דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

אלא, אמר רב אחא בריה דרב איקא: הכא במאי עסקינן, כגון שהכהו הכאה  שאין בה תשלומים בשוה פרוטה. שאז אין חובת תשלומים, אלא לוקה אז על הלאו של "לא יוסיף להכותו".

מה שאין כן בהכאה שצריך לשלם עליה יותר מפרוטה, שהוא נפטר בכך ממלקות, כי בפירוש ריבתה תורה חובל בחברו לתשלומים, ואין אדם משלם ולוקה.

ואף ישראל שהכה כותי או עבד, לוקה, כשלא משלם על ההכאה פרוטה. [59]

וכן מצינו דאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה.

ולא מקשינן הכאה לקללה. והיינו, על אף שאינו לוקה על קללת כותי ועבד, מפני המיעוט של עושה מעשה עמך, הוא לוקה על הכאת הכותי והעבד אף על פי שאינם עושים מעשה עמך, כי בהכאה לא נאמר מיעוט זה.

[ובסנהדרין פה ב נחלקו בכך, אם מקישים הכאה לקללה או לא, ולכן הוצרך להשמיענו התנא שלוקה, וסובר שלא מקשינן].

שנינו במשנה: חוץ מגר תושב. וכו'. [60]

"גר תושב" הוא גוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, והוא רשאי לשבת בינינו, ואנו מצווים עליו להחיותו.

ודייקינן ממתניתין, האומרת שמצד אחד אין ישראל גולין על הריגת גר תושב, ומצד שני, כשהרג בן נח ישראל, הוא אינו גולה אלא נהרג עליו.

אלמא, מוכח מכאן כי גר תושב - עובד כוכבים הוא. ולכן אין גולין עליו מצד אחד, ומצד שני אם הוא הרג ישראל אין לו כפרה בגלות על שהרג ישראל בשגגה, אלא הוא נהרג.

ומקשינן: אימא סיפא, גר תושב גולה על ידי גר תושב. הרי מצינו שאף הוא גולה, כשהרג בשגגה. ואם כן, הרי דינו כישראל לגבי גלות ולא כעכו"ם, וזה סתירה למה שמוכח מהרישא שדינו כעכו"ם לגבי גלות. לא מקשינן הכאה לקללה,

ומתרצינן: אמר רב כהנא: לא קשיא. אין כאן סתירה לפי שלגבי גלות הוא אינו כישראל גמור ולא כגוי גמור. ולכן:

כאן בסיפא, שדינו לגלות, היינו בגר תושב שהרג גר תושב, שדרגתם שוה, ולכן, כשהורגו בשוגג מתכפר בגלות, כי לגבי זה דינו שוה לישראל ההורג ישראל.

ואילו כאן, ברישא שנהרג, היינו בגר תושב שהרג ישראל. שלא די לו בגלות, אלא אף על שגגתו נהרג. שלענין זה דינו כעכו"ם. [61]

איכא דרמי, יש המקשים סתירה, לכאורה, של קראי אהדדי, ועל כך הם מביאים את דברי רב כהנא:

כתיב "לבני ישראל, ולגר ולתושב בתוכם, תהיינה שש הערים", ערי המקלט, להורגים בשגגה. ומשמע שגם לגר תושב נועדו ערי המקלט.

וכתיב מאידך "והיו לכם הערים למקלט".

ודרשינן "לכם", ולא לגרים.

הרי סתירה לכאורה בפסוקים בדין גר תושב שהרג בשוגג, אם גולה או לא.

ועל כך אמר רב כהנא את דבריו הנזכרים לעיל:

לא קשיא.

כאן, הפסוק שכתוב בו שגר לא גולה, מדובר בו בגר תושב שהרג ישראל, שאינו מתכפר בגלות.

ואילו כאן, הפסוק האמור בגר ובתושב הגולים לעיר מקלט, מדובר בגר תושב שהרג גר תושב. שהיות והרג את בן מינו, דהיינו גר כמותו, גולה ומתכפר על שגגתו.

ורמינהי, סתירה מהברייתא למשנתנו, שהרי בני נח, אזהרתן זו היא מיתתן, וכשעברו על אחת ממצותיהם נהרגים. [62]

ואמרו על כך בברייתא: לפיכך, גר ועובד כוכבים שהרגו - נהרגין, בכל מקרה, אפילו בשוגג, שאין בני נח צריכים התראה כדי להתחייב.

ודייקינן: קתני גר דומיא דעובד כוכבים, ומשמע שדינם שוה -

מה עובד כוכבים, לא שנא דקטל בר מיניה, עובד כוכבים כמותו, ולא שנא דקטל לאו בר מיניה, ישראל, דינו שנהרג ואינו מתכפר בגלות -

אף גר תושב, לא שנא דקטל בר מיניה גר תושב, ולא שנא דקטל לאו בר מיניה, דהיינו ישראל, דינו שנהרג. [63]

ואם כן, למה אמרה משנתנו, שנהרג רק כשהרג ישראל, אך כשהורג גר תושב כמותו הרי הוא גולה ומתכפר.

ומתרצינן, אמר רב חסדא:

לא קשיא.

כאן, משנתנו שאמרה גולה, מדברת באופן שהרגו דרך ירידה.

ואילו כאן, הברייתא שאמרה נהרג, מדובר שהרגו דרך עלייה.

וטעם החילוק תלוי בדיני ישראל.

בהורג דרך ירידה - דישראל ההורג באופן כזה גלי -

איהו גר תושב נמי, כשהרג בן מינו גר תושב, סגי ליה, דיו להתכפר בגלות.

אך ההורג דרך עלייה, דישראל ההורג באופן כזה פטור -

הוא, גר תושב שהרג בן מינו, נהרג.

וטעמו של רב חסדא הוא, לפי שדרך עלייה חמור הוא, שלא ניתנה עליו כפרה בגלות, ולכן גר תושב כוכבים נהרג בשגגה חמורה זו.

אך רבה חולק עליו, כי לדעתו דרך עליה קל הוא מדרך ירידה, וישראל פטור משום שהוא קרוב לאונס. [תוס'] ולכן, הקשה ואמר ליה רבה לרב חסדא: וכי לאו קל וחומר הוא -

ומה דרך ירידה, דישראל גלי - איהו, גר תושב, נמי סגי ליה בגלות.

דרך עלייה, דישראל פטור, כיון שהוא קרוב לאונס, איך יתכן לומר שאיהו, גר תושב שהרג גר תושב, נהרג!? [64]

אלא, אמר רבה, מה שאמרו בברייתא שנהרג, היינו ב"אומר מותר". שהיות ומעשהו הוא ביודעין, הרי אף שסבר שמותר, היה עליו לברר את הדין. וכיון שלא למד ולכן טעה, קרוב למזיד הוא. ובאופן כזה ישראל נפטר מגלות כיון שהיא לא מועילה לו לכפר עליו, ואילו גר תושב נהרג.

אמר ליה אביי לרבה: אם כן, שהעמדת את הברייתא ב"אומר מותר", אדרבא, צריך לפוטרו, שכן "אומר מותר" - אנוס הוא! ויפטר כמו ישראל, שאין צריך כפרת גלות כשאומר מותר. [65]

אמר ליה רבה: שאני אומר: "אומר מותר"

- קרוב למזיד הוא. ואזדו, רב חסדא ורבה שנחלקו כאן באוקימתא של הברייתא אם מדובר בדרך עליה או באומר מותר, הלכו לטעמייהו, לפי שנחלקו במקום אחר אם אומר מותר הוא קרוב למזיד או קרוב לאונס.

דאיתמר: גר תושב שזרק אבן להרוג, וכסבור שהורג בה בהמה, ונמצא אדם.

או שהיה סבור שהורג כנעני, ונמצא גר תושב -

רבה אמר: חייב מיתה, כיון שהיה לו לעיין היטב במי פוגע, כי "אומר מותר" קרוב למזיד הוא, כיון שהיה לו ללמוד ולא למד. ואף זה, שלא בדק מי יהרג על ידו הרי הוא כמזיד. וגר תושב נהרג כשהוא קרוב למזיד.

וישראל פטור, דלעיל [ז ב] ממעטינן מ"בשגגה" פרט לאומר מותר, כי לא מספיק לו עונש גלות כדי להתכפר.

רב חסדא אמר: פטור אף מגלות, משום שלדעתו "אומר מותר", אנוס הוא.

איתיביה רבה לרב חסדא, מדברי הפסוק, שאמר הקב"ה לאבימלך כשלקח את שרה מאברהם: "הנך מת על האשה אשר לקחת". אף שהיה אבימלך בגדר "אומר מותר", כי חשב ששרה אחותו של אברהם היא, ולא אשתו. [66]

ומוכיח רבה: מאי לאו, זה שאמר לו הקב"ה לאבימלך שהוא חייב מיתה, הכוונה היא שחייב מיתה בידי אדם, כדין בן נח. [67] ואם "אומר מותר" אנוס הוא - למה יהרג?

ודוחה הגמרא את ראייתו של רבה:, לא! מצד הדין היה פטור, שהרי אומר מותר הוא, והוא אנוס.

אלא שאמר לו שימות בידי שמים. [68]

דיקא נמי שעל דיני שמים הזהירו, דכתיב "מחטוא לי", ומשמעותו שהחטא רק כלפי שמים, ולא שעובר על דיני בני נח.

ומקשינן: ולטעמיך, האם נפרש כן גם מה שאמר יוסף לאשת פוטיפר, "וחטאתי לאלהים", שהכונה חטא היא לאלהים ולא לאדם? והרי אי אפשר לפרש כך, כי הרי אשת פוטיפר היתה אשת איש.

אלא, בהכרח, שבכל מקום החטא הוא אמנם לאלהים, אך דינו מסור לאדם.

הכא נמי, במעשה אבימלך, יתכן לפרש כי דינו מסור לאדם.

ונמצא שאין להוכיח מחיובו של אבימלך במיתה, אם חיובו הוא בדיני אדם או לא.

איתיביה אביי לרבה: הרי אבימלך חזר וטען לפני הקב"ה, "הגוי גם צדיק תהרוג".

והניחה הגמרא עתה, שהקב"ה הודה לו. שהרי אמר לו "גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת". ואם כן נוכיח איפכא, ש"אומר מותר" אנוס הוא.

ודחינן: התם, כדקא מהדרי ליה עילויה, שאמר לו הקב"ה שחייב מיתה מפני שלא למד, אף שאת המעשה עשה בתום לב, מחוסר ידיעה. וכדדרשינן בתשובת ה' לאבימלך: "ועתה השב אשת האיש, כי נביא הוא".

הערות

[59] באפיקי ים (ח"א יט י) הביא קושיא על אוקימתא זו: הרי אף אם הכהו הכאה שיש בה שוה פרוטה, ילקה, משום שתשלומי החבלה ניתנים לאדון. וכשמתחייב ממון לזה ומלקות לזה אינו נפטר בתשלומים מהמלקות. ותירץ, שנפטר משום תשלומי הריפוי, שהם ניתנים לעבד כדי להתרפאות בהם, ולא לאדון. אך באור שמח (פ"א מנערה בתולה הי"א) כתב שרק תשלומי נזק פוטרים ממלקות, ואילו על שאר תשלומים לוקה ואינו משלם. ובאפיקי ים דן עמו בזה (בח"ב לט, ובקונטרס אחרון). והביא תירוץ נוסף, לפי יסודו של הקצות החשן (תכד א), שאף את תשלומי חבלה משלם החובל לעבד ולא לאדון, אלא שרבו זוכה בהם משום הדין "מה שקנה עבד, קנה רבו". אך לגבי החובל, יש כאן תשלומין הפוטרים אותו ממלקות.

[60] הגדרת "גר תושב": הריטב"א כתב, שמצינו שלש הגדרות לגוי: גר תושב, בן נח, עכו"ם. והחילוק ביניהם, שעכו"ם לא מקיים שבע מצוותיו, בן נח מקיים מצוותיו, אך לא קיבלן על עצמו לפני בי"ד, וגר תושב הוא מי שקבל בפני בית דין לקיים שבע מצוות בני נח. ורק גר תושב מותר להתיישב בינינו בארץ ישראל, ואנו מצווים להחיותו. והרמב"ם (פ"ח ממלכים הי"א) כתב, שהוא נעשה לגר תושב רק אם קבלן על עצמו מפני שכך צוה ה' בתורה. אך אם עשאן מפני הכרע הדעת, הוא אינו נעשה גר תושב. ועיין באור שמח (פי"ד מאיסורי ביאה ה"ז), שכך פירש הרמב"ם את דברי הגמרא במסכת בבא קמא לז א: ראה הקב"ה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום - עמד והתירן להם! והיינו, שמצד מצוותיהם כבני נח, הם הותרו, ורק משום שהצטוו בתורה הם חייבים לקיים. והגרי"ז (במכתבים) כתב שעל אף שחייבים הגויים לקיים מצוותיהן, הרי כשמקבלים אותן על עצמם בפני בית דין, מתחדשת הלכה בגופם, לחלקם משאר בני נח. אך אין זו גירות, כי אם הם חוזרים בהם מקבלתם, שבים הם להיות כבני נח ואין להם יותר דין גר תושב. וחידוש זה, שצריכים לקבל עליהם את המצוות בבית דין כדי להעשות "גר תושב", הוא מה שהתחדש כשהצטוו בתורה, יותר על מה שהתחייבו נח ובניו.

[61] דייק הריטב"א מדברי רש"י, שלדברי רב כהנא שוב אין אנו מפרשים את הרישא של המשנה "חוץ מגר תושב" לשני צדדים, אלא רק באופן של גר תושב שהרג ישראל, אבל ישראל שהרג גר תושב, הרי הוא גולה על ידו. כי היות ואנו מצווים עליו להחיותו, הרי ההורגו צריך כפרה בגלות, אף על פי שההורגו במזיד אינו חייב מיתה. וזהו שנתחדש עתה בתירוצו של רב כהנא. והריטב"א פירש, שעיקר הדיוק בתחילה הוא ממה שאין ישראל גולה על הריגתו, ומשמע שאינו כישראל. וקושית הגמרא היא: ממה שהוא גולה על הריגת חבירו גר תושב, משמע שהוא כישראל שצריך לגלות על הריגתו. ועיין בחזו"א (בבא קמא י) שאף למסקנא, שגר תושב שהורג ישראל נהרג בעד אחד ודיין אחד, מכל מקום כשהרג גר תושב ודינו לגלות, צריך עדים ובית דין, היות שדין גלות הוא רק בדיני ישראל. אך במנחת יצחק (מצוה ת"י) כתב שגולה בעד א' ודיין אחד, כמו שהיה נהרג על ידם אם הרג במזיד.

[62] כך דעת רש"י. וסייע לו הריטב"א ממה שאמרו בסמוך, שעכו"ם נהרג בין על הריגת מינו ובין על הריגת שאינו מינו, ומדובר בשוגג. ובחזו"א (בבא קמא י) כתב, שלמסקנא ברייתא זו מדברת רק ב"אומר מותר", ולא בשוגג. אך הרמב"ן כתב, כי מה שאמרו חכמים, בן נח נהרג כשעובר על אחת מצוותיו אפילו כשלא התרו בו, זה רק כשעבר במזיד. כי לא מסתבר להרוג אדם שעבר עבירה בשוגג. [ועיין בשיעורי הגר"ש, שנחלקו בגדר "לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד"]. ורק כשהורג בן נח אדם מישראל הוא נהרג אפילו על שגגתו, כשם שהחמירו בישראל שהרג ישראל, שגולה, ועומד בספק מיתה מגואל הדם. והרמב"ם (פ"י ממלכים ה"א) כתב, שבן נח פטור על שגגתו בשאר מצוותיו, ורק כשהרג ישראל בשגגה הוא נהרג עליו. וכשהרג את חבירו בשגגה - הוא אינו נקלט בעיר מקלט, ויכול גואל הדם להרגו, אך אין בתי דיניהם הורגין אותו על הריגה בשגגה. ועיין אבן האזל (פ"ה רוצח ה"ג), שהרמב"ם והרמב"ן נחלקו בטעם שנהרגין. לרמב"ן, משום שדמו של ישראל חמור מנכרי. ולרמב"ם, משום שאדם מועד לעולם, וזה מדיני ישראל, ולכן כשהרג גוי בשוגג פטור. והביא בשם מרכבת המשנה, שאף כשהרג ישראל בשוגג אין בתי דיניהם הורגין אותו, אלא גואל הדם. והשיגו אבן האזל, שטעם הרמב"ם מורה להרגו בבית דין. ועיין שיעורי רבי שמואל (אות שנ"ה).

[63] רש"י פירש בגר תושב שהרג ישראל. ודייק ריטב"א מדבריו, שרק על ישראל נהרג בשוגג, אך כשהרג גוי בשוגג אינו נהרג. ובמנחת חינוך (מצוה ת) כתב, שגר תושב שהרג במזיד בן נח שמקיים שבע מצוות אלא שלא קבלם על עצמו בבית דין, נהרג עליו. אך בשוגג אינו גולה, שאינו צריך לעיר מקלט. והחזו"א (שם) הוכיח, שגר תושב פטור על שגגתו בהריגת גוי, שהרי לא יתכן שיהא חמור מהריגת גר תושב, שרק גולה עליו, וגלות הרי לא שייכת בגוי, וממילא פטור.

[64] האור שמח (פ"ו מרוצח הי"ב) ביאר מחלוקתם, שסברת רבה היא כמו שכתב הרמב"ם, שנפילה מדרך עליה "אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים, אלא כמו פלא הוא", ועיין לעיל הערה 4. ודעת רב חסדא, שדרך עליה קרובה למזיד, שאינה כדרך ירידה, כיון שבדרך ירידה היה הניזק צריך להשמר, וכיון שלא נזהר, הרי פשיעתו של הנהרג גם היא גרמה למיתתו. ואילו בדרך עליה לא היה על הניזק להזהר, ולכן ההורג נחשב קרוב למזיד. וביאור זה הוא כדרך הריטב"א, שלרב חסדא נחשב קרוב למזיד. אך ברמב"ן לעיל משמע, שרב חסדא סובר שגזירת הכתוב היא, שעל אף שהוא שוגג, הוא אינו גולה בדרך עליה.

[65] להלכה, כתב הרמב"ם (פ"י ממלכים ה"א): בן נח שידע שבא על אשת חבירו, וידע שהיא אשת חבירו, ולא ידע שהיא אסורה עליו, וכן אם הרג ולא ידע שאסור להרוג - הרי זה קרוב למזיד. וכתב הכסף משנה שפסק כרבה, לפי שהוא בתראי. ומה שכתב שם הרמב"ם, שאם טעה וחשב שהיא אשתו, דינו כשוגג ואינו נהרג, אף שרבה מדמה את הטועה בעיון באדם לטועה בדין - כי ההלכה כרבי יונתן במסקנא, שרק כשהיה לו ללמוד ולא למד נחשב כקרוב למזיד, ולא בהיה לו לעיין. ואין לדמות מה שכתב הרמב"ם לגבי גלות (פ"ו ה"י) שנתכוון להרוג בהמה והרג אדם הוא קרוב למזיד, שדין זה עולה על הטועה בין שני גופים, שהוא קרוב למזיד כשסטה מאחד לשני. אך הטועה בעיון אינו כטועה בדין. ועיין בערוך לנר באורך. ועיין באבי עזרי [פ"ה ה"ד]. ורש"י בכריתות (ב ב) כתב כרב חסדא ואביי, ש"אומר מותר" בכל דיני התורה נחשב כאנוס. ותמה הפרי מגדים (יו"ד צ"ט) שסתר משנתו, שכתב בבבא מציעא (נז א) שגזבר הקדש אשר סבר שמותר להלוות מעות הקדש להרוויח להקדש, מעל, כי שגגה היא, ולא פטרו כ"אומר מותר". ויש שחילקו בזה שלא טעה ועקר כל גוף העבירה, אלא טעה בפרטי הדין שזו שגגה היא.

[66] הקשה הגרעק"א, לפי שיטת תוס' (לעיל ז ב) שה"אומר מותר" בשאר מצוות, חוץ מרציחה, הרי הוא שוגג, אם כן, מה הקשה רבה מהאומר מותר באיסור אשת איש, והרי בן נח נהרג על שגגת שבע מצוות כמו שפירש רש"י. אכן, כבר הובאה לעיל [הערה] 62 דעת הרמב"ן שנחלק על רש"י, וסבר שברציחה החמירו יותר משאר מצוות. ומסתבר, שאף לרש"י לא הקלו בה יותר משאר המצוות, ולכן הקשה רבה, שאם נהרג ה"אומר מותר" בבעולת בעל של בן נח, דין הוא שגם ברציחה ב"אומר מותר", יהרג.

[67] תמהו רבים, הרי בעת האזהרה עוד לא קרב אליה, ואיך סלקא דעתך שיתחייב מיתה בידי שמים? ואם אחרי האזהרה יקרב אליה, הרי הוא מזיד, ואיך הוכיח רבה מפרשה זו שה"אומר מותר" חייב. וביארו, שמשמעות הפסוק היא, שאמר לו הקב"ה שאילו היה בא עליה קודם, היה מתחייב מיתה בידי אדם, ואף שהיה "אומר מותר". ועיין ערוך לנר.

[68] ואף שאונס פטור גם בדיני שמים, ביאר הריטב"א שבבן נח גם אנוס חייב. ועוד, שבענינו של אבימלך היה גלוי לפני הקב"ה שהוא קרוב למזיד יותר מאומר מותר. וביאר באילת השחר את דבריו, שאף על גב שאצל הקב"ה גלוי היה שהוא יותר קרוב למזיד, עדיין בדיני אדם נידון כאומר מותר. ולכן הוכיח המקשה ש"אומר מותר" חייב.

שאין בה בגובה התשלום שחייב עליה, כדי שוה פרוטה, ואז לוקים עליה. שאמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: אף שהמכה את חבירו משלם לו תשלומי נזיקין, ואינו לוקה, אם הכהו לחבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, כיון שאין בה כדי תשלום — הרי זה לוקה ארבעים מלקות חסר אחת, שעבר על "לא תעשה" שבתורה. ומעירים: וצריך לומר לשיטה זו שלא מקשינן [אין אנו מקישים, משווים] הכאה לקללה כפי שיש הסבורים כן, אלא אף על פי שבקללה האיסור הוא דווקא כאשר המקולל הוא "עושה מעשה עמך" ולא עובר עבירה, כגון כותי, מכל מקום לגבי הכאה, גם אם היכה אדם שאינו כשר — לוקה על הכאתו.

א שנינו במשנה: "הכל גולין על ידי ישראל, וישראל גולין על ידיהן, חוץ מעל ידי גר תושב" וכו'. ושואלים: אלמא [מכאן] יש להסיק שגר תושב גוי הוא, ולכן אין הוא גולה כשהרג ישראל. אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: גר תושב גולה על ידי גר תושב, ומכאן יש להסיק שאין הוא כגוי, שהרי אם גוי הוא — הלוא אין דין גלות בגוי, ונמצאת איפוא סתירה בין תחילת המשנה לסופה! אמר רב כהנא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן בסוף המשנה מדובר בגר תושב שהרג גר תושב שהריהו גולה, כאן בתחילת המשנה מדובר בגר תושב שהרג את ישראל שאינו גולה, משום שאין דינו כישראל שניתן לו להתכפר בגלות.

איכא דרמי קראי אהדדי [והיה שהשליך מקראות זה על זה, הראה סתירה ביניהם], כתיב [נאמר] בכתוב אחד "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט" (במדבר לה, טו), הרי שגר תושב גולה, וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר: "והיו לכם הערים למקלט" (במדבר לה, יב), ודיוק הכתוב הוא "לכם" — ולא לגרים תושבים, שאינם גולים! על כך אמר רב כהנא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאינם גולים — מדובר בגר תושב שהרג ישראל, כאן שגולים — מדובר בגר תושב שהרג גר תושב.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] לדין זה של המשנה ממה ששנינו בברייתא: לפיכך גר (תושב) וגוי שהרגו — נהרגין, ואפילו הרגו בשוגג. ונדייק: קתני [הריהו שונה] גר דומיא [בדומה] לגוי, שהרי שנה את שניהם יחד, והשווה את דינם. ומכאן נסיק: מה גוי לא שנא דקטל בר מיניה [לא שונה אם הרג את בן מינו] כלומר, גוי כמותו, ולא שנא דקטל דלאו בר מיניה [ולא שונה אם הרג את שאינו בן מינו, כגון ישראל] — הרי זה נהרג בכל מקרה. אם כן אף גר, לא שנא דקטל בר מיניה ולא שנא קטל דלאו בר מיניה [לא שונה אם הרג את בן מינו ולא שונה אם הרג את שאינו בן מינו] הריהו נהרג עליו, ואינו גולה לעיר מקלט!

אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן במשנתנו, שיש בו דין גלות מדובר שהרגו דרך ירידה, כאן בברייתא, שאין בו דין גלות מדובר שהרגו דרך עלייה. כיצד? אם גר תושב הרג גר תושב בשגגה דרך ירידה, שישראל גלי [גולה] על כגון זה — איהו נמי סגי ליה [הוא גם כן די לו] בגלות. ואולם אם הרגו דרך עלייה, שישראל פטור בכגון זה מגלות — הוא נהרג.

אמר ליה [לו] רבא: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? ומה דרך ירידה שישראל גלי [גולה] על כך, איהו נמי סגי ליה [הוא גם כן די לו] בגלות, ואינו נענש יותר. אם הרגו דרך עלייה, שישראל פטור, וכי איהו [הוא] נהרג ונענש יותר?!

אלא אמר רבא: בברייתא בה למדנו שגר תושב נהרג (אם הרג בשגגה גר תושב אחר) ולא גולה, מדובר באומר מותר, שלא חשב שיש איסור בדבר. אבל בשוגג — גולה, כבמשנה. אמר ליה [לו] אביי: הלוא אומר מותר אנוס הוא, שכיון שלא ידע כלל — הריהו כאנוס, ומדוע ייהרג? אמר ליה [לו] רבא: שאני אומר לא כך, אלא אומר מותר — קרוב למזיד הוא, שהרי מכל מקום נתכוון להרוג.

ומעירים: ורבא ורב חסדא אזדו לטעמייהו [הולכים הם לשיטותיהם] בענין זה. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: גר תושב שהרג אדם כסבור שהוא הורג בהמה ונמצא שהיה זה אדם, חשב שהרג גוי ונמצא גר תושב. רבא אומר: חייב מיתה, ומדוע? לדעתו אומר מותר קרוב למזיד הוא. ואילו רב חסדא אומר: פטור, שלדעתו אומר מותר אנוס הוא.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב חסדא: נאמר באבימלך מלך גרר, שלקח אליו את שרה אשת אברהם: "ויבוא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל" (בראשית כ, ג), והרי כאשר לקח את שרה חשב שהיא פנויה, שהרי אברהם אמר לו ששרה אחותו היא, ולפיכך סבר שהדבר מותר, ובכל זאת נאמר לו שהוא חייב מיתה. מאי לאו [האם אין] הכוונה — הנך ראוי להיענש במיתה בידי אדם בבית דין? ומכאן שהאומר מותר — חייב!

ודוחים: לא, הכוונה היא שחייב מיתה בידי שמים, אבל בידי אדם אין על כך עונש. ומעירים: דיקא נמי דכתיב [מדוייק גם כן שכן הוא, שהרי נאמר] "ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי" (בראשית כ, ו), משמע שהחטא הוא כלפי שמים בלבד, ובדיני אדם לא היה חייב.

ומקשים על כך: ולטעמיך [ולשיטתך], שכך אתה מדייק מן הכתוב, מה שאמר יוסף לאשת פוטיפר "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים" (בראשית, לט, ט), האם גם כן תדייק כך ותאמר שהכוונה היא רק לאלהים ולא לאדם? הלא חטא זה הוא ניאוף, ועונשו גם בדיני בני נח במיתה! אלא כוונת הדברים היא שהחטא הוא לאלהים, דינו מסור לאדם לבצע בו דין מוות, הכא נמי [כאן גם כן, באבימלך] אפשר לומר שחוטא הוא כלפי שמים ודינו מסור לאדם, ואם כן אין מכאן הוכחה.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא: הרי אמר אבימלך לפני ה' "הגוי גם צדיק תהרג" (בראשית, כ, ד), ואם אבימלך אומר כן לפני ה' ואין הקדוש ברוך הוא אומר לו שרשע הוא, משמע שהודה לו, ומכאן שהאומר מותר נחשב כאנוס! ומשיבים: אינו כן, התם כדקא מהדרי עלויה [שם הוא כפי שמשיבים לו תשובה משמים] שאינו צודק בטענתו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא" (בראשית, כ, ז),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that does not have the capacity to cause damage worth one peruta, as Rabbi Ami says that Rabbi Yoḥanan says: Although one who strikes another pays damages and is not flogged, if he struck him with a blow that does not have the capacity to cause damage worth one peruta, since there is no payment, he is flogged for violating a Torah prohibition. The Gemara comments: And according to this opinion, contrary to those who hold that based on their virtual juxtaposition (see Exodus 21:15, 17) or on an analogy between them, the halakhot of striking and cursing are identical, we do not liken striking to cursing. Therefore, although one is flogged for cursing another only if the other comports himself as an observant, God-fearing Jew, one is liable for striking another even if the other was a sinner, e.g., a Samaritan.

§ The mishna teaches: Everyone is exiled due to their unintentional murder of a Jew, and a Jew is exiled due to all of them, except for when it is due to a ger toshav. And a ger toshav is exiled due to his unintentional murder of a ger toshav. The Gemara comments: Apparently, one may conclude that a ger toshav is a gentile, and therefore he is not exiled when he unintentionally kills a Jew. Say the latter clause of the mishna: A ger toshav is exiled due to his unintentional murder of a ger toshav, indicating that his halakhic status is not that of a gentile, as gentiles are not liable to be exiled. There is an apparent contradiction between the two clauses in the mishna. Rav Kahana said: This is not difficult. Here, in the latter clause of the mishna, it is in the case of a ger toshav who killed a ger toshav that he is exiled; there, in the first clause, it is in the case of a ger toshav who killed a Jew. In the case described in the first clause he is not exiled, as his halakhic status is not that of a Jew, for whom the sin of unintentional murder of a Jew can be atoned through exile.

There are those who raised a contradiction between two verses. It is written: “For the children of Israel and for the stranger and for the resident [velatoshav] among them, shall these six cities be for refuge” (Numbers 35:15), indicating that a ger toshav is exiled. And it is written in a previous verse: “And the cities shall be for you for refuge” (Numbers 35:12), from which it is inferred: A refuge for you but not for a ger toshav, indicating that a ger toshav is not exiled. Rav Kahana said: This is not difficult. Here, the verse that indicates that they are not exiled is concerning a ger toshav who killed a Jew; there, the verse that indicates that they are exiled is concerning a ger toshav who killed a ger toshav.

And the Gemara raises a contradiction to the halakha of the mishna from a baraita, which teaches: Therefore, a ger toshav and a gentile who killed a person are killed, even if they did so unintentionally. The Gemara infers based on the juxtaposition of a ger toshav and a gentile in the baraita: The tanna teaches the case of a ger toshav in a manner similar to the case of a gentile: Just as with regard to a gentile it is no different in a case where he killed one of his kind, a gentile, and it is no different in a case where he killed one not of his kind, a Jew, as in either case he is executed and is not exiled, so too, with regard to a ger toshav, it is no different in a case where he killed one of his kind, a ger toshav, and it is no different in a case where he killed one not of his kind, a Jew, as in either case he is executed and is not exiled.

Rav Ḥisda said: The contradiction between the mishna and the baraita is not difficult. Here, the mishna is referring to a case where he killed him in a downward motion; there, the baraita is referring to a case where he killed him in an upward motion. Rav Ḥisda elaborates: If one ger toshav killed another ger toshav in a downward motion, which is a case where if the perpetrator were a Jew, he would be exiled, the ger toshav also suffices with exile. But if the ger toshav killed his counterpart in an upward motion, which is a case where if the perpetrator were a Jew, he would be exempt from exile, the ger toshav is executed.

Rava said to him: And is it not derived by means of an a fortiori inference to the contrary? If one unintentionally kills another in a downward motion, which is a case where if the perpetrator were a Jew, he would be exiled, the ger toshav also suffices with exile and nothing more, but if he killed in an upward motion, which is a case where if the perpetrator were a Jew, he would be exempt from exile, is he killed?

Rather, Rava said: The case in the baraita where a ger toshav is killed rather than exiled is where the ger toshav who killed another ger toshav says that it is permitted to kill the victim. If he killed him unintentionally he is exiled, in accordance with the ruling in the mishna. Abaye said to him: One who says that it is permitted to kill the victim is a victim of circumstances beyond his control, as he was unaware of the prohibition. Why, then, should he be executed? Rava said to him: That is not a problem, as I say that with regard to one who says that it is permitted, since he intended to kill the other, his action borders on the intentional.

The Gemara observes: And Rava and Rav Ḥisda follow their standard line of reasoning, as is indicated by the fact that it was stated that they disagree in the case of a ger toshav who killed a person. If he thought he was killing an animal and it was discovered that it was a person, or if he thought he was killing a gentile and it was discovered that he was a ger toshav, Rava says he is liable to be executed, as with regard to one who says that it is permitted, his action borders on the intentional. Rav Ḥisda says he is exempt, as one who says that it is permitted to kill the victim is a victim of circumstances beyond his control.

Rava raised an objection to the opinion of Rav Ḥisda from that which is written with regard to Abimelech, king of Gerar, who took Sarah, Abraham’s wife: “And God came to Abimelech in a dream of the night and said to him: You shall die for the woman you took, as she is a man’s wife” (Genesis 20:3). When Abimelech took Sarah he was under the impression that she was unmarried, as Abraham said that she was his sister. Despite the fact that Abimelech was one who says that it is permitted, he was liable to be executed for his action. What, is it not that he was liable to be executed at the hand of a court composed of people, indicating that one who says that it is permitted is liable?

The Gemara rejects that conclusion: No, it means that he was liable to be executed at the hand of Heaven, but not by a court. The Gemara adds: The language of the verses is also precise in this regard, as it is written: “And I also prevented you from sinning against Me” (Genesis 20:6), indicating that it was a sin vis-à-vis God and was not in the jurisdiction of a court of men.

The Gemara asks: And according to your reasoning that based on the formulation of the verse one concludes that it was a sin exclusively vis-à-vis God, where Joseph says to Potiphar’s wife: “And how can I perform this great evil, and sin to God” (Genesis 39:9), may one also infer that it was a sin vis-à-vis God and not vis-à-vis man? Joseph is referring to adultery, which is punishable by execution according to the Noahide laws as well. Rather, in that case it means that although he performed a sin vis-à-vis God, his judgment is given over to the ruling of man; here too, in the verse about Abimelech, it can be explained that although he performed a sin vis-à-vis God, his judgment is given over to the ruling of man. There is no proof from this verse with regard to the status of one who says that it is permitted to perform a transgression.

Abaye raised an objection to the opinion of Rava from the reply of Abimelech: “Will You even slay a righteous nation?” (Genesis 20:4). God appears to accept Abimelech’s contention, as He did not respond by calling him wicked, indicating that one who says that it is permitted to perform a transgression is a victim of circumstances beyond his control. The Gemara rejects that understanding. There, the reason for the rejection of Abimelech’s contention is as they responded to him from Heaven: “And now, restore the man’s wife, as he is a prophet” (Genesis 20:7).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא מקשינן הכאת עבד וכותי לקללתו ולא אמרינן כשם שישראל המקלל עבד וכותי פטור ולא קרינן ביה ונשיא בעמך לא תאור כך המכה אותן פטור אלא ישראל המכה עבד או כותי חייב:

חוץ מעל ידי גר תושב. כלומר אין ישראל גולה אם הרג גר תושב. אלמא גר תושב עובד כוכבים הוא ואסיקנא גר תושב שהרג ישראל נהרג וכ"ש עובד כוכבים שהרג ישראל. גר תושב שהרג גר תושב גולה שנאמר לבני ישראל לגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט וגו':

כסבור בהמה ונמצא אדם כו'. פי' גר תושב שהרג כסבור בהמה ונמצא אדם כנעני ונמצא גר תושב (רבה) [רבא] אמר חייב אומר מותר קרוב למזיד הוא רב חסדא אמר פטור אומר מותר אנוס הוא.

איתיביה רבא לרב חסדא הנך מת על האשה אשר לקחת והנה הוא לא לקחה אלא [שסבר] שהוא מותר וקתני הנך מת מאי לאו בידי אדם וש"מ אומר מותר חייב. ודחי לא הנך מת בידי שמים ופטור מדיני אדם. ודייקא מדכתב מחטוא לי ש"מ בידי שמים הוא. אי הכי האי דכתב ביוסף לאשת אדוניו וחטאתי לאלהים הכי נמי דדינו לשמים והא אשת איש (הא) [היא] (ודינם) [ודינה] בידי אדם. אלא הכי קאמר החטא לאלהים ודינו בידי אדם.

ומותיב אביי לרבא וכי האומר מותר חייב והכתיב הגוי גם צדיק תהרוג מכלל שאינו חייב.

הא דתניא (גבי) [לפיכך] גר וגוי שהרגו נהרגין פרש"י ז"ל שאשבע מצות קאי כלומר שנצטוו אשפיכות דמים. וקי"ל בדידהו אזהרה (יש להן) [שלהן] זו היא מיתתן לפי' נהרגין אפי' בשוגג שאין ב"נ צריכין התראה כדאמרי' בסנהדרין וכן פירש שם. ואינו מחוור בעיני שאין הדין נותן להרוג אדם בשוגג במצוה. ודאמרי' בסנהדרין בן נח נהרג בעד אחד בדיין אחד ושלא בהתראה ה"ל לאשמועינן רבותא דאפי' בשוגג.
[א]לא משמע שאין בן נח נהרג לעולם בשוגג אבל במזיד בלא התראה נהרג ומה גם שפיכות דמים אם הרג ישראל נהרג שהם אפילו לישראל לא ניתנה דמו של הרוג למחילה אלא גואל ועומד בספק מגואל הדם לפיכך עכו"ם נהרג עליו לעולם אבל קטל בר מיניה לרב חסדא כל דלאו בר גלות לרבה במזיד ובקרוב למזיד נהרג בשוגג ובאנוס פטור וכן בשאר ז' מצות שלהם והיינו דאמרינן מכין לבן נח שהיה לו ללמוד ולא למד. כלומר שהיה לו לחשוב שמא אסור הוא ולשאול על הדבר והיינו אומר מותר שהיה לו ללמוד שאסור. והא דאמרי' בפ"ד מיתות גבי מאי נינהו קטלא [בר] (בחרי) קטלי קטלת ליה לאו למימרא לעולם נהרג כמו שפירשנו שם דלא משכחת לה דינא אחרינא אלא מיתה במזיד דאלו קרבן בשוגג לית להו. וכן פי' ה"ר משה הספרדי ז"ל שבן נח בשוגג אינו נהרג אלא באומר מותר משו' שהיה לו ללמוד ולא למד.
והוי יודע שב"נ המוזכר בכל מקום היינו [אף] גר תושב אלא שב"נ הוא שנוהג במצות שלהם כהוגן עם חברו וגר תושב הוא שבא לב"ד ישראל וקבל עליו תורה יותר משאר בני נח שלא קבלם מפני שהוא מדקדק עליו ביותר. ועוד מפני מה אמרו ראה ז' מצות שנצטוו בני נח ולא קיימום עמד והתירם להם שלא יהו מקבלין עליהם שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה וזה שקבלם עצמו בב"ד ישראל מצווה ועושה הוא. והכי מפורש לה בפרק השוכר את הפועלים וגוי המוזכר בכל מקום הוא בן נח שלא הוחזק אם מקיים מצות שבהם אם לאו מסתמא אין (ראובן) [רובן] מקיימין אותן לפיכך דנו אותן מספק ולא הקפיד עליו אבל לא מעלין ולא מורידין ולא נתנה תורה ערי מקלט אלא לאלו שהם גרים אבל שאר ב"נ אין ערי מקלט קולטות מי' לדיני ב"ד שוים הם בשפיכות דמים כדפרישי':

המכה את חברו הכאה שאין בה שו"פ לוקה אחר שאין שם תשלומין ואזהרתו מלא יוסיף פן יוסיף ואפילו הכה את העבד שהרי ישנו במצות כאשה אבל הכה את הכותי או שאר הרשעים אין בה מלקות הוקשה הכאה לקללה מה קללה לא הוזהרה אלא בעושה מעשה עמיו אף בהכאה כן כמו שביארנו בסנהדרין:

עובדי האלילים שהרגו זה את זה בשגגה אין נקלטין שנאמר לבני ישראל ולגר ולתושב הא גר תושב שהרג בשוגג גר תושב חברו גולה כמו שביארנו ואם הרג את ישראל נהרג ואין צריך לומר בעובד אליל שהרג את ישראל וכל שגר תושב גולה דוקא בשהרג בדרך שהישראל גולה בו כגון שהרגו דרך ירידה אבל דרך עלייה פטור על חברו כישראל על חברו:

גר תושב שהרג את חברו על שעלה במחשבתו שמותר להרגו אין זה גולה אלא נהרג מפני שקרוב למזיד הוא והרי אינו בר התראה ועל זה אמרו שהיה לו ללמוד ולא למד ומעתה גר תושב שהרג כסבור בהמה ונמצא אדם או עובד אליל ונמצא גר תושב חברו הרי זה נהרג:

אף מה שהוא אונס גמור אם נתערבה בו צד פשיעה שגרמה את האונס נהרג שהרי אבימלך כשנאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת אמר הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא כלומר ונמצא שאני אנוס הגיעתהו התשובה כי נביא הוא כלומר פשיעתך גרמה לאונס זה שנביא הוא וממך למד שעיניך נתת בה ונתירא על נפשו שנאמר וישאלו אנשי המקום לאשתו וכי אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא מכאן לבן נח שנהרג אף באונסין הואיל ופשיעה גורמת האונס שהיה לו ללמוד ולא למד:

תוספות בד"ה אלמא גר תושב נכרי הוא מדקדק כו' ישראל שהרג גר תושב כו' ע"י כולן חוץ כו' אינו גולה על ידו וקא ס"ד דכיון כו' ולא גר תושב על ידי כו' ובתוספות דחק כו' דכל היכא דקתני חוץ אתי למעוטי מכללא ואם נאמר דאתי למעוטי דלא הוי כו' והכל על ידו וקשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל וחוץ משמע כו' ועוד דגר תושב לאו בכלל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ורמינהו צ"ל דרך עלייה כו':

בד"ה א"ל רבה כו' אמרינן בריש פ"ק ויש לומר כו' ביותר מירידה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואזדו כו' לא מקטל דאנוס הוא ואומר מותר מקטל דהיה לו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כסבור בהמה כו' אם בהמה וה"נ אמרינן אומר מותר כו' וצ"ל שנמצא אדם גר תושב וכן הא דקאמר [לעיל] נמי חייב איירי בגר תושב מדקאמר ונמצא גר כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דנמצא אדם היינו גר תושב ולא נמצא ישראל דאם לא כן אמאי קאמר רבה דחייב משום דקרוב למזיד הוא הא אפי' בשוגג גמור חייב הגר תושב שהרג ישראל כדמסיק לעיל והכא ע"כ איירי שהרוצח הוא גר תושב כמו שהוכיחו לפנינו ודו"ק:

בא"ד חייב מיתה קאמר דאומר מותר הוא כו' מתכוון לבהמה והרג אדם ול"ל קרא תיפוק ליה משום דחשיב אומר מותר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אלא דינו כו' מ"מ הוי דינו מסור לאדם פי' חייב כו' אף בדיני אדם משום דאין דינו היה כו' לפי שלא היו שם כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה התם כו' האיש כי נביא כו' שהיא א"א קאמר ליה הכי ויש לומר מדנצרך לומר כן שהיה כו' כמו לפי' הקונטרס והא דמסיק דהיה כו' עכ"ל כצ"ל:

התם כדאהדרו עילויה ועתה השב את אשת וגו'. וכתבו התוספות כדאהדרו ליה שלא היה צדיק כדמסיק כו' דה"ל ללמוד ורב חסדא לית ליה האי דרשא דכי נביא הוא כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא ודאי אף לרב חסדא דפטור בידי אדם מתוקמא שפיר כרב חסדא הך דרשא דכי נביא הוא דהשם יתברך לא הודה לו במה שאמר הגוי גם צדיק תהרוג אלא שהוא חייב הריגה בידי שמים כדמוקי רב חסדא הא דהנך מת על האשה וגו' דהיינו בידי שמים דהא עלה קאי הגוי גם צדיק תהרוג וגו' ואפשר לומר דמשמע לשון הריגה הגוי גם צדיק תהרוג וכדמסיק בן נח נהרג שהיה לו ללמוד כו' דהיינו בידי אדם שאין לשון הריגה נופל על בידי שמים רק על בידי אדם וק"ל:

ד"ה אלמא גר תושב נכרי הוא נ"ל דכן צ"ל אינו מדקדק מדאתי למעוטי גר תושב שהרג גר תושב לפי שאינו ממעט וכו':

רש"י בד"ה הגוי גם צדיק תהרוג קא ס"ד שהודה לו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלמא גר תושב נכרי הוא וכו' קאי אכל מה דלעיל מיניה ואף את"ל דהאי חוץ אתי למעוטי כו' כצ"ל:

בא"ד דהא לא קתני כללא כו' נ"ב ביש ספרים מחקו לה. כי לא הבינו ודדק:

גמרא כאן בגר תושב שהרג ישראל. דעת הרמב"ם הוא דישראל שהרג ג"ת גולה ע"י ועתוי"ט שהאריך ליישב שיטתו רק בס"ד כ' שמצא בספרי סתירה לדעתו ז"ל שדרשו שם רעהו פרט לגר והז"א פי' שם דר"ל פרט לגר שהרג את ישראל וא"כ אין כאן סתירה:

שאין בה שוה פרוטה. שאם יש בה תשלומי פרוטה משלם ואינו לוקה דילפינן בכתובות באלו נערות (דף לב:) בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין וכי אין בה שוה פרוטה לוקה שעבר על לא תוסיף פן יוסיף (דברים כה): ולא מקשינן הכאה לקללה. לומר שכשם שאינו לוקה על קללתו דכתיב בעמך כך לא ילקה על הכאתו ופלוגתא היא בסנהדרין דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש: חוץ מגר תושב. ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע''י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו: ל''ק כו' גר תושב שהרג גר תושב. גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות: לפיכך. אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקיי''ל אזהרתן זו היא מיתתן לפיכך גר תושב או עובד כוכבים שהרגו נהרגין ואפי' בשוגג שאין בני נח צריכין התראה כדאמרינן בסנהדרין (דף נז.): מה עובד כוכבים ל''ש קטל בר מיניה. עובד כוכבים כמותו: לאו בר מיניה. ישראל: אף גר תושב לא שנא קטן בר מיניה. גר תושב כמותו: דלאו בר מיניה. ישראל: באומר מותר. נהרג דלאו בר גלות הוא: ואזדו לטעמייהו. רב חסדא דלא בעי לשנויי באומר מותר דקסבר אנוס הוא ורבא דאמר נהרג: כסבור בהמה. ה''ז כאומר מותר שהיה לו ללמוד ואף זה היה לו לעיין ובגר תושב עסקינן: חייב. מיתה: מאי לאו בידי אדם. בדיני בני נח וזה אומר מותר היה כסבור אחות אברהם היא: לאלהים ולא לאדם. והלא יודע שהיא אשת איש: הגוי גם צדיק תהרוג. קס''ד שהודה לו הקב''ה אלמא אנוס הוא: כדקא מהדרי ליה עילויה. לא הודה לדבריו שהשיב לו תשובה שחייב מיתה שאינו צדיק בדבר שהיה לו ללמוד דרך ארץ כדמפרש ואזיל:

אלמא גר תושב עובד כוכבים הוא. (אינו) מדקדק מדאתי למעוטי גר תושב לפי שאינו ממעט אלא גר תושב שהרג ישראל שאינו גולה אלא נהרג וכן ישראל שהרג גר תושב דפטור דכן מוכיח לשון מתני' דקתני הכל גולין ע''י ישראל וישראל ע''י כולן חוץ מגר תושב דלא הוי בכלל דהאי הכל דאין גולין ע''י ישראל וכן ישראל אינו גולה על ידו (אלא) קא סלקא דעתיה דכיון דישראל אינו גולה ע''י גר תושב ולא גר תושב ע''י ישראל אלמא גר תושב דינו כעובד כוכבים א''כ הוא הדין גר תושב לגר תושב מידי דהוה אעובד כוכבים לעובד כוכבים ולכך קאמר אימא סיפא וכו' ומשני רישא דוקא קאמר גר תושב לישראל אבל גר תושב לגר תושב לא וכדמייתי בתר הכי מקראי ובתוספ' ראיתי שדחק לפרש דמעיקרא סלקא דעתיה דגר תושב וישראל גולין זה ע''י זה וחוץ דגר תושב דקתני במתני' אתא למעוטי שאין גר תושב גולה ע''י הכל ולא הכל על ידו ולא ידענא מאי קאמר חדא דכל היכא דקתני חוץ וכו' קאי אכל מה דלעיל מיניה ואף את''ל דהאי חוץ אתי למעוטי דלא הוי בכלל ישראל לגלות ע''י הכל והכל על ידו (מ''מ קשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל וחוץ משמע דאתי לאפוקי מכללא ועוד דגר תושב לאו בכלל ישראל הוא ואמאי איצטריך לאפוקי וע''ק דא''כ דס''ד מעיקרא דישראל וגר תושב גולין זה ע''י זה מאי קאמר אלמא עובד כוכבים הוא אי עובד כוכבים לא יגלה ישראל על ידו ולא הוא ע''י ישראל: דרך עלייה דישראל פטור הוא נהרג. וא''ת אכתי לא הויא דומיא דעובד כוכבים דאפי' דרך ירידה נהרג וי''ל דמ''מ הוא דומיא דעובד כוכבים מה עובד כוכבים לא שנא בר מיניה ל''ש לאו בר מיניה כו' ובכך הוי סגי דומיא דעובד כוכבים בחדא מילתא: אמר ליה רבא לא כ''ש הוא ומה דרך ירידה וכו'. וא''ת אדרבה היא הנותנת דרך ירידה ניתן לישראל לכפרה דסגי ליה בגלות אבל דרך עלייה לא ניתן לישראל לכפרה חמור הוא ואינו גולה דלא סגי בגלות דה''נ אמרינן ברפ''ק (לעיל דף ב:) וי''ל דלית ליה האי טעמא דדרך עלייה לאו משום דלא סגי ליה בגלות אלא משום דקיל הוא ביותר מירידה דהוי אנוס ביותר והלכך לא מצי אמרת דחמור ביותר מירידה: ואזדו לטעמייהו. רב חסדא דמוקי לה דרך עלייה ואז נהרג ולא מוקי לה באומר מותר משום דס''ל דאומר מותר אנוס הוא ולא מיקטל ורבא אית ליה איפכא דדרך עלייה לא מיקטל. אבל אומר מותר מיקטל דהיה לו ללמוד ולא למד: כסבור בהמה ונמצא אדם. רבא אמר חייב דהיה לו לעיין אם אדם אם בהמה. וא''נ אומר מותר היה לו ללמוד וצ''ל שנמצא אדם גר תושב מדקאמר ונמצא גר תושב וכן הא דקאמר חייב איירי בגר תושב דאי בישראל לא מיחייב אגר תושב ועוד דאי בישראל א''כ חייב דקאמר רבא חייב גלות קאמר וזה אינו דהא לעיל ממעטינן אומר מותר מגלות אלא על כרחך מיירי שההורג נמי גר תושב ורבא דאמר חייב חייב מיתה קאמר: דאומר מותר קרוב למזיד הוא. פי' משום דהיה לו ללמוד והכא נמי היה לו לעיין: ורב חסדא אומר פטור דאומר מותר אנוס הוא. וא''ת רב חסדא היכי מתרץ ברייתא דלעיל (דף ז:) דקתני פרט למזיד ואוקימנא דר''ל לאומר מותר ולדידיה הא אומר מותר לא הוי מזיד וי''ל דרב חסדא סבר דמ''מ קרי ליה מזיד משום דבמזיד נהרג שיודע בטוב שהוא הורגו וא''ת דבריש פירקין (דף ז:) אמרינן בבלי דעת פרט למתכוין לבהמה והרג לאדם ולמה לי קרא תיפוק ליה משום דחשיב אומר מותר כדמשמע הכא ואומר מותר הוינא ממעט מבשגגה וי''ל דלעיל מיירי כגון דאיכא בהמה ואדם לפניו ונתכוין לבהמה והרג אדם אבל הכא שלאותו דבר שנתכוין נמצא שהוא אדם ומשום הכי קאמר רבא שהוא קרוב למזיד: אלא דינו מסור לאדם וכו'. לפי הגי' ה''פ אלא אע''ג דכתיב וחטאתי לאלהים מ''מ הוי דינו מסור לאדם פי' חייב בדיני אדם וקשה דלישנא לא משמע הכי לכן נראה כאידך גירסא אלא דינו מסור לשמים וכו' פי' אלא לכך נקט וחטאתי לאלהים דאע''ג דחייב אף בדיני אדם משום דדינו היה מסור לשמים לפי שלא היו שם עדים הלכך אין דינו מסור אלא לשמים ה''נ דכתיב מחטוא לי היינו דדינו מסור לשמים ולא לאדם לפי שלא. ידע מעולם שהיא אשת איש ולעולם חייב בדיני אדם. כך נראה למשי''ח: התם כדאהדרו ליה. שלא היה צדיק כדמסיק ואזיל השב אשת האיש כי נביא הוא דה''ל ללמוד ורב חסדא לית ליה האי דרשא דכי נביא הוא אבל ליכא לפרושי דאהדרו ליה דכתיב ואם אינך משיב דע כי מות תמות שאחרי שהודיעו שהיא אשת איש א''ל הכי ומ''מ י''ל מדאיצטריך לומר לו כן ש''מ שהיה אומר לו שכך דינו גם למי שטעה לפי שהיה לו ללמוד ולא למד והא דקאמר אשת נביא הוא וכו' מילתא באפי נפשיה היא ולא משנויא הוא כמו לפירוש הקונט' והא דמסיק דהיה לו ללמוד כו' מיתוקמא שפיר גם כרב חסדא דמדרך ארץ יש לו ללמוד ומיהו נמי ניחא לשיטת קונטרס:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד