מכות ה ע"א

דף ה - א

להכרזה!

ללמדנו שצריך להכריז אחרי שמענישים אותם, ^[18] שעונשם בא על שזממו לחייב את הנידון, ובכך ייראו השומעים מלעשות כמעשיהם.

ואילו רבי מאיר - מ"ישמעו ויראו" נפקא לדין הכרזה. ולפיו, המשך הפסוק "ולא יוסיפו לעשות" הוא מיותר, ולכן הוא נדרש לאזהרת עדים זוממים.

מתניתין:

משלשין, מחלקים את עונש ההזמה בין העדים בשוה בעדות ממון, שעונשה ממון.

ואין משלשין, אין מחלקים את העונש במכות. ^[19] כאשר עדים זממו להלקות את הנידון, וכשהוזמו התחייבו מכות, אין מחלקים את המכות ביניהם, אלא כל אחד מהעדים לוקה את כל מנין המכות שזממו להלקותו.

כיצד? -

אם העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתיים זוז, ונמצאו זוממין, משלשין ביניהם.

אם היו שני עדים משלם כל אחד חצי, ואם שלשה משלם כל אחד שליש, וכן הלאה.

אבל, אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין - כל אחד ואחד מהעדים לוקה ארבעים.

ובטעם החילוק נחלקו אמוראים בגמרא.

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי, ^[20] שאם זממו העדים לחייב מלקות, כל עד זומם לוקה את כל הארבעים?

אמר אביי: נאמר "רשע" בחייבי מלקיות, [בספר דברים כה] "אם בן הכות הרשע".

ונאמר "רשע" בחייבי מיתות בית דין, [במדבר לה] "אשר הוא רשע למות".

ולומדים בגזירה שוה "רשע - רשע".

מה להלן, בחייבי מיתות, אין מיתה למחצה, אלא נהרגין כל העדים הזוממין ^[21] - אף כאן, כשזממו לחייבו מלקות, אין מלקות למחצה, אלא כל עד לוקה את כל המלקות, כמו שהוא היה נהרג במיתה גמורה אם היה מעיד על חברו עדות המחייבת אותו מיתה.

רבא אמר מקור אחר לכך שאין משלשים במכות:

בעינן, צריכים אנו לקיים בעדים "כאשר זמם", וליכא, אם ילקה כל עד רק חלק מהמלקות.

כי אם ילקה כל אחד מהעדים רק חלק מהמכות, אין את קיום העונש כאשר זמם, שהרי הם זממו להלקות את הנידון לבדו מלקות ארבעים בשלימות. ^[22]

ומקשינן: אי הכי, שבחלוקת עונש המלקות בין העדים לא מתקיים "כאשר זמם", הרי כשהעידו לחייב ממון, נמי ישלם כל אחד מהעדים ככל אשר זמם, ולמה משלשין ביניהם!? ומתרצינן: ממון - מצטרף! כיון שחיוב ממון הוא תשלום לנידון, יכול כל עד ליתן את חלקו, ומכולם יחד מקבל הנדון את כל אשר זממו להפסידו, ונחשב הדבר כתשלום אחד של "כאשר זמם".

אולם עונש מלקות - לא מצטרף! שאם נחלק ביניהם את מנין המלקות הרי כל עד בפני עצמו אינו נענש במלקות שלם, ואין מה שיצרפם למנין מלקות שלם שזממו להלקות!

[ועיין בהערה ^[23] ביאור הסברא בחילוק זה].

מתניתין:

אין העדים נעשים זוממין לבטל עדותם בתורת ודאי, לחייבם ב"כאשר זמם" - עד שיזומו העדים המזימים את העדים הזוממים עצמן!

שתהיה ההזמה בהם עצמם, ולא שיכחישום בעדות בענין התובע והנתבע, או בענין ההורג וההרוג. ^[24]

ומבארת המשנה: כיצד היא ההזמה בעדים עצמם, וכיצד היא ההכחשה בעדותם?

אם אמרו העדים הראשונים, הזוממים: מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש, בזמן מסויים במקום מסוים.

ואמרו להם העדים השניים: היאך אתם מעידין על אדם זה שראיתם אותו הורג את הנפש בזמן ההוא במקום ההוא? והרי זה לא יתכן שראיתם אותו עושה כך באותה שעה, שהרי נהרג זה, או ההורג זה - היה עמנו כל אותו היום שלפי עדותכם אירע בו המעשה, במקום פלוני! ואותו מקום הוא רחוק מהמקום שלדבריכם ראיתם בו את המעשה, ולא יכולתם לראות את המעשה הזה במקום שאמרתם.

ובהכרח, שעדותכם עליו בשקר יסודה!

זאת היא הכחשת העדות אך לא הזמת העדים עצמם, ולכן - אין אלו העדים הראשונים, נחשבים עדים זוממין, כי רק עדותם הוכחשה, ולא הוזמו הם עצמם, והרי זה נידון כשתי כתות המכחישות זו את זו, שיש להסתפק מה היא האמת.

אבל, אם אמרו להם העדים השניים לראשונים: היאך אתם מעידין שכך ראיתם בזמן פלוני במקום פלוני, והרי לא יכולתם לראות מעשה זה שהרי אתם הייתם עמנו כל אותו היום במקום פלוני אחר, ^[25] שהוא רחוק מהמקום שהיה בו המעשה, לדבריכם, ולא הייתם יכולים לראותו באותו היום באותו מקום -

הרי אלו, העדים הראשונים, נעשים עדים זוממין, ונהרגין הראשונים, הזוממים, על פיהם של השניים, המזימים. והאמינה התורה לעדים המזימים ולא למוזמים, כיון שהמזימים מעידים על גופם של הראשונים, שהיו במקום אחר. ואין הראשונים נאמנים להכחישם. ^[26]

וממשיכה המשנה ואומרת: אפילו אם אחר שהעידו השניים, המזימים, והזימו את הראשונים, באו עוד שני עדים אחרים, והעידו כעדות הראשונים.

ובאו שוב שני העדים המזימים הראשונים, והזימום, גם לעדי הכת השניה, הרי אלו נאמנים להזים גם אותם.

ואפילו שוב באו אחרים, עדי כת שלישית, והעידו כמו הראשונה, וגם אותם חזרו שני העדים המזימים הראשונים, והזימום.

אפילו היו מאה כתות עדים שהעידו כעדות הכת הראשונה, וכת אחת של מזימין הזימה את כולם בטענה שכולם היו עמם בזמן זה במקום אחר - כולם יהרגו על פי עדות שני המזימים. ^[27]

רבי יהודה אומר: כת המזימין הזאת - "איסטטית" היא זו! דהיינו, מלשון סוטה היא מהדרך הנכונה.

כי בהכרח, שהתייעצו העדים המזימים ביניהם, והחליטו להזים את כל העדים שיבואו להעיד על המעשה הזה.

ולכן אינו נהרג [אינה נהרגת] על פיהם של המזימים אלא רק עדי הכת הראשונה בלבד.

ובגמרא יבואר למה לא נבטל את עדותם גם לגבי הכת הראשונה.

גמרא:

דנה הגמרא מנא הני מילי שאין הזמה אלא כשמעידים על העדים עצמם שלא היו במקום המעשה? -

אמר רב אדא: דאמר קרא "והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו".

ומדיוק הלשון, שלא נאמר "והנה העדות שקר" אלא "שקר העד", ^[1] משמע שאינם זוממין - עד שתשקר גופה של עדות!

דהיינו, שיעידו על השקר בגופם של העדים.

דבי רבי ישמעאל, תנא: ילפינן מדכתיב "לענות בו סרה". ומפרשינן: עד שתסרה גופה של עדות! שהעדים המעידים יוסרו משם, מלהעיד, כאשר יבואו העדים המזימים ויעידו עליהם שהם לא ראו כלל את המעשה.

אמר רבא: אם באו שנים עדים, ואמרו: במזרח בירה [טרקלין גדול] הרג פלוני את הנפש.

ובאו שנים עדים אחרים להזימם, ואמרו: והלא באותה שעה - במערב בירה עמנו הייתם - חזינן, רואים אנו, אי כדקיימו, אם כאשר הם עומדים במערב בירה, יכול להיות דמיחזא חזו שהם יכולים לראות למזרח בירה - אין אלו זוממין. ^[2]

ואם לאו - הרי אלו זוממין.

ותמהינן: פשיטא?!

ומבארינן: מהו דתימא, שמא תאמר, שאי אפשר לדונם כזוממין, כי ליחוש לנהורא בריא, שמא עדים אלו רואים למרחק רב מכל אדם, ואולי הם כן ראו ממזרח למערב בירה, קמשמע לן ^[3] שלא חיישינן לכך, ומזימין אותם בכך.

ואמר רבא: באו שנים ואמרו: בעיר סורא, בצפרא, בשעת הבוקר, בחד בשבתא, הרג פלוני את הנפש.

ובאו שנים להזימם, ואמרו: הרי באותו היום בפניא, לפנות ערב, בחד בשבתא - עמנו הייתם בנהרדעא, המרוחקת מסורא.

חזינן, רואים אנו, אי, אם מצפרא לפניא, מהבוקר עד הערב, מצי אזיל ניתן לילך ולהגיע מסורא לנהרדעא - לא הוו זוממין.

ואי לאו, אם אי אפשר להגיע במשך יום אחד מבוקר ועד ערב מסורא לנהרדעא, הוו זוממין.

שהרי מוכח שלא היו עדים אלו במקום המעשה שהעידו עליו, בשעה שאירע.

וגם בזה תמהינן: פשיטא?!

ומבארינן: במימרא זו בא רבא לחדש, כי מהו דתימא ליחוש ל"גמלא פרחא", שמא באו העדים מסורא לנהרדעא בגמל קל ומהיר מאד, קמשמע לן ^[4] שאין חוששין לכך, אלא מזימים אותם בעדות זו.

ואמר רבא: באו שנים ואמרו: בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש.

ובאו שנים ואמרו: עמנו הייתם בחד בשבתא, ולא ראיתם באחד בשבת כדבר הזה, אם כי עצם דבריכם שהרג אותו פלוני את הנפש - נכונים הם.

אלא, שלא באחד בשבת הרגו, כדבריכם, כי אם למחרת, בתרי בשבתא, הרג אותו פלוני את הנפש ההיא.

ולא עוד, אלא אפילו אמרו העדים השניים: כבר בערב שבת הרג פלוני את הנפש! ונמצא שכבר היה ההורג ראוי לקבל עונש מיתה על מעשה שקדם לעדות העדים הזוממין.

בכל זאת, אלו הזוממין - נהרגין! ואין לפוטרם משום שבאו להעיד על אדם שכבר חייב מיתה, ונמצא שלא זממו להורגו, שהרי "גברא קטילא" הוא היה כבר בשעה שבאו להעיד עליו -

כיון דבעידנא דקא מסהדי על המעשה [שלדבריהם היה ביום ראשון] - גברא, הרוצח, שבאמת הרג עוד קודם לכן - עדיין לאו בר קטלא הוא. היות וכל עוד לא העידו ^[5] עליו בבית דין על מה שבאמת הרג ביום ששי שלפניו, הוא עדיין אינו חייב מיתה.

ולכן, העדים הזוממין בעדותם, אילו היא היתה מתקבלת ולא מוזמת, היו מחייבים מיתה לאדם שעדיין לא היה מחוייב מיתה, ונמצא שזממו להמית אדם שאינו חייב עדיין מיתת בית דין. ^[6]

ומקשינן לרבא: מאי קמשמע לן רבא בדבריו אלו?

והרי כבר תנינא, שנינו חידוש זה במשנה, שתיתכן אפשרות שהנידון חייב מיתה, ובכל זאת גם העדים הזוממין נהרגין על עדותן עליו.

דתנן [לקמן ו ב]: היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים מחלון אחר, אם אין מקצתם רואים אלו את אלו, הרי הן שתי כתי עדים.

לפיכך, אם נמצאת אחת מהן זוממת - הוא והן נהרגין. ואילו הכת השניה פטורה. ^[7]

הרי שנהרגין הזוממין, אף שעצם המעשה שהעידו עליו הוא נכון, וההורג עצמו נהרג על פי עדות הכת השניה. וטעם הדבר, כי בשעה שבאו להעיד עליו בשקר שהוא חייב מיתה, הוא עדיין לא התחייב מיתה בבית דין, אם כי הוא כבר עשה את מעשה ההריגה המחייבו מיתה. ומה חידש רבא?

ומתרצינן: סיפא, משום החידוש שבסוף דברי רבא, שיבוארו להלן, שאמר רבא "מה שאין כן בהזמת עדים שהעידו על גמר דין"

- איצטריכא ליה לרבא להשמיענו.

ולכן אמר כל מימרא זו, על אף שאין בה חידוש בפני עצמה.

כי אחר שאמר רבא בסיפא של דבריו, כפי שיבואר להלן, שבעדות על מיתה או על קנס, חיובו של הנידון תלוי בגמר דין, וחיוב העדים הזוממים תלוי אם העידו לפני גמר הדין או לאחריו, מעתה יש חידוש גם בדברי רבא ברישא. שבממון, שחייב בו הנידון גם לפני גמר דין - אין העדים הזוממים מתחייבים אם העידו אחר המעשה המחייבו, גם אם עדותם היתה עדות שקר, לפי שלא ראו את המעשה.

וזו היא הסיפא של דברי רבא:

באו שנים ביום שלישי, ואמרו: בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני בבית דין שבמקום פלוני למיתה על שהרג את הנפש.

ובאו שנים עדים אחרים והזימו אותם, ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם במקום אחר. אלא, אמנם כך היה, שהרג אותו פלוני את הנפש, וכבר בערב שבת בשבוע שעבר נגמר דינו של פלוני.

ולא עוד, אלא אפילו איחרו המזימים את הזמן שנגמר דינו, ואמרו המזימים: בתרי בשבתא, נגמר דינו של פלוני למיתה - אין אלו הזוממים נהרגין!

משום דאף לפי עדות המזימים, הרי ביום שלישי, בעידנא דקא מסהדי, בשעה שהעידו הזוממין - גברא, בר קטילא הוא. כבר נפסק דינו למיתה בית דין, ולכן ההורגו פטור, כי אין לו דם. ונמצא, שהזוממין לא באו לחדש עליו חיוב מיתה, שהרי הוא כבר נדון למות בית דין, קודם לכן.

והוסיף רבא ואמר: וכן לענין תשלומי קנס! שהמודה בקנס נפטר מתשלומים. ולכן גם בהם יש חילוק בין עדות על המעשה עצמו, לבין עדות שכבר נגמר דינו.

שאם באו שנים ואמרו: בחד בשבתא גנב פלוני בהמה מחברו, וטבח ומכר אותה, והרי הוא חייב בתשלומי כפל על הגניבה, ובתשלומי ארבעה וחמשה [כולל הכפל] על הטביחה או על המכירה.

ובאו שנים ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם. אלא שאמנם כך היה המעשה, אך רק בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר - הרי אלו הראשונים זוממין, ומשלמין, כיון שעוד לא התחייב בבית דין בקנס של תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, והיה הגנב יכול להפטר מהקנס על ידי הודאתו בו. ובעדותם זו באו לחייבו, ולמנוע ממנו אפשרות להפטר.

ולא עוד, אלא אפילו אמרו שהמעשה כבר היה בערב שבת, שאז הוא גנב וטבח ומכר, בכל זאת נחשבים העדים הראשונים כעדים זוממין ומשלמין, כיון דבעידנא דקא מסהדי - עדיין גברא, לאו בר תשלומין הוא.

לפי שעדיין לא חייבוהו בית דין בקנס, ויכול הוא להודות בקנס ולהפטר, ועל ידי עדותם הוא נפסד. ^[8]

אבל אם באו שנים ביום שלישי, ואמרו: בחד בשבתא גנב וטבח ומכר, וכבר נגמר דינו, וחייבוהו בית דין בתשלומי קנס.

ובאו שנים ואמרו, בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא שהמעשה וגמר הדין היו כבר בערב שבת, שאז הוא גנב וטבח ומכר, ונגמר דינו.

ולא עוד, אלא אפילו אמרו: בחד ^[9] בשבתא גנב וטבח ומכר, ורק בתרי בשבתא נגמר דינו, בכל זאת, העדים הראשונים אין משלמין, כיון דבעידנא דקא מסהדי עליו ביום שלישי, כבר גברא בר תשלומין הוא, שכבר חייבוהו בית דין בתשלומי הקנס כבר ביום שני, ולא הפסידוהו כלום.

ואף להודות ולהפטר, כבר אינו יכול, אחר שחייבוהו בית דין.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר איסטטית היא זו.

מתני' משלשין בממון ואין משלשין במכות. פי' העידו עליו שחייב לחברו מנה ונמצאו זוממין זה נותן חמשים וזה נותן חמשים זהו משלשין בממון. מאי טעמא דהני זוזי והני זוזי מצטרפי והוו להו כולהו מנה ונתקיים ועשיתם לו כאשר זמם הן זממו להענישו מנה לפיכך משלמין לו מנה. אבל מלקות דאי אפשר להצטרף כל אחד לוקח ארבעים:

מתני' אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו עצמן כו'. ראינו לרבותינו הגאונים ז"ל כי פירשו עד שיזומו עצמן עד שיחרישו ולא יכחישו המוזמין את המזימין ואנו קבלנו עד שיזימו עצמן [היינו] עד שיזומו העדים עצמן ויאמרו להן אתם הייתם עמנו במקום פלוני באותו היום שהעדתם שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני ואותו המקום צריך להיות רחוק מן המקום שהעידו בו העדים הללו. הלא תראה משנתינו דתני אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו עצמן מפרש כיצד מעידנו בפלוני שהרג נפש במקום פלוני כו' אמרו להם כו' אבל אמרו להם היאך אתם מעידין והלא אותו היום הייתם עמנו הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהן. ואמרינן בגמרא מנא הני מילי.

אמר רבה דאמר קרא והנה עד שקר העד עד שתישקר גופה של עדות. כלומר עד שישקר העד.

וכן לענות בו סרה.

אמר רבה באו ב' ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש ובאו אחרים ואמרו באותה שעה הייתם עמנו במערב בירה חזינן אי כי קיימי במערב בירה מצו חזו במזרח בירה האי דקטיל אינן זוממין דאמרינן הני והני קושטא קאמרי ואם לא יכלי למיחזא הרי אלו זוממין ולא אמרינן נהורא (דהאי) [דהני] בריא. וכן אם העידו ב' דבצפרא בחדא בשבא הרג פלוני את פלוני בסורא ובאו ב' ואמרו עמנו הייתם בו ביום בנהרדעא כו'. ואסיקנא לגמלא פרחא לא חיישינן. אמר רבא באו ב' ואמרו בחד בשבא הרג פלוני את פלוני ובאו ב' ואמרו בחד [בשבא] עמנו הייתם אלא בתרי בשבא הרגו ולא עוד אלא אפילו אם אמרו בערב שבת הרגו נהרגין דבעידנא דקא משהדי גברא לאו בר קטלא הוא. כלומר כיון שעדיין לא נגמר דינו להריגה נהרגין עליו. אבל אם באו ב' ואמרו בחד בשבא נגמר דינו של פלוני ובאו ב' ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אלא בערב [שבת] נגמר דינו ולא עוד אלא אפי' אמרו בתרי בשבא נגמר דינו אינן נהרגין דבעידנא דמשהדי גברא בר קטלא הוא דהא נגמר דינו מקמי הכי בזמן רב וכיון דנגמר דינו מקמי הכי בזמן רב כאילו הרוג מאותה (העד) [העת].

וכן לענין תשלומין וכו':
באו אחרים והזימו העדים באו אחרים והזימו המזימין ובאו עוד אחרים והזימו מזימי המזימין כולן ימותו. פי' המוזמין כולן ימותו שאומרים לעולם עם האחרונים האמת עד שיוזמו ר' יהודה אומר איסטסית היא זו.

מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה. איכא דקשיא ליה, וכי דנין איפשר משא"א וכדאקשי' בפסחים ובמס' נדה בפ' יוצא דופן ואיכ' דניחא דטעמיה דאביי משו' דאס"ד דינא הוא דסהדי' לא נעביד בהו אלא כדעבוד אינהו ומשלשין בין בממון בין במלקות (במכות) דהיינו כאשר זמם דכל חד בהם צירופא דחבריה הוא דמחייב ליה להאי א"ה גבי קטלא הוה לן למפטרינהו לגמרי דהא לא עבדי' בהו טפי ממאי דעבדי (טפי) והיינו כאשר זמם וכי היכי דכי אינהו אמרי פלוני חייב במלקו' מחצין המכות ביניהם משום כאשר זמם. וכיון שא"א לעשות כן ה"ל למפטרינהו מדחייבינהו רחמ' ש"מ אין משלשין אלא בממון. והאי תירוצא לא דייק לי כלל דא"כ לאו משום גזירה אתיא ליה לאביי אלא גלויי מילתא דגלי מילתא אמלקות.
אלא הכי הוא דאיכא למימר שאני ג"ש דעל כרחיך הקישן הכתוב וכי האי גונא אמרי' התם בפ' יוצא דופן אלא דפליגי אמוראי בהאי טעמא התם במס' נדה ואביי אית ליה אבל רבא משמע דלית ליה הכי ומ"ה אמר מלקות לא מצטרפא ולא משום דפליג אג"ש דרשע רשע אבל במס' כתובות משמע דרבא לית ליה ג"ש דרוצח רוצח ורשע רשע דאמר אביי התם אתיא רשע רשע ורבא אתי' מכה מכה אלא שא"א לומר כן דהא ברייתא תניא בפר' החובל וכן תניא בסנהדרין ולקמן נמי גבי מתני' דאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין אמרי' חייבי מלקות אתיא רשע רשע וגליות אתיא רוצח רוצח אלא ה"ק רבא הכא [התם ליכא] למימ' ג"ש לפי שאין דנין איפשר משא"א. א"נ משו' דסברא הוא ולא צריך ג"ש וכן נמי בסנהדרין פ"ק מ"ט דר' ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע. ורבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת ה"נ קאמר דג"ש לא צריך אבל בכתובות היינו טעמא דלא גמר רשע רשע משו' דלגבי לפוטרו מממון קאמרי' וכי קאמר רשע במלקות הוא דכתיב ומי' מכה מכ' (גמ' ליכא דר"נ) [גמר לה ר"ל] דכתיב גבי תשלומין והיינו נמי טעמא דרבי יוחנן דאמר חייב מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין ולא גמר מחייבי מיתות:

מהו דתימא ניחוש לגמלא פרסא קמ"ל. וא"ל דהא במס' יבמות בפרק האשה שלום אמר רבא אפי' לדידי דלא חאישנא הכא חאישנא דילמ' גמל' פרסא א"נ בקפיצ' א"נ מילי מסר.
ואיכא דמתרצי הכא לא חיישי' משום דלא שכיחא דאת"ל הכי הוה מימר הוו אמרי הני. והאי תירוצא לא נהירא משו' והצילו העדה דאינהו מחמת בעתותא לא אמרי אי נמי משום דסברי לא מהמנו לי' רבנן.
והראב"ד ז"ל פירש דהתם טעמא דמילי מסר עיקר ומשום דאיכא למיחש לההיא דשכיחא מילתא מפשי' טעמי דאפשר דהכי הוה מעשה ועיקר חששא ליתא אלא משום מילי מסר אבל לגמלא פרסא ולקפיצה בלחוד לא חיישינן וזהו הטעם הנכון. אבל מה שאמ' הרב ז"ל דאי לא תימא הכי היכי הזמה באיזה מקום. קשה לי א"ה היכי אתא רבא לאשמועי' דלא חיישי' לגמלא פרסא שפשיטא דהיינו חקירו' דאותו מקום. אלא אי מהתם ה"א ה"מ דקאמרי ליה אותו היום כולו שהיו מעידין עליו עמנו הייתם אבל מצפרא לפניא ומיום ליום חוששין לגמלא פרסא קמ"ל דלא שכיחי כלל ולמעוטא לא חיישי' אפילו בדיני נפשות:

מתני': באו אחרים והזימום. פירשו רש"י ורי"ף ז"ל באו אחרים והעידו שפלוני הרג את הנפש והזימום אלו המזימין לראשונים. ושוב באו אחרים והעידו באותה עדות שפלוני הרג את הנפש ובאו אותן המזימין עצמן והזימום אף לאלו כלן נהרגין שב' מזימין את הג' ואפי' מאה ר' יהודה או' איסטטית היא זו כלומר זו הכת צבעת היא שצובעת את הארץ בדם כאודם שצובע (בציצי') [בסטיס] וקוצה ואינה נהרגת אלא הראשונה בלבד. וטעמיה דרבי יהודה מפרש לה רבי יוחנן דהלכתא כותיה משום דאמרי' אטו כ"ע גביה הוו קיימי פי' גבי הך כת שהיא מזמת לכלן לפי' אין אנו מאמינין אותה ולפי' הקשו בגמ' איסטטית היא זו אפי' כת ראשונה נמי פטורה.
ומאי דאמרי' בגמרא לימא ר"ל דאמר כרבי יהודה י"מ דכי היכי דר' יהודה פסיל להנך משום חזקה בעלמא דאמרי' אטו כ"ע גבייהו הוו קיימי וכיון דאיכא חזקה במילתא חיישי' דסהדותא ריעא הוא ה"נ פסלי' לסהדי דההיא איתתא משום חזקה דאמרי' מכדי ההיא אתתא מייתא לכלהו ואמרה דכלהו ידעי בסהדותא והיכי איפשר דכלהו קיימ' גבה וידעי בסהדותא דידה וכיון דהך סהדותא נמי ריעא דהא אישתקור קמאי פסלין ליה משום הך חזקה וחיישי' דילמא משתקרי בתראי והיינו דמתרץ ר' יוחנן לקמן אבל הכא הני ידעי בסהדותא אבל הני לא כלומר אעפ"י שהיא הביאתן לב"ד כיון שנמצאו שקרנים אין כאן חשש לומר אטו כ"ע ידעי בסהדותא דקמאי לא ראו ולא ידע.
אבל רי"ף ז"ל שינה בכאן פירושו ואמר דקס"ד השתא דטעמי' דר' יהודה משו' דכיון דאתיא ליה כת קמיית' ואתזמי לא מקבלינן תו סהדי מהאי סהדותא אההוא גברא שהוחזקו כלם כמי שהוחזקה הכת הראשונ' דדילמא איכא דסני ליה ומהדר בתרייהו ושכיחי שקרני. וה"נ אמר ר"ל בדינא דאיתתא. ואע"ג דלא א"ר לקיש הכי אלא בתרד זימני ה"מ בהכחשה דאי לאו דאישתקורי תרי זימני לא הויא חזקה דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אבל בהזמה התורה האמינה, ובחדא זימנא הויא חזקה ולמאי דקס"ד השתא מאי דקתני מתני' אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד ל"ק לן דדינא הכי הוא דכת ראשונה מקבלין סהדותא ונגמר דינו של רוצח על פיה ולא השנייה. וכי אקשי' לעיל איסטטית היא זו וכו' ההיא קושיא אליבא דטעמיה דר' יוחנן דבמסקנא הוה אקשי' לה ודבר זה מפו' בהל' רבי' הגדול ז"ל.
זו היא הסכמת רבותי האחרונים ז"ל שפי' משנתנו כך הוא במ"ש שהכת הא' מזמת לכלן וכלן מעידין על אותו רוצח שהרג את הנפש.
והגאונים ז"ל פירשו באו אחרים הראשונים והזימום לאלו שהוזמו זוממין. ואפי' מאה אלו מזימין לאלו ואלו לאלו כלן נהרגין כלומר אותן שהזמה חלה עליהן זה פירשו הראשונים ז"ל. וכן מצאתי אני מפורש בדבריהם ואעפ"י שאינם נביאים הם בני נביאים ומימיהם שותים האחרוני' וזה לשון התוספתא מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום [הנדון פטור כת ראשונה חייבת ובאו אחרים והזימום] הנדון חייב וכת הראשונה פטורה והשניה חייבת. כת אחת נכנסת וכת א' יוצאה ואפי' מאה כלם חייבין ר' יהודה או' איסטטית היא ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. וטעמיה דרבי יהודה מפרש לה רבי יוחנן משום דאמרי' אטו כ"ע גבי הני הוו קיימי כלו' כיון שבאו ד' כתות כל אח' מזמת לחברתה אין נאמנים דחיישי' דילמא דאיכא ומהדר ומוגר ומייתי סהדי שקרי דאטו כנהו הני גבי הני הוו קיימי. ואיפשר שגרסת הראשונים הכי אטו כ"ע הני גבי הני הוו קיימי בהכי דאיק לישנא.
וא"ק לך ר' יהודה דקאמר אין מקבלין הזמה של כת ד' א"כ כת ג' נמי עדותה בטלה היא לפי שאי אתה יכול להזימה וכת ב' נמי אינן כעדים זוממין וכדאמרי' בפ' ואלו הן הנשרפין. וי"ל שאני התם דצא מקיימי עלייהו הזמה אף על גב (דאיתנו סבוראי) [דאיתזום בודאי] אבל הכא משום חששא בעלמא הוא דמבטלי' סהדותא ואלו ידעי' דקושטא קאמרי מקיימא עלייהו הזמה אלא דכיון דמבלבלא סהדותא כולי האי מבטלינן להו לכלהו למפרע:

המשנה הששית והכונה בה בענין זה החלק ג"כ והוא שאמר משלשין בממון ואין משלשין במכות כיצד העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים אמר הר"ם משלשין שיחשבו בתשלומי אותו הממון כפי מנינם ואמרה תורה במחוייבי מיתה אשר הוא רשע למות ואמרה במחוייבי מלקות אם בן הכות הרשע הנה כמו שיהרג כל אחד מהם כמו כן לוקה המלקות השלם:

אמר המאירי משלשין בממון ר"ל שחולקין התשלומין ביניהם עד שבין כלם יגיע לזה שהעידו עליו שיעור מה שהיו מפסידין אותו והרי הממון שבין כלם מצטרף ביד זה לשיעור מה שהיו באים להפסידו ואין משלשין במכות אלא כל אחד מהם לוקה ארבעים ואין צריך לומר אם העידו במיתה והוזמו שכלם נהרגין כיצד העידוהו שחייב לחברו מאתים והוזמו משלמין ביניהם מאתים אם שנים הם מנה לכל אחד ואם יותר משנים כפי מה שהם אבל אם העידו שהוא חייב מלקות והוזמו כל אחד ואחד סופג את הארבעים שאין מלקות לחצאין:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי והוא שאמר אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד מעידנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו אותו יום במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אם אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהם אמר הר"ם אמרה תורה והנה עד שקר העד ולא נאמר עדות שקר עד שתהיה העדות על עצם העדים לא על עצם הדבר שהעידו עליו והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו וכאלו אין שם עדות כל עקר ואמ' ונהרגים על פיהם ר"ל יהרגו העדים על פי אלו שהזימו ואע"פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של עדים ולא באו להעיד על עצמה של עדות לא לקיימה ולא לבטלה לפי שהם אומרים אנו אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג ואין עלינו לדעת עדותם אבל מה שאנו מעידין שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני ולפיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים:

אמר המאירי אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו בעצמן של עדים כלומר עמנו הייתם אבל בהורג או בנהרג אין זה הזמה לדונם בכאשר זמם אלא שהוא הכחשה לבטל עדותם כיצד מעידים אנו על איש פלוני שהרג את הנפש והם אומרים והלא ההורג או הנהרג עמנו היה במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו עמנו הייתם הרי אלו זוממין על הדרך שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שנים שהעידו ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש בזמן פלוני ובאו שנים אחרים ואמרו במערב בירה עמנו הייתם באותה שעה רואין אם העומדים במערב יכולים לראות מה שנעשה במזרח אין אלו זוממין שאפשר שראו ושמעו קול אדם אחר שהיה באמצע שהתרה בו ואם אין יכולין לראות הרי אלו זוממין ואין אומרים שמאור עיניהם גדול וחוש הראות שלהם דק ומגיע לרחוק יותר משיעור שאר בני אדם שאין משערין אלא בדבר הידוע ומצוי אצל הכל וכן אם אמרו שנים באחד בשבת בשעה ראשונה הרג פלוני את הנפש בטבריא ובאו שנים אחרים ואמרו בשעה עשירית של אותו היום הייתם עמנו בצפרי רואין אם אדם יכול לילך בשיעור שמשעה ראשונה עד שעה עשירית מטבריא לצפרי אפי' על ידי סוס אין אלו זוממין ואם לאו הרי אלו זוממין ואין אומרין גמל הפורח ר"ל קל המירוץ נזדמן להם שאין משערין אלא בדבר המצוי אבל לא לדברים הרחוקים אע"פ שאינן נמנעים וכן כל כיוצא בזה ושמא תאמר והרי במסכת יבמות פרק האשה שלום אמרו בשמועת ההוא דאשתכח בסורא דילמא בגמלא פרחא אזלינן אי נמי בקפיצה אי נמי מלי מסר תירצו גדולי קדמונינו שזו שביבמות דחויה ולא סמכו בה אלא על האחרונה והיא מילי מסר אבל לא באחרות שאם יש לחוש בזה הרי נפקע דין הזמה של מקום ואין לומר שלחומרא חוששין שכל שחוששין בו לחומרא אין הורגין בו מספק את המוזמין וי"מ שזו שביבמות הוא שחששו בה לגמלא פרחא מפני שרגלים לדבר שכן הוא שהרי לא נמצא עוד ענין מנהרדעא אלא זה ויש לחוש בה לדברים הרחוקים אחר שאינם נמנעים להחמיר באיסור אישות וי"מ הראיה בשבעל [הדבר] טוען כן אבל כל שאינו טוען אין בית דין טוענין לו וזו שבכאן הרי אין העדים טוענין כן ולשטה אם טוענין מקבלין מהם ולדעת ראשון אף אם טוענין אין מקבלין מהם וכן עקר:

באו שנים ואמרו באחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים אחרים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל למחרתו הרג פלוני זה את הנפש הרי רוצח זה וכת ראשונה נהרגים על פי כת שניה שאע"פ שמ"מ זה שהעידו עליו ראוי ליהרג מ"מ הם העידו עליו משעה שלא היה עדיין ראוי ליהרג ואע"פ שהרוצח נהרג הרי זוממין נהרגין מטעם שכתבנו וכמו שאמרו נמצאת כת אחת (נאמנת) [זוממת והוא] והם נהרגים והשניה פטורה כמו שיתבאר בפרק זה במשנה הי"א ולא עוד אלא אפי' אמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל אנו יודעים שמערב שבת הרגו שנמצא שקודם אותה שעה שהעידו עליו נתחייב זה הריגה מ"מ הם נהרגין שמ"מ אותה שעה שהעידו עליו לא נגמר דינו ליהרג ולא היה נחשב גברא קטילא ונמצא שהם העידו שקר על אדם שלא היה נחשב כגברא קטילא באותה שעה ושמא איזו נתעלמה ממנו שאלו אמרה היה ראוי לינצל בה ומה שפירשו בה גדולי הרבנים את הטעם דאילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר דרך פי' כתבוה ולא דרך פסק ובמחילה מכבודם אין לטעם זה מקום אלא לשמועת תשלומי הקנס הסמוכה לה:

באו שנים לפני בית דין בחמשי בשבת ואמרו באחד בשבת נגמר דינו של פלוני ליהרג ובאו שנים אחרים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל מערב שבת נגמר דינו אין אלו זוממין שהרי העידו על שעה שהיה בה גברא קטילא ולא עוד אלא אפי' אמרו המזימים באחד בשבת עמנו הייתם אבל למחרתו נגמר דינו אין אלו זוממין שאע"פ שהעידו על שעה שלא היה עדין גברא קטילא מ"מ הם העידו עליו בשעה שהיה ראוי ליהרג שהרי בחמשי בשבת העידו ובשני בשבת נגמר דינו:

אף לענין תשלומי קנס שהמודה בו פטור אם באו שנים לבית דין בחמשי בשבת והעידו שבאחד בשבת גנב וטבח חייבין שהרי העידו על שעה שעדין לא גנב וטבח ולא עוד אלא אפילו הקדימו זמן גניבתו וטביחתו ואמרו שמערב שבת גנב וטבח משלמין שמ"מ בשעה שהעידו עליו לא היה ראוי לשלם שבידו היה להודות וליפטר אבל אם באו שנים בחמשי ואמרו באחד בשבת גנב וטבח ונגמר דינו לשלם ובאו אחרים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל בערב שבת שלפנינו נגמר דינו לשלם או אפילו איחרו את זמנו ואמרו שבשני בשבת נגמר דינו לשלם אין המוזמין משלמין שהרי מ"מ ביום עדותם כבר היה זה חייב לזה:

כל מה שביארנו בענין עדים אלו בעדות נפשות שאינם זוממין י"א שמ"מ עדות מוכחשת היא ואין פוסלין אחת מהן אלא הרי הן כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו שאין פוסלין אותן לעדות לגמרי אלא שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה:

עדים שהוזמו אחר שהרגו שאין נהרגין כתבו חכמי הדורות שלפנינו שלענין פסול מיהא הזמה חלה עליהם ויש לפקפק הואיל ועדים זוממין חדוש הוא יש לומר שאין לך בו אלא חדושו וכל שלא הרגו הזמה חלה עליהם אבל לאחר שהרגו הואיל ואין כאן הזמה לענין הריגה אין כאן דין הזמה אף לפסלם ואין דינה אלא בהכחשה ר"ל ההורג או הנהרג עמנו היה ואין בדבר אצלינו בכדי להכריע:

המשנה השמינית וענינה ג"כ בביאור החלק הרביעי והוא שאמר באו אחרים והזימום אפילו מאה כלם יהרגו ר' יהודה אומר איסטיסיס היא זו אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד אמר הר"ם זה המאמר כי כשיעידו עדים שראובן הרג את שמעון והזימו גם כן קהת וחושים לאותם העדים השניים וכן שלישיים ורביעיים ואפילו באו אלף כתות זו אחר זו ויעידו כלם עדות אחת ושני עדים עומדים ומזימין את כלם יהרגו על פי השניים האלה ור' יהודה אומר כאלו הוא תמה מזה איסטיסיס היא זו גזור מן אסטיס והוא צבע שצובעין בו כעין תכלת ונקרא בערבי ריל"ג ופי' זה אמר כאלו עדות אלה המזימין יורה של צבעים כל מה שנגע בו יצטבע כמו שזה אומר שכל מי שיעיד אותה עדות יהרג אין נהרגין אלא כת ראשונה בלבד ואין שומעין מאותן שבאו אחר כן ואין הלכה כר' יהודה לפי שאלו נתבררה עדות העדים ולא ימצא להם מזימין היה נהרג ראובן עם העדים הראשונים שהזימו וגם כן אלו באו העדים ויזימו קהת וחושים יהרג ראובן וקהת וחושים וינצלו העדים ועל זה תקיש:

אמר המאירי באו אחרים והזימום אפילו הם מאה כלם יהרגו פי' כבר ביארנו בדין הזמה שהיא בשבאו עדים שפלני הרג את הנפש ביום פלני ובאו עדים ואמרו ביום פלוני עמנו הייתם ועכשו הוא אומר שאם באו עדים אחרים ומעידים על ההריגה כעדותה של ראשונה ובאו אלו שהזימו את הראשונה גם כן ומזימין את אלו לומר ביום פלני עמנו הייתם וכן אח"כ באה עדות שלישית והעידה על ההריגה כראשונה ובאו אלו המלומדים להזים והזימו גם את אלו וכן כל כת שתעיד על ההריגה באים אלו השנים ומזימים אפילו היו אותם המעידים על ההריגה מאה כתות כלם יהרגו על פי אלו השנים אמר ר' יהודה איסטסיס היא זו וכי יורה של צבע היא שכל הנוגע בה יצטבע אלא אין נהרגין אלא כת ראשונה בלבד וטעמו של ר' יהודה י"מ מפני שהוא סובר שכיון שהוזמה עדות ראשונה אין מקבלים עוד עדות אחרת על אותה הריגה שכבר הוחזק גואל הדם ומביא אותן העדים בשקרן כמו שאמרה ריש לקיש בגמ' בההיא דאייתית סהדי ואשתקור אייתית סהדי ואשתקור ומאחר שאין הורגין על פיהם אין נהרגין על פי הזמתם ואין זה נכון שהרי לא אמרה ריש לקיש אלא כשהוזם העדות שני פעמים עדות אחר עדות אבל בעדות שניה לא אמרה אלא שיש מתרצים דההיא בהכחשה היא ואי לאו דאשתקור תרי זימני לא מחזיקינן להו אבל בהזמה אפילו,,, ואין נראה כן ועוד לדעת זה היאך שאלו בגמרא לדעת ר' יהודה שאפילו כת ראשונה לא תהרג עד שלא נתישבו לפרשה יפה לדעתו והרי אם לא הוזמה כת ראשונה היינו הורגים על פיה אלא עיקר הפירוש ר' יהודה אומר איסטיסיס היא זו בניחותא כלומר כת זו המזמת יורה מלאה צבע היא שצובעת כל הבא אצלה אף זו חשובה היא להזים כל הבא להעיד והוא שאמרו בגמ' אטו כלי עלמא גבייהו דהני הוו קיימי אלא באמת סרך שקרות יש בעדותם ומתוך כך היה ראוי לשאול שאף ראשונה לא תהרג ומתוך כך י"מ מלשון שטה מעליו ועבור כלומר נוטה מדרך האמת ומ"מ הלכה כחכמים וי"מ משנתנו כשבאו עדים והזימו את המזימין כגון שבאה כת אחת והעידה על פלני שהרג את הנפש ובאה הכת השניה והזימה שהדין להרוג כת ראשונה ולהציל את הפלני ואמר שאם באה כת שלישית והזימה את השניה יהרג הפלני והכת השניה ואם באה כת רביעית והזימה את השלישית ינצל הפלני ותהרג השלישית וכן אפילו הן מאה כתות זו מזמת את זו דנין על פי האחרונה על הסדר שכתבנו ומה שאמר כלם יהרגו ר"ל כל אותם שהזמתן מתאמתת על פי הזמת האחרונה ואמר ר' יהודה שאין נהרגין אלא כת ראשונה ר"ל להזמה והיא השניה על פי השלישית ומ"מ אע"פ שלענין פירוש אין הדברים נראין כל כך לענין פסק מיהא יש צורך להזכיר את הענין:

לענין ביאור ואף בתוספתא הוזכרה בנוסח זה מעידין אנו באיש פלני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנדון פטור וכת ראשונה חייבת באו אחרים והזימו את המזימים הנדון חייב וכת ראשונה פטורה ושניה חייבת כת אחת נכנסת וכת אחת יוצאה כלן ידונו כלומר כל שהזמתן מתאמתת על פי האחרונה ר' יהודה אומר איסטיסיס היא זו אין נהרגין אלא כת ראשונה ר"ל ראשונה להזמה דהינו שניה על פי שלישית כמו שביארנו ויש מקשין לר' יהודה שאין מקבלין הזמה של כת רביעית יבטל עדות השלישית שהרי אי אתה יכול להזימה ואף כת שני' אינה בזוממי זוממין שאינו עדות כמו שביארנו בסנהדרין פרק שריפה ותירצו בה שאין אומרין כן אלא במקום שאף בהזמה גמורה אין הזמה הלה עליהם ואף בזו הלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

גמ' סיפא איצטריכא ליה משא"כ בגמר דין באו שנים כו' ולא עוד אלא אפי' אמר בתרי בשבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו אין כו' גברא בר תשלומין הוא ר"י אומר אסטטית היא כו' אי אסטטית כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכן לענין קנס כו' לבר חיובא כל כמה דלא נגמר דינו בממון הוי כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' ד"ה דבעידנא דאסהידו עדים וכו' דאם כן כל חייבי מיתות ב"ד וכו'. כלומר דלא אשכחן זה אלא גבי קנס שהמודה בקנס פטור ויליף לה מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו:

ד"ה וכן לענין קנס אבל ודאי לענין ממון לא וכו' משום שאינו ספק כ"כ וכו' פי' אבל בקנס משלמין משום דאי הוה מודה הוה מפטר:

גמ' מסורא לנהרדעי נ"ב פי' אפי' בסוסים ובפרדים ודו"ק:

שם ואמר רבא באו כו' כצ"ל:

במשנה. משלשין בממון. עי' לעיל (רד"ג) במש"כ רש"י על לישנא דמשלשין וכן התוי"ט נדחק בזה ול"נ דשיגרת לישן הוא ממתניתין דב"ב (נ"ו) ע"ש וכה"ג תמצא הרבה ומהן בשבת (מ') בתד"ה הלכה ובב"ק (קט"ז) בד"ה הכרעה וע' כתובות (ק"ד) מהו שתשלש ובפרש"י ובב"ב (קמ"ו) ובתוס':

שם במשנה ב'. היאך אתם מעידים כו' אותו היום במקום פלוני כו'. לכאורה נ"פ שאם הי' אותו מקום רחוק מהמקום שמעידין ד"מ ב' ימים ואמרו עמנו הייתם יום קודם או אחר יום שמעידין עליו במקום פלוני הרחוק כנ"ל שנהרגין (עי' לקמן בגמרא א"ר באו שנים ואמרו בסורא כו') ולישנא דאותו היום שבמשנה י"ל דלא קאי על אותו יום שאמרו העדים אלא דר"ל איזה יום שיהי' רק שהמקום רחוק כ"כ עד שא"א לבוא מזה לזה במשך זמן שבין אמירת אלו לאלו ולכן תמיהני על לשון הרמב"ם בפי"ח מה"ל עדים ה"ב שכ' אבל אם א"ל א"א יודעים אם הרג זה ביום זה בירושלים כו' שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל כו' ע"ש והלא בין ירושלים לבבל מהלך כמה ימים ואפ"ה כ' ביום זה:

רש"י ד"ה וכי לענין. גוף המעשה לעדות של גמ"ד. כצ"ל:

תוס' ד"ה וכן. כל כמה דלא נגמר דינו בממון הוי בר כו' כצ"ל [וכ"ה כוונת הרש"א רק להגיה במקום דכל צ"ל כל ובמקום נמי צ"ל בממון דלא כמ"ש בשמו בגליון ואם היתה כוונתו למחוק ממלת נמי עד מלת בממון ולהוסיף מלת הוי אחר מלת בממון הל"ל "בממון הוי קרוב כו'" עכ"ל כצ"ל]:

גמ' רבא אמר בעינן כאשר זמם. עיין כתובות לה ע"א תוס' ד"ה רבא:

תוס' ד"ה וכן וכו' אבל בעדות נפשות. תמיהני למאי הוצרכו לזה ולא בפשוטו דבממון אף דליכא עדים כלל אלא הוא בעצמו אומר לא כי אלא לויתי בע"ש או בב' בשבת מ"מ ליכא דין הזמה דהעידו בבר חיובא דאף דבלא עדים לא היה הב"ד יכולים לחייבו מ"מ הוא בעצמו שיודע האמת בר חיובא הוא ומוטל עליו לשלם משא"כ בקנס דלקושטא דמלתא אינו מוטל עליו לשלם דכ"ז שלא חייבוהו ב"ד אינו מחויב כלל. ועי' תוס' כתובות דף לג ע"ב ד"ה לאו. וכן בד"נ דבמה שיודע האמת שהרג לאו בר קטלא ואין עליו חיוב כלל להמית את עצמו וליכא חיוב רק ע"פ פסק ב"ד. והחילוק נראה נכון וברור בעזה"י:

במשנה אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד כו' שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו כו' אין אלו זוממין אבל אמרו כו'. ומסקינן בגמרא דיליף לה מקראי אלא דהרמב"ם ז"ל בחיבורו בפי"ח מהל' עדות הוסיף בה טעם לשבח כיון שכת שנייה המזימין אין יודעין בגוף העדות כלום אם הרג ולא באו להעיד אלא אעדים עצמן ואע"ג דלכאורה אדרבה בענין זה לא מיקרי סרה גופה של עדות כיון שאין יודעין אם הרג או לא הרג אעפ"כ כוונת הרמב"ם ז"ל מבואר מתוך מה שמצאנו בל' הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה על פסוק ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד ולא פי' הכתוב איך יודעין שהוא עדות שקר כיון דתרי ותרי נינהו ותרי כמאה ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו דלא שייך בזה ודרשו השופטים היטב אע"כ דפירוש הכתוב היינו שהמזימין אומרים עמנו הייתם וא"כ הראשונים אינם נאמנים על עצמן שלא עשינו כך שהרי יכולין הללו לומר עליהן שהרגו נפש או חיללו שבת ע"כ תוכן כוונת לשון הרמב"ן ז"ל וא"כ מסתמא כוונת הרמב"ם ז"ל בחיבורו ג"כ נוטה לדבר זה שכך המה מפרשים לשון הגמרא דבכה"ג מיקרי טפי סרה גופה של עדות אע"ג דמסברא לכאורה הוי משמע איפכא שעיקר העדות תלוי אם הרג אם לא הרג אפ"ה א"א לומר בבירור שהראשונים שקרו בעדותן יותר מן האחרונים אם לא בענין זה שאומרים עמנו הייתם ונראה לי להוסיף בדברים שמתוך כך ניכר שאלו העדים האחרונים המזימין אומרים אמת וליכא למיחש בהו דמשקרי לאהבת רוצח או משום ממון או מחמת שנאת העדים דאכתי מה להם לצרה זו להעיז שניהם נגד שנים הראשונים בענין שאחד יודע מחבירו ויותר היה להם להעיד על כל א' וא' מהם שעשה עבירה שחייב מיתת ב"ד דבזה הענין אין א' מהראשונים יודע מחבירו כלום כנ"ל ברור מדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל אלא דאכתי מ"ש הרמב"ם ז"ל שם בחיבורו שאפי' אם אומרין המזימים ביום זה במקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"ם לא זה הרג את זה כו' הרי זה הכחשה ולא הזמה וכבר נתקשה הלחם משנה שם וכתב שלא ידע מהיכן הוציא הרמב"ם דין זה דמלשון הגמרא דעיקר הטעם דבעינן שתשקר ותסרה גופה של עדות א"כ בכה"ג שאומרים היינו עמכם ועם אלו טפי הוי סרה גופה של עדות ע"ש באריכות ומ"ש בשם מהר"י בן לב. ותחילה אבאר דלדידי איפכא מסתברא שהרי כשאומרים היינו עמכם ועם אלו ביום פלוני ובמקום פלוני א"כ אין כאן הכחשה בעיקר העדות של הריגה אם הרג אם לא הרג כיון שמקצת העדות מיהא קיימת אף לדברי המזימין שהעדים הראשונים נמצאים ביחד ביום פלוני ובמקום פלוני עם ההורג והנהרג ואין כאן הכחשה אלא במקום לבד ואפשר דתרווייהו קושטא קמסהדי וחד מהנך כיתות טעו במקום וליכא למימר נמי דכיון שאומרים היינו עמכם ועם אלו הוי כאילו אומרים בבירור שלא הרג הא ודאי ליתא דאדרבה לא ראינו אינו ראיה ובהעלמת עין ברגע אחד יוכל להיות שהרג ועוד דאכתי מאי חזית משא"כ כשאומרים עמנו הייתם לבד באותו יום ובאותו מקום שאתם אומרים וראינו שההורג וההרוג לא היה עמכם ולא עמנו אין לך סרה גופה של עדות יותר מזה כנ"ל נכון בכוונת הרמב"ם ז"ל ולענ"ד שפתים ישק משיב דברים נכוחים ומשה אמת ותורתו אמת ודבר גדול דיבר לקיים משפטי ה' אמת צדקו יחדיו דברי חז"ל שהרי מתוך כך נתיישב ג"כ מה נשתנה דיני עדים זוממין מכל עבירות שבתורה דקי"ל דאין נהרגין ואין לוקין בלא התראה ובעדים זוממין חידוש דתרי ותרי נינהו דלא ליבעי התראה ואע"ג דבפ' אלו נערות יהיב טעמא דלא שייך התראה בגווייהו כמו בשאר עבירות אפ"ה אטו משום הנך סברות ניקום ונקטול נפשות מספיקא אמנם למאי דפרישית א"ש שהרי עיקר התראה אמרינן בעלמא אלא כדי להבחין בין שוגג למזיד שלפיכך חוקרין את העדים מכירין אתם אותו התריתם בו וע"כ שצריכין להתרות בכל מאי דאפשר למצוא צד זכות כדאמרינן לקמן סוף פירקין וא"כ נראה דבעדים זוממין לא שייך הך מלתא כלל לפי שיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דכיון שאלו המזימין אומרים שהעדים הראשונים לא היו כלל עם ההורג וההרוג א"כ מה שוגג וצד זכות שייך כאן דבודאי בזדון דיברו ואי משום מאי חזית כבר כתבתי שנתיישב מתוך לשון הרמב"ן ז"ל בחומש כן נראה לי בעזה"י ודוק היטב:

בגמרא ואמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא כו' דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא ופירש"י דאילו הוי אתי ומודה הוי מיפטר נמצא שהם היו מחייבים כו' עס"ה. והקשו בתוס' דזה לא מצינו דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יוכלו להודות ולפטור עצמן לכך פירשו בע"א ועיין בדבריהם ולע"ד נראה ליישב שיטת רש"י ע"פ סוגיא ערוכה בפ' מרובה דפליגי אמוראי התם במודה בקנס ואח"כ באו עדים דאיכא למ"ד חייב ואיכא למ"ד פטור ואמרינן עלה בגמרא לימא כתנאי היו שנים מעידין שגנב וכו' מעידין שטבח ומכר כו' דפליגי סומכוס ורבנן ומסיק רב אחא בריה דרב איקא לא דכ"ע חייב אלא בעדות שאי אתה יכול להזימן קמיפלגי כגון דאתי סהדי ואמרי ליה גנבת ואמר להו גנבתי טבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם אלא בפני פלוני ופלוני ואייתי סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב ואתו פלוני ופלוני ואסהידו ביה דגנב וטבח ומכר ובהא קמיפלגי דרבנן סברי דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן ולא שמה עדות ופירש"י דאינו יכול להזימן דהא הודה תחילה ועל פיו באו להעיד כו' ע"ש וסומכוס סבר דכה"ג לא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה וכ"ש דהוי עדות נמצא דלפי הך אוקימתא מסתמא דהלכה כחכמים דלא הוי עדות נמצא לפ"ז שפיר מתפרש טעמא דרבא בהכי משום דס"ל כרבנן וא"כ שפיר קאמר רבא דמעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא שהרי יכול להודות ולומר האמת שהרג מיהו לאו בפניהם אלא בפני פלוני ופלוני והיינו בפני אותן עידי הזמה גופייהו שבאו עכשיו וא"כ הוי לגמרי עדות שא"א יכול להזימו נמצא דלפ"ז היינו נמי טעמא דרבא במאי דקאמר וכן לענין קנס והיינו מה"ט גופא משא"כ לפי' התוספות לא מיתוקמא מלתא דרבא לענין קנס אלא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואף שאין מסוגיא זו קשיא כל כך על התוספות דאפשר דמשמע להו דהך אוקימתא דהתם לא הוי אלא דרך דיחוי בעלמא דלקושטא דמילתא כיון דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ממילא מיתוקמא טעמייהו דחכמים דהתם כפשטיה ולעולם דאינהו נמי מצו סברי דבכה"ג לא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דסיוע מסייע להו מ"מ אין בזה סתירה על פירש"י ומה שהקשו התוס' מסברא דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יכולין להודות ולפטור דבריהם אין מובנים דכיון שהוא יודע שהיה עדים בדבר מהיכי תיתי יודה ואדרבה ע"י הודאתו יצא הקול ומתוך כן יבואו עדים ויעידו ואף שאפשר דרש"י לא נתכוין לכך מ"מ זכיתי ליישב דבריו ע"פ סוגיא ערוכה הואיל ונפיק מפומיה דרש"י ודו"ק:

ור"מ הכרזה מישמעו ויראו נפקא. פרש"י ולא יוסיפו עוד לאזהרה אתיא. משמע דלרבנן כוליה קרא דישמעו והאי ולא יוסיפו עוד להכרזה לחוד אתא ולא נפקא להו אזהרה מהכא, וק"ל דבפ"ז דסנהדרין (דף ס"ג) תנן לא ישמע על פיך אזהרה למסית ולמדיח ופריך מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו ויראו פי' וסיפא דקרא ולא יוסיפו עוד לעשות אלא אזהרה למדיח והשתא למה משבש הברייתא לימא דאתיא כרבנן וכמו דאמרי רבנן דל"י לעשות עוד דגבי עדים זוממין ארישא דקרא דוישמעו ויראו קאי וכוליה קרא להכרזה אתיא ולא לאזהרה ה"נ איכא למימר דהאי לא יוסיפו דגבי מסית ארישא דישמעו ויראו קאי וכולי' קרא להכרזה אתי' ולא לאזהרה דהא מסית נמי בעי הכרזה כדתניא ס"פ הנחנקין (דף פ"ט) ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין ומהאי קרא דישמעו ויראו נפקא ליה הכרזה דמסית וא"כ לרבנן אזהרה דמסית בע"כ מלא ישמע על פיך נפקא והשתא א"צ לשבש הברייתא דכרבנן אתיא:

משלשין בממון. לעיל פרש"י (דף ג') משלשין אם ג' עדים הן או ד' ב"ד נעשים שליש ביניהם להשוותן בפרעון איש לפי חלקו וק"ל דמאי לשון שלישי' שייך בזה. עוד פירש"י האי משלשין לישנא בעלמא הוא מחלקין הפרעון בין שלשתן וה"ה אם ד' הן מרבעים. מ"מ קשה אמאי נקט תנא למילתיה בג' עדים הו"ל למתני בסתם עדים דסגי בשנים דמחצין ביניהם וכל א' משלם מחצה וממילא ידענו דבין ג' משלשין. וי"ל משום דתנן לקמן לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר מפני שנטפל לעוברי עבירה אע"ג דבלאו דידיה היה העדות מתקיים דינו כיוצא בהן וה"א ה"מ בעונשים שבגופו כגון מיתה ומלקות קנס רחמנא להשלישי מפני שנטפל לעוברי עבירה לענשו במיתה ומלקות כיוצא דעוברי עבירה עצמן דהא ע"י קנסא דנטפל אין העו"ע עצמן נשכרין דהא כל א' וא' נענש במיתה ומלקות שלם בפ"ע דהא אין משלשין במכות כדמסיק אבל בממון אי אמרינן משלשין ביניהם עי"ז חוטא שהן עוברי עבירה עצמן נשכרין דבלא דידיה הי' כל א' וא' מהן משלם מחצה וע"י הצירוף הנטפל עמהן אין משלמין אלא שליש וה"א דלא קניס רחמנא לנטפל כיוצא בעוברי עבירה דא"כ עוברי עבירה נשכרין ע"י כך קמ"ל דאפ"ה משלשין:

נהרגין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא. פי' קודם שנגמר דינו דשמא לא יבואו עדים ואם יבואו לא יהא עדותן קיימת ועוד שאסור להורגו עד שיגמר דינו וכשנגמר דינו כבר ודאי בר חיובא הוא הואיל וכבר באו עדים שנתקבל עדותן וההורגו פטור כן פירשו התוס'. ומש"ה בהעידו על גמ"ד והוזמו כיון שהזוממין מעידין נמי שנגמר דינו למיתה אלא שהגמ"ד היה ביום אחר אפילו מאוחר ליום שהעידו הניזומין אין נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא כיון דכבר נגמר דינו וכדמסיק ואזיל ואני תמה מה בכך שגם המזימין מעידין נמי שנגמר דינו אפ"ה אמאי הזוממין [אין] נהרגין הא תנן בפ"ט דסנהדרין (דף פ"א) מי שנתחייב בשתי מיתות ב"ד נידון בחמורה ופריך בגמרא פשיטא אלא איתגורי איתגר ואמר רבא הב"ע כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו על עבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה סד"א כיון דנגמר דינו לעבירה קלה הא גברא קטילא הוא קמ"ל. והקשו התוס' שם ואמאי נידון בחמורה הא הו"ל עדות שא"א יכול להזימה דאי מיתזמי סהדי בתראי לא מיקטלו כיון דבלא סהדותייהו גברא בר קטלא הוא כדמוכח בפ"ק דמכות גבי באו שנים ואמרו בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני ותירצו כיון דאי מתזמי קמאי או מתכחשי מהני סהדותי דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן ביה אלמא אע"פ שנגמר דינו כבר למיתה קלה לא אמרינן גברא בר קטלא הוא ואי אתו עדים והעידו שעבר עבירה חמורה מקבלינן עדותן ולא הו"ל עדות שאאי"ל דודאי נהרגין אם הוזמו דהא מהני עדות בתראי אי מיתזמי או מתכחשי קמאי לפיכך אם הוזמו בתראי נהרגין וא"כ ה"נ ל"ל ברישא לה"ט דנהרגין משום כיון דלא נגמר הדין עדיין נברא לאו בר קטלא הוא וה"נ בסיפא במעידין על גמ"ד והוזמו אין נהרגין משום דבעידנא דמסהדי בר קטלא הוא הא מ"מ מהני עדותן דקמאי הניזומין ע"י בתראי אי מיתזמי או מתכחשי בתראי בהא מלתא לחוד מה שמעידין שפלוני הרג ביום אחר ולא בו ביום שאמרו קמאי נמצא ברישא בהעידו שהרג בלא גמ"ד עדיין א"צ לומר הא דנהרגין מה"ט דבעידנא דמסהדי לאו בר קטלא הוא הא אפילו אי הוי בר קטלא מ"מ חייבין דומיא דמסהדי אמיתה חמורה בתר שנגמ"ד על מיתה קלה דהו"ל עדות שאתה י"ל ונהרגין מה"ט ובהעידו על גמ"ד והוזמו אמאי אין נהרגין מטעמא דגברא בר קטלא הוא נמי ע"י עדות המזימין שמעידין נמי שנגמ"ד ביום ב' הא מ"מ אי מיתזמי המזימין על הא דאמרו שנגמר דינו ביום פ' אבל לא על הזמתן לקמאי במאי שאמרו עמנו הייתם ב"ב שאתם מעידין שהרג נמצא אהני סהדותן דקמאי לחוד להורגו. וק"ו הדברים מה התם עדי בתראי המעידים על מיתה חמורה באו אחר שכבר נגמ"ד למיתה קלה ואפ"ה ה"ל עדות שא"י יכול להזימה ונהרגין אם הוזמו אע"ג דבעידנא דמסהדי גברא ודאי בר קטלא הוא ע"י עדי מיתה קלה שנגמ"ד ע"פ אפ"ה עדי מ"ח הבאים אח"ז נהרגין אם הוזמו מה"ט אלו מתזמו קמאי עדי מיתה קלה וכש"כ הכא באותו שעה שהעידו קמאי אגמ"ד אכתי לא נתחייב הנידון שום מיתה בב"ד זו אלא ע"פ אלו דלא אתי עדות המזימין אח"ז שמעידין ג"כ על גמ"ד להגין ולהציל לקמאי לפוטרן מה"ט דגברא קטילא הוא בתר גמ"ד דהא אם לא העידו המזימין ג"כ על גמ"ד היו הניזומין נהרגין אף עכשיו שמעידין יהרגו מה"ט דאמרן:

(ה א תוספות) ד"ה וכן וכו' בממון הוי קרוב לודאי שיבואו עדים וכו'.—אין דבריהם מחוורים כמובן. ונראה לומר דבממון אף קודם שבאו עדים ה"ז בר חיוב דלא איברו סהדי אלא לשקרי, לפיכך מאחר שלבסוף באו עדים והעידו שהוא חייב לו ממון, נמצא שבשעה שהעידו הזוממים כבר נתחייב לו לשלם, אף קודם שבאו העדים האמתיים.

להכרזה. דאמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פט.) ארבעה צריכין הכרזה לאחר שנענשו בב''ד צריכין ב''ד להכריז כך וכך נהרג פלוני בב''ד על עבירה פלונית כדי לרדות את השומעין: מוישמעו ויראו נפקא. ואזהרה מלא יוסיפו: מתני' משלשין בממון. כדמפרש ואזיל: גמ' מנהני מילי. דכל אחד סופג את הארבעים: רשע בחייבי מיתות. אשר הוא רשע למות: בחייבי מלקות. אם בן הכות הרשע: כאשר זמם. שיקבל הנדון מלקות שלימה: ממון מצטרף. והרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם: מתני' שיזימו את עצמן. שיזימו אותן בעסקי גופן ולא בעסקי ההורג וההרוג כדמפרש ואזיל: באו אחרים. שהעידו עליו כעדות הראשונים: והזימו. אלו השנים שהזימו את הראשונים הזימו גם את האחרונים: אפילו. אם הן מאה כתות זו אחר זו וכת אחת הזימתן כולן יהרגו: איסטטית היא זו. הכת הזאת כת של עדות סרה וסטיא היא כך נטלו עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו: גמ' גופה של עדות. גופן של עדים: לענות בו סרה. בפרשת עדים זוממין כתיב סרה עדות המוסרת שהוסרו משם: בירה. טרקלין גדול: לנהורא בריא. שמא מאור עיניהם של אלו בריא וצופין למרחוק יותר ממנו: גמלא פרחא. מין גמלים יש שהם קלים במרוצתם כעוף הפורח: ולא עוד אלא אפי' אמרו. המזימין בערב שבת הרגו שהקדימו חובתו יותר מן הראשונים: הרי אלו. הזוממין נהרגין ולא אמרינן בגברא קטילא אסהוד: מאי טעמא דבעידנא דקא מסהדי. כשבאו יום שלישי בשבת להעיד עליו אכתי גברא לאו בר קטלא שלא הועד עליו בבית דין ואילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר נמצא שהם היו מחייבין מיתה את מי שאינו ראוי למות: מאי קמ''ל. דאע''ג דאיהו מיקטיל אינהו מיקטלי תנינא במתני' בפרקין (דף ו:) גבי שנים רואין אותם מחלון זה כו' הוא והן נהרגים: מה שאין כן. בהזמת עדי גמר דין: ולא עוד כו'. שאע''פ שאלו האחרונים מאחרים את זמן גמר דינו מ''מ מודים הן שביום שבאו הזוממין להעיד עליו בשלישי בשבת כבר היה דינו נגמר מאתמול ובגברא קטילא אסהוד: וכן לענין תשלומי קנס. שהמודה בו פטור דינו נמי בזה כדיני נפשות ויש חילוק בין עדות גוף המעשה לעדות של גמר דין: הכי גרסינן באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר ולא עוד אלא אפי' אמרו בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא: ופירושו משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה אישתכח דאינהו הוו מפסדי ליה ודוקא קנס אבל בעדות ממון פטורין שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחויב ועומד: גברא בר תשלומין הוא. כשהעידו אלו עליו כבר חייבוהו בית דין ואי הוה מודי לא הוה מיפטר:

אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו עצמן. פי' עצמן של עדים שיאמרו להם אתם במקום פלוני עמנו הייתם ולא שיזומו שיאמרו ההורג או הנהרג היה עמנו: דבעידנא דאסהידו עדים לאו בר קטלא הוא. פ''ה משום דאי הוה מודה מיפטר ולא נראה דזה לא מצינו דאם כן כל חייבי מיתות בית דין יכול להודות ולפטור עצמו ונראה לפרש לאו בר קטלא הוא פירוש קודם שנגמר דינו הוא דשמא לא יבואו עדים ואם יבואו עדים לא יהא עדותן קיים ועוד שאסור להורגו עד שיגמר דינו וכשנגמר דינו כבר ודאי בר חיובא הוא הואיל וכבר באו עדים ונתקבל עדותן וההורגו פטור: וכן לענין קנס. אבל ודאי לענין ממון לא דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גנב ובחד בשבת עמנו הייתם ודאי אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי גנבא בר חיובא אע''ג דלגבי נפשות לא תדמנו לבר חיובא. דכל כמה דלא נגמר דינו (נמי הוי בר חיובא משום שאינו ספק כל כך עדות) בממון [הוי] קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו אבל בעדות נפשות דבעינן דרישה וחקירה אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו הוי בר חיובא: