למקדש:

גמרא אין בית דין שלמטה מוחלין כו' ועוד לגמר מעיני מלעיני דהא כו' כצ"ל:

שם אתרו ביה לקטלא כ"ע לא פליגי דאין לוקה כו' והיינו משום כדי רשעתו כו' וקשה דא"כ תקשי ליה לכ"ע כדפריך לעיל א"ה חייבי כריתות נמי מאי אמרת שאם כו' דאפי' לא התרו בו אלא למלקות ה"ל ב' רשעות דכרת לא צריך התראה כדמסיק ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ר' יצחק כו' האלה ונכרתו הנפשות גו' עכ"ל כצ"ל והס"ד:

בד"ה זו היא שיבה כו' מה שיבה חולץ וקוצה וטח אף ביאה חולץ כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה התם כו' מה ע"ז כו' אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו לשון כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ר' יצחק כו' ונכרתו הנפשות ולמה יצא כרת כו' עם העריות באחרי מות ונכרתו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ר"י אומר כו' מ"ד אלאו שבכללות כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל מ"ד אלאו שאין בו מעשה למ"ד דאין לוקין עליו וק"ל:

בד"ה ברשעה כו' גבי לאו דמחמר לאו שנתן כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מה ע"ז שב כו' לא תעשה [הוא אלא] הא דתנן כו' וזה מה שתעשה כו' עכ"ל ר"ל הלאו השמר דגבי פסח הכי משמע השמר אם לא תעשה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמ"מ שמעינן מלישנא קום ועשה דליכא בו שום לאו הקשה הר"ש מדרי"ש נהי דקרבן כו' א"כ לא לילקי עלייהו כו' וי"ל דמ"מ נהי דאיצטריכו לחלק כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' רבא אמר אתרו ביה לקטלא כ"ע לא פליגי וכו'. יש להקשות כיון דפליגי בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד א"כ למה השיב ר"ע שאם עשו תשובה וכו' וצ"ל דבחייבי כריתות אפילו אתרו ביה לכריתות חייב מלקות לכולי עלמא מטעם דאם עשו תשובה וק"ל:

גמ' דלאו דחסימה כו' נ"ב ומ"מ חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד לא ממעטינן מהיקשא לאו דחסימה דאטו מגרע גרע כדלקמן (מכות דף טו ע"א) ע"ש:

גמרא ומאי נ"מ והא תדבר"י ושב כו' ועוד לגמור מעיני מלעיני. לפמש"כ התוס' בנדה (כ"ב ב') ד"ה זו היא דפעמים לא נתקבלה הג"ש אלא למילף חדא לכאורה לק"מ הנך פירכי וצ"ע:

שם רבא א' אתרו ביה לקטלא כ"ע ל"פ דאין לוקה ומת כו'. עי' מהרש"א ול"נ דלאו מטעם ב' רשעיות אתי עלה אלא דכ"ע מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא והכא ה"ט כיון דממיתין אותו מחמת לאו זה דמיתת ב"ד איננה בלא אזהרה תו לא מצינן למילקי' מחמת זה הלאו עצמו וכדאמרינן לעיל (סוף ד' ד') ורבנן כו' ההוא מבע"ל לאזהרה לעדים זוממין וכפי שפי' התוס' שם וע"ש בסוגיא היטב ובתוס' ותראה שזה נכון בס"ד:

שם ח"כ ל"צ התראה. נ"ל דצ"ל אזהרה:

רש"י ד"ה פסח. כלומר אינן בכלל כו'. כצ"ל:

גמ' רבא אמר אתרו ביה לקטלא. עי' ברז"ה ורמב"ן סוף מסכתין:

שם ר"י סבר לאו שניתן. עי' סנהדרין דף ט ע"א:

שם חייבי כריתות ל"צ התראה. עי' יבמות דף נה ע"א ברש"י ד"ה לכרת נתנה:

שם התם לאו ה"ט. עי' ב"ק דף קה ע"ב תוספות ד"ה מאי. שבועות דף יח ע"ב תד"ה ל"ת. זבחים דף קז ע"א תד"ה אזהרה:

בגמרא מ"ט דר' ישמעאל כתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וכו' א"ה לאו שאין בו מעשה נמי וקשיא לי ואכתי מאי קושיא דלמא אין ה"נ דלר"י דיליף עיקר מלקות אפי' בחייבי מיתות משום דכתיב את כל דברי התורה א"כ מהאי טעמא גופא שפיר מצי ר"י למיסבר דעל לאו שאין בו מעשה נמי לוקה דהא משמע בפ"ק דמכות ובכמה דוכתי דפלוגתא דתנאי הוא מיהו מהאי דמכות אין קושיא כ"כ דהא למאן דמתני הא דעולא אדרבי יהודה דנותר מסקינן התם דר"י יליף לה מעדים זוממין וממוציא ש"ר וצד חמור לא פריך ע"ש א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דעולא לטעמיה התם ברפ"ק דמכות דעיקר מלקות בעדים זוממין איירי קרא דארבעים יכנו ומש"ה לא שייך האי פירכא דמה להצד השוה שבהן שכן קנס דאדרבה לפ"ז ליכא שום ילפותא למלקות בשאר חייבי לאוין משא"כ הכא בשמעתין דאמרינן דר' ישמעאל יליף עיקר מלקות דחייבי כריתות ומיתות ב"ד מקרא דאם לא תשמור ולא מעדים זוממין א"כ מקשה שפיר א"ה לאו שאין בו מעשה נמי דהשתא ס"ד דא"א שיסבור שום תנא דלאו שאין בו מעשה בדבר שאינו קנס ילקה ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שכתבתי ברפ"ק דשבועות דהא דפוטר ר' ישמעאל בשבועה דלשעבר מעולה ויורד היינו משום דסבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין ע"ש בחידושינו ובזה יש ליישב הך גירסא שהביאו רש"י ותוס' שם דאיכא מאן דגריס התם א"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין:

שם בגמרא ולר"ע א"ה חייבי כריתות נמי כו' אמר ר"א בפירוש רבתה תורה חייבי כריתות למלקות וכו'. וקשיא לי א"כ מאי מקשה הש"ס בר"פ אלו נערות ממתני' דאלו הן הלוקין אמתניתין דאלו נערות ומשמע התם דאליבא דר' יוחנן דקיי"ל כוותיה הוי עיקר הקושיא מעיקרא דה"ל למימר דמשלם ואינו לוקה ולפי סוגיא דשמעתין ל"ל הכי דהא בפירוש רבתה תורה הבא על אחותו למלקות דהא עיקר בפירוש רבתה תורה דאמר ר' אבהו דהיינו מג"ש מלעיני באחותו כתי' וכ"ש דקשה טפי אהך אוקימתא דר"י התם כאן שהתרו וכאן שלא התרו בו ודייק הש"ס אלמא קסבר ר"י היכא דאיכא ממונא ומלקות מילקא לקי וא"כ לפי סוגיא דהכא לעולם מצינן למימר דר"י בעלמא סבר ממונא משלם מילקא לא לקי והכא לענין מלקות וממון דחייבי כריתות שפיר איצטריך לשנויי כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו דהא בפירוש רבתה תורה אחותו למלקות ונ"ל לישב משום דבלא"ה קשיא לי אמתני' דהכא דפתח ותני אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' הא בסנהדרין פ' הנשרפין דף ע"ג מייתי הש"ס ברייתא דחייבי כריתות דעריות ניתן להצילו בנפשו ויליף לה מנערה המאורסה דכתיב בה חטא משפט מות לרבויי חייבי כריתות ומקשה הש"ס ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס ופירש"י שם דעיקר הקושי דכיון דאשכחן בעריות דחייבי כריתות צד מיתה בידי אדם כגון ניתן להצילו בנפשו שוב אין לחייב ממון משום דהוי כשתי רשעיות ואע"ג דלא מיקטל שייך בהו הך דרשא כדי רשעתו מטעם דלא חלקת כמו שפירש"י ע"ש ומשני הש"ס התם ומוקי ליה בכמה שינויי דחיקי או כתנאי א"כ לפ"ז לפי אוקימתא דר"א הכא דאמר בפי' רבתה תורה חייבי כריתות למלקות אטו נמי נימא דאיירי נמי הך מלקות דכתיב באחותו ותנא דמתניתין אלו הן הלוקין הבא על אחותו איירי נמי בהנך גווני דמשני הש"ס התם דהא ודאי בסתם אחותו דאיירי קרא ומתני' לא שייך בה מלקות דכיון דניתן להצילו בנפשו הוי שתי רשעיות מיתה ומלקות דומיא דמלקות וממון דמקשה הש"ס התם וכבר עלה בלבי לחלק בין ממון ומלקות ובין מיתה ומלקות לענין הך היקישא דלא חילקת א"כ לפ"ז הוה א"ש הנך סוגיות אלא דלע"ד אדרבה מסברא משמע איפכא דלענין מיתה ומלקות שייך טפי לומר לא חילקת כיון דסוף סוף ה"ל בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דכיון שניתן להצילו בנפשו ע"כ צריך להתרות בו בהאי לאו גופא שעי"כ מחוייבים להצילו בנפשו לכך נראה לי דהנך סוגיות דפ' אלו נערות ודפ' הנשרפים היינו לפי המסקנא דהכא דהא דשני ליה לר"ע בין כריתות למיתות ב"ד לענין מלקות לאו מהאי טעמא דבפירוש רבתה תורה אלא הא דחייב מלקות בחייבי כריתות היינו משום דאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו וסוברת הך סוגיא דהתם דבהך סברא לחוד סגי ולית להו הך ג"ש דלעיני מלעיניך א"כ מקשה שפיר כנ"ל לכאורה ועדיין צ"ע דמל' רש"י משמע דהא דקאמר בסמוך קבלה מיניה היינו דרבי ישמעאל בר' יצחק קיבלה מיניה דר' אבהו א"כ משמע דאפי' למסקנא נמי אית' להך ג"ש דלעיני ודו"ק:

ישנו בכלל מלקות ארבעים. השתא סלקא דעתך שאם התרו בו מיתה ומלקות לוקה ומת: שאם עשו תשובה כו'. לא גרסי' לה בדרבי ישמעאל: רבי עקיבא אומר חייבי כריתות. אם התרו בהם מלקות ישנו בכלל מלקות ולוקין ואין כאן משום חייבי שתי רשעיות שאתה עונשו מלקות עם הכרת ולמה אינן שתי רשעיות לפי שיכול לפטור עצמו מעונש הכרת על ידי תשובה מב''ד של מעלה אבל חייבי מיתות אינן בכלל מלקות שיש כאן שתי פורעניות מלקות ומיתה ומשילקה סופו ליהרג שאפי' יעשה תשובה אין ב''ד שלמטה מוחלין לו את המיתה: רבי יצחק אומר. אף חייבי כריתות שהתרו בהן למלקות אינן בכלל מלקות לפי שכל חייבי כריתות של עריות בכלל היו דכתיב (ויקרא יח) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וגו': למה יצאת כרת באחותו. לעצמה דכתיב בקדושים תהיו ואיש. (כי) יקח את אחותו וגו': לדונו בכרת. לכך שנה בכרת שלהן לומר שאין בהן עונש אלא כרת לבדו: לאו שאין בו מעשה נמי. אלמה אמרינן בכמה דוכתי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: דומיא דלאו דחסימה. שהוא כתוב אצל פרשת מלקות: ורבי עקיבא. כיון דאמר אי אתה מחייבו משום שתי רשעיות חייבי כריתות נמי לא לילקו דהא שתי רשעיות נינהו שעדיין עונש הכרת עליו: מאי אמרת. לשנויי הך קושיא: שאם עשה תשובה. הטעם שנתן למעלה שהוא יכול לפטור את עצמו מן הכרת ע''י תשובה השתא מיהא עדיין לא שב ואתה מלקהו בעוד עונש הכרת עליו: לעיני ונכרתו לעיני בני עמם וכתיב במלקות ונקלה אחיך לעיניך: נגמר מעיני. דכתיב בעבודת כוכבים אם מעיני העדה נעשתה לשגגה: זו היא שיבה כו'. למידין זה מזה גזירה שוה מה שיבה חולץ וקוצה וטח אף ביאה חולץ וקוצה וטח: ועוד נגמר מעיני. דמיתות ב''ד מלעיני דכריתות מה כריתות לוקה דהא גמרת לעיני מלעיניך אף מיתות ב''ד ילקה: קיבלה מיניה רבי שמואל. לתשובה זו מרבי אבא בר ממל ושני עלה ברשעה המסורה לב''ד הכתוב מדבר ב''ד הוזהרו שהם לא יחייבוהו שתי רשעיות כגון ממון ומלקות או מיתה ומלקות או מיתה וממון אבל כרת לא ע''י ב''ד הוא ויש לפרש קיבלה מיניה רבי שמואל מרבי אבהו תירוץ זה על אתקפתא דר' אבא בר ממל: דאתרו ביה למלקות. לחודיה: לאזהרת מיתת ב''ד. לאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב''ד: אין לוקין עליו. כשהתרו בו מלקות בלא מיתה לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה: פסח ומילה. אין בהן לא תעשה וענש להם כרת: לקרבן. שאם יעשה שוגג יביא קרבן: פסח ומילה. אין קרבן בשוגג שלהן כדאמרינן בכריתות בפ''ק הפסח והמילה מצות עשה כלומר אינו בכלל שאר כריתות למנותן עם שאר כריתות שנמנו שם כולם לומר שאם עשאום כולם בהעלם אחד חייב קרבנות כמספר הכריתות: התם לאו היינו טעמא. מה שאין מביאין קרבן על פסח ומילה אין הטעם בשביל שאין בהם אזהרה אלא בשביל שהם מצות עשה דהוקשה כל התורה כולה לענין קרבן לעבודת כוכבים שנאמר בפרשת שלח לך אנשים אצל קרבן עבודת כוכבים תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה כאן הוקשו כל עבירות שבתורה בשגגתן לעבודת כוכבים לענין קרבן מה עבודת כוכבים כרת שלו על דבר שהוא שב ולא תעשה כן והוא עמד ועשאו אף כל שב ואל תעשה אבל כרת של עמוד ועשה והוא ישב ולא עשה אין בו קרבן ופסח ומילה עמוד ועשה הוא אבל חייבי כריתות כגון אשר יעשה מכל (אלה) ונכרתו (ויקרא יח) לשון שב ואל תעשה הוא ואפילו לא נאמרה בו אזהרת לאו היה קרבן בא עליו:

רבי יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו פי' בקונטרס בכלל כל . העריות דכתיב ונכרתו (כל) הנפשות ולמה יצא כרת באחותו דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וקשה דהיה לו לומר דאחותו בכלל כל העריות היתה לכן נראה לפרש דחייבי כריתות בכלל מלקות הן דהא גמרינן דבכל לאו איכא מלקות מן והיה אם בן הכות הרשע ולמה יצאת כרת באחותו שהרי אחותו כתובה היתה עם העריות באחרי מות ונכרתו הנפשות אלא לכך יצאת בקדושים לדונו בכרת ולא במלקות כלומר אין חייבי כריתות לוקין: רבי יצחק אומר חייבי כריתות כו'. וקשה לרבי יצחק לאו דכל כריתות למה לי דהא אסיקנן דקרבן לא בעי אזהרה ושמא יש לומר דנכתבו לעונש יתירא מידי דהוה אלאו שבכללות ולאו הניתק לעשה: ורבי עקיבא מאי טעמא. נהי דאם חייבי מיתות אם עשו תשובה אין ב''ד של מטה מוחלין לו ומה בכך וליעבד ליה תרתי: ברשעה המסורה לב''ד הכתוב מדבר. וטעמא דרבי עקיבא משום כדי רשעתו ולפי זה בחייבי מיתות דלא התרו בו למיתה דליכא מיתה והתרו בו למלקות דהשתא ליכא אלא רשעה דמלקות לקי וקשה דבעלמא (שבת קנד.). פריך גבי לאו דמחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא ואין לוקין עליו ואף כי ליכא התם רשעה דמיתה וי''ל דהתם היינו כרבא דמוקי למילתיה דרבי עקיבא בהתרו בו למלקות ואפילו הכי לא לקי דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו.: מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה אף כו'. לאפוקי הני דהוי קום ועשה וקשה דא''כ מה אמר פרק בתרא דעירובין (דף צו.) לר''ע דאמר כי כתיב ושמרת את החוקה לפסח ואי איתא לר' אבין דאמר השמר לא תעשה הוא הא דתנן (כריתות דף ב.) פסח אין לו קרבן מפני שהוא קום ועשה ואם איתא קום ולא תעשה הוא ומאי פריך הא מ''מ אינה דומיא דעבודת כוכבים דהוי שב ואל תעשה וזה מה שתעשה וי''ל דמכל מקום

דף יג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד