מכות ד ע"ב

דף ד - ב

גמרא:

והוינן בה: בשלמא לרבנן, שאמרו ברישא, אין העדים ^[8] לוקים ומשלמים, יש להם מקור לכך. היות ו"כדי רשעתו" כתיב, ולמדנו מכאן כי רק משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.

ולכן אין העדים נענשים בשני עונשים.

אלא רבי מאיר, שאמר לוקה ומשלם - מאי טעמיה? והרי אף על גב שחיובי ממון ומלקות נלמדים משני פסוקים, יש לנו לפוטרו מאחד העונשים, משום דכתיב "כדי רשעתו"! ^[9]

ומשנינן: אמר עולא: גמר, למד רבי מאיר לחייב את שני העונשים של מלקות וממון כאחד, ^[10] ממוציא שם רע.

שאם אמר בעלה של נערה בתולה לאביה של אשתו, לאחר שנשאה: "לא מצאתי לבתך בתולים, והיא זינתה תחתי, בהיותה נערה המאורסה לי", ונמצא שהעליל שקר - נאמר בו "ויסרו אותו", שהוא עונש מלקות, וגם "וענשו אותו מאה כסף", ליתן לאביה.

הרי שענשו הכתוב בשניהם יחד, במלקות ובממון, וממנו למדים:

מה, כמו שהמוציא שם רע, לוקה ומשלם ^[11] - אף כל המחוייב שני עונשים של ממון ומלקות, הרי זה לוקה ומשלם!

ולא נאמר הפטור של "כדי רשעתו" על שני עונשים אלו של ממון ומלקות, אלא על מיתה ומלקות בלבד, שאין לוקה ומת כאחד.

ושמא תאמר, אי אפשר ללמוד ממוציא שם רע לשאר המקומות, כי -

מה למוציא שם רע, שיש בו חידוש, שכן הוא קנס, שקנסה אותו התורה לשלם ממון לאבי הנערה, למרות שלא הפסיד לו ממון.

וכיון שהתחדש כאן תשלום זה, לכן אפילו במקום שמתחייב עמו גם מלקות, ילקה וישלם. ^[12] אך אי אפשר ללמוד מדין מחודש זה לשאר דיני ממונות, שגם בהם ילקה וישלם. ושוב אין לנו מקור לטעמו של רבי מאיר שאינו פוטר מ"כדי רשעתו" בממון ומלקות.

יש לומר, סבר לה רבי מאיר כרבי עקיבא, דאמר: עדים זוממין המשלמים ממון מדין "כאשר זמם" - קנסא הוא, ולא תשלום על נזק ממוני, לפי שעדיין לא הפסידוהו בעדותם ממון בפועל, אלא רק זממו להפסידו.

וכיון שהתשלום של עדים זוממים קנס הוא, אפשר ללמוד אותו מהקנס של מוציא שם רע, שמשלם ולוקה. ^[13] שהרי אין במוציא שם רע חידוש יותר מעדים זוממים, לפי ששניהם משלמים קנס ולא ממון.

איכא דמתני להא דעולא, יש השונים את המימרא של עולא, שלומדים ממוציא שם רע לענין אחר, אהא -

דתניא: נאמר בדין אכילת קרבן פסח [שמות יב] "לא תותירו ממנו עד בקר, והנותר ממנו באש תשרופו" -

בא הכתוב ליתן עשה של שריפת הנותר אחר לא תעשה, שאסור להותיר מבשר הזבח -

לומר, שאין לוקין עליו!

והיינו, שהלאו האוסר להותיר מבשר הקרבן, ניתק לעשה, שמצוה מן התורה לשרוף בבוקר את הבשר שנותר, ויתקן בכך את עבירת הלאו, ויכפר לו על כך, דברי רבי יהודה, הסובר שלאו הניתק לעשה, אין לוקים עליו מלקות.

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה!

אין פטורו ממלקות של המותיר מבשר הזבח נלמד מן המקרא הזה. כי לא משום שניתק הכתוב את הלאו של מותיר לעשה של שריפה, אין לוקים עליו. אלא הפטור של המותיר ממלקות הוא מטעם אחר:

משום דהוי ליה האיסור להותיר מבשר הזבח, לאו שאין בו מעשה, שהרי העבירה נעשית באי אכילת בשר הקרבן, ואין הוא מותיר את הבשר בידים.

וכל לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו!

ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

מכלל דברי רבי יעקב הללו אתה למד, דרבי יהודה שפטר את המותיר ממלקות רק בגלל הטעם שהלאו ניתק לעשה, סבר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ולכן לא פטר אותו מטעמו של רבי יעקב, שהנותר הוא לאו שאין בו מעשה.

ועל כך תמהינן: מנא ליה לרבי יהודה שלוקין על לאו שאין בו מעשה? ^[14] אמר עולא: גמר, למד זאת רבי יהודה ממוציא שם רע -

מה מוציא שם רע, שהוא עובר על לאו שאין בו מעשה, שאינו עושה מעשה בידים, אלא עובר על הוצאת שם רע בדיבור בלבד, שאין הדיבור נחשב למעשה, ובכל זאת לוקין עליו - אף כל לאו שאין בו מעשה, לוקין עליו!

ופרכינן לעולא:

מה למוציא שם רע, שכן יש בו חומרא, שהוא לוקה ומשלם, מה שאין כן בשאר הלאוין, שאינו לוקה ומשלם. ורק כאן חידשה זאת התורה. ^[15]

וכיון שמוציא שם רע חמור הוא יותר, אין ללמוד ממנו לשאר הלאוין הקלים ממנו, גם לענין מלקות שלוקים על לאו שאין בו מעשה.

ולכן מביאה הגמרא מקור אחר: אלא, אמר ריש לקיש: רבי יהודה שאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה, גמר, למד זאת מעדים זוממין -

מה עדים זוממין, שחיובם הוא על עבירת לאו שאין בו מעשה, שהרי על עדותם על בן גרושה ובן חלוצה ^[16] הם חייבים רק משום הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר" על דבורם, שאינו נחשב מעשה בידים, ובכל זאת לוקין עליו.

אף כל לאו שאין בו מעשה, לוקין עליו.

שמא תאמר: מה לעדים זוממין, שכן אין צריכין התראה [ומבואר הטעם במסכת כתובות לג א].

ולכן אי אפשר ללמוד מהם לשאר הלאווים שילקו על לאו שאין בו מעשה, כיון שעדים זוממים אינם כשאר הנענשין בתורה, שאינם נענשים בלי התראה קודם עבירתם.

תשובתך: מוציא שם רע יוכיח, שלוקה על לאו שאין בו מעשה, אף שצריך התראה.

ולכן נלמד משניהם יחד, בלימוד של "וחזר הדין".

לא ראי זה, איו חומרתו של מוציא שם רע, שהוא לוקה ומשלם, כראי זה, כעדים זוממין. שהמוציא שם רע צריך התראה, ועם כל זה הוא לוקה, אף על פי שאין בו מעשה

ולא ראי זה, עדים זוממין, אין חומרתם כראי זה, כמוציא שם רע. שהרי עדים זוממים אינם לוקים ומשלמים, ועם כל זה הם לוקים בלי מעשה.

ובהכרח, לא החומרות הללו הן הגורמות שילקו, אלא עלינו למצוא דבר משותף שיש בשניהם, שהוא הגורם שילקו.

הצד השוה שבהן, ששניהם הם לאו שאין בו מעשה, ולוקין עליו.

אף כל לאו שאין בו מעשה - לוקין עליו!

שמא תאמר: מה להצד השוה שבהן שכן תשלומיהן הם קנס, ובכך הם חמורים מכולם, ולכן, אף מחיוב המלקות שבהם אי אפשר ללמוד ללאוין אחרים הקלים מהם?

תשובתך: הא לא קשיא.

כי רבי יהודה - לא סבר לה כרבי עקיבא בעדים זוממין, האומר שתשלומיהם הם קנס, אלא סבר שתשלומיהם הם בגדר תשלומי ממון.

ולכן, אפשר ללמוד מהצד השוה, מעדים זוממין ומוציא שם רע, לחייב מלקות בכל לאו שאין בו מעשה.

אלא, אם יש מקום להקשות, כך יש לך לשאול:

מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד חמור, שבכל אחד מהם יש חומר מיוחד שאין בשאר חייבי מלקות. שהרי לא מצינו שנענשין בלי התראה כמו שמצינו בעדים זוממים, ולא מצינו שלוקין במקום שמשלמים, כמו שמצינו במוציא שם רע.

ואם כן, האיך נלמד מהם לחייב מלקות בשאר הלאוים שאין בהם מעשה!?

[ואכן, מכח הפירכא הזאת, סוברים רבי יעקב ושאר חכמים שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה].

התשובה על שאלה זו:

ורבי יהודה, שלומד משניהם יחד, לחייב מלקות בכל הלאוין שאין בהם מעשה, לא חש לפירכא זו, כיון שרבי יהודה מ"צד חמור" - לא פריך!

לפי שסובר רבי יהודה, כיון שאין חומרתם שוה, מוכח שאין חומרתם גורמת שילקו על אף שאין בהם מעשה. שהרי בכל אחד אין חומר כמו בחבירו, ובכל אופן לוקה.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את הסיפא של משנתנו, את שיטת חכמים, החולקים על רבי מאיר, שמחייב עדים זוממים שתי מלקויות, משום "לא תענה" ומשום "כאשר זמם":

ורבנן, שאמרו בסיפא, שעדים אשר זממו להלקות, לוקין רק ארבעים משום "כאשר זמם", ואין לוקין על "לא תענה" -

האי קרא ד"לא תענה ברעך עד שקר" - מאי דרשי ביה?

מדוע הם אינם מחייבים מלקות גם מצד הלאו של עדות שקר? ^[17]

ומשנינן: לדעתם, ההוא קרא מיבעי ליה, יש צורך בו, לאזהרה לכל עדים זוממין. כי מבלעדי אזהרה זו לא היו חייבים אפילו מצד "כאשר זמם", כי אין עונש בלי אזהרה.

ואזהרתם היא מהלאו "לא תענה", שהוא עצמו לא ניתן כדי ללקות עליו, אלא להזהיר את הזוממין על עונשם, "כאשר זמם", ולכן לא ניתן לחייבם בעונש מלקות נוסף, מלבד העונש "כאשר זמם".

ואילו אידך, רבי מאיר, הסובר שלוקים עדים זוממים גם בנפרד על לאו של לא תענה, אם כן אזהרה לעדים זוממין, שחייבים מצד "כאשר זמם" - מנא ליה? והרי הלאו של "לא תענה" נצרך לאזהרה למלקות, שלוקים עליו, ומנין לו אזהרה לעונש "כאשר זמם"?

אמר רבי ירמיה: נפקא ליה לרבי מאיר אזהרה ל"כאשר זמם", מהמשך דברי הכתוב "ועשיתם לו כאשר זמם" - שנאמר "והנשארים ישמעו ויראו, ולא יוסיפו לעשות עוד".

ומקשינן: אם כן, לרבנן, למה הם לומדים אזהרה לעונש "כאשר זמם" מ"לא תענה ברעך עד שקר"? והרי בפרשת עדים זוממין עצמה נאמרה האזהרה ש"לא יוסיפו לעשות" כן!?

ומשנינן: ההוא קרא, מיבעי ליה, לרבנן -

ופשוטה היא. אלא לר' מאיר דקתני לוקה ומשלם מאי טעמא.

ואמרינן גמר ממוציא שם רע דכתיב ביה ויסרו אותו וכתיב ביה וענשו אותו מלקות וממון כך עדים זוממין לוקין ומשלמין. ופרכינן מה למוציא שם רע שכן קנס כדכתיב וענשו אותו. ושנינן ר' מאיר כר' עקיבא סבירא ליה דתנן (לעיל מכות ב:) משום ר' עקיבא אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן מכלל דאינון קנס וקי"ל מודה בקנס פטור.

איכא דמתני לשמעתא דעולא אהא דר' יהודה דמחייב המותיר מלקות אע"פ שאין בו מעשה.

ואמר עולא גמר ר' יהודה המותיר קדשים ממוציא שם רע. ודחי' מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם.

אלא אמר ריש לקיש ר' יהודה מעדים זוממין שהוא לאו שאין בו מעשה ולוקין גמר המותיר. ופרכינן מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה כו' ופשוטה היא.

ואסיק' מה להצד השוה שבהן בעדים זוממין ובמוציא שם רע שכן תרוייהו קנס. ודחי' ר' יהודה לא סבר להא דר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא. ופרכינן דרך אחר מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור עדים זוממין לא צריכי התראה מוציא שם רע חייב מלקות וממון תאמר במותיר שאין בו אחד מאלו:

מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר"ע. איכא דקשיא ליה א"ה היכא דלאו קנס הוא מנא ליה דלוקה ומשלם ואי אמרת לית ליה הכי אלא לגבי קנס. קשיא היאך (דכתיבי) [דכתיבנא] במתני' ובכלה תלמוד' הכי אמרינן (דלא ר"מ) [דאית ליה לר"מ] לוק' ומשל' אף בממון. וניחא לן דר"מ [למד] לעדים זוממין שלוקין ומשלמין וכיון שהוא למד כן על כרחיה מאי דכתב רחמנא כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ולא שנים לאו בממון ומלקות מוקים לה אלא במיתה ומלקות או במיתה וממון דהא [לא] כתיב כדי רשעתו במלקות וממון הילכך מוקים לה במלקות ומיתה או במיתה וממון ועקר לה לגמרי ממלקות וממון:

גמר מעדים זוממים מה לעדים זוממים שכן אין צריכין התראה. איכא למידק ולגמר מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם שאעפ"י שאין בהם מעשה לוקין עליהם וכ"ש דקשיא לר' יעקב דאמר אין לוקין משום דפריך צד חמור לגמרי מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם וההיא גופא קשיא אמאי אמרי' כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והא איכא זוממין ואיכא מוציא שם רע. והא ל"ק דעיקר מלקות כי כתיב בעדים זוממין הוא דכתיב ולא אצטריך למחשביה ומוציא שם רע אפשר דסבר לה כר' יהודה עד (שיש בו) [שישכור] עדים וישא ויתן בשכירותם מ"מ קושיין קמייתא קשיא. ואיכא למימר דרבי יהודה לא ס"ל ההוא דרשה דדריש התם בדוכתיה פ"ק דתמורה לא ינקה ה' השם הוא דאינו מנקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין וכן במימר ומקלל לא ס"ל ההוא מימר' גופיה בכל שאר ל"ת שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הם וה"נ לא ס"ל דרשה דדריש (רביה) [ביה] בהנך דלקו ומשום הכי מייתו להו במה הצד.
וא"ק לך מנ"ל בגמרין דרבי יהודה לית ליה מלקות מקרא בנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם דילמא אית ליה ומהתם גמירי. ונ"ל משום דאי מפרש בתלתייהו מלקות הוו לי' ג' כתובין הבאין כא' ואין מלמדין והיינו נמי טעמייהו דר' יעקב (ודר' יהודה) [ודר' יוחנן] משמיה דר"י הגלילי דלא גמרי שארה מנשבע ומימר ומקלל את חברו, וזה הנכון.
אבל ל' אחר אמרו דאינהו דרשי סמוכין וסמיך ליה למלקות לא תחסום שור בדישו מה התם אית ביה מעשה אף כל דאית ביה מעשה. וא"ק לך התם נמי איפשר דחסים בקול ולאו מעשה הוא. ל"ק דר' יוחנן ס"ל דההוא קול מעשה הוא דעקימת פה ה"ל מעש' בחסימ' כדאיתא במציעא ובמס' סנהדרין ועוד דא"ה סמוכין למה לי ודאי להכי אסמכיה רחמנ' ללמד דחסמיה בדאית בה מעשה דחייב ואף כל דאית בה מעשה חייב דאי בלא מעש' נמי איחייב למאי מהני לן סמוכין מסתמ' נמי אנא ידענא בכל לא תעשה נמי לקי ולסמכיה ללאו שאין בו מעשה, אין זה מחוור:

מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. לא איתברר לן שפיר פירושיה דצד חמור דאי פרכת צד חמור אע"ג דלא דמו חומרי אהדדי א"כ לעולם לא אתיא לן מילתא במה הצד. וכך שמעתי פירושו דהיכ' דבלמד אשכחן צד חמור דליתיה בחד מהנך דגמרי' מינייהו אעפ"י דאית בהו צד חמור לא פרכינן דבדידיה נמי איכא צד חמור ולא מצי למיפרך תאמר בזה שאין בו צד חמור. אבל היכא דלמד קל הוא ביותר שאין בו שום צד חמור שאין בו באחד מאלו שדנין מהן בהא איכא דפריך צד חמור ואיכא דלא פריך, ולא מצאתיו בכל מה שראיתי בפי' רש"י ז"ל.
אבל במס' סנהדרין (סו,א) ראיתי שכתב בהא דאמרי' התם מה להצד השוה שבהן שהן משונה זה לאמללות וזה לגדולה. וקי"ל בשחיטת חולין דכל מה הצד כל דהו פרכינן כגון שכן משונין שאינו צד חמור(פירכה) [דאי משום צד חמור פריך] לאו פירכה [היא] דאביו נמי אית ביה צד חמור דהוקש כבודו לכבוד המקום ב"ה מכאן יש ללמד שרש"י מפרש צד חמור כמו שפירשתי:

המוציא שם רע והוציא עדים והוזמו לוקה ואזהרתו מלא תלך רכיל ואע"פ שאין בו מעשה הרי הכתוב אומר ויסרו אותו ואין ויסור אלא מלקות ונותן מאה כסף לאביה ואין אומרין בזו אין אדם לוקה ומשלם שתשלומין אלו קנס הם ואין אומרין כן אלא בממון:

לענין ביאור יראה שסוגיא זו שאף ר' מאיר מודה שבממון מיהא אין אדם לוקה ומשלם כמו שאמרו עליו סבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא וראוי לשאול במציעא פרק פועלים בענין החוסם פרת חברו ודש בה שמשלם ארבעת קבין לפרה ושלש לחמור אמר שם ר' מאיר שהוא לוקה ומשלם ומ"מ תירצו בה דשאני התם שאין המעשה המביאו לידי מלקות שזו היא החסימה מביאו לידי תשלומין שמשעה שמשכה נתחייב במזונותיה וכשדש בה ולא האכילה משיכתו או דישתו מחייבתו בתשלומין מדין גזילה שהוא גוזל לבעל הפרה אבל בעדים זוממין מעשה אחד והוא עדות שקר שהעיד מביאו לידי מכות ותשלומין ואי לאו דקנסא הוא לא היה חייב לדעת ר' מאיר:

המותיר בקרבן הפסח אינו לוקה מפני שאין בו מעשה ולא עוד אלא שהוא נתק לעשה שנאמר באש תשרופו וכל לאו הנתק לעשה אין לוקין עליו עד שיתברר שאי אפשר עוד לקיים העשה:

עדים זוממין אין צריכין התראה כמו שביארנו וצריך להכריז עליהם והוא שישלחו לכל ישראל או יכריזו בשעת הרגל פלוני ופלוני העידו והוזמו ועשינו בו כך וכך וארבעה הם שצריכים הכרזה זקן ממרא ועד זומם ומסית ובן סורר ומורה שבכלם נאמר ישמעו וייראו כמו שביארנו בסנהדרין:

כבר ידעת שכל שאתה למד אותו בצד השוה יש בכל אחד מהם צד חמור שאינו בלמד ומתוך כך הוא צריך לשנים שיבא השלישי מכח שניהם והוא שאומרין חדא מחדא לא אתיא אלא תיתי חדא מתרתי ואע"פ שיש בכל אחת מהן צד חמור הואיל וחומרו של זה אינו חומרו של זה אחר שכן אתה צריך לשאול מהו שאמרו כאן לדעת חכמים שהלכה כדבריהם מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד חמור וא"כ נמצאת מבטל כל הלמד בצד שוה יראה שהלמדים בצד השוה אין ברובם צד חמור או צד קולא לאותן השנים שבצד השוה אלא שיש בכל אחד מהם ענין שאינו דומה בו ללמד ולא לחברו וכמו שאמרו הרי השור כהרי הבור וכו' ואתה מביאו מכח שניהם אבל כל שאתה מוצא בצד השוה צד חמור ביותר או צד קל ביותר שאינו בלמד אף אתה משיב ממנו ומפקיעו וי"א שאין משיבין מצד חמור הבא מצד אחר אבל בזו הוא צד חמור שבאותו דבר בעצמו שהרי הוא היה רוצה להביא מלקות לכל לאו שאין בו מעשה מעד זומם ומוציא שם רע והרי שני אלו יש בהם צד חמור בענין שבמלקות עצמו שמוציא שם רע לוקה במקום תשלומין ועד זומם לוקה בלא התראה אבל אילו היה חומר שבהם מצד אחר לא היה משיב ממנו כלל וכן אתה מפרש בשלישי של כתובות שהיה רוצה ללמוד בכל שיש שם ממון ומלקות שמשלם ואינו לוקה מחובל ועד זומם והוצרכו שניהם מצד שהחובל חייב בארבעה דברים ועד זומם אין צריך התראה והוא מקשה עליה מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור ופירושו לדעת זה שכן יש בהן צד חמור בדבר זה שאתה רוצה ללמוד מהן והוא תשלומי ממון שהחובל משלם ארבעה דברים ועד זומם אין צריך התראה וכן למה שאמרו שם כלך לדרך זו ואי ממונא לקולא הוא שכן יש בהם צד הקל ואתה צריך לבוא בה מצד שהותר מכללו בבית דין לענין מלקות אף אתה מפרשו שזה שאתה רוצה ללמוד שאינו לוקה בדבר אחד בעצמו יש בהן צד הקל בחובל בחברו שהותר מכללו לענין מלקות ובעד זומם שלא עשה מעשה כמו שיתבאר לך משם ועקר הדברים כדעת ראשון:

כל לאו שאין באזהרתו מעשה הואיל והמלקות בא מצד אחר ואין לאו זה שאין בו מעשה בא אלא לאזהרת המלקות לוקין עליו ואין להקשות מאזהרה שלו וזהו שדרשו בכאן שלא תענה בא לאזהרת מלקות של עדים זוממין ואע"פ שלאו זה אין בו מעשה מ"מ אין המלקות בא אלא מכאשר זמם וכן במוציא שם רע אזהרתו מלא תלך רכיל והמלקות בא מויסרו אותו וכן בכל כיוצא בזה:

גמרא דברי ר' יהודה ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בשלמא לרבנן כו' שאין אתה מחייבו משום ב' רשעיות ולא ללוקין ולמיתה עכ"ל קצרו קצת בדבריהם והכי הל"ל שאין אתה מחייבו משום ב' רשעיות למלקות וממון ולא ללוקין כו' וק"ל:

בד"ה סבר לה כר' עקיבא כו' ליכא חילוק בין ממון לקנס כו' אמר ר"מ בכל דוכתא דלוקה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אלא מה להצד כו' צד חמור זה א"צ התראה ואין זה לוקה ומשלם כו' עכ"ל ר"ל דצד חמור משמע צד א' והיינו דאיכא בעדים זוממין דא"צ התראה אבל אינו לוקה ומשלם וה"ה דבמוציא ש"ר איכא צד אחד חמור דלוקה ומשלם אבל צריך התראה וחדא מינייהו נקטו בדבריהם ומהרש"ל הגיה בתוספות וזה לוקה ומשלם ואם כן הוא צריך להגיה גם לקמן משונים משאר מלקיות שא"צ התראה ולוקה ומשלם משא"כ בשאר כו' ודו"ק:

בד"ה ורבנן האי כו' אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו כו' יש לנו לומר דלקי מלא תענה וא"ת דלא לקי משום לא תענה משום כו' עכ"ל כצ"ל אע"ג דניחא להו בהאי תירוצא בתר דגלי לן קרא כו' לענין לאו שאין בו מעשה לא ניחא להו הכא לענין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד משום דאכתי לא אסקי אדעתייהו דלא לקי אאם בן הכות הרשע אלא משום לא תענה כו' כמו שכתבו לקמן דלא ענש אא"כ הזהיר ודו"ק:

בא"ד מיהו י"ל דעדיפא משני דלגבי מלקות גופיה איצטריך לאזהרה כדפרישית כו' עכ"ל דהיינו מה שפי' לקמן לאזהרת עדים זוממין שמעידין באיש פלוני שחייב מלקות דלא הוי לקי מכאשר זמם כו' אלא א"כ הזהיר דהשתא לא מקרי לא תענה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון דלקי מכאשר זמם ולא תענה לא אתא אלא לאזהרה ולא דמיא למחמר דלא הוה ידעינן ביה ללקות כלל אלא מקרא דלא תעשה כל מלאכה והוי שפיר אזהרה שניתן למיתת ב"ד ודו"ק:

בא"ד אע"ג דבמחמר גופיה ליכא שום כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה לאזהרה לעדים כו' לל"ל מכדי כו' וי"ל דה"ק לאזהרת עדים זוממין שמעידים כו' עכ"ל ולר"מ דנפקא ליה אזהרה לעדים זוממין מלא יוסיפו ואייתר ליה לא תענה לא תקשי ל"ל לעיל למימר לר"מ דגמר ממוציא שם רע די"ל דאע"ג דאייתר ליה לא תענה [לא הוה לן לאוקמי] לממון ומלקות כיון דכתיב כדי רשעתו אלא לאוקמי במעידין באיש פלוני שחייב מלקות ללקות שמונים חדא מלא יוסיפו דלא הוה לקי אכאשר זמם אא"כ הזהיר וחדא מלא תענה ודו"ק:

בגמ' רבי עקיבא אומר לא מן השם הוא זה. נ"ל דצ"ל ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה וכן הוא בשבועות דף ג' וכן משמע בתוס' דשמעתין ד"ה הא לא קשיא וכו' שלא היו גורסים בברייתא ר"ע דא"ב היה להם להקשות בפשיטות דר"ע אדר"ע דברייתא דאמר בהדיא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו בלא סוגיא דשמעתין דאמר הא לא קשיא דבי יהודה לא סבר לה כר"ע:

בתוס' ד"ה אלא מה הצד השוה שבהן וכו' ור' יהודה צד חמור לא פריך. לפי' הירושלמי משום דעדים זוממין בדיבורן איתעביד מעשה וכו' כצ"ל. ור"ל דר' יהודה סבירא ליה דאין זה צד השוה דבעדים זוממין איקרי מעשה ולא דבוד לחוד:

ד"ה ורבנן האי לא תענה מאי עביד וכו' וי"ל דשאני הכא דגלי לן קרא וכו'. והא דמשני בגמרא ההוא מבעי ליה לאזהרה וכו' ולא אמרינן הא גלי לן קרא דלקי אלאו דלא תענה דה"ק דהמקשה הקשה האי לא תענה מאי עביד ליה פי' ולילקי שתים בשמעידין באיש פלוני שחייב מלקות אחת משום כאשר זמם ואחת משום לאו דלא תענה ומשני דהמלקיות עצמן דלקי משום כאשר זמם הן בשביל אזהרת דלא תענה דאי לאו דלא תענה דאתי לאזהרה לא הוה מענשינן להו מלקות מכאשר זמם ולכך לא ס"ל לרבנן דללקי ב' וכן נמי מה שמקשין דתוס' בדבור שאחר זה וא"ת לעיל גבי מעידים אנחנו וכו' ר"ל נמי בכה"ג שכתבנו דלימא דלכך אין לוקין ומשלמין התשלומין בעצמן אתיין מחמת האזהרה דלא תענה ולכך אין סברא לחייבו עוד מלקות מחמת הלאו דהא התשלומין באין מחמת הלאו וק"ל:

גמרא בשלמא לרבנן כדי רשעתו כו'. למחלוקת הב' דלא לילקי שמונים אין די בטעם הזה דהא קיי"ל בכ"ד דעבירה שיש בה כמה לאוין לוקה כמנין הלאוין שבה דשתי רשעיות לא מקרי אלא ב' עונשין נפרדין:

שם אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא ש"ר כו'. מש"כ התוי"ט בד"ה משום דיליף ממוציא ש"ר לחייב בלא מעשה דברי שגגה הן דבגופייהו כתיבא מלקות והיה אם בן הכות הרשע ועי' לקמן בתד"ה ורבנן ובב"ק (ע"ד ב') ד"ה ה"ל:

שם ורבנן האי ל"ת ברעך ע"ש מאי דרשי ביה. ר"ל לאיזו דרשה מוקי ליה אשר בעבורה ל"מ למילקי שמונים א' משום כאשר זמם וא' משום (אותו) [ל"ת] דאילו הא דמבע"ל לאזהרת עדי ב"ג זאת לא ימנע שילקה גם הכא בעבורו ומיושב הצע"ג הא' שבתור"ע אות ה':

תד"ה בשלמא. וא"ת כו' והא בכתובות מוקי כו'. הוא שם ל"ז ב':

תד"ה סבר (בסופו). דהא משמע שפיר כו' בין קנס. כאן קצרו ובכתובות (ל"ב) ד"ה דאין בארו יותר ע"ש:

תד"ה הא. ופי' בערוך כו' בתוך שדהו. כצ"ל:

תד"ה ורבנן. וא"ת דלא לילקי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' וי"ל דעדיפא מיניה משני. מה שהקשה בתור"ע אות ה' בקושייתו הב' דמ"מ יקשה באמת מדוע לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאמב"ד (ר"ל ולא ענש אא"כ הזהיר כמ"ש התוס') וע"ש לכאורה ה"מ להקשות ג"כ איך לקי מכאשר זמם כשמעידין שחייב מלקות הא בעינן אזהרה גם לזה. אולם יפלא שלא ראה מש"כ המהרש"א דיישבו בטוב ע"ש:

גמ' ר' עקיבא אומר כו'. נ"ב זהו חדוש זר שיקדם ר' יהודה לר"ע רבו [ועי' תוס' ב"מ דף ד' ע"ב סד"ה אין הב'] ועוד שר"ע ישיב דבר על ר' יהודה תלמידו שמא ט"ס יש כאן. או ר' יהודה אחר הוא לא סתם ר"י בן אלעאי [ז"א כדמוכח לקמן דף ט"ז ע"א וב"מ דף צ"א ע"א ותמורה דף ג' ע"א ובחולין דף פ"ב ע"ב דף צ"א ע"א דף קמ"א ע"ב. והאמת כגירסת רש"א ומהר"ם דצ"ל ר' יעקב וכמ"ש בפסחים וסנהדרין ובחולין דף פ"ג דף צ"א ובשבועות דף ג' ואיתא שם וממאי דר' יעקב כו' ובתמורה דף ד' ואיתא שם ור' יעקב האי כו' ויש עוד ראיות לזה]:

גמ' מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם. קשה לי דהיא גופה נילף דלוקה ומשלם אלא דליכא למילף כן דמה למש"ר שכן קנס וא"כ לפרוך בקיצור מה למש"ר שכן קנס ואי דפירכת הש"ס דאם ילפי' ממש"ר נילף ג"כ דלוקה ומשלם א"כ הו"ל למנקט אי הכי יהא ג"כ לוקה ומשלם אבל לא בהך פירכא מה למש"ר. ולפי תירוצם בתוס' כתובות דף לב בשם הריצב"א דרבנן דר"מ ס"ל דאף אם עדים זוממין קנסא מ"מ אינו לוקה ומשלם דס"ל דכדי רשעתו משמע גם בממון ומלקות ניחא דלענין אין בו מעשה פרכינן דמה למש"ר דלוקה ומשלם משא"כ בעלמא דאמעט מכדי רשעתו. אבל לתירוצם קמא דתוס' שם וזה שיטת תוס' הכא בסוגיין דאי אמרי' ע"ז קנס ילפינן ממוציא שם רע יקשה כנ"ל:

שם ורבנן האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה. משמע דס"ד דהש"ס דלרבנן ליכא מלקות משום לא תענה וקשה לי הא בבן גרושה מפורש דלוקין ואצטריך בזה לא תענה ואי דפירכת הש"ס דלילקי שמונים חד משום כאשר זמם וחד משום לא תענה הו"ל למנקט כך הקושיא דכמו דבבן גרושה לוקין משום לא תענה לילקי הכא שמונים אבל לשון האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה הוא מוקשה:

תוס' ד"ה ורבנן כו' משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. משמע דקושייתם דהו"ל לשנויי כן אלא דעדיפא מיניה משני ולא ידעתי איך יכול לתרץ א"כ תקשי בבן גרושה אמאי לוקה. וגם לתירוצם דעדיפא מיניה משני עדיין קשה בב"ג אמאי לוקה הא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וכן במה דהקשו דל"ל לטעמא דכדי רשעתו למה לא הקשו ביותר דאמאי לקי בב"ג וכ"ז צ"ע:

בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב אלא ר"מ מ"ט וכתבו התו' דאע"ג דר"מ דריש כדי רשעתו למיתה ומלקות אפ"ה הא גופא קשיא ליה לגמרא דטפי ה"ל למידרש לענין מלקות וממון. ונראה לי להוסיף ביאור בדבריהם דכיון דהאי כדי רשעתו משמע דאעדים זוממין נמי קאי כדאמר עולא לעיל דמלקות בעדים זוממין ילפינן מדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע וכתיב והיה אם בין הכות הרשע א"כ שפיר אית לן למימר דלמעוטי מלקות וממון אתי ולאפוקי מהך סברא דר"מ דלא נימא דלוקה משום לאו דלא תענה דניתן למלקות וממון מכאשר זמם דלממון לא בעי אזהרה ועוד דלא נימא דלוקה ומשלם כדאשכחן במוציא ש"ר משא"כ לענין מיתה וממון לא איצטריך האי מיעוטא גבי עדים זוממין דהא מיתה גופא בעי אזהרה דלא תענה ואדרבה הוי האי לאו דלא תענה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ולא שייך נמי למילף ממוציא ש"ר אלא דאכתי קשיא לי לאידך גיסא מאי מקשה בגמרא מ"ט דר"מ הא בפשיטות מצינן למימר דטעמא דר"מ דבעדים זוממין לוקין ומשלמין דלוקה מטעמא דר' יוחנן בפרק אלו נערות דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם והיינו משום דסמיך ליה ארבעים יכנו א"כ כ"ש בעדים זוממין דאיירי בי' קרא להדיא וחייב נמי בתשלומין דהא בפי' ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין דכתיב יד ביד רגל ברגל בשלמא לפי מה שכתבתי במשנתינו בפירושא דשלא השם א"כ ע"כ דר"מ לית ליה טעמא דר' יוחנן דאי אית ליה לא הוי צריך למימר האי לישנא דשלא השם כיון דבהדיא כתיב מלקות ותשלומין משא"כ לפי' התוספות שפיר איצטריך למימר נמי הך טעמא דשלא השם א"כ הדרא קושי' לדוכתא מאי מקשה מ"ט דר"מ מיהו איכא למימר דאה"נ דהא דמקשה מ"ט דר"מ לאו סתמא דתלמודא הכי מקשה אלא עולא גופא מקשה ומתרץ לה הכי כדאשכחן בכמה דוכתי וא"כ א"ש דעולא לטעמיה דלית ליה כלל האי דרשא דר' יוחנן בפרק אלו נערות דסמיך ליה ארבעים יכנו כדמשמע התם להדיא כן נראה לי נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם סבר ליה כר"ע דאמר עדים זוממין קנס'. משמע מהכא דחכמים דפליגי עליה דר"מ סברי דעדים זוממין ממונא הוא דאל"כ הוי ילפי ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם וכבר הקשיתי בזה לשאול לעיל (דף ג') דמשמע מהתם דקי"ל כר"ע דעדים זוממין קנסא הוא וכ"כ הפוסקים וא"כ קשיא הילכתא אהלכתא דבכולהו תלמודא פשיטא לן דאין לוקה ומשלם כחכמים דמתניתין דהכא ודלא כר"מ ממילא נמי דאין הלכה כר"ע מיהא למאי דפרישית בסמוך א"ש דמצינן למימר דחכמים דמתניתין נמי כר"ע ס"ל דעדים זוממין קנסא הוא ואפ"ה לא משמע להו למילף עדים זוממין ממוציא ש"ר כיון דכדי רשעתו בעדים זוממין גופ' כתיב דהא מהאי קרא דוהי' אם בין הכות הרשע ילפינן מלקות לעדים זוממין א"כ לפ"ז ע"כ דהנך שתי רשעיות היינו מלקות וממון כדפרישית וכיון דאפילו בעדים זוממין דקנסא הוא אמר רחמנא דאין לוקה ומשלם כ"ש בשאר ממון ודוקא אליבא דר"מ מפרש עולא הכי דקרא דכדי רשעתו דחיק ומוקי אנפשיה למיתה ומלקות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו התוס' כאן ובשמעתין ובכמה דוכתי ועיין עוד בסמוך:

שם איכא דמתני לה להא דעולא אהא דתניא לא תותירו כו' ולכאורה לשון איכא דמתני אינו מדוקדק דהא שפיר מצינן למימר דעולא בתרווייהו קאמר הכי דאיתא להא דלעיל דיליף ר"מ עדים זוממים ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם ואיתא נמי להא דר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו היינו נמי משום דיליף ממוציא ש"ר ולמאי דפרישית א"ש דהנך דמתני להא דעולא אהא לא ניחא להו למימר דעולא מפרש טעמא דר"מ במתניתין דגמר ממוציא ש"ר דא"כ לא א"ש הא דקאמר ר"מ שלא השם אע"כ דטעמא דר"מ היינו משום דס"ל בעדים זוממין גופייהו כתיב בהדי' מלקות וממון וכ"ש דא"ש טפי למאי דמסקינן בסמוך דרבנן מוקי לאו דלא תענה לאזהרת עדים זוממין והיינו בבן גרושה ור"מ אזהרת עדים זוממין יליף מלא יוסיפו א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דרבנן ור"מ בהא גופא קמיפלגי דלר"מ אייתר ליה אזהרה דלא תענה למימר דלוקה אפי' במקום תשלומין ותו לא צריכנא למימרא דעולא דלעיל ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו התוס' בשמעתין ובכמה דוכתי בסוגיא דלוקה ומשלם וכבר הארכתי למעניתי בתכלית אריכות בסוגיא דפ' אלו נערות וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"א) ע"ש:

שם אלא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וכתבו בתוספות תימא דהא אין זה פירכא שוה. וכוונתם דא"כ כל היכא דילפינן במה הצד והדר דינא שייך למיפרך הכי וכבר האריכו התוספות בזה בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ב) ע"ש ומיישבים שם ג"כ בדוחק כמו כאן ע"ש בחידושינו וכאן אבוא בקוצר דבהאי דשמעתין פשיטא דלק"מ דהא עיקר מילתא דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין ילפינן לקמן בר"פ אלו הן הלוקין היינו מדכתיב לעשות ובעינן נמי דליהוי דומיא דחסימה דמהכא ממעטינן נמי לאו הניתק לעשה וא"כ לפ"ז אם נאמר דלאו שאין בו מעשה לוקין בכל מקום א"כ בטלת הך דרשא דלעשות והאי היקישא דלאו דחסימה ולפ"ז לא דמיא כלל לשאר מה הצד שבתלמוד דלא ילפינן אלא כשיש איזה הצד השוה בטעם השוה לשניהם וממילא מוקמינן פשוטי המקראות לאותן דברים שאין בהם זו המעלה שמצינו באותן שניהם וכמו שכתבתי באריכות בפ' אלו נערות ולפ"ז ע"כ צריך לומר דאה"נ דר' יהודה לית ליה הך דרבא דלעשות אלא דאכתי קשה טובא ממה נפשך אי ס"ל היקישא דלאו דחסימה א"כ לאו שאין בו מעשה נמי לא לילקי אלא היכא דאיכא הצד חמור מה דלא אשכחן בחסימה ואי לית ליה האי היקישא דלאו דחסימה א"כ מאי קאמר ואין לוקין אלאו דלא תותירו כיון שניתק לעשה היא גופא מנ"ל דלאו הניתק לעשה אין לוקין דלקמן לא ילפינן אלא מלאו דחסימה ויש ליישב בדוחק:

שם ורבנן האי לא תענה מאי דריש בי'. לכאורה הסוגיא תמוה דא"כ בכל לאוין דאין לוקין עליהם אמאי לא מקשינן הכי אלא ע"כ דלאיסורא בעלמא אתי כדאשכחן בדוכתי טובא וא"כ דלמא הכא נמי דכוותיה מיהו אפשר דשאני הכא כיון דכמה עשין וכמה לאוין נאמרו בדבר זה כגון מדבר שקר תרחק אל תשת ידך עם רשע והרבה כיוצא באלו מש"ה לא ניחא להו למימר דכולהו אתי לאיסורא בעלמא ואע"ג דכה"ג נמי אשכחן טובא בש"ס מ"מ הא אמרינן בעלמא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא א"כ מכ"ש הכא דאית לן למימר כיון דגלי רחמנא וכתב בעדים זוממין והיה אם בין הכות הרשע א"כ טפי אית לן למימר דהאי לא תענה נמי אתי למלקות כדקאמר ר"ע כן נראה לי:

בתוספות בד"ה ורבנן האי לא תענה כו' אבל מ"מ קשה לעיל דפריך ותיפוק ליה וכו' לישני אי לאו דגלי קרא ה"א דלא לקי משום דלא תענה דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדפרישית כו' עס"ה. ותירוצם נראה דוחק ולע"ד נראה ליישב הך קושיא בפשיטות דהא דקי"ל בעלמא לאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין ולאו שניתן לכרת לוקין הא מסקינן לקמן בר"פ אלו הן הלוקין היינו משום דמיתת ב"ד בעי התראה וכרת לא בעי התראה א"כ הכא בעדים זוממין דלא בעינן התראה ולא שייך נמי גבי התראה כדאיתא בפ' אלו נערות וכמ"ש התוספות שם וכמו שאבאר עוד בסמוך א"כ לא שייך הך מילתא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בכה"ג ואפ"ה פריך הש"ס שפיר ור"מ אזהרה לעדים זוממין מנ"ל דאע"ג דלא בעו התראה מ"מ אזהרה כל דהו מיהא בעינן כדי שידעו העדים עצמן שיש בהו איסור לאו כנ"ל נכון ודו"ק:

גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל לוקה ומשלם. ק"ל הא לא דמי למש"ר דהכא גבי עדים זוממין הממון והמלקות באו בשביל אדם אחד שהעידו עליו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז אבל גבי מוש"ר הקנס של מאה כסף מגיע לאבי הנערה כדכתיב ונתן לאבי הנערה מאה שקלים והמלקות בשביל הנערה עצמה שהוציא עליה שם רע ולוקה משום לא תלך רכיל בעמך או משום ונשמרת מכל דבר רע כדאמרינן בפ"ג דכתובות וכל כה"ג אפילו בדיני נפשות ממון לזה ונפשות לזה מת ומשלם אע"ג דכ"ע ואפילו ר"מ מת ומשלם ל"ל דהכי אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ט') הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל כו' חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה פי' ממון לבעל ונפשות בשביל העדים ואע"ג דקאמר רבא התם (דף י') פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה ממון לזה פי' ממון של טובת הנאה של כתובתה שרצו להפסיד הוי לאביה ונפשות לזה משום דבועל ונערה מיקטלי ואע"ג דאמר רב יוסף לעיל הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון פי' ממון טובת הנאת כתובתה הא פרש"י דלא פליג רבא אדרב יוסף דהא התם כיון דניסת הנך תשלומין דכתובתה דידה בעי מיהוי וכיון דעלה מיקטלי לא משלמי ממון אבל היכא דלא ניסת הנך תשלומין דהזמה דאב נינהו דכל שבח נעורים לאביה והו"ל ממון לזה לאב ונפשות לזה משום דבועל ונערה מיקטלי אלמא אע"ג דמיתה וממון באו בשביל הנערה כיון דהתשלומין לאביה [אע"ג] דמינה דידה קאתי חשיב לה ממון לזה ונפשות לזה כ"ש כאן גבי מש"ר שאין המאה כסף של קנס זוכה אביה מינה דידה אלא דרחמנא זכי' ליה לאב כדכתיב ונתן לאבי הנערה דפשיטא דהו"ל ממון לזה לאב ונפשות לזה לנערה והא ודאי דלא דמי לעדים זוממין שהמלקות והתשלומין הכל באו בשביל המעידין עליו והאיך גמר לה ממש"ר והשתא לא מבעי לר' יוסי בר"ח דאמר [בפ"ד] דכתובות (דף מ"ד) המוציא ש"ר על היתומה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב דלעולם לא משכחת שיהי' הקנס של מש"ר לעצמה אלא לאביה אלא אפי' לרבא דמחייב קנס במש"ר על היתומה ונ"ל מדתני אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים אא"ב כה"ג בישראל מחייב היינו דאצטריך קרא למעוטי גרים אלא אי אמרת בישראל כה"ג פטור השתא בישראל פטור בגרים מיבעיא. הא מהאי קרא לא נ"ל שיהי' לוקה ומשלם מאה כסף ביתומה וא"ל דיתומה של ישראל או לוקה או משלם וממעטינן גרים שלא ילקה ולא ישלם. מיהו למאי דפי' התוס' בפ"ב דב"ק (דף כ"ב) גבי הא דהדליק את הגדיש והי' עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרפו עמו פטור מתשלומין דגדי והגדיש הואיל וחייב מיתה על עבד קים ליה בדרבה מיניה ומוקי לה בגמרא בגדי דחד ועבדא דחד אלמא ממון לזה ונפשות לזה פטור ותקשה אהא דרבא דאמר בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה וכן גבי רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם אמר רבא גופיה בפ' בן סורר ומורה (דף ע"ד) דפטור דקים ליה בדרבה מיניה ופי' בשם ריב"א דכל רודף אחר חבירו חשיב מיתה ותשלומין לאחד משום דחייב מיתה לכל אדם דהכל חייבין להרגו להציל את הנרדף אבל בכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב תיקשה הא דאמרן. אבל לפי מה שפי' התם התוס' בשם ר"ת דבכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה פטור לבד מעדים זוממין דבעינן שיתקיים כאשר זמם בכל אחד לק"מ. וכן למאי דפי' התם התו' בפ"ג דכתובות (דף ל"א) גבי הא דשני רב אשי כגון שאכל תרומה דחד וקרע שיראים דחד של חבירו נמי א"ש ועיין שם:

מכלל דר"י סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מנ"ל הא. וק"ל הא איכא למימר טעמא דר"י מהאי קרא גופיה דלא תותירו דהא בפ"ק דתמורה (דף ד') פריך ור' יעקב האי והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו למאי אתא ופי' התוס' אע"ג דאיצטריך להורות לנו דין שריפה י"ל דמן הסמיכות קא פריך למאי הלכתא כתביה הכא סמוך ללאו אי לאו לנתוקי אתא ליכתביה במקום אחר ומשני מיבעי שאין שריפת קדשים דוחה יו"ט וכדחזקי' דאמר מ"ט משום דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו פי' מדכתיב והנותר ממנו עד בוקר שאין ת"ל עד בוקר אלא ליתן בוקר שני לשריפתו כדאמרינן בפסחים (דף פ"ג) והרי התם נ"ל לאביי שאין ש"ק דוחה יו"ט מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת אלא ביו"ט ורבא נ"ל התם מהוא לבדו יעשה לכם לבדו ולא מילה שלא בזמנו ולדידהו לא אתא קרא דוהנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו דהא נ"ל מקראי אחרינא ובע"כ הא דסמכיה [עשה] דשריפת נותר ללאו לנתוקי הלאו לעשה הוא דקאתי הא לא"ה ה"א דלוקין עליו ש"מ דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכ"ש למאי דשני רב אשי התם דה"ט דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואין צריך לדידי' קרא כל עיקר שאין שורפין קדשים ביו"ט בע"כ הא דסמכינהו קרא לנתוקי הלאו לעשה קאתי דשמעינן לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"כ מאי פריך הכא מנ"ל לר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דלמא ס"ל כשינויא דהני אמוראי ובע"כ הא דסמכינהו קראי להדדי לנתוקי לאו הוא הא לא"ה היו לוקין וש"מ לשאב"מ לוקין עליו מיהו האי סוגיין דפ"ז דפסחים צ"ע רב ובמקום אחר יתבאר כי אין כאן עיקר מקומו: